התחבטות

"אייל, זה יעקב מהבנק. אני צריך לדבר איתך בדחיפות".

אייל הבליע פיהוק, ועשה חצי סיבוב על כסא העור השחור במשרד.

"למה אתה לא מדבר עם אבא שלי?"

העיסוק בנושאים מפוהקים כהשקעות, קרנות ודיבידנדים היה באחריותו של האב, מנהל משרד הקבלנים "גולדשטיין את גולדשטיין". 

"אייל, אגש ישר לעניין. יש חריגה גדולה בחשבון שלך."

שרירי פניו של אייל לא זעו. חריגה הייתה עבורו התנסות עלומה, כמו צייד לווייתנים בקוטב או יציאה במחול בבקשת קש באמזונס. באנקת צער, מזער את המסמך שנפרש על מסך המחשב - טיול אופנועים בנפאל.

"כמה?"

אפילו הוא, שהדבר היחיד שהחריד אותו משלוותו היה  סדק בכד עתיק יומין על מדפי ביתו, איבד מעט צבע.

"הייתה משיכה גדולה מכרטיס האשראי שלך".

"חכה רגע יעקב".

אייל הושיט יד לתיק העור שהונח על השטיח הפרסי, ומשך ממנו את הארנק. כרטיס האשראי נעדר.

                                                            *** 

"צ`יקו, למה שוב באמצע הלילה?" מירה גולדשטיין הסיטה את שפופרת הטלפון על מנת  שלא תיגע במסכת האבוקדו שעל פניה.

"מירל`ה, אני חייב לפגוש אותך עכשיו!".  נשימות חטופות בקעו מעבר  לקו.

"מחר בבוקר?" פיהקה.

"עכשיו, בבקשה..."

"נו, שיהיה", נשפה אוויר מבין שפתיים מוכתמות באבוקדו, שטפה את פניה, כיבתה את נורות הספוטים, ורצה על מרצפות השיש בגוון האפרסק, החוצה.

יום שלא נגמר, הרהרה, בעודה הולכת אל בית הקפה ברחוב הסמוך. קודם התלמידים בבית הספר, ולאחר מכן החיפושים הקדחתניים של בעלה, אייל, אחר כרטיס האשראי. יחד הרימו את כל כריות הבית, גללו את השטיח הכבד, זחלו מתחת למיטות, בקומה התחתונה, בכל חדרי הקומה העליונה, ואף בין ערוגות הגינה. אייל, בגב דואב, ביטל את כרטיס האשראי והזמין כרטיס חדש.  יעקב מהבנק ניסה להרגיע את רוחו, שלא סערה בין כך, ואמר שלמרבה המזל, לא היה סכום גדול בחשבון העובר ושב, ומה טוב שהוא, יעקב המבין עניין, המליץ בפניו לסגור את רוב הונו בקרנות חסכון.

באותה עת, השיב אייל את רוחו בכוס קפה  והלך אל הגלריה לאמנות שבבעלותו. שם חש כמו זכה בכד מים זכים לאחר יום נוסף במדבריות המשרד.

בחור גבה קומה שב ובחש בכוס הקפה. לצידו הייתה מונחת עוגת הקצפת האהובה עליו, אך הוא לא נגע בה. המלצרית לכסנה את מבטה וחייכה אל הגברבר בעל עיני הילד, גומות חן בלחייו ושערו הארוך אסוף בקוקו, אך הוא לא השגיח בקיומה. גבו היה שפוף ורגליו רעדו תחת שולחן בית הקפה.

מירה צנחה על הכיסא לצידו. "מה קרה צ`יקו?" אחזה בידיו. הן היו קפואות ולחות.

"את חייבת לעזור לי..." אצבעותיו נלפתו סביב כפות ידיה כצבת, וקולו הצרוד מעישון סיגריות רעד.

"מה קרה לעסק האחרון שלך? תן לי להיזכר. הבר האקטיבי, אם אני לא טועה?"

"השותף שלי עבד עלי. הוא קנה כמויות גדולות מדי, ונתקענו עם הסחורה...", המילים ניגרו מפיו כזרנוק מים מצינור.

"כמה אתה חייב?"

"אני מבטיח שזו הפעם האחרונה.. מירל`ה...", נרכן אליה ולחש. "מאיימים עלי".

