היצירה יוצאת מן המגרה ליטרטורה - היצירה יוצאת מהמגרה
כתבו לנו תגובות זכויות יוצרים הגשת יצירה ספרים אלקטרוניים יוצרים יצירות דבר העורך דף הבית
קונספירציה עולמית
מאת: דויד שומרון
24/08/2010 12:13:00 מתוך: ספרות

 

 .                         דוד שומרון                                                                                      
       קונספירציה עולמית
                       (או: אילוף הרודנים)
 פתח דבר
פיונגיאנג, בירת צפון קוריאה, שעתיים לפני חגיגות יום המהפכה.
   
     נשיא המדינה, הקרוי בפי העם `המנהיג הגדול`, היה מתוח לקראת הטקס. הוא התהלך הנה והנה לאורך לשכתו. הוא רצה לוודא באופן אישי שכל ההכנות נעשו בהתאם לתכנון, שהוא עקב באופן אישי אחרי כל שלב ושלב בו, ולהיות משוכנע למעלה מכל ספק ששום דבר לא נשכח ולא הוזנח. דווקא הפעם, יותר מכל הפעמים הקודמות, המפגן היה חייב להיות יוצא דופן ומרשים. הודעתו על הפסקת תכנית פיתוח הגרעין, בגלל לחץ המעצמות ומועצת הביטחון והסנקציות שננקטו נגד ארצו, התקבלה בעיני העולם ובעיקר בעיני עמו כ`התקפלות` מצדו ופגעה קשות ביוקרתו האישית ובמורל של תומכיו בחוגי השלטון ובקרב העם. מצב זה החמיר עוד יותר כאשר הודיע על פירוק מיתקן הקירור של הכור לעיני התקשורת.
     לכן קיבל החלטה להגיש לעמו מפגן גרנדיוזי, ולשאת דברים מלהיבים מעל ומעבר לכל מה ששמעו עד עתה. בכיכר המרכזית וברחובות מסביבה יתקהלו מיליוני אנשים לשמוע את דברי מנהיגם ולחזות במצעד האדיר ובכלי המלחמה שיוצגו לעיניהם. האירוע יתחיל בנאומו האופטימי, המעודד והמלהיב של המנהיג, ואחריו יעבור המצעד הצבאי המרשים. נאומו של המנהיג יישמע בכל האזור, מתוך מאות רמקולים הפזורים מסביב לכיכר ולאורך הרחובות, וכן ישודר ברדיו ובטלוויזיה. צלמים ינציחו את המעמד יוצא הדופן הזה, וכתבי החוץ יורשו לצלם ולשדר למערכותיהם, אשר יעבירו לכל כלי התקשורת ברחבי העולם, המצפה בדריכות לאירוע.
המנהיג הגדול קרא לראש הטקס, הגנרל פאק, להיכנס ללשכתו.
     "ברצוני לשמוע את העדכונים האחרונים לקראת הנאום והמפגן." אמר. הטון היה שקט, אך גנרל פאק ידע את העוצמה המסתתרת מאחורי כל מילה של המנהיג.
     "ברשותך אציין רק את הדברים העיקריים. קודם כל, כמובן, נאום הוד מעלתך מעל הבמה המרכזית, אשר ישודר בכל רשתות הרדיו והטלביזיה, כולל הלוויינית. מסכים ענקיים הוצבו בכל הצטלבות כדי לאפשר לקהל לראות את הוד מעלתך ואת המצעד מכל מקום. חיל הרגלים יעבור לפני הבמה בגושים של ארבע מאות חיילים, בעקבות התזמורת הצבאית. אחריהם יבוא השריון ובעקבותיו המשאיות הענקיות נושאות הטילים. במאסף יופיעו רקדנים ורקדניות שגם יזרקו פרחים לתוך הקהל." הגנרל הציץ ברשימותיו:
     "אותה שעה, עשרים וחמישה מבנים של מטוסי סילון יחלפו מעל, כשהם פולטים מאחוריהם את צבעי הדגל הלאומי. כבר בשעה זו נשמעת מוזיקה לאומית מתוך יותר מאלף רמקולים המוצבים ברדיוס של כשלושה קילומטר מהבמה המרכזית."
     חיוך קל נראה על פניו של המנהיג הגדול. לפתע זרק:
    "ומה עם הביטחון?"
     "ששת אלפים חיילים קרביים, מאות סוכנים חשאיים וכמחצית כוחות המשטרה יהיו פזורים לאורך המסלול ובתוך הקהל, כולם מצוידים בכלי תקשורת. צלפים הוצבו על גגות שולטים בכל האזור ומוקד החרום שהוקם במיוחד לצורך זה כבר עומד הכן מזה שלוש שעות. אני יכול להבטיחך, הוד מעלתך, שלא תהיינה שום הפרעות בעת הטקס."
     למרות מיזוג האויר ששרר בלשכה, הגנרל פאק החל להזיע. המנהיג הרים אליו עיניים קרות:
     "דרשתי להכין משהו לא מקובל להזדמנות זו. כל מה שאמרת לי עד עתה נגע לגדלים ולכמויות. זה לא מספק אותי." גנרל פאק עשה מאמץ עליון לשמור על קולו הרגיל:
     "אכן דרשת הוד מעלתך," הוא דפדף ברשימותיו, "יש כמה פרטים שלא נראו אף פעם במצעדים שלנו, למעשה, למיטב ידיעתי, בשום מפגן שהוא בעולם."
     חיוך קליל, כמעט בלתי מורגש, הופיע על פני המנהיג.
     "החיילים בריבוע הראשון יבצעו תרגילים מסובכים מאוד, מעשי להטוטים, בהחלפת הנשק ביניהם. הדגלנים יעשו מצגים המסמלים את גדולת אומתנו ומנהיגותה, שיגרמו להתלהבות גדולה בקהל. מטוסי הסילון יציגו תרגילי אַאֶרובָּטִיקָה עוצרי נשימה. האימונים לכל התרגילים האלה ערכו אלפי שעות."
    
