היצירה יוצאת מן המגרה ליטרטורה - היצירה יוצאת מהמגרה
כתבו לנו תגובות זכויות יוצרים הגשת יצירה ספרים אלקטרוניים יוצרים יצירות דבר העורך דף הבית
שדים ורוחות
מאת: יעקב בר חיים
01/09/2011 16:29:00 מתוך: ספרות

 

שדים ורוחות
מי ירצח את ראש הממשלה?
רומן מאת : יעקב בר חיים
כל הזכויות שמורות
 
 
הרי זוהי התרת דם לפי מצפון, וזה ... זה לדעתי דבר עוד יותר מפחיד מאיזה "אישור
רשמי", איזה היתר חוקי לשפוך דם
מה יקרה אם פתאום איזה גבר או עלם ידמיין לעצמו שהוא ליקורגוס או מוחמד
לעתיד לבוא כמובן, - ואז יתחיל להפטר בלי חשבון מכל המכשולים העומדים בדרכו
דוסטוייבסקי: "החטא ועונשו"
 
חלק ראשון
פרטים אחדים אודות אביעזר קינן
במבט נוסף, בריחוק מה של זמן מליל רצח ראש הממשלה, מאורע שנחרט אצלנו כמו "רעידת אדמה מסחררת", משתוממים הכל על כך, שלא ניתנה שימת לב מספקת למאורעות המוזרים, אם ניתן לכנות כך מעשי רצח, אונס והתאבדות, אשר התרחשו בעירנו סמוך לרצח ההוא. עירנו, שלא התפרסמה בדרך כלל לפני הרצח ולא אחריו, נהנתה בשנים האחרונות משגשוג מדומה אחרי שנים אחדות של ניוון וקיפאון כלכלי.
כדי לקשר את "האירועים המשונים" המוקדמים לסיפור המעשה עצמו, שהתרחש כרגיל אצלנו באיחור וברפיון לעומת הזעזועים החשובים שחולל הרצח בתל-אביב ובירושלים, אנוס אני להתחיל ממרחק נאות בזמן בפרטים אחדים אודות אביעזר קינן - איש מוכשר ומקובל מאוד בתוכנו. לכאורה נועדו פרטים ביוגרפיים אלה לשמש מבוא בלבד לסיפורנו שעוד יסופר בהמשך.
אביעזר היה מבכורי הבנים במושבה שלנו, שהפכה לעיר בלי שנתנו לכך את דעתנו, כאילו גזרנו במשתמע מעין ניתוק מ"העבר ההיסטורי", שנותר נחלתם של מעטים מותיקי המושבה, והמרנוהו בגאווה ריקה של רבים שעברו כביכול ממעמד "נחות" של מועצה למעמד "מרומם" של עיר.
זה המקום להיאמר ובמישרין: אביעזר מילא בתוכנו תפקיד מיוחד של גיבור מקומי שנסך בלבו גאווה ואהבה אינסופית למעמדו ומקומו בקרבנו, אותו מילא בהכנעה ובצניעות. אהוב היה עליו מצבו, "מצב של נרדף", וליתר דיוק "גולה" כביכול, המבטא איזה ברק קלאסי שדבק בו והשתמר בזיכרונם של תושבי עירנו הותיקים. בתום לב אפשר להגיד שהיה איש יפה-נפש במובן הנעלה ביותר של המילה, רחוק מכל הקשר נלעג שניתן ליחס לו בעברית.
זמן מה, מועט שבמועט היה מוזכר שמו בפי כמה וכמה אנשים בנשימה אחת כמעט עם שמותיהם של סופרי תש"ח, הכנענים ומרימי נס המרד בשירתנו המתחדשת, שהתחילו לגלות את כוחם אחרי המלחמה. איש לא יכחיש ששמו נמנה בזמנו על החבורה המפורסמת הזאת, אלא שפעולתו פסקה כמעט באותה שעה שהתחילה מ"חמת הנסיבות" שהצטרפו.
נסיבות אלו, על פי שמועות שלא הוכחשו מעולם על ידו וכמובן לא אומתו, עלולות היו להושיבו בבית הסוהר עד עולם באשמת מעשה מחתרת מסוים נגד המדינה שנולדה זה עתה. בכל זאת, אפשר לציין בודאות גמורה ומוחלטת, כי לא היה גולה, לא היה נתון לפיקוחם של שירותי הבטחון, לא כשנמצא בחוץ לארץ ולא בעת שישב בארץ.
אביעזר קינן עצמו האמין בתום לב, ש"בחוגים מסויימים" מפחדים מפניו תמיד, ושומרים בהסתר את צעדיו.
הוא חזר מחוץ לארץ, וכבר בסוף שנות החמישים זרח כוכבו והבריק בכתיבתו הפובלציסטית. עקיצותיו הקימו כנגדו מייד אויבים ויריבים רבים אחוזי חימה וזעם. כשנסגר עיתונו בשל קשיים כספיים, כאילו שקעה כתיבתו וירדה למחתרת. הוא עצמו השתכח והלך מתודעת קוראיו, ורק בחוגים ידועים ומועטים הועלה זכרו כדוגמא לכתיבה מעולה.
אף שתמיד הציעו לו עורכים אחדים לפרסם את כתביו בעיתוניהם, התפרסמו לפתע כתבות אחדות משלו בעיתון "מהפכני" אחד בפריז - מאורע אשר משך אליו מחדש את תשומת לבו של ציבור רחב. בעיקר נודע לאלו שהכירוהו, ששוב אין הוא נמצא בקרבנו.
באותם הימים הוא היה מצפה לבואו של איזה סוכן חרש, שיגיע ויעצור אותו, יניח עליו את כפו ויביאהו באזיקים ארצה. אבל אף סוכן כזה לא הגיע, וככל שנקף הזמן טרח לשכנע את עצמו ואת הסובבים אותו, כי מעמדו בחיים נהרס לעולמים "בסערת הנסיבות".
לומר את האמת, הסיבה הנכונה לשינוי שחל במצבו טמונה בהצעה עדינה שהובאה לפניו עוד קודם לכן, הצעה שחזרה והתחדשה מידיה של גב` גוברמן בעלתן של עיתונים אחדים, שייקח לעצמו טור שבועי צנוע, ובו יהיה חופשי לחלוטין לכתוב על כל עניין שיעלה מלפניו ולתקוף כל מי שירצה, כמובן בשכר סופרים מכובד, מיותר להזכיר.
רכלני ביבים פטפטו בשעתו, ואף רמזו במפורש על קשר אהבה סמוי שהתקיים בין הגברת הנכבדה ואביעזר קינן. לאמיתו של דבר קשריו עימה היו מן הסוג הנעלה וחס מלהעלות על הדעת שהיו אלה יחסים זולים וטפלים השרויים בריקנות ותאוות בשרים.
מה שקבע באמת את מושבו של אביעזר בעירנו, שעה שהכל סברו שיוצר כמוהו מקומו בתל-אביב - היה ביתה של אשתו הראשונה אשר נפטרה ממחלה ממאירה, והשאירה לו את הבית. את בנם עוד הספיקה המסכנה להפקיד באחד מקיבוצי הסביבה, ומותר לומר, שהקשר בינו לבין אביו היה מצומצם בהחלט. לאמיתו של דבר היה זה בית הוריה. את בית הוריו מכר לפני "גלותו" הראשונה, והקרן הזאת מימנה וקיימה אותו בפריז, שכידוע לא הייתה מעולם עיר זולה.
את הזמן לכתיבת הטור השבועי שלו ייחד ליום שלישי. היה זה היום היחידי בשבוע בו נמנע מן הטיפה המרה - מנהג בזוי, שרכש לעצמו בפריז. שתיית קוניאק ביום וויסקי בערב היתה משרה עליו מעין נינוחות ערנית ומחודדת עד מאד שנהג לכנותה" אינטלקט תוקפני", אך בשום פנים ואופן לא הביאה אותו לידי אלימות. "העברית זו המולדת והגלות שלי" נהג להסביר את מצבו שעה שהרבה בשתייה.
לאחר מלחמת ששת הימים קם כהרף עין לתחייה אף לבש גאות, כל היהירות שהתריס ברשימותיו כלפי בני דורו נעלמה, ובלבו התלקח חלום להצטרף אל "תנועת השלום" ולהראות בה את את כוחו.
הוחלט שיסע לתל-אביב. גב` גוברמן הכפילה את שכרו, היא אף שכרה עבורו דירה קטנה ויקרה, כדי שיהיה קרוב לעיתון ול"דופק העניינים". בתמורה היה עליו להכפיל את רשימותיו, אלא שהוא סרב לפחת את ערך הטור השבועי על ידי הצפת הציבור ברעיונות משוכפלים. סרבנותו אילצה לבסוף את גב` גוברמן להסכים שאחת לשנה יכתוב מחזה או נובלה וימסור לידיה את זכויות הטיפול וההוצאה לאור.
בתקופה ההיא אפילו הגיע לחוג הגבוה ביותר של התנועה, משם ניהלו את "תנועת השלום" כולה. היו שם סופרים ומבקרים, מחזאים ופובלציסטים, סטיריקונים, אקדמאים ו"מעצבי דעות", שדרים ומנחי תוכניות טלוויזיה, כולם התגייסו שכם אחד להלחם ב"נגע הכיבוש".
בעיניו, אבל גם בעיניהם נחשב אביעזר למייצג אידיאה ברורה ובהירה נגד השליטה בעם אחר. אפילו הכריחוהו לחתום על שתים שלוש מחאות שהתפרסמו בעיתונים, נגד מה בדיוק לא ידע בעצמו. לאמיתו של דבר מעטים הבינו בימים הראשונים את השינוי שחל בחיינו.
כמו אחרים עשה תכניות ושרטט גבולות על גב ההרים או על נהר הירדן. "גבול הביטחון" לא היה קו ברור ומוסכם, אלא משאלת לב מעורפלת ומנוסחת בסרבול מכוון. בעצמו לא היה בטוח "אי היא הדרך היאה" לאותה שעה.
אבל דווקא אז, על ידי אנשים שלא ידעו אודותיו דבר וחצי דבר, הפכו לפתע כתביו המוקדמים מקור לייחוס, שסיפק השראה בשאלות השעה והעתיד. אלה הרבו לדון בחדרי חדרים על התועלת שבחלוקת הארץ, על קשר פדרטיבי עם הערבים, על גבולות הביטחון וגבולות ההבטחה, על ביטול הצבא והשרות הצבאי, על השינוי הגדול שחל במעמדנו קבל אומות העולם ועל השלום השלם והכולל שיביא שגשוג כלכלי לאזור.
כה ורודות נראו אצבעות העתיד, שלאחדים נדמה שימי המשיח כבר הגיעו, וכבר ניתן לגעת בו ולמששו. מעמדות התערבבו אלה באלה, ואביעזר מצא עד מהרה את עצמו משתתף בחוגים של אינטלקטואלים ואנשי צבא בכירים, אליהם נספחו אישים לא מוכרים, אבל הכל ידעו, שקשורים הם בעולם התחתון ובעסקים גדולים. כולם הסתופפו אלו בצילם של אלו. קריקטוריסט אחד פרסם בשעתו, באופן עוקצני במיוחד את דמותו בחברת גנרל מפוטם ועוד פושע ידוע, שלימים הושלך אל הכלא בעוון רצח. את אותו מפגש כינה הצייר בשם: "השילוש הקדוש".
פזמונאי אחד הפך בדיחה מצויירת וסרת טעם זו לזמר מולחן שהושמע והושר בפי כל אודות "הטריאומווירט של המדינה". זה המקום להגיד כי זכיחות דעת ציבורית זו, הלכה ונמתחה אל מעבר לאופיו הרגיל של אביעזר קינן, שנטה להסתגרות, והלכי נפש מופנמים, כי באמת בתוכו היה אופטימי חסר תקנה.
החיכוך הציבורי, והאהדה המחודשת לה זכה אצל אנשים שלא הכירו מקרוב את כתביו המעטים לא שמחו אותו ממש, נהפוך הוא, אפילו ציערוהו עד מאד. דימויו עצמו, כחלק של מחנה השלום נבע בעיקר מתכונותיו התיאטרליות, כיון שנמנה על אלה שבהווייתם נזקקים הם תמיד לתשומת לב ולמחיאות כפים.
כמובן, שלהישאר בתל-אביב היה בלתי אפשרי, אחרי שהחל כדרכו בלי להבליג, ועל סמך מעמדו כ"גולה" שחזר אל מרכז המפה, להכריז על "זכויותיהם הלגיטימיות" של הפלשתינאים. הוקיע את האיוולת המגוחכת שעושים אצלנו בעת השימוש במילה "מולדת", בשעה שהמשתמשים בלהט במילה זאת שוללים מולדת משכיניהם.
הוא הרבה לכתוב על הנזק שמביאה הדת לשאלת המקומות הקדושים, ותקף ללא רחם את המנהגים הזרים שפשו והתפשטו סביבם, בעוד המצב הפוליטי העדין והרגישות, חייבו לדעתו התנהגות שונה לחלוטין. בשל דעותיו החדשות והישנות הזמינוהו קבוצות אחדות בירושלים להרצות בפניהם בהרחבה את רעיונותיו.
ירושלים הקדימה תמיד את תל-אביב במתן משמעות אידאית לתמורות הזמן, למצב "הכיבוש" ול"נחלת אבות", שעה שרבים כבר החלו לתרגם לטובתם את המציאות החדשה . אידאות אלו התגבשו כל כך אצל האנשים, עד ששוב לא ניתן היה לעקרן ממוחם.
אין לכחד, הכבוד והערכה שרחשו אליו פרופסורים וסטודנטים "מהפכניים" החמיאו לו מאוד, אלא שכל מה שיכול היה להגיד להם היה: שהעיקר הוא "הכיבוש" המשקף עוול משווע גדול ומחייב הסקת "מסקנות אישיות קיצוניות מאד", שבלעדיהן אין כל סיכוי להמשיך" מצב קשה שרק יחמיר וילך ככל שימשך.
הוא עצמו, לפי אופיו ותכונותיו לא היה מסוגל כמובן, להגיע לידי "מסקנות אישיות", גם אם היה נוהג לומר ללא אחת: "אם מישהו מאשימני בבגידה או בהמרדה, אדרבא, שיאסרו ויושיבו בבית הסוהר. אלף אסירים כמוני יבטלו מייד את מצב הכיבוש"." אני סבור שאם היה עליו "לשבת", ולו רק יום אחד בבתי הסוהר כפי שהם אצלנו, היו רוחו ונפשו נשברות לחלוטין.
מאוחר יותר, כש"מעצבי התכניות" לא הזדקקו יותר לדעותיו, שממילא נעדר מהן שמץ של "מעשיות", אמר לי יום אחד בלחש:
"אינך יכול לתאר לעצמך איזה חדלות וזעם אופפים אותך, כשאנשים חסרי כשרון נתפסים באידיאה נשגבה שלך, מנופפים בה ברחובות ומעוותים אותה ללא הכר, והיא מוצגת בחוסר טעם, ללא קשר לאידאות האנושיות והלאומיות. לא כך היה בזמננו, לא לשם כך שאפנו ונלחמנו. אבל זמננו עוד ישוב ונחזיר אל הדרך המוצקה את כל הסהרוריות העכשוית המתנדנדת..." סיים בהתעודדות פנימית שהעידה על סערת רגשות והתרגשות גדולה
. קודם שחזר לעירנו "לתמיד", עזב אביעזר קינן את הארץ, כאילו בחשאי. במכתב הסבר קצר ל "גב` גוברמן היקרה, שמעולם לא חסכה ממני את טובה..." כך כתב, "רק כאשר חציתי את הגבול (בשדה התעופה של פריז) חשתי בהקלה וראיתי את עצמי מחוץ לכלל סכנה, אחרי שכבר יכולתי לחוש בשיניהם של הכלבים ננעצות בבשרי..." שוב חזר אל "ימי הגלות".
לגברת גוברמן כתב על החיים האקדמאיים רבי העניין "שנשאב ממש לתוכם", אבל הייתה זו רק מראית עין, צריך היה להצדיק באופן כלשהו את אורחות חייו הטפיליים. "אני פשוט אוכל לחם חסד, ומה אני מחזיר בתמורה: טור טפל מעת לעת, שהמערכת נאלצת להעביר לעמודים לא חשובים תחת שם עט סתר ."
בגלותו החדשה נהג בכל כפי שנהג בקודמת. ישב באותם בתי הקפה, סביבו ישבו אותם "אוונגרדיסטים", שהסתופפו סביבו בירושלים, ועכשיו נהנו אף הם ממעמד של "גולים פוליטיים" שפריז מעניקה בשפע, ושוקדים עד כמה שאפשר על "המהפכה החדשה", שבמרכזה יתייצבו קיבוצניקים, עדות המזרח וערבים. "למה דווקא קיבוצניקים?" היה שואל אותם, ולהפתעתו יש לומר, ציטטו באזניו מתוך כתביו המוקדמים אודות "נקיון כפיהם ובהירות כוונותיהם של חברי הקיבוצים, שבחרו בדרך הצדק של נביאי ישראל, באופן חפשי ונקי לחלוטין מכל כוונות רווח פסולות ."
עד מהרה הבין שחייו סבו וחזרו אל תקופה שחדלה מן העולם, שאין הוא מוצא לא טעם ולא היגיון לשוב ולדשדש באותן התנסויות עצמן, שכבר היו מנת חלקו בעבר. ובאמת, התרשם מ"אוהדיו", שמלבד מילים אין בכוחם לחולל שום מעשה אמיתי. באותם ימים התחוללו באירופה מהפכות סטודנטים, מין סוג כזה של מהומות,שבמובנים אחדים יכול היה לטעון שכבר חזה אותן בגלותו הראשונה: "הבנתי כי מהנוער שלנו אין לצפות למהפכות שכאלה. הם שקועים בעצמם יותר מידי ואינם פותחים את ליבם למצוקותיו וסבלותיו של הזולת" כתב.
האמת היא, שבכל תקופת ההפגנות הסוערות לא הזדמן מרצונו אף לא לאחת מאסיפות הסטודנטים, והסתפק רק בקריאת העיתונים. מהפכות חשב, מתחוללות על ידי אידאות ואינן תוצאה של מעשי יחידים, ובודאי שלא מתוך חיכוך גופני עם ההמונים.
די היה במחשבה, שיוכה באלות השוטרים, ירמס בפרסות הסוסים או ברגלי חבריו הנמלטים בבעתה, להרחיקו מכל הפגנת המונים. ובכל זאת, רק פעם אחת וללא כל כוונה מוקדמת נקלע למהומות עזות בין סטודנטים מורדים והמשטרה. אותה שעה היה האויר ברחוב כבר רווי גז מדמיע, צווחות של המון מבועת בקעו מכל עבר ופצועים פגועי ראש היו פזורים על מרצפות הכביש.
בשנים שהשתכח הויכוח הציבורי, כך נדמה לפחות , מיעטנו לשמוע אודותיו. מכתביו לגב` גוברמן ידידתו ומעסיקתו (כך בפירוש) לא הובאו לידיעתי. בימים רגילים היתה נוהגת להקריא לי משפטים משלו, כאלו שחשבה שיש לי בהם עניין, או שהוכיחו לדעתה שמעיינו טרם יבש.
חברים אחדים שחזרו מפריז סיפרו שכמעט ואיננו נראה ב"חוגים שלנו". מישהו סיפר כי הוא מתגורר עם סטודנטית אחת שחילץ מתחת לפרסות הסוסים, באותה התנגשות אלימה לתוכה נקלע שלא ברצונו. צעירה זו היתה כה מוכה וחבולה, שליבו הרחום לא הניחו לנטשה ברחוב. ואילו היא, כעבור יומיים בהם לא מש ממיטתה הטיבה להכיר את תכונותיו הטרומיות, "ששום צעיר מחברי לא ניחן בהן". נהגה לומר.
כמעט בחשאי, אחרי מלחמת יום הכיפורים חזר לביתו שבעירנו, החל לחיות כאן חיים כל כך נמוכים, שרק מעטים נתנו בכלל את דעתם לכך, שלא נמצא בינינו שנים ארוכות. למעשה היה נשוי עכשיו "ללא מסמכים" לאותה סטודנטית צרפתיה - נאטלי, שכבר היתה מטופלת בילדה יפה שלא דמתה לאף אחד משני הוריה
.אביעזר עצמו לא השתנה הרבה, רק חטמו האדים, בגלל הרגל השתיה שסיגל לעצמו, "השתיה החזירה לי את השפיות ושלוות הנפש בשנים והבורגניות היחידות של חיי בגלותי השניה", נהג לומר לעיתים רחוקותץ על נאטלי ידענו מעט . ידוע כי סיימה דוקטורט פילוסופי בסורבון ושהיה באפשרותה לעשות קריירה אקדמאית בצרפת. אבל "אצלנו" לא התלהבו כל כך מהתיזה שלה: " אידאולוגיה כהכשר לרצח", או שמא צריך להיות "אידאולוגיה כמכשיר רצח". פרופסורים מסויימים טענו שרעיון כזה שאוב מתרבות אחרת, זרה, ואילו אצלנו "לא כך הדברים". הרי לפחות הסבר מדוע לא נמצאה לה משרה אצל אחד מחבריו הפרופסורים.
באחת הפעמים ששאלתי אותה במתכוון לעניין זה אמרה, שממילא היא מתכוונת להקדיש את השנים הקרובות לגידול הילדה וללימוד עברית.
לאמיתו של דבר לא היתה נאטלי בדיוק "הטיפוס שלנו", דבר שניתן היה לראות מייד באופן המרוחק והמציצני בו התייחסו אליה אנשי עירנו, שעה שטיילה עם ילדתה בשדרה הראשית עד לגינה העירונית. גינה זו התפתחה אותה שנה בידיו של גנן חדש ונמרץ, שהעניק לפינה זנוחה ונידחת זו בלב עירנו מראה מרהיב כמו של גן פריזאי.
היתה לה צללית דקה ושברירית ופניה השקופים שיוו לה דיוקן של מדונה כנסייתית, בשעות שבהן העניקה לנו את נוכחותה האורירית. ניכר בה כי מתחת לצעיף המעורפל שעטתה מסתתר סוד כלשהו.
אט אט, השד רק יודע איך התגנבו השמועות. נודע שיש לה ילד נוסף, שדבר קיומו נעלם מאיתנו. כרגיל האמת פשוטה וגלויה למבקשיה. היה לה ילד מייחסים קודמים, שנאלצה להשאירו בידי אביו לפי צו משפטי שקבע כי בגלל "פעילות טרוריסטית" אין היא זכאית להיות אם. היום ידוע שהקלות הנמהרת בה ניתן צו זה עוררה תמיהות בפריז, מפני שאבי הילד היה בנו של שופט, והכל סברו שפסיקה זו, שנטלה ממנה את בנה, לא היתה נטולת פניות. על כל פנים מאז שנולדה בתה חדלו כמעט כל קשריה עם בנה, והם התקיימו רק כאשר הנסיבות "החינוכיות" חייבו את נוכחותה.
 
בבית הקפה של אמנון
ישיבתו האנונימית, החשאית כמעט של אביעזר קינן בתוכנו שאודותיה כבר נרמז , יכולה להעיד עלינו יותר מאשר עליו. בעיר שניתן בצדק לכנותה "פרובינציאלית" - לא צריך איש כמוהו להדחק לשוליים. התחילו עולים כאן כוחות חדשים, מתוך השכונות והפרברים שלא נתנו עליהם מספיק את הדעת, ולפתע כבשו בסערה אחת את השלטון העירוני, וניגשו לפתח את העיר בתנופה גדולה רחוקה מאופיה הקודם - המתנמנם. אכן, עוד לפני שהחלו הותיקים לממש את נכסי הנדל"ן שברשותם - הפך בית הקפה של קוזלובסקי לקפה-מסעדה "אמנון". אמנון זה, צעיר פרסי שהגיח מן "החולות" - כינויה החביב של המעברה שלנו. מוזר היה בעיני שאיש לא חש אצלנו, שקוזלובסקי הערירי שיווע ממש ליורש, מישהו שימשיך בכבוד את בית הקפה שפעל אצלנו יותר משלושים וחמש שנה. איש אינו זוכר באיזה סכום נמכר בית הקפה לאמנון, אבל הכל הסכימו שהוא קיבל אותו "ממש במתנה". הוא הכניס בו תנופה וחיות, והפך אותו ל"מקום" אמיתי בעירנו, מין מוסד שכל מה שהתרחש אצלנו לא נעלם מיושביו "יודעי דבר". טרם נפנה אל המאורעות שעמדו ביסודו של סיפורנו ראוי היה לשרטט קוים אחדים לתאור בית הקפה של אמנון, שנודע אצלנו גם בשם: "הקבינט". עוד בימיו של קוזלובסקי היתה שאלת השם עניין מביך ומטריד. הוא סבר שבית קפה הגון מן הראוי שיהיה נושא שם הגון. תמיד קיווה שמשהו מהזוהר של "כסית" התל-אביבית ידבק גם בבית הקפה שלו. אולם מאחר שבעירנו לא היו סופרים וציירים וגם לא משוררים, הסתפק בכך שישבו אצלו אנשים מכובדים . בליבו חשב לקרוא לקפה "בית ועד", אבל שרוליק הליצן שכנעו לקרוא למקום "בית יקירי העיר", בסופו של דבר נשאר שמו "בית קפה" ללא תארי לווי. משעה שאמנון הניח את ידו על בית הקפה מיהר לתלות שלט גדול " הכוכב", אבל בפי הבריות נשאר השם "בית קפה", ואילו הכינוי האחר שדבק בו היה "הקבינט". בכל הישובים הכפריים שמסביבנו נפוצו להם "פרלמנטים" של ימי שישי, שדמו יותר למזללות נקניקיות ובירות. נשים הדירו את רגליהן משם, גם מפני שלא השתוקקו לבוא בחברת גברים מזיעים בסוף שבוע, וגם משום שהתגלגלו שם עניינים של פוליטיקה נמוכה, חילופי רכילות ודברים בטלים. האמת היא שבעצם איש לא טרח להזמינן כדבר מובן מאליו. הקבינט היה מתכנס יום ביומו משעה שש ושלושים בבוקר עד לשבע ורבע. שתו שם רק כוס קפה או תה, והמשתתפים הקבועים היו דנים בשאלות השעה, אותן גררו עימם מחדשות הבוקר המוקדמות. אמנון השכיל לשמור אצלו את חברי הקבינט באמצעות עיתון "הארץ", שאת עמודיו החיצוניים והפנימיים היו הם בולעים במהירות, כדי שיהיו מצויידים בתחמושת לויכוחים הקצרים והמרים שניהלו כאן.
"קבינט" זה לא היה אלא ארבעה חמישה שכנים, שהעדיפו את המקום הזה על פני קפה הבוקר בביתם, אבל סביר לשער שענייניהם בבוקר היו באמת פנויים יותר מאשר בשאר שעות היממה. ראשון היה נכנס אל בית הקפה ליאון הפולני איש צמוק וחולני. את צלליתו השחופה היה מצמיד אל קירות האבן של חצרות הבתים ברחוב הראשי. שעות הבוקר הקרירות והלחות עוררו את ריאותיו הנקובות לפצוח בשעול יבש וחרישי, שעורר תמיד תשומת לב ודחיה. אל בית הקפה נכנס כגנב בהנחה מוזרה שאיש לא הבחין בו, היה מתיישב ומייד מדליק סיגריה. "כדי לכבות את השריפה שאצלי בריאות". אמר בהתנצלות לאמנון שהכין את מכונת הקפה והסנדוויצ`ים. רגלו האחת היתה מסוכלת על השניה, גופו מכווץ מקור או מחלה, מביט כמתפלל בעמודי העיתון, מרפרף על פני הכותרות, מדפדף ברישול בעמודים, ממלמל דבר מה בשפתיו ולבסוף פולט ספק חירחור ספק שעול:
"מנוולים! נו הכל ברור, כולם כאן מנוולים! מלמעלה עד למטה כולם רוצחים וגנבים!" "למי אתה מתכוון?" מקנטר אותו אמנון לפעמים מתוך כוונה כאובה להבין מה אוכל מבפנים את הפולני הקטן והמריר הזה.
"אתה חושב שסתם ככה רצחו את רבין. מי ששולח אנשים להרוג ולהיהרג צריך לשמור קצת יותר טוב על עצמו. אצלנו בזמנים ההם כבר מזמן היו מוציאים אותו להורג." אמר כשהסיגריה הבוערת רוטטת בין אצבעותיו.
"בחייאתך ליאון אתה לא חושב שהגזמת?" שואל אמנון ספק נוזף. חושש היה מבוקר שליאון יורה בו את דעותיו הקיצוניות המוטרפות.
"רבין זה כלום. הוא בעצמו סידר לו קבר, אבל את מי שבאמת היה צריך להרוג זה שמעון פרס. רבין היה מנוול אבל פרס הוא פושע." היה ליאון מתלהט. "אתה בעצמך אומר תמיד שפרס הכי חכם מכל הפוליטיקאים, אז למה אתה אומר פושע?" מצטרף לשיחה יוסל`ה פריצקר החלפן.
"אתה מטומטם פריצקר אם אתה לא מבין שפושע וחכם דווקא הולכים טוב ביחד. כולם מנוולים יוסל`ה, כולם מנוולים... אמנון מה עם האספרסו שלי?" קורא ליאון בקולו הצרוד לעברו של אמנון. יוסל`ה פריצקר החלפן מתיישב לידו מהסס אם להתחיל לקרוא בעיתון או למשוך אותו לשיחה.
"מה מצב הדולר היום פריצקר?" שואל ליאון מחזיק את כוס הקפה בין כפות ידיו, מנסה לחמם את כפור גופו.
"כבר אינני יודע אם הדולר משוגע או האנשים משוגעים. מה אתה אומר ליאון יש סיכוי לעלות?"
"צריך לקוות." עונה לו ליאון.
"למה אתם עוד מקווים מהממשלה הזאת. הרגו אותנו." מצטרף לשיחה שהרבני מחנות מכשירי הכתיבה הסמוכה. לעולם לא יישב אל אותו שולחן עם ליאון ופריצקר, תמיד בשולחן סמוך מספיק דיו, שיאפשר לו לשמוע את הלחשושים שהחליפו ביניהם וגם להשתלב בשיחתם.
"אתה מטומטם שהרבני. פוליטיקה זה דבר מסובך בשבילך. בשביל המנוולים האלה אתה רק פח אשפה של הבטחות. קונים אותך בזול שהרבני. כל כך קל לסובב לך את הראש." פולט ליאון לעברו בעודו לוגם מכוסו לגימה רעשנית.
"מה אתה רוצה משהרבני ליאון? הקומוניסטים בעירק דפקו לו את השכל." אומר שמעון לוי היבואן שנכנס לבית הקפה תמיד ברגע המתאים.
"אתה התחברת עם הפולני המלוכלך הזה לוי. נכון שישבתי בבית הסוהר בעירק כי הייתי קומוניסט, אבל אתה גמרת שם תיכון ואתה מתנהג כאילו לא הכרת ערבים. מה אתה חושב שאפשר בלי לדבר עם ערפאת? בשביל הביזנס שלך אתה מוכן לדבר גם עם סאדם חוסיין. אם לא הכבוד שיש לי לאמא שלך עוד מעירק הייתי מראה לך למי דפקו את השכל בעירק. הבעיה שלך לוי שחסרה לך השקפת עולם." מסיים שהרבני את דבריו ומתכנס בשתיקה.
"זה לא עולם בשביל קומוניסטים שהרבני. כמה היום הדולר פריצקר? אתה לא חושב שהגזימו?" אומר לוי.
"תפסיק ליבב לוי. אתה הרי מרוויח מדולר נמוך." מתפרץ ליאון לעברו. "בסדר ליאון בסדר, אחרי הכל כולנו באותה סירה לא? חוץ משהרבני הוא תמיד היה קומוניסט" אומר לוי.
"לפחות הוא בן אדם הגון לוי, מה שלא הפריע לו אף פעם להיות מטומטם אם הוא סוחב איתו את הקומוניזם עוד מעירק." לוחש ליאון ומדליק עוד סיגריה. לבית הקפה נכנסת פרלה סדיקוב המתווכת, כניסה שהיתה גורמת לליאון לשתוק ממושכות.
"מה עם הדולר פריצקר?" שואלת המתווכת מבלי להעיף בו מבט.
"אין סערות בים פרלה, בלי רוח הסירה לא זזה ." עונה פריצקר. "תפסיק להיות לי משורר יוסל`ה פריצקר. שאלתי רק שאלה פשוטה עלה או ירד. מה זה? כל כך מסובך?"
"ירד" עונה פריצקר.
"כוס קפה עם בייגלה אמנון." אומרת ודוחקת את ישבניה לכיסא הסמוך לדלפק, כשליאון עוקב אחריה כמהופנט מבלי להוציא מילה.
"תפסיק להסתכל ככה ליאון. זה לא יעזור לבריאות שלך." לוחש לו יוסל`ה פריצקר. "עד היום אינני ישן טוב בלילה בגללה פריצקר, ככל שאני מתקרב לקבר היא נהיית יותר יפה פרלה סדיקוב. אם היתה נותנת לי רק פעם אחת להראות לה מי זה ליאון גרודניצקי." הוא לוחש באזנו של פריצקר, ועיניו הקטנות מתרוצצות ומשגיחות לשוא שהדברים לא יגיעו לאזניה . פרלה סדיקוב היתה אשה יפה. גם לאחר שמלאו לה שישים שנה היו שדייה מלאים וחלקים כמו צווארה החשוף. במובן ידוע היתה חברה בקבינט, גם שמעולם לא פצתה את פיה בעת הדיונים המתלהטים, אבל כולם ידעו שהיא נמצאת שם, ושנוכחותה בלבד משמשת ערובה לכך שהדיונים בקבינט נשארו תמיד מהוגנים - מרים ככל שיהיו. למעט שרוליק אייכלר "הליצן", שנמנה עם באי הקבינט הקבועים, נמצאים באותה שעה אנשים אחדים נוספים שנוכחותם לא נחשבה ממש (אם כי אמנון החשיב אותם מאד), מפני שמעולם לא השתתפו בדיונים, ורק היו יושבים מחוייכים או רציניים ומאזינים לחילופי המהלומות המלוליות בכל עניין שהצית את חברי הקבינט. שרוליק הליצן היה טיפוס רזה וארוך, חובש כיפה סרוגה, ולעיתים הקדים אפילו את ליאון. יחודו אצלנו היה, שתמיד הקדים בעקיפין את סבלותיו הפרטיים לצרות הכלל. ראוי לומר שעשה זאת בחן למדני, וכשהיה מקלל נמרצות מישהו מן המנהיגים לא היה ניכר בו אותו זעם משתלח שאפיין את ליאון.
"אין לאף אחד ביצים לזיין פעם אחת ולתמיד את הערבים ולהראות להם מי כאן הבלביית." היה מזדעק לפעמים.
"אייכלר הזה הוא יותר מסכן מאשר חסר מזל, ויותר חסר מזל מאשר אידיוט, ובכל זאת איש שמח. מה כבר יכול לעשות יהודי בן חמישים שהפסיד רבע מליון בבורסה, כשכולם כבר הוציאו את כספם , שאשתו עזבה אותו, אפילו בגדה בו והוא עוד צריך לשלם מזונות לשתי נשים בשביל שישה ילדים." מסביר ליאון ליוסלה פריצקר את מצבו של הליצן.
"נשאר לעשות חיים עם מה שנשאר ליאון. שמת לב כמה בחורות יפות יש עכשיו בעיר." עונה לו הליצן. ליאון מהסה אותו בעיניו מחשש שמא הגיעו הדברים לאזניה של פרלה סדיקוב, אבל באמת ידע שנשים רבות חסרות גיל רדפו אחרי הדוס התמיר הזה, למרות צרותיו ותוארי הגנאי שהעניק לו, ואילו אצלו הריאות נשרפות עוד יותר, ומררת ליחה ירקרקת שחרחרה עמדה לפרוץ מתוך גרונו אל חלל בית הקפה.
 
 
גדעון לב ציון חוזר
בוקר אחד, סמוך מאד לאותם מאורעות שהם עניינם האמיתי של סיפורנו, נכנס גדעון לב ציון אל בית הקפה. מלבד פרלה סדיקוב, איש מחברי הקבינט לא היכירו ממש. לב ציון היה בן המושבה, והבוקר הזה חזר לעירנו אחרי שנים אחדות שלא ישב בתוכנו. אימו שיפרה היתה פרודתו של גנרל מפורסם בן כיתתו של אביעזר קינן, וכשנפטר יום אחד ממחלה מסתורית שקיננה בו - הפכה לאלמנתו. ללב ציון עצמו נדרש בזמנו סיוע מיוחד של אביו כדי שיתקבל ל"יחידה" למרות כל הגיבושים והמבחנים שעבר. האלוף בן ציון, כך סיפר בנו בגילוי לב, הזהיר אותו שתהיה זאת הפרוטקציה הראשונה והאחרונה שהוא עושה. אבל האמת היא, שגדעון לב ציון זקוק היה רק להזדמנות. בשעתו, עוד בטרם נפרד מאיתנו לחשו אצלנו, שמעלליו בצבא מאפילים אפילו על מעללי אביו, אשר סירס בשנות החמישים שלושה ערבים במהלך מסע נקמות ממושך שערך לבדו מעבר לגבול, מאורע שעורר בשעתו "מחיאות כפיים" אבל גם זכה לגינוי חריף בחוגים רחבים. "יודעי דבר" סיפרו שגדעון לב ציון זכה בשני צל"שים של הרמטכל עבור חדירות עמוקות מעבר לקוים כולל "נקמות בגויים", שהיו הרבה יותר נועזות מאלו שחלם עליהן אפילו אביו, ושלערכן לבטחון המדינה טרם ניתן פרסום, וסביר להניח שגם לא ינתן. כשחזר מהצבא ניהל תחת לאפנו מין אורח חיים מופקר, שהיה לזרה בעיני רבים. בלי טעם וסיבה היה מעולל פתאום לאנשים ולנשים מעשי חוצפה וגסות רוח שלא יאמנו. שיפרה אימו שמעשי ההפקר של בנה התגלגלו לבסוף לפתחה, ידעה תמיד ששוכנת בו מין רוח פראית שירש מאביו, והפחידה אותה פן תפרוץ ותסתיים חלילה בשפיכות דמים. אחר כך כאמור נעדר מאיתנו לשנים אחדות. ל"יודעי דבר" נודע, שזמן מה עבד ככבאי יערות בקנדה, אחר כך תקופה ממושכת שהה באחת מארצות אפריקה המערבית, והתפרנס כצוללן בנמלי האוקיינוס האטלנטי. סיפרו שעבד כדייג מול חופי מרוקו, השתתף במשלחת מטפסי הרים ניו זילאנדית בהרי ההימליה ואף ישב שנה תמימה במנזר בודהיסטי בטיבט. הידיעות הללו אודותיו רק הבליטו רצינותו ועמקות, ואילו כל מעשיו זרים ומרוחקים ככל שהיו נועדו לשם חיזוקה וחישולה של של מטרה שנסתרה בינתים מאיתנו . מעיני "מנהלי החשבונות" שלנו לא נעלמה העובדה שלב ציון העדיף לא לחזור למלחמת לבנון ממסעו בדרום אמריקה. נמצא גם מישהו שציטט מפיו: "אני את שלי כבר נתתי שיחפשו להם פראיירים אחרים." אם יש קו מאחד בין כל השמועות על מעלליו , הרי הוא בכך שנשאר קרוב לליבם של אנשים מסויימים, שנשאו בקרבם אמונה חסרת יסוד כמובן, שהחיים אינם עוברים סתם כצל חולף על איש כמותו , ובאמת ישוב יום אחד נושא עימו רעיון חדש, שילכד סביבו את הנוער שלנו ויוביל אותו למעשים גדולים וחדשים. אם היו אלה געגועים לזכרו של אביו האלוף לב ציון או סתם אמונה ריקה את זאת איני יודע.. למען הדיוק יש לומר, שעוד לפני שנכנס לבית הקפה באותו בוקר, ביקר בלילה הקודם בביתו של שלמהל`ה אהרוני ספרן בית הספרים העירוני, ודרש במפגיע לראות את איריס בתו. הספרן, שבואו היה לו הפתעה, אבל תשובתו לבקשה האלימה למדי היתה מוכנה עימו זה מכבר.
"איריס כבר איננה מחכה לך. ידוע לי שכתבה אליך פעמים רבות והפצירה בך לחזור. עכשיו אחרי שנואשה ממך נענתה לאחר ומוטב שתניח לה." אמר. גדעון לב ציון עמד לפניו רגע ארוך, אחר כך הדף אותו בגסות בידו האחת, פתח בשניה את דלת הבית, ריחרח בעיניו אחרי צלליתה הארוכה והתמירה של איריס אהרוני, וכשלא מצא את מבוקשו פנה להסתלק. שלמהל`ה הספרן היה איש קטן וחולני אבל פחדן לא היה, הוא התייצב מולו ובעזות נסערת נפנף בידו ואמר:
"אם חס ושלום תפגע באיריס יהיה לך עסק איתי." יתכן שהיה משהו גרוטסקי למתבונן מן הצד בשתי הדמויות השונות כל כך בגודלן זו מזו. אהרוני היה כמעט ננסי. ראשו הקרח, אזניו הגדולות, עיניו הכחולות הגדולות, ידיו הקטנות והחיוורות - ידי ספרן וכל חזותו היתה מנוגדת לגובהו ומידותיו של גדעון לב ציון, לפניו השזופים,ידיו החזקות ושערו השחור והמקורזל. "איפה איריס?" חזר ושאל.
"כבר אמרתי לך. התפוח לא נפל רחוק מהעץ. אותה עקשנות ברוטלית כמו של אביך." אמר הספרן. מי שהיה בסוד העניינים ידע שהאלוף לב ציון גזל את אשתו של אהרוני לפני שנים רבות, טרגדיה שנודעה רק לאחר שלאה אהרוני שחטה את עורקיה והתאבדה מבלי להשאיר שום מכתב. הסיפור לא הגיע מעולם לעיתונים מפני שגורמים חשובים אחדים התערבו בשעתו למנוע מפרשה זאת לפרוש לה כנפים. גידעון לב ציון החזיר לו מבט מהורהר,לא משועשע כלל וכלל,אפילו רווי אהבה במובן מסויים. אחרי הכל את הספרים הראשונים שקרא קיבל מידיו של אהרוני, שהיה אחראי במשך שנים רבות לחינוכו הספרותי ולכיוון קריאתו, אוצר אותו ביקש תמיד לשמור לעצמו. אם היה בו איזה יסוד משכילי, אין ספק שלאהרוני היה בכך חלק יותר מאשר לכל אדם אחר. חבל שמתוך הצורך להרצות את הסיפור במהירות אין היריעה מספיקה לתאורים מיותרים. לב ציון נכנס אותו בוקר אל בית הקפה בדיוק כשליאון אומר לפריצקר: "כולם מנוולים פריצקר כולם מנוולים", והדלקת הסרטנית שבריאותיו פורצת לה החוצה בשעול יבש ועמוק. פניו היו חוורים ואפורים ועיניו סתומות למחצה. ניכר בו שהלילה עבר עליו ללא שינה. הוא ביקש כוס תה עם נענע, הבזיק ממיכל הזכוכית כמות הגונה של סוכר והקשיב לשיחתם הפולחנית כמעט של חברי "הקבינט". "תראו תראו הבן של שיפרה לב ציון חזר לעיירה." סיננה פרלה סדיקוב מבין שפתיה לחישה שנשמעה היטב באזניהם של כל באי המקום. ליאון זקף את ראשו כלא מאמין לשמע קולה . פריצקר תקע בגדעון לב ציון את עיניו כמבקש להזכר מהיכן זכור לו השם הזה. הוא חשב, שאם פרלה סדיקוב מצאה לנכון להזכירו ולהפר בכך את שתיקתה המתנשאת תמיד, חייב להיות בו משהו מיוחד שנעלם עדיין ממוחו הזריז. "אתה פריצקר למרות שאתה וליאון השחפן שלידך חיים במדינה הזאת כבר חמישים שנה תמיד תשארו עולים חדשים, אם אתה פותח עיני עגל תמהוניות על הבן של האלוף לב ציון. אילו הביציות של נשים היו מתפזרות כמו זרעים, ולא זקוקות לרחם, הוא יכול היה להיות הבן שלי בדיוק כמו שהוא הבן של שיפרה, שלזכותה מותר לומר שהיא הבינה מהר שהגבר שלה מזיין בכל הזדמנות." אמרה והבחינה במבטו התקוע של פריצקר. "אני המום פרלה שמהפה שלך תצא ג`ורה כזאת." מילמל ליאון למשמע הביטויים שצלצלו באזניו, ממאן להאמין שאכן יצאו מפיה של אהובתו הדמיונית. "אתה עוד לא שמעת כלום ליאון. בהצגה הזאת אתה לא שחקן ולא לחשן, לכל היותר אתה צופה שלא רכש כרטיס, אז פשוט תסתכל ותשתוק." פנתה אליו פרלה סדיקוב באחת מפניותיה הנדירות ביותר, שהיו מעוררות אותו אחר כך בהיותו לבדו, להזיות אוננות מוגברות.
"בסדר בסדר פרלה," אמר מיוסר "מי זה הנחש הזה שעורר אותה כל כך להגיד דברים כאלה." פנה אל שהרבני שמראה פניו הזחוחים העיד על כך שגדעון לב ציון מוכר לו היטב.
"הבן של גנרל לב ציון. כשבני המשפחה הזאת בסביבה רק דברים גרועים עלולים לקרות." לחש שהרבני לעברו של ליאון מבלי להפנות אליו את מבטו שהיה נעוץ בגדעון לב ציון.
"דווקא גברים יצאו כל החברה של לב ציון. בלעדיהם לא היה כאן כלום בארץ." לחש שמעון לוי לאזנו של פריצקר.
המתווכת קמה ממושבה והתקרבה אל לב ציון,
"שמעתי שחזרת לעיר ואתה מחפש דירה או בית." אמרה.
"מה עוד שמעת פרלה? את הרי מבינה שאחרי ההצהרות החגיגיות שלך כבר לא יהיה בינינו עסק, דווקא תמיד חיבבתי אותך למרות כל הסיפורים עליך ועל הזקן שלי, אבל עכשיו פשוט תניחי לי. אני כבר מסודר, רק גומר את התה ומסתלק מכאן." "ואני חשבתי שבאת לשים יד על הבית של אבא ואמא שלך. הוא שווה אולי חצי מליון. שיפרה בכלל יודעת שאתה כאן? מאז שעברה לגור בוינה אני אחראית על הבית ועל שכר הדירה, כך שאני בטוחה שעוד נשמע ממך. להתראות גידי." אמרה ועזבה את הקפה בהופעה מרשימה בהחלט. ליאון התבונן אחריה עד שהגיעה לפינת הרחוב, אחר כך שילם ומיהר לסגת לאורך קירות הבתים אל עברו השני של הרחוב. פריצקר חצה את הרחוב ופתח את המשרד שלו ממול לבית הקפה. שהרבני עוד החליף עקיצות אחדות עם שמעון לוי, ואמנון כדרכו סיכם את מושב "הקבינט" המיוחד לבוקר ההוא ואמר: "נו יאלה תתנדפו לי כבר מהעיניים ותנו לעבוד." הוא פנה אל לב ציון שהמשיך לבהות בכוס התה הריקה "אל תשים אליהם לב הם כולם משוגעים.אם אין לך בדיוק תשלם בפעם אחרת" אמר. "כמה זה?" שאל הבחור.
"חמש שקל." ענה אמנון.
"קח וזהו." אמר, הניח על השולחן מטבע של חמישה שקלים, והחל צועד לאורך הרחוב, שנעור בבת אחת לחיים. דבר בואו נודע למיודעיו כהרף עין. משום מה נעורו סביבו תקוות רבות בקצוות שונים. אפילו שבפוליטיקה שלנו לא משעמם אף רגע, יש ורגעים אחדים של חוסר מעשה מפריחים אצלנו רגיעה ונמנום הנעורים תמיד כשהמאורעות החשובים כבר בעיצומם ותבערה כבר מתלקחת בכל עוזה.
 
שובו של הבן הנידח
עד כה הגיעו אלינו מיני שמועות אפלות כי בנו של אביעזר קינן נמצא ומשוטט בעיר. למען האמת, דמותו היתה כה נכרית בקרבנו שאיש כלל לא היה אמור לזכרו. אל אביו הגיעו השמועות המרושעות סביב בנו הנידח טיפה אחר טיפה. לגנותו ניתן לומר שתמיד מיעט להתעניין בגורלו . לפעמים היה באמת חושב את עצמו למנוול נאלח, משום שזנח את בנה של תרצה אשתו האהובה, ומייד היו צפות במוחו זכרון שיחותיהם המיוסרות על ערש מותה: "הכי טוב שיכול לקרות לילד וגם לך זה למסור אותו לחינוך בקיבוץ." נזכר בדבריה. ואכן, היא עצמה במו ידיה עשתה את המעשה ופטרה אותו מגידול בנו. בשנים הראשונות היה מייסר את עצמו לפעמים על הזרות והריחוק שנהג בבנו. אחר כך כאילו נשתכח הילד הזה ונידח מחייו. עתה כאשר החלו להגיע לאזניו השמועות המכוערות הללו החלה נפשו המסוערת בלאו הכי מכל משב רוח תרבותי ופוליטי, להתרגש ולצפות לדבר מה שאת טיבו לא יכול היה כלל לשער. על פי אותן שמועות נודע שיחיעם קינן משוטט בעיר בחיבוק ידים. בחוגים מסויימים סיפרו שהשתתף בחיבור מין כרוז סתרים, הובא לפני שופט, אחר כך נסע, נמצא פתאום בחו"ל כמי שנמלט מפני משהו. אבל אלו רק היו שמועות, שנשענו על דבר מה מרוחק שעה שאפילו מראה דיוקנו כמעט שלא היה מוכר גם לאביו מולידו. "מעניין מה יצא מהילד הזה." מילמל אביעזר כאשר החלו מגיעות אליו השמועות על בנו המצוי בעיר, אפילו את גילו התקשה לזכור: "הוא צריך להיות משהו בין שלושים וחמש לשלושים ושמונה." המשיך את מלמולו הנבוך. אותו בוקר עשינו את הדרך אל ביתו של הרב מישקובסקי. רב ישיש זה שבמובנים מסויימים היה היפוכו הגמור של אביעזר נוהג היה להפגש עימו על פי יזמתו, ושניהם היו מפליגים שעות ארוכות בדיונים תיאוסופיים, שהסתיימו כמובן באי הסכמה, אבל תוך הבנה שלמה של המוסכם והאי מוסכם שביניהם. כשעברנו על פני הכוך המזוגג של פרלה סדיקוב המתווכת היא פנתה אליו מיד בדיבורה הישיר:
"אדון קינן ודאי כבר ידוע לך שהבן שלך התעניין אצלי על הבית של תרצה אימו. אצלי בכל אופן הוא נופף במין שטר ירושה חתום בידי עורכי דין מתל אביב, ובנסח טאבו המעידים שברצונו להעביר לבעלותו את הבית."
"מה? לבעלותו? מה זאת אומרת? בעצם יש בכך משהו. אבל מה כל זה אומר מבחינתי פרלה?" פנה אליה נואשות.
"תכנס מר קינן,על עניינים כאלה לא מדברים ברחוב." אמרה ונופפה לי בידה להמתין בחוץ.
"זה בסדר פרלה שיכנס גם הוא, איזה סודות כבר יש לי?" אמר ודחק בי להכנס עימו אל הכוך החשוך.
"יודעים שסוד אחד או שנים אתה גורר אחריך, אבל הבן שלך מר קינן הוא תכשיט לא קטן אם הוא מופיע פתאום בעיר ומתכוון לנשל אותך מביתך." לחשה בהנמכת קול. "מה כבר אני יכול לומר? בעצם טרם ראיתיו. אבל את כבר ראית ויודעת אז מה איתו? איזה בן אדם יצא מהילד הזה פרלה?" השיב לה בהנמכת קול. "אדון קינן ,אני לא מלומדת כל כך, אבל משהו באנשים אני מבינה. לכולנו עוד יהיו צרות מהבן של תרצה, אבל קודם כל יהיו לך. הדיבורים שלו וההכנות, כל הניירות המסודרים של עורכי הדין, וההוכחות המלומדות. אני לא אוהבת את זה. ולמה בא אלי? מדוע לא ישר אליך? ועוד כל מיני סידורים שכבר עשה לפני שידרוש ממך בסופו של דבר לפנות את הבית." אמרה.
"מה זאת אומרת? איזה סידורים? איזה הכנות?" מלמל אביעזר קינן בחרדה גלויה. "מדברים שהוא מייצג גופים קיצוניים, אתה יודע אחרי רצח ראש הממשלה יש הרבה גופים מסוכנים כאלה, העתונים מלאים בזה." לחשה.
"מה זה מדברים? מי מדבר? את רוצה להגיד לי שהוא נהפך לדוס? התפרץ והתלהט באחת מאותן התלהמויות רגעיות, שהיו משתלטות עליו לפעמים, כשדבר מה, מעין הארה בלתי מוסברת רשמה בדמיונו תמונת עולם חדשה שטרם ראה כמותה. "יותר גרוע מר קינן. עכשיו כולם להוטים לרצוח. תאמין לי אני בעסקי דירות. מי כמוני יודעת מה נעשה שם מאחורי הקירות. רצח אינו הדבר הנורא ביותר שמעוללים בני אדם זה לזה." לחשה פרלה סדיקוב במהירות.
"תפסיקי בבקשה פרלה. מה לי ולכל זה. אם יבוא אליך הבן יקיר שלי תמסרי לו שיסור אלי. אם אמנם הורישה לו את הבית אני לא אהיה לו למכשול. מנקודת מבטו של הצדק יש משהו בכך שהבית יעבור לרשותו,ואפילו פיצוי על ההזנחה שנהגתי בו כאב. על כל פנים יוכל כבר היום אם יחפוץ להתגורר עמנו. עדיין חדרה של תרצה חתום ונעול. " אמר בנימה של גדלות נפש והשלמה, שגיליתי בו לעיתים. בעצם, זה היה הדבר שבעטיו כה נכרכתי אחריו.
"אתה לא מבין כלום מר קינן. אני לא מדברת אתך על הבית אני מספרת לך על כנופיה. על מחתרת. אמרה ותפסה בזרועו.
"בחייך פרלה למה את מספרת לי? אני כבר גמרתי עם כל העניינים האלה." אמר אליה בחיוך כאילו רצה לפייסה.
"נו נו, אתם אף פעם לא גומרים. תמיד מחפשים מישהו אשם. אבל בסדר. תלך. אם יבוא אגיד לו. יוכל לגור בינתיים במרתף מר קינן, לא כדאי לפתוח את החדר של תרצה. " השלימה את השיחה שהתגלגלה באורח כה סתום ומעורפל. הלכנו שותקים במעלה הגבעה אל ביתו של הרב מישקובסקי. אביעזר קינן התנשף בכבדות כזו, שגם לו רצה להגיד דבר מה לא היה מסוגל. כשהגענו אל המעלות המובילות אל בית הרב התיישב על המדרגה בצל שדרת הפיקוסים הגדולים, והחזיר לעצמו את הנשימה, ניגב את פניו ומצחו במטפחת ששלף מכיסו ואמר:
"מה אתה אומר? מה אני צריך להגיד? בני האובד חוזר ומבקש לנשל אותי מבית אמו, ועוד משייך את עצמו לאגודת סתרים רצחנית. והכל כבר גלוי לכולם - אם לגברת סדיקוב כבר ידועים הפרטים האלה ימים אחדים. אם כך מדוע טרם הופיע בבית? מה ההכנות האלה שהוא עושה? ועורכי הדין? ועוד טרם החלפנו אפילו מילה אחת. מדוע טרם באו לעיר סוכני השב"כ לאסור אותנו אותו ואותי?" דיבר לתומו, ללא סערת הרגשות שחלפה עליו קודם לכן אצל פרלה סדיקוב.
"תצטרך להתכונן לבאות." מלמלתי.
"אני כבר מוכן. שנים שאני כבר מוכן. בוא נעלה." סתם ולא פירש.
 