"נו, תגיד כמה, ותפסיק ליילל כמו תינוק", רטנה, וחשבה שאחיה הצעיר שיפר את יכולת המשחק שלו באופן משמעותי. והרי את הטקס הזה הוא מבצע בפניה ובפני אייל אחת ל... שבועיים? וכמה פעמים שלף אייל צ`ק  ורשם את הסכום ללא אומר, ומעולם לא ביקש החזר?

"חשבת פעם, אח שלי, על האפשרות ל-ע-ב-ו-ד?" היא הדגישה כל הברה.

"אני מבטיח", יילל, מושך אליו מבטים חקרניים מן המלצרית ויושבי בית הקפה. "מיד אחרי שאפרע את החוב. הם נתנו לי שלושה ימים, ואם לא, הם אמרו, במילים האלה בדיוק: הם יפרקו לי את הצורה, עד שלא אזהה את פני במראה".

"כמה הפעם?" גנחה. הוא לחש את הסכום באוזנה. כוס הקפה כמעט נשמטה מידיה, והיא תפסה אותה באוויר, בטרם תתנפץ.

"איך? איך?! יש שם... שש ספרות..." היא השתעלה ופלטה נתזי קפה על מפת השולחן. "אפילו אייל לא יכול לגייס סכום כזה. ועוד בשלושה ימים? ואחרי כל הכסף שכבר קיבלת ממנו ולא החזרת אפילו שקל?. לא אחי, הפעם לא. ותשכח מכרטיס האשראי. אייל ביטל אותו".

היא הסיטה את הכסא עד שהוטח בקיר ורצה הביתה. הבחור עם זנב הסוס הרכין את ראשו על השולחן וגעה בבכי.

                                                ***

מירה ישבה על הכורסא, כשמעברו השני של שולחן הזכוכית ישבה איריס הפסיכולוגית. רק קול תקתוק שעון הקיר נשמע ברקע.  איריס השיבה אל מקומה קווצת שיער בתסרוקת הקארה המוקפדת, ונעצה את מבטה באישה הצעירה, ששיערה תלתלים שחורים ותוגה גדולה בעיניה  הכהות. זוהי פגישתן השנייה, והיא יושבת בראש מורכן, מדברת מעט,  בוכה הרבה ומחסלת ניירות טישו בזה אחר זה. איריס חשבה שבתום הפגישה תרוץ למכולת ממול לקנות חבילת טישו למטופל הבא.

"את ואייל נשואים הרבה זמן?" ניסתה לדובב.

"חמש שנים. ויש לנו ילדה בת ארבע,  נועם, מתוקה שכמותה", חיוך הפציע על פניה של מירה.

"ספרי לי על בעלך".

"הוא איש מקסים", שפתיה של מירה נפשקו בחיוך, נזכרת בגבר הגוץ והמוצק, שערו כהה ופניו אינם נאים כלל ועיקר, אך הארשת הידידותית  הופכים אותם להכי יפים שבעולם.

"יש לאייל שתי אחיות תאומות, זהות" המשיכה מירה. "שלושתם אוהבים איש את רעהו אהבת נפש. והן נורא מכוערות", חייכה, "אני מכנה אותן בליבי `האחיות של סינדרלה`, אבל הן בחורות נהדרות."

"ואיך מערכת היחסים בינך לבין אייל?"

"הוא אהוב, חבר קרוב, בית חם, המשפחה שכמעט אין לי..." החיוך התחלף ביפחות בכי חרישיות.

"תרצי לספר לי מה קרה למשפחה שלך?" איריס הניחה יד מנחמת על כף ידה.

"ההורים שלנו נספו בתאונת דרכים כשהייתי בבית ספר תיכון. אחי משה, שכולם קוראים לו צ`יקו, היה בבית ספר יסודי. הוא היה איתם במכונית, נפצע קשה אך שרד. אני, למזלי, לא הצטרפתי לטיול כי למדתי לבחינה. גדלנו אצל הדודה שלנו, אבל בעצם אני גידלתי אותו."