     ראש המדינה חזר ללשכתו, שם המתינו לו המלביש האישי והסַּפָּר שלו. הוא התלבש בקפידה יתירה במדים לבנים כשלג, מכופתרים עד הצוואר, ללא כל עיטורים, נעל את הנעלים בעלות הפלטפורמות הגבוהות ביותר ודרש מהספר שיגביה את תסרוקתו יותר מהרגיל. כל חייו סבל מקומתו הנמוכה ונקט באמצעים אלה כדי להיראות קצת יותר גבוה.
     מועד התחלת האירוע הגיע. המנהיג הוסע במכוניתו המשוריינת עד לקרבת הבמה, מלווה בתרועות הקהל. הוא צעד בין שורות משמר הכבוד, נפנף בידו כלפי המריעים הסמוכים, ועלה על מדרגות הבמה, עד למרכזה, המקום הגבוה ביותר והמיועד למנהיג בלבד. משנראה מופיע על הבמה, נשמעה צעקת הידד אדירה מתוך ההמון. הנשיא קד קלות בראשו והרים את ידו. הקהל השתתק. כולם ציפו בנשימה עצורה לדברי ראש המדינה.
                             *        *        *
     שמונה שעות לפני כן
     כשלושים קילומטר ממערב לקוריאה הצפונית, בים הצהוב, שטה לה דרומה יכטה גדולה, נושאת דגל פנמה. חמישה מאנשי צוותה היו חיילים לשעבר בצבא הוד מלכותה מלכת בריטניה, כולם יוצאי יחידת קומנדו, שנלחמו בשנת 1991 בעיראק, במה שכונתה `מלחמת המפרץ הראשונה`, בה השתתפה בריטניה בקואליציית מדינות, כתוצאה מכיבוש כוויית וסיפוחה על ידי סדאם חוסיין,שליט עיראק.
     מעלליה של יחידה קטנה זו, בת שבעה לוחמים, שכינוייה היה `עקרבי המדבר`, תחת פיקודו של סרן מרטין קופר, נודעו בקרב הכוחות הלוחמים בשל תושייתם ותעוזתם הרבה. הם חצו את קווי האויב, או הוצנחו מאחוריהם, ביצעו חבלות והריסות, חטפו `לשונות`, ואספו מודיעין. סיסמתם הייתה כסיסמת שלושת המוסקטרים של אלכסנדר דיומה: `כולם בשביל אחד ואחר בשביל כולם`. החברות והאמון ההדדי ביניהם היו מוחלטים.
     שנים מהם נפלו בקרב. בתום המלחמה, הוענקו למפקדם, לחמשת השורדים ולשני חבריהם שנפלו, post mortem, עיטורי גבורה.
     מסעה של היאכטה נמשך כבר חודש ימים. כל אחד מאנשי צוות הספינה, תשעה במספר, עמד בתורו במשמרת ליד ההגה.
     באותו לילה היה תורו של אחד מלוחמי `עקרבי המדבר`. עד עתה עבר המסע על מי מנוחות. האירוע המרכזי, מטרת הפלגתם הארוכה, היה צפוי למחרת בבוקר. לאחר הביצוע הם ישוטו במהירות האפשרית דרומה בהשתדלם לא להיחשף, עד שייצאו מתחום מֵימֵי קוריאה הצפונית. הוא הביט כחולם במים האפלים האינסופיים שהשתרעו לפניו, ושבו אליו זיכרונות מעלליהם באותה מלחמה. בזו אחר זו חלפו התמונות, כאילו חי אותן ברגע זה.
     הוא נזכר איך הם זחלו וכיתרו בית , בו התבצרו מספר קצינים עיראקיים, כדי להפתיעם. אבל הללו פתחו לפתע באש. סרן קופר פקד להסתער. שנים מחבריו, רוג`ר ואדווין נפגעו מיד. האחרים, והוא ביניהם, ירו טיל, פרצו לתוך הבית וחיסלו את הקצינים.
     `זה היה לפני כמה? 18, 19 שנים?` נזכר. `היינו משולהבים, חדורי רוח קרב. זה היה לחיים או למוות! אחד הקצינים ששכב על הרצפה אך לא מת, שלף לפתע אקדח. פלטתי קללה ויריתי בראשו. על צווארו ראיתי שרשרת עם טליון זהב בצורת כף יד. בזעם תלשתי אותה ותחבתי לכיסי. על השולחן הייתה מונחת חבילה של שטרות כסף עיראקי. חטפתי אותה, ואז סרן קופר ראה אותי וצעק: עזוב את זה! תחזיר את זה! אתה תעמוד למשפט צבאי! זרקתי את השטרות ובלבי קיללתי אותו. למזלי הוא לא ראה שתלשתי את השרשרת. ברגע שיצאנו מהבית, עיראקי שהסתתר מעבר לפינה, זינק על הסרן ופגיון בידו. יריתי בו אינסטינקטיבית והוא התמוטט כמו שק. המפקד אמר: `הצלת את חיי! תשכח מהכסף.` על פי חוקי הצבא המפקד צדק. אבל מאז אותו מקרה, אף פעם לא שבו יחסינו למה שהיו קודם לכן. לא הרגשנו נח זה ליד זה. אבל מה שהוא לא ידע, ולעולם לא יידע, זה כמה טבעות זהב, שעוני זהב ותכשיטים הורדתי מגוויות של חיילי האויב. גוויה אחת שהראתה לפתע סימני חיים, חנקתי למוות במו ידי. בדרך חזרה נשאנו את גופות שני חברינו על הכתפיים, ועם משא כזה לא היה קל לחצות שוב את הקווים.` 
     "הכל בסדר?" קטע את מחשבותיו קולו של הקברניט.
     "בסדר המפקד!" השיב האיש כמי שעוררוהו מתוך חלום.
 
                                       1
 
     שנה וחצי לפני.
 
     אן דיופרה  (Anne Dupre` ) פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת פריס, נבוכה במקצת: היא עמדה על הקתדרה באולם הרצאות ובו למעלה משלוש מאות סטודנטים, ובחור צנום וממושקף הטיח כלפיה:
     "בשביל מה אנחנו לומדים היסטוריה? יש שלומדים כדי שתהייה להם תעודה, כי תואר מועיל לקריירה, למשכורת...אבל האמת היא שלומדים את העבר כדי לשפר את העתיד. וזה חשוב במיוחד למדינאים, לפוליטיקאים, לדיפלומטים. ורובם למדו. אבל גבִרתי הפרופסור, לפי מה שאנחנו קוראים ורואים בחדשות – הם לא למדו שום לקח מלימודיהם. `מצעד האיוולת` של ברברה טוכמן מחוויר לעומת השלומיאליות והטימטום של מנהיגי מה שאנו מכנים `העולם החופשי`, מול התעוזה, החוצפה והתוקפנות של הדיקטאטורים למיניהם".
    "תודה. שב בבקשה." השיבה אן. "הלימוד מקנה לאדם מטען של ידע, שיכול לשמש אותו בדרך חשיבתו ובמעשיו. האם הוא יודע איך להשתמש בידע ואיך להסיק ממנו את המסקנות הנכונות בכל מצב ומצב? זה כבר עניין אינדיבידואלי. נכון שלפוליטיקה, וממנה למדיניות, מגיעים בעיקר עסקני מפלגות קרייריסטים, שעיקר מאווייהם הוא קידומם האישי בסולם ההיררכיה השלטונית. אך זה לא אומר שעל במת ההיסטוריה לא הופיעו אישים דגולים שהביאו תועלת לארצם ואף כאלה ששינו את פני ההיסטוריה, ולא אתחיל למנות." ברגע זה צלצל הפעמון והבחורות והבחורים הסתערו אל היציאות.
    