בביתו של הרב מישקובסקי
על מקומו של הרב מישקובסקי בתוכנו ראוי להרחיב במקצת, לא רק מפני שהיה אוד מוצל מאש, אשר שמו יצא לפניו בעיירות היהודיות של גליציה כעילוי גדול בתורה שנים אחדות לפני המלחמת השניה. גם נודע לו פסק הלכה שמומרים שבקשו להציל את נפשם מפני גזרות השמד של הנאצים ימח שמם, יהיה דינם כדין האנוסים ולא כדין כופרים גמורים, למרות החשש שאם נשתוק לאבות, תתרבה הפרדה חס ושלום ויאמרו אבות לבניהם שישתעבדו כדי להציל אותן. לכן פרסם כרוז בו נדרשו מומרים לחזור בתשובה למרות ש:
"מחוץ שכלה חרב ומחדרים אימה". אבל יותר מכל נודע בשל חיבורו "מנחת ברוך" - שאלות ותשובות ב"גיא צלמוות" ו"הלכות ילדי מנזרים" שהוחבאו בידי כמרים חסידי עולם. למרות, שהתיישב באחת הפחותות שבערינו נחשב בעולם התורני לבריח התיכון ועמוד ימני. למען האמת מעטים ידעו דבר אודותיו, אם מפני שהקפיד בצניעות ומנע באדיקות כל מגע בינו לבין התקשורת, ואם בגלל שמי שבאמת נזקק לו היה מנמיך כל כך את קומתו ודואג להגיע אליו רק בשעות החשיכה ועוזב אותו בטרם עליית השחר. הוא לא השתייך לאותם רבנים הנוטים למתוח את האמונה על פני תחומים רבים, לא השתייך לאלה הרואים באמונה עניין שברגש בלבד ומוציאים מקרבה כל הגיון שכלי. אצל מי שהכירוהו מקרוב נחשבו חיי הפרישות והקדושה שחי בהם למעין מקלט תמידי לנוס ולהחבא בו מפני סכנות שרדפו אותו תמיד. איש זה, שבמראהו לא היתה שום הדרת פנים, נהפוך הוא, אפילו נשקף ממנו קמצוץ של הסתר פנים מגונה ובזוי. אינני יודע בדיוק איך ובאלה נסיבות חבר אליו אביעזר ידידי, אשר הבוז שרכש לכל "קודשי אמוני" היה מן המפורסמות. יתכן שהסקרנות התמימה בסיפורים ובשמועות שנפוצו אצלנו אודות הרב, גדולתו בתורה, וצדיקותו המופלגת הם שגירו ועוררו אותו לבקש ולחקור את פשר האמונה המפעמת בדמותו הכחושה והחווריינית. אפשר שהרב הוא שביקש לפגוש את אביעזר קינן ששמעו הלך לפניו. על כל פנים אין לשער שנפגשו סתם בלתי אם נועדו.
"הכל עניין של אמונה אביעזר. אין כאן שום דבר שבתבונה. האמונה אינה מצווה מן התורה אבל היא יסוד הכל - אם כל הדברים. בטלת אותה בטלה כל מציאות חומרית וכל מסקנה שכלית." היה מסביר לידידו את מהותה של האמונה בעת ויכוחיהם הנצחיים על עומק האמונה וגבולות התבונה.
"עומק האמונה - בטבעיותה, יורדת מעמקי תהומות, כוללת את כל היצורים - כל היצירות וכל המעשים כולם, ומקיפה את כל הווית האדם מנבכי אישיותו וכלה ביחסיו הציבוריים והפוליטיים. הכל אביעזר נגזר מעומק האמונה. שליטה היא על כל מעשי האדם יהיו עומק השכלתו ותבונתו אשר יהיו." נהג לחזור על עיקרי אמונתו. מתי בדיוק התחברו זה אל זה אינני יודע. אתמה אם הרב הוא שיצא לבקש את קרבתו של אביעזר קינן, שיצא לו אצלנו שם של איש מופקר ומסוכן, רחוק כמובן מכל רבב של דתיות, כופר ואתאיסט שהכחיש נחרצות את דבר קיום האלוהים. "הוא הרב, שם לו למטרה להכיר את הנבואה וגילוייה, וזה מה שמחבר אותנו. בכל אופן תמיד חשוב לברר מה טיבה של הנבואה גלויית העיניים אותה הוא רואה. את חזון הנביאים שלי אני כבר יודע." אמר לי פעם כשהפצרתי בו להסביר לי את פשר הקשר שבינו לבין הרב מישקובסקי. כשהגענו אל המרפסת שבפתח הבית הביט בי אביעזר שעה ארוכה, כאילו ביקש עצה אם לשלחני או להזמין אותי להכנס איתו.
"ניכנס" אמר לבסוף ודפק על הדלת. מתוך הבית נשמע דישדוש רגליים זקנות והזזת רהיטים חורקנית. בזוית העין ראיתי את שולמית בתם של אביעזר ונאטלי אשתו הצרפתיה, יוצאת בפנים סמוקים מדלת המטבח האחורית, וממהרת לגלוש בקלילות במורד השביל. כאילו לא די היה בסתירות ובתמיהות שאפפו את דמויותיהם של שניים אלה נוספה כאן תמיהה נוספת: מה לשולמית בבית הרב? אביעזר לא הבחין כשיצאה כאמור בדלת האחורית, והפליא אם היה דבר בואה לביתו של הרב ידוע לו. היתה בתו האהובה "משוש חיי" היה אומר. דקה כאיילת שדה, צלליתה הארוכה כאילו נדגמה מגופה של אמה, ועיניה הזוהרות כמו הועתקו מעיניו של אביה. בשנים האחרונות נעלמה מנוף עירנו עקב לימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים ללמוד פילוסופיה ומחשבת ישראל, לשם עברה לאחר תקופת העדרות ממושכת בה שההתה בחוץ לארץ. . בעיר קטנה כשלנו רגילים לראות בחורה צעירה העוברת לעיר גדולה כאחת שלא תחזור אלינו יותר, ואומרים "מה כבר יש לה לחפש כאן?" לפיכך, הופעתה של שולמית בבית הרב היתה בשבילי תמיהה גדולה ומתמשכת.
"ברוך הבא אביעזר" שמעתי את קולו של הרב הישיש מקדם את פנינו. "אני רואה שהבאת עימך את נושא כליך, נו מילא..." אמר בקול צלול שהיה היפוך גמור של חזותו אשר דמתה למלונה נחרבת. אמת, יש להודות שמעולם לא ראיתי מקרוב את הרב מישקובסקי. הפליאני הדבר שהיה היפוך גמור מששיוויתי בנפשי, ככל שמדובר בקלילותו וצלילות קולו. היה כפוף , עורו כעין קלף שחוק ושקוף, שמבעדו נשקפו עורקים כחלחלים בולטים כמו ענפים משורגים שהעלו בדמיוני את המטפס היבש, שדבק בקיר ביתי, ממאן להוריק ולהתחדש - אחוז בזיזי הטיח המתקלף כבר שנים אחדות. עודנו עומדים מהוססים מול הרב - משכה אותי הרבנית אל עבר המטבח הקטן שבירכתי הבית, ולחשה לי בחיפזון שאין אני צריך להזכיר באזני מר קינן שראיתי את בתו יוצאת מאצלם. "ענייני נשים שהצנעה יפה להם" אמרה אשה בריאת בשר וסמוקת פנים זו. מין תבנית מהופכת של צלם אישה. בשעה אחרת הייתי בודאי שואל את ידידי אודות בתו ומעשיה אצל הרב - אם ראוי אני שאכנה כך את אביעזר קינן, כי באמת אינני יודע איך לכנות את היחסים שלנו שהיו מגוכחים בעיני אחדים ובעיני אחרים נאצלים. אבל אותה שעה לכדו את ליבי היחסים בין שני קשישים אלה. הם כבר היו ישובים זה מול זה על כסאות העץ השחורים, ולי לא נותר אלא להתרווח ולהעלם בכורסת העור העתיקה ולכרות את אזני. אהבתי את אביעזר באותם רגעים של הקשבה עמוקה. כפותיו היו שעונות על ברכיו, ראשו נטוי על גופו לעבר בן שיחו, עינו האחת עצומה למחצה, והשניה פקוחה ורושפת לצון וחכמה אירונית באור ירקרק. "הבעיה שלך אביעזר היא שאתה מסתפק בגלוי, אבל המחשבה היהודית הגדולה איננה מסתפקת בנראה. דווקא איש כמוך ראוי לו לשאוף לחשוף את הפנימיות הנסתרת של הדברים. לשם כך עליך לחדד את שמיעת הנסתר ולהאזין לקול הנבואי." אמר הרב כשהוא מקרב את פניו אל עינו הפקוחה של ידידי.
"ומה אשמע רב נחמן? האם שמיעתי לקויה משלך? עיני כהות משלך? האם אינני קורא את דברי הנביאים בדיוק כמוך? אמור לי מה אראה? מה אשמע?" אמר בלי לשנות את תנוחת גופו.
"אינטואיציה אביעזר, יהדות איננה פילוסופיה. גם לא מיסטיקה. היהדות היא אינטואיציה. בחן את עצמך ובדוק אם מעשיך היו פרי של היסקי הגיון או של הכרה אינטואיטיבית, ותווכח שהאינטואיציה תמיד עדיפה על השכל. מי כמוך שעמד בנסיונות כל כך רבים יכול להעיד על כך? בני אדם נחנו בהגיון, אבל האמונה הבסיסית באל היא אינטואיטיבית. אם תכיר בכך הכל יראה לך קל ופשוט יותר." גופו התנועע על גבי כסאו ואצבעו המורה כמעט וחדרה אל עינו הפעורה של בן שיחו. "האינטואיציה בחיים רב נחמן היא אם כל חטאת. נכון גם אני חוטא בה לעיתים קרובות, מפני שהאינטואיציה היא הפריבילגיה של הבורים וחסרי הדעת, ששנינו כנראה נמנים עליה. אבל האינטואיציה שלי מורה לי שהבסיס להבנה נמצא בתגליות המדע. למרבה הצער מעטים יודעים ומבינים זאת, ועוד יותר מעטים עוסקים ממש במדע." אמר אביעזר קינן ופקח את שתי עיניו.
"אינך תופס שכל מה שהוא עניין טבעי תוכל להשיג בשכלך וכל מה שאיננו טבעי אין בכוח השכל להשיגו. בכוחו של המדע להבין את כל מה שטבעה האלוהות בעולם עמוק עמוק. המדענים רק חושפים את הטביעה האלוהית." אמר הרב וידיו נעו בתנועה של התנצחות כמו מנצח על תזמורת הממאנת להפיק את הצלילים בהם חפץ. "במה שנוגע לטבע וליקום רב נחמן, אני מאמין שהמדע מתי שהוא, בעקשנות ובהתמדה יפצח את כל סודות היקום אחד לאחד. האדם לא יפסיק לעולם לחקור ולדרוש עד האדם האחרון, אתה יודע למה? מפני שהאדם הוא היצור היחיד שמסוגל לחקור את עצמו, ולהבין את מהותו, שהיא כך אני מאמין, כולה חומר וגלגולי חומר." אמר כאילו נעור מתרדמה, אץ שש אלי קרב בשדות הקוצים של האמונה. עוררות זו אני חייב לציין, ודברים נלהבים וחדורי אמונה אלו שיחררו יפה את הויכוח התיאולוגי שנרקם והלך. "האדם שלך יפענח בודאי גם את סוד האלוהות." אמר הרב מישקובסקי באירוניה דקיקה ומושחזת.
"האדם ברא את האלוהים רב נחמן, המציא אותו לצרכיו ומשתמש בו בציניות אכזרית כל אימת שאין מוחו משיג דבר מה." הרהיב אביעזר להחציף כנגד הרב דברי מינות וכפירה , אבל הרב מישקובסקי דחה את דבריו בביטול:
"נו, אצל הקדוש ברוך הוא העניינים מתנהלים אחרת." סתם. "אז אולי בכל זאת תגיד לי האם יש תכנית אלוהית?" שאל ידידי ספק ברצינות ספק בזלזול גמור ומבטל.
"השם אינו עושה תכניות הוא משאיר אותן לבני האדם." אמר הרב.
"רצונך לומר לרבנים" ירה אביעזר קינן. הרב מישקובסקי חייך. "נו בני אדם עושים דברים פשוטים אבל דברים גדולים נעשים בהסתר, יש דברים שהסתר פנים יפה להם." אמר הרב כמו מקווה לגרור את אביעזר למחוזות אחרים באמצעות שיחתם המוזרה רווית הרמזים, שהתקשתי לעמוד על טיבם האמיתי, והתגלו רק אחר כך, כשהחלו להתרחש אצלנו אותם "מאורעות משונים". נפלה שתיקה. הדברים האחרונים הציתו אש זרה בעיניו של אביעזר קינן, מוחו נקש כמו גלגל תנופה כבד, כאילו שאל הסתר פנים זה מהו? למה התכוון הרב? האם התכוון לזעם האל? לדבריו של גדול הנביאים: `אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם`. אביעזר קינן היה איש תם, אבל הכיר היטב את תעלולי המילים. תמיד חשד ברב מישקובסקי, שהוא מסתיר במילים מזימה הפכפכה. לפתע התעשת ועמד על רגליו. "הגד לי רב נחמן בלי פלפולי לצון למה התכוונת? לאילו מעשים אתה מרמז שראוי להם להעשות בהסתר?" אמר בקול יציב וברור. עכשיו התחוור כי דבר מה תקיף ויצוק היה בתוכו, משהו מהופך לדמותו הרפויה והמבולבלת במקצת למראית עין, שרק הגבירה את אהבתי אליו ברגעים אלה בהם עמד על העיקר, ואינו נותן למילים הפתלתלות לבלבלו. "לא משהו מיוחד אביעזר,תרגע.בבקשה. לא התכוונתי לעניין קונקרטי. מתלחשים, השד יודע איך דברים כאלה מגיעים דווקא לאזני ולא אל אזני המשטרה. אומרים שדברים משונים מתרחשים אצלנו עכשיו, מעשים שלא ירבו תורה ולא ירבו ממון ורק יזרעו ריב ומדון." אמר הרב מנסה להסיט את אביעזר קינן לעניין אחר ולגלגל את השיחה לשיחת חולין כביכול.
"נסתלק עכשיו" אמר אביעזר קינן בקוצר רוח ועיניו מצמצו בעצבנות לא נשלטת. "שב אביעזר אל תלך." אמר הרב מישקובסקי בדיוק ברגע שנכנסה הרבנית נושאת מגש קטן ועליו כוסות של תה.
"דווקא עכשיו אתה הולך מר קינן? רוצה להעליב אותי?" אמרה ופניה הסמוקים סמקו עוד יותר.
"לא לא גברתי . הדבר האחרון שהיה עולה בדעתי הוא להעליב אותך על הכנסת האורחים הנדיבה וכוס התה שלך." אמר בג`סטה נדיבה, שפוגגה את הרוגז הפתאומי שאחז בו, ועורר בליבי התפעלות מכשרונו לרצות את הרבנית.
"אני רואה שדבק בך משהו מן הזמנים ההם ." אמר הרב בהעמדת פנים גלויה, שכל כולה נסיון לרצות את ידידו ולאגוף אותו אל עניינים אחרים. "הנני כמו שהנני רב זלמן. במילא לא תרצה בי בישיבה שלך." התלוצץ ידידי. "אדרבה זכות גדולה היתה מתגלגלת לידי לו יכולתי להחזיר איש כמוך בתשובה, אבל מסופקני אם היית עומד בכך, ותלמידי על אחת כמה וכמה. דרך אגב, מספרים שבנך נמצא בעיר אחרי העדרות של שנים..." אמר.
"גם אני שמעתי על כך הבוקר מגברת פרלה סדיקוב המתווכת וכבר אני סקרן לראותו." אמר אביעזר, וניכר היה בו שהוא תמה על כך שידיעות כאלה כבר הגיעו לאזני הרב. "אומרים , שעבר גילגולים רבים הבן הזה. שמעתי שהסתובב בישיבות ויצא לו שם של תלמיד חכם, ואחר כך שב להתפקר." אמר הרב מישקובסקי. "באמת מיעטתי לשמוע ממנו בשנים האחרונות. אבל ישיבות? אולי אין סוף להתנסויות שאנו שואפים אליהן. גם אני רציתי פעם לטעום את טעמה של הישיבה. כל אחד אני חושב היה רוצה להתנסות בכך. קשה לתאר כמה מפתה יכול להיות לימוד תורה, מנותק מהמלחמות, ממאבקי החיים, להתמכר לשפה, לאידאות, להיות רוחני, לנשום רוחניות ולהיות חופשי. מה אגיד לך? אינני מכיר כלל את בני, זמן רב לא התראינו כלל. במובן מסויים נטשתי אותו מזכרוני." אמר. ההתרגשות שאחזה בו עוררה אצלי חשש , שהנה הוא שב אל אותו הלך נפש סנטימנטלי ומעורר חמלה שהיה עוטף בו לפעמים את עצמו.
"דבריך רק מחזקים בי את האמונה שכח אלוהי נטוע בלבבך, ובסיועו אתה נמשך מאליך אל עניינים רוחניים ומוסריים." נאחז הרב מישקובסקי ברישא של הוידוי העגמומי שמסר אביעזר, לאט לאט החל לחשוף את רצונו ללכוד אותו במוסרות שיטתו, מתוך מחשבה עקומה, שאם היה פעם בחיק מלכודת התשובה - קיימת בו שאיפה חבויה לשוב ולחזור לתוכה.
"שמא ידוע לך היכן הוא מתגורר הבן יקיר שלי?" שאל כשסיים ללגום את כוס התה והניחה על השולחן הקטן שהיה מכוסה ברקמת תחרה עתיקה. "אומרים אה... רק אומרים, אין לכך שום חשיבות, נעזוב זאת, אלו דברים בטלים. אינני יודע היכן מתגורר בנך." אמר הרב.
"נצטרך אם כן להמתין לו ויופיע כמו אפל..." מלמל אביעזר קינן. "אל תאמר דברים כאלה, הלא איך שלא תסובב את הדברים בנך הוא וראוי למעט רחמי אב, הן קיים בכם זיק אלוהי שאינו חדל מלבעור,השמר לנפשך פן יגלה בך ערוות אב." אמר הרב. הרבנית שוב נכנסה לחדר, אספה את כוסות התה, ובעודן כנוסות בין ידיה פנתה אל אביעזר ואמרה:
"נראה שאינך חש בטוב. פניך חיוורים כל כך וגופך מכווץ כמו גוף של תולעת." "תודה גברת מישקובסקי, אינני מרגיש טוב, יש לי סחרחורת ובטני כואבת, אני כבר הולך אולי האויר בחוץ יטיב עימי." אמר וקם ללכת.
"כדאי שתסתכל סביבך מר קינן. צריך להיות זהירים בימים כאלה..." אמרה סתומות מילים שאי אפשר היה שלא להשתומם לשמען.
"מפני מי להזהר?" שאל.
"נו שטויות לא עניין רציני, אגב יש לך בת נאה , התודענו אליה לא מכבר." אמרה ממתיקת סוד.
"מה פרוש התודענו? מי התודע? היא הרי נמצאת בירושלים, סטודנטית, אז מה פתאום התודענו רבנית? בקושי רואים את פניה. מאז שאמה שעברה לתל אביב כמעט שאינני רואה אותה. ככה פתאום המשפחה התפרדה לאטומים, וכל אחד נזרק למקום אחר." אמר בפיזור דעת, ושוב חששתי שהלך הנפש הרחמני חוזר לעטוף אותו. "יש רק ענין קטן, אבל אנחנו מנסים לסדר אותו עכשיו."אמרה.
"ענין קטן ? מהו העניין הקטן הזה?" שאל.
"נו אמא שלה איננה יהודיה. לחשה הרבנית בקול רם שהבליט רק את ההברות של המילה י הו די יה.
"ומה זה עניינך ?" סינן בקול עז, וידעתי שהוא מתמלא חימת דב שכול המגן על גוריו.
"האם זה לא מובן? האם עניין כזה אינו מובן באמת?" התערב הרב מישקובסקי בקול מרגיע שנועד לרכך את אביעזר קינן, אשר למשמע דברים מקוטעים וחסרי מובן אלה עמדה חמתו לפרוץ ברעם גדול..
"מה עניין מוצאה היהודי של שולמית אצלכם? מה פתאום עניין כזה נהיה כה חשוב כאן? דוקא עכשיו?" רעם קולו וקומתו השחוחה הזדקפה כנגד זוג הזקנים. "כולם יודעים ורק אתה אינך יודע? התחילה הרבנית את חתירתה הערמומית מבראשית. כלומר, להגיד לו דבר מה שהיה תלוי באויר כדבר מובן מאליו, כמו בועת סבון שרק יש לפוצצה בנגיעה קלה.
"מה הכל יודעים הרבנית מישקובסקי? שבתי לפי דעתך איננה יהודיה? ומה בכך? תרצה תתגייר, תרצה תתנצר. כבר ישבה במנזרים טיבטים. אולי תתאסלם. הרי היא חיה בירושלים חיי סטודנטים. כל כך הרבה אמונות ממתגלגלות בירושלים וזה מה שמעניין אותך עכשיו - אם שולמית איננה יהודיה?" עכשיו חזר אליו כוחו. ידעתי זאת מהנגינה הקצובה של דיבורו, מצליל ההתגרות האירוני שסלסל בין המילים ומהברק שניצת בעיניו.
"אביעזר אביעזר אתה עיוור אתה. הבת שלך פגשה את הבן שלנו שלומד בירושלים בישיבת מרכז הרב, צעירים, אתה מבין נפגשו... עכשיו התחיל הבן לדבר על קשר נישואין... נו, אל תחשוב שלנו זה קל , אבל בעזרת השם הדבר צריך לבוא על תיקונו. " אמר הרב מישקובסקי, וקרב את גופו הצנום אל מול אביעזר קינן. ידידי לא סער אף לא נרגש. כאילו נחה עליו מין שלוות נפש מתוקה למשמע הידיעה ששני צעירים נפגשו והתאהבו זה בזו, מין אירוע שהתרחש בודאי כבר אין סוף פעמים בתולדות המין האנושי. אהבה כזאת מתרחשת מדי לילה מתחת לחלונו בחורשת הותיקים, ומה רבותה יש בכך? הוא בקושי הכיר את ילדיו ועוד פחות מכך ילדי אחרים, את בנו היחידי של הרב מישקובסקי ראה אולי פעם ואולי לא, אבל ודאי לא היה מכירו לו נפגשו ברחוב. אילו פגשה שולמית בבחור אחר מהו ההבדל חשב לעצמו, מבלי לתת את הדעת לאהבתה של בתו.
"אינני יודע, באמת אינני יודע רב נחמן אילו דברים צריכים בדיוק לבוא על
תיקונם? שולמית היא אשה בוגרת ועצמאית, ורגישה בעניינים מסויימים, אם בנך הוא
בחור הגון אפשר שיצא מכך מן הסתם זיווג. אם כך נלך" פנה אלי וכמו השתחרר מכל
המועקות, הרמזים והסודות, שאפפו את ביקורו אצל הרב. כך הפך מה שנועד להיות דיון
בגילויי הנבואה בימנו לבליל תמוה של גישושים ורכילות, שהצליחו לעורר בנפשו רק
ריקנות ושאט נפש.
פגישה "מקרית" עם שלמה הירשנזון שוטר החרש
אפתח עתה בתאור נוסף שאפשר להתחיל בו את סיפורנו, אלא שמטבע האירועים אין ראשיתם מעידה בהכרח על סופם. בשעה שעשינו את דרכנו מראש הגבעה אל עבר ביתו של אביעזר קינן, פגשנו בשיפודיה של ישראל עדני שניים שישבו אל שולחן על המדרכה בצל הבית, ואכלו נתחי שווארמה מצלחת. אביעזר הבחין בהם מרחוק וניתן היה לחוש כי אחזה בו אי נחת. תחילה ביקש לפנות באחד הרחובות הניצבים ולעקוף את המקום, אבל כשהתברר לו שכבר עברנו את הפניה עלה בדעתו להסתובב ולשוב על עקבותיו. אבל מעשה כזה, כך חשב, רק עלול היה להבליט לעיני כל את רצונו להסתלק מן המקום באופן מעורר חשד. היות והבין שאין לו ברירה אלא לעבור על פני שני הגברים שסעדו את ארוחתם, התיישר מעט, תחילה אחז בזרועי כמו לבקש משען, אחר כך הניח לי והחל לצעוד לעברם כמי שגורלו נחרץ.
"הנה הם חוזרים לקחת אותי. הפעם כנראה לא אצליח להחלץ מפניהם. שלמה הירשנזון הג`ינג`י אתה רואה? חשבתי שכבר מזמן יצא לגמלאות. אם הוא כאן אני יכול להגיד לך בודאות מוחלטת שהם עלו על עקבותי. הפעם יסגרו איתי את החשבון." אמר במין השלמה, כאילו השיח עם עצמו בטרם הספקתי לבקש הסבר לדבריו המוטרפים. שלמה הירשנזון הג`ינג`י, הגבר הבוגר שביניהם, איש מנומש, גבוה ועב בשר, בגילו של אביעזר - קם ממקומו, פרש את זרועותיו העבות וחיבק את חברי.
"באת לקחת אותי הירשנזון?" מלמל.
"אביעזר קינן. לא להאמין, אתה עוד חי? בחייאת אללה שהתגעגעתי אליך. כאילו האדמה פצתה את פיה ובלעה אותך. כמעט כבר לא נשארו אנשים מהמחזור שלנו, כמה טוב לראות אותך, פשוט שכחתי שאתה מהעיירה המזורגגת הזאת. מה קרה איתך? תגיד, אשה? ילדים? נכדים? פעם עוד קראתי את הרשימות שלך, אבל היום כולם כותבים כמוך או בשפה שכבר אינני מבין, אז פשוט הפסקתי לקרוא את הפובלציסטיקה הזעירה." אמר האיש בשמחה אמיתית וחיבק בחיבה את ידידי.
"מספיק עם ההצגות הירשנזון. באת לקחת אותי?" אמר כשהוא נחלץ מחיבוקו של מי שנשמע כחבר נעורים.
"אביעזר קינן הסופר הכי נבואי של הארץ המטורפת הזו, אתה רואה צ`ובי!" פנה אל בן זוגו, בחור צעיר ושחרחר חובש כיפה סרוגה, שהתבונן אל המפגש באדישות גלויה. אבל לשמע המילה נבואה פלט בזלזול: "עוד אחד מנביאי השקר?" "אל תשים אליו לב. כולם מרוטי עצבים היום. טוב לראות אותך, באמת עבר מאז כל כך הרבה זמן. זוכר את הימים במשלט שמונים וארבע, את השיחות שלנו כשהיינו בני שש עשרה שבע עשרה, היית מאמין שנגיע ליום הזה אביעזר? בעצם כבר אינני יודע עליך כמעט כלום. כמה בוגדני הוא הזמן, אתה עוזב אותו יום והוא ירדופך יומיים." הפליט הירשנזון ביטוי שהתקשיתי להבינו.
"תעזוב את השטויות הבכייניות האלה על הזמן הירשנזון. אתה עוד בעסקים האפלים שלך עם השב"כ?" שאל ידידי לפתע, כאילו החליט לשים בבת אחת קץ לסצינה המזוייפת הזאת, לכל אי הודאות שהכיל בקרבו כל חייו בנוגע לעניינים הישנים שלא הובררו מעולם.
"התיק שלך כבר סגור אביעזר.אין לך מה לדאוג. בעצם לא היה לך תיק מעולם. אתה נראה חיוור ורעב, אולי תשב איתנו לאכול משהו?" אמר האיש בדאגה. דבריו העידו על תפיסה דקה שבדקות לגבי הדברים הקצרים שאמר אביעזר קינן. "אצלכם לעולם לא נסגר שום תיק הירשנזון. במחשבים הגדולים שלכם, שנמצאים במרתפים המוארים תמיד באור לבן - נמצא כל המידע עלי מגובה בשלושה העתקים. מעניין מי תקתק על המקלדת את שמי כדי לקבל את מגילת הפשעים שלי? אולי אתה הירשנזון? מי עוד ישב איתנו במשלט שמונים וארבע בארבעים ושמונה. אתה הלא יודע שמכל המחלקה נשארנו רק שניים, אתה ואני. אז רק אל תגיד לי רק שצ`ובי הזה שותפך מגלה את שמי בעזרת הצופן התנכי?" אמר אביעזר קינן בהרמת קול של מי שיודע כי אין לו מה להפסיד זולת כבודו ואמיתו. בחייך אביעזר, אתה חושב שאין לשב"כ מה לעשות בימים אלה, מלבד לחפש איזה חטיאר נבואי ממשלט שמונים וארבע. באמת, את הכישרון שלך לראות מבעד לערפל של חמישים שנה אינני מסוגל להבין עד היום, אבל השלטון עבר לצעירים. הסגנון השתנה הכל השתנה." אמר הג`נג`י ופניו כוסו בארשת כמעט נואשת מדאגה שמא השתבשה דעתו של חברו משכבר הימים.
"גם המחשבים השתנו במשך השנים הירשנזון, אבל המידע האצור בהם לא השתנה, רק התווספו אליו פרטים נוספים. אז החלטתם שהגיע הזמן לשים עלי את ידכם הארוכה? אתה יכול להודות בכך הירשנזון. אני מוכן. אני מכין את עצמי כבר שנים לרגע הזה שתופיעו לקחת אותי. רק אל תעלה בדעתך שתוכלו להשתיק אותי הירשנזון." התמלא אביעזר קינן עוז ועזוז הממלא אנשים נואשים ברגעיהם האחרונים. "שב אביעזר . אינך שם לב כמה מגוכח ונלעג אתה נשמע ונראה עכשיו. איש לא בא לקחת אותך. בתי הסוהר והמרתפים מלאים וגדושים בכל התוצרת הזאת המכונה עם ישראל, אז אתה חושב שלשלטונות חסרות בעיות תחזוקה של ישיש כמוך. בחייאת אללה! תרד מזה! לא מתאים לאיש חכם כמוך. אלוהים, עכשיו אני מבין. אתה חש את עצמך נרדף כל השנים האלה. אלוהים! כבר חמישים שנה! לא להאמין. על מה בעצם? אפשר לתת כאן שתי שווארמות ובירות גדולות?" קרא הישנזון והושיב את אביעזר קינן בכוח אל השולחן. עכשיו חשתי גם אני ברעב, אם יותר לי להעיר. השעה כבר היתה שתיים בצהרים, ושנינו קבלנו בהכנעה את הזמנתו החביבה, אם גם אלימה במקצת של שלמה הירשנזון. אביעזר לגם לגימה ארוכה מהבירה הקרה, ויכולתי לראות איך הולכת ומצטננת רוחו הנסערה. שלמה הירשנזון הג`ינג`י, אני נזכר, כבר עלה אי פעם בזכרונותיו של אביעזר קינן. הופעתו "המרשימה" בעירנו, כלומר פגישה נסערת זו, הסירה לאט לאט את אדי הערפל מעל זכרוני. בהחלט נזכרתי באחת מאותן רפליקות פובלציסטיות נוסטלגיות שהיה אביעזר קינן מתיז בטורו, ובהן היה נוהג להזכיר את עלילותיהם ותאוריהם של ידידיו משכבר הימים, כשהם שזורים בשנינה מכוונת לעניינים שעל סדר היום. באמת זכרתי את הג`ינג`י ההוא, שברח כמו אביעזר קינן מספסל הלימודים להגיש לנו את מדינת היהודים, ורק הסתיימה המלחמה צלל ונעלם וכאילו בלעה אותו האדמה, אולי הפליג באניה לאמריקה, אולי שקע ונעלם אל תוך האופל. היה שם משפט אחד שהעיד על הבחנתו הדקה של אביעזר, מסוג אותם משפטים הנכתבים מבלי משים, או לשם גנדרנות הכתיבה, ויכולים להיות מופרכים מעיקרם, או להכיל את כל האמת כשהיא מוצפנת ומוטמנת בכמה מילים. "משהו אפל, כמעט קרימינלי היה בחבר שלי ממשלט שמונים וארבע. יתכן שיום אחד יעלה מן המחתרת אליה ירד. יתכן שהוא פשוט נלקח לש.ב או למוסד, והג`נג`י הזה יושב כאן בינינו." אני משוכנע שידע אודות שלמה הירשנזון יותר משכתב ברשימתו מלפני עשרים וחמש שנים. אין זה מן הנמנע שכבר אז כשכתב את רשימתו הצנועה חשב, שמן התבונה היא להזהר מפני אדם כמו הירשנזון ולא לכתוב עליו את כל האמת. היבט מינורי זה נשמע לעיתים בקובלנתו המרומזת: "אין הם שמים עלי עדיין את ידם, אבל את מילותי הם כובלים...", והתכוון לצנזורה שאינה מתירה את כל רשימותיו. "טוב, נו הירשנזון. איפה היינו? נדיר הוא לראותך אצלנו." אמר אביעזר בנסיון כנה לפרוש מסך על העבר. "אחרי הכל, תודה שהזכרונות ממשלט שמונים וארבע היו החשובים ביותר בחיינו, בחורים בני שבע עשרה שמונה עשרה עושים מדינה." אמר. "אני מתכונן להשאר כאן ימים אחדים. עוד נספיק להעלות זכרונות כהנה וכהנה." אמר הירשנזון כממתיק סוד.
"אתה עוד פעיל מה? חברה בגילנו כבר יושבים בפנסיה הירשנזון." אמר אביעזר קינן. "ניסיתי את הפנסיה הזאת. זה לא בשבילי ובשביל הטמפרמנט שלי. אני זקוק לעבודה הזאת גם בתור השלמת הכנסה. הארץ מלאה היום מרגלים אביעזר, עם ישראל זה כבר לא מה שהיה בזמננו במשלט שמונים וארבע. אמר כאילו היה רצה לגלות קצת מטפחי צפונותיו. אביעזר סיים לבלוע את נתחי השווארמה, אחר כך לגם לגימה ארוכה מן הבירה. ידעתי שהשיחות האלה חביבות עליו.
"עם ישראל? אותי לא ילמדו מה זה עם ישראל. הרי אני חוקר אותו כל חיי, מכיר בו את כל הזרמים והערוצים הפתלתולים. יהודים מסוגלים לכל הירשנזון. יהודים מסוגלים לרצוח. אתה מבין? וכשהם מתחילים הם אפלים יותר, נסתרים יותר ואכזריים יותר. אין יותר זריזים מהם לרקוד על הדם. התערובת הזאת של רצחנות מזרחית, אכזריות סלבית, תחבולנות מערבית,וטכנולוגיה אמריקנית שלא לפסוח על היתר מוחלט לרצח שמעניקה לנו דתנו הקדושה. כל אלה הופכים אותנו לרוצחים ממדרגה ראשונה." החל ידידי להתלהם.
"ואין שום תוקף מוסרי נגד רצח? אין לא תרצח?" שאל פתאום צ`ובי הגבר השחרחר בעל הכיפה הסרוגה - "אין לא תרצח?"
"עד הרצח הראשון ידידי הצעיר, אחר כך הכל מותר. פה לא יעזור בית דין. לא המשטרה ולא השב"כ אמר אביעזר קינן.
"ואין מוסר יהודי?" שאל צ`ובי.
"אין. ואם אתה באמת רוצה לדעת מעולם לא היה. יהודים מעולם לא הצטיינו בעמדה מוסרית. לא נועדנו לכך, ולא יעדנו את עצמנו לכך. החמלה לא היתה אף פעם הקטע החזק שלנו צ`ובי." חתם אביעזר קינן את דבריו.
"מספר חזק החבר החדש - ישן שלך הירשנזון. השקפת עולם ראויה לציון על היהדות." אמר צ`ובי.
"זה כלום, הוא רק מצותת מתוך הטור השבועי שלו מלפני חמישים שנה. עכשיו יצטט את הטור הבא מדברי הושע הנביא. לפעמים אני חושב עליך קינן, שיכולת להיות הנביא של דורנו. אני, שאני יודע מי אתה באמת אומר לך הכל כלאם פאדי. הכל מסכות. הפוך על הפוך. אם תשמע בעצתי אביעזר, המשכיל בעת ההיא ידום. אני אומר לך את זה כחבר ממשלט שמונים וארבע דיר בלקום." אמר הירשנזון והרכין את ראשו לעבר אזנו של חברי, שכרגיל הבין במאוחר, שדיבר באזני שניים אלה יותר מן המתבקש והמותר גם בשעה של סערת נפש. ידעתי שלא יוותר על זכות המילה האחרונה, ומייד שמעתיו מסנן בלחש בין שפתיו: "ורשעים בחושך ידמו". אודה ואתוודה שאישיותו של שלמה הירשנזון הפתיעה ובלבלה אותי מעט, בעיקר בגלל ידענותו בכל הנוגע לאביעזר קינן. האמנם יש עוד אנשים שזוכרים את כתביו הראשונים, את סגנונו המחודד ואת נטייתו לצטט מדברי הנביאים. אחרי הכל גם ציתות מעיד על חכמה מסויימת, והבנה של קשרים והקשרים בין רעיונות. מילא התימני הזה צ`ובי. הוא איננו אלא בלש מתחיל. פרובוקטור של מילים. אצלו החכמה אולי באה מבית מדרש כלשהו - מישיבה, אבל הירשנזון זה באמת מספר חזק. בבירה השלישית התלונן אביעזר שפקדה אותו חולשה ועליו ללכת לביתו "להניח את הראש". תמיד אהב להניח את הראש למנוחת צהרים, שבלעדיה לא יכול היה להמשיך את חייו בשעות הלילה, חיים מצומצמים למדי, עלעול רופס בספרים ובעיקר בטלויזיה " האופיום של ההמונים שאני כל כך מכור לו". היה אומר.
"תכנס הירשנזון נרים כוסית ונפטפט קצת. לא אמרת שתשאר אצלנו ימים אחדים? אם תרצה תוכל ללון אצלי. הבית ריק עכשיו, כל הצפרים פרחו מהקן." פנה אל ידידו ממשלט שמונים וארבע.
"אינשאללה קינן. אם הכל יסתדר אכנס. אל תנעל את הדלת." אמר איש הבטחון הקשיש. התחלנו פוסעים לאיטנו לעבר ביתו של אביעזר קינן.
 
כתובות מסוכנות וכרוזים מעוררי פלצות
ההבטחה שסיפורנו יצא לדרך היתה מוקדמת מדי. אמנם נחוץ לתאר את המאורעות
ככרוניקה סדורה, אלא, שלקורא הסתבר כבר בודאי, שמעורבים כאן אנשים רבים, וחסרה
כאן תכנית שתכניס מעט מגמה ויד מכוונת, מפני שהעובדות הידועות אינן אלא חלק קטן
מאשר התרחש באמת, ולאמת כידוע פנים רבות, ובדרך כלל נחוצים הסברים והוראות על
מנת להבין את כל החלקיקים שבוראים את המציאות תוך כדי תנועתם המסחררת, הבלתי
הגיונית, באופן שיאפשר איזה תאור סביר של ההתרחשויות.
בעיר נמצא אדם נוסף - יחיעם קינן, שכבר נזכר פה ושם בלחישה, אבל איש טרם ראה
אותו ממש. הוא לא התייצב בפני אביו, עניין אלמנטרי בעיקרו, ציפיה טבעית ומובנת
שבן יבוא אל אביו. ובכלל נדף ממנו ריח של "מוזרות חשאית".
למען סדר הדברים מן הראוי לספר שבעירנו החלו להופיע כרוזים משונים שראוי כבר
עכשיו לכנותם כתבי נאצה. בתחילה רוססו כתובות על קירות מבנים מרוחקים ונטושים
הרחק מעיני הציבור, שאם כבר ראה אותם מישהו בדרכו אל אותם מחוזות שכל עיר "
מתברכת" בהם, יכול היה ליחסם לאנשים סוטים ומסוממים שנוהגים לשהות לצרכיהם
בבניינים ומבנים נטושים בעיבורי העיר.
כתובות קיר אלה היו כה מרושעות וארסיות, שבאמת מי שראה אותן, בהכרח כמעט,
יכול היה ליחסן לחולי נפש שדעתם השתבשה. כתובות נאצה אלו היו כה נפוצות, עד
שניתן רק להתפלא שאף עיתונאי משלנו, מאלה המרחרחים ומלקטים ידיעות מקומיות - לא
מצא לנכון לדווח על כך בעיתונו. כדי לסבר את האזן, ומבלי להתלכלך בזוהמת חוצות
חולנית זו, אדגיש רק כי כתובות אלו קוראות לרצח (עדיין הן מתנוססות במקומות
רבים) אנשים חשובים בקרבנו ומכנות אותם בכינויי בלע מזויעים ומפליצים. יתכן שפעל אצלנו איזה מנגנון הכחשה, אחרי הכל איזה אדם שפוי יודה שהוא שרוי במחיצה אחת עם תופעות חולניות כאלה. מאוחר יותר, כשהכתובות המכוערות הללו זחלו מירכתי העיר אל הרחובות, אל קירות בתי הספר ובתי הקולנוע, ומשם אל הקיר החשוף של היכל התרבות ובית העיריה הזדרזו - הרשויות ובעלי העסקים להביא פועלים ולסייד בחיפזון את הקירות מחמת הבושה והפחד. עבודתם היתה כה רשלנית, אולי משום שהצבעים עצמם לא הבינו את את חומרת הכתוב, ולפיכך סברו שאפשר למרוח סיד מדולל ולהסתפק בכך. אבל נשארה בעינה עובדה חדשה אחת - הכתובות צפו ועלו מתוך הסיד השקוף, אפילו ביתר שאת במקומות אחדים. עוד ניבטת שערוריה זו אלינו מבעד לקירות, ועניין קשה וחמור עוד יותר פקד אותנו. במקומות שונים בעיר נערמו חבילות חבילות של כרוזים, שקראו את התושבים לעשות מעשים איומים ונוראים, הרבה מעבר להסתה שכבר התרגלו אצלנו לשמוע ברדיו ולראות בטלויזיה. כרוזים אלה כבר היו עניין מחתרתי של ממש. נוסחם התחלק בדרך כלל לשנים: במחצית העליונה של הכרוז נכתבו בכתב קטן וצפוף דברי שטנה ובלע, תערובת מבחילה של רעיונות שגעוניים, שתארו את: "מעשי הרצח של דוד בן גוריון ופיוס העשירי, אשר רצחו את תאודור הרצל ובצעו את מלחמת העולם, כדי להשמיד את העם היהודי, ביחד עם יצחק רבין הפולני הקתולי, ועם חאג` אמין אל חוסיני והצבא הגרמני, וביחד עם שמעון פרס האלג`יראי המוסלמי - החליטו לרצוח את התנועה הציונית, ולשם כך אריאל שרון גרמני נאצי ביחד עם יחידה 101 השמידו את הכפרים הערביים, כדי לגרשם ולהפוך אותם לפליטים, כדי שישנאו את העם היהודי, ובעזרת רפאל איתן הקתולי אשר רצח את חיילי צהל בלבנון, ואת רצח סברה ושתילה ביחד עם העולם הנוצרי וכל זה כדי להכניס את התוצרת של חקלאות הסמים של עירק ושל סוריה, כדי לספק חומר גלם לבית החרושת טבע ליצור ועיבוד סמים, כדי שהדבר יכניס כספים אדירים לשמעון פרס ויצחק רבי בתאום עם אהוד ברק, השואפים להרעיל את הצבא האמריקאי בסעודיה ובכווית, תוך שידור למוחם של החיילים באמצעות זרם חליפין כדי לצרוב את מוחם ולשעבדם..." אלו רק מקצת הדברים המטורפים שנכתבו בחלק העליון של הכרוז, ואילו בחלק התחתון הובא תמיד צילום של אחד מהאישים הללו. אבל נבזי מכך, הובאו תמונות של אנשים שאינם ידועים כל כך בציבור ולידם נכתב: "מבוקש על ידי העם! אין צורך להסגיר מותר לרצוח!" בתחילה ניסו לייחס את המניע לכתיבת דברי נבלה אלה לאירוע טרגי מסויים, שאירע על יד העיר לפני חדשים אחדים, ונוצל על ידי בני בליעל ללבות את אש השנאה בכרוזים. בפאתי הפרדס הגדול נמצאה נבלת תינוק נטוש, שנטרפה למחצה על ידי חיות השדה. בחוצות הופצו שמועות שטרוריסטים מן החמס המציאו שיטה חדשה של רצח וחטיפת ילדים יהודיים בני יומם מבתי החולים, וצופים גל של חטיפות בזויות כאלה בקיץ. אחר כך עקב חקירה מאומצת של המשטרה התגלתה האמת, אלא שהאמת העירומה לא מנעה ממפיצי השמועות והולכי הרכיל, המסיתים והמדיחים, אלה הנאחזים בכל דבר זדון להפיץ את עלילת הדם הזאת על החמאס, אשר מעשיו הנתעבים ביותר טרם הגיעו לכדי חטיפת תינוקות והפקרתם לחיות השדה. בסופו של דבר נאספו כל הפרטים והתברר, שילדה בדואית כרעה ללדת, אבל בשל פחדה מפני נקמת משפחתה, הניחה את תינוקה בפאתי הפרדס, כדי להסתיר את הקלון של לידת ממזר זה, מה שלא מנע בסופו של דבר מאחיה הצעיר לשחוט את גרונה ולגזור על עצמו שנות כלא רבות. מכל מקום, גם לאחר שהתבררה הפרשה הזאת ונודעה כולה ברבים, לא חדלו הכרוזים, ובמובנים ידועים אפשר שגם החריפו את המסרים הרצחניים הצפונים בהם. איש איננו יודע כיצד הגיעה המשטרה אל יחיעם קינן, ולמען הדיוק דבר מאסרו הזמני כלל לא נודע בציבור, אבל מאוחר יותר נמסר שנעצר, נחקר ושוחרר, הכל בגין הכתובות והכרוזים, שהרגיזו תושבים אחדים רודפי צדק וחוק שהעזו והתלוננו במשטרה. המשטרה שלנו איננה רגילה ובקיאה בדברים כאלה, שמלבד כיעורם ומיאוסם הדיפו ריח פוליטי עז. לפי השמועות מצאו אצלנו מקלט כמה קבוצות של תמהונים, שחיפשו את תיקונם בתורות נסתרות: באסטרולוגיה קוסמית ומדיטציה יהודית השואבת את כוחה מסוד העיבור של ירח מלא, רפואה יהודית, כח האותיות ובריאת העולם. צעירים החלו מעמידים בשווקים דוכנים למכירת קונטרסים שהזהירו את קוראיהם מפני "סוחרי נשמות! שרובם רמאים מלאי גאווה, תאוות שלטון ואינטרסים - החפצים לשעבד את הציבור לצרכיהם האפלים." לצידן של אזהרות אלו נערמו ערימות של קונטרסים שכינו את עצמם "ערכות השרדות רוחנית" של אחד רכלין המתאר כיצד מגייס היצר הרע את גאוות האדם ואת עקשנותו, ומתמרן אותו למצב של כפירה ומרד על ידי שימוש בעצבות וביאוש עד כדי הרס "העצמי המחלט". החוברות והפלקטים האלה כמו שמו להם מטרה ללכוד נשמות תועות של אנשים בודדים המבקשים דבר מה להאחז בו, מין מנטרה מסתורית שתפתור אותם באחת ממתח, וחרדות, לחצים והתקפי מיגרנה, ושבץ ערמומי - שיסדרו להם חיים איכותיים ויצירתיים. מעניין הוא שבין כל הקונטרסים והחוברות הסהרוריות הללו התקיימה הרמוניה מושלמת נעדרת כל מידה של תחרות, כאילו יד נעלמה אחת ביקשה לרכז ולכוון את התנועה הסוערת הזו בדרכי העקלתון של: הרמה קרישנה בעל החשיבה החיובית באמצעות מדיטציה, לבין ריפוי והעברת אנרגיות בעזרת הנחת ידיים על פי שיטתה של רוזלין ברויאר מאמריקה, פסיכוטרפיה רוחנית לטיהור הגוף והמוח מלחצים מגנטים ומועקות, טכניקת נשימה "הלידה מחדש" להסרת ערפל המסתיר התנסויות ואירועים מכאיבים מחיינו, גלגול נשמות ורוחניות שלאחר המוות, הזמנות להילולות דרחל אימנו וצדיקים אחרים לגילוי המאור שבתורה בדרכי שלום ונועם, פיתוח ושיפור כישורי הורות על פי הפסיכותרפיסט קרל רוג`ר, טיפול באנרגיית ריפוי "אינטלגנטית" במסורת טיבטית עתיקה. עוד היד נטויה אך תקצר היריעה להכילן. עיון בדפים צבעוניים אלה העשויים אגב בחן גרפי זול, יוצר לכאורה רושם של פריחה במגזר הנשמות הטועות ומעיד על ביקוש רב בכל שכבות הציבור הנזקק לטיפול ותיקון נשמותו ,שאלמלא כך קשה להסביר את ריבוי הדוכנים שצצו כפטריות בכל פינה וקהל רב חג וסובב סביבם. ודאי היתה כאן טעות כלשהי בשיקולי המשטרה שעצרה את יחיעם קינן לחקירה קצרה ביותר, אבל קשה לבוא בטענות שעה שאזרחים התחילו להרגיש אי נחת אל נוכח הכתובות, הכרוזים והבולטינים הללו שלכלכו את הרחובות. מפקד המשטרה פקד שמחה אזולאי הבטיח לראש העיר שהמשטרה לא תרשה התערבות חיצונית זרה ובוטה שכזאת הפוגעת באיכות החיים של תושבי עירנו השלווים והמנומנמים. מייד שלח את בלשיו לאתר את כל "האלמנטים הזרים" שחדרו לעיר. אחד הבלשים סיפר שאיתר "אדם מוזר" שמצא בו הרבה מן הסתום. כאילו היה בהתנהגותו איזו כוונה נסתרת, אשר "התגלתה" בדרך הסתלקותו הפתאומית, בדיוק כאשר התגלה בית הדפוס. אותו בית דפוס, שלדעת הבלשים הדפיסו בו את דברי התועבה הנזכרים. כל הדברים האלה עוררו את המחשבה שהתרחש כאן דבר מה עוד קודם לכן. בבוקר בו נודע לאביעזר קינן על חקירת בנו ועל עניין הדפוס - הבעתי בפניו את הדעה, שלא יתכן שבנו, שזה עתה הגיע לעיר, יהיה מעורב בדרך כל שהיא בהפעלתו של בית דפוס מחתרתי. הוא הביט בי באחד ממבטיו קרי הארשת, מבט שכולו ביטול וליגלוג ואמר:
"גם כן חכמה? אני מקווה שאין לו יד בניסוח הזוהמה המטומטמת הזאת, אבל לי אל תגיד מה זה להפיץ כרוזים במחתרת. האלף והבית של מחתרת הוא בית דפוס! אתה מבין בית דפוס! הדפוס הוא השופר של כל רעיון. בלי כרוזים, בלי פלקטים אין רעיון! אין כלום! לטכניקה של הדפוס אין שום חשיבות. הדפיסו כרוזים עוד לפני שחלמו על המחשב." הוא דיבר מתוך נסיונו במחתרת נגד הבריטים, ידעתי זאת, הכל ידעו שהוא הדביק כרוזים.
"לפחות שחררו אותו, ואין יסוד לקשרים האלה בינו לבית הדפוס הזה." הערתי בתקווה להרגיע ולהשקיט את רוחו , אבל הוא המשיך להצליף בי מבט קר וזחוח, שהיה ניגוד גמור לדמותו המיוסרת .
"אצל שלמה הירשנזון הג`ינג`י אין ארוחות חינם. כל מה שאני יכול להגיד לך שאת שיטותיו אני מכיר הרבה יותר טוב מאשר את בני ואת שיטותיו." אמר וביקש שאעזוב אותו לבדו . ככל שהרהרתי במשפטו האחרון והמוזר יכולתי לנחש, כי אכן היה דבר מה חמקני ומתפתל בהתנהגותו של יחיעם קינן, שטרם זכיתי להכירו, שהרי אם בא לנשל את אביו ולהחזיר לרשותו את בית אמו, כדברי פרלה סדיקוב, מן הראוי היה שיבוא קודם אל אביו ולגולל בפניו את טענותיו , ולא לשלוח את ידו לפרובוקציה מחתרתית, כפי שמיהרו להפיץ אנשים מקורבים ללשכתו של פקד אזולאי .
 
בא לשכונה בחור חדש
למען האמת נראו כל הסימנים השדיים הללו לעיני כל, אבל רק למעטים הציקו או גרמו סבל של ממש. הנה, בבית הקפה של אמנון לא הרבו לדבר על אירועים קטנים אלה, שלא פגעו עד כה בפרנסתו של איש. מובן שהזכירו פה ושם, לא מעבר למה שהתפרסם בעיתונות, את הסיפור על הילדה הבדואית שזנחה את תינוקה בפאתי הפרדס, למשל. אבל מאז ומתמיד לא הכירו כראוי את מנהגי הערבים ונוהגים היו לפטור את הרציחות הנתעבות הללו בשם "כבוד המשפחה", כמסורת שבטית רחוקה שמוטב לא לעסוק בה, כי היא מרבה עוד יותר את האיבה, הניכור וההתרחקות ביננו לבינם, ומסורת אכזרית ורצחנית זו רק מוכיחה שאין הם ראויים להיות שווי זכויות אמיתיים עימנו. "מנוולים, נו הכל ברור, כולם כאן מנוולים מלמעלה עד למעטה כולם רוצחים וגנבים.
" מזמר ליאון את פזמונו הקבוע כשהוא נכנס לבית הקפה.
"לכל השדים והרוחות ליאון, מה אוכל אותך ליאון?" שואל אותו אמנון בעודו עסוק במכונת הקפה.
"איך הדולר היום פריצקר?" פונה ליאון אל יוסלה פריצקר החלפן.
"הדולר לא זז ליאון רק מחליף ידיים." עונה לו החלפן
"הרבה תנועות?" שואל שמעון לוי שכרגיל היה מתענה ומציק לשהרבני, ועכשיו מעניין אותו קצב החלפת הידיים האוחזות בדולרים של פריצקר. "הרבה אינני יודע להסביר לך. מגיעים אלי כל מיני טיפוסים חדשים אמריקנים. שמעתי שמישהו הקים "כוילל" בביתה של אלמנתו של מנדל קפלן. נו, הבית הגדול והמוזנח שבקצה "רחוב ראשונים". האלמנה כבר עברה לבית האבות המיוחס בכפר סבא, אז דווקא עכשיו שהיא שוכבת שם בסעודי יש לה פתאום כסף, אחרי כל החיים האומללים שהיו לה עם מנדל המסכן.פתאום אין לה למי להוריש, וחוגגות על האלמנה של מנדל קפלן כל קרנות העיזבון. קודם הבהילה החורבה שלה את שוכרי הבתים, אבל לא אלה. עכשיו הם מוציאים הרבה כסף לשיפוצים וגם משלמים שכר דירה כפול ומכופל, תשאל את פרלה. אם היה פעם בעיר הזאת נכס ששילמו בשבילו כל כך הרבה כסף?" אמר פריצקר החלפן כשהוא מביט לעברה של פרלה סדיקוב המתווכת, מנסה ללכוד בעיניה שביב של אישור.
"יוסלה פריצקר אני לא סופרת את הדולרים שמלטפות האצבעות המזיעות שלך, אז תעשה לי טובה ואל תדחוף את האף שלך לעסק שלי." ירתה לעברו המתווכת במחווה שסחטה אנחה מחזהו של ליאון.
פרלה סדיקוב ראוי לדעת, לא מעלה מעולם באמונו של לקוח. הדיסקרטיות בעיסקאות התיווך שלה היתה עמוד התווך בעסקיה. זה עתה נתתי דעתי לבחור צעיר, שישב בשקט, הקשיב למושב הקבינט היומי ולגם בשקיקה כוס תה עם מנטה. בחור זה התארח בעירנו כבר חודשיים בודאי, ואיש לא ידע מהיכן הגיע. במראהו והתנהגותו לא דמה כל וכלל לבחורי הישיבה של הרב מישקובסקי, גם אם היה נהיר לכל שבחור ישיבה הוא. ואכן, נתתי דעתי לכך, שבעצם כל בחורי הישיבה מן "הסוג הזה" כלל לא היו בני עירנו. הובילו אותם לכאן מעיירות מרוחקות בודאי על פי איזה תכנית. אנחנו לא היכרנום. היו סובבים בינינו ברחובות, עוררו תמיהה בשל נוכחותם הזרה בקרבנו, ואפשר שגם אנחנו עוררנו מהומה בנפשם. נודע לי על הבחור הזה, שמכל המוזרויות שפקדו אותנו לאחרונה דווקא היה בו דבר מה שהבליט אותו מקרב חבורת האברכים המזרחיים הללו. היה בוגר מהם. סיפרו שהדפיס מאמר באחד העיתונים שמתפרסמים "בחוגים שלהם" שמעבר לקו הירוק, אבל אלה היו דיבורים כל כך מבולבלים וחסרי הגיון, שהרי מדובר בבחור שהתגייר והגיע ארצה לא מכבר, ושמבטאו הצרפתי הכבד יכול היה להסגיר שאין העברית שלו משגת כדי כתיבה בעתונות של החוגים ההם. מימי לא ראיתי בפניו של צעיר קדרות כזאת, זעף כזה ועגמה. ארשת פניו היתה כשל אדם המחכה לחורבן העולם - לא כזה שיבוא באחד מן הזמנים, שיתכן גם כי לא יתקיים, אלא אסון שיגיע במועד מוגדר ומוחלט, למשל: מחרתיים בבוקר בדקה השישים של השעה האחת עשרה בדיוק! יותר מכל התמיה אותי חיוכו, שחשף את שיניו הלבנות באופן מעוקם, נמתח לרוחב פניו והיה ניגוד מוחלט לזעף ולעגמה ששררו על חזותו בדרך כלל. מובן שישיבתו בשעת הבוקר של "הקבינט" לא היתה מן הדברים הרגילים. ישיבה על כוס תה לא היתה ממנהגם של "הבחורים החדשים", וניכר בו שהוא עושה זאת לזכר הימים הפריזאים שלו. איש מיושבי הקפה לא ניסה חלילה לקשור איתו שיחה, מפני שעל נוכחותו אצלנו נסוך היה משהו חידתי מעיק, כאילו נפטרנו מכל המועקות והצרות ונוסף גם זה על שונאנו. לבסוף קם ממקומו, העיף מסביבו מבט אבוד עד שפגשו עיניו את עיני, וכאילו התחדדה הכרתו ונעשתה תקיפה וחדה עד מאד, כאילו ביקש לשאול דבר מה, אך לא, הביט אל הרחוב ויצא.
פרלה סדיקוב שנשארה איתנו יחידה באותה שעה רמזה לי להרכין אליה את ראשי ולחשה:
"מוטב שתזהיר את האדון קינן מפני הטיפוס הזה. משהו בו לא מסתדר אצלי כל כך טוב."
"פרלה?..." השבתי בתמיהה מנומסת, כפי שמתבקש לאחר שהטילה דופי מאיים בצעיר נואש זה.
"הוא כבר היה אצלי ולא פעם אחת. מתעניין על אחת נאטלי סמירנוף. בהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, אבל עכשיו כבר הכל ברור. זאת אשתו. נו, אין מסמכים אבל היא אשתו אמא של שולמית. אמנם עזבה אותו, השד יודע עם איזה אנרכיסט צעיר, אבל זאת היא, דווקא עכשיו שהוא זקוק כל כך לעזרה ותמיכה הופיעו לכאן כל ילדיהם..." סיימה את דיבורה במבוכה ובלעה את המילים. במעט רגישות דקה שבדקות, אפשר היה לחוש שהיא רוחשת לאביעזר קינן יותר רגש משנהגה להראות כלפי אחרים. היות והסתתמו דבריה לא מצאתי לנכון ללחוץ עליה להוסיף ולדבר אודות הידיעות הנבואיות הללו, מפני שפשוט תסרב כדרכה להוסיף בנושא כזה.
כך שאינם מתבררים מעליהם.
 
אנרכיסטים חדשים
אביעזר קינן, אינני יודע מה קרה אותו, אבל דבר מה אירע. כבר יומיים כאילו אינו איתנו. סגור ומסוגר. לא כמו חבר! קוראים אליו והוא פשוט איננו. נכון הוא שרעייתו נסעה והדבר דיכדך ודיכא את רוחו, אבל ככלות הכל נסעה בברכתו . כמובן שלא תאר לעצמו שכל כך הרבה זמן תמשך הפרידה ביניהם, אך עדיין היה מכבד את רצונה, ובה בעת מזלזל בעצמו, שרוי במרה שחורה, והגרוע מכל היה מרבה ללגום מן הטיפה המרה, מה שעורר בליבי דאגה חמורה, שמא לא תספיק לו דאגתי ואזדקק לעזרה נאמנה יותר, משיכולה לספק קרבתי לבדה. בתקופות כאלה של דכדוכת עד דכא היה מבקש להתרחק מן הבריות ומשאירני בחרדה, שמא יפגע בעצמו. אבל אביעזר קינן עם כל נטייתו לדכאון אינטלקטואלי - לא היה טיפוס אובדני. "ראה" הסביר לי לא פעם אחת:
"אדם אינטלגנטי שלא היו לו הרהורי התאבדות איננו אינטלקטואל אמיתי. ואני שכולם חושבים שאני אינטלקטואל מעולם לא עלו במוחי הרהורי התאבדות. אז על מה זה אמור להעיד?" מי שגאלה אותו בכל זאת מהדכאונות הללו, שהיו תוקפים אותו פעמיים שלוש בשנה היתה גברת גוברמן, שאיך שהוא ברגע המתאים היו הדברים מגיעים לאזניה באמצעות "מלשינים אחדים" שטמנה בערמומיות בסביבתו הקרובה, והללו דיווחו לה אודות מצבו בדרכים נסתרות. מייד היתה מגיעה במונית מתל אביב, מסלקת גם אותי מלפניה, דואגת שתופיע במקום מנקה מיומנת ופותחת את חלונות הבית לאיורור. ובעוד הסערה שחוללה עוברת בבית כטייפון, היתה דוחקת בו לשטוף את עצמו בטוש קר ולהתגלח במים חמים, מכינה לשניהם כוס תה וכעבור שעה כבר היתה בדרכה לתל אביב. כך היה גם בפעם הזאת. גברת גוברמן, זה המקום להעיר, פרשה מענייני עיתוניה כבר לפני שנים אחדות, אבל הקפידה בתנאי פרישתה לדאוג, שטורו השבועי ישמר לו כל עוד יחיה וירצה לכתוב, או כל עוד ימשיך העיתון להתקיים. בכך הבטיחה לו הכנסה מכובדת. בסתר ליבה קיוותה שתצליח בסופו של דבר להוציא לאור הבטחה מעורפלת שנתן לה , עוד כשחלם חלומות ספרותיים מונומנטליים. אביעזר קינן לא הסתיר מעולם שברצונו להשלים חיבור מקיף, שהחל בהכנתו לפני ארבעים שנה ועניינו: "קוים לתולדות יצירת התרבות העברית החדשה בארץ ישראל", שפרקים ורסיסים מובהקים ממנו כבר פרסם במשך השנים ברשימות ומאמרים. "במובנים רבים זאת הביוגרפיה שלי. ביוגרפיה של חלוצי התרבות האמיתיים שחיו ויצרו בארץ הזאת." אמר לי בשעה שצלחה עליו איזו רוח, הצליח לכנס את כוחותיו ולחזור אל החומרים הרבים שאסף כל חייו לשם כתיבת "היצירה האחת החשובה שלי באמת". למרבה הצער, ככל שיכולתי לשפוט לא הטעתה אותי, קיימת היתה סכנה שלא יוכל להשתלט על החומרים המגוונים הללו, ולהכניס סדר בתוהו ובוהו של דוגמאות ורעיונות אין סוף - אותן אסף, ליקט וערך כל חייו. כבר הזכרנו כבדרך אגב את נאטלי רעייתו בהקשר מיוחד וכלל לא פשוט, והכל בגדר של לחישות ושמועות, כי עזבה אותו והלכה אחרי אנרכיסט צעיר אחד, בהסכמתו או לפחות מתוך השלמה בזכותה ללכת ולעשות ככל אשר תחפץ. זה איפא המקום והזמן להגיד את שניתן לומר בשעה זאת, אם להיות כנים, כיון שלא הכל ידוע, ויש עוד לעדור ולנכש הרבה כדי שיתברר עניין קשה ומביך זה. מפאת הצניעות וכבודו המחולל של אביעזר קינן היה ראוי אולי, שלא להזכירו כלל, אבל דווקא משום שכבר נחשף טפח עומד מהפרשה מוטב לספר את הדברים בהרחבה. אביעזר קינן שבחושיו החדים היה קולט כל רעיון וכל תופעה רוחנית בקרבנו, הפנה יום אחד את דעתי למין כתב עת חדש, שאת שמו לא אזכיר לעת עתה, אשר בשנה האחרונה יצאו ממנו רק ארבע חוברות רבעוניות. חוברות שנעשו בהקפדה רבה גם אם לא בהידור, אבל יחודן לא היה בצורתן אלא דוקא בתוכנן , שהצטיין באידאות מחודדות מאת צעירים שכינו את עצמם "האנרכיסטים החדשים", מושג חבוט במקצת, שגלגוליו ההסטוריים דיים לבלבל כל איש משכיל. ואף על פי כן התעקש על כך, שהנה נמצאים בתוכנו אנשים צעירים בעלי אידאות ערכיות. לכאורה ניתן היה להבין שבקורת אוהדת זאת נאמרה משום שלנאטלי רעייתו היו יד ורגל בהפצתם של רעיונות אנרכיסטיים חדשים אלה. כבר אמרנו שלא בקלות מצאה את מקומה בקהיליית אנשי הרוח האקדמאים וההוגים שלנו, שסרבה בעקשנות הפכפכה ועקמומית לקלוט אותה אל קרבה, לתת לה במה להציג וללמד את התאוריות שלה על תכונתה המשונה של כל אידיאה להפוך למכשיר מעודד לרצח. בשנים הראשונות היה הדבר מובן. שום אינטלקטואל לא היה נותן את תמיכתו לרעיון כזה. די היה במתן הכרה לאידאה הזאת כדי לסכן את מטה לחמו. הדברים גם אם לא נאמרים ידועים לכל מרצה זוטר : אורך החבל כאורך התלות בשלטון. אנשי מדע אמורים להיות אנשי אמת, אך האמת חייבת להאמר: תלותם במנגנון השלטוני עולה על נאמנותם לאידאולוגיה הנוגדת את המשטר. אמת בנלית זאת איננה נחלתנו בלבד. בכל מקום בעולם תלותם של מדענים ואנשי אקדמיה בפוליטיקאים נותני לחמם גוררת אותם למעשים שאינם מתיישבים עם תביעה להתנהגות מוסרית. הנה באה צעירה זרה וטוענת במחקר אקדמי מבוסס ומנומק, טענה - שאנשים משכילים ובעלי הכרה אינם מסוגלים לקבלה כלל ועיקר, שהרי אין בנמצא אדם משכיל ובעל הכרה שאינו מחזיק באידאה כלשהי שלאורה היה רוצה לתקן את העולם, ובה בעת יודה כי למען האידאה הזאת ובשמה ירצח את מתנגדיו נפש ביום מן הימים. כך איפא כבר מתחילה, נאלצה נאטלי לפלס את דרכה הרוחנית בשבילים צדדיים, אחרי ששנים אחדות למדה עברית ביסודיות ואף הצליחה להגיע לשליטה מרשימה בשפה, הרחיבה ושיכללה את מחקריה באידאולוגיות שלנו, נפגשה מעת לעת עם מיני "אוונגרדיסטים" ו"שומרי אמוני" , אנשי קצוות ותווך, לשם ברור שאיפותיהם ומטרותיהם לעתיד לבוא. אחר כך התחילה ללמד במכללות החדשות שהוקמו בערים הסמוכות אלינו, שהאינטרס הכללי שלהן הוא להרבות תלמידים, והן מוכנות ללמד כמעט מכל הבא ליד. מובן שקפצו כמוצאי שלל רב על האשה המשכילה המצויידת בכל התארים והתעודות הדרושות מאוניברסיטת הסורבון של פריז - ומינוה למרצה בחוגי הרוח והחברה שלהן. היא עצמה, בעצתו הנבונה של אביעזר קינן הקפידה שהנושא אליו הקדישה את מיטב זמנה "האידאולוגיה כמכשירה לרצח" לא יוזכר בחדות כה בהירה ובוטה, ובמקומו נקראו שעוריה: "תנועות פוליטיות ואידאות רצחניות במהפכה הצרפתית" או "שורשי המהפכה וקבוצות טרור ואנרכיה ברוסיה של המאה ה-19" וכיוצא באלו. שמות כאלה יש בכוחם למשוך תלמידים בעלי נטיות רומנטיות, וגם ניתן לפתח במסגרתם אט אט את האידאה המרכזית. אכן, עד מהרה הפכה אשה דקה ואורירית זו לדמות בולטת בנוף המתדלדל של הדמויות הרוחניות שלנו, כמו פרח חבצלות נדיר ומרהיב שפריחתו התעכבה זמן רב מדי. כה שונה היתה, לא רק בניחוח הפריזאי האחר, בלבושה העדין והמיוחד, בתרבות דיבורה הנינוחה והמשכנעת שאיננה נחשבת כל כך אצלנו. דומה שתכונתה הבולטת והמיוחדת לפי ביטויים שונים של עמיתיה ותלמידיה - היתה השפעתה המהפנטת עליהם, השפעה שכל מורה מתהדר בה. נוכחתי בשעורים אחדים שמסרה במכללה האיזורית` ולא מצאתי שהרצאותיה התעלו לחוויה רוחנית מסוג הרצאותיו של ישעיהו ליבוביץ למשל, שהופעותיו הנדירות במכללה זכו להערצה והשתהות של הכל. ובכל זאת בודדים אם בכלל היו מוכנים ללכת בעקבות קריאות התגר שלו למרד בשלטון. הנה לכם הבדל בין אידאה שהכל מסכימים עימה אך אינם ששים לנקוף אצבע למימושה, ולהסיק מסקנות אישיות שיש בהן קורטוב של הקרבה, לבין אידאה שאנשים מוכנים להקריב למענה את נפשם . למרבה הצער מעטים שמים את ליבם לנעשה בין כתלי האקדמיה . מן המפורסמות הוא שהשנים הסטודנטיאליות הינן בעצם מין שיטה סוציאלית שתכליתה להאריך את הנעורים, לאלה אשר בגיל עשרים אינם בשלים דיים להתחיל חיים מועילים בחברה. יש להודות כי המון רב של צעירים חסרי מקצוע ומלאי שאיפות - הינו בחזקת פצצה מתקתקת בתוככי כל חברה. נכון שבשיטה זאת יש משום ויסות של הכוחות הצעירים האלה, שבמקום שיציקו ויטרידו את הציבור, כולאים אותם לשנים אחדות במוסדות האקדמיים עד שמבשילה הכרתם, והם נכונים לקבל עליהם את מורא המלכות ואת עולם של החיים. והכל כאילו לא נשאו בעול השרות הצבאי שלוש, ארבע וחמש שנים, כדי להגן על הציבור ולהאריך את נעוריהם באופן שכזה. למען האמת "הארכת הנעורים" השתכללה כל כך, ולפני הלימודים הם מכשירים את עצמם "להכיר את העולם" - מטרה נעלה כשלעצמה, שלמימושה דרושה שנת עבודה שלמה, לפני הכניסה לטרקלין החיים האקדמיים. אבל החברה שלנו ממעטת ובצדק להתעניין בעולמם הצר של צעירינו ודי לנו שהם מניחים אותנו בשקט ובשלוה ואינם תובעים לעצמם יתר על המידה. ד"ר נאטלי סמירנוף כיוונה את מעשיה לשם "הליכה אל הסטודנט". אולי נסיונה כ"סטודנטית מהפכנית" נסך בקרבה את אותה מסירות בלתי נלאית כדי להקדיש זמן ומרץ לבעלי אידאות נצחיות המבקשים לשנות את העולם. אביעזר קינן ידע שרעייתו מקדישה מזמנה לתלמידיה מעל ומעבר למקובל. נועדת איתם בקבוצות וביחידות אחרי שעות הלימודים עמוק אל תוך הלילה. אבל הליברליות האבירית שלו בדבר זכותו של כל אדם לממש את צרכיו הרוחניים מנעה ממנו להעיר לה, שבעצם היה רוצה להיות איתה יותר, לשבת איתה בסלון ולשוחח שיחות קטנות. במובנים רבים גברה תשוקתו אליה, והוא נזקק נואשות לקרבתה ולנוכחותה. אפשר שקינא בה על הלהט וההתמסרות השקטה לתלמידיה, אבל בחושיו החדים ידע שיש כאן דבר מה עמוק יותר. פתאום החל להרהר יותר אודות הפרש הגילים שביניהם. הרהורים אלה רק הביאוהו לכך, שיהיה מסתגר בתוך עצמו ומיעט לדבר. את טיולו היומי קיצר, ואלמלא הטרדתי אותו כל הזמן יכול היה שלא לצאת מביתו ימים אחדים. על יחסיהם לא דיבר כמעט, אבל כששמע את שבחיה ומעלותיה כמורה והוגת דעות אפשר היה לראות כי הוא מתמלא גאוה וקורת רוח מרובים. יום אחד התגלגל לידיו אותו כתב עת אנרכיסטי חדש ותמהוני, כתוב במין אידאליזם פאטתי תלוש מן המציאות - ומייד ידע שידה של נאטלי שלו מעורבת בהוצאתו לאור. האידאות הללו אודות התבודדות מפני החברה, מובילות אל תחילתם של יחסים וקשרים אמיתיים בין בני אדם, שיבחרו בחופש מפני החברה הסובבת אותם, אפילו במחיר של בדידות ממושכת ומעיקה. אלו היו האידאות שלה, שחזרו במחקריה הרבים כחוט השני, ובהם טענה: שהאדם ביסודו הוא אנרכיסט! נוטה לשלול כל שלטון בעל סמכות, וכל פעולה מפעולותיו ראויה שתעשה מתוך התאגדות חופשית עם אחרים ללא שלטון וללא כפיה. אביעזר קרא בין השורות המתלהמות של צעירים ביזארים אלה יאוש וכליון מוחלטים. כיסופים אל דבר מה כביר ומשמעותי באופן ענקי ומוחלט בהיקפו. משהו שהיה לו בצעירותו - אידאה רוחנית שתסחוף אותם בתחושה אצילית ופראית למעשים נשגבים. האידאה שלו היתה "יצירת האומה" הקולקטיבית אשר גרפה אותו ואת בני דורו. אבל בין השורות הללו קרא את "צרת היחיד" ומצוקתו, מין שאיפה מסורסת להמריא על גבי הרוח, ועם זאת מלאת התרסה כלפי כל, מסר אליתי מתנשא כלפי השלטון, כלפי כל הממסדים וכלפי כל האזרחים. בודדים הסבורים כי הם בלבד יודעים מהו טעמו של חופש אמיתי, משום שרק הם חוו את "חשכת האדם החושב". צעירים המאמינים שיעודם בחיים הוא למלא את "הואקום בחברה" על ידי פתיחת המגירות, תיקי העבודות והמוח ולהשפריץ את יצירתם בפרצופי האבן שטרם התעוררו. "אני מאמין" של אנשים המבקשים להשאר תמיד רעבים ולשמור עם זאת על צלם אנוש. הוא ידע בברור מחודד, שללא תשוקה עזה לאשה נכספת לא היו נכתבים הטקסטים האלה. מסדרי אותיות, מילים וכתמי דיו עדיין אינם אידאה. היתה ברשימות העגומות הללו תשוקה יוצאת להרשים אותה, להוכיח לה שהם לא זבל אינטלקטואלי, שיש בהם עומק, שאינם דלים ועלובים, שגלומה בהם מחשבה מקורית היולית מעבר לציניות נהיליסטית השוללת הכל מעיקרו ומבקשת להרוס הכל מן היסוד. הם לא היו בני עירנו. היו סתם "חנונים" ירושלמים חסרי כתובת. המקום היחידי בו אפשר היה לתקשר איתם היה צ`אט באינטרנט, קשר בינלאומי של אנשי שוליים מוזרים ומשונים. הוא ידע שרק בשבילה נכתבו שבבי האידאות האלה, שאפילו את המילה היחידה שאהב לכתוב באמת - "גרפומניה" לא העניק להם. נאטלי נסעה. כבר שנים אחדות העתיקה את עולמה מביתם אל הקמפוסים, אל בתי קפה אפלוליים, ואל דירות עבשות. שם קיימה את הדיאלוגים הבלתי פוסקים עם תלמידיה הצעירים. הדבר ציער אותו ושימח אותו מבלי שידע לאן תוכרע הכף. הוא שמח שהנה סוף סוף הצליחה לסגל לעצמה את הארץ, את שפתה ואת הצעירים, והצטער על הריחוק והניתוק שהלך והתעצם בינו לבינה.
"אביעזר אני עוזבת" אמרה לו יום אחד ונסעה, ללא הסברים וללא סידורים כלשהם המתבקשים מפרידה בין שני אנשים מבוגרים. הוא כאב את עזיבתה. השד יודע כיצד הגיע לאזניו שהלכה לחיות בתל אביב עם בחור צעיר מתלמידיה. אביעזר קינן היה איש מוזיקלי במלוא מובן המילה. היתה לו שמיעה אבסולוטית למילים, ותמיד ידע להבחין בין מילים מזוייפות למילים התופסות את מקומן הנכון. בשנים האחרונות נעשה כבד שמיעה במקצת, מין חרשות קלה המשבשת את הבנתן השלימה של מילים ומשפטים. הוא דיבר איתי יום אחד אודות ליקוי זה, והיה מוטרד שמא לא יוכל מוחו באחד הימים, לפרש את חלקי המילים שלא נקלטו באזניו ולהשלים בעצמו את הצלילים והקולות שהיה שומע.
"החרשות לא הפריעה לבטהובן לכתוב את התשיעית. יש לי אוצר מילים מספיק לחיות בו עד סוף ימי חיי, אבל מדוע היתה צריכה לשרך את דרכיה...?" אמר פעם בעצב, כאשר התחוורה לו האמת על נסיבות עזיבתה מצרופי שמועות ודברים מקוטעים. על אותו צעיר אנרכיסטי היה ידוע אצלנו מעט מאד. ובכלל, אם נדבק למישהו כינוי כמו אנרכיסט או ניהיליסט די היה בכך כדי להדביק לו כל מיני תכונות ואיכויות מבולבלות הנובעות בדרך כלל מבורות שהסיומת "איסט" מעניקה לדמות. אביעזר קינן זיהה אותו, כך לפחות חשב. עצם הידיעה המדומה הזאת הקלה עליו מעט בסבלו. הוא לא ראה אותו מעולם. גם השמועות המרושעות לא הגיעו עד כדי תאור דמות שלמה, אבל אביעזר קינן היה בטוח כי כותב השורות בעיתון, זה המבקש משמעות למוות - הבחור הזועם הנושא אקדח במכנס - הוא האיש שחיבר את השיר:
"בדרך אליך נסיכה
חוצה את העיר
לגאול אותך...
יש לי אקדח במכנס"
מי כמוהו יודע שאין אידאה בלי אקדח, "הרי אני הוא אשר כתב: אין מהפכה בלי גרדומים". מלמל.
"צעירים שמתלהבים מהשקפתו של הרוצח חסן אי סבח כי שום דבר אינו אמיתי - והכל מותר!, יעשו הכל. יהרסו הכל. גם היא שחונכה על ברכי `ההומניזם החדש` לא תוכל לעצור בעדם, ואז תגיע שעתם, הצפעונים יצאו ממחילותיהם לדפוק כדור בראש לכל מי שיתנגד להם." אמר ושפתיו רעדו. באותו רגע חשבתי שדעתו הולכת ומשתבשת לחלוטין.
 
הפתעה בדרך לבית "עושי טוב"
למחרת הלכנו אל "בית לשכת המסחר", שם מיושן, העשוי להטעות את הקורא באשר למהותו. אביעזר קינן הוזמן שם להרצות על: "הזיקה שבין אמנות ותעשיה", נושא מביך לכאורה לגבי איש כמוהו, אך לא כן. בין אזרחינו הטובים היתה קיימת אגודה של "עושי טוב", שמעטים ידעו את דבר קיומה. ואכן, בהרבה צניעות חשאית כמעט, העלימו אנשים טובים אלה את מעשיהם, מיעטו להתפרסם בעיתונים ובטלוויזיה המקומית, ומיעטו לפרסם אפילו את תרומתם הרבה לטיפוח פינות מוזנחות בעירנו. מניינם לא עלה על עשרה, לכל היותר עשרים פרנסים עשירים, שלעושרם לא נדרשה שום הוכחה. היו אלה בעליהם של חברות חשובות, שהתמקמו באיזור התעשיה החדש בעיר וסיפקו פרנסה בשפע לכל דורש. אנשים טובים אלה חיו בתוכנו כשאר האזרחים. רובם הגיעו מבחוץ, התגוררו בשכונת "בנה ביתך" החדשה בוילות יפות, אך בהחלט לא מנקרות עיניים. בית לשכת המסחר היה בניין חדש בן שתי קומות. בקומה העליונה היה אולם שמחות שהועמד לרשות הציבור במחירים נוחים, ובקומת הקרקע נמצא חדר ישיבות גדול, עוד חדרים אחדים ששימשו כמשרדים וחדרי אירוח. הבניין עצמו נוהל והופעל בצניעות על ידי מזכירה, שדאגה לסדר ולתאם את האירועים השונים שנדרשו לבית זה, וחצרן אחד שדאג לתקינותו, אחזקתו ונקיונו. למרות שהבניין נמצא במקום מרכזי בעיר, וכל סקרן יכול היה להציץ לתוכו לו רק רצה, התפרסמו מדי פעם שמועות מחוצפות, כאילו חברי אגודת "עושי טוב", מבכירי האזרחים של עירנו מנצלים את המקום למעשים שהשתיקה יפה להם. תחילה דיברו שבמקום נבנה חדר סאונה פינית משוכלל , וכנהוג אצל אנשי עסקים הם מענגים שם את הגוף ומתרעננים במשך היום. אחר כך סיפרו שליד חדר הישיבות, מתנהלת בחשאי מסעדה אכסלוסיבית קטנה על ידי שף בלגי שהובא במיוחד. טבח דק גיזרה זה ניהל בין היתר גם חדר כושר שהותקן במרתף הבניין, במרחב שקיומו לא היה ידוע לרכלננו, שפרנסו את העיתון המקומי בחדשות וחשיפות שלא נודעו בשנים עברו. הנה כך, מתחת לאפינו ממש קם והתהווה מוסד חדש וחשוב, אפילו שרק קומץ נבחר הכיר באמת את חדרי חדריו - ולקהילה שלמה עניין לענות בו. יום של הפתעות היה. טרם נפתרו עניינים קודמים וכבר נקשרו חדשים, בלתי מבוררים כל צרכם אך מסובכים ומעוררי פליאות. עודנו פוסעים במורד הרחוב הראשי לעבר בית לשכת המסחר, ולקראתנו הולך במעלה בחור הישיבה הרזה בעל המבט הקודר, שפרלה סדיקוב טרחה להזהיר (באמצעותי) את אביעזר קינן מפניו, בשל חיפושיו החשודים אחרי נאטלי סמירנוף רעייתו. כבר היה מאוחר, הבחור פסע לאיטו הישר לעברנו כשעל פניו אותה הבעה תקיפה וחדה, כאילו מנוי וגמור עימו להשיג את מבוקשו. הוא נעמד מולנו ממש, נועץ בנו מבט שואל. אביעזר קינן כשפסע ברחובותנו, למראית עין - לא הביט כלל בעוברים ושבים, סבור אני שגם לא הציץ ממש לחלונות הראווה בחנויות. היום אינני בטוח כלל שאמנם הסתובב ברחובות מנותק ממראות הרחוב. לעיתים תכופות היה מפליאני בזכרונו, כאשר שב והזכיר אירוע כזה או אחר שארע לפני ימים רבים. אירוע כזה, אם ניתן לכנות כך תמונות רחוב חסרות משמעות לעוברי אורח - הפך אצלו השד יודע איך לעניין גדול ובעל חשיבות, שהיה כותב אודותיו אחר כך בטורו השבועי, שנפחו בעיתון הלך והצטמצם, אבל התוכן לא נס ליחו, ולשונו הבהירה והצלולה כבדולח העידה על כך, שדבר לא נעלם מעיניו המושפלות. בהזדמנויות אחדות נהג להעיר לי, שאין זה נאה להלך בין הבריות בעיניים נועצותו פעורות. כך או כך, לא התיר לו הבחור שום ברירה, והוא נאלץ להפנות אליו את מבטו ולהסתכל בעיניו. משך ארוך של זמן הסתכלו זה בזה. אביעזר קינן מאד לא אהב חשיפות תיאטרליות שכאלה. הוא המתין, אולי מתוך נימוס ואולי מתוך עלבון, עד שצעיר מוזר זה יסתלק מדרכו. ניכרה בו אי נחת מהמעמד המביך שטרד גם אותי, משום שלא הספקתי להגיד לו ולו ברמז את דבר האזהרה ששלחה אליו פרלה סדיקוב. לבסוף עלה על פני הבחור, לרוחבם, החיוך המעוקם שחשף את שיניו הלבנות. הוא סב לאחוריו והחל לרוץ במורד הרחוב עד שנעלם מאחרי בניין העיריה.
"צריך הייתי לדעת, הייתי צריך לדעת." מילמל כשהוא מפנה אלי את גופו הגוצי, ועיניו שכרגיל מוחזקות אצלו כשהן עצומות למחצה היו עכשיו פקוחות ובורקות. "מה היית יכול לדעת? עוד לא הספקתי להזהיר אותך. כבר אתמול אמרה לי פרלה סדיקוב להודיע לך שתזהר מפניו." מהרתי לפרוק מעלי את נטל האיום החבוי שאצרתי בתוכי.
"אין צורך. ידעתי מן הרגע הראשון, מהאופן שצעד לקראתנו, העיניים, גבות העיניים והסנטר - הרי הם שלה. רק החיוך המעוקם השד יודע מנין בא לו." אמר ביבושת של חוקר, שהצליח לתמצת עניין מסובך למשפט פשוט אחד. "אתה יודע מי הוא?" שאלתי בתמיהה.
"עדיין לא ממש, הוא בנה של נאטלי. מה מעשיו כאן זה עוד צריך להתברר, בכל אופן הנה לך עוד אחד מנפלאותיה של המקריות או אם תרצה הגורל האנושי. תודה ידידי שהתגלות זאת היא ערמומית ומתעתעת, במיוחד שהיא עטופה בציציות, זקן וכובע שחור. זה הוא. הדבר ברור כשמש, איך ידע לפנות דוקא אלי? מעולם לא ראיתיו." אמר והחיש את צעדיו הכבדים.
"זהו שרציתי לספר לך. פרלה אמרה אתמול שהוא מחפש את נאטלי. נו, כשעורכים חקירות אז תמיד מגלים משהו. אתה הרי בעלה. ודאי ניהל אחריך חקירה." השלמתי את המידע שהיה ברשותי והוספתי השערות משלי.
"זה יתכן! באמת, הרחק בין השיחים, יושב מרחוק כבר ימים אחדים בחור ישיבה, כאילו מתפלל את תפילת העשבים ולמעשה צופה על הבית." הפתיע אותי בחדות הבחנתו, למרות שבדרך כלל דבק בו המנהג לראות צל הרים בכל עניין פשוט, מין זכרון ימים שכזה לאדם אשר חשב את עצמו נרדף כל חייו. כנראה סיגל לעצמו שיטות מסויימות לזהות את רודפיו, רובן אגב, נלעגות, מגוכחות ושגויות.
 