אט אט,  נפתחה נפשה של מירה כעלי כותרת, והיא סיפרה, מתייפחת, על אחיה, לכאורה בחור חייכן, שופע שמחת חיים, מנגן בגיטרה חשמלית ומוקף בחברים, אך הכאב  משוטט בין חדרי ליבו. אינו מצליח לסיים את לימודיו או לאחוז בעבודה קבועה, למרות שבקרוב ימלאו לו 30. ועד כמה ניסו היא ואייל לסייע לו – חזרו וביקשו שיפנה לעזרה נפשית, שוחחו עד השעות הקטנות של הלילה, ניסו להסדיר מקום עבודה, לשווא. הוא ישן אצלם תכופות, משום שנפשו רדופת רוחות כילד. הוא בן בית, ויש לו אפילו מפתח.

                                                ***

מוצאי שבת בלילה. בחור עם זנב סוס פרוע מהלך ברחוב צר ודומם, בתי שרד לבנים ניצבים משני צדדיו. הוא משרך את רגלו הימנית, שקרסולה נקוע ועטוף בתחבושת אלסטית. שפתיו נפוחות וכתמי דם קרוש דבוקים בהן. פנס סגול מעטר את עינו השמאלית. עליו לראות רופא, אך הוא יעשה זאת מחר, אם... הוא מניח את ידו על ליבו, מאזין לפעימותיו. הן כה חפוזות, עד שהוא חש אותן כפעימה אחת ממושכת. 24 שעות. זוהי הארכה שהם נתנו לו.

הערב חוגגים בני הזוג  יום הולדת לאייל במסעדה יפנית מעודכנת. ולמחרת יחגגו עם החברים, משום שלגבר הזה יש חברים כצדפים על שפת הים.

ידו ממששת את האקדח בכיס מכנסיו. הוא רועד כארנב שחיה טורפת נושפת בעורפו. כיצד התדרדר כך? חייו הפכו לסרט אימה  מדרגה ג`. אחרי הפעם הזאת, נשבע, הוא יעבוד, בכל דבר, בפרוטות, רק לא לראות את פניהם המצולקות, את העיניים הרעות כל כך, את הסכין הקרה שהוצמדה אל צווארו והאגרופים שהוטחו בפניו.

הוי, זוג ילדים תמימים שכמותכם, חשב בעודו פוסע על שביל הכניסה של הבית שניצב מאחורי עץ איקליפטוס רחב ענפים, בקצה הרחוב. מירל`ה, כיצד שכנעת את אייל שלא לרכוש מפלצת אמסטף או רוטוויילר חדת שיניים, כפי שעשו כל שכניכם ברחוב?

צ`יקו, גרב צמר לראשו, וזנב הסוס מגולגל בתוכה כפקעת,   התגנב כחתול, נעל את הדלת והכניס את צרור המפתחות לכיס מכנסיו. חצה את הסלון הענק, ששטיח עתיק פרוש לאורכו, ואת מדפיו עיטרו פסלים וכדים שנאספו באהבה אין קץ.

הוא הגיע  למקום בו התחבר הסלון למטבח, וקרב אל תמונת החמניות של ון-גוך, המעוטרת במסגרת זהב,  הסיר את התמונה והניח אותה על הכורסא לצידו. הוא ידע שהכספת נמצאת מאחוריה. כיוון שהקוד הסודי לא היה ידוע לו, הוציא את הרתכת שטמן תחת לחולצתו וחיבר אותה לשקע החשמל. הוא חייב לפרוץ את הכספת. מהר. החלונות מוגפים. איש לא ישמע את רעש הקידוח מבחוץ. הזיעה זלגה על פניו מתחת לגרב הצמר וגלשה במורד גבו וחזהו. הוא הביט בשעון. אחת עשרה בלילה. אייל ומירה הם ציפורי לילה. הוא ינשוף והיא תנשמת.  הוא הניח שיש לו עוד כשעתיים של ניסיונות. עליו להצליח ולא,  מחר יהיה גופו שרוע על גבי אלונקה במכון הפתולוגי באבו-כביר.