     בדרכה לביתה לא יכלה אן להשתחרר מדברי הסטודנט. הבחור צדק ואילו תשובתה הייתה כוללנית ואפילו מתחמקת. היא ברכה את הצלצול הגואל. לא אחת שאלה אן את עצמה אותה השאלה, או דומה לה, אבל ככל אזרח שאינו מעורב בפוליטיקה, כי אם רק קורא ושומע חדשות, נאנחה ועברה לסדר היום. אבל הפעם , משום מה, נגע בה הדבר יותר מתמיד. אולי מפני ששמיעת חדשות ביחידות, בבית, לא דומה לעמידה בפני שלוש מאות סטודנטים אינטליגנטים, שציפו לקבל ממנה תשובה יותר איכותית, יותר משכנעת. ולא הייתה לה.
     אן הייתה אזרחית שקטה וממוסדת. אבל מאחורי מסווה של שלווה נפשית, הסתתרה נפש סוערת. היא לא יכלה לסבול עוול שנעשה לזולת. מיד הייתה נדלקת ויוצאת לקרב לסיכול אי הצדק. כך הסתבכה פעם בנסותה להציל סטודנט שלה, שהעלילו עליו עלילת שווא, והוא הורחק מהאוניברסיטה. אן התגייסה למענו, התרוצצה, כתבה מחאה לדיקן, גייסה עדים לטובת הצעיר הנפגע וכמעט גרמה להדחתה מתפקידה, אבל לא נואשה והמשיכה באומץ, עד שהצדק יצא לאור והסטודנט הוחזר ללימודיו.
     אן נולדה באנגליה בשנת 1968 בת למשפחת קופר ( Cooper ). אביה ברטולומיו (Bartholomew) היה מרצה לספרות באוניברסיטה בלונדון ובבית דאגו שהיא תקבל חינוך טוב. היא למדה היסטוריה לתואר ראשון ושני והחליטה לנסוע לפריס, לעשות את הדוקטורט שם. בתקופת לימודיה הכירה קצין צרפתי, ראול דיופרה (`Raoul Dupre ), הם התאהבו והתחתנו. בעודה לומדת ובעודו מתקדם בקריירה הצבאית, נולדו להם בן ובת. היא גמרה את לימודיה בהצטיינות והוצעה לה משרה של מרצה להיסטוריה. עם חלוף השנים, ראול, שהגיע לדרגת קולונל, התמנה לתפקיד בכיר בנספחות הצבאית בשגרירות צרפת בלונדון. המשפחה עברה לגור בארץ מולדתה של אן. תוך זמן קצר, ולאור הקשרים המצוינים של אביה הפרופסור וההיכרויות הדיפלומטיות, אן החלה לכהן כמרצה באוניברסיטה בלונדון. והילדים, כמובן, המשיכו את לימודיהם באנגלית, שבעצם הייתה שפת אימם. ואולם, לאחר שהות של שלוש שנים בלונדון, קדרו שמי המשפחה המאושרת, כאשר ראול דיופרה חלה בסרטן אלים ותוך חודשים אחדים הלך לעולמו. לא חלף זמן רב ואן קיבלה הצעה מאוניברסיטת פריס לבוא ולקבל תפקיד של פרופסור להיסטוריה. היא קיבלה את ההצעה. הילדים נשארו בלונדון אצל הוריה, כדי לסיים את לימודיהם ללא זעזועים נוספים. מצבה הכלכלי של אן היה טוב, כי בנוסף למשכורתה באוניברסיטה, היא גם קיבלה פנסיה מממשלת צרפת כאלמנת קצין צרפתי בכיר. לאן היו הכרויות בחוגים שונים ומגוונים: בעולם האקדמיה בצרפת, בזכות עצמה; בחוגי האקדמיה הבריטית גם בזכות עצמה וגם הודות לקשרים של אביה; וכמובן – בעולם הדיפלומטי באנגליה, בצרפת ולמעשה בכל רחבי אירופה, הודות לכנסים הבינלאומיים, הועידות וסתם מפגשים חברתיים במסגרת עבודתו של בעלה המנוח. אן, אלמנה צעירה יחסית ויפה למדי, משכה תשומת לב של גברים מכל הגילים והחוגים. היא חיה בצנעה, לא החזיקה רכב ואפילו לא השתמשה בטלפון סלולארי.
    
     אותו יום הייתה אן מוזמנת לארוחת ערב במסעדה, על ידי ידיד שלה ושל בעלה המנוח, סר סדריק נורטון (Sir Cedric Norton) מלונדון, אריסטוקרט אנגלי והדגם האותנטי של הג`נטלמן המושלם. הוא היה איש מדע, מהנדס אלקטרוניקה, ממציא ומרצה באוניברסיטה בלונדון מספר שנים וחבר פרלמנט מטעם המפלגה השמרנית במשך קדנציה אחת. כעת הוא עמד בראש מכון מחקר בתחום האלקטרוניקה והלייזר, והיה דמות מוכרת בחוגי החוקרים והמדענים, לא רק באנגליה, אלא בכל רחבי אירופה וגם מעבר לאוקיינוס. הוא היה איש גבה קומה, יפה תואר, בעל שפם כשל קלארק גייבל בשעתו, לבוש בחליפות מחויטות והקפיד ללכת זקוף כבחור צעיר למרות שבעים שנותיו. בעת ביקוריו התכופים בצרפת, לא החמיץ אף הזדמנות לפגוש את אן, ואם הייתה פנויה, להזמינה לארוחה באחת המסעדות המהוללות של פריס.
     סר סדריק התרווח בכיסאו, בהמתינו לבואה של אן. הוא לא נגע בכוסית האפריטיף שהזמין. מדי פעם הביט לעבר הכניסה. את הקולונל ראול דיופרה הכיר בשגרירות צרפת בלונדון לפני כמה שנים, באחת מאותן מסיבות הקוקטייל שכל כך שנא. בין שני הגברים התפתחה ידידות. אך כאשר ראול הציג בפניו את אשתו, האציל הזקן הוקסם. היא לא רק הייתה יפה וזוהרת, היא הייתה גם בריטית כמוהו.
 
