בזמן האחרון לא רואים כאן גחליליות .

חמישה פעמים בשבוע ,

כל בוקר אומלל ,

הם קמים , מצחצחים שיניים ושותים קפה ,

מסמנים עוד X  על הלוח שנה ,

הם כל הזמן סופרים לאחור ,

וכל בוקר אומלל הכול אותו הדבר ,

אותו השכן שלוקח את העיתון , אותו הכלב שנובח , אותו השיכור שעל הספסל ,

בדרכם להסעה כמו למשרפות כמו עבד לגלות ,

גם הזריחה הופכת להיות שגרה ,

הם כל כך עייפים שאין להם כוח לדבר אפילו לעצמם ,

כוח לחשוב או כוח לזיין ,

הם מדפיסים כרטיס נושמים את האוויר החופשי האחרון ונכנסים ,

עומדים בתוך נעליים כבדות ,

אנשים ללא אור ללא צל , מאוד קטנים ועם הרבה תנועה ,

אכולי נאומים וקורבנות אידיאולוגיית האונס ,

אין להם מה להתלונן , הם בעצמם בוחרים את זה ,

( להתרסק למען הקיסר ) ,

כשהמנהל שלהם מגיע הם  מאבדים את תחושת הזמן ,

הוא עומד מולם כמו קריקטורה של עצמו ,

במבט של מפלצת אכולת אגו ,

הוא מחדיר בהם פחד בעצם העובדה שהוא שם , שהוא רואה הכול ,

והם עושים אותו עשיר יותר ואת עצמם יותר עניים ,

והשעונים האלה שתלויים בכל פינה ,

עובדה חשוכה ,

מזכירים להם שבכל שעה, משהו חדש שנולד מת בהם ,

מזכירים להם ,

כי הם תמיד תלויים גבוהה ,

עד כמה שהם קטנים ,

בין הרגעים האלה כאן ושם עוברת שמועה שמישהו מהם פוטר ,

כמו נזרק מתוך הספינה כמו חייל שמת בקרב שנמשך יובלים ,

אותו האדם שהסתובב בין העדר שלהם , נשלח להצלות בגיהינום ,

ולפי תגובתם לא ניתן לדעת בבירור אם הוא זכה בגאולה או בקללה ,

הקצב ממשיך לפעום ,

כי אחרי יומיים בא מישהו אחר במקומו ,

והם שוכחים את השם ואת הפנים ההם ,

כי כולם דומים כל  כך לכולם ,

והמנהל מזכיר שהדלת שלו פתוחה ושכל אחד יכול להיכנס ולדבר איתו ,

אבל אף אחד אף פעם לא נכנס ,

וכל זעקת נשמה שרופה עולה לקומה שביעית כשירת המוזות ,

והשירה הזאת מוגשת על הלשונות של השליחים ,

הם המבשרים של האביב הנצחי ,

ומתוך שמונה השעות האלה עולים החיים כפי שהם התאבדו בתוכם ,

קטנים חשוכים מפוחדים ללא צל ,

עם רגשי אשמה ,

תחת שופטים שאף פעם לא כועסים ,

תחת מזכירות עם כוסות הקפה ותיקים בהם חרוטים שמות כמו מספרים ,

תחת כל מה שלמדו והפך להיות לאמת שנלמדת רק בצורה מוחשית ,

תחת האגו הפחדן הצייתן המרוכז כל כך בתוך ההמון ,

תחת ספירה לאחור ,

תחת כל מה שמעל ,

יש כבדות והיא מורגשת בכל נשיפה ,

יש והיא מורגשת בכל מה שהאדמה בוכה ,

יכול להיות שבשעה חמש ,

כשכבר הכל נגמר ,

כמו אותם החיים שחיים בספירה לאחור ,

זה רק רגע של החלטה ,

לבד עם עצמך ,

רגע של להגיד לעצמך שאפשר להיות מאושר גם ככה ,

גם מזה ,

כי הכל הכרחי כזה , וככזה הוא חייב להיות כזה ,

שאפשר להגיד שזה מה שאמור להיות ,

שהאמת הזאת זה כל מה שלא רצית לדעת ,

שיש אהבה אחת גדולה וששום דבר לא שווה את דמעת הילד ,

של לצאת מהמפעל הזה ולחייך וזה בהישג יד ,

של לנסוע בחזרה הביתה וככה עד גיל שבעים ,

אבל איכשהו אני תמיד מזהה את החור הזה שממנו חודר האור ,

תמורת האור הזה ,

תמורת האור הזה ,

הייתי נותן את חיי ,

והייתי מחזיר אור .

כבר מזמן שלא רואים כאן גחליליות .