בין "עושי טוב" ל"עבודה עצמית"
בפתח "בית לשכת המסחר" המתינו לאביעזר קינן אנשי ועד מסדר "עושי טוב" - חבורה של אנשים דהוהים בחליפות. כמובן יש הטעיה במראית עין זאת, שהרי כבר כולם הוכיחו את עצמם כאנשי מעשה ועסקים. אחדים היו קצינים בדימוס, אחרים בנים של תעשיינים. חבורה קטנה אך "איכותית", אחרת קשה להבין מדוע בחרו לסעוד ארוחת צהרים אופנתית בפני מרצה, על נושא שנידף ממנו ריח של "תרבות סביבתית" זרה, מין איסטניזם מעודן שהובא מעמקי הסיליקון. "הזיקה בין תעשיה לאמנות" נושא כזה , שאיך שלא תהפוך בו - לעולם לא תדע מהו משפט הפתיחה היאה לו. מדוע בחרו באביעזר קינן לשאת דברים בפניהם קשה לדעת. ודאי התכוונו להעניק לאירוע משהו מקומי, על ידי איש רוח מקומי. בעיר פרובינציאלית כשלנו, שלא העמידה מתוכה אנשי רוח היה אביעזר קינן איש דחוק ונשכח מן הלב, למרות שלרשימותיו בעיתון היו חסידים בקרב השכבות המשכיליות שלנו. אבל מי שבטורו מצויים ביטויים כמו "עבודה עברית" ו"יצירה מקומית", יכול להעניק לאירוע הזה את הטעם המיוחד - הנוסך בציבור המאזינים את התחושה שהם אינם רק תעשיינים, אלא משתייכים לתנועה איכותית. היו שהציעו לקבלו כחבר קבוע במסדרם מתוך מחשבה פטרונית,שהוא יוכל להעניק להם רעננות מחשבתית, מין פתיחות נאורה כלפי הציבור הכללי. אבל כמו תמיד היו אחרים שטרחו להזהיר מפני אופיו המשתלח ועצמאי. מישהו טרח לציין שלשם קבלתו כחבר קבוע למסדר דרוש עיון "בעניינים בטחוניים מסויימים". למותר לציין שאביעזר קינן לא ידע דבר מכל הדיונים הללו, שנאמרו כמובן בחדרי חדרים. היתה אצלנו דמות רוחנית חשובה נוספת. אישיות ספרותית ידועה, שלא חייתה בעירנו כבר שנים רבות, אבל הכל ידעו - שהסופר החשוב עודד עמירן הוא בן עירנו, מי שסיפוריו הראשונים חשפו בפני קוראיו את ילדותו המופלאה במושבה. היו ביניהם שחשבו, שאם מעניקים חברות קבועה של כבוד, מן הראוי הוא להעניקה לסופר כזה, שכבר מזמן הפך לדמות תרבותית ידועה ומוכרת בספרותנו, לאישיות שיהיה בכוחה להעניק ל"עושי טוב" שלנו משהו מהזוהר הספרותי ולצבוע את האפרוריות החסרה בתעשיה. כולם זכרו שאיזור התעשיה החדש יושב על אדמותיו של האיכר עמירן, והרעיון של הענקת כבוד כזה לסופר הנודע היתה עשויה להעניק למסדר מעלות של ותיקות מכובדה. והנה, דווקא כאשר הלכו ונרקמו הסידורים בינם לבין הסופר הידוע עודד עמירן, הוא נעלם לפתע למסע ספרותי בחו"ל והותיר את "עושי טוב" הנבוכים עם אביעזר קינן לבדו. חברי מסדר "עושי טוב" שלנו היו רחוקים מיומרות נשגבות על כך שיש להם בשורה לציבור הרחב שמחוץ לתחומי עירנו. יותר מאשר לעורר בעצמם איזו תחושה של רוממות נפש המוצאת את ביטויה דווקא בעשייה רוחנית - לא היה בליבם. ובכל זאת הופתעו מריבוי המשתתפים, במיוחד חבורה של צעירים שאיש לא הביא אותם בחשבון המנות לארוחת הצהרים. בראשם עמד גדעון לב ציון, שספק אם מישהו מאנשי "עושי טוב" הכירו באותה שעה. היה משהו מלבב ונלהב בהופעתה של חבורה צעירה זו, לרגע קט אפילו נדלק בליבם של המארגנים זיק של אהדה לדבר מה שלא פיללו לו. אבל אריק קופרשטיין יושב הראש היה הראשון שהתעשת. במוחו החריף הבין מייד שיש כאן "שבירת כלים", העלולה ליצור תמהיל מסוכן באירועי המסדר. הוא וחבריו לא התכוונו מעולם לפתוח את שורותיהם אלא רק ל"עושי טוב", ואילו בואו של אספסוף צעיר זה להרצאה, גם אם היא מייצגת לכאורה פתיחות ו"עממיות", שהיתה רחוקה מאד ממטרותיהם. תחילה ניסה להסביר שהמקום קטן ומספר המקומות שליד השולחנות מוגבל, אך הצעירים טענו שאינם רוצים להשתתף בסעודת הצהרים, אבל חשוב להם לשמוע את אביעזר קינן, שהערצתם התמוהה אליו חיממה מייד את ליבו.
"אין זה מענייני אל מי אני מדבר." אמר קצרות לאריק קופרשטיין, שניסה ללא הצלחה לגייס לעזרתו את המרצה. בסופו של דבר הובאו כסאות נוספים והכינוס נפתח בדבריו של אביעזר קינן. על הרצאתו אין צורך לחזור. את כולה אפשר לתמצת במשפט אחד: "ללא יצירת תרבות חדשה בכל התחומים ובכל המובנים, תרבות המכבדת את כל אזרחי הארץ, ובמיוחד את העובדים באשר הם, אין ערך לכל המפעל הציוני, ואין משמעות למדינת ישראל כמדינת העם היהודי." הרצאות כאלה אינן מתקבלות במועדון "עושי טוב" במחיאות כפיים. אביעזר קינן לא בא לייסר את אנשי האגודה המכובדים על המעט שהם עושים בתוכנו ליצירת תרבות אמיתית. מעולם לא בז לעבודת כפיים, אבל ניכר היה בו, שהוא תובע מהם דבר מה יותר ממתן פרנסה לציבור, מין ערך מוסף גבוה יותר שיזרום מן המפעלים אל החברה, אל השכונות ובעיקר לטיפוח האסטתיקה של עירנו. הוא תבע מהם ליפות את העיר, להציב פסלים בשדרות ובכיכרות, לתמוך ולו בגלריה אחת החסרה כל כך אצלנו, להקים קרן מלגות לבני עניים, ולמשוך אלינו אנשי רוח ואמנות.
"עיר ללא תעשיה ופרנסה אינה ראויה להקרא עיר, כשם שעיר ללא תרבות ואמנות אינה ראויה לכך." אמר. ברור שהדברים נרשמו. אחרי הכל גם מוחם של אנשי עסקים מפוכחים אלה השיג את היתרונות והמעלות שבדבריו המתריסים. הוצאות פעוטות כאלה באיצטלה של תרבות יכולות להניב תשואות עסקיות גבוהות. כשנראה היה שאסיפה צנועה ומכובדת זו הסתיימה, וכל שנשאר היה להתחיל בסעודה, קרה דבר מה מביך, שאיש לא צפה אותו. גדעון לב ציון קם ממקומו ואמר:
"אביעזר קינן האם אין מקום לשאלות?"
"בבקשה אשמח לענות למרות שלדעתי כבר התחילו לאכול." אמר ידידי במבוכה. "לא. אין מקום לשאלות אדוני הצעיר. ההרצאה הסתיימה. תוכל לפגוש את המרצה שהוא תושב המקום ולהציג לו שאלות אחר כך." מיהר אריק צוקרמן להתערב ולקטוע ויכוח שעמד תלוי באויר מבלי שאיש יידע לאיזה כיוון יש לנפוח כדי שבלון כזה יתחיל לנוע. מכאן התנהלו הדברים במהירות, באופן אלים ובלתי נעים. גדעון לב ציון שהחזיק כל העת חבילת ניירות בין ידיו, התקרב אל אריק צוקרמן כשהבעה אלימה ומזרת חימה על פניו. הוא השליך את חבילת הניירות בפניו של צוקרמן. ונדמה לי, שפשוט מחט את חטמו באופן פראי ומכאיב.
"הא לך קפיטליסט! חומר להתעמק. מה שלא ילך איתכם בטוב ילך ברע. עוד לא נולד מי שיסתום כאן פיות." לחש בפניו הכואבות והנדהמות של יושב ראש מסדר "עושי טוב", לחישה שנשמעה היטב באולם הקטן. אחר כך סב על פניו ויצא עם מלוויו הצעירים מן המקום. הוא עוד הספיק לשמוע את קריאות הקהל הנזעם: "להגיש מייד תלונה במשטרה". אביעזר שכל האירוע המכאיב הזה התרחש ממש לידו החל מרעיד בכל גופו, כאילו בריון אלים זה תקף אותו ממש. הוא כבר ידע מקרים כאלה, כשבאסיפות פוליטיות קמו אנשים מתוך הקהל ובקשו להנהיג סדר יום באלימות צעקנית. אבל התפתחות כזאת, דווקא באסיפה מינורית שכזאת, לא יכול היה להבין. הוא הושיט את ידו ואסף אל כיסו אחדים מאותם דפים מהודקים שהושלכו והתפזרו לכל עבר. משך בזרועי ומיהר לצאת מן המקום. בערב ישב על מרפסת ביתו ולפניו הניירות המהודקים, שעליהם התנוססה הכותרת "תקנון התנועה לעבודה עצמית" שם בעל צליל מיושן, שסיקרן אותו ועורר בקרבו אי נחת באותה עת. מפני שכל עניינו של ה"תקנון" הזה היה סוגיות סוציאליסטיות טהורות, מעין הגות מעמדית שכבר לא תמצאו אצלנו, מוצא אני לנכון להקדיש מילים אחדות על יחסו של אביעזר לסוציאליזם, יחס כפול ודו משמעי כפי שניתן להווכח. אביו היה טייח. פולני קטן ומצומק, שכל חייו מרח טיח על מאות בתים דירות ובניינים, הוא היה סוציאליסט מאורגן שניצל מהתמוטטות פיגומים, וכמעט זכה להגיע אחרי שלושים וחמש שנים של עמל יזע ודמעות לפנסיה של "קרן פועלי הבניין", ואז התמוטט ומת, בסך הכל בן אדם צעיר שטרם מלאו לו חמישים וחמש שנים. אביעזר קינן העריץ את אביו על כך שהיה סוציאליסט ובעבודת כפיים בנה וטייח בתים בארץ. אבל תיעב את הסוציאליזם, את השיטה המארגנת את החיים לאנשים, למוסדות, לעמים ולמדינות - בשם שיוויוניות בלתי אפשרית. הוא שנא ניצול אבל את אביו החשיב לאדם בעל הכרה שהביאה אותו להיות טייח עברי בארץ ישראל. המשפט הראשון בתקנון "התנועה לעבודה עצמית" עורר בליבו את אותה תחושה שאפפה אותו שעה שכתב והפיץ את כרוזי המחתרת בנעוריו.
"התנועה לעבודה עצמית תפעל ליישם ולהגשים על ידי חבריה את העבודה העצמית החופשית כשיטת העבודה העיקרית במדינת ישראל במקום העבודה השכירה וצורות העבדות האחרות הנהוגות כיום במשק הישראלי." לאיש רגיש כמו אביעזר קינן היו חושים מחודדים לזהות חשיבה אמיתית ומקורית. אמנם הסגנון, כיאה לתכנית אידאית חדשה - התובעת הגשמה עצמית - היה מיושן ומסורבל במקצת, ובכל זאת אפשר היה לחוש כי הדברים נכתבו מתוך אמונה ברעיון שאינו רק נחלת כותבו, ועוד עשוי הוא לחדור לליבותיהם של רבים אחרים. "התנועה לע"ע תפעל להגשמת יעדיה באמצעות עבודה ציבורית ופוליטית ותכוון לשינויים בחוקי העבודה, הבעלות והרכוש באופן שיאפשר למרבית תושבי ישראל להנות מפרי עמלם ללא התערבות של מעבידים כלשהם ובכלל זה מעבידים פרטיים, ציבוריים וממשלתיים" שוב ושוב הוא חזר לקרוא את המילים בקצב המתנגן הקורא את ההמונים אלי בריקדות, ובכל זאת "בשורה חדשה" שכזאת, שהיה מחכה לה כל חייו צפה והתנחלה במוחו. "חברי התנועה לע"ע מאמינים שעל ידי הגשמתם האישית את העבודה העצמית הם יגרמו לשינוי ערכים מהפכני בחייהם הפרטיים ובחיי החברה הישראלית כולה, ויתרמו בכך להקמת חברה צודקת, שוויונית וחופשית, מושתתת על יסודות כלכליים איתנים - על העבודה העצמית של אזרחי ישראל, ויגשימו בכך את עצמאותה הכלכלית והפוליטית של מדינת ישראל. אביעזר פחד תמיד מפני המילים הנחושות, מפני ההמונים המאורגנים, ויותר מכל מפני המונים לא מאורגנים המותססים על ידי אידאות ונאומים פופוליסטיים. אם זאת נקשר, באופן סנטימנטלי במקצת אל אידאות המעודדות אנשים להשתנות מבפנים , אידאות המעוררות לשינוי ערכים, המעלות את כבודו של האדם בעיני עצמו ומניעות אותו למעשים.
"חבר בעל זכויות לבחור ולהיבחר למוסדות התנועה בבחירות דמוקרטיות, ישירות ואישיות יוכל להיות כל אדם המגשים באופן אישי את עקרונות העבודה העצמית:
א. אין החבר מעסיק פועלים שכירים מכל סוג שהוא ומקיים את מפעלו בעבודתו ובעבודת בני משפחתו בלבד.
ב. החבר מקיים שותפות אמת שוויונית עם חבריו האחרים במפעל, בחלוקת הרווחים ובקבלת ההחלטות והאחריות באמצעות תהליכים דמוקרטיים." "דברים ברורים ובהירים. אידאה חדשה בהחלט. אידאה חדשה לכל השדים והרוחות." מילמל, כשלפתע החלה הספקנות הארורה שלו מחלחלת אל תודעתו, מאיימת למחוק באחת את האידאה הישנה חדשה שזה עתה קרא.
"עם שוויון לא מביאים אוכל הביתה ולא משלמים משכנתא." זכר את דברי אביו, בימים שאימו הפצירה בו לחזור ולהצטרף אל חבריהם מההכשרה בקיבוץ. היא ציירה לו אידיליה פסטורלית של חברות וחיי תרבות. "במילא היית ונשארת חמור עבודה אז תן לעצמך קצת להיהנות מהחיים." היתה זועמת ומלגלגת עליו באותה נשימה. אבל אביו בשלו. נשאר איש עקשן ואינדוידואליסט. אביעזר קינן עצמו דווקא העריץ את הקיבוץ. כחוקר של היצירה התרבותית הארצישראלית חשב שהקיבוץ הוא היצירה החשובה ביותר שנוצרה כאן. פעמים רבות חשב להצטרף לאחד הקיבוצים, אבל מעשה שדים היה הדבר נידחה מדעתו, כשהיה מנסה לבאר לעצמו את החיים המעשיים בקיבוץ.
 
טרדותיו של פקד אזולאי
פקד אזולאי היה מוטרד באמת. כבר זמן רב הרגיש כי המתרחש בעירנו איננו עניין לתחנה כפרית קטנה. עוד לפני כן, צצו והופיעו לפתע בעיר תגרנים רוסיים. בכלל העיר התמלאה אנשים. "פשע הוא רק מכפלה של בני אדם" ידע תמיד אמת חסרת אב זו. מעט אנשים מעט פשעים הרבה אנשים הרבה פשעים. יומו לא הרשה לו להקדיש הרבה זמן למחשבות, אבל הקפיד לקרוא את העיתונים שעורך המקומון "כאן מרכז" היה דואג להעביר אליו מדי בוקר לתחנה. מה שהתרחש בעיר קרה מהר מדי ואלים מדי. די היה לו בביקור בבית החולים החדיש שלנו לשם גביית עדויות מתאונות דרכים "איזה מין עם אנחנו? איזה אלימות? למה אנחנו עושים את זה לעצמנו?" היה ממלמל אל עצמו, נרעש תמיד למראה הפצועים המעוכים ופצעיהם המחרידים. "מי יכול לממן את כל הסבל הזה?" היה אומר בשקט לעוזריו. הוא ידע שאין בכוחו לעשות דבר.
" עניין כל כך פשוט נהיגה, שלא צריך בשבילו מוח קרימינלי יכול לשתק תחנה שלמה. אתה מכסה טפח אחד והפשע צץ ממקום אחר." חשב. לכאורה ידע הכל. הוא הכיר את השווקים הבלתי חוקיים שמכרו שם הכל, את מועדוני ההימורים והפאבים שצצו כפטריות בלילות באיזור התעשיה הצפוני ואת תעשיית הזנות שכבשה את איזור התעשיה הדרומי. עולם עסקים שלם שהעיריה לא אכפה עליו חוקים ומיסים. בתי אוכל, מסעדות ושני פונדקי דרכים לזיוני שעה. המקום נהיה קטן, צפוף בכביש וצפוף בנשמה - מקום שאנשים בשוליים מכתיבים גורלות. תכניס לכל העיסה הזאת פוליטיקה של אלפי עקורים, של סוטי מין, של גברים שתיינים, נשים נואשות, סמים, עוני, מחסור, כרוזים מטורפים המכריזים על ניסים ונפלאות ומשיח בדרך. פקד אזולאי ידע שהכל למעלה מכוחו, למעלה מכוחה של המשטרה. אילו היו לו שני שוטרים דוברי רוסית היה אולי עושה משהו בעניינים האלה, אבל כאן מתפתחים עניינים גדולים שאין הוא מבין אותם כלל, כאילו שאת שאר המקרים הישנים כבר פתר. מקרים שמתפקידה של הממשלה לסייע בפתרונם. התחנה שלו היתה זקוקה לשוטרים נוספים והוא התכוון להעלות את קובלנותיו בפני מפקד המחוז, אבל עד אז היה צריך לטפל בשתי פרשות שצצו ועלו, וכבר מזמן חרגו מתחומה של תחנה מקומית. העניין הראשון שטרד אותו כבר ימים אחדים היו ידיעות שהצטברו על שולחנו אודות חביב נהרי, אסיר עולם ששוחרר מהכלא בנסיבות מקילות והחל להראות את פניו בעיר. כבר קיבל אותות מצוקה ששיגרה גרושתו, אותה לא פסק להטריד עוד מתוך הכלא בעת שישב שם. התקבלו ידיעות מסוחרים אחדים בשוק שכבר פנה אליהם בבקשות ל"הסדר חובות " ישנים. בחושיו הזריזים כבר ניחש שצפויות לו טרדות רבות מהכיוון הזה, אך אלה עתידות לבוא. בינתיים רבצה על צווארו פרשיה חדשה שטרם נראתה בעיר. בחוצות. על גבי מודעות צהובות ואדומות הופיעו ידיעות על ערב של ניסים ונפלאות, שעורך בעירנו הצדיק והמקובל שלמה אברמטו. איש מפולפל וערמומי, ששמעו יצא כבר בכל הארץ, כמי שמחזיר בתשובה, עוקר שדים מחזות של נשים מיוסרות, מתרץ קושיות ובעיות ומגלגל נשמות של רוצחים ברוח אפם של תינוקות. נודע לו מפי עמיתים בערים הסמוכות, שהתוועדויות אלו מכנסות אלפים וראוי למשטרה לשים את עיניה על המתרחש שם. הוא לא אהב את האסיפות ההמונית ואת הכינוסים האלה בעירו, שלא היו רבים. בהקלה רבה קיבל את ירידתה של קבוצת הכדורגל העירונית לליגה נמוכה. מאורע חיובי מבחינתו שהפחית את מספר השוטרים שהיה עליו להציב במגרש. הוא היה אמון על על ישוב סיכסוכים בין שכנים בעיר קטנה, אבל נרתע תמיד מהפעלת כוח. הוא כבר קרא בעיתון את דרישת התושבים "השלוים" להפעיל את נחת זרועה של המשטרה כנגד הפשעים ההולכים ומתפשטים בעיר. כאילו לא די באלה החלו להגיע ליומנאי התחנה מיני תלונות על התעללות מחרידה בחיות שנמצאו בשדות ובפרדסים שגבלו בעיר. חתולים כרותי רגלים, כלבים שעיניהם נעקרו ותרנגולות ערופות ראש. עדויות נתעבות שקשרו את עירנו לעבודת השטן - מנהג חדש שרק השד יודע מהיכן הגיע אלינו. תחילה היו כל העדים לדבר שרויים באימה ובפלצות מהמחזות שראו. פקד שמחה אזולאי הקפיד בעצמו שלא להוציא את הדברים לידיעת הציבור, כדי למנוע חרדות מיותרות, אבל כשהחלו להגיע ידיעות שאולי עובדי סטן אלה לא יסתפקו בבעלי חיים, וכי שמים הם את נפשם בכפם כדי להעלות קרבנות אדם כמצווה בפולחנם הסתום החלה החרדה תוקפת ומתגברת עליו. עוד טרדות אלה מתרוצצות ומעוררות את מחשבותיו של פקד אזולאי, פרצה בעיר בשעות הצהריים מהומה רבה מכיוון מפעל השמיכות, שבעליו הודיע גם אם לא במפתיע על כוונתו לסגור אותו לאלתר ולפטר את פועליו. הכאב והזעם שעוררו מהלכים חד צדדיים אלה ללא התדברות והכנות מוקדמות היו כה עזים, שעוד בטרם הספיק לארגן את שוטריו ולהזעיק שוטרים נוספים - מיהרו הפועלים הנסערים להצית צמיגים ושמיכות בצומת הראשית בכניסה לאיזור התעשיה הצפוני. השריפה והעשן היו כה עזים שעד מהרה נחסם הכביש ושיירות של מכוניות מצפון ומדרום נקלעו לפקק תנועה ללא מוצא. "אף פעם אי אפשר להתכונן מראש לדברים האלה." מילמל הפקד והחל לערוך את שוטריו המעטים לפתיחת הכביש הראשי לתנועה. הוא שנא את המצבים הללו של עימות אלים עם אנשים שאת עניינם בדרך כלל העריך ואהד. אבל בשעה שהיה מהדק לראשו את הקסדה ומלפף את רצועות העור של המגן סביב לידו, היה תמיד מתמלא עזוז וגבורה מעין כמותו, מפני שידע שאיש משוטריו לא יבוא אחריו להכות ולהתעמת אם יגלו בו סימנים, ולו קלים ביותר של מורך ומוגות פחדנית. הוא הודיע בקשר למפקד המחוז שאין לפניו שום ברירה, וכי אם עליו לפתוח את הכביש לתנועה "יהיה הכרחי להפעיל כח".
"אם כח - אז מהר וחזק. התגבורת תצא מייד לדרך". אמר הניצב מעברו השני של הקו. אחר כך הודיע ברמקול של מכוניתו לקהל המפגינים הנזעם שהפגנתם חייבת להסתיים מפני שאיננה חוקית, וכי הוא דורש לפנות מייד את הכביש ולאפשר את זרימת התנועה. בינתיים כבר החלו מספר נהגים עצבניים להתכתש עם המפגינים. הוא ליכד את שורות השוטרים המעטים ותוך כדי המטרת מכות נמרצות באלות על ראשי המפגינים פילס לעצמו דרך בתוך ההמון הנזעם בנסיון חסר תוחלת לפתוח את הכביש לתנועה.
"להחזיק מעמד התגבורת בדרך." שאג פקד אזולאי אל שוטריו. חובתו היתה לפתוח את הכביש יהיו המכות שיספגו הוא ואנשיו אשר יהיו. האלימות לא תפסק, אם יניח למפגינים להשיג את מבוקשם ולהפסיק את התערבותו - יגורשו החוק והסדר מן העיר. הוא האמין בכך בכל ליבו.הוא גם האמין שהמפגינים עצמם סופגים את המכות בגופם מתוך אהבה, מתוך אמונה שמכת אלה היא אות לחוק וסדר שפריעתם עלולה לגרום לדברים גרועים עוד יותר. עד כדי זרא היתה נלעגת בעיניו ההכרה השלמה והברורה שעוד מעט יאלץ להטיח את האלה הכבדה בראשה של אימו שמשכה עימה את אביו אל חזית המפגינים. כבר נגרמו נזקי גוף רבים לאזרחים ולשוטרים. תגבורת המשטרה הגיעה. שני אוטובוסים עמוסי שוטרים רעננים שעקפו את את שיירות הרכב הארוכות, ותוך רגעים אחדים, שעה שראשו של פקד אזולאי חישב להבקע לשניים מעוצם המאמץ וההתרגשות, הסתערו מערכי השוטרים על ההמון ופיזרוהו על נקלה כאילו ניקו דומן מעל פני כביש האספלט. אל ההפגנה הזאת נקלע אביעזר במקרה גמור וללא שום כוונה או ידיעה, שאכן מתקיימת או אמורה להתקיים שם הפגנה כזאת. כפי שכבר הספקתי להכירו היה מדיר את רגליו מכל התקהלות שכזאת, בודאי אם היא היתה כרוכה באלימות או בחבטות גוף קשות. היינו בדרכנו אל תחנת האוטובוס המאסף שבצומת. אביעזר רצה לנסוע לתל אביב לשם פגישה עם עורך העתון. אותה שעה כבר פוזרה המהומה והציבור הרב הנושם, נושף ומזיע מרוב מאמץ החל לעשות את דרכו הביתה, מוכה ומבוייש על הפגנה שלא השיגה דבר . המשטרה היתה עסוקה בפינוי אזרחים אחדים לבית החולים, אחרים הוכנסו לניידת לשם חקירה כמקובל, בעודם מתעמתים בחוזקה עם צעיר אחד שנראה חריג בתוך עדת המפגינים המבוגרים. כשהתקרבנו לניידת מרחק מספיק שמעתי את אביעזר מדבר אל עצמו: "אוי לא. זה לא הוא."
"אבא" קרא הצעיר המיוזע בעל הזיפים השחורים, שנגרר אל תוך הניידת. "יחיעם זה אתה. מה אתה עושה כאן?מדוע לא התקשרת?" שאל. כולו הלום תדהמה למראה בנו.
"זה סיפור אבא, אבוא אחרי שאשתחרר. אל תדאג לי זה בסדר.זה לא יקח הרבה זמן." קרא הבחור לעברו בעוד השוטרים דוחפים אותו אל הניידת ונועלים אחריו את הדלת. "כמה מוזר. מעולם לא חשבתי שיש לי בן מהפכן" אמר בציניות קרירה שהפליאה אותי. לא כך דיבר על הקרובים אליו.
"הפגנה של פועלים. הנה בחור שלא עבד יום אחד במפעל מנהיג הפגנות. אתה יודע מה זה לעבוד במפעל יום יום שנה אחרי שנה כל ימי חייך? איזה מין פרובוקטור הוא הבן שלי? וכל השמועות הללו על מעלליו. אבל מנהיג פועלים שעומד בראש הפגנה?, נלקח לחקירה לאור היום לעיני כולם? את זה כבר אינני מבין. בהחלט אינני מבין." המשיך לדבר אלי.
"תודה שיש דברים נסתרים בעברו של בנך. בעצמך אמרת זאת." הטחתי לעברו מתוך רצון לגונן מעט על בנו, שהתגלה בהחלט בגילוי משונה, אבל מעבר לכך רציתי לגונן עליו מפני עצמו, מפני עוצמת הקשיים שהתגלותו של הבן האובד גרמה עכשיו לכולם, ולו עצמו בראש וראשונה.
"הכל מתרחש מהר מדי, כאילו התבשל על אש קטנה במעמקי סיר ההולך וגואה על גדותיו ברתיחה גדולה." מלמל אל עצמו. האוטובוס הגיע והוא טיפס באיטיות על גרם מעלות הברזל. "חשבתי להשאר ללון בתל אביב אבל נדמה לי שאחזור הלילה באוטובוס האחרון." אמר והפנה לעברי את פניו. "יש לי הרגשה שהולך להיות שמח בעיירה אבל אינני יודע אם עוד יש לי כח לרקוד בשמחה הזאת." אמר בחיוך עגום, כך נדמה לי. בפעם הראשונה דימיתי שאני שומע בקולו נימת יאוש עמוקה, שגרמה בי צפיה קצרת רוח לשובו.
 
שולמית קינן וחביב נהרי אסיר העולם חוזרים לעירנו
בחצות, כמו בריטואל מתמשך הגיע המאסף אל הצומת, כך זה כבר עשרות בשנים. מספר קטן של נוסעים מתנמנמים חוזרים הביתה ויפגשו את המוניות הממתינות למאחרים בנשף. אביעזר קינן ירד בכבדות במדרגות האוטובוס. אחריו ירדה אשה צעירה. בגלל החשיכה החלקית לא היכרתיה אותה שעה. מיהרתי לתמוך בו כי נראה לי מתנדנד מעט. האשה הצעירה גררה מזוודה גדולה מיהרה אף היא לתמוך אותו מעברו השני. "לאט אבא אל תתרגש עוד מעט נגיע הביתה. הנה מונית כאן בתחנה. נעשה תה חם ותשכב לנוח." אמרה. היתה זאת שולמית, רק עכשיו ראיתי, דבר מה בלבושה הקשה עלי להכירה קודם.
"לכל השדים והרוחות. אני אומר לך. מעשה שדים. אתה יכול להיות מנותק מהעולם, מאשתך והילדים, והנה ביום אחד כמו רוחות רפאים שני הילדים, אחד נגרר זב דם בידי המשטרה ושולמית עולה איתי באוטובוס חצות. אתה מסוגל להסביר לי את פשר המקריות הזאת? הרי אתה יודע שעם כל החשיבות שאני מייחס למקריות אני דטרמיניסט שמאמין בבחירה." אמר וקולו רטט. בכל זאת הרגשתי שהתמיכה שקיבל משני צדדיו מועילה ומעודדת את רוחו. עוד אנו דוחקים אותו אל תוך המונית, גח מתוך האפילה גבר צעיר שמשך את המזוודה הכבדה שהניחה שולמית מאחוריה והניפה אל תא המטען.
"תודה עשהאל נתראה כבר מחר." אמרה אל הבחור שמיהר ונעלם בשדרת העצים שהובילה אל מרכז העיר.
"מי הוא עשהאל? שם יפה עשהאל, ועשהאל קל ברגליו." שאל את בתו משועשע קמעה.
"ידיד" ענתה סתומות.
" יהיה כך." ענה. בביתו ראיתיה לאור החשמל. היתה יפה וגבוהה, כחושה כמו אמה, עיניה הכחולות בהקו בתוך פניה השחומים עטויי הגבות השחורות. שמלתה הארוכה והכעורה לא החמיאה ליופיה אך גם לא היה בכוחה להשחיתו. היא הכינה לנו כוס תה וגררה את מזוודתה לאחד החדרים. אחר כך חזרה והדיחה את הכוסות.
"אתה נראה עייף אבא." אמרה והובילה אותו לעבר חדרו.
"מה שלום אמא? מתי ראית אותה לאחרונה?" שאל ברפיון. "מחר. בוא נשאיר את הכל למחר, כולנו עייפים." אמרה והביטה לעברי כמי שמצפה שאלך עכשיו.
"לילה טוב" אמרתי.
"לילה טוב" השיבו. חצות ומחצה הוא זמן מאוחר אצלנו. אותה שעה עשיתי את דרכי לביתי. גם השיפודיה של עזרא חיים כבר סגרה, ויכולתי לראות את התאילנדי הצנום שעמד תמיד בירכתי המסעדה מתקין את מיטתו שבמחסן ללינת לילה. אגב כך, מעשה שדים, בעודי מתבונן בתאילנדי הצנום שהכין עצמו לשינה - צץ ועלה מתוך "סימטאת הנגרים" אסיר העולם חביב נהרי, אדם שלא ראיתיו שמעולם, מפני ששנים רבות ישב בכלא, אבל תמונתו התפרסמה מפעם לפעם בעיתונים כמשל לפשעים מסוכנים שעיתונאינו אהבו גלות מעת לעת. אודה, שאין זה נעים לפגוש בסימטה אפילה אדם שיצא לו שם של "רוצח קר ואכזרי" כמו שאהבו לכתוב בעיתונים. "מין אישיות מלבבת מאד. אישיות המוכנה לכל תמורת בצע כסף כמובן, אך יש לו כמובן השקפות משלו על החיים שמחוץ לכלא." - הזדרזו לראיין אותו אפילו בטלויזיה, שעות אחדות לפני ששוחרר מכלאו בנסיבות מקלות, שלא הובנו אצלנו די צרכן, והכל במעין התחסדות קלת דעת, בסגנון כזה על איש כמוהו, והכל כדי לעורר תשומת לב לעניינו יותר מאשר לעניינים חשובים אחרים. עיתונים אחדים כתבו שהיה אסיר למופת, שחינך והטמיע בנפשו מידות טובות, ואפילו עשה תואר בפילוסופיה בשנות מאסרו הארוכות. אחרים סיפרו ששיחרורו היה מין פיצוי על תכנית מפולפלת של המשטרה, בתמורה לסיוע שנתן, כדי להפליל פושעים אחרים שקצרה ידה מלהושיבם בכלא. תחבולה שכזאת, אם היה בה שמץ של אמת, היתה עלולה להמית פורענויות רבות, ואין כמעט גבולות למעגלי הדם והנקם שעוד יתעוררו בעטיה. האמת צריכה להאמר: חביב נהרי אסיר העולם נראה זקן ועייף מכפי גילו. שמונה עשרה השנים בכלא עשו את שלהן וחרטו בו סימנים. ובכל זאת, פגישה באישון ליל עם רוצח אינה מן הדברים הנלבבים. גופו הרזה היה מעוקם באופן משונה, שהעיד כי סבל ממחושי גב שהגבילו את תנועותיו. בעצם ראוי למסור פרטים אחדים אודותיו, משום שלמרות העדרותו הארוכה מתוכנו נשאר חרוט בזכרון, ובאורח מופלא גם בזכרונם של חדשים שהגיעו שנים רבות אחרי שכבר נמק בכלא, אבל באמת לא ידעו דבר אודות "בכיר העבריינים" שלפנים הילך בתוכנו אימים. דומה שהזכרון למעשים קרימינליים, כוחו חזק אלפי מונים מהזכרון להמיות נפש רוחניות ואינטלקטוליות, שנשבו בתוכנו כל הזמן הזה. כוונתי הצנועה להשוואה בין הזכרון השמור לחביב נהרי - לשיכחה וההתעלמות מאביעזר קינן הסופר ואיש הרוח החי בקרבנו. ובאמת, מי אינו יודע אצלנו מיהו אסיר העולם חביב נהרי, ואילו איש הרוח אביעזר קינן שכותב טור ידוע בעיתון ידוע רק למתי מעט. חביב נהרי גדל במשפחה מרובת ילדים, ונסיבות של מצוקה ועוני הובילו אותו אל חיי הפשע מגיל שמונה. קיימת משום מה נטיה לחשוב שפושעים צעירים מתדרדרים לפשע, אבל חביב נהרי - הצהיר בראיונות נדירים שנתן לטלויזיה,כי הלך בדרך הפשע מתוך בחירה חופשית, בהכרה ברורה ומוחלטת שפשע אלים יכול להיות לגיטימי להתפתחות, לביסוס כלכלי ומעמד חברתי בדיוק כמו התפתחות בתחומי האקדמיה, המסחר, הצבא והפוליטיקה, שבשביליהם אנשים צוברים עושר ועוצמה. לדבריו הפשע הוא דרך של ציבורים רחבים בחברה, שאין להם דרך אחרת לבטא את כישרונם או לצבור ממון ונכסים בעולם.
"השקפת עולם" זו זכתה בשעתו להתייחסויות מפולפלות, עד שלרגע קט בשטף המאורעות הזורמים, דנו בה ברצינות ובכובד ראש כמה מן הפובלציסטים הידועים שלנו. היה אפילו אחד שכינה אותו "פילוסוף הרוצחים" - ביטוי שעורר אצל אחדים פלצות ואצל אחרים הסכמה והזדהות - בקיצור "דיון ציבורי" אם מביאים בחשבון שהדברים נאמרו על ידי אנלפבית עד לא מזמן. סיפור חייו אינו פוסח על דמויות מפורסמות מחיי הפשע שלנו, אישים שעימם ניהל תחנות סמים, תחנות טלויזיה פירטיות, גביית מיסים אלימה וביצוע חיסולים בהזמנה. כשנידון למאסר עולם יחסו לו מעשה רצח שביצע במו ידיו, אבל החוטים הובילו בדרך נעלמה למעשי רצח ופשעים רבים, שקצרה ידה של התביעה מלהוכיחם. "הפעם חיי בסכנה ואינני יודע איך להצילם." מלמל אל עצמו. ראיתי אותו מול חלון הראווה המואר של חנות המסגרות "תמונת מצב" ממש לנגד עיני במרחק של נגיעת, יד ויכולתי לשמוע את הדברים. פניו המוארכים החרוצים לא היו מגולחים, וזיפי זקן שיבתיים שיוו לו מראה של איש זקן. ידיו רעדו רעד בלתי נשלט שהזכיר מחלת פרקינסון בראשיתה.
"אומרים ששלחו רוצח שכיר לגמור עלי." שמעתיו מדבר אל עצמו, אבל בעיני אנשים שידעו את שמעו - הרוצח האכזרי היה הוא עצמו. "איתו לא כדאי להסתבך" ידע כל עבריין מתחיל. יצא לו שם של "עצבני". גם מתוך הכלא הוא מושך תמיד בחוטים הזהירו מומחי הפשע שלנו. אבל האמת היא, שחביב נהרי לאחר שמונה עשרה שנים בכלא חזר אל עולם שונה לחלוטין. אזרחים תמימים כמעט אינם יודעים דבר על קיומן של כנופיות פושעים בקרבנו. מספרים שבעיר קם דור חדש של עבריינים, אכזרי ומתוחכם יותר מאשר בזמנו. במקומות שונים הוקמו בתי הימורים חשאיים, בעלי עסקים משגשגים נדרשים לשלם דמי חסות והגנה. החוטים הובילו עד לראש העיריה, שעד אז חשבו כולם כי עליו להשאר מחוץ לתמונה. רוצחים צעירים העמידו את עצמם להשכרה, שום דבר לא היה כמו מקודם. והנה כך בגלוי נמצא בעירנו אסיר העולם חביב נהרי והכל ציפו "שיהיה שמח". "יש לך אש?" פנה אלי האסיר המשוחרר.
"אינני מעשן." עניתי, ומייד הצטערתי שלא דבק בי מנהג העישון, לפחות יכול הייתי לספק את צרכיו של איש מסוכן זה שעמד מולי.
"לא שאלתי אם אתה מעשן. שאלתי אם יש לך אש." אמר קצרות.
"לצערי לא." אמרתי בגמגום מפוחד שבודאי לא נעלם מעיניו המושפלות. "חבל. מה קורה כאן? אנשים הפסיקו לעשן?" אמר בעצבנות וידו האוחזת בסיגריה רעדה בעצבנות.
"לילה טוב " אמרתי במבוכה, מתכוון להרחיב את צעדי ולהסתלק מעל פניו.
"חכה רגע" אמר והושיט את ידו לאחוז בזרועי. "אתה מכיר אותי נכון?" אמר.
"שמעתי..." עניתי.
"כתבו עלי בעיתון נכון?"
"כתבו."
"עשו ממני אבו עלי. תסתכל אני נראה לך רוצח אכזרי?" שאל. הנדתי בכתפי כאומר "מה כבר אני יודע?"
"אפילו זולה להעביר בה את הלילה אין לי. ככה נראה פושע שחוזר לעיר?"
"כתבו שנהיית שם פילוסוף ." הרהבתי עוז.
"נכון . אני רק צריך להוכיח את התיזה שפיתחתי שם. אתה מבין?" אמר.
"לא בדיוק." השבתי במבוכה.
"פילוסופיה בלי המבחן של החיים לא שווה כלום. אם יש לך השקפת חיים רחבה מותר לך לעשות הכל. אנשים יבינו." אמר ונראה שהוא עומד להרפות ממני. "למה אתה מתכוון כשאתה אומר לעשות הכל?" שאלתי. פתאום רציתי שישאר ויסביר את דבריו.
"גם לרצוח. אנשים אוהבים שמאחורי הרצח יש פילוסופיה שמרשה אותו. החברה בכלא אומרים שאם יגאל עמיר יגיע לתא שלהם היו יורדים עליו במכות ופיצוצים וגומרים אותו, כי לחיה כזאת אין מקום אפילו בכלא. אבל באמת היו מכבדים אותו כי יש לו אידאולוגיה שכולם יכולים לראות. בני אדם הם חיות אם אין להם אידיאות - מין פילוסופיה כזאת. זה משונה לשמוע את זה מרוצח אסיר עולם, אבל אני רוצה להוכיח את זה. אם רוצחים מתוך נקמה בשביל לשלוט בעולם הפשע זה רצח מכוער. אני רוצה להוכיח שרצח יכול להיות מהוגן יותר אפילו מכובד יותר - צריך רק שישרת איזו מטרה נשגבה." אמר והתבונן בי, מחכה לראות איזה רושם עשו עלי דבריו. "רצח הוא רצח! מה זה כבר משנה אם יש לו פילוסופיה או אין לו אידאולוגיה? אמרתי.
"זה בדיוק מה שעושה את ההבדל. רצח בלי אידאולוגיה הוא רצח מתועב ורצח פילוסופי הוא רצח נשגב. המילה רצח היא בעייתית. כאן נחוצות שתי מילים לתאר את ההבדל, אבל עדיין לא המציאו מילה מתאימה." אמר.
"כל זמן שמדובר ברצח תיאורתי אני עוד יכול לסבול. אומרים שחזרת כדי לסגור חשבונות." גמגמתי. כולי נרעש ונסער שזכיתי לחוויה שכזאת. לשיחת טרקלין ברחוב עם הרוצח חביב נהרי אסיר העולם לא זוכה כל אחד. בטלויזיה כבר היו עושים ממנו מטעמים עלה רעיון במוחי ללא שום הסבר.
"אין לי עדיין אידאולוגיה חדשה שבגללה שווה לרצוח, אולי אני כבר לא מסוגל לכך. הכל השתנה כאן. גם מקום לישון עוד אין לי וכבר אומרים שבאתי לסגור חשבונות, אבל אני יודע ששכרו רוצח כדי לגמור עלי. לך תדע, שלפו מדיסקוטק בחור בן שבע עשרה שלא נולד כשאני כבר נכנסתי לכלא, כזה נמוך, רזה ולחוץ, ותמורת עשרים אלף יכול כבר כאן מול העיניים שלך, בתחפושת של בחור ישיבה לתקוע לי כדור בראש. כן, בצורה הבזויה ביותר שלא תשאיר מקום לפילוסופיה. עכשיו תתחפף מפה. לא התכוונתי שכל אחד ברחוב ינהל איתי שיחות כאלה." הוא סיים את המונולוג שלו, פנה לרחוב צדדי ונעלם. היה בדבריו דבר מה מפחיד, משהו נבואי ומטורף שחזה את מותו ואולי היה זה ו מסך עשן שפיזר מאחוריו בעוד הוא עצמו מתכנן את מסע הרצח המתוכן שלו כמו קומדיה פילוסופית של רצח.
 
מעשה בקברות צדיקים
עתה , כשהכל כבר עבר, וכבר ואנו יודעים במה העניין, אני מעלה את פרשת הדברים. אולם אז עוד לא ידענו מאום ואך טבעי הדבר, נותנת הדעת, שלפני שאנו נכנסים לגופם של האירועים עצמם, כלומר מפרידים עד כמה שניתן הדבר בין "הרקע הכללי" לעיקר, בין אינספור המראות, העובדות, האנשים והמאורעות שמרכיבים אפילו עיר קטנה ובלתי חשובה כשלנו - לבין המעשים האיומים והמשונים שבעטיים אני טורח על סיפורנו הזה. היות והדברים לא חרגו מעולם מעבר לתחומי עירנו מן הראוי היה לשבחה, וגם אם לא נמצא שום דבר שבח בזכותה, רשאי מישהו לשאול: איזו מין עיר היא זו שמתרחשים בה דברים כאלה? עירנו היא עיר ותיקה שהתגלגלה ממושבה למעמד של עיר קטנה. עיר שאיננה במישור ולא בהר. עטויה בירק ועצים המעניקים לה צל ענף כל ימות השנה. עירנו לא נמצאה ראויה שיתקיים בה שום סממן תיירותי מובהק. לו טרחנו היינו מוצאים דבר מה הסטורי, כמו החאן התורכי שנמצא על המדרון בחורש הטבעי שבפאתי העיר ומשקיף כצל מאיים על העיר. אפשר שגם בין ראשוני הראשונים היו נמצאים גיבורים כאלה שהיה בכוחם להעניק לעירנו נופך הסטורי, אבל איש לא טרח טרחה ממשית בארכיונים לגילוי שורשים אלה. מלבד הספרן שלמהל`ה אהרוני לא דאג איש לסדר אצלנו כראוי את דברי הימים, ומאחר והבריות אינן מגלות מתוך שעמום עניין אמיתי בתולדות עירם - נמחק עברה של העיר מתודעתם. על אף כל זאת, בל יחשוב מישהו שעירנו נמחקה כליל מהדעת ומן הלב. עדיין גרים בה כך וכך ריבוא בני אדם, חיים ופועלים, ומייצרים בטובתם ושלא בטובתם מאורעות שמפרנסים את העיתונות המקומית שלנו, ולעיתים אפילו מטפסים אל כותרות העיתונים הגדולים ורבי התפוצה. אני מציין דברים אלה מפני שנחוץ לפעמים לרענן את הזכרון, כדי לקבוע זמנם וטבעם של אירועים, שכדרכם הם שוטפים כרגיל כמו נחל שוצף אל דפי העיתונים. בימים ההם ממש, נודע כי עשרה בני אדם נפטרו בשבוע אחד. מודעות אבל בישרו את מותם בכל פינה בעיר, ועוררו בהלה לא מעטה בין התושבים. מרבית הנפטרים היו קשישים שסבלו מגיל מופלג ומחום הקיץ הכבד, אבל היו גם צעירים ברשימה. אחד בן שלושים ושתיים נדרס למות על ידי משאית עפר, וילד בן שנתיים וחצי שקיבל משחה נגד פצעים בפה ומת כעבור יומיים. מטבע הדברים גבורי השבוע היו שלושת קברני העיר שנאלצו לקבור מקצת מן הנפטרים סמוך לשעת חצות. אני מוצא לנכון לציין זוטות אלו מפני שנודע שבעיר הסמוכה, נאלצו משפחות לחפש בעצמן קברן, כדי לקבור את מתיהן, עניין שלבדו עורר התמרמרות בין תושבי העיר, אחרי שנודע שהקברן הראשי פוטר כחלק מתכנית התייעלות של המועצה הדתית. פתאום נמצא אחד הרב אלבז, שהכריז כי קיים קשר בין אסונות אלה ועוד מיתות משונות שנשאו אופי מוזר ומפותל. אלבז זה קבע שבעיר הוטחה קללה וגזירה, ויש לערוך מייד "תיקון כללי" להסרתן. מישהו בעיריה טען שהאזרחים נמצאים בתסיסה הסטרית, "ואי אפשר להמשיך כך", לכן רק תיקון כללי יסיר את רוע הקללה. כרגיל בא הצד השני וטען שעל הציבור להדוף את הטכסים הדתיים האלה ולאסור כל פרהסיה שלהם. על כך מיהר שליחו של הרב אלבז לטעון "שהדרישה לתיקון באה מלמטה מן התושבים המבוגרים והצעירים, נשים וגברים, ואילו ההתנגדות כולה , מחוגי מפלגה שמאלנית שבשמאלנות, שכל העניין אינו נושא חן בעיניה." בינתיים בעוד "הויכוח הציבורי" הולך ומתלהט, קיים הרב אלבז בבית הכנסת שלו תפילה המונית והחתים ילדים על ספרי תהילים זעירים, אותם מיהר לקחת עימו למרוקו אל קברי אבותיו, שם יתפלל עליהם להסרת הקללה מעל העיר. בינתיים מיהר שליחו לפרסם ברבים כי כשיחזור הרב אלבז ממרוקו יערך אותו טכס, ובינתיים הציע לבדוק בעצמו את כל המזוזות בעיר "ללא יוצא מהכלל" מפני שיתכן שהן נגועות בפסילה (מבצע שהכניס לו מהצד רווח נאה כמובן) ומאחר והדברים נוגעים בנפשות מוטב כך, "מפני שזו קללה שאנחנו לא יודעים מה לעשות כדי להעבירה והיא ממשיכה להכות בנו." מובן שהיתה כאן הרבה ערמומיות, מפני שכל מי שמבין יודע שהקיץ איננו הזמן המתאים לבטל קללות, ואילו הזמן הנכון לעשות הוא אחרי החגים, כשהאנשים חוזרים מהחופשה. אז הם מקבלים על עצמם ביתר שאת את האמונה בגרוש שדים ורוחות מחייהם. עוד רובצת "הקללה" על העיר והנה נודע לעיתוננו, שפועלת בקרבנו קהילת "חסד ואמת" ששמה לה מטרה להסיר את הקללה על ידי שילוב מיוחד ומבטיח של יהדות , נצרות והטבלת המאמינים בים או בבריכות השחיה. את דרכם אלינו עשו כפי שהתברר דרך המושבים הסמוכים. מנהיגיה של קהילה זו, מין תערובת של נוצרים, זרים וילידי הארץ, שרק השד יודע איך וכיצד התמזגו להגשמת פעולתם "הקדושה", שנועדה להסיר את קללת המתים מעל עירנו. סיפרו שאנשים אלה הם בעיקר רוסים שהגיעו עם העליה האחרונה, מונהגים על ידי הודי אחד כבן חמישים, שהגיע במיוחד מאטלנטה לתת שעורים בעיקרי האמונה של הכת, שאיננה ממהרת (כך מתברר) להסיר את הקללה מעלינו, אלא משקיעה ממון וזמן להחדיר בלב התושבים את האהבה והאמונה בישוע המשיח. פועלים הם מתוך חשאיות גמורה ומקבלים לקרבם אחרי עמל חקירות רב רק אנשים שמובטח כי יקבלו על עצמם להפיץ את תורתם בקרב קרוביהם. אם זאת, אין הם חוסכים ממון כדי לסייע ברכישת דירות ומתן השכלה באמצעות ועדה מסדרת, הבודקת ומאשרת בקשות אך ורק לחברי קהילת "חסד ואמת" שנגאלו וקבלו על עצמם את האמונה החדשה. מובן שסוג זה של מיסיון היה לצנינים בעיני רבים, אם כי לפי הידוע לא נעשתה אף פעם באופן בוטה ותוקפני, אדרבא, בהחבא ובמסתור ובכל אופן הגיעו הדברים לידיעת העיתונים, שמיהרו כדרכם להאדיר את התופעה. עד מהרה רמזו רמיזות, שמאמיני הרב אלבז ולא הם בלבד, כבר מוכנים לצאת ולבער את הנגע הזה מקרב העדה, אך הם ממתינים לשובו של הרב ממרוקו. מביני דבר בתוכנו יודעים היטב שיהיה כוחם של מאמיני הרב אלבז גדול ככל שיהיה, אין ביכולתם להתגבר על אלפי המאמינים החדשים שהגיעו מרוסיה, וקרוב לודאי שיוותרו כשם שויתרו למעדנית החדשות של המהגרים הרוסיים, שהחלו מוכרות בשר חזיר בכל רחבי העיר שלנו ובישובים הסמוכים. ידיעות כאלה ראוי ובצדק לכנות "ידיעות שוליות", שולים שבשוליים. הן נועדו יותר לקשט את המציאות מאשר להבהיל את הציבור מפניהן, ובכל זאת כבר נשמעו בשוק שלנו שמועות שנעשתה "טעות גורלית" כשהסכימו להביא את המהגרים החדשים מרוסיה ובנותיה ולרכזם בעיר כמו שלנו, שלאט לאט מבלי שנתנו על כך את הדעת הם הופכים להיות בה גורם בעל חשיבות לא מבוטלת, והחיוניות שהם מגלים בכל עניין ועניין דוחקת לשוליים את העולים הישנים והנה כאילו לא די בכך, שנכנעו בפניהם בעניין החזיר עוד עלולים חלילה להכנע בפניהם בשאלת האמונה עצמה. כבר הבחינו בכך שאנשי "חסד ואמת" בחרו להשפיע בדרך האהבה ולא במסיונריות גלויה וגסה, לכן תהיה המלחמה נגדם קשה וממושכת, מפני שהם זורעים את "ארס אמונתם" בכל אתר ואתר, מחדירים את אנשיהם לכל מעוז ומעוז של צדקה כדי להגיע אל החלכאים והנדכאים שבתוכנו כדי להעבירם אל צידם ואל אמונתם. עוד אירועים רוחניים אלו מתקיימים בעיר כדבר יום ביומו, ואין להפריז כלל ועיקר בערכם ובחשיבותם, נודע באופן דיסקרטי מפה לאוזן אצל מי שצריך כמובן לדעת, כי במבצע מורכב שלא כל פרטיו המרתקים ידועים עדיין, הובאו לקבורה בעירנו עצמותיו של הצדיק הרב אברהם מזוז, שנפטר במרוקו לפני חמישים ושתים שנים. סיפור "מופלא" זה התגלגל והפך עד מהרה לסיפור גבורה ממשי, כשהתברר שמארגני המבצע נאלצו להוכיח שהבר-מינן הקבור תחת כיפת מצבה השמורה לרבנים וצדיקים גדולים הוא באמת הרב הצדיק אברהם מזוז, מפני שלא היתה בידם תעודת פטירה, והיה נחוץ להמציא עד נכבד, שישכנע את השלטונות לתת את האישורים הדרושים לפתיחת הקבר. בדריכות רבה, על אף ששבו והזהירו אותם שאחרי חמישים ושתיים שנה הם עלולים לגלות שאין להם מה לקחת עמם ארצה - פתחו את הקבר וכולם נדהמו להיווכח ששלדו של הצדיק נמצא מושלם "כמו אדם ישן", ונכון להעברה ארצה. הסיפור עשה לו כנפים ואל חלקת קברו החדש החלו נוהרים זוגות זוגות כדי לבקש אותו למנוע מהם גט כריתות, אחרי שנישואיהם כבר הגיעו לעברי פי פחת, כי נודע שהרב אברהם מזוז לא נתן בזמנו גט כריתות בשום פנים ובשום מקרה. ועל כך כבר נכתב די והותר במקומות שונים. לא הייתי מביא סיפור זה אלמלא באותו זמן ממש, באופן לא מוחוור די צרכו הביאה, משפחת דוידוביץ מהעיר אסטרכן בארון מתכת כבד את עצמותיו של הקדוש מיכאיל סטראכונוב, וביקשה לקברו באותו בית קברות שלנו לא הרחק מעצמותיו של הקדוש ממרוקו. לרבים עשויה מעשיה זאת להשמע כבדיחה מרושעת של "חוגים מסויימים", אשר במידה רבה של מרירות ולעג ציני, שלא כאן המקום להסביר את מקורו, חזרו טענו שהעליה החדשה בעיני הותיקים היא רק "דשן בשביל הדורות הבאים", ואחת היא להם אם מיכאיל סטראכנוב הקדוש יהודי הוא או נוצרי, שכן באסטרכן מולדתו יצא לו שם של מרפא מופלא שדוחק עקרות לפריון, ואל קברו הגיעו ללא הבחנה גם יהודים וגם נוצרים. באמת, התפרסם באחד העיתונים שלנו בשפה הרוסית שהקדוש המופלא הזה הוצא מקברו בחשאי, וגם נדרש סכום עתק של שבעים אלף לשחד את מי שדרוש כדי שאפשר יהיה להעלותו על המטוס ולהביאו ארצה. פרשת הקברים הקדושים היתה עלולה להתפתל ולהסתבך, משום שעל אף שכבר לפני שנים רבות החליטו הפלגים העדתיים בעיר, שבית הקברות יבנה כך ששביל רחב יחצה אותו מדרום לצפון, המערב יועד לאשכנזים והמזרח לספרדים, ואילו שבילי הרוחב חלקו את שדה הקבורה לפי העדות, עדה עדה וקבריה. בכל זאת לא חשבו מראש שלבית הקברות עשויים להגיע מתים שתעודתם אינה ידועה, עד כדי כך שהם עלולים לטמא את בית האלוהים שלנו. הפעם לא קמה הזעקה מהאגף המזרחי שלנו אלא דוקא מהמערבי. קבוצה קטנה וקנאית של "ליטאים" ששמה את מושבה לפני שנים אחדות בעירנו, במטרה ידועה להקים לעצמם מרכז ולהרחיב את השפעתם טיפין טיפין בכל אתר ואתר. כמובן שכבר מתחילה עוררו עליהם הנהגותם ומנהגיהם התנגדות, מפני שנהגו בניגוד לדעת העיריה, הציבו קראוונים בכל אתר ויצרו "איים של קדושה" בעיר שטומאה כדבריהם על ידי ראש העיר וחבר מרעיו. על קבורתו של הקדוש הנוצרי בבית הקברות שלנו הכריזו כרוזי הרב זוננשטיין רבם: "יהרג ובל יעבור" ואם תמצא פשרה וגוויתו הטמאה תטמן בבית העלמין העירוני, יוטל פולסא דה נורא על ראש העיר ואשתו תחלה ותמות ממחלת הסרטן. מייד קרעו קריעה, קשרו את עצמם בשלשלאות ברזל לגדר בית הקברות ופתחו בצווחה גדולה שאמורה היתה להסיר את הרעה האיומה הזאת מעירנו. הקורא הבחין בודאי שבין המאורעות הציוריים הללו לבין המעשים האיומים שהתרחשו אצלנו כפי שכבר נרמז פעמים אחדות - אי אפשר למצוא קו מקשר, והם נועדו בעיקר להאיר את עיני הקורא לבל יחשוב שעירנו היא עיר מיוחדת, שכן דברים כאלה מתרחשים בכל מקום, ולמרות שכולנו טרודים בחיים עצמם, בפרנסה, במשפחה, ובבריאות בכל זאת שורה בנו רוח של אמונה ודבקות בעניינים כאלה. במחשבה שניה נראית אמונה זאת טפלה מעיקרה, ודרושות הרבה תעצומות נפש וגוף לשמור על הקברים, עד כדי נכונות להקרבה עצמית, כיוון שמי שאין בו תעצומות נפש אמוניות כאלה לא יצאו למסע של אלפי קילומטרים, הכרוך בתלאות ויסורים רבים בכדי להעביר עצמות יבשות מארץ לארץ, או לכבול את עצמו חשוף למכות המשטרה, שיכולה להיות לפעמים אלימה מאד בגלל האמונה שחובתה להגן על קדושת המקום עליו היא מופקדת.
חלק שני
אהבת שולמית
בבואנו לתאר את מהלך חייה הקצרים של שולמית קינן, להם נדרש בהמשך סיפורנו אנו מסתכנים בקלות הדעת שנוהגים לפעמים כאשר ניגשים לתאר ביוגרפיה של של אנשים צעירים. בדרך כלל נוקטים במין גישה כזאת כאילו שאין כאן כלל "סיפור חיים", אלא מין תמצית חיים רגילה וריקה שאיננה מותירה את רישומה, והרי בכך העניין כולו:
האם השאירה בנו הכרוניקה הביוגרפית רושם כלשהו? ובכלל, קיימת משום מה נטיה להניח באופן נסתר ובלתי מודע כמעט, שלצעירים אין בעצם ביוגרפיה של ממש, וכי איזה מעשים בעלי ערך כבר הספיק לעשות אדם צעיר? כאן נמצא שדה מוקשים זרועים ממש. קיימת נטיה - לא בלתי סבירה, אבל גם לא מועילה במיוחד, להתייחס לאיש צעיר כאל בבואה של הוריו, ולמצוא בו כל מיני קוים ואיפיונים המצויים בהתנהגותם והליכותיהם, ולהניח שבדרך נעלמה כל שהיא דבקו בו איכשהו, ורק מכאן והילך באים נסיונו ומעשיו לידי ביטוי עד שהם עומדים בפני עצמם. גישה זאת מצטיינת בכך, שניתן להגיד בעזרתה דבר מה על על דברים גלויים וידועים לכל - על חיי ההורים, ואין יודעים ממנה כמעט דבר על עולמו של הילד, ובמיוחד על הדרך שבה הוא מתקדם וכובש את מעמדו בעולם. בשל דעות קדומות או סתם מתוך הרגל פשטני ממעטים עוד יותר לדבר על עולמן של ילדות. אמנם ידוע לכל שילדות מתפתחות מעט אחרת מאשר ילדים, ובכל זאת ניתנת להם הדעת יותר, וגם בספרות יותר. ככל שהופכים במילות פתיחה נאותות לתאור דמותה של שולמית קינן, דומני שלא יהיו מילים ראויות מאלה שיתארו אותה כילדה שגדלה בביתם של "אב מבוגר ואם צעירה" או אולי מוטב: שגדלה בביתם של שני אנשים שפיעמה בהם "מהפכנות אידאית". בודאי קשה להגיד איזה משתי הגדרות אלו מתאימה יותר לשמש בסיס מוצק לתאור התפתחותה, יתכן שאף לא אחת מהן. אביה אביעזר קינן, שהאבהות שלו היתה לקויה לדעת כל מי שבחן אותה באופן אובייקטיבי וללא פניות, והוא עצמו באופן פילוסופי כמעט היה מודע לכך, כמו הפילוסוף סוקרטס, שהבין כי בין הנטיה הטבועה באדם לאבהות לבין הנטיות לפתח אידאות ולחיות בהן - לא שוררת הרמוניה רבה. בכל אופן היה נוהג לומר לפעמים, שילדים ניזונים מהפירורים שמותירים הוריהם ואחרים. בכך רצה לבטא מין השקפה אנרכיסטית שילדים מתפתחים באופן "טבעי", ורק צריך שיחיו בסביבה שבעה המותירה פירורים, ואין להם שום צורך "בשיטה חינוכית"מיוחדת. ברור שזאת מחשבה, שלא רק שאינה בוגרת דיה, היא גם בלתי אחראית, מפני שהיא מניחה שילדים מתגברים בעצמם על כל התלאות והמהמורות, שמציבים בפניהם החיים כילדים. שולמית עצמה אמרה לא פעם, וללא שום קמצוץ של מרירות או רשעות: "אבא שלי מתריס כל הזמן נגד פרויד כי לדעתו אין בחוויה האנושית מקום לפרק הילדות, משום שהילדות איננה בהכרח המעבדה בה מתעצבת דמותו של המבוגר." לעומתו אימה נאטלי, כפי שכבר רמזנו על כך בתחילת הדברים, היתה סבורה, ולא רק במובן הפילוסופי שהאימהות היא באמת "נשמת כל חי", והכל מעוצב ברחם האימהי, ובטיפול המושקע בחינוך ובניכוש עשבים שוטים, שההורים עצמם ואחרים מנביטים בנפשות ילדיהם. ואכן, כמעט עשר שנים הקדישה אך ורק לטיפולה ולחינוכה של שולמית ששנים אחדות היו בעיניה כל תמצית חייה. הסוגייה הזאת של מהות ההשקעה בילדים - כאילו זו מין קרן שרווחיה עשויים להתגלות רק ברבות הימים היתה תלויה בביתם של נאטלי ואביעזר, ושיקפה אולי יותר מכל את ההבדלים בהשקפת עולמם. על שניהם נכפתה מין גזירת גורל שלא לגדל את ילדיהם הראשונים, אבל דווקא סביב שולמית ילדתם, שהיתה שרויה איתם באין מפריע התרחבו הניגודים הללו. בקצרה,אביעזר קינן האמין שאין בהשקעה החינוכית בילדה שום ערובה, שבבוא היום, כשתגענה השנים האחרונות והקשות של הזקנה, כשהאדם כל כך זקוק לסיוע ולעזרה גופנית ממש, להשגחה צמודה ותשומת לב, בדיוק כפי שזקוק לכך הילד בשנותיו הראשונות - תחזיר הילדה להוריה את אותה השקעה ממש בזמן ובכסף כפי שהשקיעו בה הוריה. בעיני נאטלי נראתה השקפה זו כהתחמקות עצלה ממלוי חובה אלמנטרית של טיפול בילדה. לו לפחות היה יוצר דבר מה רוחני שווה ערך למעשי החינוך היומיומיים הפשוטים ניחה, אבל התרגלה לכך שכזה הוא, אדם נטול כמעט כל יצר אבהות, ומכיוון שהיתה אשה משכילה וחכמה הבינה כי אם תרדה בו, ותדרוש ממנו יותר שוויון ואחריות בנטל החינוך הוא רק ירבה להביא טיעונים ותירוצים פילוסופיים כאלה שנשקפת מהם נטיה מפונקת ובטלנית, שעול גידול ילדים מביאם לידי בריחה מאחריות - ולפיכך הניחה לו. בכל זאת, דבר מה שאינו עולה בקנה אחד עם הדעה המקובלת הלך והתעצם כאן. ככל שגדלה שולמית גברה נהייתה אחרי אביה. הרבתה להתפנק בין זרועותיו, לחקור בנבכי ספריו וכתביו הפזורים ברישול בכל הבית, וגם גררה אותו כבר בתחילה לשאלות לשוניות ופילוסופיות, שהשאירוהו לא אחת פעור פה ומשתהה, שכן הפלא הזה של בריאת אדם ואופן התפתחותו הרוחנית סיקרנו אותו תמיד. הנה עכשיו הולך הוא ומתעצב מעצמו אל מול עיניו. מתבונן חד עין יראה על נקלה שאת הנטיה לאמנות ולאסטטיקה ירשה מאביה, ואילו את ההיגיון הצרוף, החד והביקורתי קיבלה מאימה. מפאת קוצר היריעה נניח להבחנה זאת, שניתן להראותה במקרים רבים, ואינה נטולת עניין כלל ועיקר לקורא המתעניין בהתפתחות הרגשית וההכרתית של ילדים, ובכל זאת נכתבים הדברים הללו כדי שלא יתרשם הקורא כי משני אנשים בעלי קוטביות קיצונית כל כך בהתנהגותם ובמחשבתם חייבת לצמוח ילדה בלתי מאוזנת לחלוטין. להיפך, ככל שבגרה נשקף יפי תוארה, עדינותה, נימוסיה, השכלתה וחריפות שכלית לא מצויה, עד שרבים סרבו להאמין כי עלמה כזאת אכן צמחה בגננו. בכל מובן ימי עלומיה רגילים היו כמו שמקובל אצלנו. היתה ילדה חברותית ונעימה, צנועה מאד אך מעורה בחיי בני גילה. לא היתה נרגזת, ותמיד פעלה למציאת פשרה, שתנטרל מהחיים את הטעם המריר שמחלוקות קיצוניות מעניקות ליחסים בין בני אדם. היא היתה תלמידה מצטיינת, ועבודתה "מקומה של הגינה הציבורית בחיינו" (במקום בחינת בגרות), מין תערובת של אמנות הגננות, אסטטיקה שימושית והשפעתן המרגיעה על התנהגות האדם המודרני - זכתה בפרס האגודה "ארץ יפה" שפעלה אצלנו במישור הכללי. חיי האהבה שלה לא היו ידועים דיים. יופיה לא היה מובן מלכתחילה והלך ונתעצב רק בשנות נעוריה האחרונות, בעצם רק היום ניתן לראות את יופייה הבשל והשלם. בימי ילדותה ונעוריה היתה רזונת מדי ומחוטטת על רקע גווני פניה החיוורים. עד גיל מאוחר לא היה בחיצוניותה שום דבר מושך, לא עגלגלות איברים, לא צחות עור חלק ולא תנועה גמישה. רק חיוכה ועיניה החכמות, הבורקות במשובה היו אבן שואבת לידידיה הרבים. בגיל חמש עשרה התנסתה לראשונה בחווית אהבה, עם אחד מבני כיתתה. בלילה אחד אחרי שובם ממסיבה כיתתית, התוודה בפניה על אהבתו אליה, ולאחר רגעים אחדים בהם הביטו זה בעיניו של זה, רגעים שדמו בנפשה לנצח הרשתה לו לנשק אותה על שפתיה נשיקה ביישנית מרפרפת. "לא הרגשתי כלום רק חום" ספרה למחרת לחברה. היחסים עם אותו בחור התפתחו במידה מסויימת, עד שהגיעו לידי מזמוזים שטחיים, מגעי גישוש חשופים ונשיקות רטובות, אבל אז הפסיקה את היחסים הללו באופן חד צדדי, מתוך הכרה ברורה שאין היא רוצה יותר להמשיך ולהמצא יותר בדמדומי תשוקה אלה, שהינם כנראה הכרח בל יגונה בהתפתחותם של אנשים צעירים להכרת גבולות התשוקה שלהם. הבחור נפגע מן הסתם כמו תינוק שאימו גומלת אותו באחת מיניקה, דווקא בשעה שהוא בטוח שהתענוג היניקה אליו התרגל יום יום , ימשך כדבר מובן מאליו לאור הנסיון שצבר. שולמית לא חשה שום אי נחת מהגמילה ההיא. היתה לה אחריות מלאה על גופה ותחושותיה, ומעולם לא חשבה כי עליה לגלות התחשבות או הבנה כלשהי כלפי הבחור, ששב והתחנן לפניה לחזור לפחות אל יחסיהם הקודמים. אחרי המקרה הזה היו לה מספר חיזורים, אבל היא בחרה שלא להתקשר עם אף אחד באותן השנים. לקראת סיום לימודיה היתה מוטרדת מפני הגיוס לצבא, עניין שהתייחסה אליו בשוויון נפש מוחלט ואחר משל כל חברותיה. תחילה קיבלה מכתבים שזימנוה למבחנים כלשהם בידיעת שפות. חברים אחדים אמרו שמדובר כאן במודיעין, מין שרות מובחר ומעולה ליחידי סגולה. במבחנים הצטיינה ללא דופי, הן נולדה בצרפת ואף נשאה דרכון צרפתי, עם אימה דיברה צרפתית עד גיל מבוגר, ואף נהגה בהמלצת אביה לקרוא צרפתית במקור ולא לזדקק לתרגומים. גם האנגלית שלה היתה משובחת. כשזימוני הגיוס כבר היו בידי כל חבריה ורק שלה בושש לבוא, החל מישהו לחשוד שיש כאן איזו הסתייגות בטחונית ב"חלונות הגבוהים". מישהו שמשהה החלטות כאלה הכרוכות בהבאת אדם אל צילם של סודות כמוסים ביותר. "הדבר ברור. הרי הוריה שמאלנים. לאביעזר יש איזה שהוא כתם בעברו. מספרים שהיה חבר באיזו מחתרת נגד המדינה לפני חמישים שנה, ואשתו ידועה כטרוריסטית צרפתיה מהמרד של שישים ושמונה." אמר אחד מ"יודעי דבר" שלנו לבנו אשר זכה להתקבל ל"גיבוש" באחת היחידות המובחרות. "נכון. המחשב לא נותן לשכוח פרטים כאלה. ילדים כמוה יכולים להיות סוכנים מושתלים של מישהו. צריכים להקפיד, תפוחים אינם נופלים רחוק מהעץ." החרתה אחרי בעלה - אמו של אותו צעיר שזכה ב"גיבושון", ודרכו כבר היתה סלולה בפניו בזכות קשריו של אביו. כשהפך מועד גיוסה למעיק ומביך בהחלט, נסעה ביזמתה אל אותו המשרד בתל אביב שם נערכו בחינותיה, בקשה להפגש עם האחראית והתקבלה לראיון בו במקום. "מסתבר שנפלה טעות. המכתב כבר צריך היה להגיע לידייך. המבחנים היו טובים, אבל השנה אין צורך, ואולי בהמשך עוד נחזור אלייך." אמרה האחראית בטון ענייני, ללא גמגום, בלי שום מתן של אות ורמז למניעים נסתרים. פשוט תשובה משרדית , נטולת כל מבוכה אנושית - כך הוא מצב הדברים, ואשה צעירה איננה צריכה לחזור ולחטט בהם לשם מציאת סיבות מחמירות עם עצמה. ואכן, כעבור ימים אחדים הגיע מכתב אחר שהסדיר את עניין גיוסה. את בחינות הבגרות סיימה בהצטיינות. את שירותה הצבאי עשתה כפקידת מילואים הרחק מעירנו, כך שמיעטנו לראותה באותה תקופה, וכמעט נשכחה מלב, כדרכם של רבים מבין צעירינו ההולכים ונעלמים מנוף חיינו. מבלי משים כמעט עשוי להתקבל כאן רושם, כאילו שהתרחקה מהוריה או שחלו אי אלו שיבושים ביחסים שביניהם. אבל ראוי לדחות לחלוטין תחושה מעין זאת, ואפילו לציין שהיחסים אפילו התהדקו עוד יותר, רק שנעדרה מהם רגשנות ריקה המציינת לפעמים יחסים בין הורים לילדיהם. דווקא עכשיו גברה והתעצמה בקירבה הערכה מחודשת לדרכם של הוריה, ולכך שהצליחו להנחיל בה שמץ מן החירות והחופש שנהגו בעצמם, בכך שבאופן טבעי, נטול כל יומרות וגאווה, היו רודפי ספרים ומבקשי ספרים, כמו היה זה דבר של יום ביומו. "אין בספרים את כל התשובות אבל מה שלא תמצאי בספרים לא תמצאי גם במקום אחר." אמרה לה פעם אמה, ואילו אביה אמר: "הזהרי בתי מלעשות ספרים הרבה" והתכוון בכך כי יש לנהוג בחסכנות בקריאה, ולהקפיד לקרוא רק ספרים איכותיים. ואמנם יכלה לחוש בכך שככל שהלך והזקין היה נוהג חיסכון בכל ובעיקר בכוחותיו שהלכו ועזבוהו לאט לאט. אני מתעכב על פרט טפל זה בחייה של אשה צעירה, ולו רק משום שחשוב אולי לציין, שלמרות שחיי הצבא הם פרק חשוב מאד בחניכתם של נערים וקבלתם לתוכנו כאנשים בוגרים, זאת לא יכחישו גם המתנגדים החריפים ביותר של מוסד חניכה זה, ובכל זאת אין ליחס להם חשיבות מיוחדת בהתפתחותו הרוחנית של הנוער. אצלה היה המגע עם אנשי המילואים אך טבעי ומלא טעם ועניין. היא ידעה לטפל יפה בבעיותיהם של המבוגרים והצעירים שבהם, ובתבונתה הרבה מנעה בזיונות וקצף בינם לבין מפקדיהם, שכן ראוי להודות, שלמרות ותיקותו של המנהג להוציא בני אדם מבוגרים משגרת חייהם ולהביאם כמעט בשרירות לתוך משטר צבאי, אין הוא חביב אצלנו ומעורר בדרך כלל דחיה ורתיעה, ונטיה לעריקה והשתמטות, שאינה מביאה כבוד לאיש, לא לשלטונות ולא לחיילים, וכבר נשפך על כך הרבה דיו בעיתונים. מגע זה עם אלפי חיילים צעירים ובוגרים חידד בה איזה כושר הבחנה בין אמיתי למזוייף, אבל תמיד מתוך כבוד והבנה, שגם למשתמט , יש מניעים כבדים מאחורי מעשיו, גם אם מסיבות רבות וחשובות לא יודה בהן לעולם. מאחר ולא נמצאה בחברת בני גילה ממש, זכתה לקבל מעת לעת הצעת חיזור נלהבת מאיש מילואים בוגר, בעיקר באותם רגעים של הלך נפש מדומה של אינטימיות - הנוצר בין גבר לאשה, שאינם מכירים זה את זה, אבל "הנסיבות" הביאום למחיצה אחת. מובן שהיתה נרתעת ודואגת להתרחק בנימוס מכל מגע בלתי ראוי שכזה, אבל לפעמים נאלצה להודות ש"הריגוש" הזה היה גם מנת חלקה, משהו התפעם בקירבה אל קירבתו של גבר. למגע, לליטוף, להצמדות איברים ארוכה וממושכת. אבל משום ששלטה בקלות הדעת הנלווית לרגשות מעין אלה הקפידה שלא לתת לעצמה פורקן. רק פעם אחת, בליל קיץ חם ויבש - הרשתה לעצמה לבוא אל קירבתו של איש מילואים צעיר שנאלץ להשאר בבסיס ללילה. הם החליפו מילים אחדות שנשאו חן מלפניה, אחר כך הזמינה אותו לכוס קפה בחדרה, הוא נגע בה בנגיעות עדינות כדרך קרבה וידידות, עד שלפתע התלהטו שניהם ונלפתו זה בזו.השילו בחיפזון את בגדיהם ופתאום חשה בחום הלח של זרעו על בטנה. הבחור נסוג והלך במבוכה, גמגם והתנצל על משהו,והשאירה במלוא עצמת ריגושיה, מאוכזבת מעט כאילו שיטה בה. שטפה את גופה ושכבה עירומה במיטתה. אחר כך בעודה מהרהרת במקרה הזה, חשבה שטוב שכך היה, ושלא היה כאן מגע של ממש, הרי אפילו לא עלה בדעתם לנקוט באמצעי המגן המקובלים, מין סוג של טיפשות בלתי נסלחת. אם כל זאת נאלצה להודות שהיה דבר מה נשגב ומרומם ברגש התשוקה שחלף בגופה. לקחה ספר, ולראשונה נדחתה תשוקתה לקריאת ספרים מפני הריגושים הללו שאפפוה.
כשהשתחררה לבסוף מהצבא התגלגלו חייה במהירות ובתכליתיות, כאילו כיוונה אותם מלכתחילה בקפדנות. היא העתיקה את מושבה לתל אביב, מצאה לה משרת מלצרית באחת המסעדות הגדולות, ובמשך שנה לא חסה על עצמה בעבודה קשה עד שצברה לה הון קטן, שהספיק כדי מסע בעולם - כמנהג הצעירים אצלנו. שולמית קינן נסעה להודו, ונעדרה מן הארץ שנתיים תמימות. ערימות המכתבים ששלחה בנפרד לאביה ולאמה ראויים בלי שום ספק להתייחסות ועריכה, ולעניות דעתי גם לפרסום, מפני שיש בהם איזה ריכוז חוויתי נדיר של מבט על העולם, מבט של אשה צעירה וכשרונית במידה בלתי רגילה אל הנפש פנימה. מכתבים אלו המצטיינים בהבחנה חדה ורוויית הומור על המצב האנושי, אשר בביצתו התרפשה בדרכי הודו, בנתיבי המזרח ובמקסם האנושי שפגשה בדרכה, עם הרבה תהיות מחוייכות על התכלית האמיתית של חיינו. מובן שהיריעה קצרה מלהביא כאן את המכתבים הללו, שבסופו של דבר אינם מגיעים לידי השקפה ברורה ומובנה על מצב האדם בעולם, ואינם יותר מניחוח רענן ומסקרן. תמצית דברים זאת המובאת כאן נועדה להציג לקורא את העיקר, שהתחיל זמן קצר לאחר שובה ארצה, ולקשרו אל המאורעות החשובים שלמענם וסיפורם אנו שוקדים כל כך - להכרותה ויחסיה עם עשהאל מישקובסקי.
 
