אין סליחה. אין

אנילא אסלח

 

זוכר אני, בימים אחרים, עלתה השאלה אם מותר למורה, בכיתה, להביע דעתו בענינ י דיומא.

 השוללים אמרו – אסור. שלא יטה , חלילה, נערים רכים לדעותיו

והם עדין לא מוגנים ולא מסוגלים להשיב.

המחייבים שתקו. גימגמו. לא יצאו בראש חומות להגיד: ,,לא רק שמותר, יתרה מזאת, חובה!,,

חובה שמורה יגיד, בגלוי, עמדותיו. אם לא יאמר סימן שחלילה אין לו עמדות ודעות ואינו מסוכן,

 אך אז גם הרבה לא יועיל, או אם מסריו יהיו סמויים. האם אין הם בדרך זו – יותר מסוכנים?

 

ובזמן הזה – צדקה עשה הקב`ה למדינת ישראל, מתנה ליום ההולדת הל``ו לקיומה,

והביא לזירה הפוליטית את מאיר כהנא. כל מיני נושאים שהיו בעלי חשיבות עליונה,

ומצוקות העתים דחקום לפינה, חזרו ועלו לסדר היום הלאומי. דמוקרטיה   קיבלה מחדש עדיפות ראשונה בדיונים בכיתה, אך דמוקרטיה לא ניתן ללבן במנותק ממסכת שלמה של מונחים – מונחי יסוד

בזהות האישית, החברתית, התרבותית והלאומית ואפילו האנושית.

 

גם בבית ספרי עלה הנושא על סדר היום. גם בית ספרי התלבט ומתלבט. אוכלוסייתו מורכבת מנערים

 שלא ידעו את יוה`כ. מפת המדינה שלאחר 1967 היא המפה עליה התחנך. מפה אחרת אין הוא מכיר, וגבולות 48 הם בעיניהם גבולות היסטוריים לא פחות מגבולות 47 או 36.

מלחמה , בשבילו, איננה מושג של ,,אין ברירה,, . היא מלווה עבורו בהעדר קונסנסוס לאומי.

יש לספר לו שפעם בביטחון הייתה הסכמה גדולה, כמעט מקיר אל קיר.

 

ואם בביטחון שורר ערפל   - על אחת כמה וכמה במישורים אחרים של החיים –

 אידיולוגיה, חברה, תרבות.  

ובכן ,,במה מדליקין,,?

איפה קצה החוט ממנו אורגים מסכת מעודכנת ולא נחנקים ונארגים

 כזבוב בקורי השממית?!

 

חשבנו על יחידה לימודית שתתמודד עם שאלות ,,הזכות על הארץ הזאת,, . לדעתי

כבר בנו אותה לפנינו, וחייבים לנצל ניסיונם של אחרים.

חוץ מזה – מבוגרים, בני דורי, והעולים החדשים או הותיקים שביניהם, עודם דשים בשאלה

 על זכות על הארץ הזאת.

 צעירים, בני הארץ, לפי מיטב ניסיוני והכרתי, לא את השאלה הזאת שואלים.