     כשאן נכנסה, סר סדריק קם, כולו חיוך.
     "אן יקירתי, כמה אני שמח לראות אותך שוב," הוא אמר כשלחייהם נוגעות זו בזו. את ממש זוהרת."
     "תודה, הוד מעלתך," הגיבה בחיוך שובב והם התיישבו. "מה החדשות מהשכונה?"
הוא השיב לה בחיוך אבהי. בגיל ארבעים ושתים אן נראתה עדיין מהממת. בקלות אפשר היה לחושבה לבת שלושים, למרות שלא עשתה כל מאמץ לכך. אמנם אחרי מות בעלה היא נראתה כגרוטאה, אבל הרעב לחיים וכוח רצון אדיר החזירוה לעולם החיים. סר סדריק סבר שלידידותו ודאגתו לה, היה חלק חשוב בשיקומה הנפשי, אולי יותר מתרומת הוריה.
     "לגמרי משעמם, תודה לאל." השיב לשאלתה, "הייתה לי ישיבת הנהלה של שלוש שעות וזה הספיק לי בהחלט לשבועיים הקרובים. אני גם זקוק לפנאי כדי לעסוק במחקרים שלי ולתחרויות השח עם האדמירל, הלא כן?"
     "מסכן שלי, הלעיגה אן, "אני מתארת לעצמי איך נאלצת להידחק בין שורות צפופות של רוזנים ואצילים כדי להספיק להגיע לפגישתנו."
     "את מלעיגה עלי, אישה אכזרית שכמוך." הם צחקו.
     המלצר ניגש, רשם את ההזמנות והסתלק.
     עם סדריק יכלה אן לדבר בחופשיות על כל נושא שבעולם, כמו עם בן משפחה קרוב, וגם לבקש את עצתו במקרה שעמדה בפני בעיה כלשהי. אן, שעדיין לא השתחררה מהתקרית באוניברסיטה, סיפרה לו על דברי הסטודנט ותשובתה, שלא הייתה גאה בה וכי התקרית אינה מרפה ממחשבתה. סר סדריק אמר:
     "הבחור הזה כלל לא טיפש. אני סבור שהבעיה חמורה מאוד. לדעתי, הדמוקרטיות של ימינו באמת נמצאות בסכנת עצם הישרדותן."
     "זה בעצם מה שהסטודנט אמר: `מצעד האיוולת של ברברה טוכמן מחוויר לעומת הטימטום והשלומיאליות של מנהיגי מה שמכונה `העולם החופשי` סֶד. "אינני יכולה לפנות אליך כסר סדריק כל פעם שאנחנו מדברים – הרי זה מגוחך,` הסבירה בשעתו, `ובכנות, אינני אוהבת את השם סדריק. אז זה יהיה או סד, או: היי אתה!. תחליט." והוא החליט ואפילו אהב את זה, למרות שלא היה מרשה לאיש זולתה לקרוא לו כך. הוא גם ביקש שלא תקרא לו כך בפני אנשים אחרים.
     "אם אכן כך נוהג העולם מימים ימימה, ורודנים כמו אטילה וסטאלין יופיעו תמיד על במת ההיסטוריה, מדוע זה צריך להטריד אותך?"
     "אתה מדבר על רודנים מאתמול. הרודנים של היום מהווים איום לעולם כולו."
" אל לך לעלות על הסוסים הגבוהים," אמר סר סדריק, שבמתכוון התייצב בצד הנגדי, הדמוקרטיות של ימינו יכולות להתמודד יפה מול דיקטאטורים. ראי מה עשו לסדאם חוסיין..."
     "לא סֶד, לא זאת הנקודה. מה שבאמת מדאיג זה איך שהעולם מגיב כלפיהם."
המרק הגיע. תוך כדי אכילה , סר סדריק חשב לעצמו שזו לא אותה אן שהוא מכיר. זו אן רצינית, חושבת ומודאגת מגורלו של המין האנושי.
     "מה לא בסדר עם העולם הזה?" אמר בנימה מתגרה במקצת.
    "מה שלא בסדר היא השיטה. מקובל לומר שעוד לא הומצאה שיטת ממשל טובה יותר מהדמוקרטיה. אבל זה נכון וישים רק כאשר המדינות הדמוקרטיות חיות בינן לבין עצמן. ברגע שמופיעה בשטח `חיה טורפת`, נקרא לה דיקטטורה, הן משולות לכבשים."
השתררה דומיה. הם אכלו בשקט, שקועים במחשבותיהם. כעבור דקה אן המשיכה.
     "מנהיגי הדמוקרטיות נבחרים ע"י המוני אנשים שכל רצונם הוא בעיקר להיטיב את תנאי חייהם. וזה בהחלט לגיטימי. הפוליטיקאים, הנשענים על סיקרי דעת הקהל, מנגנים בתעמולתם במיוחד על מיתרים אלה. כן, אלה הם פני הפוליטיקה של ימינו: המנהיג הנבחר חייב לדאוג להיבחר גם בפעם הבאה, שגם אז יזדקק לתמיכת הציבור. לכן החלטותיהם ומעשיהם אינם מבוססים רק על טובת המדינה, כי אם בעיקר על דעותיהם ושאיפותיהם האגואיסטיות של המוני בני אדם, שאינם מבינים שום דבר במדיניות, ושטובת המדינה ועתידה אינם בראש דאגותיהם. ועוד דבר חשוב: בגלל `זכות הציבור לדעת`, המדינאים, אילו היו מסוגלים ואילו רצו, אינם יכולים לתכנן שום `תרגיל` מדיני מול אויב פוטנציאלי, כי הכל יוצא מיד לכלי התקשורת, אפילו סודות צבאיים!" 
     "אילו דוגמאות מהמאה העשרים היית מביאה? הרי את היסטוריונית."
     "דוגמאות? לא חסר. צרפת ואנגליה למשל אף פעם לא היו מוכנות למלחמות נגד גרמניה."
     "נכון, אבל עובדה היא שבשתי מלחמות העולם הן ניצחו." הקשה.
     "אם לזה קוראים ניצחון! קח למשל את מלחמת העולם הראשונה (1914-1918), צרפת ואנגליה ובנות בריתן נגד גרמניה ובנות בריתה. הן ניצחו הודות לכניסת ארה"ב למלחמה. אבל ארה"ב, בראשות הנשיא ווילסון, נכנסה למלחמה רק ב 1917, כשנתיים וחצי אחרי שהחלה. מדוע? כי ווילסון היה זקוק לתמיכת דעת הקהל. אבל קהל הבוחרים לא רצה שארה"ב תתערב במלחמה מעבר לים. והתוצאה: 8 מיליון בני אדם הרוגים. איש אינו מטיל ספק בכך שאם ארה"ב הייתה מצטרפת אל הדמוקרטיות האירופאיות במלחמתן נגד הדיקטטורות כבר בראשית המלחמה, מספר האבידות היה אז קטן לאין שיעור. ומה קרה במלח"ע השניה? בדיוק אותו הדבר: הנשיא רוזוולט חיכה שנתיים ורבע, עד שסבר שדעת הקהל איתו, ונכנס סוף סוף למלחמה, וגם זאת רק אחרי פרובוקציות מצד גרמניה ויפן. והתוצאה: 52 מיליון קורבנות! חמישים ושנים מיליון! אדוני היקר, היום, בעולם החמוש בנשק גרעיני ובטילים בין-יבשתיים, אם וכאשר זה יפרוץ – אני צופה מאות מיליוני קרבנות." הוא האזין במבט קפוא. נשאר מהורהר דקה, ואחר כך אמר:
     "דבריך כל כך נכונים וכל כך מזעזעים שאסור לעבור על כך לסדר היום." וכמי שחזר לפתע על קרקע המציאות, זרק: "אבל המרק שלך כבר קר."
     "הו, כן, נסחפתי." הגיבה והחלה לאכול את המרק באופן מכני. הם המשיכו לאכול בשתיקה, מכונסים בתוך עצמם, כשתמונות של חורבן, הרס ומיליוני הרוגים מתרוצצות במוחה של אן. מחשבות דומות העסיקו גם את סר סדריק. לפתע הרימו שניהם את עיניהם, הביטו זה בזו, וכאילו נדברו, שאלו ביחד:
     "מה אפשר לעשות?"
     הסיטואציה הייתה כל כך מוזרה ששניהם פרצו בצחוק. אחר כך אן דיברה ראשונה:
     "אי אפשר להסכים לזה. לא יכולים לומר `אני יודע` ולהמשיך לשבת בחיבוק ידיים ולא לצאת לרחובות ולזעוק, למשל. אבל זה לא יביא שום תועלת. אז מה ניתן לעשות?"
     "אין לי תשובה לשאלה זו. אני יכול לייעץ מה לא לעשות: לא להיסחף לפעילות פוליטית." אמר סר סדריק ואחרי הרהור קצר, הוסיף: "אני חוזר מחר ללונדון. אשוחח בעניין זה עם ידידי הטוב האדמירל בדימוס פטריק סטון (Patrick Stone). אמנם הוא חי בברייטון (Brighton) אבל יש לו משרד בלונדון ואנחנו נפגשים כל שבוע במועדון שלנו. נשמע מה הוא אומר. אחר כך אני מבטיח לחזור אלייך. אם תהיי עדיין מעוניינת לנבור בנושא."
     "You bet. שמעתי על סטון בזמן הפעילות של בעלי, כשסטון עוד היה בשרות פעיל. אמרו עליו שהוא איש חכם ומרשים מאוד. מנהיג אמיתי. אשמח לשמוע מה הוא חושב."
                                                2                                                                                
                                                                                                        