אהבת עשהאל
עוד בדרכים העקלקלות של מסעה להודו הסירה שולמית קינן מעל דרכה סייגים מפני כל נסיון אנושי. מרצונה בחרה להתנסות בכל סוגי ההתנסויות, ככל שיזמן לה המסע, בלי מחסומים וללא מחיצות. לסבול את הסבל האנושי, ולהתענג על הגרוי האנושי העדין והגס ככל שיהיו. כך מצאה את עצמה שזורה במארגי חיים של אנשים רבים, מתאמצת להבין את רחשי ליבה וריגושיה פנימה. מובן שכמי שבחרה לפתוח את שערי עצמה לכל נסיונות החיים, ולבוא במגע עם אנשים רבים, לשבות את ליבם ולהישבות בקסמם - היו לה מערכות יחסים מסוכנות ומרגשות למדי. היא שכבה עם גברים אחדים אם בשל תשוקתה אליהם ואם משום תשוקתם אליה הכל כמו בתוך עיון פנימי שכזה ביחסה אל המין וגילוייו. היא הרבתה לקרוא, הרבתה לשוחח עם אנשים על משמעות יחסי המין והרבתה להזדיין. פשוט להפקיר את הגוף לתחושותיו האפלות והכמוסות, למשמעות הגיפוף הממושך עם איש או אשה אחרת, למיתרי העינוג המתנגנים באיברים, לתשוקה האוחזת ומטלטלת אותה באחת, לתחושה המלאה ביותר והמרוקנת ביותר שהחוויה המינית מעניקה לאדם. אפשר שהמילים הספורות הללו הנוגעות מן הסתם בפינות אינטימיות, לא יביאו את הקורא לידי סיפוק, אותו הן מעניין העיקר, ואין זה מובן כלל וכלל, שניסיונותיה המיניים של אשה צעירה במהלך מסעה הארוך אל תוככי הודו יש בהם כדי מתן הסבר נאות להתפתחות חשובה בסיפורנו שנפתח בה מייד. שולמית חזרה ממסעה. הזכרונות והניסיונות המסקרנים נדחקו לשולי חייה. ימים אחדים בילתה עם אביה בביתו, ועם אימה שכבר עזבה את ביתם - בבתי קפה בתל אביב. אימה העבירה לידיה קופת חיסכון קטנה, שחסכה בעבורה מאז ילדותה. "הועדנו את הכסף הזה ללימודים, מובן שתוכלי לעשות בו כרצונך, אבל חשבנו שזה הדבר הנכון לעשות." אמרה וכתבה המחאה מתאימה. בבית נשמרו בעבורה דברי דואר שונים ובלתי חשובים, ובכל זאת עברה עליהם בקפדנות, כאילו שיש בעיון מדודק בדואר משהו המכניס אותך באופן מסודר ומדויק אל מסכת חובותיך וזכויותיך האזרחיות. היה שם מכתב רשמי, שהזמין אותה "לאור כישוריך המצוינים" לשיחת הכרות למטרת עבודה טובה ומעניינת בארץ ובחו"ל. "זה מוזר שאת מקבלת מכתב כזה לאחר יחסייך הקודמים עם שלטונות המודיעין" אמר אביה, שהיה משוכנע, כי קיימת כאן מזימה לפקח על מהלכיו והתנהגותו באמצעות גיוסה של בתו לאחד "המשרדים" הללו. בכל זאת יעץ לה לנסות ולבדוק במה מדובר. "החלטתי ללמוד ולא להתעסק בשטויות האלה, אבל אם מציעים כאן משהו שיסתדר עם הלימודים כדאי לבדוק." אמרה. שוב נסעה לתל אביב, הפעם הועברו המשרדים מהדירה הקטנה אל בניין משרדים חדיש, שרחש מאות צעירים מחפשי עבודה. היא התקבלה בחברת "משאבי אנוש" אחת ממספר חברות כאלה, שאכלסו את הבניין. ההליך היה מהיר ויעיל. מבחנים אחדים מול מחשב, רעיון עם פסיכולוג, מילוי טפסים אינסופיים ופרדה: "עוד תשמעו מאיתנו" כדברי הפקידה והוסיפה "חסרה כאן הכתובת העכשווית". "נכון, אין לי עדיין כתובת אחזור אליכם בעוד ימים אחדים אחרי שאמצא דירה." אמרה ונפרדה , בעוד העניין כולו נשאר תלוי ובלתי פתור.
ימים אחדים אחר כך עלתה לירושלים והתחילה את לימודיה בפילוסופיה ומחשבת ישראל. שם הכירה בשנה השניה את עשהאל מישקובסקי, במהלך סמינר על "תאולוגיה ואידאולוגיה במחשבה היהודית בת זמננו" שניהל פרופסור אליצור , עילוי זוהר שכוכבו זרח על במות האקדמיה שלנו. שעוריו נודעו בעמקותם וחריפותם שהגיעו מדי פעם עד כדי ליבוי יצרים, משום שנגעו ב"עצבים חשופים ומגורים" בשאלות השעה והאמונה המסעירות מעת לעת את הציבור הכללי. מפאת קוצר היריעה אני מדלג על תאור החיים הסטודנטיאלים של שולמית קינן, אולי מפני שאין כאן סיפור ממש. ואכן, כשנאלצים לשים את כל הסיפורים הזעירים הללו מול סיפור האהבה שנרקם בינה לבין עשהאל - מתגמדים כל שאר הפרטים, וממילא נדחים על ידי הקורא. שולמית נשאבה בעיקר אל הלימודים ואל הספריה. העולם נתגלה לה היה שונה ובלתי מוכר. פתאום התברר לה שכל השאלות הגדולות כבר נשאלו ונותרו ללא פתרונות, אבל השאלות הפעימו את ליבה, ומייד הצטרפה בשקיקה לחבורה הבלתי נלאית של "מחפשי פתרונות". מובן שהשהות בקרב ההמון השוקק של סטודנטים עורר אותה להתעניין גם בשאר העניינים שסטודנטים מתעסקים בהם, חברותות שונות ומשונות בסוגיות חברתיות ופוליטיות, ומסיבות חשק בלילות שבת. על כל אלה עלה הסמינר של פרופסור אליצור ותפס מקום מרכזי בחייה בירושלים. כבר בהודו התוודעה אל עצמת האמונה וההתמסרות המוחלטת למעשי הבורא, אבל שם טרם השכילה להבין ולהכיר את המכניזם האמוני, המשעבד מאות מליונים של מאמינים לחוקי קיום שעוניים המתקתקים בלי הרף וקוצבים את הזמנים למעבר מעולם החיים לעולם המתים. עשהאל מישקובסקי היה גבר נאה ומושך, אלמלא הכיפה הסרוגה, שכמו קטלגה אותו לסוג מסויים של גברים אשר מסיבות בלתי מובנות הרתיעו אותה תמיד. הוא היה גבוה. פניו הארוכים והעדינים , המגולחים תמיד למשעי קרנו תמיד חדוות חיים ורצינות שלא נמצאו בסתירה. הוא היה קצין קרבי, בוגר ישיבת הסדר ויצא לו שם בין הסטודנטים של פרופסור אליצור כתלמיד חכם וסטודנט מצטיין. המעבר מהישיבה לאוניברסיטה היה מלווה בחששות עמוקים אצל הוריו הזקנים, אבל רצונו ללמוד במסגרת האחרת הכריעה אצלם את הכף. לרב מישקובסקי היו חששות אמיתיים מפני יצר הרע האורב במוסדות המופקרים הללו, אבל בלבו אמר : `בסופו של דבר צריך בן אדם לעמוד בניסיון, אם קיבל חינוך ראוי ויאה אפילו יעמוד בו בגבורה. אחרי הכל הלימודים באקדמיה נועדו להכשירו למעלות גבוהות של מנהיגות, בחברה החדשה` - אותה ביקש לייסד בשקדנות ובחריצות כל הימים. עשהאל עצמו טרם ידע בשלמות את היעוד האמיתי שהועיד לו אביו - להחזיר לעם ישראל את מעמדו מימים ימימה, לחדש את עבודת האלוהים למלוא היקפה בימי קדם ולבטל כל מחשבות אחרות על האידאות שעומדות ביסוד ההגשמה הציונית. "ישראל הם קנה המידה של העולם כולו, אם הם מתרוממים העולם מתרומם עימהם, וכשהם נופלים כל העולם נופלים עימהם כמו הנשמה לגוף" היה אומר לו אביו בשעה שעשהאל היה מקשה ומתקשה לקבל את האפשרות שהעולם כולו נוצר בשביל ישראל. היו לו ספקות אחדים אם אפשר באמת להחזיר את הכל "לשורשו" באחרית הימים, עד ליום בו "לא ישא גוי אל גוי חרב", והכל יכירו בחוקים האלוהיים. הרב, והרבנית עוד יותר הכירו בחולשת דעת מסויימת של בנם יחידם אשר אהבו, חולשה הנוגעת לגבי התפקיד שהועידו לו - לקומם מחדש את בית הבחירה "אשר פאר קדשו ממלא את כל ארץ ישראל לכל ערכי מדרגותיה". החיים בקרב הסטודנטים החילוניים הביאוהו בסוד הפתיחות הדורשת שיתוף פעולה עימם, פתיחות כזו, שלא תסכן ותגרור אי הכרה בלגיטימיות של החילוני חס ושלום. לאמיתו של דבר, אלמלא התחנך במשמעת קפדנית, עשויים היו דברים רבים להסירו מדרך האמונה, כאשר בא במגע אמיתי עם בני גילו החילוניים. האם היתה זו חירות הדיבור שלהם? חירות הלבוש? חירות הזמן שנטלו לעצמם? חירות היחסים בין המינים? כך או כך הטרידו הדבר. עשהאל היה נוטה לפרש את הכוונה שהנחילו בו מוריו ואביו ובאשר לנהייתו אחרי הסביבה החילונית ב"נקודת היהדות החבויה ומסותרת פנימה, אשר גם אם ירצו לעזוב את היהדות אינם יכולים". הוא הסביר לעצמו את הדברים, כאילו קירבתו אליהם מקורה במין דבר שקיים בהם ממילא גם אם אינם מכירים אותו. לכן, לא התנשא עליהם באמונת יתר מפני שעניין משותף מניע גם אותו וגם אותם, ומפעפע אצלם מתוך שכבות פנימיות לא מודעות וקושרות את הזיקות בינו לבינם, וממילא בין כולם לבין אלוהים. מובן שפרוש זה אותו שמע מפי בנו עורר בליבו של הרב מישקובסקי חיל ורעדה, מפני שהוא עצמו היה מוכן להעניק הכשר לחילוניות כל עוד היא משמשת כלי שרת ביד ההשגחה האלוהית, ותהליך הגאולה שניכר בבניין הארץ, אבל למעשה איננה אלא אשליה מכוונת מצד בורא עולם, ואין לה לחילוניות שום עמדה ואידאה משל עצמה, והמשמעות היחידה שלה, שהיא מקדמת את האינטרס האלוהי ומביאה את הגאולה לידי גמירא. בכל זאת הרגיש הרב מישקובסקי שהעניין דורש הסבר לעשהאל, שאולי התרופף בתוכו משהו ונדרש לו הסבר נוסף: "הם אינם מסלפים את התורה ואת הדתיות, הם אינם מבשרים משיחי שקר חדשים, הם בעלי תשובה גם אם אינם יודעים זאת. אחראים הם לצדדים החומריים והפוליטיים של הגאולה כמו משיח בן יוסף, אבל משיח בן דוד הוא יביא את הגאולה הרוחנית, ואתה זכור זאת תמיד בני - אתה הוא משיח בן דוד, והם לכל היותר חמור של משיח." עשהאל שבמהותו היה איש רך ונוטה להתפעמות, הרגיש לא בנוח כשהרעיף עליו אביו את ההטפות הנבואיות הללו. רחוק היה מלקבל את תכניתה המוחלטת והפסקנית של ההשגחה, שאינה משאירה את האחריות והבחירה לרצונו של היחיד או לרצונם של הרבים. פעם אחת אף החציף כלפי אביו ואמר כי גם החילוניים "עושים קניין באלוקי ישראל, לבנות מזבח על הרי ישראל ולהקריב קרבן על המזבח". כשאמר דברים אלה ראה כיצד מרעיד אביו, פניו הלבנים חוורו עוד יותר והדם נאסף משפתיו החשוקות בחרון ואימה. "אל תזכיר את המזבח עשהאל" זעק.
"אני מבין את הכוונה הנסתרת להחזיר את החילוניים לחיק האמונה היהודית באמצעות שיתוף פעולה כביכול בעניינים שונים, אבל המטרה הסופית של הפיכת עם ישראח כולו לממלכת כהנים וגוי קדוש בארץ אין לה סיכויים להתגשם אבא. אני לומד איתם את אותם הטכסטים. אין לכתובים האלה בעיניהם את אותה המשמעות שיש להם אצלנו. אצלם אלה אידאות שאינן שונות מאידאות אחרות של סוקרטס או רוסו, אבל לעולם לא ישלימו עימנו ברעיון הלאומי שארץ ישראל תהיה לנו לנחלה רק על פי תורת ישראל. חיבוק האהבה שלנו אותם אינו נוח להם, וכשתצא האמת שלך לאור - יצאו ממאורותם המניעים הכמוסים ביותר שלהם, והם אינם אלו שאנחנו מייחלים להם. הם אינם מכירים באורו של משיח הגנוז בהם, אין להם כל חלק במשיח ואין הם רוצים כלל במשיח. אולי הכיוון הסופי אינו נהיר להם כפי שהוא נהיר לך - לראות את בית הבחירה על תילו בכל הודו והדרו - מרכז רוחני לאומה ותל תלפיות לעולם כולו, אבל יש להם כיוון ויש להם מטרות יאות ונאורות בעיניהם לא פחות מאשר לנו, ולעולם לא יסכימו שנכפה עצמנו עליהם". ענה עשהאל לאביו. נוהגים היו לשוחח באופן שכזה על חוויותיו החדשות, והרבנית היתה יושבת ומחרישה. אבל הרב מישקובסקי לא היה אדם פשטני ודוגמטיקן כפי שניתן להתרשם. בנו הנבון, עילוי בתורה וקצין למופת היה בעבורו מין מסנן של גווני הגוונים בעולם האחר, עולם שמעולם לא התנסה בו ולו נסיון אחד. בה בעת שימשו השיחות הללו מעין רעידות סיסמוגרף, למדידת עוצמת אמונתו של הבן, אותו הועיד במחשכי אמונתו ליעודו. "ראה בני! עולם הנתון במהלכי גאולה מעצב את הכל מחדש, וממזג את האידאה העולמית עם האידאה הלאומית, שנתפשת על ידי חבריך החדשים כמימוש אידאות של חופש ואישיות - דור גאולה הסולל דרך חדשה. שמעני עשהאל, מתוך נשמתי אני מדבר איתך, מתוך קשר חיים שאני קשור בך ואתה קשור בי, מתוך הרגשה שאני חש אותה יותר מכל הרגשות החיים שלי, שאתה רק אתה, כולך, נשמתך, רק אתה הינך תוכן חיי, בך אני חי, בך יש לחיי אותו התוכן שהוא קרוי חיים, מבלעדיך אין לי כלום, והלוואי שלא יעמידני בנסיון. אתה הוא עבד אדוני בדור הזה, אתה הוא היהודי החדש, היהודי המשוחרר, גם אם אתה שרוי בבדידות - אתה נמצא בדרך הגאולה, גם אם תחייה בדממה חיים אילמים ואלמוניים - ממתין לקץ בלתי מושלם". אמר הרב כשהוא חושף אל מול בנו את עומק רגשותיו כלפיו, ועדיין הסתיר מפניו את משאלתו הכמוסה. אפשר גם שהבין כי הקדים להציג בפני בנו את המגמות המשיחיות הקיצוניות, אולי מפני שהבין שלנוכח השינוי שהוא עובר עכשיו, אין הוא יכול להסתפק יותר בסיסמאות ריקות בסגנון "אהבת ישראל" . שיחה זו חשפה בדרכה דבר מה בלתי תקין ביחסי האב והבן:
"הביני, אם הוא לא יוכל להתמודד עם השליחות שאנחנו מטילים עליו יתמוטט החזון כולו." אמר לאשתו שהאזינה לשיחתם אחוזת פחד ופלצות. "שתדע לך שאנחנו נאבד את הילד נחמן, את בננו היחיד. מוכרחים להיות מציאותיים, אסור לדחוק אותו לפינה. אולי בכל זאת היתה טעות שאיפשרת לו ללכת לאוניברסיטה, הפגישה עם `ההם` פשוט מחלישה אותו, אבל אל תשבור אותו אתה!" קראה לעברו של בעלה. "הוא יותר חזק ממה שנדמה לנו. בתוכו הוא דור יצוק חלמיש, שיעמוד בפני כל פורענות. אני מאמין בכך בכל ליבי. הענקנו לו אהבה ואמונה שתחזקו בכל. זוכרת מה אמרת כשחתמת על גיוסו לקרבי? גם אז חשבת שאולי ישבר, אבל המגע הזה עם עם ישראל האחר רק חיזק אותו, רק הכשירו לשליחות. גם החיים באקדמיה יעצימו ויאדירו את כוחותיו. אני בטוח בכך. צומח כאן דור שיהיה טוב מאיתנו בעזרת השם." ניסה להרגיעה.
אין לך דבר המעורר קנאה יותר מכשרונו של הזולת. רעיון משונה זה נתקע במוחה של שולמית באופן אינסטנקטיבי, ללא שום מחשבה מקדימה, בשעת הדיונים המכריעים אשר העניקו לסמינריון של פרופסור אליצור את ההילה המזהרת כל כך של שעוריו. רק אז לאחר חופשת הסמסטר הבחינה פתאום בעשהאל, שהחל נוטל חלק פעיל יותר ויותר בשעור, ומגלה בקיאות ועמקות בשאלות שטרם נגעה בהן עד כה, ואף לא שערה כלל את דבר קיומם. זה מכבר הרגישה שהסוגיות שמציבה היהדות כפילוסופיה בפני האדם החושב אינן נופלות בעמקותן מהשאלות שמעוררות הדתות האחרות שכבר פגשה בדרך, ובכל זאת חשה מין רזון רוחני, מין חוסר בתשתית וידע, שיאפשרו לה להתמודד ברצינות עם השאלות הנוקבות שדן בהן עשהאל מול פרופסור אליצור. למעשה הפך הסמינריון במה להתגוששות בין המורה לתלמידו, והותיר את שאר הסטודנטים כצופים בלבד. עשהאל נתן את ליבו אליה כבר בתחילה. יופיה, תבונתה וידיעותיה בעניינים שמעולם לא נתן את דעתו אליהם, השקפותיה שאיימו לזעזע את כל הבסיס התיאולוגי שלו ושל פרופסור אליצור, שגם כשהיו ברי פלוגתא, עדיין היסוד היה מושתת על אחדות האמונה. הפרופסור היה מורגל לתלמידים כמוה, אבל בשבילו היתה אדם חדש, אחרת מכל ששער שאשה יכולה להיות, וליבו הלך שבי אחריה. לפני החופשה, כשהגיע המועד לכתיבת העבודות פנתה אליו.
"האם אתה מוכן להקדיש לי קצת זמן? הייתי רוצה לברר איתך עיניינים אחדים בחומר שאין לי גישה אליהם." בקשתה הרעידה אותו עד עמקי נשמתו. מעולם לא התקרב כך אל אשה, גם לא היה אמור להתקרב. לא ידע את נפשו הנסערת - מה ישיב?
הרבנית מישקובסקי ראוי לציין במוסגר, גוננה על בנה תמיד. "יחוס" כזה ו"בן מוצלח" כזה זימנו לביתם הצעות שידוכין רבות, של גדולים וידועים, אבל היא ידעה שעשהאל אינו רוצה עדיין בנישואין. הקלו עליה בכך נסיבות חייה עצמה, שהביאו אותה ואת הרב להינשא כדת משה וישראל בגיל מאוחר מאד, ואמנם איחרו במצוות "פרו ורבו". אך רצון האל הוא אשר נתן להם בן יחיד.
"אבל כאן הכל אחרת. תנאים טובים יותר,ובתולות לא חסר, ואין כל צורך לדחוק בילד." נהגה לומר לשליחים בלי כל שברון לב. הרב ממילא השאיר בידיה את כל עינייני האישות של בנם, והיה סמוך ובטוח שתדע למצוא לבנם אשה נאה וחסודה, שתהיה ברצון האל עזר כנגדו. עשהאל נרעד למשמע בקשתה של שולמית, אבל בקלילות שהפתיעה גם אותו השיב: "בהחלט. אם רק אוכל. הלוואי שידעתי שאני באמת מסוגל לעזור." ענה במבוכה. "אולי בשבת אצלי." אמרה בטבעיות כאילו בשבת כל זמנם בידיהם. השיחה התגלגלה כך, שהתברר להם כי הם בעצם מאותה העיר, ומייד נחלץ עשהאל מהצעתה המפתה להתארח אצלה ביחידות בשבת.
"אם ניסע ביחד הביתה נוכל לנצל את הזמן לסוגיות שמענינות אותך." הציע והצעתו נתקבלה . באוטובוס ישבו האחד ליד השניה. לראשונה נמצא במחיצה אחת כה קרוב לאשה. רגליה נשקו לרגליו, ובגופו עבר רטט נעים, כשספג את חום ירכה. הם סיפרו זה לזה על עצמם, אודות משפחותיהם, גם הספיקו לעסוק מעט בשאלות שהביאה נאטלי לקראת כתיבת העבודה הסמינריונית שלה. כשהגיעו לתחנה שלנו לא היו קרובים ולא רחוקים מהם. עשהאל הבין מייד כי לפגישה זאת עלולות להיות תוצאות הרות אסון לגביו. אביו לא יקבל לעולם אפשרות של קשר כלשהו עם בחורה שלגבי אי יהדותה לא היה שום ספק. גם כשידע שהוא רוחש יחס של חמימות והערכה לאביה הסופר והעיתונאי אביעזר קינן - אדם שאביו העלה מפעם לפעם כמופת ליחסים ראויים בין ברי פלוגתא כה עזה. מאידך, ידע כי משתוקק הוא ליחסים עם אשה - ורק אליה הוא מתאווה. למרות ידיעתו שכל הסיכויים נגדו, וכי מוטב בתירוץ כלשהו להתיר במהירות ובהחלטיות את קשר היחסים ההולך ונרקם ביניהם, אפילו לעזוב את הסמינר, להודות שיש כאן איזה מין בלבול ולנתק עימה כל מגע וקשר. אבל האהבה פועלת בדרכים אחרות, לראשונה הרגיש מיני תחושות משונות, שלא היה רוצה להחמיץ ולו אחת מהן, לא את מראיה, לא את נועם הליכותיה, לא את יופיה ולא את מגעה המרפרף והמענג, שעורר בו תשוקות חבויות. גמור ומנוי היה עימו לא להמתין לאהבה עד שתחפוץ. מייד לאחר סעודת השבת סיפר להוריו על הבחורה שהכיר בסמינר. הוא לא התכוון לרמוז להם דבר העשוי להעיד שיש בליבו כוונות רציניות כלפיה. במקרה כזה היתה אימו מזדרזת בודאי להשיג קשרים מתאימים כדי לברר ולסדר כל מה שדרוש לחתונה כשרה ונאותה לבנה, אך כשאמר את שמה "שולמית קינן" פרצצה מפי האם צווחה קצרה:
"אוי וי היא גויה עשהאל". פניו של אביו חוורו אך לא יצא הגה מפיו. אוירת השבת הקדושה כמו נחפרה על כך שדבר כזה יכול בכלל לקרות בביתו של הרב מישקובסקי - רב כה חשוב ומכובד.
"אינני אומר דבר. לא שאלתי אותה שום שאלה הלכתית. היא אשה יפה וחכמה אמא את ודאי תאהבי אותה." אמר בנחישות, למרות התדהמה שאחזה בו למשמע צווחתה של אימו. "חשוב שתזכור את דברי אימך עשהאל. אתה בננו יחידנו ואביעזר הוא ידידי, אבל לצאת עם בתו זה דבר בלתי אפשרי - תהיה יפה וחכמה ככל שתהיה." אמר אביו. "אם רק תאות שולמית להמשיך את פגישותינו צריך יהיה לעשות דבר מה, אולי פשוט כל מה שדרוש הוא שתתגייר. הידע שלה ביהדות הוא רב, ואת כבר תדעי אמא מה לעשות." השיב עשהאל לאזהרת אביו.
"אוי ואבוי לנו עשהאל שהגענו לכך, שום טוב לא יכול לצמוח מזיווג כזה. אבא יודע את זה! וגם אני יודעת. ומה ולא תסכים? תפסיק את הקשרים עימה?" אמרה הרבנית בטון ענייני, כאילו הספיקה בינה לבינה לערוך מאזן של כל מה שאמור להתרחש בעתיד ולצמצם את כל הנזקים העצומים שעלולה לעורר אהבת בנה לשולמית קינן. "עליך לחדול מכל העניין הזה עשהאל כאן ועכשיו! אין כל אפשרות ליחסים ביניכם. כל המצוות מחייבות אותך לחדול ולהכות על חטא על שנגררת בכלל ליחסים שכאלה. הדבר עלול לשבש הכל. את כל התכניות שנועדו לך." הזדעק הרב מישקובסקי, והיכה בידו בחזקה על פני השולחן.
"הקשב לי אבא תקשיב" ניסה עשהאל להסביר ולהביא טעון. "בסמינר ? כך סתם מתאהבים? זה הרי לא מתקבל על הדעת. הרי קיבלת מספיק כדי שזה לא יקרה, כדי לדעת שזה לא מתקבל על הדעת. נניח שאפילו יש כאן שגגה, יש כאן מכשול שהושם בפני עיוור. האם ברצונך להוריד את שיבתי ביגון שאולה ולכלות את ימי ביגוני, אאלץ לקרוע קריעה ולנשל אותך מחיי ומביתי. היחסים האלה אסורים. הקשר הזה טמא עשהאל עד שלא תעזוב ותטהר." זעק הרב בעצמה של צער ותוכחה שנועדה לזעזע את בנו ואת עצמו, עוד בטרם נתן דעתו למשמעות המעשים והדברים בחשבון הכללי. "אל תכעס כל כך נחמן. המכאוב לא יואיל כאן ונזדקק לחכמה, אולי אצבע אלוהים כאן להנחותנו בדרך הנכונה. הן שומר פתאים השם והוא מזווג זיווגים ושומר מזבחו. לפני שתקרע קריעה ונאבד לעולמים את בננו יחידנו אשר אהבת, טוב אם נקרא לנערה ונשאל את פיה, אולי תתגייר ובא לציון גואל." אמרה הרבנית. ניכר בה שהיא מגייסת את כל חכמתה וידיעותיה בתורה ובנפשות בני ביתה בכדי להגן על בנה מפני חרון בעלה. מי כמוה ידע כמה אהבה, גאווה ותקווה תלה בו אביו. הדברים כבר הוטחו במלוא עוזם וחריפותם ורק מוחה היצירתי נחלץ עתה לבטל את רוע גזירת הפרוד והשסע. "טרם נוצר ביננו דבר אבא," אמר עשהאל. "הקשר הזה חשוב לי יותר מכל קשר אחר שהיה לי בחיי, אבל אמא צודקת, אביא אותה אליכם, תשוחחו עימה אם נחוץ הדבר, תאות להתגייר כרצונכם - יבוא הכל על תיקונו. שכחת אבא שגם המשיח הוא נצר של גיורת?"
למחרת לאחר תפילת השבת הלך עשהאל והתדפק על ביתו של אביעזר קינן. שולמית קיבלה את פניו במאור פנים, והזמינה אותו פנימה. אביה יצא אותה שעה לטיול השבת שלו לאורך הרחוב הראשי.
"אני שמחה שבאת אכין לך תה." אמרה.
"תודה, רציתי לדבר איתך שולמית." אמר במבוכה.
"דבר עשהאל"
"מאז אתמול אינני יודע את נפשי. רציתי לומר לך שהייתי רוצה שיחסינו יקבלו משמעות עמוקה יותר. אינני דון ג`ואן כזה ולא התנסתי עם נשים, אבל במשך הסמינר ואתמול התברר לי באופן מוחלט שאין מוחלט ממנו שאני רוצה אותך, שאני אוהב אותך ולכן באתי לבקש את ידך." אמר נחרצות.
"זה לא מוקדם מדי עשהאל? הרי אצלכם האישות היא כל כך מסובכת ומפותלת. אל תבין את דברי כדחיה, גם אני לא ישנתי כל הלילה מרוב מחשבות עליך ועל עצמנו, אבל עלינו לברר דברים מסויימים, וכפי שנראים לי הדברים אין שום דרך לגשר בין הניגודים. האהבה כמה שהיא יכולה ליסר איננה תובעת בהכרח התרסקות. לא חשבתי שהדברים ירוצו כל כך מהר, לזמן אין כאן כל חשיבות מבחינתי. אני יודעת שהקשר איתך הוא יותר משמעותי מכל קשר אחר שהיה לי עד היום, אבל ברור לי שאתה עוד טרם מוכן לכך." אמרה בעודה טורחת על הכנת התה.
"הנחתי את הדברים על השולחן של הורי ונהייתה בוקה ומבולקה בבית" אמר. "והם לא יקבלוני? הלא לשיטתכם אני בעצם גם לא יהודיה, וזאת עוד מבלי להכנס לשאלת היחוס." סנטה בו ללא כל שמץ של מרירות.
"זה כל העניין, עליו יקום או יפול דבר. אם תסכימי להתגייר הם יבלעו את זה. אימי כבר תסדר איתך את הכל, אם אין לך התנגדות עקרונית." אמר כאילו כבר עברו יחסיהם לפסים של "עסקים כרגיל".
"אתה יודע שהיהדות קרובה מאד לליבי.אני בעצם יהודיה ישראלית ואין לי צורך להתנצל ולהתבטל בפני אף אחד. אני לעולם לא הייתי מבקשת ממך לעשות כלפי צעד של המרה. אבל אני יודעת שבחיים דרושה פשרה, ואני עושה אותה רק מתוך אהבתי אליך, כי אני מאמינה בך ובדרכך. אלך אל אימך מחר. השעורים שלי מתחילים רק בערב. נוכל להספיק לחזור ביחד לירושלים." אמרה, כמו מנוי וגמור עימה לשים קץ לאי הודאות שאחזה אותה למן הרגע שהתברר לה כי היא חפצה בו. אחר כך שתו תה ועשהאל התקרב אל ארון הספרים הענקי של משפחת קינן, שהשתרע פתוח על גבי קירות הבית. שורות שורות של מדפים מן המסד ועד הטפחות, שצברו אביעזר קינן ונאטלי במהלך חייהם. מעולם לא שיער שיכול אדם לעשות כל כך הרבה ספרים. הרי צריך לכבוש את כל הספרים הללו חשב וחישב. האם יספיקו לכך חיי אדם? הנה בקיר גמרא ומשניות ושאלות ותשובות האם קרא בהם אביה של שולמית? ספרי משפט ופלוסופיה, והמדעים ו"היד החזקה" מה היא עושה ביניהם? ו"הספרים האסורים", שרק מבלבלים את הקורא ואין בהם כל תועלת ואין בהם שום אמת, ובהם עגנון שאביו אומר עליו ש"איש מאמין אינו צריך לכתוב ספרים שכאלה, שממילא אינם מקרבים את חילוניים אל היהדות ואין בהם שום עומק מעומקה של היהדות, ולשונם קלוקלה, בזבוז זמן לבחור כמוך". והספרים רכי הכריכה שהובילו אל חדרי השינה והשרותים בשלל שפות. הידיעה ששולמית יכולה לקרוא בכל השפות האלה כשפות מבטן, עוררוהו פתאום להבין את היתרון הגדול שבידיעת שפות אמיתית. הוא חש עכשיו הערכה ואהבה כלפי ענוותה, הרי מעולם לא הפגינה גם לשם יפיפיות את בקיאותה בספרים רבים כל כך ובעושר שפות שכזה. "יהיה עלי להשקיע בארון הספרים הזה באחד הימים רק שאינני יודע מהיכן מתחילים כאן." אמר אליה בחיוך עצוב.
"אני אהיה הספרנית שלך. זאת אחת הספריות הטובות שאני מכירה. אבא ואמא שלי הם אנשי ספר מובהקים, אין חידוש ספרותי בעל ערך שנעלם מידיעתם. אינני יודעת בדיוק איך הם עושים זאת, אולי התרבות האנושית איננה רחבה כל כך. חבל שבשנים האחרונות לא התווספו ספרים רבים למעט ספרים שאני רוכשת. נדמה לי ששניהם איבדו עניין בעשיית ספרים רבים." אמרה. היא ניגשה מאחוריו והעבירה את ידה בליטוף לאורך גבו, מחווה שהעבירה בגופו מתח עדין. שולמית היתה אשה פיזית. קשריה עם אנשים היה באמצעות מגע יד וחיבוק. עשהאל היה מרוגש. מעולם לא העבירה אשה את מגע ידה על גופו. רגע הביט בה סמוק ומפועם, היא חייכה אליו והצמידה את גופה אל גופו. "לא התכוונתי להביך" נסוגה בעדינות כשהרגישה שדבר מה מתקומם בו לרגע אל מול הקירבה הזאת. "זה בסדר שולמית אינני מורגל בכך." אמר בתמימות " אני יודע שאצלכם זה אחרת" התבונן בה בחיוך מבוייש מעט.
"אתה לא מעלה על דעתך שאעשה לך משהו רע." חייכה.
"לא אף פעם" אמר וכעבור רגעים אחדים עזב את ביתה ומיהר לחזור אל הוריו - להכין את אימו לפגישה עם אהובתו. אפשר שהיתה זאת אותה פגישה שראיתי באותו יום בבית הרב מישקובסקי.
 
סוציאליזם חדש
גדעון לב ציון היה מסוג הבריות שאינן יודעות פחד. אמרו כי בקרב פנים אל פנים היה מסוגל לעמוד אל מול האוייב בקור רוח, להביט אל לובן עיניו, לקלוע למטרה ולהרוג מתוך שלוות נפש אכזרית. אילו עלב בו אדם היה מסוגל לקטול מייד בו במקום, ורק שליטתו העצמית השלמה היתה מונעת ממנו להרוג ממש. איש כזה מסוגל היה להרוג בדעה צלולה לחלוטין וכלל לא מתוך יציאה מגדרו. גם בזעם נורא שהיה תוקפו לפעמים שלט שליטה מוחלטת, גם אם ידע שישב בכלא כל חייו - היה בודאי הורג את מעליבו ללא היסוס כלשהו. לאחרונה בדרך כלל אין נוהגים אצלנו לשים לב יתר על המידה לחזותו ופניו של אדם ולהעניק לו מין רוממות של פסל, מפני שהכל יודעים, שסיכוייו של אדם יפה ורהוט לעלות במעלות ההצלחה, מלכתחילה גדולים משל דמות כעורה שלעולם "לא תעבור מסך". לא ניתן היה להתעלם ממראהו של גדעון לב ציון, ממבטו הרציני שהביע מעין התעמקות פנימית ופיזור נפש. הוא היה איש יפה, כליל יופי אמיתי. אדם כזה האנשים עושים להם פתאום, מבלי דעת ולמרות הכל, למין אידיאל, לחלום חייהם, תולים בו את כל תקוותיהם, כורעים ברך לפניו, אוהבים אותו בלי דעת ובלי להבין על שום מה, - דווקא משום שאיננו ראוי לכך. הוא עצמו היה מנסה להוכיח, כי בשביל לעורר מהפכה ומרד בחיינו שכה הסתאבו בעיניו, דרוש ויהי מה לפתח איזה אידיאל גדול ומקיף, שיגע בכל אחד ואחת, יטלטלו, יאחז בצייציות ראשו, יקריב בעבורו קרבן, יעסיקו יומם וליל למען עתיד מיוחד, שלאט ובהתמדה יצוץ , יופיע ויהפוך למציאות שונה בתכלית מהמציאות המזוייפת שאיננה סוציאליזם ממש, ואיננה קפיטליזם ממש, אלא רק סתגלנות והתפשרות מדכאת ומעליבה. הכרוזים שהפיץ בדבר הקמתה של "התנועה לעבודה עצמית" נזרו ברוח ואיש כמעט לא שם ליבו אליהם, ולא התייחס אליהם ברצינות. עיון מעמיק יותר בתכניתו היה מגלה אולי איזו כמיהה וכיסופים ליצירת עולם חדש יש מאין, מין חוויה רומנטית הסובלת מהשראות של ענקי מחשבה שעברו מן העולם. תמיד הקסימה אותו המחשבה שאידאות הצליחו להוביל אנשים אל מותם מתוך אמונה תמימה שבמות הם מאדירים ומעצימים את האידאה עצמה, ועל ידי כך הם משנים את העולם. אידאות גדולות עשויות להתגשם במהלך חייו של אדם אחד. לא איזו הצטברות של מסה קריטית המתרחשת כעבור דורות, כשבעל האידאה כבר נמצא הרחק בתהומות הנשייה, אלא מפץ אחד גדול הבורא את העולם מחדש. גדעון לב ציון היה בעיקר איש מעשה. את עיקרי האידאה שלו תפר מסביב לרעיון שנראה לו מתאים לנפשם של אנשים צעירים שלרוב אין להם סיכוי דל שבדלים להיות אנשים עשירים ונטולי דאגות. מרבית הצעירים כך היה סבור, נידונים כמעט בהכרח לחיים עלובים, להכנסת דחק שאיננה מאפשרת להם לעולם להיות אנשים חופשיים, ולעולם ישארו כפופים ונדכאים לבעלי שררה וממון. רעיון העבודה העצמית אשר תקיף את הכל, כל סדנת יצור, מלאכה וחרושת, תעשיות צבאיות ובטחוניות, מתן שרותי חינוך וסעד, רפואה ובריאות, שרותי תקשורת , בנקאות ותיירות, תחבורה, מסחר, חקלאות ומחצבים, מוסדות המדע והאוניברסיטאות - כולם יושתתו על עקרונות העבודה העצמית, מתוך שותפות אמת שוויונית בין החברים בחלוקת הרווחים ובקבלת האחריות על המפעל בדרכים דמוקרטיות. תמים לא היה. הוא ידע היטב שאיש לא יגשים בעבורו על מגש של כסף את האידאה הזאת . הרעיון בלבד ללא נסיון בשטח איננו כלום. היתה נחוצה בדיקה שיטתית והגונה שתוכיח כי הדבר אפשרי, דוגמא שתהפוך מודל לחיקוי אשר יתפשט ברחבי הארץ כאש בשדה קוצים. נמצא באיזור התעשיה מפעל כושל אחד למוצרי קרמיקה, שבעליו היה מוכן להפטר ממנו ובלבד שלא יוכרז פושט רגל. אחר כך כינס את שנים עשר הפועלים ההמומים, שכבר חודשיים לא קיבלו את משכורותיהם, וישבו מבוצרים בין אריחי קרמיקה שגם להעלותם באש לא יכלו. הוא אמר להם שאין הוא הבעלים החדש של המפעל, אבל הוא יכול להציע להם הצעה הגונה - לשוב ולהפעיל את המפעל לא כעובדים שכירים אלא כבעלים. "בדקתי. אין בעיה של שוק. יש הזמנות אחדות. אם נרתם כולנו יהיו הכנסות וגם רווחים, אבל הכל בתנאי אחד שתתקיימו מעבודה עצמית, ותנהלו את עצמכם על פי עקרונותיה. איש לא יעזור לכם, אבל כאן יש הזדמנות. בעל הבית לא יפצה אותכם, אבל הוא יאפשר לכם לקבל את כל הזכויות שיש למפעל. אפשרות אחרת לא קיימת. בסופו של דבר תובסו. איש אינו עומד לצידכם." הוא שטח בפניהם את תכניתו. הפועלים, אנשים קשי יום הביטו בו בהשתאות. מעולם לא דיבר אליהם איש במילים כאלה. מעולם לא הוצע להם לנהל במו ידיהם את המפעל, לו גם היתה אי פעם בעבר המלצה שכזאת קרוב לודא שלא היו יודעים מה לעשות עימה. ניהול, שיווק ושיטות יצור היו שייכים לבעל הבית. פועל פשוט לא אמור כלל להבין בהם.
"איך אתה חושב שאנחנו מסוגלים לעשות את זה. מי ישלם לנו את המשכורות." זעק אחד הפועלים לאחר שחלף ההלם הראשון של דבריו.
"אינני יודע עכשיו. נצטרך לשבת, לדון ולברר. אבל אני יודע שביצור קרמיקה אתם המומחים הכי גדולים. תשלחו את הטובים ביותר ללמוד, תסעו לתערוכות, תשכללו את הציוד, תחפשו שווקים. המפעל יהיה שלכם וכל אחד יצטרך לעשות את המירב כדי לפתחו." ענה.
"זה לא ילך. העולם לא בנוי ככה. יש בעל בית, יש מנהל ויש פועלים . זה הסדר. בעל בית צריך לדאוג למשכורות ופועלים צריכים לתת עבודה. ככה זה העולם כאן לא קומוניסטים." טען בלהט פועל רומני מבוגר.
"קומוניזם זה מדרגה יותר גבוהה. אינני מציע לכם להיות קיבוץ, זה לא מתאים בשבילכם, אבל לייצר קרמיקה אתם יודעים ובעצמכם תוכלו לעשות זאת יותר טוב." אמר. שעות אחדות ישב עימם וליבנו את המצב החדש.
"אהיה איתכם כמה חודשים. נארגן את המפעל. במקום לשבת בלי לקבל שכר נעבוד בלי לקבל שכר, ביחד נחליט מה לעשות בהכנסות כשיהיו." סיכם את הישיבה. למחרת התייצבו הפועלים לעבודה. הבשורה עשתה לה כנפיים במפעלים אחרים. כולם היו נפעמים, אבל הספקנות עלתה על הכל. במיוחד הורמו הגבות ב"בית לשכת המסחר", בקרב חברי "עושי טוב", שפושט הרגל ממפעל הקרמיקה נמנה על חבריהם הפעילים. אחדים מ"עושי טוב" לא התאפקו וליגלגו בגלוי על לב ציון וחבורתו הבלויה, ובכל זאת המרץ והתנופה שגילו הללו בשיקום המפעל שעבר כולו לרשותם הפתיעו אחדים מ"עושי טוב", שהתחילו בעצמם לדבר ובהערכה על היתרונות הכלכליים והעיסקיים שיש לשיטה תמהונית זאת.
"אם ישכנע הבנדיט הזה עוד מפעל אחד או שניים ביתרונות השיטה שלו, עוד תהיה כאן תנועה שלמה של חוזרים בתשובה, ותצמחנה כאן קהיליות של עובדים עצמאיים שיקומו ויתבעו זכויות בקרקע והשד יודע במה עוד." אמר אריק קופרשטיין נשיא אגודת "עושי טוב". בעיני רוחו כבר ראה איך שומטת "העבודה העצמית" את הקרקע מתחתם של מפעלים ירודים שנקלעו לקשיים, ועוד תתפתח כאן תחרות עזה בין הסוציליזם החדש הזה לבין היזמה הפרטית.
" פועלים נוספים יתחילו לדרוש מניות גם במפעלים הטובים. אולי מוטב כבר עכשיו לתת להם משהו שיקנה את ליבם לאהוב את מפעלם. לא חלילה זכויות הצבעה וניהול אבל משהו." היה נוטה להתלהב. כנראה באיזה מקום נמצאת פינה סוציאליסטית גם בליבו של הקפיטליסט האדוק ביותר. על כל פנים אין להכחיש כי יש דבר מה מלהיב ומעורר בנסיונות חדשים, אפילו שלפעמים הם מעוררים מעט גיכוך וחמלה. אריק קופרשטיין וחבריו ידעו שאין בנסיון אחד כזה, גם אם יעלה יפה, כדי לזעזע את יסודות כלכלתם הליברלית.
"קופרציות היו כבר ועברו מן העולם. קומונות - ילד יספרן, והקומוניזם התנפץ מתוך חוליותיו בקול דממה דקה. היום אנחנו חיים בתקופה אחרת. אנחנו הולכים בדרך היחידה שהוכיחה את עצמה, ורק נחוץ לשכלל אותה יותר. זאת היא דרך הפרטנות, דרך היזמה החפשית. אין בנמצא שום דבר אחר. הנסיונות החולמניים האלה של הסוציאליזם המזדנב אינם עונים למשאת נפשו של האדם, לא לפסיכולוגיה של ההמונים ולצרכים שלהם." הרצה לפניהם פרופסור ידוע שהובא במיוחד מתל אביב, כשנודע שמפעל הקרמיקה חתם חוזים ארוכים כשהעמיק המיתון שכבר היינו שרויים בו. אחדים מבין "עושי טוב" החלו לשאול אם אין לראות בענף הקרמיקה אות לכך, כי הנה הולך המיתון ומפנה מקומו לשיגשוג כלכלי מחודש. מובן שחיי עסק כלכלי כמו חיי אדם הוא עניין מורכב עד מאד, ובעיקר נדרשות בו השקעות והקרבות של טובות עכשוויות למען טובות עתידיות. לב ציון גייס לצידו ידיד כלכלן ידוע שיעץ לו בכל ענייני המפעל, בסודות והמימון, אבל היה שם מין גרעון שטרם נמצא לו פתרון. כל הזמן הזה התגורר במפעל, ישן על מיטת שדה שהתקין באחת הפינות, עד שאפילו הפועלים בעלי המפעל יכלו רק לנוד לו מאין יכולת לנחמו, מפני שלמדרגה כזאת של התמסרות - לא רצו ולא יכלו להגיע. בשל אותו גרעון החליט לעשות מעשה ולמכור את בית הוריו, אחרי שגילה שיש לו זכויות בנכס - ולממן בתמורה הצפויה את הגרעון הטורדני ולהסיר את המחסומים הפיננסים שמנעו מהמפעל להמריא ולשגשג. ואכן, משבשלה בליבו החלטה זו שוב לא היה שום כוח בעולם שיוכל למנוע זאת ממנו. הוא שם את פעמיו אל משרדה של פרלה סדיקוב, שהתבוננה אותה שעה על הרחוב בעיניה העירניות.
"אני רואה שחזרת. ידעתי שתחזור. כולם חוזרים כשזה נוגע בנדלן. פשוט מונח כאן נכס, שכלל לא חשוב כמה עמל ויזע השקיעו בו דייריו הקודמים ואפשר לקבל אותו בחינם, לעשות בו כטוב בעיניך, לשפץ, להרוס למכור הכל." אמרה כשהתייצב לפניה ומבט עיניו כבר אמר הכל.
"נו גדעון החלטת שאתה רוצה את הבית? אם ככה אני יסדר לך את זה הכי טוב. יש לך עם מי לגור בבית?" שאלה בערמומיות.
"זה לא עניינך פרלה. אני לא רוצה להיות גס כלפייך, אבל תשאירי את העניינים הרומנטים שלי בצד. את רואה שחזרתי ואני זקוק לכסף." אמר לה בחוסר רצון. לאיש כמוהו קשה למסור נימוקים למעשיו, וגם לא נדרש. היה כנראה איזה סעיף בהוראות השונות שמסרה אימו למתווכת, שאיפשר לו לקבל את הנכס ולעשות בו כטוב בעיניו - וכל רצונו היה לממש זאת. ידע שפרלה סדיקוב, , מסוגלת לעשות את כל הסידורים הנוגעים להפסקת השכירות והמכירה בדרך המהירה והיעילה ביותר. "מספרים שאתה מנסה ליסד כאן קומונה חדשה גדעון?" פתחה בנסיונותיה מכיוון אחר.
"לא קומונה פרלה - חזרה לערכים של עבודה עצמית." אמר. "נו, ואני זה לא עבודה עצמית? כל חיי עבדתי לבד, איש לא הנהיג אותי ולא הנהגתי איש. אז אני טובה לעבודה עצמית גדעון?" שאלה ספק בלגלוג ספק בתמיהה. "את אידאלית בשבילנו. כל העצמאיים שמוכנים לחלוק עם עובדיהם את עושרם רצויים אצלנו, אבל את שעובדת לבדך ואינך מנצלת אנשים אלא רק את חולשותיהם, את יכולה להיות חברה בתנועה החדשה שלנו, לבחור ולהבחר וכמובן לשכנע את כל העסקים הקטנים להצטרף אלינו . בהחלט פרלה האגודות לעבודה עצמית פתוחות לחברים כמוך." חייך אליה בנכונות לבבית לקבלה.
"אני כבר לא מתאימה לזה גדעון, אולי אם הייתי צעירה יותר , למרות שאני רק מתווכת, ואתה צריך לדעת כמה בזוי היה בזמנו מקצוע התיווך, אחרי הכל מה כבר עושה מתווך בנכס? ומה עושה חנווני? וסוחר? סבא שלך חשב שאפשר לבנות כאן חברה בלי כל הגנבים האלה אתה מבין? אבל הוא טעה בגדול. מהסוציאליסמוס שלו לא נשאר כאן כלום. הרעיונות שלך יותר מוצלחים משלו. קראתי את הכרוזים שלך.אתה מנסה לתקן מה שהתקלקל אצל סבא שלך אבל אני מקווה בשבילך שזה כבר לא מאוחר , מפני שאם אתה מכניס לדייסה הזאת את כל המתווכים והסרסורים, לא נשארים לך אויבים. אין עלוקות מוצצות דם שאפשר להפנות אליהן אצבע מאשימה. אני רואה שנסחפנו, אז נחזור אל הבית." אמרה כשנוכחה ששיחתם סטתה לכיוון שעורר בה התרגשות מופרזת. "לא. לא. זה בסדר פרלה. השקפתך חשובה לי. לפעמים נדמה לי שכל הרעיון שלי סובל מאנמיות, שחסרה בו קצת שנאה וקצת להט ציני." דבריה החמיאו לו במקום כל שהוא. "תראה גדעון, אנשים אוהבים שמובילים אותם, שמראים להם את הדרך, שמכוונים אותם אל איזה אור בקצה המנהרה ומטפחים בליבם איזו תקוה, שפעם יהיה טוב יותר. שמעתי שאתה ישן במפעל עם המסכנים של מפעל הקרמיקה וזה יפה, אבל אם תעזוב אותם יום אחד, אם ימאס לך, תרצה להקים עוד קבוצה, תהיה יושב ראש של `העבודה העצמית` ותשאיר אותם להסתדר לבד עם השית, סליחה, בלי אבא בלי מי שידאג תמיד, שיקח אחריות תמיד - זה לא יעבוד גדעון. זה לא עבד אף פעם, זה מנוגד לאנושיות, ואתה רוצה להפוך את זה לאידאולוגיה. אין מספיק דם באידאל שלך - אתה אומר וזה נכון, אין כאן מה שהוא שירצו למות בשבילו. בכל הכרוז שלך אין מילה אחת שקוראת למסירות נפש. מדברים עליך כעל מישהו מסוכן, וזה טוב, כי טוב שמפחדים מפניך, שזה מאיים, אבל אין כאן מחנות, אין כאן חצוצרות, אין בריקדות - אין קרב אחרון. זה היה בזמננו גדעון, בגלל זה הסוציאליזם הצליח, ובגלל זה אני ברחתי משם, אבל בגלל זה אבא שלך נמשך קצת אחרי, כי אני הייתי בשבילו משהו מהצד השני, משהו שהסוציאליזם לא יכול היה לספק. בתוך נפשכם כל הלב-ציונים הייתם קפיטליסטים, הסוציאליזם שלכם היה רק מין גנדרנות כזאת."
"בחייך פרלה, איך קרה שהגענו אל אבא שלי? זאת בדיוק הנקודה שלא התכוונתי להגיע אליה איתך." אמר, וניכר כי דבריה עוררו בליבו דבר מה. "אני יגיד לך גדעון, משהו שאתה בטח מרגיש, אבל עוד לא יודע להגיד. אהבה! אתה מבין אהבה! כמה שהיא חמקמקנית וכוזבת, היא מקום הרבה יותר יציב שאפשר לחזור אליו מאיזה אידאולוגיה פלצנית, שלעולם אינה נותנת לך דין וחשבון רציני איפה אתה נמצא בדיוק בדרך להגשמת החזון. בגלל זה חזרנו לאבא שלך. אני לא צריכה להגיד לך את זה, אהבה היא משהו פרטי, וזה קצת מביך לשתף בזה בחור כמוך שאם קצת יותר מזל היית יכול להיות הבן שלי." אמרה , ומעיניה החלה זולגת דמעה. "טוב נו, נחזור לבית. אז אתה רוצה למכור אותו. אתה זקוק לכסף. חבל לבזבז אותו על המפעל הזה שלך. יכולת לגור בבית עם איריס אהרוני. הייתם פעם הזוג הכי יפה במושבה. חבל שהלכת להתבזבז בחוץ לארץ. אומרים שהיא תהיה מדענית חשובה. אני לא מבינה בזה, אבל איריס אהרוני היא משהו באמת. איננו קרובות, אבל אפשר לראות את זה. כבר לא גרה כאן, נמצאת בחיפה, אבל אולי יום אחד תחזור לבית של אהרוני. הוא כבר הוריש לה אותו. את זה אני יודעת.נו, זה המקצוע שלי. אם לא הייתי יודעת דברים כאלה הייתי יכולה לבזבז את כל החיים על מציאות אבודות."
"לא היית צריכה להזכיר אותה פרלה." אמר בשקט.
"אני יודעת שאתה כאן לא בגלל הבית ואפילו לא בגלל `העבודה העצמית` שלך, אתה כאן בגלל איריס אהרוני. פרלה לא יודעת לזייף, לכן אני אומרת לך את זה ישר בפרצוף. לא היית כאן הרבה שנים. כמה זמן בחורה כמוה יכולה לחכות, אפילו לאחד כמוך? היא לא איזו פנלופה כזאת, ואתה לא אודיסאוס. החלפת ספרים אצל אבא שלה אז אתה יודע על מה אני מדברת. אולי דמיינת לעצמך שאתם כן אודיסאוס ופנלופה, אבל המשורר העיוור סיפר אגדה. פיקשיין! אתה עוד קורא גדעון? כמעט לא קוראים היום. אני נפגשת כל יום עם אנשים והם לא יכולים לזכור איזה ספר אחרון שקראו. אני לא קונה ספרים, אני מקבלת אותם אצל אהרוני, אבל בסטימצקי מלא קונים ומעט קוראים." אמרה . "טוב, יש כאן עכשיו הרבה הזדמנויות שאף פעם לא היו קודם, כמה שהעיר גדלה אין כאן נכסים איכותיים ממש, משהו בשיווק שלנו או בתדמית לא נותן להם לעלות עליה ממשית. אבל עכשיו יש כאן כמה ספסרים שמחפשים נכסים בשביל קריה, כך הם קוראים לה `קריית התורה`, כסף ירוק מאמריקה. רוצים לרכוש איזה רצף של נכסים באיזור הותיקים, כבר קנו בתים אחדים הרבה למעלה ממחיר השוק, ואפשר לגמור איתם אחת ושתים. כבר בדקת כמה שווה הנכס?" שאלה אותו בענייניות, כאילו כל המוקשים שזרעה במהלך שיחתה כבר סולקו.
"אינני יודע. לא בדקתי. בשביל זה אני כאן. בשאלת המחיר אנחנו הרי נמצאים באותו צד נכון?" אמר ברצינות.
"נו, כבר אמרתי לך. הבית שווה חצי מליון, אבל בנסיבות החדשות אפשר להשיג גם שבע. אם אתה חותם לי כאן יפוי כח אני מתחילה להתמקח איתם כבר היום." אמרה ופתחה את אחת המגירות בה שמרה טפסים מוכנים. הוא חתם. לחץ את ידה של פרלה סדיקוב בחמימות. ניכר בו שהשיחה עימה גרמה לו קורת רוח, גם כשלא נעמה ולעיתים אף הכאיבה. עכשיו חש הקלה מהדבר שמפניו חשש יותר מכל - מסירת בית הוריו למכירה למתווכת, ועוד מכירה לגבירים מחו"ל ששמו לעצמם יעוד נשגב לגאול את האדמה ולהקים קריית תורה אצלנו. אביעזר קינן היה בודאי אומר שיש כאן משהו סימבולי "בבתים ואבנים תמיד גלום הסמל הגדול ביתר." נהג לומר.
פגישה שאחרה לבוא
מוזר הוא איך בחברה חשדנית כשלנו לא נתן איש דעתו ליחיעם קינן, שהופעתו אצלנו היתה טבעית כביכול אך עוטה גלימה של זרות. כבר נרמז כי הופיעו כאן מיני בריות שונות. בימי מבוכה של תנודות ומעבר מופיעים בכל מקום ובכל עת מיני טיפוסים עמומים. בכל תקופה כזאת יצופו ויעלו טיפוסים נקלים כאלה הנמצאים בכל חברה. אין לפניהם כל מטרה שהיא, ובליבם אין הם נושאים שום רעיון, והם רק מביעים בכל עוז בישותם קוצר רוח וחוסר מנוחה. אנשי אספסוף ניקלה זה, בלי להרגיש בעצמם בדבר, נתונים כמעט תמיד למשמעתם של קומץ קטן העושה את מעשיו על פי מטרה מסויימת, ומכוון את ההמון הזה אל אשר ראוי להם, אם רק הם עצמם אינם אידיוטים גמורים - מה שאמנם יקרה לפעמים. זהו איפא כנראה פשר הופעתו הפתאומית בהפגנתם של פועלי מפעל השמיכות. מן הסתם היה נציגם של אותו "קומץ סודי", ששם לו למטרה לעורר וללבות הפגנות של פועלים מיואשים, כדי להפיח אש במדורת אי הנחת הכללית. והנה, רק עברו ימים אחדים וכאילו לא היה דבר. שוחרר מן המעצר בלא כל פגע, ובאמת לא היתה כל סיבה להחמיר עימו יותר מאשר עם האחרים. והנה, צץ והופיע בעניינים שונים וחדשים. שמו הוזכר בעיתונים המקומיים, והדמות שהצטיירה לה - כאילו חייתה עימנו כל השנים והיתה לעצם מעצמנו ובשר מבשרנו. כבר נכתב שהופיעו אצלנו בימי מבוכה כל מיני בריות משונות: מיני איכרים שזנחו את החקלאות והפכו לסוחרי נדל"ן, יזמים ותעשיינים, אנרכיסטים, לוחשי שבועות וברכות, ערבים מחייכים בעגמה יהירה, תורכים, פועלים רומנים,עוברי אורח, קצינים המלגלגים על התפלות שבתוארם, גנרלים שהפכו לאנשי עסקים, סוחרים זעירים, סטודנטים סמינריסטים לאין ספור, נשים המגלמות בישותן את שאלת הנשים, המון פרולטריון של נשים וגברים מרוסיה, הממלאים את בתי החרושת וחנויות המרכולת, בקיצור מרקחה מתרחשת הממתינה לשעתה. מכיוון שדרוש שורש לכל עניין כדי להבינו מיסודו, נחוץ גם במקרה של יחיעם קינן מעט הבנה כזאת שתסביר מהיכן צומחים הדברים, שהרי שמועות הופרחו אודותיו גם קודם לכן, אבל כולן היו בלתי מוסברות לחלוטין. הנה עניין הדפוס. הכל הלא יודעים שבית דפוס אינו עניין שקל להסתיר, אבל גם סיפור חיים קשה להסתיר אצלנו. מגיח בן אדם מאישהו, משרת בצבא ביחידה כלשהי, עובד פה ושם, לומד אולי באוניברסיטה, אי אלו אנשים הכירוהו בודאי כאן או במקום אחר - חבר אחד לאחד והנה לך דמות , לפחות סקיצה של דמות. לא עמוסת מטעני מעמקים פסיכולוגיים, אבל יש בה בדמות כדי לתת מושג, ולהסביר מי הוא האיש ומה הם מניעיו, והרי עד עכשיו אפילו אביו מולידו כמעט ואיננו יודע עליו דבר ועודנו ממתין לבואו. תכונה אחת נמצאה בו, מין יכולת שכזו לבוא ולצאת אצל אנשים, להתקבל אצלם ובמיוחד להשפיע עליהם. מובן שנשאלת השאלה איזה מין אנשים הם אלו שהוא בא אליהם ומוצא מסילות - והתשובה היא כל אדם. אמנם נמצאו אחדים שהמצאותם בכפיפתו היתה תמוהה אפילו בעיני עצמם, מפני מה הוא שרוי איתם ולאיזה תגמול הוא מצפה, שהרי אין לך אדם שאינו מבקש לעצמו גמול כלשהו. נמצאו אנשים שסיפרו תוך הזעמת עפעפים, ואלוהי השדים והרוחות יודע על יסוד מה, כי ליחיעם קינן יש מין תפקיד מיוחד בעירנו. הם העירו כי אינו משמש בתפקיד רשמית אלא חשאית, וכי במקרה זה גם עצם המשרה מחייבת שיהיה דומה ככל האפשר לתפקיד שמילא באותה שעה. ובכל זאת אני שב ומודיע כי שמועות אלו צצו ונעלמו ללא עקבות עד זמן ידוע - עם הופעתו המחודשת . אם היה מעורב באמת בכל העניינים המוזרים ההולכים ונחשפים לאט לאט בסופו של דבר, גם אם באופן מעורפל שאינו מעורר אמון, אפשר לשער שלפחות יושם קץ לתועבות הדפוס שדבקו בו משום מה. אלא שבאופן מרגיז נמשכה הפצת כתבי הפלסתר הללו, ואפילו התגברה והתעצמה. מכאן, שהכל בעניינו היה עורבא פרח. הן לא יתכן שהשלטונות לא יחסמו ולו רק למראית עין פרצות מעין אלה. נוכחותו אצלנו עכשיו נהפכה ממש רשמית. התגורר אצל גדעון לב ציון במפעל, אבל הכל היה זמני ולא ידוע כלל. בבקרים היה מבקר בבית "עושי טוב" ומגלגל שם עניינים מאד מהוגנים לכאורה, מציע שרותיו, אבל שום דבר ממשי לא נסגר שם. התגלגל אל הישיבה החדשה והתקבל אצלם כותיק ומכר. מדבר היה ברהיטות גדולה ומתוך בטחון, וטענותיו תמיד סדורות ומוכנות עימו. עם כל פחזותו החיצונית רעיונותיו שטפו בנחת, ברורים ומסויימים. מבטאו בהיר להפליא ומילותיו תמיד מובחרות ומוכנות לשירותך, תחילה יפה באזני השומע, אולם אחר כך אתה חש בחילה, דווקא מעצם מבטאו, זה הבהיר יתר על המידה, המצריך מידה של זהירות מפניני זכוכית אלו של המילים המוכנות בכל עת ובכל שעה. הוא היה מבקר אצל אנשים שונים, אפילו בביתו של הרב מישקובסקי ביקר פעם אחת. מין ברנש כזה שידו בכל. מדוע היה מוחזק בעיני הבריות כצעיר "בעל זכויות חלוציות" איני יודע. ספרו שהיה פעיל בשטחים בהקמת התנחלויות, אף ישב לבדו ארבעים יום וארבעים לילה על הר קירח לשמור על מכולה אחת עד שבאו והקימו שם ישוב שלם. ובכל זאת מעידה כאן העובדה שאיש כמוהו הופיע בעיר מולדתו החביבה ללא פחד ודאגה, ולא עוד אלא שגם מתוך עידוד וחסות כאילו כל הדברים שסיפרו אודותיו לא היו מעולם. פעם נלחש כי לפי השמועה חזר כביכול בתשובה באיזה מקום, וניתנה לו חנינה, אחרי שגילה שמות אחדים, ובדרך כזאת, אפשר כיפר על חטאיו, בהבטיחו להיות מועיל למולדת גם בעתיד. נמצאו איפא אחדים שנטו לו חיבה ומצאו שהוא "איש צעיר והגון, למרות תעיותיו לשעבר." אחרי הכל בידי הנוער הזה שמורים מפתחות עתידה של ארצנו, ואילו הוא - היה מחניף לאוהביו עד כדי התרפסות, בעיקר משום שלא שמו לב אליו באמת כלל ועיקר. ידוע כי האמת הטהורה נראית תמיד, כאילו אינה אמת, וכדי לעשותה אמיתית באמת הכרחי למהול אותה במעט שקר, כפי שנוהגים בני אדם תמיד, אם מפני שלא הוסמכו כראוי להתבונן בפני האמת, או שאין להם צורך אמיתי באמת, ונוח להם במציאות כפי שהיא - תערובת מבולבלת של אמיתות ושקרים. וזו בעצם הסיבה שלא נתנו אצלנו את הדעת על מעשיו בתוכנו. עתה לאחר שתארתי את מצבו המסתורי כל הימים הללו, אגש לתאר את המאורעות האחרים של סיפורנו כפי שהתגלו והתבררו עכשיו. הוא הופיע יום אחד בשעה הפחות צפויה, כשאביו אביעזר קינן סיים לשתות את התה והתכנס לחדר העבודה כדי לכתוב את טורו השבועי לעיתון. נכנס בלי לדפוק בדלת, אך אפשר שלא נשמעה הדפיקה, חצה את חדר האורחים ונעמד מאחורי אביו שנבהל כהוגן, משל רוח רפאים הזדחלה לביתו להפריע את שלוות נפשו שהיתה מסוערת בלאו הכי ביום כתיבת הטור.
"אם כן באת?" אמר כשאסף את כוחותיו.
"הלא הבטחתי לך אז בהפגנה שאבוא ועכשיו באתי." אמר ולא ניכרה בו כל התרגשות ומבוכה למראה אביו, שבמחיצתו לא היה שנים רבות.
"אומרים לי שאתה נמצא כאן כבר זמן מה לא ימים אחדים, ועדיין לא מצאת זמן לבקר אצלי." אמר אביעזר ביבושת.
"גם אתה אבא לא הטרחת את עצמך שנים לבקר אותי אז מה לך כי תלין. עכשיו שנינו התבגרנו קצת ואתה גר לבדך. נכון שהתרגלנו שנינו לחיות האחד בלי השני, ובכל זאת אב ובנו אנחנו, ויתכן שנמצא יום אחד שבילים אחד אל השני." אמר יחיעם את דבריו. מילים שקולות ואמיתיות בלי כל נסיון לעורר מדנים כלפי אביו החבויים בודאות אי שם בעמקי נפשו של ילד נידח ומוזנח. בכל זאת היה כאן משהו ערמומי באופן שהוצגו הדברים, שבכל רגע ניתן להשתמש בהם באופן שונה, בוטה ומעליב. "היכן אתה מתגורר יחיעם?" שאל האב.
"פה ושם בארץ ישראל. משתדל להיות איפה שמתרחשים האירועים הגדולים. אתה יודע? כך אתה כותב : לא חשובה ההיסטוריה - חשוב האדם. אבל יש גם גישות אחרות. בשבילי לא חשוב האדם חשובה האידאולוגיה. אתה התעסקת תמיד רק במילים יפיופיות, אבל עכשיו מתרחשים כאן דברים גדולים אז אני נמצא כאן. מתגורר במפעל לבנים בשיטת העבודה העצמית, עם גדעון לב ציון." אמר מין דקלום, שגם אם היה אמת לאמיתו, כאילו נועד להסוות דבר כלשהו. את אביעזר קינן אי אפשר היה לטשטש במליצות כאלה. "ומה הם הדברים הגדולים שקורים כאן יחיעם? ומה המפעל הזה של גדעון לב ציון, ששמו כבר התחיל כאן ללכת לפניו, וכבר החציף פניו אל אהרוני הספרן, ושמועות מפה לאוזן כאן מוסרים, כי אולי יהיה אצלנו מעשה רצח, כי לב ציון אינו מן הנעלבים ואינם עולבים. ודאי יהרוג את אהרוני בסתר אם יעמוד בדרכו לחזור אל איריס בתו." התריס אביו.
"מאיפה ידוע לך דבר מגוחך כזה?" השתומם יחיעם. הוא ידע שבעיר פשטו שמועות משמועות שונות. חלקן מקורן בו עצמו, אבל על ידי מי יכול כל זה לצאת החוצה ובדיוק שכזה? הן לאיש מן הנמצאים באותו מעמד לא היה לכאורה כל צורך ותועלת לגלות את הדברים.
"לי סיפר אהרוני בעצמו, ומאז אותו לילה אין נפשו יודעת מנוחה, אבל גמור ומנוי עימו לעמוד בדרכו של חברך, אפילו אם יהיו יריות. אינני צריך לספר לך זאת, לב ציון הצעיר במילא יודע את המצב. כבר היו כאן לפני שנים דברים כאלה בימי אביו האלוף. מהי אם כן האידאה הגדולה שמצאת בו? כנראה לא לחנם הלך הזרזיר אצל העורב." ליגלג אביעזר קינן. הוא לא ציפה לשיחה שכזאת עם בנו.
"לב ציון מביא היום לארץ את בשורת העבודה העצמית: נחלק את הרכוש הציבורי בין ההמונים, נחסום את תכניות ההפרטה הממשלתיות, יהיה לעובדים חלק מכריע במניות, חלק בהנהלה וחלק באחריות. נדאג שיפסיקו לתת מתנות לעשירים. יקום כאן סוציאליזם מזן חדש. זה מה שהוא מוביל. נהפוך לתנועה עממית רחבה. תהיה מהפכה. עכשיו הוא מוביל את המהלכים ואני מסייע בידו, מין סנשו פנשו - נושא כלים לעניין קדוש - השלמת הסוציאליזם שהתחילו כאן קודם ורק לא ידעו איך לסיים. עכשיו בשלו התנאים. הקפיטליזם הגיע לשיאו צריך רק לחדור לורידיו, למחזורי העסקים, לנהרות חומרי הגלם, למסתמי הבנקים, ולהעביר בשלמות את כל העושר הזה לשיטה של עבודה עצמית." התלהב הצעיר.
"דברים בטלים הן דרוש כאן חריש מעמיק! אולי דור אולי שניים, כדי שפועלים ירצו לקבל עליהם את עול האחריות של עבודה עצמית ואתה כבר זורם שם בתוך העורקים?" ביטל אותו אביו בלגלוג.
"את משימת החינוך עושה לב ציון. אחרי מפעל הלבנים יבואו עוד מפעלים. התפקיד שלי הוא אחר. עוד לא הכל אפשר לספר. אין כאן שום עניין סודי, רק שמוטב לא לחשוף את הכל. צריך ללכת צעד אחרי צעד לפי התכנית." אמר.
"והשתתפותך בהפגנת פועלי מפעל השמיכות מה היא?" שאל אביעזר קינן. "חלק מהתכנית. פועלים שכירים הם אספסוף של עבדים. נחוץ לארגן אותם. השתתפות בהפגנה היא חלק מתהליך החינוך. קודם צריך לחזק אצלם את התודעה, לארגן אותם סביב משהו מרגש, הפגנה טובה משיגה בכך את מטרתה, אחר כך נדחוף להם את ההכרה ששיטת העבודה העצמית תטיב עמם יותר. מפעל השמיכות הזה עומד בלאו הכי לפשוט את הרגל ויפול לידנו כפרי בשל, כל השאר באמת יהיה תלוי בפועלים ובחינוך שיקבלו לשאת באחריות לעצמם. זה תמצית העניין. לשאת באחריות!" אמר והשתתק. "זה נשמע מעניין ומפוקפק, אבל נניח לכך. ומה הם הדברים האלה שנשמעים, כאילו אתה מנהל כאן איזה בית דפוס חשאי לכל מיני תועבות רוחניות כביכול?" הלם אביעזר קינן בבנו בנסיון נואש לקעקע ולהסיר בשיחה נוקבת אחת את מסכת המהפכנים שהסתירה אותו.
"גם דברים כאלו הגיעו לידיעתך? באמת סבור אתה שהבאת לעולם בן גאון כזה שמנהל כאן תאטרון בובות ומושך בכל החוטים מאחורי הקלעים, כאילו נלקח ישר מרומנים של דוסטוייבסקי ובלזק. לכל אחד אבא, אם אתה ראוי להקרא אבא, יש פרק סודי בביוגרפיה. אומרים שגם לך יש איזו פרשה שלא מתמוגגים ממש לדבר עליה, אך מגואלת בדם. יתכן שאיזה גן חבוי משלך משתולל גם בתוכי, אבל בית דפוס? זה לא! הנה רק אתמול נפל לידי איזה כרוז, שקורא לרצח ראש ממשלה, כאילו שלא די ברצח אחד כבר רוצים רצח חדש - לרפא את מכאובו של הראשון. על בית דפוס אינני מתוודה! אחרי וידוי כזה הולכים ישר לבית הסוהר. זה לא! בית דפוס הוא כבר מרד. אשמח כמובן לדעת יותר פרטים על בית דפוס שכזה, אם ידועים לך אי אילו פרטים, ומי מעוניין להפיץ דברים כאלה. אני רואה שאתה בקי בכל השמועות הפורחות, בטח יש לך לחשנים כאלה. כאן חושבים ששמועות זה רק עניין מרושע, הוצאת דיבה ורכלנות מתועבת, ושוכחים שהם החומר ממנו צומחת האמת כביכול, אותה אמת שאורזים באריזה כל כך יפה עד שהיא נדמית צחה ונקיה כל כך." אמר.
"אני רואה שהפכת להיות גם מין שטינקר שמלקט שמועות בעבור מישהו. באמת בן נאה." הטיח האב בבנו.
"כולנו אוספים שמועות אבא. הן הרי מזינות את הטורים שלך בעיתון. בלעדיהן החיים הם מאד שטוחים ורדודים, ומדוע אינך שואל אותי מתי אני מתכוון לחזור הביתה ולהוריש אותך מבית אמי? מישהו בודאי דאג ללחוש על אזנך גם שמועה שכזאת." אביעזר קינן נדם. דממה נפלה בחדר. הוא הביט בפני בנו כאילו כל המעמד הזה הוכן בדמיונו כבר פעמים רבות. שיחה נוקבת שכזאת, אבל לא הבית. הן ידע שיבוא לקחת מידיו את ביתו, אבל לא ציפה שכך יעלה ויציג את העניין, בשעה שהוא כה חלשלוש וחסר הגנה.
"אני שמח שיצא לנו סוף סוף לדבר קצת. אני רואה שאתה עייף. אולי כדאי שגברת גוברמן תבוא בסוד הדברים." אמר בענייניות.
"ובכן גם על גברת גוברמן הוא יודע." מילמל לעצמו "אם כך אני באמת אבוד." לחש אביעזר ברפיון.
"כל החיים אני אוסף עליך כל בדל של ידיעה. אני יודע עליך דברים שמעט ילדים יודעים על הוריהם, אפילו שנמצאו איתם כל החיים. אני יודע עליך דברים שגם אתה תשתומם לדעת על עצמך. דברים שיבהילו אותך ויקצרו את חייך, אבל אל תדחוק בי להעלות אותם כעת. כן, ידוע לכולם שאתה חי מנדיבות ליבה של גברת גוברמן.אומרים גם שאתה מזיין אותה מפעם לפעם, אבל אני לא מאמין בכך, זה לא הסגנון שלך. אף פעם לא היתה בך קלות הדעת והפזיזות של אדם צעיר. מאיפה אני יודע? איך אני יודע? בלי שזכיתי לשום שיחה טובה איתך במשך שלושים ושלוש שנים. דיברתי עם כל מיני אנשים שנתקלו בך פה ושם. קראתי כל מה שכתבת, וכל מה שכתבו עליך, והרכבתי לי מין דמות, אולי לא אבהית אבל מושלמת פחות או יותר. כמעט אף אחד ממי שהכירו אותך לא אוהב אותך ממש. אתה מקוטלג אצלם כבן אדם שאוהב יותר לשנוא מאשר לאהוב." הצליף יחיעם .
"אתה חושב שאתה מכיר אותי, זה מה שנדמה לך? בסדר, לא אתווכח איתך. מתי אתה רוצה את המפתחות? אני חלש מדי מכדי לנהל איתך קרבות. אם תרצה אתה יכול לעבור לגור אצלי. לא נגעתי בחדר של תרצה אמך. תוכל גם לגור במרתף. יש שם דירה שלמה, ולא תצטרך להשתתף איתי באותה הדלת. תהיה חופשי לנפשך." הודיע לבנו. "יש על מה לדבר אבא, אבל זה בעצם לא אקטואלי. כרגע אני עם לב ציון, ואחר כך אלך למקום אחר. אינני איש של בית אחד. אמנם אתה נישלת אותי מחייך, אבל כרגע אינני מתכוון לנשל אותך מבית אמי." אמר.
"פרלה סדיקוב המתווכת אמרה שהכל כבר מוכן אצלך: החוזים, עורכי הדין הכל. היא תמיד יודעת על מה היא מדברת, ואתה סתם כך פוטר את הכל כאילו לא היו דברים מעולם?" שלף אביעזר קינן פתאום את הקלפים שלו בזמן הפחות מתאים בדיון שכזה. "הכלבה הזאת. כן היא יודעת הכל. באיזה מקום היא אפילו מאוהבת בך. למרבה הפלא איזה זכרון של חסד מרוחק משוח עליה כשהיא מדברת עליך. אבל היא צודקת. הכל מוכן, רק שטרם נפלה אצלי ההחלטה. אתה מבין אינני בדיוק במצב מתאים להחלטות כאלה. סדרי עדיפויות. נכון שמוטב לא לדחות ענייני רכוש, אבל כרגע יש דברים חשובים יותר. לב ציון מוכר את בית הוריו כדי לממן את האידאות שלו, אבל אני לא הגעתי עדיין לידי החלטה ולכדי אידיאליות כמוהו, הבית של אמו ריק, ואילו אתה עדיין גר כאן. נכון, הכל מוכן. דווקא כאן מוכנים לקנות וביוקר, למחוק את החורבה הזאת ולהקים במקומה דבר מה ראוי יותר, אבל כאמור עוד לא עכשיו. אולי מחר אולי בעוד שנה אולי יותר. הכל בעיתו אבא הכל בעיתו." אמר יחיעם לאביו. "ובכן, זאת היא המזימה. יבוא בולדוזר וימחוק את הבית כאילו היה כפר ערבי. זהו ! זאת התכנית? תגיד! ידעתי שאין לך שום קשר לבית הזה, ולמה שיהיה. החורבה הזאת יש בה מליון אידאות, פיסות נייר ופתקאות של חלומות, של טורים בעיתון, של מחקר תקומת התרבות העברית בארץ ישראל, הספרים של סבא וסבתא שלך, הספרים שאני רכשתי, של נאטלי. אין פה בכלל בית, כאן הכל זה אידאות, חלומות נכזבים וחלומות שטרם הגיע יומם. הכל כאן מסודר ומקוטלג ואתה רוצה למחוק את הכל בן?" אמר אביעזר מבלי להביט בבנו, ורק באצבעו הורה לכל עבר, על מדפי הספרים והאיצטבאות שאצרו את כל עולמו.
"אל תתרגש כל כך עוד לא הגיע הזמן. עכשיו, כשאתה מסביר הכל, מתעוררת אצלי בכל זאת הסקרנות לגבי החלומות שטרם הגשמת. אומרים שלנאטלי אשתך יש חלומות להגשים כאן עולם חדש על חורבות המדינה שלנו. הזכרת כאן את הספרים שלה. מישהו עיין בהם ברצינות? קרא את הערות השולים? את הפתקאות? אומרים שמהפכה מנהלים בפתקאות. משתדלים לא להשאיר עקבות. אולי בכל זאת אתנחל כאן בביתנו לימים אחדים. אקרא לי. אינני תופס איך לא הבנתי שאפשר ללמוד מאנשים כמוכם. אל תדאג בקשר לספרים. נארוז אותם בקרטונים. לא יאונה להם כל רע." אמר בקרירות ועזב את הבית. "עוד תשמע ממני אבא." קרא כשהיה כבר בחוץ. ,עוד תשמע ממני". "מנוול, טינופת, חלאה שכזאת. שטינקר. איך לא ידעתי. איך יכולתי לדעת כמה מתועב ומבעית יכול להיות הבן שלך?" מלמל לעצמו אביעזר קינן.
 
