סיפור חדש באדיבותו של הסופר אתגר קרת לקוראי ליטרטורה

הילד המנומס דפק על הדלת. ההורים שלו היו עסוקים מדי בלריב בשביל לענות, אבל אחרי כמה דפיקות הוא נכנס בכל זאת. "טעות," אמר האבא לאמא, "זה מה שאנחנו, טעות. כמו בציורים האלה, שמראים איך לא לעשות משהו? ככה אנחנו. עם `לא!` גדול למטה ואיקס אדום על הפרצוף." "מה אתה רוצה שאני אגיד לך?" אמרה האמא לאבא, "הרי כל דבר שאני אגיד עכשיו אני אצטער עליו אחר-כך." "תגידי, תגידי," זרק האבא, "למה לחכות לאחר-כך כשאפשר להצטער כבר עכשיו." לילד המנומס היה טיסן ביד. הוא בנה אותו לבד, נעזר רק בדף ההוראות המצורף. הדף הזה היה בשפה שלא הבין, אבל עם שרטוטים ברורים וחצים, והילד המנומס, שאבא שלו תמיד אמר שיש לו ידיים טובות, הצליח לבנות את הטיסן לפיהם, בלי שום עזרה נוספת. "פעם הייתי צוחקת." אמרה האמא "צוחקת הרבה, כל יום. ועכשיו..." היא ליטפה את השיער של הילד המנומס בלי טיפת מודעות  "עכשיו אני כבר לא. זהו."  "זהו?" שאג האבא "זהו? זה `אני אצטער על זה אחר-כך?`  `פעם היית צוחקת?` ביג פקינג דיל." "אני מבקשת ממך עידו. תפסיק." אמרה האמא "תפסיק מה?" שאל האבא. "לנבל את הפה ליד הילד," לחשה האמא, "זה לא קללה," ביטל האבא "וזה באנגלית. הוא לא יודע אנגלית." "איזה מטוס יפה," אמרה האמא והפנתה את מבטה מהאבא בהפגנתיות "אולי תלך החוצה לשחק איתו?" "אתם מרשים?" שאל הילד המנומס "בטח, שאנחנו מרשים," חייכה האמא וליטפה את שערו עוד פעם כמו שמלטפים ראש של כלב.  "ועד מתי לחזור?" שאל הילד המנומס. "מתי שאתה רוצה," התפרץ האבא, "ואם נעים לך שם בחוץ, אתה יכול גם לא לחזור בכלל, רק תתקשר פעם ב, שאמא לא תדאג." האמא קמה ונתנה לאבא סטירה בכל הכוח. זה היה מוזר, כי נראה כאילו הסטירה הזאת רק שימחה את האבא ודווקא האמא התחילה לבכות. "נו, תלך," אמרה האמא לילד המנומס בין הדמעות "תלך כבר לשחק, כל זמן שיש אור. אבל תחזור לפני שמחשיך."  "אולי הפנים שלו קשות כמו אבן" חשב לעצמו הילד המנומס כשירד במדרגות "ובגלל זה כואב ביד שמרביצים."

הילד המנומס זרק את הטיסן בכל הכוח. הטיסן עשה לולאה באוויר, המשיך לדאות קצת, מקביל לקרקע, והתנגש בברזיה. הכנף של הטיסן התעקמה קצת והילד המנומס התאמץ ליישר אותה. "וואי," אמרה ילדה ג`ינג`ית אחת שלא הבחין בה קודם והושיטה לעברו יד מנומשת, "איזה מטוס מגניב. אני רוצה גם להטיס אותו." "זה לא מטוס," תיקן הילד המנומס, "זה טיסן. מטוס זה רק מה שעם מנוע." "נו תן כבר," ציוותה הילדה בלי להוריד את היד, "אל תהיה קמצן." "אני צריך קודם לסדר לו את הכנף" התחמק הילד המנומס "את לא רואה שהיא התעקמה?" "קמצן." אמרה הילדה הג`ינג`ית " הלוואי שיקרו לך הרבה דברים רעים." היא קימטה את מצחה, מנסה לחשוב על משהו פחות כללי, וכשהצליחה סוף-סוף חייכה "שאמא ש`ך תמות. זהו, שהיא תמות אמן."  הילד המנומס התעלם ממנה, בדיוק כמו שלימדו אותו להתעלם. הוא היה גבוה מהג`ינג`ית בראש ואם רק היה רוצה הוא היה יכול לתת לה סטירה, וזה היה כואב לילדה הג`ינג`ית מאוד, הרבה יותר משלו, זה בטוח, כי הפנים שלה במאה אחוז לא היו מאבן. אבל הוא לא עשה את זה, וגם לא בעט, או זרק אבן או קילל בחזרה, כי הוא היה מנומס. "ושגם שאבא ש`ך ימות, ושגם אתה בעצמך." הוסיפה הג`ינג`ית  כאילו נזכרת, "אמן סלע,"  והלכה משם.

הילד המנומס העיף את הטיסן עוד כמה פעמים. בזריקה הכי מוצלחת הטיסן עשה שלוש לולאות שלמות באוויר לפני שנפל. השמש מעליו התחילה עכשיו גם כן ליפול והשמיים סביבה רק הלכו ונהיו יותר ויותר אדומים. אבא שלו אמר לו פעם שאם מסתכלים בשמש הרבה זמן רצוף בלי למצמץ אפשר להתעוור מזה, ובגלל זה הילד המנומס הקפיד לעצום את העיניים כל כמה שניות. אבל גם כשהעיניים היו עצומות הוא המשיך לראות את האדום של השמיים דרכן. זה היה מוזר והילד המנומס רצה מאוד לחקור את זה עוד קצת כדי להבין, אבל גם ידע שאם לא יגיע הביתה בזמן אמא תדאג. "השמש זורחת כל יום" חשב לעצמו הילד המנומס ו התכופף להרים את הטיסן מהדשא "ואני לא מאחר אף-פעם."

כשהילד המנומס נכנס לבית האמא עדיין הייתה בסלון, בוכה, מחזיקה את היד. האבא לא היה שם. האמא אמרה שהוא בחדר שלהם, ישן, כי בלילה הוא צריך לעשות משמרת, והלכה להכין לילד המנומס חביתת ערב. הילד המנומס דחף קצת את הדלת של חדר ההורים שלא הייתה  לגמרי סגורה. על המיטה שכב האבא בבגדי רחוב ונעליים. הוא שכב על הבטן בעיניים פקוחות, וכשהילד המנומס הציץ פנימה הוא שאל בלי להרים את הראש מהמיטה, "איך הטיסן?" "בסדר," אמר הילד המנומס וכשהרגיש שמה שאמר לא היה מספיק הוסיף, "בסדר גמור." "אני ואמא לפעמים רבים ואומרים דברים בשביל להעליב," אמר האבא והסתכל ברצפה ואחר-כך בו,  "אבל אתה יודע שלא משנה מה שאומרים אני תמיד-תמיד אוהב אותך, נכון?" "כן," הינהן הילד המנומס והחל לסגור אחריו את הדלת, "אני יודע. תודה."