     `טרים אנד פיט בע"מ` (Trim & Fit Ltd. ) היה מכון כושר ומטווח בקרבת לונדון. הוא הוקם על ידי רב סרן בדימוס מרטין קופר, שהשתחרר מהצבא אחרי עשר שנות שרות כמפקד ביחידת קומנדו מיוחדת, שלחמה בעיראק במלחמת המפרץ הראשונה ב 1991, בעיקר מאחורי קווי האויב. יחד עם חמשת פקודיו ביחידה, לוחמים נועזים, ששרדו את המלחמה, הוא בנה עסק לתפארת שהלך ושיגשג.
     אותו בוקר כינס מרטין את חמשת עמיתיו ואמר:
     "בחורים, זכור לכם בוודאי ידידי מצרפת, לבלאן (Leblanc ), שביקר כאן לפני כחודש..." הם הינהנו. "ובכן, האיש התרשם עמוקות ממה שאנחנו עושים והחליט להקים בפריס משהו דומה." הבחורים החליפו מבטים. "ואכן, האיש התקשר. הוא רוצה להקים מוסד זהה בפריס, שישא את שמנו, כאילו זהו סניף שלנו."
      הבחורים החלו ללחוץ ידיים זה לזה ולשאול שאלות. מרטין הרים את כף ידו וביקש שקט.
     "לבלאן מבקש שאבוא לפריס לעזור לו לתכנן ולהקים את העסק. אחר כך יזדקק לי להפעלתו בצעדיו הראשונים. זה יחייב אותי לשהות בפריס בערך יומיים שלושה בשבוע, ואחר כך לבקר כמה פעמים בשנה. עבור זה הוא מוכן לשלם לנו 15% מהרווחים." בחדר קמה מהומה של צחוק, לחיצות ידיים וברכות.
     "עלי לצאת כעת לצרפת ויש להניח שאעדר שבוע ימים. כרגיל, את מקומי ימלא ג`ורג`."
     מרטין קופר ניפנף בידו, הפליט "ביי" ויצא ממכון הכושר אל רחבת החנייה שלפני הבניין, שם המתינה לו מכונית הספורט הפתוחה `פורשה` שלו, ונסע לשדה בתעופה `היתרו`, בדרכו לפריס. באולם היוצאים, שעה שהלך בצעדי נמר נמרצים וגמישים, אל דוכן ה – check in, לא הייתה אישה שלא הפנתה את ראשה כדי להציץ בגבר הבלונדיני התמיר, כחול העיניים.
     מרטין למד צרפתית בבית הספר התיכון כשפה שנייה וגם רכש ניסיון בעת שהיות רבות בצרפת, בעיקר בבילויים ב-  Cote d`azur, עם נערות צרפתיות, ושלט יפה בשפה, במבטא אנגלי כמובן.
     מרטין שקע בכורסתו במטוס, עצם את עיניו וחשב על העסק. הוא הצליח הודות לבחורים. הם היו רציניים, מסורים ואפשר היה לסמוך עליהם באופן מוחלט. ג`ורג` גראהם    (  George Graham) היה הבולט ביניהם. בן למשפחה עשירה, ספורטאי, טייס, ומה לא?
מרטין יכול היה לסמוך שהעסק יפעל כאילו הוא שם. היה שם ג`ון קרמייכל      ( John
Carmichael ), מכונאי גאוני, שיכול היה להחזיר לחיים ג`יפ שחטף פגז ישיר; פיליפ בראון, (Philip Brown ) שכישרונו המדהים לגלות את נקודת התורפה של האויב הביאה להם לא אחת ניצחון מהיר. לברנרד ווב ( Bernard Webb) היה כוח על אנושי: לפרוץ דלתות; להוציא רכב ששקע בחול היה משחק ילדים עבורו; ספנסר פרטרידג` (Spencer Partridge ) היה אמן הסכין שלא אחת הציל אותם מממצב מסובך, אך העדיף להשתמש באולרו לפיסול בעץ.
     לאחר עבודה אינטנסיבית של שלושה ימים, מצא מרטין את עצמו בודד בעיר הגדולה והיפה, שבמשך השנים כבר ביקר בכל אתרי התיירות החשובים שלה, אך אינו מכיר בה נפש חיה לשוחח או לצאת איתה. בשכבו פרקדן על מיטתו במלון, נזכר שיש לו בפריס קרובת משפחה, בתו של פרופסור ברתולומיו קופר, בן דוד אביו, מה שנהוג לקרוא `בת דוד מדרגה שנייה`. למרות שלא התראה איתה מזה שנים רבות, הוא זכר שהייתה נערה חמודה, ששמה אן, שבחופשת הקיץ הייתה זו שניהלה את משחקי הילדים, למרות שהיו שם גם בנים גדולים ממנה, שנשמעו להוראותיה. מרטין זכר שהיא אלמנתו של קצין צרפתי בשם דיופרה ושהיא מרצה להיסטוריה באוניברסיטה בפריס. מאחר שלא ידע את כתובתה, החליט לגשת לאוניברסיטה ולברר שם. `מדוע לא?` חשב, `אם היא תהיה נחמדה, אולי אזמין אותה לתיאטרון או לקונצרט. זה יעזור לי לשבור את הבדידות.` החליט ועשה.  
 
    למחרת פגישתה עם סר סדריק, אחרי הרצאת הבוקר שלה באוניברסיטה, התכוונה אן לגשת לביסטרו הקטן בקרבת מקום ולאכול משהו קל ליד הדלפק (sur le pouce ). בלכתה ברחוב, חסם לפתע גבר גבה קומה את דרכה במתכוון. תגובתה הראשונה הייתה נזעמת והיא התכוונה לנזוף בו על חוצפתו, אך כשהביטה בפניו פגשה חיוך חביב וידידותי. פנים מוכרות... כן, אבל הזיכרון... אין ספק, זהו מרטין קופר, בן דודה מדרגה שנייה, שלא ראתה מאז למד בבית הספר התיכון. חיוך הופיע גם על פניה והיא אמרה:
     "אתה מרטין קופר, אם אינני טועה?"
     "בת-דוד אן," מילמל הבחור "אכן זה אני."
     "מה מעשיך בפריס? מה אתה עושה בחיים? מניין צצת?"
     "אספר לך. הייתי בדרכי לאוניברסיטה כדי לפגוש אותך, אבל את הקדמת אותי ויצאת לקראתי לרחוב." אמר בבת צחוק. "זה עושה כמה שנים טובות..."
     ובאופן ספונטאני הם החליפו נשיקה על הלחי, כמו שני קרובי משפחה שנפגשים לאחר פרידה ארוכה. אן נאלצה להתרומם על קצות בהונותיה ומרטין רכן במקצת.
     "בואי נלך לאיזו מסעדה ונדבר." ומיד הוסיף: "אם יש לך פנאי, כמובן."
     "ברצון רב." היא לקחה את זרועו `engage והם צעדו יחד.
     "חשבתי לחטוף משהו בביסטרו בפינה, אבל זו בהחלט הזדמנות ללכת למסעדה טובה. אני מקווה שיש לך פנאי לארוחה צרפתית אמיתית."
     "כל הזמן שבעולם. ואת?"
     "ההרצאה הבאה שלי היא בשעה ארבע. לפגישה ראשונה זה יספיק לנו, הלא כן?" אמרה בחיוך. אן זכרה שמרטין קופר היה בנו של בן דוד אביה ועד כמה שיכלה להעריך, צעיר ממנה בארבע או חמש שנים. היא זכרה רק שבערך כאשר עבדה על סיום הדוקטורט הוא גמר את התיכון. חזרה לה גם תמונה שבהיותה ילדה בת שתיים עשרה, הטילו עליה להשגיח על הילדים הקטנים, ששיחקו בחצר הבית, בכפר בו בילו את חופשת הקיץ. מרטין היה ביניהם. הוא היה ילד בלונדיני עם עיניים כחולות גדולות, רזה וארוך, גבוה מיתר הילדים, למרות שהיה בן גילם. והנה היום הפך לגבר גבה קומה, רחב כתפיים, עם אותן עיניים כחולות גדולות. הבלורית עדיין בלונדינית, אבל בעלת שני `מפרצים`. הקמטים, שבלטו בפניו השזופות, שיוו לו ארשת של איש נמרץ, בעל רצון חזק, בוטח בעצמו. הוא התנהג כג`נטלמן אמיתי, אדיב ומנומס, מרחיק את הכיסא כדי לסייע לה לשבת, שואל מה תשתה לאפריטיף. גבר לדוגמה.
     "מה מעשיך בפריס? אתה לא נראה כתייר."
     "הו, לא. כלל לא תייר. אני כאן בקשר לעסקים."
     "ספר לי משהו עליך. אתה נשוי. משפחה? וממה אתה מתקיים?"
     "אספר. לשאלה הראשונה, אני רווק. פשוט לא הספקתי להתחתן. אולי גם לא מצאתי את האישה המתאימה. הייתי שנים רבות בצבא. בקומנדו."
     "או!" נפלטה מפיה קריאת הפתעה, "והאם הספקת גם להשתתף במלחמה?"
     "כן. בעיראק. במלחמת המפרץ הראשונה. יצאנו לכמה משימות, חבריי ואני. ביצענו פשיטות בעורף האויב. זכינו גם באותות הצטיינות. השתחררתי בדרגת רב סרן (major )."   
     אן שמה לב לסגנון הדיבור הצבאי הקצר שלו, במשפטים תכליתיים ומדויקים, והתאפקה לא לחייך. היה בזה קסם מסוים. היא עקבה אחרי הבעות פניו המאופקות ושמה לב לכך שהוא אינו נעזר בידיו כדי להתבטא. היא הוסיפה לחקור:
     "ומאז שהשתחררת, במה עסקת?"
     "יחד עם כמה מהחברים שלחמו אתי ושנקשרנו מאוד, הקמנו בפרברי לונדון מכון כושר ומטווח, וכולנו מתפרנסים ממנו בכבוד."
     "ומה הביא אותך לפריס?"
     "מכר צרפתי שהתרשם מהמכון שלנו, החליט להקים דבר דומה כאן, בפריס, וביקש שאייעץ לו בתכנון, בהקמה ובתקופת ההפעלה הראשונה. נראה לי שבעתיד הקרוב אצטרך לבקר ולשהות די הרבה בפריס. טוב, עכשיו את יודעת עלי הכל. ומה איתך? אני יודע רק שהתאלמנת ושאת מלמדת כאן באוניברסיטה."
     "קודם כל אני שמחה לשמוע שאתה מסודר בחיים, מלבד משפחה, כמובן. אבל אף פעם לא מאוחר מדי. בן כמה אתה?"
     "אני בן שלושים ושמונה."
     "לגבר זה עוד לא מאוחר מדי. זכרתי שאתה כארבע-חמש שנים צעיר ממני. טוב, במה שנוגע לי, ודאי ידוע לך שיש לי בן ובת. הוא בן שבע עשרה והיא בת חמש עשרה. הם לומדים בלונדון וגרים אצל הורי. כשיסיימו את לימודיהם יחליטו אם הם רוצים להצטרף אל אימם או לבנות את חייהם באנגליה."
     הם המשיכו לשוחח כך גם אחרי שסיימו את הארוחה. אחר כך החליפו את כתובותיהם ומספרי הטלפון שלהם והבטיחו לחזור ולהיפגש בהקדם האפשרי.
  
