כְּשֶׁסַּבְתָּא וַאֲנִי

יוֹצְאִים לְטַיֵּל,

הִיא הוֹלֶכֶת לְאַט

וַאֲנִי – מַהֵר.

מַגִּיעִים לַגִּנָּה

בִּקְצֵה הַשְּׁכוּנָה,

נָחִים עַל סַפְסָל יָרֹק

וְזוֹלְלִים טוֹפִי מָתוֹק.

"זֶה לֹא טוֹב לַשִּׁנַּיִם."

אָמְרָה סַבְתָּא,

וְנָתְנָה לִי

עוֹד שְׁנַיִם.

"אֲבָל תִּזְכֹּר

לֹא לְגַלּוֹת לַהוֹרִים,

הֵם יַפְסִיקוּ לָנוּ

אֶת הַטִּיּוּלִים."

"בְּסֵדֶר, סַבְתָּא,

אֲנִי מַבְטִיחַ,

בַּפַּעַם הַבָּאָה

נֹאכַל אֲבַטִּיחַ."

©