                                                ***

שתי דמויות, מצחקקות כילדות, חצו את המדשאה, בלוני הליום צבעוניים בידי האחת ועוגה גדולה שעליה כתוב "אייל המתוק בן 35" בידי השנייה. הן החנו את מכונית הב.מ.וו סמוך ככל האפשר אל המדשאה, ובתוכה שקיות ממתקים וחטיפים, שאחיהן אהב לכרסם כמו ילד קטן. היו אלה התאומות גלית ודלית, שתכננו להפתיע את האח האהוב. הן סובבו את המפתח ופתחו את הדלת. גלית הניחה את העוגה ליד הכניסה לדירה.

"כנסי למטבח והתחילי להתארגן", אמרה לדלית. "אני רצה למכונית להביא עוד דברים".

דלית קרקשה על עקביה. כיוון שידיה היו עמוסות בבלונים ושקיות, לא יכלה להדליק את האור.

אלו הן... זיהה צ`יקו את הקולות, וגופו נשטף זיעה כשיח שהושקה על ידי ממטרה. בידיים רוטטות השיב את התמונה אל מקומה וגישש אחר האקדח. לחשוב. מהר. הוא לא הספיק לקדוח. אין ראיות מרשיעות, כמו נתזים על הרצפה. והוא לא יירה בהן. מעודו לא פגע לרעה אף ביתוש. אבל הוא חייב כסף, עכשיו ומיד.

"אהה!!! "זעקה פרצה מפיה של דלית. בלוני ההליום נשמטו ודבקו לתקרה כציפורים צבעוניות.

בתנועה חדה, נפנה צ`יקו  וכוון את האקדח לעברה.

"אל תזוזי!" עמעם את קולו.

"את הכסף אם את רוצה להישאר בחיים!", הוא חש כשחקן מתחיל בחזרה הראשונה בחייו.

ידיה ורגליה של דלית החלו לרעוד, והסלון האפל הסתחרר מול לנגד עיניה. עד כה ראתה אקדח רק בסרטים, והיא מתעבת את הז`אנר הזה. היא יודעת שיש כספת מאחורי החמניות. היא תגלה לו את הקוד, משום שיש לה ילדים קטנים בבית. אבל.... צנח ליבה אל הגרביים. היא מתה מפחד. המספר פרח מזיכרונה.

"מממ..." פלטה הברות סתומות.

הצווחה של דלית הפכה את הדם בעורקי אחותה לגבישי קרח. היא השליכה את נעלי העקב שלה אל תוך המכונית ורצה יחפה אל הבית. במרוצתה, הבחינה בשתי דמויות ניצבות בקצהו המרוחק של הסלון, טופפה על בהונותיה במסדרון ונכנסה אל המטבח מצידו השני. דמות גבוהת קומה, גרב שחורה לראשה, מכוונת אקדח אל אחותה. גלגלי השיניים במוחה נעו במהירות. הוא טרם הבחין בה. ידיה אחזו  בכד חימר גדול. רגליה היחפות פסעו חרש מאחורי גבה של הדמות. היא הטיחה את הכד בראש הגרב בכל כוחה.

הכד התנפץ. הדמות צנחה על מרצפות השיש ושכבה ללא ניע כאשר שלולית דם נקווית סביב ראשה. דלית פרצה בצווחות, ועל הרצפה, לא הרחק משלולית הדם, נקוותה שלולית נוספת, של ארוחת הערב שהגיחה מגרונה של דלית.

גלית אחזה במגבת שעל השיש, נרכנה אל הרצפה, ובתנועה מהירה הרימה את האקדח.

"הרגת אותו..." דלית יבבה.

גלית לא השיבה. המילים צנחו אל תחתית גרונה. היא אחזה בבד חולצתה של אחותה, משכה אותה אל הסלון  וקרסה עימה על  הספה. ואז, לאחר מספר ניסיונות כושלים, שלפה את מכשיר הטלפון הנייד מכיס מכנסיה והתקשרה לאייל. הן חששו לגשת אל הדמות ולהסיר את הגרב מפניה. גופן  הודק במסמרים אל כריות הספה.

                                                            ***

"הכד היווני שלי...", יבבה ארוכה בקעה מפיו של אייל, כאשר ראה את שרידי הכד המנופץ, שעלה בידו לרכוש לאחר משא ומתן מייגע עם מוזיאון מטרופוליטן בניו יורק.