                                            
 
                                3
                                                                                                        
 סר סדריק התקשר:
     "שיחתי עם האדמירל הייתה מעניינת ביותר. האדמירל עומד על כך ששלושתנו ניפגש בהקדם." אן אמרה:
     "אני עומדת לנסוע ללונדון לסוף השבוע לראות את ילדַי ולשבת קצת עם הורי."               
     "אם כך, הבה ניפגש בשבת בערב בביתי בנייטסברידג`," (Knightsbridge )הציע סר סדריק.
    
     בדירתו של סר סדריק, בנוסף לסלון הרחב, חדר השינה, המטבח והשירותים, היו עוד שני חדרים ששימשו כמעבדה זוטא. הרווק המושבע הזה לא הסתפק בעבודת המחקר שלו במעבדות הרשמיות של חברתו בקנזינגטון (Kensington ) והמשיך בעבודתו, שהייתה גם ההובי שלו, בשעות הפנאי בביתו. לסר סדריק הייתה סוכנת בית שהגיעה יום יום ודאגה לכל צרכיו. דירתו הייתה מבהיקה.
     כשאן הגיעה לפגישה, סר סדריק והאדמירל בדימוס פטריק סטון כבר ישבו עם כוסות ויסקי בידיהם וקמו לקראתה. אן שבדמיונה ראתה את האדמירל גבה קומה, במדים לבנים עם כפתורי זהב, כתפיות, וחזהו מכוסה מדליות ואותות שונים, כמעט הופתעה לראות איש בגובה בינוני, כמעט קרח, מרכיב משקפיים במסגרת עבה ולבוש חליפת יום יום פשוטה.
     "לעונג הוא לי לעשות עימך הכרה, פרופסור דיופרה. שמעתי עלייך רבות מפי ידידי סר סדריק שבכאן."
     "הו, אני סבורה שאנחנו יכולים לוותר על הפורמאליות," אמרה אן, "אני אן והוא סד..ריק. ואתה...האם אדמירל יהיה בסדר?"
     וכמו בהצגת תיאטרון, מאיש צבא זקוף ורשמי, הפך האדמירל בבת אחת לאורח ידידותי, כשעל פניו נסוך חיוך מצטדק. הוא אמר:
     "זו תכונה מכוערת שדבקה בי מתקופת שירותי הצבאי. אין בעיה. כולם קוראים לי אדמירל, ולכם מותר לקרוא לי גם פטריק. שמעתי מסדריק על שיחתכם בפריס. נושא זה מטריד אותי מזה זמן רב ואני מודאג. איראן מפתחת נשק גרעיני וטילים ארוכי טווח ונשיאה מאיים באופן גלוי ובחוצפה על העולם כולו.קוריאה הצפונית ערכה לא מזמן ניסוי גרעיני, השנוי אמנם במחלוקת, אבל במקביל שלחה טיל לכיוון יפאן. ומה עושות המעצמות הדמוקראטיות? מגישות תלונות לאו"ם. במועצת הביטחון דורשים סנקציות. ואז מתחילים במשחקי הווטו. מועצת הביטחון מחליטה על סנקציות חלקיות ואז כמעט אף אחד אינו מתייחס לדבר ברצינות. סגנו של בין-לאדן, אם הוא עצמו עדיין חי, מאיים להשמיד את כל העולם התרבותי ולהשליט במקומו את האסלאם. כעת כבר צומח דיקטטור חדש בדרום אמריקה, שלועג לארה"ב ומסית נגדה את יתר מדינות היבשת הדרומית. והתיאבון בא עם האוכל. אם אכן כך זה יימשך, אינני צופה עתיד ורוד למין האנושי."
     "וכמה זמן המצב הזה יכול עוד להימשך? שנה? שנתיים? עד שזה יתפוצץ?" אמר סר סדריק. השתררה דממה ממושכת. אן הייתה הראשונה שהפרה אותה:
     "אני סבורה שחייבים לעשות משהו!" אמרה בזהירות, והוסיפה: "הרי מישהו חייב לעצור בעדם! אינני יודעת איך, אבל חייבים למצוא דרך. אינני חושבת על כוח. אולי על ידי אמצעים בלתי קונבנציונאליים." האדמירל הביט בה ארוכות, כמי שמהרהר בדבריה ואמר:
    "גברתי הנכבדה, בימינו `אמצעים בלתי קונבנציונאליים` פירושם אטום, כימיקאלים ובקטריות, מה שמכונה אב"כ. זה עניין למעצמות, ולא לחובבנים!" אן מיהרה להגיב, בטון קצת נעלב:
     "כלל לא העליתי על דעתי דברים כגון אלה. התכוונתי למשהו אחר לחלוטין. למשל: וזו רק דוגמה, ולכן אני מבקשת שלא תצחקו לי, תארו לעצמכם את אדולף היטלר, מנהיג גרמניה הנאצית,"
     "מה עם היטלר?" קטעו אותה שניהם יחד בתמיהה. היא התעלמה משאלתם והמשיכה:
     "אם היטלר היה עומד ונואם בפני מאות אלפי אנשים ולפתע היו מכנסיו נופלים, והוא היה ניצב בפני העם הגרמני בתחתונים..." הם פרצו בצחוק רועם. היא לא ידעה לפרש אם הם צוחקים על מזל הביש של היטלר, או על הדוגמה שנתנה ושבהחלט נראתה כטיפשית. לכן מיהרה להוסיף:
     "האינכם סבורים שזה היה הורס את הפרסטיז`ה שלו? עושה אותו לצחוק? האם אחרי זה הוא יכול היה להמשיך ולהיות אותה דמות נערצת? לדעתי, תקרית כזאת הייתה יכולה לשנות את מהלך ההיסטוריה." השתררה דממה. פניהם הרצינו. סר סדריק הגיב ראשון:
     "יש בהחלט משהו בזה! מובן שדבר כזה לא מעשי. אבל, כפי שאמרת, אין זו אלא דוגמה."
     "זהו בדיוק. אני מתכוונת לאיזה תעלול שיפגע בפרסטיז`ה שלהם. לדעתי צריכים לחשוב על דברים שמדינות לא עושות. ואני בשום אופן לא חושבת על פעולות כוחניות מסוג הטרור או הגרילה. אינני יכולה להגיד מה. אני מגששת באפלה. צריך לתת לדמיון להפליג. למשל: לעשות משהו, שיבייש את הרודן בעיני בני עמו. שאחרי זה יזלזלו בו, לא יתנו בו אמון, אולי יתמרדו נגדו. אלה סתם רעיונות שאינני יודעת איך להלביש אותם על משהו מוחשי, מעשי. אני יודעת?... אולי לשבש נאום חשוב לאומה? ייתכן שאפשר לחדור למערכת התקשורת שלהם ולהכניס בה מהומה... כמו שעושים הצעירים האלה בימינו, שכבר הצליחו אפילו לחדור למחשבים של הפנטגון. אתם שוב תצחקו מהדמיונות שלי?"