קופות של שרצים
שלמה הירשנזון היה מוטרד ומאוכזב. כבר שבועות אחדים הוא שוהה בעיר הזאת, ועדיין לא עלה על שום קצה חוט. לא שלא היו בידו קצוות אחדים, שאם היה הולך בעקבותיהם היה מגלה בודאי משהו, ואם זאת לא מגיע עדיין לשום מקום. הוא "כבר ראה הרבה בחיים", אבל מין הרגשה פנימית שהעיר הזאת הנראית כה תמימה לכאורה, אינה אלא פקעת של צפעונים רוטטים ומסוכנים לא הרפתה ממנו. ועדיין לא היה בידו זנב של חוט. הרבה תחושות ושום "חומר קשה" - שום עובדות . כלום. הוא שנא את המצב הזה. "אולי כבר אינני מה שהייתי פעם" חשב. החוש השישי שלו כבה. אותו חוש שבגללו הזעיקו אותו מהפנסיה, שרוצצה כל שריד מחושיו המחודדים, מהתשוקה הבלתי נלאית לפענח תעלומות, לחשוף ולמנוע פיגועים. כשנרצח ראש הממשלה הוא כבר היה אגדה מהלכת. "אילו היה בשרות לא היה קורה אסון כזה " אמרו כולם. ועכשיו מה? מונחת לפניו ערימה של ניירות שליקט הדוס התימני הזה צ`ובי. כל מיני ידיעות מבולבלות שאין להם יד ורגל, לא ראשית ולא אחרית. בולמוס של איסוף בלי שום כיוון ותכלית של כל סבלות העולם ואשתו, והרי אין הוא צריך להפוך את כל ערימות הזבל - משימה כזאת נבצרה גם מהרקולס. כאן דרושה שיטה שתצמצם את מה שנחוץ ותתמקד בעיקר. הרי מסתתרת כאן מזימה שפלה לרצוח. לו נחוץ "פרופיל", מין "טביעה" של רוצח שתבליט אותו מאחרים. דרושה כאן "תאוריה", אלא שהוא לא היה איש של תיאוריות - הוא היה איש של חושים, אינסטינקטים, ראיה פשטנית במקצת של בני אדם. דרושה לו מין הבחנה דקה, רדארית, שמזהה פחדים ושקרים, רטיטות בלתי נשלטות של פנים ואברים, ערמומיות מתחסדת ומתחנפת של פושעים מסוכנים, טעויות קטנות שעושים אנשים לפני שהם נופלים בפח. הוא ידע שהרוצח העתיד לבוא הוא יחידי, בודד, אולי בעצמו אינו יודע שהוא עתיד לבצע רצח, אבל מכין את עצמו. טוען את המצברים. רוצח פוליטי צריך הרבה שיכנוע פנימי, הרבה מוטיבציה. והתימני הזה צ`ובי מה הוא הביא? מחסן נשק במפעל החרסינה של גדעון לב ציון. שלושה אקדחים ברשיון. הוא כבר ערך את הבדיקה. מישהו שמע שמישהו אמר ש"צריך לעצור את הימין", מזה כבר עושים קונספירציה. ובאמת צריך לפקוח עין . עכשיו הכל אפשרי. הבחור הזה גידי, אם הוא דומה במקצת לאביו האלוף לב ציון, הרי הוא מסוגל לכל דבר. אם ריכז מסביבו בחורים אחדים מ"היחידה" - אז כולנו צריכים לחיות בדאגה. אבל באמת איזה עורף יש לו? החריאטים השמאלנים האלה לא מסוגלים לסדר מחתרת, לא מפני שהם לא היו בסיירת מטכל, בשב"כ ובמוסד. הם היו, ודווקא הם בסדר, אבל פשוט חסר להם משהו. חסרה להם אידיאה, אידאולוגיה שכזאת שבגללה מותר הכל אפילו לרצוח. מי יעמוד מאחוריו של מופרע אחד או שניים? הפועלים שלו? "העם חיליכה? עם עבדים מזי רעב" ממפעל הקרמיקה. זאת היא בדיחה חסרת טעם. אולי אריק צוקרמן וחבורת "עושי טוב" מדושנת העונג שלו, הנובו קפיטליסטים האלה? אלה יצאו להגן על רכושם, על האידיאה של "היזמה הפרטית" איזה שטויות. כן, הם ילחמו על איכות החיים שלהם, על הארוחות הטובות, על הטבח הבלגי, על הנסיעות הקצרות לאירופה, על הדמוקרטיה, על זכויות האזרח שהם סידרו לעצמם, אבל הם לא מסוגלים לרצוח בשביל זה. כולם כבר מסודרים גם בלי המדינה. אבל הממזר התימני הזה צ`ובי מודיע שהם מקיימים שיחות וקשורים עם אחרים בערים אחרות - איזה מין תנועה עממית רחבה. הסר דאגה מליבך הירשנזון, הם לא הולכים להתייצב בצמתים. מדושני עונג יופיעו פעם בשנה לעצרת של חצי מליון אימפוטנטים בכיכר רבין. כל השמאלנים האלה נועזים רק שהם ביחד, אבל קמצנים מופלגים כל כך. אצים להרבות נכסים ככל שהרחיקו לכת בסוציאל דמוקרטיה שלהם, כך הם חרדים יותר על רכושם. כולם יכולים להסתדר גם בלי המדינה, רכוש וכסף כבר ממתינים להם באמריקה , בלונדון איפה שתשים את האצבע. אולי הגיע הזמן לבקר אצל אביעזר קינן, חשב. הוא הזקין כהוגן, יותר ממני, אבל ההבחנות שלו עוד חריפות. זה ניכר ברשימות סוף השבוע שלו, הוא מחובר עם מה שקורה כאן. חבל להחמיץ את נקודת המבט שלו. כמעט כל מה שדיבר עליו במשלט שמונים וארבע, אז לפני חמישים שנה, הכל קרה - סעיף אחרי סעיף כמו נבואה. איך יכול היה בחור בן שמונה עשרה לראות בבהירות כזאת את הכל, את כל מה שיקרה לנו, זאת אינני מסוגל להבין גם היום, אבל עובדה שאביעזר קינן ניבא את כל הדברים הרעים שקרו לנו. מדינה היא דבר משחית הירשנזון, אבל כל עוד היא תשאיר לנו חופש דיבור אז היה "כדאי", במילים האלה הוא אמר את כל דעתו על המחיר הנורא ששילמנו אז ולא ידענו. אחר הצהרים , כשהניח שאביעזר כבר סיים את מנוחת הצהרים, שאנשים קשישים כמוהו כה זקוקים לה - דפק שלמה הירשנזון על דלתו. אביעזר פתח לו ושניהם עמדו דמומים מביטים איש בפני רעהו.
"הירשנזון, אם באת לכאן סימן שיש בידך משהו. להתכונן לבוא איתך? הצלחתם סוף סוף לפענח הכל?" אמר.
"תרגע אביעזר, אתה עדיין רדוף. התיק שלך כבר סגור מזמן, אם בכלל היה תיק. במחשב אין כלום, את אף אחד במדינה הזאת לא מעניין מה שהיית ומה שעשית פעם. הזמנת אותי בפעם האחרונה, אמרת שגם אוכל ללון אם ארצה. זוכר?" "הדברים משתנים מהר הירשנזון, כבר שנים אני בודד כמו כלב, והנה פתאום הילדים רוצים להסתופף בצל קורתי. יראו אותך, יתחילו לשאול שאלות - מי אתה ולמה?. יתחלו לחשוש שאני מנשל אותם מנחלתם. במילא יש לך דירה שלכם אי שם באחד הרחובות השקטים במרכז. משהו מטריד אותך הירשנזון, ראיתי את זה מהרגע הראשון, והתימני הקטן נושא הכלים הפעלתני שלך? לא הבאת אותו איתך? מתרוצץ בכל פינה הצ`ובי הזה. מה יש כאן בעיר העלובה הזאת שאתה כל כך מוטרד הירשנזון?" אמר אביעזר קינן והזמין במחוות גוף את שוטר החרש להכנס. "שב! אני אכין קפה". "ימים קשים לישראל אביעזר. מאז שרצחו את רבין אין כאן שקט. כולם מבינים שזה יכול לחזור, לשכפל את עצמו. ימין ירצח שמאל ושמאל תרצח ימין, לא חסרי משוגעים אנחנו."
"אלה הרוצחים, אינם משוגעים הירשנזון. זה הכל מתחיל בתכנית. משוגעים לא עושים תכנית, הם רוצחים פתאום בלי תכנית, שוחטים אשה, אונסים וחונקים, נבהלים ולוחצים על ההדק. חכה אמזוג לך את הקפה, אולי אמצא כמה עוגיות." אמר ודישדש לחפש אותן במטבח.
"תמשיך אביעזר. מה רצית להגיד על הרוצחים? אינני חייב להגיד לך. מאז הרצח של רבין כולנו מחפשים רוצחים. יש ידיעות שעכשיו ירצחו משמאל." "אצלך הירשנזון כולנו חשודים. שמאל ימין מה זה כבר משנה? מדוע אתה מחפש רק שמאל? ולימין אין סיבה לרצוח? עד שלא יסדרו כאן שלום אמיתי לכולם תהיה סיבה לרצוח. לערבים אין סיבה לרצוח? למי אין? לך תכניס לחדרי העינויים ששה מליון איש ותוציא מהם מי עומד לרצוח את ראש הממשלה. אני לא מאמין שאיבדת את שפיות דעתך הירשנזון." החל אביעזר קינן מתלהב בדיבורו. "שתה את הקפה, הנה יש גם עוגיות שהשאירה כאן שולמית בתי."
"זה בדיוק העניין מי מבין כל ההמון הזה ירצח את ראש הממשלה? זה הכל אביעזר." "ומה לי ולזה? אתה מדבר כאילו שאני מחזיק איזה אבן בוחן מופלאה, שבעזרתה אפשר לקבוע מי מתכוון לרצוח בכל רגע. זה דווקא מעניין, רק אתמול קראתי משהו על המח, איזה מחקר אפוקליפטי אבל לא משולל היגיון. כתבו שלא רחוק היום, נזהרו שם לא לקבוע תאריך מדוייק, אבל מכיוון שהכל כימיה וחישובי אנרגיה - יוכלו מן הצד בעזרת ציוד מסורבל בהתחלה, לקרוא מחשבות בעזרת חיישנים, שיתרגמו את הסיגנלים והריאקציות הכימיות, ישובו ויתרגמו באופן כזה, שמה שמתרחש אצלך המחשבות, התודעות והתמונות יהיה שקוף וגלוי בשבילי, בשבילך לכל אחד. כמובן שמטבע הדברים ידעו מייד את הדברים שגורמים למוח סערות נפש גדולות, כמו תשוקה לאשה, גם תמונות פנימיות והבזק פתאומי הקורא לאדם לרצוח. וכל מה שנשאר לך זה רק לשבת במשרד ולהסתכל על מסכי המחשבים, לראות את ההבזק לפני שמתרחש הרצח ולרוץ לתפוס את הרוצח."
"אל תבלבל אותי עם מחשבים אביעזר. רוב המידע שמונח שם הוא חסר תועלת וחסר טעם. אתה ואני אנחנו אנשים שלמדו מהניסיון, מהחושים, רק שלי אין את היכולת שלך להגיד את הדברים שישמעו כבעלי טעם. קפה טוב יש לך." נפלה שתיקה ושני הגברים שתו לאט את הקפה. אביעזר קינן בחן בעינו העצומה למחצה את פני חברו. הוא ידע שהג`ינג`י יכול להיות בלתי צפוי, שהכל אצלו חיפוי והתחפשות, כיסוי והתחבאות. אולי הוא פשוט התעייף, איבד את תכונות הצייד היצירתיות שלו. זאת תקופה מבולבלת, חשב - אנשים מבולבלים. דווקא בזמנים כאלה קל לזהות את "האנשים הנחושים, חדורי האמונה". הם אינם רבים. לא יתכן שדבר כזה נעלם מעיניו של שלמה הירשנזון הג`ינג`י.
"למה לך את כל העסק הזה הירשנזון? את מי אתה מייצג כאן במרדף הזה אחרי רוצחים אולטימטיבים? כאן הכל הזדעזע, כאן הכל מתמוטט. קשה להשלים עם זה אבל הכל זורם עכשיו הכל חולף." מלמל אביעזר קינן בלחש שלא נעלם מעינו החדה של חברו. "אינך תופס, אני מייצג את היציבות. אתם הימין והשמאל אתם החולף והמשתנה. השבכ תמיד מייצג את הקבוע, את הצורך של כל חברה ביציבות ובבטחון. גם אם תקום כאן ממשלה של ש"ס אנחנו נגן עליה, וגם על ממשלה של מר"צ. זאת היא הדמוקרטיה, זה טיבו של כל משטר. אי אפשר בלעדנו. אם זה טרור שחור או טרור אדום. הפסמיזם והדכדוך שלכם אינם נוגעים לנו, גם לא התרוממות הרוח חסרת השחר כשאתם עושים שלום. גם אם ירצחו שנית את ראש הממשלה, שאנחנו מופקדים על בטחונו ימשיכו להזדקק לנו, מפני שאין לנו תחליף. איך שלא תעמיד את הביצה הזאת תגיע למסקנה שאי אפשר בלעדנו." ירה שוטר החרש את השקפתו.
"אתם מורעלים הירשנזון, השתילו בתוככם שוטרי חרש שכבר מזמן לא מייצגים את האמת האוניברסלית שאתה מרצה לי עכשיו. אינני יודע מושתל של מי אתה, אבל הצ`ובי הזה הוא בפרוש מושתל שלהם. אני לא אתפלא אם הוא לא פינה את הדרך לרוצח בדרך כלשהי. הלא חובת הציות שלו כך יטען, היא לריבונו של עולם. תגרד אותו קצת, תקלף מעט אצלו את הביוגרפיה, תבדוק מאחורי כל העצים שמשמשים לו מסתור את הפרצוף האמיתי שלו. זהות היא בסופו של דבר הנאמנות. תבדוק למי באמת מסורה נאמנותו. בטחון הציבור איננו אידאל בסיסי, תמיד יהיו בעלי אידאלים נעלים יותר. אני לא אתפלא אם מחר לא יחסלו גם אותך, למרות נאמנותך המדומה לכל משטר שהוא. גם למתקרנף הגדול ביותר יש סדרי עדיפויות, ישנה היררכיה של נאמנויות, העדפות שונות, טעם שונה, אמפטיה וסימפטיה למנהיגים, רגשי בוז והערצה מתחלפים. שום סוציולוג או פסיכולוג לא יסביר זאת. מה שנראה לך כמו סדרי עולם תמידיים עלול להפוך מחר לאנרכיה נהיליסטית. המקריות המחזורית בטווח של אלפיים שנה יכולה להסתיים בטרגדיה, כפי שכבר אירעה פעמיים בעבר. הרעיון הדבילי שלך שתמיד יהיה לבטחון את מי לשרת אין לו שום בסיס. כשלא יהיה כאן כלום, כשיתרחש כאן איין מדיני, זה קשה לתפוס, אבל זה אפשרי מאד גם בגלל עוצמתו של האוייב מבחוץ, אבל בעיקר בגלל עוצמות השנאה שלנו. השנאות הפנימיות האידאיות המבקשות לסלק מעל פניהן כל יריב ומתחרה ומפוררות כל אידאה מאחדת." אמר דברים שהעיקו עליו למן הרגע שנכנס חברו לבית.
"כשאני שומע אותך אביעזר אתה כאילו מחזיר אותי למשלט ארבעים ושמונה. גם אז דברת ככה, כאילו לא חלפו חמישים שנה. אותו להט ואותה אובססיה, כאילו דבר לא השתנה מאז. אתה יודע? כשהשתחררתי ונכנסתי לעסקים האלה ראיתי בך את היריב המסוכן ביותר שלנו. אתה זרעת את את הזרעים האלה בשמאל. כמה השקעתי כדי לפורר אותכם, לרסק , לגרש אותכם מכאן, להרחיק אותכם מכל מגע עם הערבים והקומונוסיטים. אף פעם לא הצלחתי להכתים אותך, כאילו היית טפלון. ידעתי שאתה אחד האידאולוגים של ההשקפות המסוכנות הללו, אבל באופן מעשי לא עשית שום דבר מפליל. זה היה המזל שלך, אבל תלמידיך פעלו. אמר הבלש.
"הירשנזון, אינני יודע איך לפרש את הנהייה הזאת שלך אל משלט שמונים וארבע, אבל עוד לפני שהספקנו להעביר את המתים למנוחת הקבע בבתי הקברות - אתה כבר נעלמת. כל כך מהר הספקת לבסס את המנגנונים שלך: בטחון, שליחות ומסתורין. בעזרתם אפשר להקים חברה חדשה, מדינה ועם חדש. אבל זה לא יעבוד הירשנזון, זה לא עבד בשום מקום, ולא יעבוד גם כאן. יקלפו אותכם קליפה אחרי קליפה עד שיתגלה שאתם עירומים, שאין לכם מה להסתיר יותר, שאין לכם על מה להגן יותר." אמר. "תמשיך אביעזר תמשיך."
"עכשיו רוצים להפחיד אותנו ברצח. רוצים להפחיד אותנו במלחמת אחים. להניח את הויכוח האידאולוגי הצידה ולתת לרובים לדבר, ליצרים הכי בהמיים. מרעימים בתותחים כדי להשתיק את המוזות. ההוגים משתתקים והרוצחים מדברים. ומתי? כשהכל מונח על הכף. אין יודע מי ינצח ומי יובס. אלוהים משחק בקוביה הירשנזון. לכולם יש אלוהים הנוטע בלב מאמיניו תקוה לנצחון." פיו של אביעזר קינן היה יבש. הוא הלך למטבח ולגם כוס מים מן הברז.
"אולי יש לך משהו חריף בשבילי?" שאל הג`ינג`י.
"יש ויסקי, יש סודה, יש וודקה, יש קולה. יש לך איזה שהן העדפות הירשנזון? במקצוע שלך צריך לשמור על צלילות. המשקה אמנם מחזק ומחדד את המחשבה, אבל מחליש את כושר הפעולה. קח ויסקי." אמר והגיש לחברו כוס ויסקי ופחית סודה שנמצאה במקרר. "אני מחפש רוצח אביעזר, רוצח עתידי. כולם יודעים שהוא מתהלך פה בינינו ומסרבים להאמין, אבל אחרי רצח רבין מוכרחים להאמין בכל." אמר הירשנזון כשהוא מחליק לגרונו את כוס הויסקי המהול בסודה.
"הבט הירשנזון, אדם כמו אותו רוצח שהגיע למחשבות על רצח, עבר בודאי כמה מדורים של מחשבות. ראשית, את מי ירצח? אין זה ברור מאליו שמראש התכוון לרצוח את ראש הממשלה. אפשר כי תחילה התכוון בכלל להתאבד, משום שמה שבאמת הפעיל את נפשו היה לעשות מעשה גדול, שיעורר את הנפשות ואולי במיוחד את נפשה המתפעמת של אהובתו. ככל שהרבה להרהר בתגובתה על מעשהו, הגיע לידי מסקנה כי לא רק שהמעשה לא יעורר את נפשה לראות את גודל הקרבתו, יתכן שאפילו תבוז לו בלבה, משום שמעשה שכזה יחשב בעיניה לפחדנות בזויה ושפלה. מכאן יכלה המחשבה על הרצח לקבל תפנית. ברור כי במעשה הרצח ראה את המעשה הגדול ביותר שהיה ביכולתו לעשות, ומייד כיוון את עצמו לרצוח את אהובה של אהובתו, את חברו הטוב ממנו, ובכך לנתק את החוט המשולש בשלושת קצותיו: יגדע את חיי חברו, יוביל את עצמו למאסר עולם ויאמלל ללא תקנה את חיי אהובתו. אנשים כאלה עסוקים בעיקר בעצמם ותמיד הם מדמים לעצמם איך יראו אותם אחרי מותם, מפני שאין להם למסור לבאים אחריהם דבר זולת מוות מבוים כהלכה. ובאמת, ככל שהעמיק לדמיין לעצמו את תוצאת רצח חברו בא לידי מסקנה, כי לא רק יאמלל את עצמו במאסר עולם ושמו יתחלל כרוצח אחיו, ישהה כל ימי חייו בין עבריינים רוצחים ופושעים, ואפשר שגם יתענו לו אלה בעינויים גופניים. ואולי במיוחד, כשהוא מתעורר בבעתה מחלום מסוייט שם מנסה מישהו לסרסו, אבל בעיקר, במעמקי לבו ידע שהללה אהובתו תבוז לו ותתעב אותו עד יומו האחרון , עד שבסופו של דבר מה שישאר לו יהיה - לשים קץ לחייו ולתלות את עצמו בבית הסוהר. ומכאן לרצוח ראש הממשלה הדרך קצרה. כאן יש מעשה של גדולה, שתחרט לנצח בלב כל, ואפילו תתעב אותו, לעולם לא תקרא לו רוצח ניקלה ומתועב, ולעד תתפעם נפשה מגדולת נפשו ואומץ לבו, על התשועה שהביא לכל העם." אביעזר קינן שתק והתבונן בבלש שישב מולו כמהופנט.
"מניין לך אנליזות כאלה? אתה מדבר כאילו כבר אתה מתבונן במכונה המשונה שהזכרת קודם, ונפשו של הרוצח פרושה וגלויה לפניך?" אמר הירשנזון ספק בלגלוג ספק בהתפעמות.
"אני יודע שבדרך המחשבה שלך חשובה השורה התחתונה - היה רצח. המניע והחיבוטים אינם חשובים , אבל אתה הרי מחפש סימנים מקדימים, ואיך תגלה אותם אם לא תנסה לחשוב ולפנטז עליהם. גם הרוצח המתועב ביותר חושב ומרגיש כמו בן אדם, זה כל האבסורד במקצוע שלך הירשנזון, הפושעים שאתה מחפש הם אנשים נורמלים לחלוטין. מחשבות מעין אלו עוברות בראשם של כל בני האדם המאוהבים באופן קיצוני. אתה מחפש איזה מניע אידאולוגי אצלו, אבל גם אמא שלו הרגישה שבזמן מסויים נכנס לדיכאון כבד, וכשנודע דבר חתונתה נהפך לצל של עצמו, כה מדוכא היה, חדל מלאכול, בשרו כחש ושיערו החל נושר, היה מסתגר והחל מדבר על כוונותיו להקריב את עצמו על מזבח גדול. מה אנחנו יודעים על משפחתו? הלא הסודות הכי גדולים נמצאים בתוך המשפחה. אנשים כאלה חשופים לגילוי עריות ובגידה, אנשים חסרי סובלנות כאלה שזקוקים לאוטוריטה שאומרת: הכל מותר! הם יהיו לרוצחים אם סביבתם תאפשר זאת."
"המשך המשך" אמר הג`ינג`י
"ואיש כזה שעודנו נתון באותן מחשבות התאבדות - על מה הוא באמת חושב: `הן לא בי תלוי הדבר. כדור אחד בעין ואין עוד כלום. החיים לחוד וזה לחוד, החיים ישנם והמוות איננו כלל`, וגם במותו החיים נמשכים והמוות איננו. וכשהוא מוחק את המוות הוא מתחיל להאמין בחיי הנצח שבעולם הבא, שאינם מנותקים מחיי הנצח שבעולם הזה. פשוט מעבירים את העולם הבא וממשיכים בו את העולם הזה, מפני שהזמן איננו איזה סרט של תמונות, מפני שהזמן הוא רעיון שאפשר למתוח אותו עד אין סוף." הרים אביעזר קינן את קולו. נשמע שיקשוק הבריח של שער החצר. "מוטב שלא תרים קול. צ`ובי השותף שלי הוא מין ברנשון, שיתכן שהוא מצותת עתה בדלת ביתך באזנו או באזנו של אחר. אפילו על אזנו של יחיעם קינן האין הוא בנך? גם עליו הוטל לעקוב אחריך. הוא אגב בא לכאן גם כדי לשים קץ לענייניך פעם אחת ולתמיד, ויש לו גם יפוי כח לכך: לחסלך בשעת הכושר, אך לא לפני שאת הבית יעביר לרשותו. מפני שאתה יודע יותר מדי, ועלול להלשין בעיתון שלך, ואני חוזר ואומר לך את זה בודאות גמורה שזה נכון בהחלט. להם ברור משום מה שאתה מרגל ואם עדין לא הלשנת אז עתיד אתה להלשין, מפני שמעולם לא השלמת עם מה שבנינו כאן, כי המדינה הזאת לא נתפרה לפי מידותיך. נכון?"
"אם כך צדקתי הירשנזון. באת לכאן כדי לדובב אותי. ידעתי שהתיק שלי אצלכם מעולם לא נסגר. פשוט שיקרת לי בשם משלט שמונים וארבע." אמר אביעזר קינן בהשלמה. הרשת פרושה מסביבו, כך אמר זה עתה הבלש הזקן.
"תיקים נסגרים ונפתחים לפי הנסיבות, כשאין צורך הם סגורים, כשיש צורך הם נפתחים. אפילו אצלך אחרי חמישים שנה התיק לא סגור. מדבריך ברור הדבר כי אותו רצח שלך לא נסגר אצלך מעולם. איך יכול בן אדם לדבר כך על חיבוטי רוצח אם לא עבר בעצמו את כברת הדרך הזאת בנפשו." אמר.
"ממני לא שמעת דבר הירשנזון. אבל אם אתם נזקקים לשסות בי את בני, טיפוס נאלח ומושחת כפי שעולה מדבריך, לרגל ולחקור את אביו, גם אם אינני אב טוב כפי שאתם בודאי יודעים. אין זאת שאתם באמת נואשים. נרדמת בשמירה הירשנזון! האמת הוא מה ששמעתי כי בדעתו של בני לנסוע לתל אביב לשם מלשינות, למסור שם את כל השמות והאנשים שריחרח כאן סביבם? רובם אנשים ישרי דרך שלא עוללו רע לאיש. והוא את נפשו יציל? כאילו ימחל לו איזה עוון רשום באחד מתיקיכם. הגד האם כבר הלשין על מישהו או לא הלשין עדיין? האם באמת כבר הספיק לעשות דבר מה? האם לא שלח מכתב מתוך טיפשות?" התלהט.
"לא! לא! לא הספיק כלום וגם לא היה בדעתו." ענה בחיפזון. "שקר הירשנזון! הרי לשם כך אתה נמצא עכשיו פה.והוא שם. אם לא כתב מכתב אולי פיטפט לפניך או לפני צ`ובי שלך. הגד את האמת, הרי שמץ כבר השמעת באזני זה עתה. רק אתמול היה כאן ואתה כבר חרצת לי דין. לא אמרת זה עתה כי בא לרצחני נפש ולרשת את ביתו. והרי אין לו אלא להמתין מעט. תפתח מעט את לבך כרצונך, הרי אינך חייב להיות טיפש גמור. בימינו נוהגים אנשים חכמים לשתוק ואינם מפטפטים. בני, וחברי בוגדים בי כמו נחל, כולם בגד בוגדים בגדו. עכשיו אם אין לך הוכחות מוצקות יותר, ואתה עדיין מאשים אותי בעניין הישן הזה שאתה מכנה בעקשנות רצח. אז לך לך הירשנזון. הרוצח שאתה מחפש לא נמצא כאן. הפרבלום הישן עדיין נמצא בארגז הכלים מתחת לכיור במטבח. מאז לא ניקיתי אותו אף פעם. הוא הפך בודאי לגרוטאה מחלידה. אתה חושב שתוכלו לחלץ במעבדות שלכם איזו הודאה ברצח מחתיכת ברזל מחליד אחרי חמישים שנה? עכשיו לך הירשנזון. קבלת די ואמרת די."
"תמיד היית איש מעניין אביעזר. תודה על הויסקי. באמת אינני במיטבי. הבן שלך, זה לא רעיון שלי. הצעירים היום חדים יותר מזימתיים יותר. אני בחיים לא הייתי שולח בן לרגל אחרי אביו. משהו מתעוות כאן אביעזר. רציתי שתדע שבשעתו הערצתי את תכניות הרצח שלך. אני ישבתי עליך אז מן הרגע הראשון, כשאלך תוכל לבדוק את הפרבלום שלך ותיווכח שניטרלתי בו את הנוקר. גם אם היית יורה לא היתה יוצאת יריה. אבל מה זה משנה? `הזקן`, חנן אותך בו במקום. במדינה צעירה שרק נולדה אין מקום להרבה בוגדים. הגיע הזמן ללכת." הוא קם ממושבו והתקרב לדלת. "אתה טועה הירשנזון. אינני יודע איפה היית אז ומה עשית, אבל אתה טועה טעות גסה, מה כבר יעזור אם אכחיש, אולי בכל זאת כדאי שתקח אותי ונגמור עם הפרשה הזאת אחת ולתמיד. המדינה תפעיל את כל הפרקליטים המלומדים, ינערו את כל התיקים המאובקים, הפעם בריחוק של זמן, ללא הסערות והסקנדלים תצליחו אולי להוכיח שאביעזר קינן רצה לרצוח את ראש הממשלה." אמר בנחת כשהוא מושיט את ידיו לעבר חברו, כאילו אמר `אסור אותי בנחושתיים`.
"עזוב את זה אביעזר. זה הכל כלאם פאדי." אמר הג`נג`י ויצא.
"ממזר הירשנזון הזה." חשב אביעזר קינן והלך לפתוח את הטלויזיה.
 
כרוניקה של פשעים בעיר קטנה
בסוף הקיץ הפיצו אלמונים מודעות אבל על מות רבם של "הליטאים". קודם לכך הוציאו עליו "דין רודף", היכוהו בחדר מדרגות אפל, איימו על חייו בטלפון ולבסוף הודיעו בכרוזים על מותו של הרב זוננשטין. במודעות נכתב: "בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על פטירתו הפתאומית של בננו, אחינו היקר רודף צדקה וחסד, מחשובי הרבנים בדורנו. הלויה תצא..." וכיו"ב. הרב זוננשטיין מטעמו מיהר והאשים את הרב צבי בילבסקי רבם של חסידי גור כמי שאחראי למעשה ואמר: "מי שממציאים עליו כי מת הוא מאריך ימים. עכשיו אני יודע שנוספו לי חיים." תחילה חשבו שמלחמת הכרוזים הזו נבעה מרשיון "איכלוס" שקיבלו "הליטאים" ממהנדס העיר, ולפיכך מיהרו והציבו כיתות לימוד אחדות במקום שנועד לחסידי גור, ואכן המאבק הסמוי הזה מעינינו, שלא חסרה בו אלימות - צץ ועלה פתאום והיה לנחלת הציבור הכללי. היתה גם עתירה של חסידי הרב בילבסקי לבג"צ. והנה צץ ועלה עניין חדש, כשעלה חשד שהרב זוננשטיין שלח רשימה למשרד האוצר ובה שמותיהם של אברכים שהצהירו כי "תורתם אומנותם" ובשל כך קיבלו פטור מהצבא, אינם משלמים מיסים אך עוסקים בעבודות שונות. מפה לשם הופצה גם תמונתו של הרב עליה נכתב "מוסר", אחרי שהלשין על ארבעים וחמישה אברכים. הרב כמובן דחה מכל וכל את האשמות הללו "אינני מבין מה רוצים מחיי. לא הלשנתי על אף חרדי. גור זה אנטישמיות וסליחה שהם מייצגים חרדים, אבל אני לא אעשה כזאת. לי יש דרך ארץ." הרב החסידי בילבסקי הכחיש כמובן כל קשר למעשים שיוחסו לו וסרב להתייחס לדברים שנאמרו עליו, ואילו ראש העיריה, שקיבל אף הוא את הדברים בפקס הישר אל משרדו הודיע: "אני דוחה בשאט נפש גילויי שנאה מכוערים ומזעזעים כגון אלו ואני קורא לכל הצדדים בפרשה לנהוג איפוק וסבלנות." מובן שיש כאן אי נחת כאשר גוררים עניינים צדדיים שכאלה לתוך סיפורנו, אבל בכל זאת ראוי לציין כי ראש עירנו בעל המזג הרך השאיר את ענייני הנהלת העיר לחלוטין באי סדר גמור. בינתיים התרגשו לבוא רעות אחדות של סוף הקיץ. התחוללו שריפות איומות והכל ידעו כי אלו הצתות זדוניות הן, אך קצרה היד מלהשיג את מבצעיהן. בין התושבים גבר ריטון טפשי על מעשי ההצתה ועל אזלת ידה של המשטרה. התרבו מעשי שוד ופריצה כפל כפלים לעומת מימדיהם בימים קודמים. בכל זאת אפשר היה כמובן לראות בכך משהו רגיל ביותר הקשור לגידולה והתרחבותה של העיר, אלמלא עוד סיבות מכריעות שהפריעו את מנוחתו של ראש העיר, אשר עד עתה היה אדם מאושר בחייו, והנה מיום ליום נעשה שתקן יותר, מוזר ומשונה - מעלים סוד יותר. על שולחנו התנקזו כמובן כל החוליים והבישין של העיר, במידה שהיו מביאים במבוכה גם ראש עיר קשה יותר. הנה עסקן ידוע אחד רכש לעצמו עשרים חלקות קבר לצד הפארק, כי בעוד שנים אחדות יגמרו "החלקות הטובות" והאלטרנטיבה תהיה באיזור התעשיה הצפוני, שכבר היום הוא ידוע בזיהום האויר הקשה שלו. כשנשאל אותו עסקן על ידי לץ אחד אם איננו מאמין במשיח ענה: "מאמין אבל מי יודע מתי הוא יבוא, ובינתיים שיהיה נוח לילדים ולנינים שלי להגיע ולהשטתח על הקברים." ראש עירנו ידע שאם ילכו אנשים נוספים בעקבותיו של עסקן זה, יאלץ לסגור בקרוב את בית העלמין אף שתוכנן לספק את צרכיה של העיר לעשר שנים. עוד העסקן משבח את מעשהו "המרחיק ראות למרחוק", נדהמו קרוביו ומשפחתו לגלות כי בחלקות שרכשו במיטב כספם טמנה "החברה קדישא" אנשים אחרים. המומים פנו האיש ובניו למועצה הדתית ול"חברה קדישא", אבל הבעיה לא נפתרה. הוגשו תביעות ועגמת הנפש רק הלכה וגברה. מובן שנפלה כאן טעות, כך נטען בערכאות, אבל אפשר שגם זדון היה ושילמו כאן כסף. מיהרו להציע חלקות קבר אחרות, אבל העסקן ובניו סרבו לקבלן. למחרת הוצאו הגופות מתוך הקברים וקמה צעקה גדולה. עד לאותה שעה לא שמו לב שהנקברים על פי שמותיהם לא התאימו לאיזור הקבורה, ואין להניח שאנשי "חברה קדישא" יקברו אשכנזים במקום של מרוקאים. נשתכחו קברות הצדיקים שכבר עמדו להצית אש גדולה, אבל כסף כרגיל מגשר על פערים גדולים, ונמצאה לבסוף אחוזת קבר גם לקדוש מיכאיל סטראכונוב מאסטראחאן, על ידי כך שסיפחו חלקה ממזרח לבית הקברות. מיהרו איפא חסידי קדוש זה והסכימו בנדיבות שיקברו את המתים האלמונים הללו לרגלי "הצדיק יסוד חיי עולם" שלהם. מובן שהסיפור המשונה הזה עשה לו כנפיים, מפני שנפוצה מין שמועה עקשנית, כי מי שראשו קרוב לרגליו של הקדוש מאסטראחן יקדים בתחיית המתים. פתאום נתמלא בית העלמין שלנו שדים ורוחות. מובן שהדברים נשמרו בסוד, וגם העיתונאים הזריזים לא נואלו לפרסמם, מפני שהבחינו שמתרחשים כאן דברים עמוקים, והצדיקים הללו הטמונים בעפר החלו ממלאים בתוכנו תפקיד ניכר וחשוב ויש לנהוג בהם כבוד. גם החיים החלו נוהגים כאילו נמצאו "שעה אחת קודם לתחיית המתים" והיו כאלה שהקפידו לסדר את הבית , לערוך את השולחן ולהדליק את הנר, כדי שימשכו חייהם כפתיל אחד מן החיים אל המות ובחזרה, תוך שהם נמצאים בחיים אך אינם מסיחים דעתם מן המות. בכלל המתים התחילו תופסים אצלנו מקום, כאילו היו חיים, אבל מכיוון שבשרם כבר נרקב, נותרו מהם רק רוחות ונשמות לאחר "חיבוטי קבר ודין", והן החלו מזהירות כניצוצות של זוהר ואור, שסינוורו ממש את כל רואיהן. כה עצומה היתה תמונת ההתנוצצות הזאת, שרבים וטובים מתושבי עירנו והכפרים הסמוכים מיהרו לצאת ולהשתטח בפישוט ידים ורגלים על עצמות הצדיקים הללו, כדי שמשאלותיהם האנושיות והפשוטות למעט עושר, בריאות והצלחה ירדו לקרב עצמות הצדיקים, נפשם, רוחם ונשמתם. המוזר והיפה בתופעה הזו שהלכה וצברה תאוצה ועצמה היה בכך, שאם הזדמנת למקום, לא היה באפשרותך להבדיל בין החסידים של אותו צדיק . תמיד כיתרוהו בני כל העדות כולם גברים נשים וטף. זריזים היו נצמדים אל גוף הקבר, יושבים עליו, אחרים רמסו ברגליהם ממש את פיאותיו ונשים בנידה ליטפוהו באצבעותיהן. ומסביב לקבר מתרוצץ צבא של מאחזי עיניים המוכרים ברכות ומנבאים עתידות, סוחרים בתשמישי קדושה מוקצים, כורכים חוטי פשתן אדומים כסגולה, קמיעות וגבישים מינרליים שמקור קדושתם מפוקפק ומגונה. הכל דברים אסורים ומגונים כאשר מדובר בקברי צדיקים אמיתיים. מייחד את הקדוש הנוצרי מאסטראחן, שדבקו בו כל העניינים שבגללם נזקקים בני אדם לקברי צדיקים: להביא פתחון רחם לאשה, פריון לאדמה ומטר בעיתו, רפואה ופרנסה, תשועה ביום חורבן והצלחה בשדה הקרב. הדבר עורר כמובן התמרמרות לא מעטה בחוגים שסרבו לראות איך כל קדושת הצדיקים שחיו ופעלו בארצנו הקדושה נדחית ונדחקת לשוליים, מפני עצמותיו של צדיק ערל זה, שאך עתה נדחקו אל אדמת ישראל. חוגים אלה ניסו לטעון ואף הרימו קול צעקה שהכל נובע מפחיתות הדור, המצמיח שורש פורה ראש ולענה, והיו שקראו למחות את הקבר החדש מעל פני האדמה. אלא שכידוע צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים, והנהייה של ההמון אל הקבר הזה שימשה לו צינה ומגן מפני זעם המתנגדים. עוד גואה ועולה הנהירה אל הקבר נתבע ראש העיר להסדיר את צרכי הציבור מסביב ולארגן מגרשי חניה ושרותים מכובדים, הופיעו בסביבת הקבר אנשים מבחוץ, ובריש גלי החלו מטבילים תינוקות וילדים לנצרות, ואירגון "יד לאחים" שלנו קצרה ידו מלהושיע, ומנהיגיהם החלו מתלוננים על נוצרים החדשים הפועלים בקרבנו כמו "פצצות אהבה", מעניקים המון אהבה ליהודים, לחיילים, ולאנשים כאלה שבעבר היו בעלי מעמד כלכלי גבוה - והיום הם כמעט עניים. בכלל, סביב בית הקברות החלו מתרחשים דברים מתועבים. הנה נמצאו מספר צעירים מופקרים שהתעללו התעללות סדיסטית בשני בחורי ישיבה בתחום בריכת השחיה העירונית הסמוכה לבית הקברות. האשמה נגדם שהוגשה בבית המשפט הנמצא בעיר הסמוכה - כללה אינוס ומעשה סדום. מתברר כי איימו עליהם והכריחום לשיר ולרקוד בתוך פחי הזבל. אילצום לקיים מגעים זה עם זה, ואפילו איימו להטביעם בבריכה. באמת דמינו כאן לסדום ועמורה. סיפור כזה בימים כתיקונם היה מכה את העיר בהלם, ובאמת הוזעקו פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. ב"חלונות הגבוהים" נמסר כי "מדובר בנערים בעייתיים ממשפחות הרוסות, אבל מקרה פרטי ואקראי זה אינו מלמד על הכלל". כך הודמם הכל והושתק. לא מפני שהמאורע אינו מזעזע דיו, אלא מפני שהימים אינם כתיקונם. ובחיים כמו בחיים - הכל זורם! גופת פועל רומני נמצאה ברחוב העפרוני, ורב פקד אזולאי עדיין תוהה אם רצח יש כאן או תאונה? תחילה סברו הכל כי מדובר ברצח, עד שבא הפתלוג וקבע שהאיש היה שתוי, טיפס על עץ נפל ושבר את מפרקתו. אכן הממצאים הפתלוגים תמיד שפוך עליהם חן של מיסתורין, ובאמת מניין לו לפתלוג שהאיש עלה על העץ? הן די היה לו לציין שמפרקתו נשברה. למחרת המקרה הזה נורה אדם אחד במיטתו ברחוב התאנה שעה שישן ליד אשתו, ועדיין תעלומה אופפת את הרצח. האלמנה, תחילה מסרה עדות אחת, כי התעוררה ומצאה את בעלה ירוי. אחר כך אמרה כי ראתה דמות נמלטת מן החלון. רב פקד אזולאי, אחרי הרהורים רבים ובדיקות חשב כי הרוצח התכוון לרצוח מישהו אחר, טעה בכתובת ונותר עכשיו לבדוק כיוונים אחרים. עוד טריה הדיו, וברחוב האתרוג סמוך למכולת האשפה, מישהו הבחין בגופת אדם שגרונה שוסף. על פי סימני הדם נגררה הגופה, ועקבות הדם הוליכו אל דירה אחת שמתוכה נשמעו קולות זרימת מים, כאילו עשה בעל הדירה נסיונות נואשים לשטוף ולסלק את כתמי הדם השפוך. בסופה של חקירה פשוטה הגיע רב פקד אזולאי למסקנה ברורה כי מדובר בפועל רומני שני, שנרצח על ידי בעל הדירה, דמות ידועה הנושאת עליה עבירות מין והפרעות נפשיות. מובן ששרשרת כזאת של אירועים עוררה את ראש העיר למסור תגובה מחשש לפאניקה בקרב התושבים. ואכן לעת ערב בסוף אותו שבוע הודיע כי: "המקרים טראגים ועצובים, אך המצב בשליטה ובטחון התושבים מובטח. לדעתנו אין קשר בין המקרים, ומתקיים שיתוף פעולה מלא בין העיריה למשטרה." מעשה שדים, קורים כל מיני מקרים משונים בסמוך כל כך. הנה בעיתון אחד "ראש אחר" שמוציאים בני נוער מוצאים ראיון עם שני צעירים לבושים היטב, שבמצח נחושה וחיוך שאינו נמחק מפניהם מטיבים לתאר איך הם גונבים, פוגעים והורסים ללא כל מצפון כל דבר הנקרה לפניהם, מתוך יצר ונדלי שאינו בר שליטה, ומתנסים בכל דבר תועבה. ההסבר שלהם, נוגה ככל שיהיה היה חד וחלק: "לשים פס על הכל, לעשות מה שבא בלי גבולות, ולא לתת לאף אחד לעלות עלינו, חיים פעם אחת וצריך לנצל כל רגע." רב פקד אזולאי פטר עניין חמור זה ואמר: "יש אנשים שמוכנים להגיד לעיתונאים אבל לא למשטרה, כי העיתונאים אינם יכולים לפגוע בהם, ואילו המשטרה יכולה להעניש אותם." כאילו לא די לו לרב פקד אזולאי הפשעים הללו המתרגשים וגואים, והנה פרשה חדשה בביתו פנימה. כמה משוטריו הנאמנים נתפסו כשהם מבלים "ערב גיבוש" בחיקן של זונות במועדון "הבורסה" בעיר הסמוכה. "נפלו לתוך מלכודת מתוך תמימות. שוטרים במחוז תל אביב לא היו נכנסים למקומות כאלה, כי הם יודעים במה מדובר." אמר לנשות השוטרים הנזעמות, שנחלצו כמו תמיד בנאמנות להגן על בעליהן. ובאמת למה כבר מצפים מרב פקד אזולאי. עוד באותו היום הובא בפניו גבר בן ארבעים ושש שהיכה את אימו הקשישה, חבט בכל חלקי גופה משום שסרבה לתת לו כסף לקנות טיפה מרה, איים עליה שישרוף את ביתה, הוציא כלפיה את אבר מינו וצעק: "אני אזיין אותך מכשפה." "נורא, כמה נורא" אמר רב פקד אזולאי לעצמו. לפעמים דימה שהוא שרוי בבית משוגעים. "רק משוגעים מסוגלים לראות ולספוג את מה שעובר עלי. אומללים". ובפי ראש העיר, ונציגנו בכנסת, והשר מהמחוז שלנו עד למעלות השלטון - הכל יפה וטוב. אנשים על סף רעב, ועלבונות בכל מקום, ומחללים כבוד אשה וילד, זה לא בסדר אבל אפשר לספוג, ומרוצצים ראש וזה יפה, וגם אם לא ירוצצו אף זה יפה - הכל יפה וטוב. הכל. וטוב גם לאנשים. אילו ידעו רק שטוב להם, כי אז באמת היה להם טוב, אך כל עוד אינם יודעים כי טוב להם מה בצע להם בכל הטוב הזה, וזהו הרי כל העניין, שלפחות יחשבו שטוב להם. את הרעיון הזה שהוא כל טיבו של הטבע האנושי אפשר פשוט לכוון. אדם גווע ברעב ובדרך כלשהי מסבירים לו שהוא שבע, אנשים יורדים לשאול תחתיות ועושים להם כאילו הם נגאלים. לפעמים חשב רב פקד אזולאי שהוא נותר לבדו להתייצב מול כל העוולות והפשעים הללו, שרק בני אדם מסוגלים לעולל לזולתם. "למה הם מצפים ממני עם כח האדם שלי? שאחולל ניסים? הן ניסים מתחוללים כאן כל רגע ורגע." אמר לעצמו.
 