"זה מה שמעניין אותך עכשיו?" צווחה מירה בעודה מדליקה את המנורות בסלון ובמטבח. ואז, הגיחה זעקה מגרונה. החולצה המשובצת. הג`ינס המשופשף. נעלי הפלדיום החומות עם השרוכים הפתוחים. היא צנחה על השטיח  ואיבדה את הכרתה.

היא פקחה את עיניה בחדר השינה שלהם, גרונה ניחר וקרני שמש של צהרים צורבות את פניה. איבריה היו פשוטים על סדיני הסאטן. תחושת שלווה אחזה בה, כמו ריחפה בתוך ענן צמר גפן.

"הוא בסדר",  אצבעות חמימות החליקו על מצחה.

"מי?"

"צ`יקו. הוא בבית חולים. יש לו סדק בגולגולת, אבל הוא יחלים".

"הלוואי", אמרה מירה ונשכה את שפתיה עד זוב דם. אייל נטל ממחטת נייר והספיג בה את כאבה.
"החל ממחר צ`יקו ילך לטיפול", פסק אייל, "ואני - לעורך דין שלי. יש לו קשרים. הוא ישים קץ לסיפור."

"אבל..." ניסתה לדחוף את המילים מפיה החוצה, "הרי מאיימים עליו. והאנשים האלה לא אוהבים לחכות".

"נראה שאחיך מבוהל עד מוות", אייל סירב להצטרף להילולת האימה.  "אני לא אכנע לסחיטה המטורפת הזאת. יש גבול!"

מירה לא העזה להעלות על דל שפתיה את המילים שצרבו כוויות בנפשה: "חוב", ו"שש ספרות".

"בואי ניסע אל צ`יקו", נשק אייל על לחייה ומשך אותה מן המיטה.

                                                ***

"איך אתה מרגיש צ`יקו?" לחצה ידו של אייל את כף היד הלחה  של צ`יקו.

מירה הביטה בבחור גבה הקומה, שרגליו הארוכות הציצו מתחת לסדין. עתה נראה לעיניה כילד קטן, חסר אונים, עיניו תלויות בהם בתחינה אילמת. על השידה לצידו הייתה מונחת ארוחת הצהרים של בית החולים. הוא לא נגע בה. העיניים החומות, המרצדות תמיד בבת שחוק, התרוצצו בחוריהן כעכברים במבוך, ונשלחו שוב שוב לעבר הכניסה לחדר. מירה ידעה שהוא ממתין להם. ושהם יאתרו אותו גם עשרה קילומטרים מתחת לפני האדמה.

"אייל, תוכל להביא קרואסון?" שאלה לפתע.

"למה?" תהה.

"צ`יקו מתעב את האוכל של בית חולים. תראה בעצמך: מרק כמו מים של בית מרחץ, קישוא שעברה עליו משאית, תרנגולת בת מאה..."

"טוב, הבנתי" חייך אייל. "עוד משהו חוץ מקרואסון?" נפנה אל צ`יקו.

"גם קפה הפוך", אמר צ`יקו, זיק תקווה ניצת בגחלים הכבויות בעיניו.

"בסדר גבר", אמר אייל וגבו נעלם מעבר לעיקול המסדרון, אל הקפטריה בקומת הקרקע של הבניין.

ידיה של מירה רעדו כאשר נברה בתיק ושלפה עט ממעמקיו. צ`יקו עצר את נשימתו.

"כמה בדיוק?" שאלה.

"מירה, אל תעשי את זה!", מלמל צ`יקו, בעוד עיניו נשואות אליה בהמתנה דרוכה. העט נשמט מידיה מתחת למיטה. היא זינקה מתחתיה ושלפה אותו כהרף עין.

"כמה צ`יקו?" שאלה שוב.

הוא לחש באוזנה, וידה אחזה בעט ורשמה את הסכום הגדול ביותר שכתבה מימיה. כמעט ולא נותר לה מקום בריבוע  המיועד לכך בפנקס הצ`קים, ואת הסיפרה האחרונה נאלצה לדחוס כסרדין בקופסא.

"שמור את זה כאן", קיפלה את הצ`ק לעמקי כיס הפיג`מה של צ`יקו.

היא ידעה שבכך אכן שמה קץ לסיפור, ליתר דיוק, לשני סיפורים – פרשת החוב  של צ`יקו ופרשת נישואיה.