     הם האזינו לדבריה בהשתוממות. איך היא שולפת רעיונות בזה אחר זה? אחרי שהחליפו ביניהם מבטים מלאי הבנה, האדמירל אמר:
     "לא זו בלבד שלא נצחק לרעיונותיך, אלא אני סבור שברגע זה העלית אותנו על הדרך המעשית. נתת לנו דחיפה למחשבות יצירתיות." הוא הביט בפני סר סדריק שהינהן ובחיוך רחב שהצטייר על פניו אמר:
     "כפי שאני מכיר אותך פטריק, דומני שאתה כבר חושב על שיבושי תחבורה, אנרגיה, פגימה בפעולת סוגי נשק, או בדומה. אבל כפי שאן הדגישה, ללא שימוש בכוח, רק במוח. אני מניח שאלה הדברים שעליהם צריך לחשוב. וזה לא נראה לי פשוט כל כך."
     "אכן, אכן." אמר האדמירל ושקע בהרהורים. שלושתם שתקו זמן מה, עד שאן הפרה את הדממה והציעה:
     "אני רואה שכולנו זקוקים לשהות להתעמק בבעיה. דרוש לנו פסק זמן לחשוב."
    חלפו כמה דקות של דומיה לפני שאן הפרה אותה שוב:
          "רבותי, אני רואה שאנחנו מדשדשים. יש לי רעיון: כל אחד מאתנו ינסה להעלות שמות של מכרים, ידידים או קולגות, בתחומים שונים של המדע, או התעשייה. לפי מקצועו או עיסוקו של כל אחד מהם, אולי כך יתגלו לעינינו כיווני פעולה."
     "רעיון מצויין," אמר סר סדריק. "הבה ונתחיל."
     האדמירל הרים את כף ידו ואמר:
     "אני מסכים בהחלט. אבל לפני הכל, אני מציע שנייסד היום כאן, שלושתנו, מעין `עמותה` association, לא רשמית, אמנם קטנה, אבל חכמה, מעשית ויעילה. מטרת העמותה הזאת תהיה, כפי שאן הגדירה זאת כל כך יפה: ליזום ולפתח אמצעים מתוחכמים שישמשו להגבלת כוחם של דיקטטורים, לריסונם על ידי הטלת ספק בסמכותם, השמתם ללעג, הכשלת פרוייקטים שלהם וכל היוצא בזה. ואני כבר מציע שבראש העמותה הזאת תעמוד פרופסור אן דיופרה, שהרי היא שהגתה את הרעיון מתחילתו והיא שהתוותה את הכיוון בו נלך."
     "אני תומך בהצעתך בכל לב ואני מתחייב לעשות כל מה שאן תחליט." אמר סר סדריק.
     "מדוע אני?" שאלה אן, מופתעת, "הרי אינני אשת מעשה. אתם אנשי המעשה." הוא השיב:
     "ראשית מפני שאת אישה חכמה, הגיונית ובעלת דמיון, ואנחנו מכבדים ומעריכים אותך. שנית, מפני שאת היא זו שאמרה את המילים הקובעות: שאי אפשר לא לעשות שום דבר. שלישית כי את היא זו שהעלתה כמה רעיונות שלדעתי בהחלט ניתן לממש אותם עם קצת יוזמה והתמדה, ושאנחנו לא חשבנו עליהם קודם לכן." והאדמירל הוסיף:
     "אל תחשבי שאנו מתחמקים מאחריות מעשית. כשנגיע לשלב המעשים, ואני בטוח שאני מדבר גם בשמך, סדריק, ניקח את העניינים בידיים. אבל את תהיי זו שקובעת את המדיניות וכיוון הפעולה. וכעת, אני חוזר על הצעתי שנחליט פה אחד שברגע זה יסדנו גוף, שאין לו עדיין שם, אשר שם לו למטרה לפגוע באמינותם, בביטחונם העצמי ובכוחם של הרודנים המאיימים על העולם החופשי, באשר הם. עלינו לקבוע באילה תחומים נפעל, להעלות שמות של מדענים, שאחדים מביניהם נצטרך ללא ספק לנסות ולגייס לענייננו. אני מתכוון לאנשי צמרת, באותם התחומים. אבל אנו כאן, שלושתנו, נהווה את הגרעין, אם תרצו: `המטה` שיקבע את הדברים ויקבל את ההחלטות, כאשר יתר המגויסים, בתקווה שיהיו כאלה, אנשי המקצוע, יעסקו בפיתוח האמצעים, איש איש בתחומו בלבד. אן תהיה ראש המטה הזה והיא תנצח על הפעולה כולה."
     אן ישבה די המומה ממתקפת התשבחות להן זכתה, מפי שני אישים דגולים אלה. זה החמיא לה מאוד, אבל גם נטע בה רתיעה, חרדה מפני עומס האחריות שירבץ עליה מעתה והלאה. והרי היא אקדמאית, מורה, שמלבד הכנת הרצאות ותיקון עבודות של תלמידים, אף פעם לא עסקה במלאכת ניהול כלשהי. אבל עד מהרה התאוששה, תכונת האופי הלוחמנית שלה נאורה והיא אמרה:
     "רבותי, הטלתם עלי אחריות כבדה מאוד. אם אסרב לקבל על עצמי את התפקיד, אתכחש לכל מה שאני מאמינה בו. אם כן, קודם כל תודה לכם מקרב הלב! וכעת – לעבודה. ככניסה לתפקידי, אני רואה חובה לעצמי לומר שכל זה יהיה סודי ביותר, אבל באופן מוחלט! כוונתי היא שאין מוצַא ואין חזרה. אסור יהיה לגלות את הדבר לאיש, כי אין ספק  שאם פעולתנו תיוודע לשלטונות כלשהם, הם יפסיקו אותה מיד, שלא לדבר על העונשים שנהיה חשופים להם על פי חוק. ופרוש הדבר שהעולם ימשיך לצעוד כלפי הקטסטרופה. כל מומחה שיגויס יהיה מודע אך ורק למה שיוטל עליו לעשות בתחום מומחיותו. אלא אם כן יוחלט אחרת לגבי מומחה מסוים. וגם זאת לאחר החלטת שלישיה זו, שקראנו לה `מטה`. מעתה, כפי שהוזכר בישיבה הקודמת, על כל אחד מאתנו לחשוב על ידידים, מכרים וסתם מודעים העוסקים במדעים שונים, לדמיין באיזה תחום הם עשויים להועיל למטרותינו ולהציע למטה את האיש ואת התחום שבו יוכל לתרום. לאחר זאת נדון בדרך גיוסו של האיש. אני חוששת שהגיוס הוא פעולה מסוכנת בפני עצמה, כי אם המועמד יתנגד, יסרב, הוא עלול לספר לאחרים, ואז כל פעולתנו תרד לטמיון על כל המשמעות שבדבר. קודם כל עלינו להחליט מהם היעדים שלנו לפי חשיבותם, למשל: נשיא איראן, הדיקטאטור של צפון קוריאה, מנהיג אל קאעידה, נשיא קובה, נשיא ונזואלה, וכדומה. "
      