מעשי ניסים
הנה סוף סוף הגיע לעירנו המקובל שלמה אברמטו, וכבר שכרו אולם גדול. יסלח לי הקורא על הדברים האחדים אודות המאורע הזה, שלכאורה אין לו נגיעה של ממש עם עיקר סיפורנו, אבל ברור כי בדרך כלשהי צריך שתהיה לו השפעה על מהלך הדברים המתחוללים אצלנו. היות וזכיתי בטובתי ושלא בטובתי לראות את "החזיון", כמעט מתחילתו - יש ביכולתי למסור שמץ מן המעשים השונים שהלכו והתרבו, גאו והתעצמו עד להופעתו המדהימה של המקובל אברמטו, והמעשה שהיה כך היה:
תחילה נודע שבוילה אחת בשכונה הצפונית החלו מתגודדים מדי יום ד` עשרות אחדות של אנשים, שהמתינו בשקט וביראה לתורם - לרגע בו יפגשו את הרב בנישם דואק, עליו סיפרו כי חזר בתשובה לפני שמונה עשרה שנה לאחר שפשט את רגלו בעסקים. מאז בחר להתבודד מול ספרי קודש וקבלה. פתאום גילה בעצמו כוחות עצומים לריפוי חוליים, בעיקר הבנה ב"שטויות" שבינו לבינה וגם מעט לא מבוטל בעניינים כלכליים. אין הוא מתגורר אצלנו אלא מגיע מרעננה ליום אחד אל בית ששכר במיוחד. אצלנו אנשים מעדיפים תמיד את התקוה על פני חוסר תקוה, והחלו רק השד יודע איך מתדפקים אצלו. מזכירו האישי מחלק פתקאות כמו בקופת חולים ועורך את החשבון. ביקור אצל הרב הזה נמשך חמש דקות, אולי פחות. מאתים וארבעים שקל לשעה, עשר שעות ביום אלפיים ארבע מאות ביום, והכל תרומות קודש לישיבה וצדקה, כך נאמר במפורש. ובאמת מפתיע כמה אנשים מבקשים כאן אצלנו שלום בית, שידוך לילדים וקמעות מעור לנשים נבגדות. אשה אחת, אם לשמונה לא מסתדרת עם בעלה וכל שהיא מבקשת הוא רק קצת שקט, מנוחה ונחת מהמשפחה, לא יותר מזה. לא מזמן עברו לבית אחר ומאז התחילו הצרות. הרב מברר "מי מת קודם בבית החדש אליו עברו, ומבטיח שהכל יסתדר, אבל מבקש ממנה ללכת לקברו הטרי של המת ואחר כך אל קברו הטרי של הרב אברהם מזוז שזה עתה נטמן. האשה שואלת אם בימי שני או חמישי, והוא אומר שאפשר בכל יום והיא יוצאת שמחה ומעודדת. באותו הזמן ממש בקצה הדרומי של העיר הופיע אדם אחר "שהפסיד את מכנסיו" במיתון ההולך ומתגבר, עד כדי כך שנאלץ למכור את ביתו ואת מכוניתו ולעבור להתגורר בדירה צנועה ומאופשת. בצר לו החל לוקח שעורי תורה אצל הרב אלבז, והנה בבוקר אחד התבשר כי זכה זכיה גדולה בפיס. כעבור ימים אחדים זכה זכיה גדולה בטוטו, ובאותו שבוע גרד מספר זוכה חיש גד, ונהיו לו זכיות שמחקו את כל חובותיו, וכאילו לא די לו בכך החלו רבים נוהרים אליו לקבל ברכה לזכיות, והוא בשלו: "אם מישהו חושב לרוץ אלי ולבקש זכיות מוטב שישאר בבית. אני יהודי פשוט!", אבל הפנה את הבאים אליו אל הרב אלבז שהמומחיות שלו היא בהעלמת גידולים ממאירים, בהחזרת מאור עיניים, כושר שמיעה, ופתיחת עורקים סתומים בלב, "בזכות מתנת שמים שניתנה לו והוא אולי יוכל להושיע אותך." ובאמת ידוע שבין הפוקדים את הרב אלבז בשל כוחו הטמיר, כבר היו חברי כנסת, שחקני כדורגל ואמנים שפחדו כי איבדו את קולם וכשרונם. באותם הימים ממש החלו נפרשים דוכנים סביב אותו אולם , במגרש החניה של שוק ימי ג` שלנו. לא ירקות ומרכולת, אלא דוכני ספרים צבעוניים ותמונות של רבנים ידועים ותשמישי קדושה, וכאילו ללא שום קשר - ספרי "מרפא הבושם": מיני הוראות וגלולות בריאות לאריכות ימים, ספרים "אלטרנטיביים" לרפואה רגילה, שירת העשבים בכל גאונה, שבכוחה לרפא את כל שדי השחת והתחלואים שמרקדים בגופם של בני האדם - מין ספרות שמתערבב בה הכל: מידות מוסר מצויינות והוראות שימושיות לחיים טובים. דוכן גורר דוכן. לצידם של דוכני הבריאות צצו כפטריות דוכני "תרופות אחרות", שבכוחן למגר כל חולי והפרעה כשהן ארוזות בצנצנות. חליטות צמחים, אגוזים ורימונית, עצמות דגים מיובשות ואבני מרה שחורות, עלוקות חיות ותולעי אדמה רוטטות, סירופים ומשחות, פתילות ופטריות. הכל עטוף וחדור בתחושה של יעוד דתי ושליחות אלוהית לקיום החיים, להצלת נפשות ועשיית ניסים ונפלאות , עד שאתה עומד נפעם ומשתומם איך דוחקת חכמת עשבים נושנה זאת את רגלי הרפואה החדישה. כמו דבר הנמשך מתוך דבר הלכו והתעופפו מסביב לדוכנים הללו כל מיני "פרפרים", מוכרי כשפים ושרותים מפוקפקים, קמעות לגרש את "עין הרע" באמצעות ראשי דגים ערופים, מגרשי שדים ורוחות באמצעות "תיקון" ולחשים, משקים עארק לעקרות, מקשרים בין נשמות, חודרים לנשמה פנימה ומשמשים להם פה וגוף. מביאים נשמות של מתים ומתאבדים שזרקו את עצמם מתחת לגלגלי רכבת, והנשמות מסבירות כי רצו על ידי כך להעניש את יקיריהן. "מדיומים" מהלכים אלה, שמתקנים קילקולים בנשמות ונותנים מנוחה לנפשות הדואבות מסתובבים בינינו כדבר יום ביומו.. אחריהם הופיעו הידעונים. אנשי שליחות המטיפים להגשמת השליחות הנטועה בכל אדם, נותנת לו את טעם החיים ומפרנסת את תקוותו לחירות ואהבה. אליהם נספחו המטיפים ל"דרך הפנימית". המאמינים בתורת הגילגולים ובתורת המראות, לפיהן כל אדם הוא בבואת מראהו של אדם אחר, שהתגלגל בדמות יצור אחר. ביניהם מזדנבים "ציידי חלומות" ופותרי חלומות בשיטות של תנועות מצמוץ עיניים מהירות השוטפות ומנקזות את כל החלומות שמציקים לאנשים, מנקות ומזכחות את מוחנו מאינפורמציה מיותרת באיצטלא של "מדעיות", שמתנגדיה מכנים אותה "אחיזת עיניים ממש", שאינה מונעת ריכוזים של נושאי סבל טראומתי - ומזמינים את המאמינים לבוא לחסות בצילם. עוד נשואות עיני הכל אל האולם בו אמורה להתקיים הצגתו הגדולה של המקובל הרב שלמה אברמטו, ובכיכר הגדולה של המרכז המסחרי כבר הסתובבו נזירות צדקניות והחלו משדלות את העוברים ושבים לכתוב ולשטוח בקשות מאלוהים. והבקשות הולכות ומתגבהות:
"שבית"ר תתגבר על תל אביב", ו"אלוהים יקר העיקר שאהיה רזה וחתיכה", ובאמת מה כבר רוצים מאלוהים אם לא "שמונה מליון שקל אושר ובריאות". אביעזר קינן שדבר הפתקים הללו נודע לו בדרך כלשהי בקשני לאסוף עבורו מספר בקשות כאלו מאלוהים:
"האלוהים אינו חשוב כאן כלל. בקשות האנשים הן החשובות, ובודאי מעידות על הלך רוח עממי שאותו עלי ללמוד." אמר לי שעה שביקשני למלא את משאלתו. אבל באמת התאכזב מכך שכל מה שבני אדם מבקשים הוא רק "כסף בריאות ואהבה", ואלוהים ישן. "אלוהים אולי תתעורר" כתב איש אחד. ובאמת, עד שלא מעלים את כל המעשים הללו על הכתב, שאגב יש לציין, לא נזנחו על ידי העיתונים , והם משמשים בכתבות צבע רבות בעיתוני סוף השבוע, ומשקלם הולך וגדל עד שמתקבלת מין תמונת מצב כזה, כאילו הכל שקועים ומשוקעים בשדים ורוחות ומחכים לאיזה שהוא נס גדול שיגאל אותם מאומללותם ועליבותם. הנה כי כן דבק במיסטיקה העממית מין ניחוח מפוקפק שאחז בעיר. פוליטיקאים ונשיאים בעם, החלו מתגוללים בפני המקובלים, לוחשים באזניהם ומבקשים לרתום לטובתם את כוחן של החרמות והקללות,לניצול ציני של אנשים פשוטים בעלי נפשות תמימות המאמינות באמת ובתמים, שעזרן יבוא מאת קדושים וצדיקים. וגם כאן אין לנו עניין בשימוש הגס והבזוי שעושים מנהיגים ומפקדי צבא בתקשורת המיסטית. מה שראוי לתשומת לב היא הנהייה העממית ההמונית מן השכלי אל האי שכלי. תחילה דומה היה כי לנהייה זו שותפים רק דלת העם, דלת ההשכלה והממון, אבל לתמהון לב ממש באותם הימים, תחילה על גבי מודעות, ועד מהרה בכל מיני אולמות - החלו נפתחים חוגים לתיקון עצמי, מדיטציות עמוקות נשימה, שכל מטרתן השגת פיוס פנימי בין הטוב לבין הרע בנפש המשתתפים. סדנאות לגילגול נשמות ופסיכולוגיה של אנרגיות אינסופיות, סיאנסים איזוטרים המביאים למשתתפיהם חוויות מרגשות של מפגשים עם דמויות מעולם המתים. והכל בכסף מלא, שרק עשירים יכולים להרשות לעצמם, והם מחפשים לעצמם ריגושים שירחיקום מהשיגרה וימלאו את כיסי המארגנים בדינרי זהב. דווקא אלה אינם מונעים את עצמם ממנחשות בקפה וכדורי בדולח, כאילו כל גורלם וחייהם מסורים מעתה בידי מכשפות ולחשני סתרים.
"אם אתה רוצה באמת לדעת, הכשפים והמיסטיקה היו כאן תמיד. אנשים בסופו של דבר בנויים יותר להאמין מאשר לחשוב. התרבות החדשה שלנו פשוט דיכאה אותם כמה עשרות שנים. עכשיו המיסתורין יצא לאור. יש כאן בילבול גדול, אבדן דרך ויאוש. בעולם אין ואקום. המדינה המודרנית שלנו לא הצליחה לתת להם מענה. אין בכוחה לתת ישועה אישית. למכשפי השבט יש כלים שלאנשים רציונלים אין." אמר לי אביעזר קינן. עוד הכל רוחש ומתרחש לעינינו ממש, הגיעו לעיר רבנים אחדים שרק השד יודע כיצד נודע להם דבר הבולמוס הגדול הזה של מוזרויות אמוניות. אחד רב בסרי ערך כפרת הפלות ופדיון הפלות על ידי קניית עוברים המועדים להפלה מהוריהם. אחר הרב זאווין החל זורע מבוכה בקרב חוגים מסויימים אצלנו בגלל תלונות אודותיו, על כך שהוא נוהג מנהג מגונה וחשוד ביחסים עם נשים הבאות להיוועץ עימו בעינייני אישות, שבינם לבין ביקור אצל הרב אין ולא כלום. ומנגד, מעט אחרי חצות לילה, שעה שהאפלה בתוקפה נשמעת אנחה שוברת כל לב מחזהו של קדוש אחד המכונה רבנו הרשא"ש רבי שלום שבזי, שבליבו מקננת רק דאגה אחת:
`מדוע משיח בן דוד לא בא?` מחדרו במלון "המרכז", שנשכר על ידי חסידיו עולות האנחות: "אוי אוי, עוונותינו היטו אלה ופשענו האריכו קיצנו. אמא מושלכת בעפר ואין איש שם לב". הזעקות האלה "אוי... אוי לי... אוי לי", שיצאו מקירות ליבו אל הרחוב, והבכיה הגדולה שבכה הרשא"ש פילחה את חלל האויר. אנשים רבים שנאספו ניצבו דהומים ברחוב ומלמלו: "היכן נמצא אותו וננשק את כפות רגליו וידיו ונבקש את סליחתו למען ישובו הבנים לקדמותם." בחורשות ובגנים החלו בוקעות בשעות הלילה המאוחרות גניחות ואנחות - גם בפרדסים ובית הקברות. אלה חבורות קטנות של חסידים היוצאים להתבודד ולערוך חשבון נפש ליד ברזי המים הסמוכים לקברי הצדיקים בחיק הטבע, כדי שיוכלו להכיר את עצמם , לחפש בכח, להתגבר , להתפלל לקדוש ברוך הוא ולהגיע למדרגה של בכי מהול בשירת עשבים. הכל כדי לסלק ספקות ובלבולים, דכאונות ועצבות, ובטלה ושעמום שמביאים מיתה על בני אדם. מכיוון שהכל כאילו הגיעו למין צומת דרכים כזאת ואין מנוס אלא לקבל "החלטה גורלית", כי אין נמוך משאול תחתיות ומחושך צלמוות, שהגיעו אליהם אצלנו המדוכאים והמיואשים, הירודים והפחותים, שנדמה להם כאילו כבר אינם נחוצים לאיש, אינם שווים מאומה, מסתובבים בעולם בלי שום תכלית והם מועדים לשבת בכלא עם עבריינים. וישנם רבים, שכל דבר מעצבן אותם והם מוציאים את עצביהם על כל אחד. ועכשיו, ממש כאן, באים ומציעים להם תיקון כללי נורא ונפלא לכלליות החטאים הללו, לשם התגלותו המיידית לעיני כל בשר, של אדוננו מורנו ורבנו המלך המשיח. בין האנשים האלה מגלגלים שמועות וכרוזים המסבירים את המצב המעורפל כל הזמן, בשל כמה מטבעות קטנות שהוצבו סמוך מאד לעיניו של ראש הממשלה, והן מסתירות לו את מרחב הראיה, וגורמות לו שיבטל חוזה שיש לו עם המאמינים, והוא מתכוון להחזיר נתחים מארץ ישראל, לעבור איסורים חמורים שהם כמו כפירה בה` ובתורתו, בארץ ישראל ובקדושת הארץ. לפעמים קשה להכיל את פרץ האמונה המצויה תמיד בקרבנו, וגם אם יש כאן מחזוריות מתפרצת אך נסבלת, קשה להבחין בה כך בחיי היום יום. בטוח אני שאלמלא קיבצתי בכתובים את כל המעשיות הללו יחד, לא היה מבחין איש שהרחוב בעירנו הקטנה כה תוסס ומשולהב מעצמת האמונה. הנה סמוך מאוד להופעתו של המקובל שלמה אברמטו פשטו על העיר מחזירי בתשובה ששמם הולך לפניהם והם מושכים המון של נשים וגברים, ועל כולם עולה "הרבנית הטבריינית", שאוחזת במותניה את אשרן של כל הנשים כולן. באינטימיות, בחיבוק ובליטוף היא מוחקת את עצמה ומתמסרת לחסידותיה. מפתיע עד כמה היא חודרת לורידים של אנשים שלא רכשו כרטיסים להופעותיה, כאשר הם נתקלים בה באקראי בקניון ובמעלית. לעיתונאית אחת הנלווית אליה בכל אשר תלך היא אומרת:
"הבורא ישתבח שמו נותן לי כוחות. אני מרגישה כאילו אני מחוברת אליו באינפוזיה. לפעמים אני חושבת מה לי ולכל האנשים האלה, הרי אינני מכירה אותם בכלל, אבל אני לא יכולה להחזיק את עצמי. אני מוכרחה להחזיר בתשובה. מה הוא כל רצוני? שיגידו רק "אדוני הוא האלוהים." כשהיא עטופה בחלוקה הירקרק, קדה קידות עצבניות, מכרכרת מול "ישתבח שמו" וכל הנשים באולם הן "צדיקות שלי, צדיקות שלי", והן מטלטלות בעוז את גופן לקראתה, ולפעמים משתהות ומשתאות בדומיה, ו"ישתבח שמו" שיש לו עין רואה ובוחנת ואוזן כרויה ושומעת - מתבונן בריקודי הנשים המסוערות, ומילותיה של "הטבריינית" מעוררות בגופן מין רטט כזה של יצרים, ששום ליטוף יד גבר אין בכוחו לעורר בהן, אלא רק המילים העגבניות המתנות אהבה עם "יתברך שמו", כאילו שהן עצמן מתנות עימו אהבה במטבח או מתחת לשמיכה. מובן שריבוי כזה של כינוסים ועצרות מעורר תמיד התנגדות וקנאה אצל אחרים, מה שמלמד שאין הם יחידים, וכי ישנם עוד רבים "המתקנים, מברכים ומגלי קיצין". גם ראש העיר שלנו עמד עד מהרה על היתרונות הכלכליים הגלומים בתופעות הללו, מפני שחגיגה זו מביאה עימה מידי יום אלפים רבים מישובי הסביבה והערים הסמוכות, וכל הסחר מכר הזה ברחובותיו יצר ולו לרגע את האשליה שהמיתון כבר חלף. אחרת איך להסביר את מחזור הכסף הרב שהתגלגל שם מיד ליד, וכבר התחילו בעיריה לדבר על הקמת מלון חדש בעיר,בית כנסת גדול, מגרש חניה, שרותים מפוארים, שרותי הסעה וכמובן יבנו בתי אוכל חדשים ואפילו תתפתח תעשיה שלמה של תשמישי קדושה. אבל הקנאה וצרות העין קשה היא משאול, כי יעמוד לפני קנאת איש מרעהו. - וכבר התחילו חששות בקרב החצרות. רבנים מעבירים פאקסים בכתב עברי קדום מבתי דואר שונים בכל העולם, ובהם דברי השמצה אודות "מכשפים" העושים מעשים "מעוררי פלצות" בכל נפש יהודי פנימה. ויש שרבנים הפנו קול קורא לשוב לערכי האחדות היהודית " ולהקיא מתוכנו קנאת חינם ושנאת חינם". כל זה ביום בו הגיע לעיר המקובל שלמה אברמטו להראות מעשים שטרם נראו. ואיש פשוט אחד אמר אל מול חלון חדרו במלון "המרכז": "אני יודע שהוא בן אדם בשר ודם, אבל כשאני עומד ומביט באיש הצנוע הזה אני אומר לעצמי השם יתברך עשה עימנו חסד ושלח לנו מלאך.
אותו לילה ביקשני אביעזר קינן להתלוות אליו להופעתו של המקובל שלמה אברמטו. כבר אמרתי שהתעניין בתופעות הללו, ובשונה מ"אנשי הרוח" אצלנו ראה בהן את צידה האחר של "תרבותנו החדשה". הוא רצה כמובן לדעת עד היכן תרחיק לכת תרבות זאת, ואם יהיה בכוחה למחוק את כל אשר נוצר כאן. אך הסיבה שהלך להצגה הזאת היתה אחרת לחלוטין, ואתעכב אודותיה במילים אחדות. לאביעזר קינן היו חברי ילדות - אילנה ומשה לבנשטיין, שהיו חשוכי ילדים שנים רבות. רק לעת זקנה בצדק או שלא בצדק קיבלו לחזקתם ילדה לאימוץ. כעבור חדשים אחדים, בבת אחת, תוך ימים מעטים הבחינו כי פסקה מלחייך, וכמו נסגר עולמה ונותק מהסובב אותה, ואין היא מסוגלת כלל ליצור עימם שום קשר. לא למדה לדבר, הבעות פניה כאילו נמנעו מכל קשר ורק היתה ממלמלת שוב ושוב מילים אחדות שלמדה, בלי שהבינו כיצד וללא כל קשר למתרחש איתה. שברון ליבם של ההורים שהגורל העיוור היכה בהם פעמיים נגע אל ליבו של אביעזר קינן. לא היה בכוחו להושיע, משהו בתוכו התקשה להשלים עם חוסר הבנה . תמיד האמין שתמצא דרך לרפא את הילדה האומללה הזאת, ושתשיב אותה אל חיק הוריה ידידיו. אולי יום אחד תחייך אליהם ותאמר "הייתי חולה עכשיו אני כאן". כשנודע לו שאילנה ומשה לבנשטיין הולכים למסור את בתם למקובל שלמה אברמטו, כדי שיעשה בה את מעשיו וישיבנה אליהם - התמלא אביעזר קינן חרדה ורוגז רב, שהופנמו אצלו בחוזקה, וניכר בו שהוא חושש מפני משהו בלתי רגיל. שילמנו כמובן עשרים שקלים ואף קיבלנו כרטיסים אדומים. אולם החתונות הגדול של העיר פונה משולחנות ובמקומם הוצבו שורות שורות של כסאות בצורת חית ארוכה מסביב לבמה מוגבהת. מרבית הכסאות הוקצו לנשים ומעט פחות לגברים. באירוע עממי שכזה אתה מצפה שהאנשים יופיעו בבגדי חולין, והנה הכל לבושים מחלצות חג, במיוחד הנשים נוצצות בהופעה חסודה ומחוייטת לעילא ולעילא. על פני הכל נסוכים חיוכים חיוכים. הגברים הצעירים זורחים בחליפותיהם, במיוחד מתבלטים שמשיו של המקובל הנודע הטורחים על הרמקולים, מערכות ההגברה המשוכללות ומסכי הוידאו הרחבים, שעליהם מקרינים ומדגימים כל פעולה ופעולה למען לא יחסיר אף אחד מן הנוכחים ששילמו במיטב כספם את המופע הגדול. ההופעה איננה חדשה, "קולות מן העולם העליון דרך ילדים אוטיסטים", וכבר יצאו לה מוניטין שיש בכוחם של אומללים כאלה לנבא עתידות ולפתור בעיות סבוכות , שאין המדענים, לא הרופאים ולא בעלי הממון מסוגלים לפתור. מה אם כן לאילנה ומשה לבנשטיין ול"מעשי ניסים" שכאלה רחמנא ליצלן? שניהם בכל זאת אנשים נאורים, משכילים ונעימים שאסונם אמנם עשה אותם שפלי רוח ועצובים, אבל בודאי לא יעזו להתעלל בבתם המאומצת, ולספק באמצעותה את אומללותם של אחרים. דומה שמישהו החדיר לליבם כי עצם היותה של הילדה מין מתווכת שכזאת בין אלוהים לאנשים, יכול להפעיל עליה זרמים וכוחות כאלה, שירפאו אותה ויקלו על סבלה. מובן שהיתה כאן משאלת לב שהתיווך הזה יקל ולו מעט על מצוקתם הנוראה, אחרי שבעצת מומחים הזחילו אותה חדשים ושנים, אחרי שמישהו גילה שבזמן גדילתה פסחה על שלב הזחילה, ומשום מה האמינו שאם יחזירו אותה לאחור וילמדוה לזחול, כפי שכל ילד לומד תרפא מחלתה. נמצא איפה שהם פנו אל המקובל שלמה אברמטו והציעו לו את ילדתם לצרכי הצגתו, מבלי שהיה צריך כלל לשכנעם ולהסתכן בהדחה ובניצול מחפיר של ילדה מוגבלת למטרות הטפה, חזרה בתשובה ופרנסה. ישבנו בסמוך לבמה בעזרת הגברים, ובדיוק באותו הרגע הובאה הילדה על ידי אמה. באולם הושלך הס גמור, ובאמת היה דבר מה מרעיד ומרטיט שורשי לב ובטן בדמותה של הילדה, שכל המתרחש בחיים מתרחש עמוק בפנימיותה - כאילו מסך כבד מפריד בינה לבין העולם. כבר מתחילה אפשר היה לראות כי היא מאבדת את סבלנותה, משליכה חפצים, מטילה מים וצועקת דברים בלתי מובנים. זורקת את עצמה אל רצפת העץ ומנסה להשליך את גופה מעבר לבמה המוגבהת, והקהל צועק בחרדה "תחזיקו אותה תתפסו אותה". האם המסכנה לפתה את בתה כשהיא מנסה בכל כוחה למנוע ממנה לפגוע בעצמה. ידה השמאלית נכרכה מסביב לגופה של ילדתה, ובימנית אחזה בכל כוחה בידה המורה של הילדה שניסתה נואשות להשתחרר. המקובל שלמה אברמטו נעמד מולה בעיניים עצומות ומלמל מלמולי תפילה וצקון לחש, מתוך כוונה עמוקה דברים שהקהל היה יכול לשמוע אך לא להבין. לפניו ניצב לוח גדול והאם המסכנה רשמה עליו ללא הרף בגיר אותיות שהצטרפו למילים ומשפטים ששימשו כביכול תשובות לשאלות שהגיעו מן האלוהים בשמים באמצעות גופה וזעקותיה של ילדתה. התשובות כמו נגזרו מליבה הקרוע של האם, שבעלה עמד בפינת הבמה בוכה ומרעיד בכל גופו. הכל רק מראית עין, וכששאלה קשה נזרקת מתוך הקהל השרוי באקסטזה של אמונה נעדרת ספקות, מגביר המקובל את קולו, שמגיע לאזני האם אך לא לאזני הקהל המיוסר, והיא ממציאה בידה וביד בתה המשתוללת את התשובה הראויה. תשובה קצרה והחלטית "כן" "לא" "הרבה בתפילה" והעם רואה את הקולות והזעקות ומקבל עליו בהכנעה את הדברים האיומים האלה. פתאום זעק האב בקול ששיסע את הלבבות שבמעמד:
"למה תינוקות נהרגים?" שאל. השתררה דממה וכל העיניים הופנו אל המקובל הרב שלמה אברמטו, אשר נשא כפיו וגלגל את עיניו לשמים בתפילה חרישית ארוכה. איש לא נע ואיש לא זע, גם הילדה, כאילו תלתה בו את מבטה המרוחק עד שנשמעה בקולו התשובה:
"העניין מבוסס על גלגול נשמות. ידוע שגילגול נשמות הוא דבר קיים, והוא הדרך של הקדוש ברוך הוא להעניק תיקון לנשמות שסרחו. לכן כשמת תינוק בשחר ימיו יכול הוא להיות גילגול של רוצח, שהעבירה היחידה שנשאר לו לתקן היא עבירת הרצח, ולפיכך התינוק נרצח כל כך צעיר . כאן `יתברך שמו` משלב את התינוק שמת, במשפחה שמגיע לה שבנם התינוק ימות בגלל עוונותיהם של הבעל או האשה." אמר המקובל בקול חזק וצלול. באולם לא נשמע הגה, אז הרעים אביעזר קינן בקולו: "מנוול! האיש הזה הוא נבל, ציני וחסר מצפון! גונב דעת אכזרי! ראו מה הוא מעולל לכם! מה הוא מעולל להורים האומללים! הביטו מה הוא מעולל לקטנה הזאת!" רגע אחד הוא התפרץ לעברו של המקובל, אבל חומה של אברכים ניצבה מולו ודחקה אותו אל מחוץ לאולם תוך כדי זימזום השירה "קרני רשעים נגדע, קרני רשעים נגדע" "זוועה, אין מילים לזוועה!" מלמל אביעזר קינן שעה שסרחנו את דרכנו אל ביתו. בעוד ההצגה המבעיתה הזאת נמשכת בכל עוזה.
 
ז`אן סמירנוף ואימו
כנראה אמת היא שמחצית חייו השניה של האדם מצטרפת על פי רוב רק מהרגלים שנצטברו במחצית הראשונה. כשהגענו אל קצה הרחוב, בדרכנו ממופע האימים של הרב אברמטו היה ביתו של אביעזר קינן מואר כולו. הוא הניח את כפו על זרועי עצר ואמר:
"מוטב שנמתין רגע. דבר מה מוזר שאינו כשורה מתרחש עכשיו. כנראה `הנבלות` החליטו עכשיו להניח עלי את ידם. בודאי הם ממלאים ברגע זה את קופסאות הקרטון הלבנות שלהם בניירות שלי."
"זה לא יתכן" השבתי.
"כשעזבנו את הבית כיביתי את האור, גם אם שכחתי לכבות את האור בסלון, שזה לא הגיוני אבל אפשרי, אבל כאן עכשיו דולקים האורות בכל מקום." "אם כך אולי תישן אצלי הלילה ותחסוך מעצמך את אי הנעימות עכשיו." "לא. לא . אני מוכרח להכנס הביתה. אם אינני מסוגל להכנס אל ביתי היכן אוכל להיות בכלל? הרי צריך לעמוד בהגיון בריא גם בפני דברים נבזיים. אפילו אם טפשי הוא להכנס עכשיו, עלי להראות להם גם בהעמדת פנים, שאינני מפחד מפניהם. המחשבה לבדה שהם מחטטים ממש עכשיו בגסות בניירות ובמחקרים שלי, ומתלוצצים בגסות רק בגלל זה אני חייב לעצור בעדם. בוא נכנס!" אמר בתקיפות ומשך אותי בזרועי לבוא אחריו. כשהגענו לשער שהיה פתוח עצר כנראה על פי הרגל נושן. "שקט כאן מידי בשביל כל כך הרבה אור." הוא הסתובב חדות לאחור, כאילו נזכר בדבר מה רחוק ועיניו בחנו במהירות את החשיכה של עבר הרחוב.
"לא יתכן שהירשנזון לא יעמיד שמירה בחוץ בזמן שהוא עורך חיפושים ועוצר אנשים. נכנס, נכנס עכשיו. הרע ביותר כבר מאחורנו." אמר במהירות, הניח את כף ידו על המנעול והדלת נפתחה אל הסלון המואר. על הספה ישבו אשתו נאטלי ובנה עקום החיוך בלבוש מגוכח של בחור ישיבה. תדהמה ננסכה על פני אביעזר. פגישה שכזאת היתה הדבר האחרון שהכין את עצמו לקראתה.
"נאטלי" גמגם.
"אביעזר" לחשה . "זהו ז`אן סמירנוף הבן שלי. תכירו. זה אביעזר בעלי ז`אן."
"אביעזר"
"ז`אן סמירנוף. כבר נפגשנו ברחוב לפני זמן לא רב נכון?" הציג הצעיר את עצמו עצמו. "כנראה כן נפגשנו" אמר הצעיר במבטא צרפתי כבד. "אתה מופתע אביעזר. אני רואה שאתה מופתע, כאילו חיכית להפתעה אחרת מזאת." אמרה ברוך.
"כבר אינני יודע למה לחכות. חשבתי שבאו לעצור אותי על איזו פרשה ישנה נושנה שאפילו לא סיפרתי לך , ועכשיו את מעמידה אותי בפני פרשה חדשה שאינני יודע איך לעכל. למה עזבת?" אמר בלחש כואב כדי שהשאלה תשמע רק ביניהם. "אל תקשה עלי" אמרה בשקט. המחשבות שהציקו לו ימים רבים וגרמו לו עינויי נפש קשים, המחשבה על הקלון והעלבון שהמיתה עליו עלה מחדרי בטנו ובעבע בתוך חזהו. תשובתה לא היתה חשובה לו. גם לו רצה להכות לא היה מסוגל למעשה אלימות. מה שרק נותר כנראה היה לענות ולייסר אותה ואת עצמו. לדרוש תשובות אותן לא רצה ולא היה מסוגל לשמוע. כל אומץ הלב שפמפם בו את עצמו לקראת הפגישה עם רודפיו נמוג כמו נפיחה רפה. הוא הבין כי מוטב לו עכשיו לא להתנגד. לא לחתור לשום דבר, רק לתת לכוחות החזקים ממנו לטלטל אותו כרצונם. הוא היה עייף. המעברים הקיצוניים של הלילה הזה, ואולי ההליכה גרמו לו להניח את עצמו כמו קרש ולצוף על גבי המשברים. "אני מכינה לכם תה. שבו! אתם לא נראים במיטבכם." אמרה וחייכה את חיוכה שובה הלב. מילותיה ותנועותיה הפיחו מעט רוח חדשה בנפשו של אביעזר קינן. "איך ז`אן סמירנוף מצטרף לבית המשוגעים הזה? דבר בחור! נהייתה קטנה עליך צרפת הא? והסמרטוטים הליטאיים האלה? איך מגיע בחור צרפתי למדרגות אמונה כאלו שהוא עוזב ארץ טובה ובריאה ובא לארץ המסוכסכת הזאת?" שאל בתמיהה מהולה בקורטוב של לגלוג, שאותו חשבתי, לא יהיה מסוגל להבין הצעיר המוזר הזה, ולהבחין בטונים האירוניים שהשמיע חברי. אחר כך הבנתי שזאת היא טעות. ככלות הכל הטונים עושים את המוסיקה המובנת בדרך כלל יותר ממילים.
"יש לי סיפור ארוך אביעזר. כל החיים אני שונא אותך כי לקחת את האמא שלי והבאת אותה לכאן. אתה לא גדלת בלי אמא. אתה לא יכול להבין אותי." "אני יכול להבין יותר משאתה מסוגל לחשוב. לכל אחד יש סיפור אותו הוא אמור להבין יותר טוב מאחרים. מה שאתה מרגיש רק אתה יודע ואף אחד אחר לא יכול להרגיש אותו . אבל עכשיו אני עייף מדי. שנינו כבר אנשים מבוגרים. עזבה אותך, עזבה אותי מה זה בכלל משנה. אלה החיים. אתה לא מצפה שנבין הכל נכון? אז תיגש ישר לעניין. אתה רוצה ממני משהו? אני חייב לך משהו? אם כן רק תגיד, אבל אל תחזור לדקלם לי דיקלומים על נטישה. אולי יש בזה משהו שמשפיע על חיי ילד, על פירוב נגמרים החיטוטים האלה כמו דברים אחרים בלא כלום. אבל כאן יהיה סוף! אני מוכן לכל דבר." אמר ידידי בקוצר רוח, כמעט בכעס גלוי. האשה ובנה הרגיזו אותו. "יש לי בית ושבעה ימים בשבוע אני סובל את מנעמי המצפון" נהג לומר לפעמים, כשהשתדל להסביר את פשר התבודדותו מרצון. ובאמת הכל נראה מבולבל ומבולגן. נאטלי עמדה מאחוריו ולטפה בידה הדקה את ראשו וצווארו ומייד ראיתי איך המגע הזה מרגיעו ומענגו ועושה אותו נוח ומרוכך.
"מה הלבוש הזה? מה הסיפור? כבר מזמן מספרים לי שאתה מחפש אחרי. אפילו כורכים את שמך במעשי נבלה איומים ונוראים שמתרחשים כאן לאחרונה." "נעזוב את הנטישה, אם כי כולם מבינים שזה השורש לכל הדברים. עכשיו יודעים כולם שאני מחפש את אמא שלי, ואני הולך אחריה לכל מקום. אם היא הלכה לארץ ישראל גם אני בא לארץ ישראל." פתח הצעיר פתיחה מרשימה למדי של סיפורו עד שניכר בו שיש כאן בהחלט סיפור מסקרן. הבחור סיפר כי עוד בצרפת החליט לברר את הקשר של אימו עם איש יהודי ועם ישראל, לשם כך קשר עם רב אחד בבורדו שבעדינות ונועם הליכת התחיל לקרבו אל אמונתו. תחילה נמשך לדבר רק מתוך רגש קרבה של תלמיד נאמן אף כי לא היה סטודנט ממש. כך בלי דעת כלום "נקי מכל חטא ואשמה" החל ממלא שליחויות שונות מטעמו של אותו רב, שאת רצונו רצה להשביע כל כך. היה מפזר ניירות שונים על מדרגות בתים, מניח אותם בחבילות בפתחי בתי כנסת, תוחבם בתיבות עיתונים בבתים, מביא לאולמות של שמחות ותוחבם לכיסי הבגדים. אחר כך התחיל לקבל כסף ולפזר את "הכרוזים" גם בערים שכנות ואפילו הגיע לפריז. בדיוק אז היה הרב סבור שהגיע הזמן שיסע לישראל - וחייו נהפכו פתאום מעניינים ונטולי דאגות. כאן קיבלוהו אנשים דוברי צרפתית, ששקדו על לימודי העברית שלו כדי שיהיה באמת "אחד משלנו". מצוייד היה בכתובת ביתה של אמו, אבל היא מעשה שדים כבר לא היתה שם. כך בדיוק בעת חיפושיו המייגעים נתקלנו בו פעם אחת. צרפוהו למין "ישיבה" שהחלה לפעול אצלנו לפני זמן קצר, ועשו לו תפקיד ללכת אל בית דפוס מסויים באחד הכפרים בקרבת עירנו, לקבל שם כרוזים, ולנהוג בהם בדיוק כפי שעשה בצרפת - לפי רשימות וכתובות ערוכות ומפורטות. פתאום באים ומדפיסים ש"יכינו את הרובים ויצאו חמושים ויזכרו כי מלחמה לנו למען ערי קדשינו וערי אלוקינו". אומר ז`אן סמירנוף. "בחלתי בכך ובכל זאת הייתי מפזר". והכרוז, חמש שש שורות אל כל "שלומי אמוני ישראל המכוננים באשר הם שם. אל יפול רוחכם. בואו שכם אחד לעזרת העם." הכל ללא שום סיבה וטעם "מהרו וסגרו את מאורות הפריצות! השמידו את התיאטראות! בטלו את הנישואין המשוקצים! בטלו את החזקות שקיבלו הקיבוצים והמושבים! עצרו את הממשלה המטורפת הבוגדנית! טלו סכינים הטמינו אקדחים..." לא פחות ולא יותר רק השד יודע מה עוד. ועם פיסת נייר כזאת כמעט נלכד בפח. בבית לשכת המסחר כתשו אותו כהוגן אך שלחו לחופשי "יזכור להם אלוהים טובה". ופתאום עוד כולם רודפים אחרי מפיצי הכרוזים הללו, בשביל בין הפרדסים, בדרך להפטר מן הכרוזים , בא לקראתו יחיעם קינן, מין ברנשון עטוי מיסתורין, שכבר פגש בו פעם בצרפת, "נותן לי ביד אקדח ואומר בשקט וללא שום התרגשות שאני ז`אן סמירנוף נועדתי ללחוץ על ההדק של האקדח הקדוש", וכבר ימים אחדים שהוא מאיים עליו ומודיע שעליו לציית. "עכשיו אני עבד. נהייתי תולעת אבל לרצוח לא! בשם אלוהים אני לא רוצח." אמר וכל גופו החל לרעוד. באה אימו מאחוריו ולטפה אותו בעדינות בצווארו וכתפיו עד שנרגע. אביעזר קינן הביט בו בעינו הפקוחה ואינו אומר דבר. "הרוחות יודעות מה הם זוממים שדים אלה, אף פעם לא הבנתי איך זה שוב מתחילים לרחוש כמו לפני חמש שנים חתרנים יהודים אלה. צריך להודיע על כך ולהזהיר אבל בפני מי אהיה מלשין? חבורת קושרים חורשי רע אלה כבר הכל מסור בידיהם. מישהו צריך לקום. כי כאן אחת מן השתיים, או שאני מפחד משום שאני מסובך עד צוואר, או שאינני פוחד כלל, ועלי לקום, להתעורר, להאיץ בעצמי, להודיע עליהם ולהזהיר מפניהם." פתע שקע בהרהורים וחזיונות מסוערים עד ששכח כי עיני כולם נשואות אליו ואזניהם כרויות לצותת מפיו. אחר כך משך זמן מה שאינו ניתן למדידה היתה תלויה בחדר שתיקה.
"ומה חלקך בכל הסיפור הזה?" פנה אביעזר קינן אל אשתו בקרירות מדודה ושקולה כאילו נעלמה מעוצמת הוידוי של בנה.
"הנה אני כאן. שנינו כאן. לי אין כמו לך מהלכים בחוגים המתאימים, גם לא טור בעיתון לצלצל ולהזעיק את העם." את עדיין עם האנרכיסטים החדשים?" שאל. נאטלי החרישה. "גם אצלכם קיימים בחורים: `בדרך אליך נסיכה חוצה את העיר לגאול אותך...יש לי אקדח במכנס" ציתת בנאמנות את שירו של נושא האקדח והמתין לתשובתה. שתקה. "גם אצלכם הכל מותר? רק שטרם ידוע אל מי מופנית היריה . האם יריתם כלפי מעלה, משום שאין עוד ברצונכם להרוג שום אדם, אם אותי ואם אדם אחר, או אולי את עדיין מכוונת בדיוק למטרה? והיריה גם תיירה ויהיה קץ לכל זה. תודי בכך שגם לכם יש מטרות חיות ואין לכם סבלנות לחכות שהכל יקבלו עליהם באהבה ובסבלנות את האנרכיזם שלכם, וכבר אצה לכם הדרך לפתוח באש. אצלכם הלא ככל שרע יותר המצב היה טוב יותר. אחרים פונים אל ההמונים רוצים לשכנע אותם באותות ובמופתים בצדקת דרכם, אבל אתם מתי המעט ובהירי המבט לכם ידועה הדרך ופרושה לפניכם לכל אורכה, רק נשארה פתוחה השאלה מתי תפרוץ המהפכה שלכם? מתי תוציאו סוף סוף את האקדח מתוך המכנסים? היום? מחר? מחרתיים? אינני יודע. עד אז אפשר שכולנו נמות. אלו רק אגדות שמקרב השמאל לא יורים יריות." התלהב.
"תרגע אביעזר עוד אין לי מושג קלוש שבקלושים על מה אתה מדבר. אתה מדקלם שיר מדפי עלון וכבר בדמיונך רובים וגרדומים. אני קוראת עכשיו הכל: כל העיתונים והקומוניקטים, מדעי הטבע, קבלה וגם פלוסופיה הודית. מוכרחים להבין סוף סוף היכן אנחנו חיים ועם מי יש לנו עסק. אי אפשר לחיות כל החיים במרומי הפנטזיה שלך על ארץ ישראל. הסקתי לי מסקנה וקבעתי לי כלל להיות מקורבת אל הדור הצעיר, ועל ידי כך לעצור אותו על סף הקיצוניות. נכון שאני באה מתוך הקיצוניות - כי רק אנחנו החברה, נוכל על ידי השפעה טובה ויחס של חובה לעצור אותם על פי השאול שלתוכה דוחפת אותם הקיצוניות של קשישונים מתוסכלים, שהאידאות המרוקנות שלהם מושלכות וזרוקות בצידי דרכים נשכחות וזנוחות ורק נותר להם להתבונן מתוך קנאה ורשעות על מרכבות האש המתרחקות של ההסטוריה." אמרה, והוא יכול היה בכאב לשמוע בקולה טון ציני ומזלזל כלפיו.
"איזה מין דייסה את מבשלת כאן בשם `חשכת האדם החושב` ובשמה של המחשבה העצמית כביכול? בעינייך הן יפים גם הקפיטליזם וגם האליתיזם האינטלקטואלי, גם חיסול משטר ביריית אקדח וגם היסוד הדמוקרטי, גם מוסדות חדשים וגם משטר וסדר, גם חירות המחשבה ורעיונות סוציאליסטים דלים וגם חירות הליכות של פאבים ודיסקוטקים, כאילו כל משאת נפשך היא להעניק אושר ולגשר בין מה שלא ניתן לגישור. והכל בשביל מה? להעניק איזה טעם חיים לסטודנטים הצעירים שלך. מספרים שאת שוכבת איתם כדי לשמר את להט הקישקושים שלכם. בירבורים מילא, את כל הפרשות האינטלקט אין צורך באמת לכנות קישקוש, אבל למה אקדח במכנס? למה הכל מותר? למה הגיבור שלכם הוא הרוצח חסן אי סבח? מאיפה זה צץ? אפשר לייסד קהילות אנרכיסטיות, אפשר לחתור לכך שתתבטל המדינה ותפנה את מקומה לקהילות אוטונומיות, אבל חייבים להתנתק מן האלמנטים הנהיליסטיים הרצחניים של התנועה הזאת שאת מנהיגה. הנה כאן עכשיו לב ציון הקים תנועה לעבודה עצמית, מנהיג מפעל תעשייתי על עקרונות העבודה העצמית, אולי יתפתח מזה משהו. אף הוא שואף לשינויים מפליגים. שולל את נחיצותם של משרדי הממשלה שיש להם שליטה בנכסים הלאומיים, ושולל כמובן את בעלותה של המדינה על נכסים שמעצם טבעם צריכים להיות בבעלות ישירה של האזרחים. מטיף למפעלים ומוסדות חינוך ובריאות שצריכים לעבור לידי העובדים, והכל בדרכים דמוקרטיות חפות מאלימות."
"גם אתה עושה כאן דייסה גדולה. פתאום אתה מאשים אותי בזנות, בהכנות לרצח. פתאום נולד סוציאליסט צעיר חדש שכבר מייד כאן ועכשיו יביא גאולה לעולם. כן, זה מעניין. אלך מחר לראות אותו. אנשים כאלה כמובן מעניינים אותי. אני כמעט לא מאמינה שאני מכירה אותך אביעזר. תמיד היית רדוף משהו, אבל אף פעם לא עד כדי כך. אני מבינה שמשהו בי, בחיי, בעזיבתי את הבית, בקשרי עם הצעירים משפיע עליך כל כך קשה, אבל לא באתי להתעמת. תמיד היתה בינינו הבנה על החירות לה זכאי כל אחד מאיתנו, עכשיו פתאום הכל התמוטט. אין לי זכות לחשוב ולנסות להשפיע? תביט על עצמך. חמישים שנה אתה כותב כל שבוע בעיתון דברים מחודדים, מאמרים כואבים, ביקורת נוקבת למה? כי אתה רוצה להשפיע. תשיב לי בכנות, אדם אחד עשה בגללך צעד אחד קטן שבקטנים לעבר הגשמת האידאות שלך? אתה מכיר אדם אחד שהאמין שהדרך שאתה מציג בבהירות שאין ברורה ממנה, ובכושר שיכנוע שאין חזק ממנו - אדם אחד שהלך אחריך? אף לא אחד! ושאלת את עצמך מדוע? הרי עוצמת מחשבתך הפוליטית איננה נופלת משל אף מנהיג שהיה כאן מאז שהוקמה המדינה הזאת שאתה היית בין מייסדיה. הדרך שאתה מראה מוכיחה שוב ושוב כי היא הדרך הנכונה, ותביט לאחור - כלום! אף אחד לא נמצא מאחוריך ואם נמצא הוא הרחק מאחור. אני קוראת עיתונים. שום תגובת קוראים לטור שלך, שכולם קוראים בשקיקה. לא מכתבי עידוד, לא מכתבי גינוי. שאלת את עצמך מדוע? כי אנשים אינם אוהבים אידאות טהורות. אנשים אוהבים מעשיות. אנשים צריכים שיתנו להם כלים לעשיה - תהיה האידאה בזויה ככל שתהיה - הם יתמכו בה בכל כוחם - יעפילו בשבילה על בריקדות. האידאה אינה כל כך חשובה, חשוב להיות ביחד, לדעת שיש מסביב עוד אנשים, שיש אירגון, שיש מארגנים, שמישהו מעניק לך את ההרגשה שאתה משהו. אתה אינך נותן את זה למליון קוראיך ואילו אני נותנת את זה לחמישה סטודנטים שלי. גם אם תקרא למליון קוראיך להרים את האקדח יריה לא תהיה. ואצלי - ללא מילה, מתוך הבנה אילמת כי זהו המעשה הדרוש - תיירה היריה." אמרה בקור רוח מקפיא כשהיא מביטה היישר בעיניו.
"את קוראת להם לרצוח?" שאל.
"אם ידרש הדבר. גם מתוך נימוקים של הגנה עצמית, מפני שהקם להרגך השכם להרגו, וגם מפני שלפעמים הרצח הוא המחאה היחידה שבאה בחשבון ויש בכוחה לשנות דברים. לזעזע ולהכריח אנשים לחשוב." אמרה בשקט.
"אינני מאמין. פשוט אינני מאמין. רק לפני רגע בנך מזהיר אותנו מפני רצח, ואת במצח נחושה מודיעה שיהיה רצח. יש מניע, יש חובה וקיימת זכות הצעקה. איזה מדינה צמחה כאן ריבונו של עולם? מדינה של רוצחים של שואפי נקם. עכשיו באמת דרושים כאן הירשנזון וצ`ובי התימני שלו. בחמישיה אחת לא די. ודאי כל נבחר כזה עושה לעצמו גם חמישיה.אולי כבר הספיקו ללכד "חמישיות" כאלה בחיפה ובירושלים, ואולי כבר צרפו חמישיה כזאת באיזור שקט כמו שלנו? אולי הנבחרים האלה שלך יושבים עכשיו יפה באיזה סלון ומעמידים יפה יפה פנים, ואין כל אפשרות להכירם. כמו דגים בים כמו עורבים בחורשה." אמר והתרגשותו גברה בהשפעתם המעודדת של דבריו. "מספיק אביעזר. זהירות הכרחית גם מפני השטויות שאתה מדבר, וגם למקרה של מרגלים. הרי תמיד מרגלים אחריך ומוטב שישמעו כאן מוסיקה אחרת." אמרה ונכרה בה עצבנות מסויימת מפני הדברים הללו שהטיחו זה בזו בסגנון משולח רסן. "אני מבטיח לך בנאמנות שאיש לא מצותת כאן. זה הדמיון שלך. החלונות והתריסים מוגפים ומי יבין את הדברים המטורפים האלה גם אם יצותת?" "די אביעזר. צריך לעשות משהו עם הדברים של ז`אן. אי אפשר לשתוק. הנה עכשיו אנו יודעים שנרקמה מזימת רצח פוליטי ומה אנחנו עושים עם זה? הולכים ומלשינים? הרי רואים מראש את התוצאות. אולי נשב בבית ונמתין למאורעות? ענה לי תשובה על השאלות האלה. אמור ברור אם עלינו להפרד או להשאר יחד ולא רק ללילה הזה." אמרה דברים שרק בלבלו יותר את דעתו ברמזים מבולבלים על יחסיהם בעתיד. "אילו ידעתי כי מישהו רוצה לשדוד או לרצוח את חברו היה הכל מובן. מפני שזה עניין אזרחי, ואילו פה מדובר במלשינות פוליטית. שאני אהפוך להיות סוכן של השב"כ? לא הייתי מימי סוכן לבולשת , איש מבין היושבים כאן לא היה סוכן חשאי." הביע בדבריו איזו מערכת שיקולים מסובכת שאיימה לקרוע בתוכו יריעת ערכים. התלבטות פשוטה לכאורה איימה לחרוץ בתוך נפשו. דווקא עכשיו שנדמה כי הוא הולך ומשלים עם האפשרות שלעולם לא יצליח לתקן את העולם כפי שחשב בנעוריו. "ז`אן צריך להשאר כאן איתך כמה זמן. הוא אינו יכול לחזור לישיבה!" קטעה פתאום את שיחתם הסהרורית והחזירה למצב של "עניניות מעשית". פתאום נדרש לסייע במצב שלא הוא יצר. מצב נוגד את כל הכללים שקבע לעצמו, שנשבע לעצמו כי לעולם לא יקלע אליו. מדוע עליו לתת מחסה לאיש זר, מוסר ומלשין המזמן סערות ומשברים שמאיימים להטביע את סירתו הרעועה בלאו הכי. פתאום חש שאין בו כח למסירות נפש ממשית לתת מחסה, לדווח, לעמוד לחקירה אולי גם להאסר. מעולם לא הרגיש אומללות כזאת. הוא הביט בנאטלי במין נואשות מתנצלת ולבסוף שאל:
"ואת נשארת?"
"אינני יודעת. בני זקוק לחדר לתקופת מה. עליו להעלם ולהסתתר. זה אפשרי רק כאן אצלך.אם אשאר איתו יחבל הדבר בהרגל של השכנים לראות אותך לבדך. אם יראו אותי באה ויוצאת ישובו להכנס. זה עלול להזיק לז`אן. הוא יוכל לגור במרתף. ככה לא יפריע לך בעבודתך. את המסירה למשטרה אעשה בעצמי, בשיטות שלי. אני מבינה שאינך רוצה למסור את הידיעה לשב"כ. אינני יכולה להתנתק ככה פתאום מכל עיסוקי." סיימה את דבריה כאילו היתה משוכנעת שדי בנושא הכבד ובחולשתו אליה כדי לייצב את דעתו ולקבל על עצמו עול מכביד ומסוכן כזה.
"אני רואה שלא נותרה ברירה. פתאום כל הילדים כאן. יחיעם עוסק בעניינים שמוטב לא להעלות כלל על דל שפתיים, שולמית התאהבה אהבה בלתי אפשרית המאיימת להחריב הכל, והנה ז`אן שהמצפון הנוצרי המיוסר והטוב שלו אינו מרשה לו להיות שותף לרצח. ואת דורשת ממני להסתיר את בנך ובעצמך תלכי למסור את בני. ואנחנו את ואני שכל החשבון עוד פתוח בינינו. מעניין מה יקרה כאן כששלושתם יפגשו כאן זה עם זה? היום אני וז`אן, מחר יחיעם עם ז`אן ושולמית. פתאום יתחילו לגלות עניין גם בכתבייך המדעיים. אבל הלילה את נשארת כאן. תוכלי לישון במטתנו ואני אשן בסלון או בחדרה של תרצה. ז`אן ירד למרתף. צריך לסדר ולהתכונן לחיי מחתרת. נחוץ להתארגן." אמר כאילו התעטף בגלימת עזוז. כאילו רצה לעשות עליה ועל עצמו רושם, כי בכוחו עוד להשיב מלחמה, לתחבל תחבולות ולעשות דבר מה מועיל בשם רעיון גם אם הוא מעורפל למדי ומעורר חיל ורעדה.
"טפשון אני ישנה איתך. גם אם אתה חושב שאתה יודע עלי דברים איומים ונוראים יש משהו בינינו שלעולם לא אוכל למחוק אומללון שלי. אמרה ברוך ואימצה את ראשו אל שדיה.
ילדי השטן
בצאתי מביתם שררה עלטה גמורה והמעבר הפתאומי מהאור החשיכה עוד יותר. בכל זאת הרגשתי, ובזאת אני בטוח, כי עיני היו סומות - במין צללית כזאת שהלכה במהירות לפני. בשעה הזאת כבר כבים אורות הרחוב, מנהג חיסכון שנוהגת העיריה ברבעים המרוחקים. בתחילת הלילה היה ירח מלא, ואילו עכשיו לאחר ששקע , ואסף את אורו האחרון היתה העיר שרויה במאפליה. יכולתי להרגיש את אדי הערפל הכבד שבעונה זו של השנה עוטפים את האיזור כולו בכסות לחה וצוננת ומתפוגגים רק עם צאת השמש מנרתיקה. תחילה, האיץ הצל הנע לפני אחר כך האט את צעדיו, הפנה אלי את פניו כך שיכולתי לחוש על פני את אד נשימתו שהדיף ריח רע. מול חנות הנעלים של דרוקר, שמעולם לא כיבה את האור בחלון הויטרינה שלו ראיתי בברור את דמותו של חביב נהרי אסיר העולם. "זה אתה?" אמרתי בהקלה שמצאה את פורקה למראה אסיר העולם. יכולתי להתפלא על תחושות השחרור והרווחה שפשטו בכל גופי למראה איש מפחיד זה. "אתה עוד עוקב אחרי בלילות? אל תדאג. טוב לפגוש מישהו מוכר בלילה אפל כזה." אמר. אני משוכנע שגם בו אחזה תחושת הקלה משחררת שחויתי אני. "יצאתי רק הרגע מביתו של אביעזר קינן." השבתי.
"אהה...העיתונאי. לפעמים אני קורא את הרשימה שלו. הוא יודע לצבוע את האמת העירומה בצבעים חזקים ונאיבים, אבל יפים. לפעמים אני חושב שהוא חי לבדו בבית. אם היה מסכים שאגור איתו, אפילו במרתף. שני גלמודים כמונו יכולים לגור תחת גג אחד. כשיש לך ארבע קירות וגג אתה מרגיש בטוח. לא כמוני כעלה נידף. בהתחלה חשבתי שאתה הרוצח הצעיר, הרזה בעל העיניים המטורפות שמשוטט בעיר כבר ימים אחדים. הוא בא במטרה לקטול אותי. הכרתי אותו מייד. את חביב נהרי אי אפשר לרמות בעניינים כאלה. בחור בן שמונה עשרה וחצי שוכר חדר במלון "מרכז" מול הכיכר לצד חלונו של הרב הרשא"ש רבי שלום שבזי `הנאנח`, נוכל בזוי שהכרתי בבית הסוהר. כל תפקידו במחזה שלי הוא להצביע עלי בעיני הרוצח וללחוש לו `זה האיש`, והשאר זיל גמור. את אנחותיו המזוייפות הכרתי מייד. גם בכלא היה נוהג להאנח כך - מין סימנים מוסכמים של מלשינות שהיו לו עם הסוהרים. מייד הבנתי שכבר ראה אותי ואנחותיו החוזרות רק שיננו באזני הרוצח את דמותי ומראי. מפחד פן ירד ויקטול עזבתי את מקומי ליד החלון אחרי שאתה ואביעזר חברך עזבתם במהירות את האולם בדיוק שהשרלטן המנוול הזה שלמה אברמטו כיסה את פניו בידיו הפסוקות, כשהוא מציץ בקהל ההמום ובהורים המסכנים. ופתאום הוא ההניף את הילדה כאילו משכיב את גופה הרזה באויר, ממלמל פסוקים, והאומללה ממלמלת הברות מרוסקות ללא שום מובן, כאלו היתה טלפון בין המנוול הזה לבין האלוהים. גם אותו הכרתי מהכלא לפי הכישופים שהיה עושה כדי לקנות את ליבם של הסוהרים. בן אדם שפל אם רק יזדמן, לא ימנע עצמו מלזיין את המסכנה הקטנה. הבנתי שסוגרים עלי ונמלטתי אל מנהרות הכורכר, שבמשך שמונה עשרה השנים שכרו מתוכן כורכר הן הלכו והתעמקו הלכו והתפצלו, כאילו נהיו מסדרונות של הגהינום בעצמו. לשם נמלטתי, להתחבא במקום חשוך ומוסתר כזה שגם רוצח קשוח בטח יתיירא מפניו וידחה את היריה ליום אחר. שכבתי לי בצל קירות הכורכר הגבוהים, המאיימים להתמוטט עלי ונקשתי בשיני. אבל מנוחה לא לא היתה לי כאילו הגוף חיכה למשהו, והמשהו הזה באמת הגיע. כעבור שעה הגיעו ההורים המסכנים עם בתם המטורפת. אמרו זה לזה מילות אהבה ונחמה שיכולתי לשמוע. כל כך קרובים היינו. אחר כך הוציא הגבר תער יפני ובתנועות אחדות שיסף את עורקי ידיהם, כשהילדה חבוקה ביניהם ושפתותיהם מלמלו:
`בידך אפקיר נפשה`. וכשספגה שמלתה את דמם, מלמוליהם פסקו ודממת מות היתה פרוסה בין מחילות הכורכר פרצה מפיה של הילדה יללת חיות כה מחרידה שלא שמעתי מימי. זעקה שהיה בכוחה לרסק לרסיסים את ליבו של הנורא ברוצחים. אחר כך יבבה בכי שועל, כזה ששמעתי פעם כשהייתי ילד. ושם במבוך הכורכר רק הילדה, אני והוריה השחוטים שלנגד עיני שמו קץ לחייהם . האימה אחזה בי בחזקה, ורק ביקשתי לנוס אל מעמקי המנהרות, אל המקומות המרוחקים והחשוכים ביותר ולהחבא שם. לא מפני הרוצח העלוב ששלחו אלי לנקום אירועים נשכחים שאירעו לפני עשרים שנה, ואיש כבר איננו זוכר אם היו או לא היו. רק להתחבא מפני כל בני האדם, כי שבעתיים יוקם חביב נהרי. הירח המלא שעמד בתחילת הלילה כבר נעלם מאחורי ההרים, ורק אלומת אור חורוורת עוד ריצדה בין גרגרי הערפל שהלך והתעבה. מתוך המחילות יצא נער רזה וחיוור פנים שכבר ראיתיו משוטט פה ושם, עורף תרנגלות ועוקר עיני כלבים וחתולים באכזריות שטנית, שרק מופרעים מוחלטים נחנו בה. והנער הזה ניגש אל ההורים הדוממים, הרים מן האדמה את התער היפני, הביט בניצנוץ הלהב שהומעם מן הדם השפוך, הניף את הילדה שיבבתה הקודמת הפכה לגירגור פראי ובאיבחה אחת שיסף את גרונה במין שנאת כל העולם, שנאת שטן הנותנת כוח להרוג ללא מעצור. אחר כך פילח את חזה ועקר מתוכו את ליבה סחט לגרונו את דמה ואכל בנגיסות גסות את ליבה המפרפר. במו עיני ראיתי איך נכנס השטן בעצמו אל גופו הרזה והוא נהפך לתמצית של רשע נטול רחמים, שמעניק לו השטן ונוטע בו כוחות שנאה מפלצתית מבעיתה. באותו רגע חשבתי כי מייד יתאבד, כי מי יכול לחיות עם מעשה כזה? לרוצח כזה החיים הם כמו חלום בלהות אינסופי. אני משוכנע שבתוכי תוכו היה ילד אבוד. שרוי בבדידות תהומית ונטוש מכל לב. הלא גם אני הייתי רוצח, אבל תמיד אמרתי לעצמי שעשיתי את המעשה הנכון. אני רצחתי רוצח יותר נורא ממני, אבל ילדה קטנה ומטורפת כזאת? האם מת האלוהים? האם התאבד העולם? עוד מציפות אותי המחשבות האלה על הדרך בה נכנס השטן אל גופו הצנום, והשרץ הנתעב הזה החל בועל את הגופה המרוטשת, המרוחה בדם. האמן לי, חביב נהרי רצח ונענש על כך אבל זוועה כזאת לא ראיתי מימי. אתה חושב ודאי שהייתי צריך למנוע מבעדו אבל האימה שיתקה איש כמוני. עכשיו נלך ונעיר את רב פקד אזולאי. לא בכל יום יוכל לפענח פרשה כזאת על בוריה. בודאי יעלה בדרגה אם יוכל להתייצב ולא לרעוד. אני חביב נהרי שמרבית שנותי עברו בין רוצחים נאלחים. אני שקטלתי לא נפש אחת מודיע לך שרצח כזה מסלק ממך כל רצון לחיות. בוא נלך אל רב פקד אזולאי. אתה עדי לדבר הנורא שקרה כאן הלילה!" קולו היה ניחר ויבש ועיניו הביעו טרוף ואימה. לא יתכן שאדם אשר ראה את המעשים האיומים הללו ישאר שפוי בדעתו. אולי הוא בודה את את הדברים האלה אולי הוא באמת השתגע. פתאום חלף צל ארוך מאחורי גבי ונשקף בחלון הראווה. עיניו של חביב נהרי אסיר העולם התגלגלו בחוריהן ולפתע נשקפה מהם אימת מוות. קולו נשתנק כאילו אחז בו שבץ. רציתי להסתובב ולראות מהו מקור האימה שראו לפתע עיניו, ועל פני רשפו שתי יריות שהיכו בחזהו של אסיר העולם, ודם החל פורץ מפיו. במורד הרחוב נשמעו שעטות רגליו של הרוצח השכיר, ואחר כך נהמת אופנוע שהסיע אותו הרחק מכאן. חביב נהרי השתעל, וכל שעול רק הגביר את פרץ הדם שיצא מפיו. הוא הביט בי ועל פניו היה נסוך מין חיוך של אדם שידע כי כך יעמוד לגורלו. הוא רצה להגיד לי משהו אך לבסוף יצאה רק נשימה קטנה כמו אמר "אתה העד!" כה מהירים וחפוזים היו הדברים. התמונות והמראות המסוייטים כביעותי לילה זה, ועם זאת הכל היה כה שקוף וברור. ארבע גוויות. הרוצחים ידועים. לרב פקד אזולאי רק נותר לשים עליהם את יד החוק, ולזקוף לזכותו עוד פענוח של מקרי רצח. כבר עכשיו היה ברור כי למנוע את הזוועות לא ניתן, בלי אותה מכונה ממוחשבת קוראת מחשבות הרצח שאביעזר קרא אודותיה במוסף מדעי. מאותו רגע שנורו היריות היו הכל זריזים להגיע. דיירים שרבבו ראשיהם מבעד לחרכי המרפסות. רב פקד אזולאי הגיע ראשון בראש שוטריו. אמבולנסים פרצו באזעקות יבבניות. שלמה הירשנזון ונושא כליו התימני ריחרחו בזירת הפשע. לאחר שהחליף מילים אחדות עם רב פקד אזולאי, שכבר ידע מפי את כל מה שדרוש. במובן ידוע קינא בעמיתו השוטר, שכל תפקידו הוא רק לפענח פשעים אך לא למנוע אותם, ואילו הפשע שלו - הרצח שעליו למנוע עודו רובץ לפתחו. שלמה הירשנזון היה איש קשוח וידע לעמוד מול הפשע במערומיו, מול הגוויות המבותרות לא עמד לו כוחו. אנשים מתים היו מעוררים אצלו קבס שהיה בו כדי לשבש מהלכה של כל חקירה ומניעה. כשראה אותי הנהן בראשו דבר מה והסתלק מתנדנד אל חדרו בדירת המסתור שלו.
 
ברית סתרים
"לבית קפה יש חיים משלו. על הרוב שיגרה ולעיתים ריגושים" הסביר למחרת הסופר עודד עמירן לאמנון בבית הקפה. איש טרם ידע איש את דבר בואו של הסופר המפורסם לעיר, גם לא היתה כל סיבה שידעו על כך. אחרי הכל סופרים הם אנשים די נשכחים ובלתי ידועים במקומותינו, וזכרונם שמור בדרך כלל כעלים נידפים בבית הספריה העירונית שמעטים פוקדים אותה כיום. ממעטים לדבר אודותם וגם הרכילויות העסיסיות הממלאות את העיתונים פוסחות משום מה עליהם. עודד עמירן שהיה סופר לשעתו כבר נשכח באמת מכל לב. מי שצייר את ילדותו המופלאה במושבה בחן משוח של צייר אמן, ולא הניח בשנות יצירתו הראשונות אבן אחת בלתי הפוכה בחיינו הציבוריים. בסיפור אחד או שנים רשם חוויות כאלה שפרנסו דור שלם. דווקא לאחרונה כתבו באחדים מהטורים שעניינם ` חדשות בספרות`, כי הנה בקרוב יצאו בזה אחר זה ספרים משלו, כאילו הרה אותם חמישים שנה, ועוד יחזור כמו צעיר לזירה לנסות ולכבוש את לב הקוראים החדשים. מובן כי מאורע כזה מעורר מן הסתם תמיהות ושאלות ששואלים לגבי סופרים תמיד "איפה היית כל הזמן?" ולמי מיועדים הספרים החדשים?
"מי אמר את הדברים האלה על בית הקפה? דווקא נכון. אבל בזמן האחרון יש יותר מדי ריגושים." אמר אמנון. בעל בית קפה רגיש ללקוחותיו ועליו ללמוד להכירם בזמן קצר. לפיכך עשה אמנון מאמץ לזכור מי הוא איש זה שמעולם לא ביקר אצלו, ובכל זאת נדמה לו שכבר נפגשו מתי שהוא.
"את זה נוהג היה להגיד קודמך קוזלובסקי ." אמר הסופר.
"בית הקפה שלי נהפך לבית משוגעים. אנשים כבר לא יושבים ושותים בשקט. חושבים קצת, מדברים בלחש זה עם זה. הכל כל כך חזק, הקול מורם כאילו שלא תהיה עוד הזדמנות להגיד משהו. גם הפרנסה לא מי יודע מה בזמן האחרון." אמר אמנון. נכנס ליאון. הביט קצרות בסופר הדגול, אך העדיף להתעלם ובלי להמתין משך אליו את העיתון, ריפרף בעיניו על פני הכותרות ברישול ופלט את חירחורו המשתעל:
"מנוולים! נו הכל ברור, כאן כולם מנוולים מלמעלה עד למטה. כולם רוצחים ופושעים." די מספיק עם זה ליאון!" ניסה אמנון בכל כוחו למנוע מאורחו החדש להתעמת עם דיבוריו המוטרפים של ליאון. באמת ניכר בסופר עמירן שהדברים האלה היכוהו בתדהמה. מובן, כשיקח אחר כך את המשפט הזה וישבץ אותו באחד מסיפוריו, יעטוף אותו במילים ותאורים ססגוניים, יזכו הדברים הגסים שעלו מריאותיו הדלוחות והמחרחרות של ליאון - למעמד מיוחד בזיכרון בעוד השאר יאבדו וינשו בתהום השיכחה. "למי הוא מתכוון?" שאל הסופר את אמנון. שאלה שעברה דרך אזניו של ליאון. "אתה חושב שסתם ככה רצחו את רבין? אז עוד לא שמעת כלום. מי ששולח אנשים להרוג או לההרג צריך לדעת שגם אפשר להוציא אותו להורג. רבין זה כלום. את מי שבאמת צריך להרוג זה את ראש הממשלה." אמר והסיגריה הבוערת רטטה בין אצבעותיו. "אתה תמיד אומר שהוא ראש הממשלה הראשון שהיה ראוי לישראל וישראל היתה ראויה לו, אז מה פתאום להוציא להורג? לא מספיק כל הרציחות שהיו כאן הלילה. שמעת אמנון? לא שמעתם את הצפירות והניידות? לילה נורא." אמר יוסל`ה פריצקר החלפן והתיישב ליד שולחנו של ליאון.
"מה מצב הדולר היום פריצקר? אם המצב שלו כמו הפנים שלך אז אנחנו כבר באמת על הפנים." אמר ליאון.
"אתה כבר משוגע לגמרי ליאון. אנשים נרצחו הלילה. יש רוצחים ויש נרצחים, ואתה מתעניין במצב הדולר? כבר אין לך שום אלוהים ליאון? אמר סוחר הדולרים. "באלוהים נבטח פריצקר! באלוהים לבדו! אתה לא מבין שכל הרציחות האלה שלך עוד לא כתובות בכלל בעיתון - אבל מובילות רק לדבר אחד. רק לתכנית אחת. עובדה היא שהסכין מחליפה ידיים והדולר חי וקיים." נסחף ליאון אחרי מחשבותיו הכמוסות. "איזה רצח פריצקר? מה קורה כאן היום?" הזדעק אמנון למשמע הודעתו של החלפן. "חכו לחדשות. שם בטח ימסרו את הכל בפרוטרוט." אמר פריצקר, שנועד לו לבוקר זה תפקיד המבשר.
"למה אתם עוד מצפים מהממשלה הזאת? הפכו את המדינה למאורת פריצים. הכל בגלל שמתעקשים להתעלם מהערבים. ששה מליון יהודים יכולים להתעלם מששה מליון ערבים, שמחר יהיו עשרה מליון. מה השתגעתם? הצטרף שהרבני בשקט כהרגלו והתיישב בשולחן משלו.
"אתה מטומטם שהרבני. בעיראק דפקו לך את השכל בגלל שהיית קומוניסט, אז גם כאן אתה מוכרח להמשיך. אתה באת משם, וכאילו שאתה לא יודע מה זה ערבים. תגיד. יש אמונה בערבי? אתה יודע מה הבעיה שלך שהרבני? לא השכל המשובש מהמכות שקבלת בבית הסוהר בבגדד. הבעיה שלך היא שחסרה לך השקפת עולם." אומר שמעון לוי היבואן, שנכנס לקפה תמיד ברגע הנכון.
"מה שייכות ארבע גוויות לקומוניסטים בעיראק לוי? שהרבני מנסה להאשים כאן את הממשלה ברצח. אמנם הוא בן בן אדם הגון מה שלא הפריע לו להיות אף פעם מטומטם, אם הוא חושב שהכל כאן זה רק ערבים יהודים, רק יהודים ערבים. תעשה שלום עם הערבים שהרבני אז מה? יהיה כאן גן עדן? יפסיקו לרצוח? כבר ידוע של מי הגופות פריצקר?" שאל ליאון.
"הזוג לבנשטיין והבת המפגרת שלהם, ואסיר העולם חביב נהרי." מנה החלפן את השמות שנודעו לו מאחד השוטרים הנרגשים שהיה שותף לחקירות הלילה הראשונות. "ואיך זה מתקשר? למה זה צריך להתקשר לדברים הגדולים ולפוליטיקה? תהרוג אותי פריצקר! אני לעולם לא אבין. שמה רצחו ביום אחד אמא ואבא, וילדה, ושוטר, וחלפן כספים, ויבואן, ובעל בית קפה. עיר שלמה מחקו , אפילו לא בתאי גזים. במקום, בתעלות הרגו וכיסו וזהו! אז ממה אתה כל כך מתפעל פריצקר. במדינה מתוקנת יש מקום לכולם - גם לרוצחים. כבר ידוע מי הם הרוצחים?"
"אחד ילד רוסי בן שבע עשרה, ואחד ילד עיראקי בן שמונה עשרה. רוצח שכיר. זה מה שאומרים. בטח יתפסו אותם היום. אם יודעים מי הם בודאי יתפסו." הודיע יוסל`ה פריצקר.
"וזה מה שמעסיק היום את הציבור חברים? רצח ומעשי חמס?" שאל הסופר את שאלתו לחלל בית הקפה מתוך רצון נאיבי במקצת ומתנשא לפי הטונציה של צליל קולו. "זה לא מספיק אדוני הסופר? ארבע גופות ללילה בעיר קטנה כמו שלנו." שאלה פרלה סדיקוב, שנכנסה בינתיים ותפסה את מקומה הקבוע.
"בציר לא רע. אפשר להבין שחלו כאן שינויים לא מעטים בשנים האחרונות. את אינך? נו... מתווכת הדירות שגרת בשכנות עם ראש המועצה? היית דמות ססגונית. קוים משלך שרטטתי באחד מספרי." אמר הסופר מתוך חיבוטי זכרון לא מעטים. את שאר הנוכחים לא הכיר.
"בדיוק. המקום הזה צריך היום סופר ממשי, שירשום בו את החיים. האידיליות שלך על חיי המושבה זמנן חלף. מי שיקרא אותן היום לא יאמין שהיה מקום כזה. כאן דרוש סופר שינסה להבין ולהסביר, לתאר את מה שקורה פה. יש כאן הכל , כל הטיפוסים, כל התשוקות, כל האהבות, כל המאווים, ויש רוצחים, וקורבנות,ותכככים ומזימות, רק דרוש מישהו שיכניס בזה קצת סדר." אמרה פרלה.
"את בעצמך כמעט סופרת פרלה. אם היית רק כותבת את כל מה שאמרת כבר היה לך ספר.
" התפעל ליאון מן הדברים שהניחה בפני הסופר הדגול. ממש תכנית שלמה לספר. "אל תשים לב לגסות של האיש הזה ליאון. אילו הדבר היה תלוי בו הוא היה שולח את כולנו למחנות ריכוז לשם חינוך מחדש, למרות שהוא בא משם.אם מישהו מתאים להיות גיבור של רומן שמן זהו ליאון גרודניצקי, שלא היו לו שום שורשים, שאין לו כאן שורשים ובכל זאת הוא ראוי להיות גיבור של רומן, לא בגלל האידאות שלו אלא בגלל הטרוף שלו." אמרה פרלה סדיקוב, בעודה בוחנת את הרושם שעשו דבריה על הסופר הנודע. "אל תהיי משוררת על חשבוני פרלה. אל תנצלי את החולשה שלי אליך ותרשי לעצמך ללגלג עלי לעיני מישהו זר." אמר ליאון והשפיל את מבטו. "תן לי מהר את האספרסו אמנון. כבר ככה אני נמצא כאן יותר מדי."
"סליחה ליאון" אמרה פרלה לליאון שעמד לצאת. לראשונה התמלא מין הרגשה שהצליח לעמוד בפניה באופן אנושי ומעורר כבוד.
"כמה? עלי ללכת. יש לך מקום מעניין ידידי הצעיר. מעניין בכל המובנים. אינו מבייש את בית הקפה של קוזלובסקי." אמר הסופר.
"חמש שקל"
"אדון עמירן יש קונים לפרדס שלכם." אמרה המתווכת שעה שעמד לעזוב. "לכן אני כאן גברתי. הצרה היא שמישהו אחר כבר הקדים אותך. מייצג אותי עור דין ביתן מתל אביב."
"ובכל זאת כדאי לך להכנס אלי לבדך. בעניין כזה לא יבוא הקונה שלי אליך. אין הוא נוהג לעשות עיסקות בסגנון של עורך דין ביתן. הרנטה שתקבל אצלי לשם כתיבת ספריך תהיה גבוהה לאין שעור. האמן לי אדון עמירן. גם אביך מי שמימן אותך כל חייו עשה את כל עיסקותיו דרכי." אמרה פרלה סדיקוב בחריפות כשהיא מגייסת את כל תכונותיה המצודדות. נחיה ונראה פרלה. אולי זה רעיון טוב." אמר הסופר ופנה לדרכו. מאוחר יותר הגיעו לבית הקפה גדעון לב ציון ואריק קופרמן. הפגישה נקבעה עוד בערב הקודם ולא ידוע מי יזמה, אך ברור כי קיומה העיד על דחיפות וההענותם ההדדית מאשרת את זאת. אף על פי כן קרה כאן מקרה סתום מאוד כפי שאומרים. הריני מודה כי לשם מקרה זה בעיקר עמדתי בפרטות כזאת על דבר הפגישה, שכן יש לתמוה כיצד ולמה, ובמהירות כזאת יוצאים ומסתדרים מפגשים כאלה . כבר סיפרנו במקום אחר את סיפור מחיטת האף המכאיבה שמחט גדעון לב ציון באפו של אריק קופרמן, שהיתה גם מעליבה וגם מכאיבה. לאיש מן השנים הללו לא היה לכאורה כל צורך וכל תועלת לגלות את סוד הפגישה. גם המקום בבית הקפה של אמנון במרכז העיר לעיני כל, יכול היה להחשב כקלות דעת, אלא אם כן התכוון אחד משניהם או שניהם יחד לאותת שיש כאן מגמה של פיוס ואחדות, שראוי שהכל יראה וילקח בחשבון. בכלל, זה היה יום של הפתעות, יום של התרת עניינים קודמים וקשירת חדשים. יום של ברורים מכריעים והסתבכות חמורה משהייתה, ובכל זאת אנו כבר נמצאים על סיפו של אותו סיפור שבגללו טרחתי בספר הזה.
"לפני חמישה ימים קבלתי מכתב בעילום שם. מין כתב ליצנות כזה המזהיר אותנו `עושי טוב` מפני מעשים כאלה ואחרים שאנחנו עושים יום יום ואינם לשביעות רצונם של `חוגים מסויימים`, שכספי התרומות שלנו אינם מגיעים לידיהם. גם העיזו להזהיר שיהיו תוצאות חמורות אם לא נכניס לועד שלנו איש משלהם, שיורה וייעץ לועד היכן, מתי וכמה יש להפקיד למוסד פלוני ומוסד אלמוני. אתה מבין איזו מין חוצפה יש כאן ? מובן שמייד שלחתי לקרוא לאיש אחד כאן. טיפוס נסתר שואף נקם ונבזה המשמש לי לעניינים כאלה בדיוק, ובבדיקה עימו עמדתי מייד על המקור הבזוי של המכתב בעילום שם. מכתבים כאלה יש בהם דבר מה שפל, שלעולם אינך יכול להוכיח, אלא במחיר שפלות והשפלה שאנשים רגילים אינם מסוגלים לעמוד בהם. ברור שרצתי עם הידיעות הללו אל רב פקד אזולאי, וגם דרשתי לחקור ולחשוף, ואם נחוץ אף להתעמת עם הסחטנים שכן מצב כזה הדעת איננה סובלת." תאר אריק קופרמן מין השלשלות דברים תמוהה ולתכלית הפגישה טרם הגיע.
"ומה אמר הרב פקד?" תמה לב ציון.
"אמר שלפי השמות שמסרתי יש כאן `עניין מיניסטריאלי` ואין ביכולתה של המשטרה להתערב כאן. אבל אני טענתי בתוקף שדווקא עניין פלילי יש כאן, ומוטב שהמשטרה תמלא בחריצות את תפקידה לפני שהעניינים יצאו משליטה, והאזרחים בעצמם יטפלו בדברים לפי הבנתם." תאר אריק קופרמן בצורה עניינית את השתלשלות הדברים אם כי טרם שטח את בקשתו בברור.
"ובכן מה?" שאל גדעון לב ציון.
"אינך מבין שיש כאן מאבק של כח, שאנחנו כאן נאבקים על דמותנו הדמוקרטית והמוסרית?" ענה לו קופרמן.
"ועל רכושכם שכחת להגיד." הוסיף בן שיחו.
"גם על רכושנו. זאת לא מילה גסה. אנשים עמלו שנים רבות כדי להשיג את רכושם, גם הוריהם, גם הוריך עמלו בודאי כל חייהם כדי להוריש לך משהו, שלא לדבר שאנחנו נותנים פרנסה לכל תושבי האיזור. בחייד, יש כאן אי אלו איים של סוציאליזם. אינני מעוניין להכנס איתך עכשיו לויכוח על סוציאליזם וקפיטליזם בזמננו, הדבר החשוב הוא שגם אנחנו וגם אתם נמצאים עכשיו בצרה צרורה שהכרחי להלחם בה." "ואיך אתה מתכוון להלחם בצרה הצרורה הזאת? ונניח שתנצח - מחר תלחם בצרה הצרורה ששמה `העבודה העצמית`, משום שגם אנחנו מאיימים בדרך נעלמה על ההשגים שלכם. על זכות הירושה ועל החירות של כל בן אדם להיות בעלים של נכסים ולהנות מטובם." סנט בו גדעון לב ציון.
"זה בדיוק הויכוח הבלתי חשוב עכשיו. משהו גורלי יותר מונח כאן על כף המאזניים. משהו שדורש אחדות של הנאמנים לחופש הדיבור, לדמוקרטיה, לזכות האדם לרכוש. בפירוש, כאן אני מסכים איתך. אני יודע שאנחנו נתפסים בעיניך כנצלנים מתועבים שנקלעו לצרה, אבל יש מה לדבר גם על הדרך שלך. תחילה חששנו, אבל היום יש לא מעטים בינינו שחושבים שאתה מפתח מודל מעניין, שגם ראוי לסייע. ישנם אצלנו חברים שמבקשים לצרף אותך לאגודתנו, ואפילו לסייע לך בגיוס הון לשם התגברות על קשיים במפעל. אנחנו הרי כולנו יודעים מה זה מפעל בקשיים, במיוחד במיתון הקשה ששורר עכשיו." הרעיף לעברו אריק קופרמן מחמאות ופתויים.
"והכל תמורת מה? בשיטה שלכם הרי אין ארוחות חינם." אמר כשחש כיצד מנסה בן שיחו להפילו ברשתו.
"התקוממות. התקוממות אזרחית עממית של תושבים שאיכפת להם. אזרחי הארץ הזאת, שבנו ובונים אותה בשירותם הצבאי ובעבודתם היומיומית, שהפכו אותה לפנינה ההולכת ונחמסת בידי פרזיטים ואוכלי חינם, המנסים לגרור אותנו אל חשכת ימי משטרים אחרים, אל אנרכיה שחורה של פושטי יד וטורפי נבלות. הלכתי אל חברי הכנסת. נבחרינו. אנשים שאמורים לייצג אותנו, לחוקק חוקים שיאפשרו להתקיים פה, והאמן לי אין עם מי לדבר.קשה להאמין שכה חלש כוחנו, שאנחנו מאבדים עמדה אחרי עמדה בשלטון. יש רגעים בחיי עם שהאזרחים צריכים לעמוד איתן על דרכם." אמר אריק קופרמן בהתלהמות שהפתיעה גם אותו עצמו.
"אבל אתה יודע שאנחנו פועלים רק בדרכים של חינוך, שכנוע וחקיקה. נכון אנחנו רוצים חוק שיאפשר שלילת נכסים והעברתם לאחר למי שלא יעמוד בתנאי `העבודה העצמית ` בנכסים שקיבל לשם כך מהמדינה ומהחברה, ואנחנו גם נדרוש העברת נכסי המדינה לבעלות העובדים ולמציאת פתרונות לאזרחים שלא השתלבו מסיבות שונות בחברת `העבודה העצמית.` התכנית שלנו נוגדת את תכנית ההפרטה שלכם. נכון שלגייס כסף עכשיו ומייד יותר קל מאשר לחנך במשך שנים את ההמונים להכרה באחריות הדדית." חזר לב ציון אל ההתפלפלות האינסופית בשאלות הון וממון, רק מפני שנדמה לו כי אריק קופרמן מוכן להעלות את מחיר השותפות ביניהם, אם כי טיבה ומהותה היו עדיין נסתרים מפניו.
"דבר ישר לעניין קופרמן. מה בעצם אתה רוצה?"
"מאבק. מאבק על זכויותנו. גם שלנו גם שלכם. האויב הוא אותו אויב.היום אותנו מחר יתפנו אליכם. הם אינם פועלים במסגרת כללי המשחק הדמוקרטיים, כך שאין לנו ברירה אלא לפעול מחוץ למגרש הזה." המשיך מבלי להבהיר את כוונותיו. "מדוע אינך פונה אל הפוליטיקאים קופרמן. צמחו בגינתנו בשנים האחרונות זנים חדשים של פוליטיקאים חריפים ודקי שכל, מתוחכמים כמו עורכי דין כאלה שמעולם לא יצגו רוצח במשפט. עניינים אזרחיים, עסקאות נדלן זה כן. שם בעסקה טובה אתה הופך בלתי תלוי במערכת קצבאות הציבור. ציניקאים אלה, אחדים מהם צפו בביבים, אבל רובם באו מבתים טובים שאלימות לא פגעה בהם אף פעם, אבל הם גררו אותה עימם לאוניברסיטה ולקהילה. חלקם לא שרתו כלל בצבא אבל צועקים ודורשים בשם הדמוקרטיה התחשבות וקידום. אלה מנהלים עכשיו את הממלכה. דרוש שיסדירו כאן מחדש בחוקה בחוקים את כל העניינים במדינה. לפני חצי שעה היתה לי פגישה מעניינת עם פרופסור אחת, אשתו של אביעזר קינן. היא מייצגת פה קבוצה שמבקשת למחוק כל זכר ממה שהוקם כאן ולבנות הכל מחדש. לא לתקן חוקים ישנים אלא לכונן כללים חדשים. בשבילה הברדק שמתחולל אצלנו, הסתירות הפנימיות והאזרחים המזויינים המסתובבים בכל פינה - מספקים את כל החומרים לשריפה ובעירה, ואילו היא הפרופסור כבר תספק את הניצוץ. והמדורה הזאת תהיה מסיבה, עם או בלי סיבה, שתעטוף ותחמם את הנשמה, כי מה נשאר מה? ככה היא אמרה. איפה אנחנו עומדים בדיוק קופרמן? יש חוק, סדר וכסף, ויש ניהיליזם אנרכיסטי המבקש למחוק הכל. מה בדיוק אתה רוצה? פרופסור קינן זאת, אשה מושכת בכל המובנים, יש לה ניצוץ ביד. יש אקדח במכנס. יש כמה סהרורים המוכנים שם במטווח צהלי בהרי שומרון לירות לאבא שלהם בראש. להיות סוף העולם לאבא לילדים, לאמא בהריון ולנערים משולהבים שרוצחים ערבי במוט ברזל כדי לקיים את ארץ ישראל. למה לא תפנה אליה? יש לה כל מה שדרוש לך. המחיר שלה יהיה גבוה בהרבה משלי." נשא לב ציון את דרשתו הארוכה.
"מוטב שנהיה תכליתיים יותר וזהירים יותר. מה שסיפרת עכשיו ראוי ללכת איתו ישר אל רב פקד אזולאי. מונחים כאן על הכף עניינים שיבעירו את כולנו. אני מסכים עם הפרופסורית שלך רק שאינני יודע איזה ניצוץ יש בחבורה סהרורית של אנרכיסטים צעירים, בהנהגת אשה מבוגרת שמגרה ומזדיינת איתם. אולי אני מגזים. בעצם לא יודעים עליה כלום, מלבד שעזבה את הבית. אומרים שהיא נמשכת אל צעירים. יודעים שהיה לה עבר מהפכני בפריז. אבל איך זה שייך לכאן? אתה באמת חושב שאנחנו נפנה אל חבורה כזאת?"
"זה הרושם שאתה נותן קופרמן. מהרגע הראשון שידרת שאתה מחפש אקדוחנים." "זה רושם מוטעה. אנחנו הולכים לנהל מאבק ציבורי המוני דמוקרטי. זה הקו. נמאס לעם שישתלטו עליו."
"אני מאחל לך שתצליחו."
"אומרים שיש לך קבוצה שמאמינה באותם האידאלים שלנו. זו סיבה טובה שנעבוד ביחד." ניסה קופרמן את הקו האחרון.
"לכל אחד יש זכות לברוא את העולם שלו ואת החברה שבתוכה הוא רוצה ליצור. עכשיו הגיע תורנו לנסות לשקם כאן משהו מההריסות. התפקיד שלי הוא לשכנע אותך קופרמן ואת חבריך שהדרך שלי היא הנכונה והצודקת, ולא איזה אוייב דמיוני שעומד להשתלט על המדינה. בינתיים המדינה נמצאת בידים שלכם."
"חבל על הויכוח הזה גדעון. אידאולוגיות מצליחות לעבוד רק על בטן ריקה, אבל כשיש כסף ויש שלטון אפשר להשתעשע באידאולוגיות כטוב על לבבך. לשנות את העולם, אפילו להפוך אותו למקום טוב יותר, למקום שנעים לחיות בו. כל מה שדרוש שתחליט לבא ולתפוס את מקומך הראוי אצלנו, ויש לך מקום. זוכרים את אביך ויודעים היטב על מעשיך." ניסה קופרמן לסיים את השיחה שנגררה ללא שליטה אל כיוונים שלא שיער. "סליחה רגע. נמשיך פעם אחרת." אמר גדעון לב ציון ומיהר לצאת מבית הקפה שעל פתחו חלפה לה אשה צעירה.
 
אהבת ציון
בטרם ניסחף להקדים את המאוחר או לשרטט דברים שכבר עבר זמנם בסיפורנו, אומר רק זאת - איריס אהרוני לבדה ראויה לרומן שלם, בשל השגיה המעולים כמדענית מהשורה הראשונה בחקר "השפעות כימיות במוח על ההתנהגות החריגה בבני אדם", ובעיקר בגלל רומן האהבה הפתלתול שקיימה שנים רבות עם גדעון לב ציון, שהיה בודאי שופך אור יקרות על דמותה המלבבת, לו רק הורשה לנו להרחיב אודתיו. נציין רק כי בסיפור אהבה זה נמצאות כל ההוכחות לכך כי האהבה היא בלתי אפשרית ולעולם תהיה בלתי מושגת. יתכן כי אלמלא הכללה קצרה ומטושטשת זו אודות האהבה, לא היה עולה בידם של כל הבריות הבלתי מהוגנות שבספורנו לעולל אצלנו את אשר עוללו, ועלינו מוטלת במידה רבה האחריות לכך. כשהשיג גדעון לב ציון את איריס אהרוני ומשך בזרועה לסובב אליו את פניה, היה זה מול פתח המשרד של פרלה סדיקוב. נחסוך מן הקורא את תאור התדהמה והמבוכה שעוררה עמידתם האנוסה זה מול זו.
"אתה מכאיב לי גידי. לא היה כל צורך למשוך אותי בפראות כזאת." אמרה בעיניים פעורות.
"את גורמת לי כאב גדול יותר בהתעלמות שלך."
"הכל נגמר בינינו. אין טעם. אנשים בוגרים צריכים להבין את הגבולות. יחסים זה לרוב גם טיימינג. לא היית במקום בזמן הנכון. אינני שופטת את הריגושים והמעשים שחוית בחו"ל, אבל לא היית איתי כשרציתי אותך לידי, ואין לך שום זכות לדרוש אותם רטרואקטיבית. אני מתחננת לפניך לא להכניס ליחסינו שום דרמה שלא לצורך. אבא אומר לי שאתה מסתובב כל הזמן מסביב לבית, יש בכך משהו מעליב ואפילו פתטי שלא מתאים לך ולא מתאים לי."
"אינני דורש ממך דבר. רק פעם אחת שנהיה ביחידות. אני צריך להבין ולהפנים את גודל האבידה, את שיעור ההחמצה. לא יתכן שעשר שנים זריתי כך סתם לריק." עמד מתריס בפניה.
"תצטרך להשלים עם כך שהפרק הזה הסתיים. היום חיי סובבים סביב המחקר המדעי. יש לי יחסים חדשים. יש לי תוכניות שלך אין חלק בהן. ברור לי שגם לי אין חלק בתכניותיך. הרבה זמן התקשיתי להשלים עם כך, אבל כרגע זה המצב. אין דרך להחזיר את הגלגל לאחור. אני מבקשת ממך להניח לי. לעולם לא אשכח את מה שהיה בינינו אבל זה כבר שייך לעבר, ולאף אחד לא יכולה להיות בעלות על העבר. צריך להשלים עם כך שהיתה לנו הזדמנות שלא נגסנו בה עד תום, אבל הזדמנות זו חלפה. חלון ההזדמנויות נסגר. מה יהיה בעתיד אינני יודעת."
"וילדים אינך רוצה? דיברנו פעם על שבעה ילדים. זוכרת?" אי אפשר לעשות ילדים בשלט רחוק גידי." נימת עצב נשמעה בדבריה. "אבל אפשר עוד לנסות."
"לא איתך. אל תהיה כל כך בוטה כלפי. תתחיל להבין שיש לי עכשיו חיים משלי. אינני רוצה להכאיב לך, וגם לך אין זכות להכאיב לי. אני בשלבי הריון ראשונים ודרוש לי שקט ושלווה, אל תעמוד בדרכי ואל תפריע. שמעתי שמצאת יעוד מסויים ב`עבודה העצמית`, אינני מבינה בדברים האלה, אני רק יודעת שבכח התמדה מגיעים להשגים. ככה זה במדע לפחות. אני מאחלת לך כל טוב , עלי ללכת עכשיו בבקשה ממך." היא התכוונה להמשיך בדרכה, אבל לב ציון אחז בה בצבת טירוף, כמי שממען להשלים עם סרובה המעודן והמכאיב. איריס אהרוני נבעתה ממבע עיניו, מן האחיזה המכאיבה, מן הפומביות והחירות שנהג עימה ברחוב לעיני כל. כאן היו אחדים עדים למחזה מחריד. מאי שם הגיח אביה ובידו אקדח שלוף במין סצינת אבסורד למי שיודע במי מדובר. בלב כל היתה מתעוררת תמיד השאלה כיצד מאיש קטן ומכוער זה יכולה להיווצר יפיפיה כזאת? האופן בו הופיע והזריזות שאינה כפי גילו הרתיעו את לב ציון מאחיזתו. הספרן הקטן נעמד מולו באקדחו השלוף.
"אם תעיז עוד פעם אחת להתקרב אל איריס אני יורה." מראהו היה סתירה לדמותו הרוחנית ועדינות נפשו הידועים. לב ציון שהיה כידוע אמיץ לב, אבל ידע להעריך סכנה נרתע לאחור. אנשים רבים נקהלו. אין זה מראה שכיח אצלנו שאדם אחד מאיים באקדח ולאור היום. הספרן הננסי וגדעון לב ציון כבר היו מוקפים אנשים . מישהו קרא: "תסתלקו יש להם נשק". איריס אהרוני צעקה :"אבא אל תירה בשום אופן אל תירה!" פתאום הושיט לב ציון במהירות את ידו לחבוט בידו המאיימת של הספרן. נשמעה נקישה עקרה של אקדח. אי משם ירו אנשים מנשקם השלוף לעבר הספרן, שהיתה לו מראית מטורפת ומסוכנת. גופו הקטן נחבט במדרכה ודם שחור פרץ מפיו. "הוא איים לרצוח ואפילו ירה." מסרו אנשים עדות בתחנת המשטרה. "ראיתי אצלו ניצוץ של טירוף. הייתי משוכנע שזה מחבל והייתי חייב לשים לזה קץ. כשלחץ על ההדק נפרצו אצלי כל המחסומים." העיד אחד היורים. רב פקד אזולאי לא יכול היה כמובן להכנס לעובי הקורה של מקרה זה בעוד לפניו מוטלות גופות ליל אמש. הכל אמנם כבר ידוע לו ומפוענח. גם רוצחו של חביב נהרי נעצר בעיר סמוכה עקב הלשנה ודאית וברורה של מתחזה פסיכופאט אחד, שרק השד יודע איך נודעה לו מזימת הרצח, ומיהר למסור הכל למשטרה כדי לנקות מעליו כתמי רבב האחרים שדבקו בו. בכל זאת טרד את רב פקד אזולאי עניין קטן אחד. איך נקלע לב ציון לאירוע הזה שנקטל בו אדם. מובן כי שוחרר מיד. בודאי לא ירה בשלמה אהרוני. הרי נשק לא נמצא אצלו אך מובן שהיה כאן סיכסוך, סימני רוגזה וכעס שהעידו עליהם העדים. הן כבר לפני זמן לא רב נמצא ברשותו אקדח, ברשיון כמובן, אבל רמזו לו מן השב"כ כי יש כאן איזה מין התארגנות שראוי לשים אליה לב. כי מתכננים שם לרצוח אישיות רבנית מפורסמת המתנגדת בחרוף נפש למסירת שטחים לערבים, ויתכן כי באמתחתם של קיצוני שמאל אלה אשר באו לחסות בצילו של הרפתקן קיצוני ממשפחת לב ציון, שנודע היום בעיר בגלל רעיון `העבודה העצמית` שהתחיל עושה כנפים, וכבר ארבעה מפעלים ובהם מפעל השמיכות בו עובדים הוריו - עבר לשיטת `העבודה העצמית`. מעולם לא ראה את אימו כה גאה ושמחה בעבודתה, כאילו התהפכו כל חייה. "יצאנו מעבדות לחירות" אמרה לו יום אחד. "איך זה לא ידענו לקחת את עצמנו בידים. את ההרגשה הזאת לא אמכור עוד לעולם, גם אם נחליט לקצץ את שכרנו לחצי. המפעל הוא שלנו. יותר לא תצטרך לפזר הפגנות שלנו בני, בלבתים לא שובתים." בחפוש סתר שערך בקיטון שלו במפעל הקרמיקה לא נמצא דבר. כמה ספרים ישנים ובגדים שנהג לכבס בעצמו. את האקדח ברשיון נהג לשאת על גופו שעה שיצא מהמפעל. פלא הוא שלוחם כמוהו לא שלף את האקדח, הרי היה מאומן למצבים כאלה. מוזר הוא שאצל נווד כזה דווקא נמצאה בחשבון הבנק הפקדה בת ימים אחדים - סכום של שנים וחצי מליון שקלים, שהופקדו בגין מכירת ביתו לאגודה פלונית ששמה לה למטרה להרחיב את האחיזה החרדית בעיר. מכירת בית איננה פשע, אבל הכל כאן היה תמוה בעיני רב פקד אזולאי. מדוע צריך בן אדם לגור בכוך כזה, כשלרשותו בניין גדול וחצר רחבה בלב העיר? ומה יעודו של כסף זה? ברור כי אם יש כאן מחתרת, הרי שנחוץ להם כסף, אבל הגופים הללו תלויים בכספים של נדבנים, כאלה המחפשים שם עולם ומצפון שקט, וברור שאדם שפוי תהיה אמונתו גדולה ככל שתהיה לא ימכור את בית הוריו כדי לממן מעשי רצח. מחשבות רבות אצו רצו במוחו של רב פקד אזולאי, הן הוא הממונה כאן על החוק והסדר, והנה הכל כאילו נשמט מבין אצבעותיו. סימנים והתרעות היו. הזהירו מפני מעשיו של המקובל אברמטו. מה כבר יכול היה לעשות? היה בפיקוח. האם יכול היה למנוע משני הוריה האומללים של ילדה מפגרת לשים את נפשם בכפם ולשסף את עורקיהם. וחביב נהרי אסיר העולם, שדמו הותר - האם גם חייו נמצאו באחריותו? הרי היה ברור לכולם שגם שלושים וחמש שנים בכלא לא יוכלו למחות את פשעיו אצל אויביו. חייב היה לבוא יום נקם ושילם. הן חביב נהרי עצמו הלך אליהם ואמר : "אידיוטים שכמותכם. אינכם רואים שהקהל מוחא לכם כפיים. אנשים אומרים `רוצחים רוצחים רוצחים, כן ירבו`, אינכם מבינים שהציבור נהנה מכם. לא מהגנבות והשוד אלא מהדרך שאתם מחסלים אחד את השני." אולם הכל חולף כל כך מהר ומי ינקום את דמו של חביב נהרי? מישהו בודאי ישתמש בשמו לנקום , למרות שידע כי שמו של אסיר העולם נמחה זה מכבר מעל פני האדמה. כל נאמניו נפוצו בעולם, ערקו אל האוייב. איש לא ישא יותר את שמו ויתחייב לנקום את דמו השפוך. ומה פשעה של הקטנה? את בתרי גופתה לא יכול היה לשאת, והלא המקצוע שלו תובע ממנו לראות הכל עירום ועריה. לו העז לחטט במחשבותיו הישנות היה מגלה כי מכבר חשד בנער הבלונדיני הצנום, שהינו מאנשי השטן. באופן בו צעד חרישית ברחובות, מביט בעיניו הקרות, כאילו חיפש דבר מה - קורבן נאות לעולה. מה יכול היה לעשות? אין הוא ממונה על המניעה. ממנו נדרש לגלות ולפענח פשעים, אבל איש לא שמו לשים אנשים במאסר מונע. לעיתים כצעד של הגנה היה מכניס לתא המעצר אשה מסכנה שבעלה איים לרצוח אותה. "מאסרי חסד" היה אומר "אם רק תצא יתפוס אותה בעלה העבריין יכתוש ויחרוש עד שתצא נשמתה." איזה אמצעי עומד לרשותו? לטובת מי כאן עובד החוק? לטובת החברה ? לטובת הקרבן או לטובת העבריין? לרב פקד אזולאי לא היתה תשובה. הנה הרוצחים כבר מאחורי סורג ובריח רק עניין פעוט וחסר כל חשיבות עוד טרד את דעתו: מדוע לא נורה כדור מאקדוחו של הספרן שלמה אהרוני? הכל שמעו את נקישת המנגנון אבל יריה לא היתה שם. הנקישה היא שנתנה את האות, ואזרחים אחדים עלצו על ההזדמנות שנתנה להם לתקוע כדור בשלמה אהרוני ולגאול את העיר מרוצח נתעב נוסף. למה לאיש כמוהו איש צנוע ורך לנופף באקדוח? הן מעולם לא ראוהו מרים את קולו. אפילו בנו של רב פקד אזולאי חזר השבוע מן הספריה עם חיוך של אושר על פניו: " אבא שלמה הספרן המליץ לי לקרוא את `טרזן מלך הקופים`, וכבר אני גומר ועובר לטרזן השני." ידוע שבתו של אהרוני תהיה מדענית דגולה במכון ויצמן, אם כך איך מתגלגל אקדח לשלישיה כזאת רק לשדים פתרונים. בכל שררה אזלת יד, חוסר אונים לבלום את תאוצת כדור השלג הדוהר בצהרי יום קיץ. רק עתה היה אצלו צ`ובי התימני הזריז מהשב"כ. שלח לעברו רמיזות לא ברורות ולא מחודדות די צרכן: "צריכים לפקוח עין על כל דבר חשוד במיוחד היום." על מה לפקוח עין? הוא ידע היטב כי ההפתעות באות ממחוזות לא משוערים. מאנשים שלעולם לא תעלה על הדעת כי מהם תצא רעה. אבל התימני לא נתן שום רמזים. תמיד הם שם עוטפים את הדברים בדוק של סודיות מתוך ידיעה בדוקה שמא יקרע מעל פניהם מסך החשאיות המעניק להם את כוחם ועצמתם. מעין חלוקת עבודה בלתי צודקת כאילו אמרו: "אתה תעשה את העבודה ואני כבר יודע למה." מה בדיוק מצפים ממנו? היתה בידיו עיר שקטה ושלוה והנה הכל רותח ורוגש. אולי יבקש תגבור אם דווקא כאן והיום עלולים לקרות הדברים הרעים, מוטב לתבוע כבר עכשיו את הכוחות. שוטרים מסתובבים בשווקים וברחובות אולי לא הרתיעו פושעים מועדים, אבל יתכן כי בכל זאת יחשבו פעמיים ויחליטו "לא היום" ימתינו עד יעבור זעם. לו לפחות ידע מה באמת מטריד את הירשנזון היה כבר נערך טוב יותר. מחדד את עירנותם של סוכניו ומלשיניו. בלי מודיעין כלום לא אפשרי. יעצור אדם ברחוב רק בשביל עיניו היפות? זאת לא יעשה. אולי יציב מחסומים בכניסות לעיר אבל ניתן לשער שמי שזומם כבר נמצא עמוק בתוך העיר. נקבעה לו מראש פגישה עם ראש העיר, שתכניותיו לקדם את תיירות הפנים סביב השווקים והאירועים שכבר נרמז עליהם קידמו וזרזו את תכניותיו. השד יודע מהיכן השיג כספים למימון מגרשי החניה ובניית המלון החדש כשכל התקציבים מצטמצמים ומצתמקים. מכל מקום היתה דרושה חוות דעת המשטרה בכל הקשור להצבת השלטים ותמרורי התנועה, בינתיים בימי ג`. כשהגיע לבניין העיריה כבר היתה השעה שתיים. למרבה הפלא האירועים הקשים שהתגלו בבוקר טרם עשו כנפים למרות שאנשים רבים כבר נחשפו אליהם. דומה כי העיתונאים הבינו כי אחרו את הכותרות הגדולות בעתוני הבוקר והעדיפו להתרכז עכשיו בכתבות תחקיר מעמיקות, כדי להביאן בפני קוראיהם במלוא ההיקף, מעוטרות בצילומים ופרשונויות מלומדות איך לא? מכיוון שכך העדיפו העיתונאים לשמור לעצמם את הידיעות ולהמנע מלטפטפן לציבור ללא כוונה מושלמת ומסכמת. להפתעתו היתה לשכת ראש העיר ריקה. כרגיל, לפגישות אלה היו מוזמנים מהנדסים ובעלי עניין שונים מקרב הסוחרים. ראש העיר מיהר לסגור את לשכתו, ואחרי שביקש ממזכירתו למנוע כל הפרעה מבחוץ בדקות הקרובות פתח ואמר:
"רב פקד אזולאי מה קורה פה אצלי בעיר? אינני מכיר את העיר שלי. חמש גוויות בכמה שעות גם ניו יורק לא מכירה. אתה מוכן להסביר לי בבקשה בלי כל גמגומים מה קורה בעיר שלי? איפה טעינו? איפה היתה המשטרה? רק בלי טיוחים. איך קורה שרק אני לא נמצא בתמונה?"
"הכל כבר ידוע לך אדוני ראש העיר. המשטרה דווקא בסדר. כל הרוצחים בידיה. אזרחים אחדים נחקרו וכבר שוחררו. ככל שהדברים מזעזעים אדוני ראש העיר הסטטיסטיקה של הפשע בעולם מראה לפעמים התפרצות של גלי אלימות כאלה, אבל כעבור איזה זמן הכל נרגע וחוזר לתיקונו. אצלנו יש עכשיו עצבנות רבה בחוגים שונים, אבל בסוף כל אחד יתייצב על פי דרכו.במגבלות כח האדם שלנו איננו יכולים לעשות יותר." "מה עלי להגיד לתושבי העיר? כל הזמן מגיעים אלי פאקסים וטלפונים. הציבור מבוהל ומהמשטרה טרם יצאה כל הודעה."
"אין צורך להגיב. מספיק לומר `המשטרה חוקרת והכל בשליטה`. זאת האמת ושום הודעה לא תשנה את הרושם העצוב והמצמרר שעושים המקרים האלה. העיר שלנו הופכת להיות סדום ועמורה אדוני ראש העיר. אני אדם במדים, אולי אסור לי להגיד, אבל לך אני אומר אנחנו מפסידים בקרב. אנחנו על סף פשיטת רגל. דרושים לי עוד שוטרים, עוד ניידות, אני צריך עוד נוכחות. המשטרה לבדה לא יכולה לעשות את הכל. לכל אחד מהמקרים הללו היתה דרושה מחלקה סוציאלית, מחלקת בריאות נפש.איפה מחלקת התרבות? מה שנחשב אצלנו לתרבות אלה השווקים הנודדים, הקוסמים והמכשפים המעלים שדים ורוחות. זאת התרבות שלנו. היכל התרבות שומם. יש בעיר חמש מאות נגני תזמורת רוסיים, ומי מככב? נער מופרע שברח מהבית? מחר בעיתונים הוא יהפוך לגיבור תרבות. מדוע אין אצלך יום לימודים ארוך? מדוע העיר הזאת נראית כל הזמן כמו עיר של צוענים חסרי מנוחה? חבל על הכסף אדוני ראש העיר. אתה הולך להשקיע מליונים במגרשי החנייה. לטובת מה? כלכלת העיר לא תתאושש מזה. אולי תרויח כמה שקלים ותוציא אותם על אחזקת המגרשים. אני יודע שזה לא תפקידי להגיד את הביקורת הזאת אבל אני גם אזרח העיר וזה המצב מנקודת התצפית שלי.
"מצב חמור בהרבה ממה ששערתי רב פקד. כראש העיר יש לי אחריות על העיר הזאת, ואם אינני יכול לשאת באחריות לא נותרת לי ברירה אלא להתפטר. אם אני מצרף את מה שמתרחש כאן בחודשים האחרונים, אין לי מנוס מלהסכים עם דבריך. אינני יודע איפה טעיתי. איך קרה פתאום שהכל מתפורר לנו תחת הידיים? אחרי הכל אני נמצא בצד הנכון של המפה הפוליטית. יש מצב כלכלי קשה, אבל תקציבים תמיד השגתי. אף עיר באיזור לא התפתחה וגדלה כמו עירנו. והרציחות האלה מורידות הכל לטמיון." מילמל ראש העיר ודומה כי עולמו חרב עליו.
"ראש העיר, אני יודע שאם תלך יבוא אחר במקומך. גם אחרי יבוא אחר, אבל את העיר ותושביה אי אפשר להחליף. מעניין, הייתי אתמול בספריה להודות לנפטר על ההדרכה המצויינת בקריאה שהוא נותן לבני הקטן. הוא נתן לי לקרוא משהו שכתבו כאן ראשוני המושבה. היו להם פה חיים קשים ומיאשים הרבה יותר מאשר לנו, אם זה מנחם אותך." אמר רב פקד אזולאי ומיהר לחזור לתחנה.
חלק שלישי
הגיגים ושרעפים
אביעזר קינן נטרד פתאום. נודע לי כי כבר למחרת היום השכם בבוקר, כשהרגיש שחום גופה של אשתו סר ונמוג ממיטתם, ממש כאשר התעורר והבין שהיא כבר עזבה את הבית ואולי לא תחזור במהרה - והותירה אצלו את בנה במרתף. משום מה, קשה להסביר דברים כאלה, הוא מיהר אל ארגז הכלים הישן שמתחת לכיור וגילה שהפרבלום הישן, אותה גרוטאת ברזל בכת של עץ - נעלם. דווקא כשכלי אין חפץ זה הוזכר בנסיבות נוסטלגיות על ידי הבלש הירשנזון לפני שבועות אחדים, ועל ידי ידידו הספרן שלמל`ה אהרוני, אשר ביקר אצלו לפני ימים אחדים, ואף גילה על אזנו כי הוא מתכוון לירות בגדעון לב ציון אם יעז להתענות לבתו, ואין בדעתו להתגלות שנית בחולשת הדעת שפקדה אותו לפני שנים רבות אחרי שגילה את לאה אשתו האהובה שחוטת עורקים. כבר אז ידע שהיה עליו להרוג את האלוף לב ציון על חילול כבודו והניאוף שעולל לו בהתנהגותו המופקרת. אבל לשלמל`ה אהרוני לא היה נחוץ אקדח. אביעזר קינן לא היה מן האנשים התמים. עד כמה שיראה הדבר בלתי אפשרי שהספרן ירצח נפש, ידע אביעזר שהדבר הזה לא רק אפשרי אלא כמעט מתבקש. הוא הכיר את האיש הקטן והספרותי הזה, וידע שקיימת בנפשו נחישות כזו, שלמרות חזותו הנחמלת יודע הוא ללחוץ על ההדק ולהרוג. אבל לא באקדח הזה. פתאום נזכר שהירשנזון אמר דבר מה על עקירת הנוקר. מה היו הדברים האלה שביקש לבדוק דווקא עכשיו? דברים שהתמיהו אז, ואילו עתה הוא מבקש לראותם במו עיניו:
האם הג`ינג`י רק מתח אותו, או באמת הוא ממזר כזה שעיקר את נשקו כבר לפני חמישים שנה? גם בדרכו אל הכיור להביט בתוכו של ארגז הכלים הישן ולהציץ באותה גרוטאה גרוטסקית, שמלאה כפי שניתן להבין תפקיד גדול וחשוב בדברי ימיו, החלו נוהרות אליו מחשבות חדשות שדחקו אצלו את התשוקה בספק לראות באמת את אקדוחו הישן, שבכל המובנים איבד בו כל חפץ. אל חפצים עתיקים כאלה תמיד קיימת איזו מין ערגה וכיסופים, ומשוח עליהם מין חן אמנותי, שמביא אנשים לידי מעשה. לרוב הם מחייכים מבלי משים, ומבטנם פורצת אנחה מפוייסת. הם מלטפים את ריקועי הפלדה ואת חלקי העץ החלקלקים, דורכים ומשקשקים במנגנון כשהם לבדם, מניחים ומכסים בעדינות ונועלים היטב את תיבת המטמון, כדי שלא תשזפנו עין זר ולא ישחקו בו הילדים ועוזרת הבית. אבל הוא לא הגיע עדיין לידי כך, כאילו ביקש לדחות את הראיות הודאיות, שהיו נחוצות לו בעניינו של האקדח, גם אם בינתים נעלם האקדח ואיננו.
לפעמים תמהתי מהיכן היתה לו הכרות כזאת עם העם. כמעט ולא יצא מביתו. היה יושב שם ועושה לכאורה את מחקריו. עתונים לא הרבה לקרוא, מלבד חלקי עיתונים שהייתי מביא לו מבית הקפה של אמנון, לשם הפסיק ללכת לחלוטין אחרי "הרצח בכיכר", כי לא היה מסוגל לפגוש בהתרגשות הצוהלת ושביעות הרצון העצמית שבקעו מכל עבר. בכל זאת ידע הכל: על העולים החדשים ו"הישוב השני", על הלכי הרוח והמחשבות שחילחלו בקרב הבורגנות שלנו ובקרב מעמד העובדים והסטודנטים. הכיר כל ניואנס בחוגי המשכילים והפובלציסטים כמו בחוגי הרבנות והישיבות. כה רחבה ומעמיקה היתה ידיעתו, שרק עוררה עוד יותר את הערצתי אליו. בסופו של דבר הפרורים והידיעות המסויימות שהיה מבקש ממני להביא אליו נגעו תמיד בלב הדברים. פתאום התמלא חרדות מפני הבאות. תמה על כך שלא עלה בדעתו שהחזות השלוה של הדמוקרטיה יכולה להכיל בקרבה כל כך הרבה אלימות, להיות כה רצחנית, ולשמש כסות לרצחנות אכזרית השמורה למשטרים אפלים. בני אדם חשב, הם יצורים כל כך חלושים ושבריריים שלבנות מהם קולקטיב מעמדי, עם ומדינה זה כמו לבנות בית שכל לבניו סדוקות. לבנות על בני אדם מהפכה זאת התאבדות. לתכנן עבורם רפורמה זו קבורה בחיים. הכל סביבו היה משובש, שברירי ורגיש. הוא פחד מפני תאונה כזו שמשבשת את הכל, שאינה מתחשבת בתכניות ואינה תלויה בזמן. תכניות תמיד תלויות בעיתוי הזמנים. עיתוי הזמן הוא הסיבה הקובעת אם תכניות מוצאות בשלמות אל הפועל או נכשלות. בלי כל הגיון רצה להאמין שיש בכל זאת תכנית כזו שחבל לשבש, שאולי בעדינות ובשום שכל יתאחו הקרעים מסביבו ויהיו מעט נסבלים יותר. ברור ש"הנסיבות שנצטרפו" אמורות היו להביא אותו לידי יאוש ולדחוף לאיזו שערוריה מובהקת שהיתה נחוצה לו למטרות רחוקות וצדדיות, ותאפשר לו להביא הוכחה ניצחת במחקרו: "קוים לתולדות יצירת התרבות העברית החדשה בארץ ישראל" - ולתקף בשערוריה נתעבת אחת תיזה רחבת יריעה. אביעזר קינן האמין בארץ ישראל. האמין בעבריות שלה. האמין במהפכה המתמדת שמתחוללת כאן. מהפכה שאולי תיצור כאן חברה חדשה משוכללת יותר וטובה יותר. הוא היה אתאיסטן, ואתאיסט אינו יכול להיות יהודי. האם נהרס משהו באמונתו זו? בודאי קורה כאן משהו שגם אזנו הקשובה איננה מסוגלת לאתר.
מן המרתף נשמע דישדוש רגלים ורעש מים נופלים של ניאגרה. איך הגיע לכאן הבחור הזה ז`אן סמירנוף? אולי זה הוא ששם את ידו על האקדח. מחשבה כזאת יש לדחות על הסף. הן היה בטווח עיניו כל הלילה. אולי אימו הראתה לו את מקום האקדח עוד בטרם הגענו. אבל גם הזיה זאת חייבים לדחות מייד. הן לא יבואו להזהיר מפני רצח ואקדח ובאותה נשימה יגנבו את אקדחו. ברור שהביאה אותו בשביל ההצהרה ועכשיו עליו לתת לו מחסה עד יעבור זעם.
`אני אדם חסר כשרון לדברים שכאלה, ורק את עצמי אני יכול להקריב ולא יותר, ככל אדם חסר כשרון. אבל את הדגל יוכלו להרים אחרים`, חשב. `אולי לב ציון. אנשים רגילים אינם יכולים להרים כך סתם מן הריצפה רעיונות. את קרבנות הלילה לא ראה. התעורר אל הבוקר חף מזוועות ליל אמש. מדוע אם כן צפו אל מול פניו גולגולותיהם של משה ואילנה לבנשטיין ידידיו. בפניהם לא נראו כל עינויי מיתה. ארשת הפנים היתה שלווה וכמעט מאושרת, אילו היו בחיים. בכל מקרה אסון של אדם יש תמיד משהו המשמח את עין הזר יהיה זה מי שיהיה. יתכן שמותם היה המוצא הטוב ביותר, וכי מעשה מחוכם מזה לא יכלו להמציא, רק חבל שמנת חלקם היתה רק אומללות וסבל. הרהר מדוע זה התחילו אצלנו אנשים יורים ותולים את עצמם לעיתים תכופות כל כך, כאילו נותקו משורש אחיזתם והקרקע נשמטת מתחת לרגליהם. כבר ראה הכל והביט דיו בפניהם. הוא דחה את תמונתם כמי שהציץ דיו. יהיו שיראו בכך חוסר יכולת להתמודד עם המוות למרות שבשעה זו טרם נודע לו דבר מותם ומות ומות ילדתם.
שרוי היה באוירה שמנונית של אי נחת מהולה בשביעות רצון עצמית של הסתגרות נפשית, אבל לא היתה בו כל עייפות שכלית האופיינית אצלנו כל כך. "תמיד צריכה להיות איזו דרך החוצה" נהג לומר "אולי בסחף תת קרקעי נזרום אל איזו קטסטרופה שממנה יצאו דברים טובים." אמר דברים שתמיד דבק בהם דבר מה מהנהילזם של נאטלי אשתו. "כאן לא תתחולל שום מהפכה חדשה אחרי שבזבזנו את האשראי שקבלנו מההסטוריה למהפכה שלנו" אמר לי פעמים אחדות. ניתן לייחס זאת למצב רוחו העגמומי, ואין צורך לייחסו ליכולתו האינטלקטואלית לראות נכוחה את המציאות, אלא לסיבות הקשורות על פי רוב בהזדקנות המעודדת חוסר סבלנות ורוגז כלפי עניינים בלתי חשובים. יש לפעמים סיבה לא נודעת, שנבצר מלהבינה ודברים נסתרים הנראים בלי סיבה, דברים הגורמים לאדם לשאול כיצד זה הפכו באחת חייו כה נלעגים ותמהוניים. הנה הפך לפתע ביתו לעוגן הצלה, ומפלט יחיד ואחרון לכל בני ביתו. כיצד הפכו חייו האידילים כמעט, הראויים בדיוק לאיש זקן כמוהו להעביר בהם את ימיו האחרונים ולסיים את מפעל חייו בהשלמה מפוייסת, כמעט נורמלית לחלוטין - לאנומליה בלתי נסבלת, המורטת ממנו כל נוצה של שלווה ומטילה אותו אל מימיה הסוערים של תהום תאוות ויצרים, שחשב כי נטש אותם מכבר במהלך חייו הפתלתולים.
יותר מכל היה קרוב אל שולמית בתו.מעולם לא נטש אותה, ליווה את התפתחותה, שקד על טיפוחה, על קריאתה, על השיחות חובקות עלם שקיים עימה. הוא הוביל אותה בין גיבורי חיבורו, יצירתם וכתביהם, והיה משוכנע שאין הוא אונס אותה לחבבם. כשנסעה לשנים אחדות ברחבי העולם, לא היה יום שלא כתבה אליו ותיארה את רשמיה מהעולם ודייריו. והוא ברוב טעם וחן היה שואל אותה שאלות ערמומיות שרק חידדו את תיאוריה והוסיפו לוויית חן להבחנותיה.
בכלל שולמית היתה בעיניו בלתי צפויה לחלוטין. לא מאותן שלא ראו דבר והן אומרות :
"הכל כבר כל כך משעמם עד שאין לנהוג בבררנות יתרה, ובלבד שיהיה מבדח ומעניין". מעשיה היו תוצאה של שיקול דעת מעמיק - תכונה שנעדרה אצלו כמעט כל חייו , שהיו אינטואיציה ספונטנית ודילוגים מעניין לעניין, ממעשה אבסורדי אחד למעשה אבסורד אחר. רק בדיעבד ובריחוק של זמן, הסתבר כי היה בהם הגיון יצוק, שסימן איזה קו יציב של התפתחות. על פי המורשת מבית הוריו היה אמור להיות בפלמ"ח, אבל איזו תאונה טפשית שלחה אותו למחתרת אחרת לפני שהניחו עליו את היד. מישהו הכריז ש"צריך לפרק את הכל: את הלח"י ואת הפלמ"ח, ואלטלנה" ואז נזרק עם הירשנזון למשלט שמונים וארבע. וכשהמלחמה נגמרה נמאס לו לשרת את הקולקטיב. כתב מאמרים תלושים ממציאות הזמן ההוא. מאמרים שנשבה מהם רוח של אנרכיזם נהיליסטי, שמבקש לשנות הכל, להרוס הכל. סוף המלחמה היתה הזדמנות לתפוס עמדה בחיים, אבל הרכבת כבר דהרה קדימה. ארץ ישראל הקטנה נהפכה גדולה . זה כל הסיפור שלו. בכל זאת היה רוצה להאמין כי משהו מהרוח שהזינה אותו בימי עלומיו קיים גם במעשי בתו, והנה מתברר לו הקשר הזה בינה לבין עשהאל מישקובסקי, קשר שונה לכאורה מכל דבר שעשוי היה לדמות לגבי שולמית. עכשיו נראו לו הדברים נשגבים ומעוררים, כאילו נפתרה באחת איזו חידה, שבדרך כלל אין לה פתרון. פתאום כאילו הואר אצלו המבוי הסתום אליו הגיע בשיחותיו עם הרב מישקובסקי. יתכן אולי שזוג צעירים אלה מסמנים איזה מפנה , שדרושה לו איכות סגולית שאך אם תוכח, עשויה להתקבל מין סינתזה כזאת שתשלים מעגל בלתי מושלם של יצירה. עולמו של הרב מישקובסקי היה החידה הבלתי פתורה שלו.
מה תהיה חברת העתיד שלנו אינו נושא שמתווכחים אודותיו אצלנו. פשוט עושים אותו. לכל ברור איזו דמות הם רוצים להעניק לחברתנו. אם התקיימו פעם ויכוחים כאלה היה זה מזמן בעבר מרוחק. אין אצלנו יותר התגוששות של השקפות. מישהו מתכוון ברצינות לשינויים בהלכה הקדושה? מישהו חושב ברצינות שחופש מוחלט מתיישב עם ההלכה, שניתן יהיה להתפשר עם ההלכה? הן כל אחד מוציא את השני ושולל את זכותו להתקיים, ופה מוטלת גזירת ההסטוריה על כתפיה הצנומות של בתו האהובה - לאחד במקום שבו לא ניתן לאחד, שניתן בו רק לפלג. הנה מציעים על ידי כל מיני עלונים שהוטלו אלינו בסתר. עלונים תוצרת חוץ, כי נתלכד ונצרף אגודות ויחידים לשם התכלית היחידה והמיוחדת - "אחדות העם ובניינו מחדש". הכל יודעים שרק אם יתחתנו שולמית קינן ועשהאל מישקובסקי, ויחיו בביתם פנימה על פי אמונתם, רק אז תיפרץ הדרך לאחדות המיוחלת, ונוכל להתקדם קדימה בדרך מבלי שיעדיפו אצלנו לרצפה במיליון גולגלות. מכל הנסיונות בהם התנסה טרם עמד בנסיון כזה .היה בשולמית משהו פראי כאהלי קידר כתמרות עשן הבאות מן המדבר, ובכל זאת היתה בשבילו כגן נעול, מעיין חתום שלא הותיר בה שום שקיפות. מכל הסודות והנפלאות לא התייחס מעולם ברצינות לדרך גבר ועלמה. השקפתו הדעתנית ראתה ביחסים שבין גבר ואשה עניין שבטבע, שיכול להתממש או להתמסס. אין שום ערובה ששני אנשים יוכלו לקיים אפילו מגע מיני אחד. ודאי לא כאשר שמים להם סייגים וחסמים דתיים ומוסריים. "הנישואין הם השיטה האקונומית ביותר לגידול ילדים שמציאו בני האדם - היתר שייך לתחום הפנטסיה" נהג לומר. ברור היה לו כי שולמית קוראת עליו תגר, על עשהאל, על אימה וגם על הרב מישקובסקי. כאילו ביקשה להעמיד למבחן את כל החוקים והסדרים, ולכונן במחיה אחת כללים חדשים. לאיש כמוהו לא היתה זרה עצמת האהבה לחולל ריגושים ופעולות, אבל שום אהבה כבירה ככל שתהיה לא חוללה לדעתו שום מעשה גדול, למעט כתיבת שירה, ואף לכך התייחס במידת ספקנות רבה. משוררים הם דקי אבחנה מדי מכדי להשליך את כל יהבם על מילה אחת הדורשת חידודי חידודים, שיכלו לבדם לאכלס מילון שלם. מוזר היה בעיניו שבני האדם אשר המציאו כל כך הרבה מילים לתאור העולם הסתפקו רק במלה אחת - א ה ב ה. עשהאל היה עלם חמודות. איש לא יכחד זאת, אבל לכל היה ברור כי הוא עשוי מחיצות מחיצות: מן הדברים הגלויים שבלבושו, הכיפה הסרוגה שלראשו ועד לסייגים בלתי נראים שנכפים עליו מעיקרי אמונתו. שולמית לא תוכל לעולם לנתץ את החומות האלה . אם ינטוש למענה את אמונתו שוב לא יהיה לה חפץ בו, אבל לעולם לא תשלים עם גבר "כזה ראה וקדש". גם בה יצוק גרעין של אמיתיות שלא ניתן לבקעו. והרב מישקובסקי והרבנית, מה מעמדם במחזה אבסורדי זה המתרחש לנגד עיניהם? כיצד יוכלו לקלוט אל תוך אמונתם ומשפחתם "גויה" פראית שכמוה? ודאי יביא עליהם הדבר מות מהיר וברור. את הבושה הזאת לא יוכלו להוביל עימם. ונאטלי מה יהיה עליה? נניח שיצליחו לגייר את שולמית ולהרגיע בכך את מצפונם היהודי, האם יגיירו גם את האם? אנשים ממירים את אמונתם ודתם רק ברגעים של רפיסות וחולשה איומים. נאטלי לא תשלים עם כך לעולם. זה ברור ואינו ניתן לויכוח.
דעתו חזרה אל אשתו. ודאי שיש כאן עניין מבלבל, אבל עובדה אחת אי אפשר להעלים:
הוא נשאר העוגן היחידי שלה. הן יכלה להתעלם ממנו, למצוא לבנה מקלט במקום אחר . נכון ביותר היה לשלוח אותו מן הארץ וחסל סדר שב"כ. בכך יסתיים הפרק היהודי שלו. האם מבחור זה תבוא הישועה? דווקא מההלשנה שלו? הן מצויים כאן כל כך הרבה מלשינים שיתריעו, כל כך הרבה התרעות, ומה זה כבר משנה אם "גוי אחד אמר". אבל נאטלי לא בחרה בדרך הקלה. מעניין מה הן "השיטות" שלה עליהן רמזה, כי תמסור את דבר הקשר להירשנזון והשב"כ שלו. הוא ידע שבמחקריה רשמה את כל השיטות החשאיות של תנועות מרי ומחתרת באירופה, בודאי תדלה איזו שיטה מפולפלת שתרחיק חשד מבנה, ותגלגל את כל האשמה על בנו, תנקה את "החמישיות" שלה מכל חשד, ותפתח חקירה מסועפת סביב חבורת הישיבה החדשה ובית הדפוס, חקירה שתסתעף ותתרחב ותוביל למאסר אנשים רבים. נשים כמוה כאשר הם מתחילים לפעול אין כמעט דרך למנוע מהן להגשים את חפצן. האמנם נאטלי "מהפכנית הסטודנטים הקטנה שלי מפריז" לפני שלושים שנה היא אשר תניף בתכסיסי ערמתה הקטנים את נס הקרב של הדמוקרטיה אל מול התיאוקרטיה. אמת, מקור הסמכות שלה הוא האדם עצמו שמעמיד את עצמו אל מול הסמכות העליונה של האלוהים על האדם. אבל היא לעולם לא התכוונה להעניק חירות למי שיסרב לרעיון "החירות האנרכית" שלה. לא מעניינת אותה בהחלט מלחמת התרבות המשתוללת כאן בכל אתר ואתר. אותה לא עניינו כיבוש השטחים והסיכוי להשתחרר מהם. הכל מקדש את הכנעת הממשלה והפשטתה מכל נכס עקרוני. זקוקה היא לכאוס כאויר לנשימת הדגים המרעילים שלה, המסוגלים לנשום רק באויר המצחין של הכאוס. רק שם הם מרגישים כמו דגים במים. עכשיו נזכר שאמרה כי מוקדם בבוקר תלך אל מפעל הקרמיקה לראות את גדעון לב ציון. תמיד נמשכה אל גברים צעירים. מובן כי ישנה מין פרשת מים כזאת שממנה נמשכים צעירים אל מבוגרים ומעברה נמשכים מבוגרים אל צעירים. בשום פנים לא היה יכול לשער איך יתגלגלו הדברים אצל שנים אלה. היה דבר מה רדיקאלי בהתנהגותם, בהצמדותם, מין קיצוניות עקשנית להתעמת כנגד כל הסיכויים. האם יתכן היתוך בין שתי השקפותיהם? הרי כל אחד מהם רוצה לבנות עולם כה שונה. ברור כי האנרכיזם שלה לא יוכל לעולם לחיות עם "העבודה העצמית" העמלנית, השקדנית, המקבלת בסופו של דבר את כללי המשחק של החברה. רק בשנאת הכל אי אפשר לקיים מהפכה. לפחות התנחם באהבתו המטורפת של גדעון לב ציון אל איריס אהרוני. כאילו שהיה באהבה הזאת לסכור אותו מפני נחשוליה של נאטלי, שאיימו להטביעו בים של קנאה ליופיה וחכמתה שנתנו לאחר. בחשבון אחרון נשלל ממנו הכל: אשתו, בתו וביתו. מעולם לא הרשה לרגשות תפנוקיים להשתלט על חייו. לא טיפח אשליות של חיים בחיק הילדים והנכדים. איך שהוא בתוך הבוקה ומבולקה של חייו חזר אליו בנו יחיעם. איך זה לא קישר בין הדברים? אפשר שכבר שם לו את נאטלי למטרה. בודאי כבר נבר בכל חולשותיה. יתכן שהפעיל אגב חנופה גסה, ואף הצליח למצוא חן בעיניה. אפשר שגילה לה סודו של קשר מדיני שלם. כמה קשה להעלים דבר, ואף על פיכן לדעת כי אמת הוא. ועכשיו היא יודעת ואולי נדמה לה משום מה כי בעיר מתרקם קשר מדיני. אבל יחיעם יודע שעת לשתוק ועת לרמוז רמיזה דקה ועל ידי כך הוא מסייע להשרשת רעיון מוזר זה בליבה. ובשעה שהיא חושבת שהיא מגוננת על בנה מפניו, מסעיר אותה הדבר שהיא כבר מצויה בלב ליבו של קשר מהפכני. בוודאי היה בנו מוסיף כל הזמן על אזנה בלחישה ובלי הפסק, להנביט רעיון שניתנו לו מהלכים עוד קודם לכן, כי גדעון לב ציון הוא אדם בעל קשרי סתרים בעולם רב סתרים, וכי הגיע לכאן במין שליחות שתהיה מעניינת אותה. ברור כי כל הדברים הללו נעלמו מעיניו מפני שהתרחשו מאחורי גבו. יש לו כאן עסק עם מהפכנים המבקשים כל אחד על פי דרכו להכניס שינויים בעולם. `לדעתי אין כאן בסך הכל אלא רק היא לבדה, יחיעם לבדו ולבציון לבדו. אגב האידאה היסודית שלהם אינה אוילית יותר מאשר אידאות אחרות מן הסוג הזה. גם אם קשורים הם זה בזה סכנה אמיתית אין כאן.` חשב. ואשר למזימותיהם כאן, הרי כל המתרחש במערכת החיים שלנו הוא עניין כה אפל, וכמעט תמיד לא צפוי, עד שבאמת אפשר לנסות הכל אם נשים לב ששלושתם אנשים תקיפים בדעתם. הצרה אצלם שהם טפשים שאינם מבינים כלום בישראל. רק קיימת אצלם נקודה אחת שבה הם חדלים להיות ליצנים ונעשים מטורפים למחצה. מחשבה זאת, הזכירה דברים שהיה נוהג לומר לי תמיד "זכור עד כמה עלול אדם אחד להיות חזק ומסוכן!" יתכן שיחיעם, ריק ופוחז זה לא שיקר לגמרי, גם אפילו רמז שיש לו עניין בכתביה של "אימו החורגת", כך אמר או משהו דומה לכך שלא נעים להזכירו ואין דרך להכחישו. וזה הדבר המעניין ביותר, שדברים אלה התרחשו ממש מאחורי גבו. הן פעמים אינספור כבר הוכיח במאמריו, שברוכי הכישרון הגדולים ביותר מסוגלים להיות גם מנוולים גדולים ואין אחד שולל את השני.
`מה כבר אפשר לשנות כאן? איזה מהפכות חדשות. מלבד מילת קסם אחת ל ח ל ק! אבל לחלק אינה אידאה. אידאה מחוייבת לאיחוד, לאחידות, למאחד גם במכנים המשותפים הנמוכים ביותר. את היתר משלימים בכח : משטרה חזקה, שב"כ חזק, צבא חזק. אבל כאן עכשיו אופנה של חלוקה: חלוקת הארץ, חלוקה לקנטונים, קנטון ערבי, קנטון חרדי, קנטון סוציאליסטי,קנטון רוסי, שוויץ רוצים לייסד כאן! מה לי ולהם? אם אלה הם פניו של הפלורליזם אין לי חפץ בהם. לב העניין הוא העבריות! לא הכנעניות! לא הישראליות! האם עודנו עם אחד? האם מדינת ישראל מתאבדת? האם אנחנו מקרבים את מותנו במו ידינו כי זהו רצוננו? הן הדבר הברור ביותר והמשכנע ביותר - תחושת השייכות אבדה כאן לאנשים. ידענו פעם לתת תשובות נחרצות:
למה אנחנו? למה כאן? מי כאן מקרב האספסוף שהתנקז לכאן מכל העולם יכול היום לתת תשובות, לשאול שאלות להנהיג. האם עודני מסוגל להתבונן מבחוץ על עצמי? להיות גם החלק המתבונן וגם החלק שמתבוננים בו. אינני אוהב להפחיד, ואינני אוהב שמפחידים אותי. עכשיו דרוש קור רוח! לא להבהל ולא להבהיל. הוא לא יתבכיין כמו כל הבכיינים הללו שמיללים "הלכה לנו המדינה", כי "המדינה זה אני". יצרנו כאן משהו בצלמנו ובדמותנו וצריך לשמור עליה ולטפח.` כל חייו היו צרוף חד פעמי של תכונות אוניברסליות שזורות סקרנות, מתח והפתעה, ואין בדעתו לאבד את הנכס הזה. הפריע לו שהכל כאן למדו להיות אינדיוידואליסטים קיצוניים,שאינם סומכים על אף אחד, על שום גורם חוץ מעצמם. חיים חיים לא קהילתיים שיש עימם אוירה של קבלת אחריות דמוקרטית וקבלת מרות ציבורית. ראו הושפלנו לחיות חיים שבטיים ולא חיים מדינתיים. מה פלא שכולם רוצים לבד, לעשות לבד, להתעשר לבד ולרצוח לבד. מהיכן בא הלבד בדד הזה. האם הרוצח ההוא מהכיכר לא אמר: "עשיתי את הכל לבד". אלו המסוכנים ביותר, האנשים הקטנים האלה שעושים הכל לבד.
היה זקוק ללגימה. ניסה להכין כוס תה אך עינו לכדה את בקבוק הויסקי. השד יודע איך הגיע לשם, במקום מקומו הקבוע ליד ארגז הכלים מתחת לכיור. עלה בדעתו כי עליו להפסיק מנהג מגונה זה של שתיה המשחיתה את כוחו ומפריעה לו לסיים את מחקרו. כאילו ינוע הזמן במהירות וישאיר אותו ואת מחקרו מאחור. חשוב היה לו לסיים את ספרו בזמן, שהשלמת המחקר תהיה רלוונטית בדיוק למועד, שיהיו עדיין קוראים שיהיה בכוחם להבין על מה הוא מדבר, שיתקיימו בספרו הסקרנות המתח וההפתעה. הרגיש שהשתיה מפריעה לו בריכוז, דווקא עכשיו כשהוא כל כך זקוק לכוחות ולצלילות. ביקש ללהסיר את העכירות שריחפה על פני מחקריו, ולהחזיר את עצמו להתחלה, כשהכל היה שקוף וקריסטלי, כשהשמש היתה זהובה, החול היה זהוב והים היה כחול. עכשיו עלה בדעתו שכל עבודתו המחקרית איננה אלא זיוף. לא זיוף זדוני אלא מין הסחפות אחרי דיוקן הסטורי של תקופה שכלל לא היתה, מלחמות שכלל לא נלחמו, כפרים שכלל לא נהרסו וכלל לא נבנו, חומות שכלל לא נפלו, תרבות שכלל לא נחצבה, רק מין פלקט מצוייר בחופשיות לצרכים חינוכיים. נעשה פתאום כמו כולם, עיתונאי שמחבר ספרים, הרוצה להגיד אמיתות הנחשבות רק בעיני עצמו. איזה צורך יש לו עכשיו לחנך ולהזעיק במצילות? האם גם הוא הפך לסופר מייצג של ריטואלים ותרבויות נכחדות? האם אלה הן מגרעותיה של הזיקנה? האם עוד שרד בו האגו המחורבן שהציק לו כל בעבר ועדיין מבקש להצית לבבות ולהרשים? האם אין איזה שעון מתקתק לו כבר את קיצו המתקרב? תמה היה שמא אין בכוחו לערוך מחקר ראוי. איך יתכן שפובלציסט יהפוך לפתע למדען? אולי חלה איזו דגנרציה במחסן המילים שלו ההולך ומצטמק, מתנוון והולך מבלי להותיר ממחקרו יותר מאשר מגרוטאות לשוניות נבובות שאינן גורעות ואינן מעלות. הן רצה לגעת בכל, לחשוף הכל, לספר על הכל. לספר לאנשים שהתרוממו כאן מסביבו מה היה פה. מה היה הכיוון. אולי עוד לא אבוד הכל. ספר כזה יכול לעורר איזה קאמ-בק, התחדשות משהו, שהרשימות שלו החוזרות על עצמן כמו מנטרה חכמה של קאטו הזקן לא יוכלו יותר לעשות . חסרה לו כאן גברת גוברמן. לא בשביל הנקיון וכוס התה, אלא כדי לדבר עימה על כל הדברים האלה. היא הן איננה סובלת את הבירבורים האלה שלי. "תכתוב" היא אומרת. "מדיבורים לא נשאר כלום. רק תכתוב . אני אדאג לשאר. רק תזדרז. כי מה יהיה איתך אחרי שאני אמות?" אבל אני אינני הסטוריון. מה שאני כותב אינו הסטוריה. כל כך הרבה אנשים מאלו שאני כותב עליהם כבר מתו, והם נמחקים ונשכחים. אנשים שכתבו וחלמו עברית. אני גם אינני נקרולוג . יש משהו לא הגיוני בכך שהיא מצפה ממני להנציח אותם, את הסופרים והמשוררים, הציירים והפסלים, המוזיקאים והבדרנים האלה. אולי עבר כאן איזה נחשול מקרי ופלט את כולם על החוף - לרגעים אחדים של יצירה אמיתית. אולי לא צמח כאן שום דבר חשוב. אולי תבוא מהמזרח סופת חולות חמסינית ותכסה על כל מה שפזור בשטח. אולי איזה וירוס חמסני שיבש כבר מזמן את צופן התרבות העברית, והוא מזרזה לפנות את מקומה ל"תרבות אחרת" עליה יכתוב "הסטוריון חדש". בינתיים אין בכוחו לכבוש את האתגר. תושייתו הלשונית איננה מספקת. תמיד ידע שמילים ומשחקי מילים אינם הכל. מדוע נראית לו האידאה של בריאת התרבות העברית בלתי מספקת?
מתי התחיל הכל? הן לא יתכן שרצח ראש ממשלה בכיכר העיר יחולל תזוזת יבשות כזאת, יעמיד את הכל בספק. כולם רוצים לשבור ולפוצץ, שמאל את ימין וימין את שמאל. כולם הפכו נואשים יותר ויותר, מוכנים להלחם על כל בדל רעיון, מבלי לדעת אם יש מאחוריהם חיילים המוכנים להרוג ולההרג. הוא לא האמין בחינוך. "מי שמאמין בחינוך מאמין שיש לחזק את הזכות לכפות את דעתו על הזולת. לכך לעולם לא אתן את ידי." נהג לומר לי לפעמים. אנשים צריכים להתנהג באופן אינסטקטיבי. האינסטיקטים אמורים להזהיר אותנו מפני סכנות יצר הרע הטבועות בבנו מלידה. הנה כולם נלחמים את מלחמת החינוך. חילונים ודתיים, מזרחיים ומערביים,ערבים ויהודים. כולם רוצים "אוטונומיה" בחינוך. רוצים חוקים שינציחו את זכויותיהם כביכול לדכא כמה שיותר אנשים בשיטת החינוך היחודית שלהם. אין זה פלא שכולם נראים מאויימים, כאילו מישהו ביקש מהם לגזול את משא עגלתם הריקה. הוא ידע יפה שאין שם חפים משחיתות, ונקיים מעיוותי מוסר. והנוער המחונך אצלם אומר: "הגוף נועד לקעקועים כי זה יפה, זה אני וזה סקסי." בזמנו רק אסירים משוחררים, זונות ומלחים עשו קעקוע והיום כולם. לא רק בנות הארבע עשרה. אצל בת חמישים ראה גם זוג דולפינים צבעוניים בחיק המפשעה. רוצה להגשים חלום. גם ליד ערוותה של שולמית, צדה עינו ברגע כמוס אחד מין שד פפואני מאיי בורנאו. "איך זה לא חשב על כך כשדיבר עם הירשנזון. מדוע לא אמרתי לו שבקעקוע הוא יכול לראות את הרוצח שלו. מעניין איזה קעקוע על הזין היה לממזר התימני הקטן - לתימני שרצח את ראש הממשלה. בטוח שהירשנזון לא בדק אותו, כי זה הלא המובן מאליו "וכתובת קעקע לא תתנו בכם וישם אדוני לקיין אות." מבלי משים החל מבין שאחרי כל החזיונות והאידאלים לא נשאר לו מאום מבני ביתו. מבשר עצמו. וכי מה יכול להיות לאיש כמוהו יקר יותר ומרגש מהם. כולם נפוצו על פני האדמה והותירו אותו מלא דאגות וכעסים, על כך שמסביבו כל כך הרבה אנשים זחוכים ומפוכחים אבל אין לו כבר ראש גשר אליהם, אבד עימם כל קשר.
 
שדים ורוחות - סיוטים
את שלמה הירשנזון הג`ינג`י היה קשה להפתיע. הוא כבר ראה הכל, ובכל זאת היה אותו בוקר טרוד ומודאג עד מאד. איש בלחץ. מן המטה נמסר לו שצריך להגביר את הכוננות. מאוחר יותר ימסרו לו פרטים נוספים. הוא ידע שלא ניתן להחזיק במעצר עיר שלמה, רק מפני שראש הממשלה יעבור כאן כמה רגעים. כל מי שנמצא בעיר הזאת והיה בכוחו לגרום נזק כבר היה מכוסה אצלו בדרכים נסתרות. ההתאבדות, האונס ומעשי הרצח של הלילה האחרון עוררו רעש רב. קרקס ההבלים בכיכר העיריה נמוג כעשן. רב פקד אזולאי הפגין שליטה מלאה. ובכל זאת היה מוטרד, במיוחד מעוזרו וחבורת החבובות הלחשניות שלו. פתאום נמצא שהגיבור הראשי בכל הסיפור הוא יחיעם קינן, שידו שלוחה אל כל פינה בעיר, ואף הרחק ממנה. על אשר ראו עיניו בחוץ לארץ כבר נתן באורים והסברים במקום הדרוש. הסבריו נמצאו מספקים, שאלמלא כן לא היה מזכה את העיר הזאת בנוכחותו. נראה כי סבור היה שענייניו בנידון הסתיימו, ואין הוא חייב לתת דין וחשבון נוסף למישהו, לא משום שהוא מלשין אלא מפני שאחרת לא יכול היה לנהוג. היה מודיע רק על אשר שאלוהו, אבל לא גילה חיבה יתרה להקדים ולרוץ לפנים. על "המסומנים" העיקריים כעשרים אנשים לפי השערתו, פיקח ועקב איש זה יחיעם קינן בעצמו. שלושה כבר ידועים לנו: ז`אן סמירנוף, גדעון לבציון ופרופסורית אנרכיסטית אחת. ואילו על השאר אינו אלא מתבונן לפי שעה. אגב, אין הוא קצר רואי לחלוטין כפי שחשב בתחילה. "אם רצונך להגיע לידי תוצאות אל תגע בהם שישה ימים ואני אצרור לכם את כולם בצרור אחד" אמר יחיעם לצ`ובי יום אחד.והנה הגיע אותו יום השישי. ההסטוריה הגלויה והחשאית של "הדור הצעיר " היתה ידועה לו למדי. לא היה אדם סקרן מטבעו, אבל שיטתי היה, ולפניו נאספו כרוזים למכביר שלא הבין בהם. נמצא עתה ניצב נבוך כמו במעבה יער, ומרגיש כי בדברי יחיעם קינן כלול מין דבר אשר לא יתואר. דבר שהוא מחוץ לכל צורה ונסיבה. "אף כי השד יודע מה עלול ליפול בחיי הדור הצעיר הזה, והשד יודע איך כל זה מתרחש שם אצלם." הרהר הג`ינג`י נבוך בעשתונותיו.
`בחור זה בנו של אביעזר קינן לא היה אלא מתמחה בהסגרות, ועל פי הדרגה זוטר שבזוטרים. ציונים לשבח אין לו. ממקומות בטחוניים אחדים פוטר, משום שנפל עליו חשד שהוא רוקם מזימות נגד הממשלה. נתון היה להשגחה עוקבת, ובלי ספק עודנו נתון במעקב, ואילו אני מחמיץ בהעלמת עין מהפושע האמיתי הזדמנות להצטיין אולי בפעם האחרונה . אמת, נדמה לי שצעיר זה הבין כי אינני קונה את משחקו, ומחשיבו למנהיג של כל התנועה החשאית בכל תחומי ארץ ישראל, ובכל זאת הוא חושב את עצמו לאחד מאנשי הסוד של האירגון, ולבעל השפעה בלתי מעורערת על הדור הצעיר - "החכם בבני ישראל הצעירה". לפי שעה איננו מהשב"כ, אף כי "פרצוף" בכינוסים מסויימים כבר למד לעשות. לעטות מין קדרות ותו לא, שמלבדה לא נחוץ לו בשום דבר, מפני שהאנשים רואים בקדרות זו ובשתיקה בלבד אות וסימן לרצינות הראויה לאנשי סוד ודממה. ברנשון זה כבר הספיק ללכד אצלנו "חמישיה", בדומה לזו שכבר היתה מצורפת אצלו בתל אביב ובירושלים. חמשת המובחרים האלה ודאי ישובים עתה במקום כלשהו וידעו יפה יפה להעמיד פנים של אנשים רגילים - עד כי אי אפשר להכירם. כל חמשת אנשי פעולה אלה צרפו את קבוצתם הראשונה מתוך אמונה כי אין הם אלא יחידה אחת בתוך עשרות ומאות כאלה הנפוצות על פני ארץ ישראל כולה, וכי כולן קשורות אל איזה מקום מרכזי אדיר, אך חשאי, אשר גם הוא עצמו קשור קשר בל ינותק בהתקוממות אשר בו תבוא. הבלש הקשיש נאלץ להודות כי על פי הדוחות שהגיעו אליו "ממקורותיו" כבר התחיל מתגלה בתוכם פרוד לבבות. בסופו של דבר היו הנאספים בקבוצות אלהו חושדים איש באחיו, ומעמידים איש בפני אחיו פרצופי חשיבות שונים - והכל בגלל התפקיד המיוחד ששיחק בתוכם יחיעם קינן. ברנש זה היה מביאם בברית מחתרתית מכל סוג שהוא, ברית הנעשית בטכסים של יחידות "עין בעין" ולא בחברה של עשרים איש! אבל למפעילו היה אומר: "עדיין לא הבאתי בברית שום איש, ולאיש אין זכות להגיד כי אני מכניס את מישהו בברית, מחשש שימצא בקרבנו מלשין." כך יוצא שבעוד שבציבור כבר נודע על דבר "המחתרות החדשות" שתשכנענה את הממשלה אחת ולתמיד מפני קריעת ארץ ישראל ומסירתה לגויים, יודעים בחוגים מסויימים ואף משלים את עצמם, שאין בהתאגדות זו כל ממש. כבר קרא במזכר אחד כי "הצרפתי" הזה ז`אן סמירנוף הטיח בפניו של קינן הצעיר כי הוא "מרגל ונבל", אבל האם "הצרפתי" ילשין אודותיו או לא ילשין. וכבר יש כאן תסבוכת מפני שהאיש מופיע ברשימת "המסומנים" ובכלל באחד הדוחות נכתב כי מחפשים אחריו כבר ימים אחדים בישיבה. ישיבה, שאינה אלא קן של צרעות, חורשי מזימות המבקשים להקים מהומה כזאת שהכל יעורער מיסודו. נמצא שהסופר עודד עמירן צודק כשהוא כותב בעיתון כי "כבר אין אין במה להאחז" ובאמת כמה עשרות של ישיבות כאלה כבר יכולות להפיל אימה ופחד. הרב שלהם, אדם המקורב אל יחיעם קינן קרבה כזאת עד שאין להבחין כמעט מי מהם מזין את מי, ומי מקדים את מהלכיו של מי. רב זה כמו שמספרים מדרבן את חניכיו לעשות אוירה כזאת שבצילה ניתן יהיה לעשות הכל: לעקור את הרצון מלב הציבור, להפיץ שכרות, רכילות, מלשינות ופריצות שכמותה לא נשמעה בעולם. לכבות כל יוצר רוחני בעודו עולל, והכל כדי לבוא לידי מכנה אחד - שוויון גמור לפני האלוהים. וגם אם נחוצים לשם כך פרכוסי עוית אין להרפות. "החילוניים ומנהיגיהם צריכים ציות גמור, חוסר עצמיות והתבטלות מלאה ופומבית, כדי שלא יוכלו לקיים בסתר מחילותיהם את תרבותם האחרת." שלמה הירשנזון בז למלל הנלעג הזה. מעולם לא האמין בכוחן של מילים, ודאי לא בכוחם של רעיונות ואידאות. בני אדם מסוגלים כך חשב, לעוות כל עניין במילים. להפוך לבן לשחור ומפלצתי למלאך צחור כנפים. במילא אוצר מחשבותיהם אינו גדול במיוחד ואין שום נזק במחשבות ודעות. הוא התיירא רק מפני המעשים: נסיעה ממקום למקום, לינה בדירות מסתור, נשיאת כלי נשק, פגישות חשאיות ושימוש בטלפונים ציבוריים. מוזר עד כמה איש מחודד כמוהו לא נתן את דעתו לדברים ודעות שנשמעו בגלוי מכל עבר כי דינו של ראש הממשלה כדין קודמו. כי על פשעי בגידתו אין כפרה ומחילה. כי ארץ ישראל נקנית ביסורים, וסילוקו של מוסר שטחי מולדת הוא בדין תורה, שכל מי שנחוץ יודע מה היא עמדת ההלכה בעניין. אבל זאת היא טעות. כמובן כל הגבבה המודפסת שכיסתה את את שולחנו עסקה בכך, אבל הוא לא היה מעוניין בה. "מזון לסוציולוגים ופוליטיקאים". הוא ביקש לשים את ידו על רוצח אחד שאמר בנפשו להבקיע הלילה את שרשרות האבטחה מסביב לראש הממשלה. זה עתה נודע לו כי ראש הממשלה יבוא אחרי חצות לפגישה מיוחדת עם הרב מישקובסקי. פגישה שלא נמסרה בלוח הזמנים הידוע מראש של ראש הממשלה. היאך זה לא ידע מי הוא הרב מישקובסקי זה? ראש הממשלה ידוע בפגישותיו עם רבנים שאת דעותיהם הוא מחשיב, אבל הרב מישקובסקי מעולם לא נודע ברבים כאישיות שיש לה השפעה על מהלכי ראש הממשלה. אם יזדרז וילך אל ידידו אביעזר קינן עוד יצליח להציל מפיו דבר מה אודות הרב, אבל השעה כבר היתה מאוחרת, ולפניו היתה מלאכה רבה. נחוץ היה עכשיו לסלק מעל פניו את התפל ולהתעסק בעיקר. מעשה שדים דיווחו לו מירושלים כי נפלה לידיהם חבורה של ערבים שתכננה לרצוח את נשיאם. בעצם כבר ירה אחד מהם בנשיא בעת ביקורו ברמאלה לפני יומיים, אבל כל מה ששנודע כי הוא היה מוכר כפוחז ובריון, עני מרוד וחסר אידאולוגיה והרפתקן חסר תקנה. השתדלו בכל הכוחות לשמור את הידיעה הזאת מפני העיתונות והציבור עד שתתברר טיבה של הקבוצה ושולחיה. מובן שהיה כאן הקשר עניינים מוזר, אבל הירשנזון לא אהב שיבלבלו את דעתו. הוא ידע שמבקשים את נפשם של מנהיגים, שיש התארגנויות כאלה, לשם כך ניתן לשכור היום רוצח , אפילו להזמין רצח באינטרנט ולשלם בכרטיס אשראי בלי שהרוצח השכיר ומזמינו יכירו האחד את השני. אבל אצלו שום תמונה ברורה עדיין לא הצטיירה, לבד משמועות רדודות, סברות כרס מפוקפקות ופשעים יומיומיים בעיר פרובינציאלית קטנה. דיפדף בחבילה של קריקטורות של צייר ערבי מן הגליל. משום מה האמין באנשים שיש להם יכולת לראות את המציאות במעוות. אפשר תמיד שבפינת הקריקטורה תצוץ דמותו של הרוצח ותחשוף באיבחה אחת את הקנוניה כולה. אחר כך עיין בחוסר סבלנות בכרוניקה של מעשי רצח שמפיצה המשטרה למטרות פנימיות. הוא לא אהב ש"האובייקטים" שלו מעורבים בפושעי המשטרה. ערוב זה מכניס אצלו תמיד בלבול. אין הוא רוצה להתעסק עם הפושרים והמסטולים המתודלקים על גבי אופנועים אשר מאכלסים את כל מסיבות הסמים.הוא לא האמין שיצא מהם רוצח. חבל על הזמן. עבר בחוסר רצון על רשימת הסוכנים הסמויים. אוסף של דמויות מפוקפקות, מצורעים ומנודים שנזרקו אל ביבי החברה, אל כנופיות הפשע והמסחר בסמים. קל לשכנע את עצמך שאם המשטרה איתרה בהם את היכולת לחיות חיים כפולים יכולים גם אחרים לאתר ולגייס אותם לשרותים. טיפוסים חצויים כאלה שלעולם אינך יודע אם הם נלחמים בעדך או נגדך. אנשים שבכל הזמנים חוצים את הגבול מן החברה אל הפשע וחזרה. יתכן שאחד מהם יעמיד עכשיו פנים באיזה צומת בדרכו של ראש הממשלה אל ביתו הרב מישקובסקי שלא ידע עליו דבר עד לרגע זה. מובן שהיו במחשבות כאלה משהו סהרורי, שהירשנזון החל לחשוש בעצמו לליקוי ולכפילות שיפוטית של המציאות. המקצוע שלו דרש מידה מסויימת של פרנויה "בריאה", לא פסיכוטית אלא פרנויה אינטלקטואלית כזו המשמרת את כושר השיפוט ההגיוני. הבלש הקשיש ידע שחייבים לשלוט במריונטות האנושיות האלה, סוכנים סמויים השייכים בעת ובעונה אחת לשולים המסוכנים של הפשע, ולמנגנון הסמוי הלוחם בהם. סוכנים סמויים גורלם אחד, אם הם מופעלים על ידי המשטרה כנגד הפשע או על ידי הפשע כנגד פשעים פוליטיים וריגול. לעולם אין לדעת מתי הם פועלים למען אירגונם החשאי ומתי הם ממלאים שליחות הפוכה וכפולה. את רשימת הסוטים הפרוורטים, סדוקי האישיות, נשים וגברים החשודים במעשים מגונים ונקרופיליה דחה מעל פניו בשעט נפש. שלמה הירשנזון הקפיד לחשוב שהוא מטפל במעמד מיוחס של אנשים הרוצחים ממניעים אידאולוגיים, ולפיכך נזהר שלא לגלות כי בנפשם דחוקה איזו מופרעות היכולה לבאר את מעשיהם. הוא ידע שזאת חולשה. כבר חקר כמה מקרי רצח פוליטיים, והקפיד שהרוצחים יצאו מהוגנים וחפים ממופרעות נפשית קשה. בשרשרת האינסופית של רוצחים וקורבנותיהם, יוצאים איכשהו הרוצחים הפוליטיים טוב יותר,נאורים יותר מכובדים יותר . הירשנזון היה חניך של "איסר הגדול" שאמר: "רק הידיים הנקיות ביותר מסוגלות לעשות את העבודה המלוכלכת והשחורה הזאת" השקפה שסיגל לעצמו שאת המלאכות המלוכלכות ביותר יעשו רק נקיי הכפים. הוא שנא את זאבי הפשע השרדניים, חכמי הרחוב המושחזים. פעמים אחדות הציעו לו הכרישים: "תשאיר לנו את העבודה המלוכלכת. נחסל לך כל אחד שתרצה. בכל מקום. רק תן שם ושב בשקט - המלאכה תעשה." מובן שדחה את ההצעות הללו.הוא הרי מכהן בקודש והם רק עברייני אשפתות המבקשים להלבין את עברם. אלה שני עולמות שמתנהלים על פי חוקי משחק אחרים לחלוטין. גם הוא הפעיל פעם רוצחים, אבל עשה זאת בשם סודות המדינה - בלי כתובת, בלי זהות, רכובים על אופנוע. יורים בראש מטווח אפס, מוודאים הריגה, טשטוש עקבות, מילוט, אפילו הרימו כוסית במסתרים. הוא ידע שמילים יכולות להסתיר ולבטא את כל הסתירות, לצבוע כל שקר, ולתרץ כל קושיה. מה כבר ההבדל בינו לבינם, מלבד זאת שהוא הולך בשם המדינה והם בשם עצמם. אבל הוא לא היה איש של לבטים מוסריים. הוא לא הכיר את "עונת המחסלים הקטנים", גם לא רצה להכיר חבורה חדשה זו של צעירים נטולי פחד, שצמחו במכללות של בתי הסוהר לנוער, בחורים שניתן לשכור את שירותיהם כמו שרותי מין ואתנן. צעירים שאימת הנגלה אודותם גדולה מאימת הנסתר. ביו שתים לשלוש אחר הצהרים נפלה עליו תנומה. מאז שהזדקן היה זקוק לתנומה הזאת יותר ויותר. היא היתה נוסכת אל גופו כוחות מחודשים. לא היה זקוק להרבה, לפעמים הספיקו דקות אחדות של שינה טובה, שמחו ממנו את העייפות, והחדירו רעננות ומרץ במחשבותיו. שטף את פניו והתיישב אל השולחן. הוא דחה מעל פניו את כל החומר שעייף אותו עד זרה. ידו נשלחה אל חוברת אחת, מין סיכום פנימי של רצח ראש הממשלה הקודם בכיכר העיר. מעולם לא היתה לו סבלנות יתרה לקרוא בהקפדה את החיבורים האלה, שנכתבו מן הסתם בהרבה מרץ והתלהבות מתוך חדוה של מנחילי תורה. קרא לאט את שמות הפרקים, כאילו ביקש להאחז בהם כמו ברשימת תיוג בכדי לודא שלא שכח דבר מה. סימני הסתה לרצח היו. התרעות ישנן. מדוע הן מתנקזות לעיר המחורבנת הזאת. מלשינים היו פרושים בשטח וצייצו כל הזמן, אבל שום דבר לא ממוקד. ישנם חשודים. הפעם לוקחים בחשבון את כולם. הפעם יעמוד מול כל אקדוחן בודד וחרמן - צבא של מאבטחים. יקדם את פניהם, יבודד ויכתר אותם. לא עוד מעגל אבטחה דקיק שכל תזוזה של מאבטח פורצת בו פירצה אל גבו של ראש הממשלה. הנהלים החדשים אינם משאירים שטחים מתים ובלתי מכוסים. אבל שלמה הירשנזון לא האמין בנהלים. נהלים הם עניין למקצוענים, אבל הוא האמין שהמקצוע הזה אינו רק עניין למקצוענים. בלי תחושת השליחות בלי הרצון לשרת משהו נעלה זה לא יעבוד. לא מדובר במקצוע, מדובר באמנות הסיכול. אירגוני הדמה והסוכנים הועמדו בכוננות. על השאלה אם יש בכח המפעילים לשלוט במאגר הפנטזיונרים שאיכלסו אותם לא יכול היה לענות. עכשיו עלו וצצו לנגד עיניו גדודי גדודים וחטיבות של יחידות מובחרות, בוגרי סיירות, מיטב הנוער המחפים בגופם יום יום על האינטרסים המובחרים ביותר של האומה. מיטב הנוער המוותר על לימודים, על קריירה אקדמית וכלכלית, כאילו שמדובר כאן בדבר החשוב ביותר בחייהם. צעירים שכבר יודעים שישנה איזו מציאות מעיקה במשרדים ופסי היצור לעומת החיים השוצפים בחברות השמירה הממשלתית והפרטית. לא עוד מאבטח בודד שמסכל רצח של מטוס מלא על ידי מחבלים, אלא אימפריית אבטחה מכל המינים, בכל התחומים, בכל הגזרות, על פני כל העולם באויר בים וביבשה. מגייסים את מיטב המוחות ותשתמשים בציוד אלקטרוני ממגן האוטם את זירת הפיגוע, ואת גוף היעד לפיגוע. מגלגלים מליארדים, כי אם לא יעשה זאת פלוני ימהר לעשות אלמוני. הכל הם יודעים לעשות: לצותת, להשקיף מרחוק, להריח חומרי נפץ, למשש גופות של גברים ונשים, ולטעום רעלים כמוסים שנועדו לחסל מנהיגים. והירשנזון הג`ינג`י מודאג מאד. כל החושים עובדים מלבד החוש השישי היודע בדרך כלשהי שהנה הרוצח! כנגד כל המחשבים המאותתים ללא הפוגה, פולטים ומשגרים מידע ורסיסי מידע, המחשבים שאינם מתבלבלים אף פעם, שאינם טועים אף פעם, ורק מעמידים את משתמשיהם באור מגוחך פעם אחרי פעם. נגמר עידן הקונספציה שיהודי לא הורג יהודי. אין שום אקסיומה שאסור לפגוע ביהודים. עכשיו הכל פתוח , הכל מותר והמחשבים מתאמצים יותר. בחשבון אחרון הם תמיד ינצחו את בני האדם. הם מחשבים יותר חישובים, יותר מהר , יותר רחוק ויותר עמוק. הוא אהב לשחק שחמט. במשלט שמונים וארבע שיחק הרבה עם אביעזר קינן, אבל לא יכול היה לסבול את המחשבה ש"כחול עמוק" גבר על קספארוב אלוף העולם. הוא לא האמין בכל "הפלאים" ו"הניסים" הללו. בעומק ליבו הוא בז לתכנוני האבטחה המתוחכמים. רצח הוא דבר כל כך פשוט ממש פרימיטיבי. אין הוא קשור כל כך בחיבוטי נפש. כשמדובר בפאנטים אידאולוגיים או דתיים גם תכנון הרצח אינו חשוב כלל. הם מוותרים מראש על שלב הנסיגה, על הטשטוש, על ההטעיות - פשוט צריך להיות באיזה שהוא מקום בקרבת ראש הממשלה ולהתפוצץ. השד יודע איך עלתה במוחו פרשת מחתרת השמאל בשנות השבעים. כולם יודעים שהוא ניפץ אותם, ממש מעך, הפיץ אותם לכל עבר. חסר לו שהמודיעים שלו יזדהו פתאום עם הרוצחים. היה לו מושתל כזה, שהתחיל להזדהות פתאום עם האונגרד הטרוצקיסטי המהפכני. לא היה חסר הרבה שכל הרשת שטווה סביבם תקרע והדגים השמנים של השמאל יחזרו אל הים הגדול. הוא לא ביקש ממנו הזדהות מוחלטת, רק ריחרוחים פה ושם. עקיצות קטנות. במילא בעצמם לא היו מסוגלים לשום התארגנות מחתרתית. והנה פתאום מתחיל האיש לכתוב מאמרים תיאורתיים על המהפכה, יוצא להפגנות ומחלק כרוזים. פרובוקטור כזה הכי מסוכן שהוא מזדהה עם האירגון אליו הוא מודבק. אז הוא לא הבין, אולי לא רצה להבין, שסוכן לא עוזב את משימתו בלי שיש לו לאן לעזוב. רק נשים עוזבות את הבית ללא אלטרנטיבה. נזכר בפרדתו מאשתו. נותן היה הרבה כדי לפגוש אותו סוכן כפול ובוגדני. על כוס בירה היו משלימים את החלקים החסרים בחידה שלו. למרות שכל חייו הפעיל סוכנים כאלה מעולם לא חדר ממש לנשמתם. איך קראו לו? מה זה חשוב. הסוכן, מהפכן שהפך לעורך דין, שנהיה פסיכולוג כדי לחזור בדלת האחורית לפוליטיקה, כי פוליטיקה ופסיכולוגיה הולכות תמיד ביחד. באופן כזה יוצרים מין סרוס של המהפכה על ידי השלמה עם המציאות. בכל מקרה טוב לדבר על פוליטיקה ומהפכות כשהבטן מלאה. עכשיו עלה בדעתו שכל "האובייקטים" האלה שרדף כל חייו חיו חיים הרבה יותר עשירים משלו, כאילו שהוא נתן להם הזדמנות נוספת לחיים טובים יותר.
"היכן הייתי כשנרצח ראש הממשלה. איפה הייתי כשזה קרה?" שאל פתאום את עצמו שאלה מוזרה שכמו נדחקה אצלו ימים רבים. מעולם לא עלתה במוחו שאלה כזאת, שהפליאה עד מאד. שלמה הירשנזון הג`ינג`י, שהכיר על בוריים את כל תיקי הרצח של הציונות המדינית בארץ ישראל, את כל תכנוני הרצח שנכשלו והצליחו, את כל מערכות המשפט החילופיות, נימוקי הרצח , את כל משפטי השדה, את כל השיסוי וההסתה שקדמו למעשי הרצח, את כל התקוות שתלו הרוצחים בפשעם, את כל האכזבות מתוצאות הרצח, את הדיאגנוסטיקה של הרוצחים ואת כל הפתלוגיות של מעשי הרצח הפוליטיים, את כל שיטות ההזרה שעושים לנרצח, את הנאצות את הפיכתו לזר, לסוטה, למזוהם ומבוזה מושפל ומסוכן - את סימונו כבוגד בן מוות. הוא לא ידע שבמובנים רבים היה בעצם פרופסור לרצח פוליטי, ובכל זאת אינו מצליח להזכר היכן היה כשרצחו את ראש הממשלה? כבר היה בגימלאות זה היה גלוי וידוע. גם השאיר הוראות. מין צוואה מקצועית שנוהגים אנשים העוסקים באותו עניין להשאיר לבאים אחריהם - שנים אולי שלושה עמודים: איך לגשת לסיכול של רצח פוליטי. לא פואטיקה. רשימה תכליתית לפי סעיפים. שפה קצרה ועניינית הנוגעת לדמותו האפשרית של כל רוצח פוליטי. לא פסיכולוגיה. איפיון פשוט, אולי יבש מדי. תאור סביבתו הקרובה משפחתו וחבריו. הוזכר גם משהו על יחסו לנשים ויחסן אליו. גם ספרים שהשפיעו על הרוצח. מובן מאליו שניירות אלה נדחו וסולקו הצידה מפני ניירות אחרים. אף פעם לא טרח להפוך אותם לחוקי "כזה ראה וקדש". הוא ידע היטב שתורה לא מנחילים בניירות. תורה מנחילים במסעות אין סופיים בשטח, בתחקורי מקורות, בהשוואת נתונים, במעקבים ותצפיות מעייפים עד מות. בויתור על חיי משפחה. דווקא כל הדברים האלה עלו בזכרונו עכשיו ולא היה יכול להזכר היכן היה כשנרצח ראש הממשלה. התעורר בו אי שקט. קשה להתמקד במשימה כשאתה נטרד כל הזמן על ידי שיכחה פשוטה, כאילו נמחקו חייו בקטע הכי חשוב. הרי אין אדם שאין לו שעה ואין אדם שאין לו שיא, ודווקא הרגע הזה שיכול היה להיות החשוב ביותר בחייו נמחק כלא היה, כאילו קצרו במוחו צרור של תאים אפורים שבהם היה גנוז הפתרון.
 
הרב הגדול
איש מבין הנוגעים בסוד ביקורו של ראש הממשלה בעירנו לא האמין כי היום החגיגי יעבור בלא איזה מאורע כביר, בלי "סוף דבר" כפי שהתבטאו אחדים, בעודם משפשפים ידים הנאתם מרובה. אחרים אמנם היו משתדלים לעטות ארשת של קדרות ושל כובד ראש פוליטי, אחרי הכל אמור ראש הממשלה לקבל החלטה "הרת גורל", אם הלך באישון לילה לפגוש את נציגו של "הגורל האלוהי". בדרך כלל משמחת מאד את לב הישראלי כל מהומה ושערוריה ציבורית. אבל היה אצלנו גם משהו רציני יותר, ולא סתם צמאון למעשה שערורייתי. היתה גם התרגזות כללית, מין זעם חמור שאינו יודע רחם. דומה היה כי נפש הציבור כבר קצה בכל, והשתרר עליה מין ציניזמוס כללי של בלבול דעת שהוא למעלה מן הכוחות: כאילו זלזול גמור, גס רוח וחסר בושה בכל ערכי המוסר המקובלים המתבטאים אצלנו בימי מתיחות והתרגשות גדולים. מעט אחרי חצות נקש הרב מישקובסקי על דלת ביתו של אביעזר קינן וביקש להכנס. בהילות זו היתה כה זרה ותמוהה, ככל שהדבר אמור בשני אישים אלה, ועוררה בליבו של ידידי מבוכה וסתירה, שלא ידע בו במקום כיצד לישבה. הוא עוד היה רוגש ונרעש ממאורעות היום שהבאתי לפניו, ורק בקושי הצליח לישון דקות אחדות. כשראה לפניו את דמותו הכפופה של הרב מישקובסקי ידע שהלילה הזה יוותר על שנתו. "כבר ישנת אביעזר?" שאל הרב.
"תכנס תכנס, מה זה חשוב. ודאי באת למסור דבר מה חשוב. מה כבר מטריח זקנים כמונו באמצע הלילה אם לא דברים חשובים." אמר בבדיחות. תמיד התפלאתי על בדיחות הדעת שלו שבאה תמיד בזמן הלא מתאים ביותר.
"יסורים אביעזר יסורים. אלוהים מעמיד אותנו בנסיונות חמורים." קונן הישיש. "איזה יסורים נוספים על כל מה שעברנו היום עוד מוסיף עלינו יתברך שמו שלך? שב אכין לך כוס תה ונשמע דברים בנחת." אמר ומשך את הרב מישקובסקי אחריו והושיבו בכורסת העור המתקלפת.
"דבר נורא קרה ממש עכשיו. דבר נורא. הקשב היטב ואל תגיד דבר. אל תשאל שום שאלה מיותרת. אסביר לך הכל עד תום. לא אכחד ממך דבר. ראש הממשלה נורה ונרצח בביתי, והיורה היא בתך שולמית! אל תגיד דבר אני הוא הנושא בעוונה." שתיקה נפלה בחדר. אביעזר קינן סתם את פיו, אם מפני עוצם התדהמה ואם מפאת בקשתו של הרב שלא יפצה את פיו ורק יקשיב. הוא כיתת את רגליו לכיור והכין כוס תה. אחר כך העמיד את הכוס לפני הרב, התיישב מולו בכורסה התאומה והמתין. הרב מישקובסקי לגם מהתה החם לגימה אחת, היטה את כתפיו לעבר ידידי, נעץ בו את עיניו הכבויות ואמר:
"מסופר על הגאון מוילנה שנפטרה בתו לפני חופתה והיה שם הרבה צער, ובכל זאת קיבל דין שמים באהבה, לאחר ימים אחדים באה אליו אמו בחלום ואמרה לו: אם היית יודע מה שזכית על ידי שקיבלת את הדין באהבה היית רוקד בהלוויתה יותר מבחופתה. כבר ימים רבים שולח אלי ראש הממשלה שליחים ורצים בכדי להיפגש עימי ולקבל את ברכתי למסירה הגדולה שהוא עתיד לעשות לארץ ישראל. האמן לי שאיני יודע איך התגלגלו הדברים לכדי מעמד כזה שראש ממשלה יבקש את רשותו של איש כמוני לנהוג בענייני הממלכה. אני אומר להם למה אני? החסרי רבנים אתם? והם אומרים: `ראש הממשלה רוצה לדבר איתך`. כשמלך מבקש חייבים לציית. תשאל למה אני? ממך לא אוכל לכחד, אם מפני שהיינו בני שיח שנים רבות, אם מפני שילדינו קשורים אלה באלה קשר שמשבש לחלוטין את `התכנית הגדולה`, ואם מפני שהבת שלך המיתה בביתי את ראש הממשלה במקום בני. פתאום, בעודו יושב מולי ומסביר לי את חשיבות פעולתו המדינית, את ההכרח בפיוס חיצוני ופיוס פנימי, שוטח בפני את תחינתו שארסן את תלמידי - יוצאת שולמית מן המטבח, אקדח שלוף בידה, אקדחו של עשהאל, אותו הוא נושא עימו תמיד. מכוונת אל ראשו של ראש הממשלה ויורה שלוש פעמים, אל מול עיני ועיניהם הנדהמות של המאבטחים אשר ישבו בפינת החדר. אחר כך השתררה מבוכה גדולה. אלה מושכים את ראש הממשלה הפצוע ואלה גוררים את שולמית, שהיתה בעצמה נפעמת מעצמת כוחם של הכדורים והינצעותם בגולגולת של ראש הממשלה. אשתי פרצה בצווחה מפני שחשבה כי עשהאל הוא היורה, היות והסתער מחדרו על שולמית לחטוף מידה את האקדח. לא עברו רגעים אחדים והכל אצו רצו בהולים ונחפזים, והותירו אותנו דמומים ונדהמים. בכל זאת התעשתתי לבוא מייד ולבשר לך את בשורת איוב זאת בטרם יפתחו בחקירה הגדולה ויבודדו את כולם. הקשב! הקשב! אל תשאל דבר. אספר לך הכל לפי סדר. אין כאן יד גורל. אשר אירע לא מקרה הוא. לאט לאט ובהדרגה בנינו במו ידינו את הדרמה הזאת וכזאת עוללנו לעצמנו. איך זה נוגע לנו ששני ילדינו קשורים בכך? אני עומד למסור לך עכשיו וידוי שמותר לו להמסר רק כשאעמוד לפני קוני: מלכתחילה היתה כאן אידאה חרישית שאנחנו שוקדים עליה יום יום ושעה שעה, בתחבולות והכשרה רוחנית של הדור להגשים את משאת נפשנו וחמדת ליבנו ולהקים את סוכת דוד הנופלת. אינני צריך להזכירך לך מאיזה בור צלמוות הגעתי, כשאתה וחבריך, והוריכם הציונים החלוצים כבר תקעתם פה יתד ושפכתם דמים מרובים. אבל אני הבאתי אידאה נשגבה יותר מאשר להקים מדינה כשאר מדינות העולם. לא הסתפקתי בחידוש התקומה, אינני מסתפק ביעד של שלטון הדת במדינה. את השלטון יש לכוון להקמת בית המקדש, ולהחזרת עטרה לישנה כדברי הנביא: `נכון יהיה הר בית יהוה בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים`. ידעתי את כוחכם ואת מסירותכם לעניין המדינה, ומה יכולתי לעשות בכוחי הדל, מלבד לקשור את התכנית הזאת קשרים קשרים, ולארוג ממנה צעד אחר צעד, דונם אחר דונם, כיבוש אחר כיבוש את כוחו המלכד של דור חדש, שימרוד בסוף הדרך במדינת החוק וייסד את מדינת ההלכה - מדינת המקדש. לא. לא טעיתם. מצער היו השגינו ולא יכולתם לראותם, כי נעשו בתחבולות עורמה ובהעמדת פנים, ששותפים אנו לדרככם בהקמת המדינה וביסוסה. לא יכולתם להבין את מפת הפריסה שלנו על פני כל הארץ. את הישיבות בנינו בצמתים, בכניסות לערים מתוך מחשבה כי כשנגביר את כוחנו נוכל ברגע אחד לחסום את הכל. ללחוץ ולהכריע. אבל לא התכוונו לממש זאת, עדיין דלים היו כוחותינו. וכשגאה הגל ועלינו ההרה לא התגרינו בכם. לא הצגנו אותכם כ"ציונות החטאה". קמעה קמעה שלחנו את בנינו לצבא. הסתייגנו מהחרמות והנידויים שהטילו בכם אנשי העדה החרדית. לא הם ילמדו אותנו מהי חרדה לגורל העם. עם חריקת השריונים בהר הבית ידעתי שעומדים אנחנו בפני אתחלתא דגאולה, ועדיין הלכנו בקטנות. לעינינו עמדה עכשיו רק הפוליטיקה האלוהית. הצו האלוהי של כיבוש הארץ וההתנחלות בה. ידעתי ששום פוליטיקה של מטה לא תוכל לעצור בעדה. ברור כי מעשים פוליטים צריך לצבוע ולהסוות כדי לא לעורר שדים מרבצם. היה הכרח להרדים אותכם, להפחית מכוחנו ולטשטש את כוונתנו, עד שישראל כולה תהיה בידי ישראל, ולהמנע להבעיר תבערות בטרם עת. את הכשרת הלבבות הזאת לקחתי על עצמי. כי `עם לבדד ישכון זה המפתח לאור לגויים` - שעה שכולם מסביב צועקים `עם ככל העמים` לא בקשתי להבדל מן החופשיים כפי שעשתה עדת החרדים. להיפך, ביקשנו לחדור לכל סדק שיצרתם כאן. `כל צמא לכו למים! תצללו לתהומות`, חלחלו לחברה החילונית, אל עבר העורקים החיוניים שלה. היו בניה החביבים. אין פסול בקשר ואין איסור במגע. והכל במטרה אחת המקדשת הכל: לתפוס עמדות חיוניות בשלטון ובעשיה. במלחמתנו איתכם לא יתכן לעשות מלחמה בלי חכמה, והשתמשות במידת המרמה נקרא חכמה. צריך להשתדל אצלכם בעניינים שבלית ברירה אנו נזקקים להם בכדי שנוכל להתקיים בתור פרטים ובתור ציבור. אביעזר קינן נטוע במקומו ודברי הרב מישקובסקי, שריד מעט זה של ראשי ישיבות ורבנים פוסקים שהלכו לעולמם בלהבות השואה היכו בו כבפטישי אש. עוד מהדהדות בראשו שלוש היריות שירתה בתו בראש הממשלה, וטרם ניתן לכך הסבר, ומה מבקש איש זה להגיד לו שכבר לא נאמר. הלא תמיד נהג להגיד: "לומדי התורה הם גיבורי עם ישראל והחלוצים העיקריים, ובלי תורה וישיבות אנו כמו שאר אומות העולם", אלא שכאן מתגלה חלקו שלו של האיש השברירי הזה במזימה שהוסתרה היטב גם מפניו. "גם לנו יש `תורת השלבים` ושיטות מתוחכמות. מעשינו גלויים אבל עשייתם נסתרת בדרך כלל. נכון כי יש לנו גם מלחמה מרה ונואשת עם אחרים ולא רק עימכם, אנחנו רוצים לכבוש את מבצרכם והם רוצים להדיח אותנו מעמדותינו, אבל כשיוקם בית קודשינו לא יהיו לדברים ולמאבקים הללו כל חשיבות. מה שחשוב היום הוא כיבוש השלטון מידכם. כשהם קראו `יהרג ולא יעבור` אנחנו קראנו לנוער שלנו להתגייס, להצטיין, לכבוש כל עמדה פיקודית שיש עימה מסירות נפש. בעוד לכם נדמה כי מכונסים אנו בתחומי עולמנו - אנחנו צברנו כח וגילינו כח. נכון שיש לנו מחלוקת עם הפרענקים האלה מבית מדרשו של הרב ש"ך. הם חותרים לשליטה בכסף ואילו אנו לשליטה ברוח ובחיל. טועים החושבים כי ההלכה תופסת רק בעניינים דתיים ונמנעת מענייני המדינה והבטחון. הזדמנה לנו זכות ולבנינו תלמידינו נועד התפקיד החלוצי לכבוש את יהודה ושומרון על ידי התנחלויות, במשימה הקדושה הזאת התרכזתי להשחיז את כל סכינינו. אחרים קראו ליסד אוטונומיה סגורה לחלוטין מפני החילוניים ויפרצו מתוכה אל השיכונים והישובים ומחנות הצבא, כדי להקנות ערכים יהודיים. אבל אנחנו כבר היינו בפנים:
באוניברסיטאות, בבנקים, במחשבים, במכוני המדע, בצבא, בשרותי הבטחון, במודיעין. עוד לא הכל בידינו, אבל אנחנו בכל מקום, בכל מוקדי העצמה והשלטון. נותרה רק סוגיה אחת - איך להעביר מארץ את ממשלת הזדון." הרב מישקובסקי עצר בדבריו. פניו היו משולהבות, וזקנו הדליל התפרע לעבריו. הוא הביט באביעזר קינן שישב מולו פעור עיניים בלי שהעיז להוציא מילה.
"אל תאמר דבר אביעזר. אל תאמר דבר. את הכל אני אפרוש בפניך. לא ידי שולמית שפכו את הדם. אני הוא ורק אני! הכל תלה בי! רק אני אשמתי ובגדתי. שדים ריקדו בתוכנו בימי ממשלת הדמים של יצחק רבין. הכל ירד לטמיון. כל השיגינו: הישובים, הבנים, הבנות והישיבות נותרו תלויים על בלימה, שרויים לפתחה של תהום צלמוות. כל שעמלתי עליו ביאוש, בסבלנות ובאהבה. מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה ומעשי ידי טובעים בים. בסתר הלילות באו אצלי הרבנים בקשו להפליא עצה ולהגדיל תושיה, והיד קצרה מלהושיע, והשדים רוקדים עוצו עצה ותופר. והרוחות צועקים `אל תעלו בחומה ואל תתגרו באומות`, וכולם נזעקים אלי לברר דין רודף ודין מוסר. הכל למען נאמר:
`לא תגורו` הארץ כולה שלנו ואינה ניתנת להמסר לערבים. אדמת ישראל היא נחלות אבותינו הנצחיות. והנה חושף שד אפל את פרצופו בפנימיותי - שד המצדד בחיסול מנהיגים. מי שכובד האמונה מוטל על כתפיו סוגר דברים אמיתיים רק עם עצמו. לא שיתפתי איש בהחלטות. הייתי מודע לבדידות וקר רוח. מי ישלח איש לרצוח את ראש הממשלה? למי אוכל לצוות לרצוח כנגד לא תרצח? לפי ההלכה היתה חובה לרצוח. הוא נכנס לגדר וחל עליו דין רודף, וחל עליו דין מוסר. אין כאן כל חידוש הלכתי. זאת היא ההלכה! כל מה שהיה דרוש לי זה אקזקיוטר. לתפקיד הזה בחרתי בעשהאל בני. את תפקיד הרוצח הזה הועיד הועיד אברהם אבינו לעצמו - לשחוט את בנו יחידו אשר אהב. ואז האיל הופיע בדמות הבחור התימני. בליל הרצח ההוא לא עצמתי עין. ניסיתי לחשוב האם כך צריך לנהוג אב? הן את עשהאל גידלתי להיות כהן גדול שעתיד לבנות את בית המקדש. לא עכשיו אביעזר תן לי לסיים. כן. כהן גדול. מיומו הראשון הקדשתי אותו לכך, וכי יכולתי לשלוח אחרים לעשות מעשה שהוא דגול ממנו. את השינוי בהתנהגותו של בני, את סרובו להיות רוצח לא גיליתי. חביב היה עליו כבוד אב ואני שלחתי אותו למות בשם תורתנו הקדושה. כל הזמן אני מנסה לקשר בינו לבין תלמידי האחר - התימני שאם לא היתה לו גושפנקה הלכתית ממני לא היה יורה. למה? מי הוא שיקח על עצמו אחריות כזאת? אמרתי לו : `אתה לא קרימינל. זאת התורה שלנו. זאת האידאולוגיה שלנו, אין נשגבה ממנה. אולי היום לא יבינו את מעשיך אך בעתיד יבינו, כי אתה פועל בשליחות ההשגחה העליונה, וגם אם כל רבני העולם היו קמים ואומרים שלא חל עליו דין רודף, אני מורה לך לבצע את המעשה.` אתה מבין אביעזר , השקפת העולם שלנו היא של התורה. לשלוט באופן מוחלט ביצר. אלוהים זה לא רק אמונה, זה הידיעה שיש אלוהים. בהתאם לכך אנחנו חיים. המטרה שלך היא לשלוט על הרגש באופן מחלט בעזרת השכל. אתגרים וכיבושים הם חלק מחייך. אבל מטרת התורה היא להתגבר על הגוף והיצר ועל הנאות גופניות וצרכים רגשיים בעזרת האמונה. אמרתי לו: אסור לך להכנע לשום חולשה. עליך להגיע לשליטה כזו בגוף, ששום דבר לא יפריע לך. לרוב האנשים יש מניעה רגשית לממש דברים שהם מתכננים.הם נרתעים ברגע האחרון לפני המעשה. אצלי ברגע שאני מחליט לפסוק משהו הרגש לא יכול להפריע. הכל לפי התורה. והתורה הרי תמיד אומרת לפעול נגד היצר ונגד הרגש וחייבים לפעול ולבצע נגד הרגש הזה, וממשיכים עד המטרה הסופית בלי להסתכל ימינה או שמאלה. לא מייד פסקתי דין רודף. ניסיתי בכל כוחי לעורר נגדו את הציבור. לארגן הפגנות. לצעוק חמס. לזעוק בעבור ארצנו האהובה, אבל לא רבים באו. הכל מיואשים והמנוח נחוש בבמטרתו הסופית מבלי להסתכל ימינה ושמאלה. הבנתי שהפתרון הוא להוריד אותו! לשתק אותו! ואם אין ברירה אז להרוג! כי אם העם שותק צריכים בודדים לפעול. זהו הפתרון מן התורה מתוך דין רודף. לא היה עלי להוועץ באיש. לא היה צורך ברב נוסף כדי להחליט שיש כאן דין רודף. גם אם כל הרבנים בעולם היו נגדי הייתי שולח אותו לעשות את המעשה. דין רודף כתבו בהלכה, ויש ללכת איתו עד הסוף. אם כיוונת הכל נגד הרודף ולא הצלחת לעצור אותו אין ברירה אלא להרגו. אז אתה אינך רוצח. אתה הולך ומתקדש כשליח מצווה שאין נעלה ממנה." אביעזר קינן שותק . מסתכל בו ואינו אומר דבר, כאילו אמר לו הרב שאין לו זכות להוסיף דבר על הדברים שכבר נאמרו ועליו רק להקשיב לדברים שעוד יאמרו. "אני אומר לו: עם ישראל לוקה בשכלו. דבילים שמוותרים על ארץ ישראל כדי להפוך סבונים במקלחת של עראפת. עמדו לפני בני ותלמידי, ועשהאל אומר דברים שקרעו את ליבי: `הרעלת אותנו אבא. אתה נוסך בגופנו סם מוות ולא סם חיים לנפשנו. אני אדם מת אבא. המשימה כבדה ממני אבא - אני הקרבן לעולה ואתה לי הסכין! אני מאמין בביאת המשיח אבא ואתה מקצר ביודעין את חיי`. והתימני הקטן ניצב לו שם ומחייך את חיוכו המתוק, וגם לחיוך שלו יש סיבה במעמד האבסורדי הזה. ניכר בו שהוא נחוש כבר להקריב את עצמו למען העם, וכל מה שהוא מנסה להגיד, שהוא אינו פסיכופאט, אלא בחור שאיכפת לו. הנחתי את ידי על ראשם של בני ותלמידי והוא אומר לי: `טוב לשבת בכלא ומוטב גם לההרג בעד ארצנו . יש לי אינטרס לשבת בכלא ואם צריך גם למות, וכל חיי אהיה גאה במעשה שאני הולך לעשות.` ידעתי שיד אלוהים היתה כאן, שהתימני הקטן הזה ביקש לתפוס את מקומו של בני בלבי. כי נשלח הוא משמים להחליף את בני וקרבני נרצה. וכהשוטרים לא סילקוהו הבנתי שאכן יד אלוהים בדבר, וגם הוא ידע כי זה האות ועליו לפעול - לירות בגבו של ראש הממשלה כדורי רסק. לירות מטווח קצר על מנת להרוג. אתה תמה כיצד אדם אחד יכול לירות ככה ? כל כך להתקרב אל ראש הממשלה? ניכרת השתוממות בפניך. הרי לא היה מחסור בהזהרות ובהוראות, אבל ראש הממשלה לא שמע לאזהרות דחה את הדרך היחידה שיכלה לגונן עליו."
"מה פירוש לא היה מחסור באזהרות ובהוראות?" התקומם אביעזר קינן על שטף הדברים הגלויים והבוטים הללו.
"בזה הרי טמון העיקר. לתימני שירה לא היו שותפים. לא היה שם רוצח אחר כמו שניסו לבלבל במשפט, ולא היו כדורי סרק. לבד הוא הונחה בידי אלוהים. לבד החליט לירות מטווח גוף כדי להיות בטוח בהצלחתו. אני פסקתי לו את הדין, וכל דיין העוסק ברצח הרצח מותיר צלקת בליבו ומקצר את חייו. לא הייתי פוסק כך אם לא היה לי הכשר, אם לא היה לי מסמך הלכתי, אלמלא היתה השקפת העולם שלי השקפה של דרך התורה, תרי"ג מצוות, המביאה לשליטה מחלטת ביצר. להתגבר על הגוף ועל היצר, על ההנאות הגופניות והתשוקות הרגשיות. השכל הוא התורה.ומי שחי על פי הרגש חי כמו חיה! זה המוסר שלנו. ידעתי שהבחור אוצר בתוכו נתונים דכאוניים. ידעתי כי הינו בעל אישיות כפייתית, נעדר גמישות,רגשן על גבול המופרעות, אבל זה מה שאיפשר לו לעשות את המעשה מתוך חשבון שימות. אתה רוצה לדעת משהו? הרצח הזה מבלי משים שיבש את הכל. רצינו בו אבל לא לילד הזה פיללנו. כל `התכנית הגדולה` התערערה מן היסוד. פתאום כיוונו הכל את מבטם לעבר הבחור הזה. לנערות היה יפה מכל הבחינות, חכם וגיבור שעשה מה שאיש לא ציפה שיעשה, למרות שזה צריך היה להעשות מזמן. לפי מה שהתחולל כאן הוא ממש גואל האומה. בתולות רבות מזומנות להנשא לו ולציית לפקודתו. בעבורן אין הוא רוצח אלא אישיות דגולה, עלם חמודות שעם הזמן תלך ותגבר אהבתן אליו. נמשכות הן אל המסתורין שבו נלהבות מהתככים שבאישיותו `בנות ישראל אל יגאל בכינה`. הקשב לי אביעזר. לא מדינה הקמתם כאן, מגדל בבל בניתם, ואני מתכוון לבנות פה מקדש. הבטחתם חיים דמוקרטים, אבל מתוך הדמוקרטיה שלכם יבואו מחריביכם. למדינה החילונית הדמוקרטית אין שום תקוה, כי אינכם מסוגלים להאכיל אנשים. אינכם מסוגלים להשיב לערב רב שהבאתם לכאן את כבודם האבוד. אצלנו הם לא ירמסו את החצרות. כולכם תהיו צייתנים. לאנשים חשוב יותר מלחם הוא למי עליהם להשתחוות. משתחוים הם למי שאינו מעורר מחלוקת, ואצלכם הכל מחלוקות מחלוקות. התכלית שאתם מציעים לאזרחים אינה חזות הכל. אין הם מבינים לאן אתם שואפים. מעולם לא הבינו לאן חתרו הוריכם. גם אתם כבר אינכם מבינים לאן מכוון המצפן. בני אדם צריכים כיוון מוחלט נטול כל אפשרויות בחירה, כי כשהבחירה בידם הם תמיד יטילו ספק באמת תמיד יכפרו גם בקדשי הקדשים וידחו מעל פניהם כל אידאה חדשה, כל רעיון שלאורו יסכימו ללכת. בידי נמצאים הכוחות היחידים עלי אדמות שנאמצעותם ניתן להדביר את בני האדם כולם ואת העם היהודי בפרט. אלה הם הנס, הסוד והסמכות. מה ששמעת עד עכשיו הכל היה מסכה. אם תשמע את האמת כל המדינה תתהפך. איש על אחיו יקומו, לדרוש איש מיד אחיו את אשת אחיו, וימיתו נפש אחיו אשר הרגו, ויפלו איש בחרב אחיו, וינצו יחד איש באחיו כאשר זממו לעשות אח לאחיו ונשמו איש ואחיו ונמקו בעוונם. אתה משתומם על הדברים האלה שמעולם לא שמעת ממני, כי טרחתי להסתירם ממך. תכנית כזאת צריך להוציא בשקט ובסבלנות אינסופית של הכשרת לבבות עד שכל דבר יבוא על מקומו.רצח ראש הממשלה בכיכר היה תאונה איומה. לא מפני שלא היה נחוץ לסלקו, המדינה נמצאה על פני פי פחת, המצב המדיני דמה ודומה כיום למצב ששרר במדבר בבעל פעור. דרוש לנו היום כאז איש כפנחס בן אלעזר לסלק את זמרי בן סלוא. התאונה פירושה שהקשר נחשף בטרם עת. קל יותר לערוך מלחמה במסתרים ממלחמה גלויה. עמדתי אז בפני עשהאל נפעם והמום והוא אמר לי: `אבא, דווקא ממך אני מצפה שתהיה חזק בפנים... אתה יודע שדברים לא מתרחשים בעולמנו ככה סתם, ובעיקר בתקופה זאת של חבלי משיח. בכל מקרה אני מצפה שתבין את הנס הגדול שקרה למשפחה שלא אני הוא הרוצח. הן יכול הייתי להיהרג שם. גם זה שגאלי לא נהרג הוא בחזקת נס.` גאלי כך הוא קרא לתימני הקטן `הן צפוי היה שהמשמר ירה בו ויהרוג. לו בשביל כך דיינו. הוא התימני הצעיר שלח אלי הודעה בזו הלשון: `עליך להבין שככל הנראה אהיה בכלא זמן רב ואולי לא... אבל אני סמוך ובטוח באל שהכל יסתדר לטובה, ואתה ועשהאל תזכו לעבוד בבית המקדש... תבטחו בהשם כי הכל ממנו אל תבקשו סליחה מאף אחד ואל תרגזו בדרך`. פתאום קם אדם בבוקר ומדמה שהוטל עליו לקנא לשם, כי משתייך הוא למשפחת הקנאים ששורשיה נטועים לכל עומק ההסטוריה היהודית. משפחת דמים המאמינה שחיסול ספונטני, רצח בו במקום ללא כל הליך משפטי הוא מחוייב המציאות ואסור לעמוד מנגד. קיימת חובה להרוג את הרודף ובכך להפוך מסתם רוצח למקנא לשם. אחר כך הורגים שנים שלושה, ואליהו הנביא לא הרג בן אדם אחד אלא ארבע מאות נביאים לבעל, והרי לא היה מדובר בסכנה מיידית וברורה אלא במלחמה אידאולוגית, והיא הנותנת הכשר לרצח וחיסולו של כל מתנגד. ומתתיהו החשמונאי ובניו חיסלו את כל שכבת המנהיגות המתייונת בירושלים בהשראת פנחס בן אלעזר הכהן, כי הקנאות היא הרעיון הפנחסי. גם אצלנו בעקבות בעקבות המכבים יהיו רוצחים את האנשים בעצם היום בראש חוצות. נבחר לנו להתערב בקרב המונכם החוגג, ובסכינים ואקדחים נמית אותכם. וכאשר יפלו החללים יזעקו אנשינו חמס יחד עם כל ההמון, כי נחשבים אנו אנשי אמונים ואיש לא יוכל לגלותנו. וראש הממשלה הוא הראשון אשר נשחט, ואחריו ירצחו אנשים רבים מדי יום ביומו - ורע ומר מן האסונות יהיה הפחד שיפול על פני כל." הבטנו בו כמהופנטים. שערו וזקנו נפרעו מאד. עיניו ירו ברקי אש זרה, ובזוית פיו הצטברה גולת ריר לבנה שהפכה את חזותו דוחה עוד יותר. מימי לא שמעתי דברים איומים כאלה. הוא המשיך לשאת את וידויו, שעתה דמה יותר לכתב אישום וגזר דין מאשר לוידוי.
"הבן אביעזר הבן! הניחו לנו את ארץ ישראל על שולחן הניתוחים. נועצים בה את הסכינים כדי לעקור ממנה את הלב השתול, ורוצים לשתול בה גוף זר פלשתינאי. לא אנחנו רצחנו את ראש הממשלה. היה נסיון לרצח - ניסו לרצוח את המדינה לגנוב לנו אותה. אתה מביט בי כאילו נתתי אישור לרצוח. גם חז"ל לא רצו להעמיד את מורי הדור במבחן בלתי אפשרי. אבל גם לא רצו להסתייג לחלוטין ממעשי קנאות לשם שמים. למען האמת ישנו מעשה רצח שרובנו מצדיקים, גם אם קשה להגיד שהוא נועד לסכל סכנה ממשית קרובה. העלם התימני כיוון אל דעתי כי ראש הממשלה הוא בן מוות, ומכאן אין עוד צורך בפקודתי המפורשת. והמבין יבין. ובכל זאת עודני משתומם איך הגיעה בתך שולמית שאינה אמורה להכיר כך את ההלכה לקום ולרצוח לשם שמים. צר לי עליה אחי אביעזר. שוב פעם הביא לי אלוהים איל בסבך. הרי המשימה היתה של בני עשהאל. כזאת עשה לי האל. מה נפלאו דרכיו?" אביעזר קינן קם ממקומו ונעמד מול הרב. שניהם הביטו זה בזה במבטים מזרי אימה נטולי רחמים.
"אתה טועה רב נחמן. מעולם לא הבנת את סיפור העקדה. לא היה זה נסיון שניסה בו אלוהים את אברהם, ולא מבחן אמונה עליון. ואברהם לא חשך את בנו יחידו. איש לא זוכר את המלאך כי הוא פשוט לא היה שם, והאיל אף הוא לא היה השה לעולה. הכל השתבש לך מפני שבניגוד למתוכנן לקחת את המאכלת ושחטת את בנך. אגממנון היוני יכול היה לשחוט את בתו איפיגניה. מדיאה המכשפה שחטה את ילדיה ולאברהם הנבחר היה איל, ולמה ליצחק לא היה איל - ועכשיו גם לראש הממשלה לא היה איל."
עמדה דממה בחדר. שפתי הרב מלמלו משפטים שנשמעו כמו טרוף גמור:
"לא עוד עול אדם - אלא מלכות שמים
לא עוד תרבות גויים - אלא קיום תורת אדוני
לא עוד חרפת ישראל - אלא גאוה יהודית
לא עוד כנסת - אלא מלכות
לא עוד בית משפט - אלא סנהדרין
לא עוד כותל - אלא בית מקדש."
איש לא הבחין כי מן המדרגות העולות מהמרתף הגיח ז`אן סמירנוף. ארשת מבועתת על פניו. בידו החזיק את האקדח שקיבל בחשאי בסתר המדרגות מיחיעם אחיו. הוא קרב אל הרב מישקובסקי וקרא: "מנוול אחד נבזה נבל מלוכלך" ואז ירה בראשו שני כדורים. אחר כך התפלש לרגלי אביעזר קינן ומרר בבכי "סלח לי אבא סלח לי אבא". עד היום אינני מבין איך צרחתי זאת בפני אביעזר קינן "אתם סידרתם את הכל - חירבנתם את הכל.
 
אחרית דבר
כל הלילה ההוא על מאורעותיו התפלים כמעט, על "אחרית הדבר" האיומה לקראת בוקר, נראים עד היום כמו סיוט מסואב והוא לאמיתו של דבר החלק המכאיב והמחריד ביותר של סיפורנו. מובן, שאיש לא הבחין איך יצא הרב מישקובסקי מביתו בדיוק ברגע שראש הממשלה נפל מתבוסס בדמו מיריות שירתה בו שולמית קינן. כרגיל במקרים כאלה כל המופקדים על בטחונו המומים ומבולבלים, משום שלהם עוד לפני כולם כבר ידוע שהיה כאן מחדל נורא ובלתי צפוי. תמיד אי משם צצה לה שמועה שלא יתכן שלבדה ירתה. "היו לה שותפים נוספים". היריות ובעקבותיהם השמועות הוציאו מחוריהם אזרחים נזעמים. לאנשיו של אריק קופרמן שהדברים המחרידים הללו היו בגדר הפתעה שאינה מתעכלת : רצח הפעוטה במחצבת הכורכר, ההתאבדות של הוריה, רצח אסיר העולם, רצח ראש הממשלה ורצח הרב מישקובסקי. איש הגון מתקשה לקבל שערוריות כאלה כשהן מתרחשות בבת אחת והן בלתי משוערות על פי התכניות שלהם. עד מהרה נורו יריות ברחוב הראשי על ידי אזרחים זועמים. בבוקר בתחנת האוטובוס נורתה נאטלי קינן בידי צעיר אחד שהחזיק אקדח במכנס. לשוטרים התברר אחר כך בחקירה קצרה כי היה תלמידה. כשנלכד על ידי עוברים ושבים צעק צעקה מפליאה ובלתי מחושבת לכאורה: "הכל מעשי פרובוקציה! הכל יבער המהפכה האנרכיסטית התחילה!" כעבור ימים אחדים אחרי חקירה נמרצת הודה כי ירה בפרופסור בגלל אהבה נכזבת אליה. העיר היתה כמרקחה, אפילו נאלצו להכניס את כוחות הצבא. דבר שהתקבל למרבה הפלא בהבנה מסויימת של התושבים. אביעזר קינן היה כאיש אבוד. מובן שהחוקרים לא הניחו לו. כרגיל במצבים מעין אלה התקשרתי לגברת גוברמן שמיהרה להגיע ולהרחיק את החוקרים מביתו. הפעם לא הסתפקה בכוס תה ונשארה ימים אחדים.
"אני חולה ועייפה אביעזר ואינני יודעת אם אצליח לחזור ולהגיע פעם נוספת. שמור על עצמך" אמרה ונסעה. באותו היום מתה מתשישות בתל אביב. יחיעם קינן נעלם מהעיר כלא היה, ורק בחקירות ובמשפטים מאוחרים עלה כל הזמן שמו כמי שהיה מעורב בעניינים רבים בעלי נגיעה לספורנו. דומה כי הכל חשו פתאום כאילו שהיו כלי משחק בידיו ונפלו כזבובים ברשתו של עכביש גדול. עשהאל מישקובסקי עזב את עירנו וכעבור חדשים אחדים נודע כי הצטרף אל גדעון לב ציון ואף יסדו אגודה חדשה שביקשה למנוע "קרע בעם" שם סתרים למלחמת אחים. כשנודע דבר היריה לשלמה הירשנזון הוא מאן להאמין במשך שעה שלמה. הידיעה הגיעה אליו בדיוק כשהיה בטוח מהיכן תפתח הרעה לראש הממשלה. הוא השאיר על השולחן בדירת המבטחים שלו מכתב מסובך ומעניין בפני עצמו, שתקצר היריעה להביאו בפני הקורא. חתם את שמו וירה לעצמו מאקדחו כדור אחד ברכה . בבית הקפה של אמנון היו חברי הקבינט נרגשים עד מאד. מאורעות הלילה הקודם הדהימו אותם, ודומה שאחזה בהם חרדה. רק ליאון השחפן שב וחזר באזניהם כי איש ששולח אנשים להרוג ולהיהרג צריך לדאוג קצת יותר טוב לבטחונו. ראש העיר שלנו שהיה מאותם טפשים חסרי הגיון, שמוחם לא היה בכוחו להכיל את שכלם. וכל זאת נותר בו איזה הגיון פעוט, כמעט בלתי נשלט, עד כי אחדים ראו בו אפילו ניצנוצי עורמה. רק הוא השכיל בדרך כל שהיא לצייר בעיני התושבים שלנו תמונה - שבעצם לא קרה דבר. לכל היה ברור שבעיר ישנה אגודה של רוצחים, ואולי לא אחת של מסיתים, מהפכניים ומתקוממים מכל המינים ששמו להם למטרה להפוך את חיינו לגהינום אחד גדול. מכל האנשים בעירנו דווקא הסופר עודד עמירן, שבאותו הלילה הסדיר את מכירת "נחלת אבותי" באמצעות פרלה סדיקוב. חתם כדת וכדין על הניירות שמסרו לה יפוי כח מוחלט ומפורש בענייניו, דווקא הוא הבין לפני כולם כי יש כאן סיפור גדול הנעוץ באותם מאורעות תמוהים שלא נתנו עליהם אצלנו את הדעת, ושהגיעה הזמן לגלותם. כבר למחרת היום הודיע באזני אחדים ממעריציו, שחשבו כי בארו יבשה: " אני מתחיל בכתיבת הרומן הגדול שלי. הרומן שחלמתי אותו כל ימי חיי."
 

הזמנה לכניסה לאתר החדש מבית ליטרטורה

המטבח של מיה


בדיקת קשב ואבחון ADHD


מוכנות ילדים לכיתה א'


בדיקת ADHD


הזמנה לחגיגות המוסיקה באבו-גוש
חיפוש מהיר
הנצפים ביותר
  לרשימת הנצפים ביותר לפי נושאים  
קצת מספרים
  נכון ל 30 באוגוסט 2014
באתר 34423 יצירות של 3190 יוצרים
כרגע גולשים באתר 194 אורחים
ביקרו באתר החדש 16404783 מבקרים
 
נושאים
  כל היצירות
ספרות    
סיפור קצר    
שירה    
מחזאות    
תסריטים    
תרגום    
ילדים ונוער    
עיון    
הגות    
אמנות    
ביקורות    
צילום    
ביוגרפיות    
יד זכרון    
הגיגים    
קריקטורה    
שיפודי לשון    
מכתב    
מסעות    
דרמה    
מקמה    
בישול    
הזמנה    
נוסטלגיה    
אקטואליה    
הבעה    
ראיון    
הספד    
ברכות    
הדרכה    
הומור    
מורשת    
בריאות    
מיסטיקה ואמונה    
זיכרונות    
מדע בדיוני    
הגיגים    
    
    
    
 
הכי חדש
  כאריה הוא מגיח קדימ..
מאת: שמואל ירושלמי
29/08/2014 מתוך: שירה

בִּקְצֵה הַמִּשְׁעו..
מאת: אלי משעלי1
27/08/2014 מתוך: שירה

ערב הקראת שירה
מאת: יואב שטארק
26/08/2014 מתוך: הזמנה

גלגולי נשמות
מאת: ברוש גולן
24/08/2014 מתוך: הגות

סולח
מאת: יואב שטארק
23/08/2014 מתוך: שירה

 
התגובות האחרונות
 
ליצירה ערב הקראת שירה
 
ליטרטורה ספרים אלקטרוניים - עמוד השער
אודות | יצירת קשר | הוספת יצירה חדשה | תגובות והצעות | דבר העורך | תגובות
אתר eספרים - ספרים אלקטרוניים
כל הזכויות בתכני האתר שמורות ליוצרים © 1998-2009

פריזה מערכות מידע בע''מ