     "בסדר," אמרה אן, "כמוכן, עלינו להחליט על הדרכים שבהן נפעל. אבל לשם כך קודם כל עלינו לפתח אמצעים. לפי מה שנצליח לפתח, נוכל להחליט נגד מי לפעול ובאיזה סדר. כרגע נראה לי ששני היעדים החשובים והדחופים ביותר הם צפון קוריאה ואיראן, כי משתי אלו נשקפת הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם."
     "אני כבר רואה, אן, שבחירתנו בך לא הייתה מוטעית." אמר סר סדריק. היא הסמיקה, כי לפתע הבינה שבאופן ספונטני וכאילו טבעי לגמרי, תפסה פיקוד והחלה לנהל את ה`עסק`. ואילו האדמירל הוסיף:
     "רבותי, אן הזהירה כרגע מסכנות הגיוס. ובכן אגלה לכם שבשלב מסוים של הקריירה הצבאית הארוכה שלי בשרות הוד מלכותה, הזדמן לי גם לחדור לתחום העבודה החשאית. לכן, כאשר נקבע את תחומי עיסוקינו ונביא שמות של מועמדים לגיוס, ארשה לעצמי, בהסכמתכם, להנחות אתכם הנחיה מקצועית בנושא."
     הם אישרו במנוד ראש ואן אמרה:
     "לפני שניפרד, ולקראת פגישתנו הקרובה, אבקש כל אחד מאתנו לחשוב על דרכים לפגוע בתדמיתם ובסמכותם של רודנים ולשבש את עבודתם ולהביא שמות של מועמדים אפשריים לגיוס למטרות אלה."
     "אני סבור שלכל פגישה שלנו חייב להיות הסבר חברתי או מקצועי וכל התקשרות בינינו טבעית והגיונית." אמר האדמירל.
     סר סדריק אמר שבשבוע הבא יש כנס מדענים בפריס והוא מציע להיפגש שם.
     האדמירל אמר:
     "בשפה המקצועית קוראים לזה `סיפור כיסוי`. ובמקרה שלנו: את גרה בפריס; סדריק משתתף בכנס; ואני אהיה בפריס לרגל עסקים משפחתיים אמיתיים. מתקבל?"
     "מתקבל." אמרה אן בחיוך רחב. את פגישתם הבאה קבעו בדירתה של אן בפריס.
       
      בדרכה לבית הוריה, אן הרהרה בהתנהגותה בעת הפגישה. מוזר נראה לה הדבר, שכך, לפתע פתאום, לאחר כמה מחמאות ודברי עידוד ששמעה מידידיה, תפסה פיקוד. מניין באה לה תכונה זו? כשחיטטה בימי ילדותה, עלו בזיכרונה תמונות משחקים עם ילדים וילדות, בבית ובחצר, בהן תמיד היא פיקדה על כולם, החליטה איזה משחק משחקים ומתי מפסיקים, והילדים נשמעו לה כאילו הייתה המורה או המדריכה. כולם סרו למרותה ואף ילד לא עורר כל שאלה. אמנם אלה היו רק משחקי ילדים. אבל, גם באוניברסיטה, היא לחמה בעוז למען סטודנט, עד שהצדק יצא לאור. היא הבינה שיש בה כנראה תכונות טבעיות של מנהיגות. שלרוב הן רדומות, עד שקורה משהו שמעורר אותן. שני ידידיה, בעלי ניסיון חיים עשיר, הבחינו בזה.
                                                 4                                                     
   
       בפריס אן גרה בדירה שכורה ברחוב Gay Lussac, בקומה הרביעית של בית חדש יחסית, מהלך עשר דקות מהפקולטה בה עבדה. בדירה היו מלבד ההול והסלון שלושה חדרי שינה, לה ולכל אחד מילדיה בנפרד. היא רצתה שכאשר הם באים אליה לחופש או לביקור, שלכל אחד מהם תהיה הפרטיות שלו. דירתה הייתה מרוהטת בטוב טעם. היא גם הייתה מארחת טובה וידעה להתאים את התקרובת והמשקאות שהגישה לגילם ולאופיים של אורחיה. אן ביקרה בקביעות אצל הקוסמטיקאית שלה ואצל הספרית והופעתה הייתה ללא רבב. בחדר האמבטיה הותקן ראי מהרצפה עד התקרה ואן לא יצאה מהבית אם לא עמדה לפניו דקה או שתים ובדקה את הופעתה. היא הייתה אישה נאה מאוד, אם לא לומר יפה. בקומתה ובגזרתה היא נראתה כבחורה בגיל השלושים. מלבד קמטים דקיקים בצידי העיניים, פניה המטופחות נראו בהרבה צעירות מגילה, ומי שלא הכיר אותה, לא נתן לה יותר משלושים וחמש. עיניה הכחולות ושערה הערמוני הטבעי השלימו את התמונה וגברים רבים הפנו אליה מבטים. היא ידעה זאת והקפידה על הליכה זקופה והרמונית. עיסוקה כמורה להיסטוריה באוניברסיטה הטביע בה ארשת של רצינות, אך פניה נשארו עדינות ונשיות מאוד. אן הייתה ידועה בקרב מכריה כחובבת מוסיקה ואמנות והיא הרבתה לבקר בקונצרטים ובתערוכות ציור ופיסול.
    
    האדמירל סטון וסר סדריק הגיעו לפגישה בהבדל של כמה דקות. אן כיבדה אותם במשקה ובמתאבנים (appetizers  )ולאחר שיחת חולין קצרה הם ניגשו לעבודה. אן פתחה:
     "ובכן רבותי, מה העליתם בחכתכם?" סר סדריק הצביע כמו תלמיד בבית הספר. מבטיהם ניפנו אליו. הוא כיחכך בגרונו ואמר בטון מהסס:
     "אן, מאחר שבפגישתנו הקודמת הזכרת את האפשרות לשבש נאום של דיקטטור, ומאחר שיש לי מכר במילאנו, באיטליה, שהוא בעל מפעל לייצור כלי נגינה והגברה אלקטרוניים, רציתי להציע אותו כמועמד לגיוס. כוונתי להטיל עליו לפתח מכשיר או שיטה כלשהי שתשמש בנושא זה. שם האיש אמיליו רוזטי (Emilio Rosetti). מה דעתכם? אן הביטה באדמירל שהניד בראשו לחיוב, ואמרה:
     "בהחלט בא בחשבון. אל תעשה, כמובן, שום דבר עד שנחליט על שיטת גיוס שלא תסכן אותנו."
     "כמובן. לא חשבתי אחרת." אמר. האדמירל סטון חיקה אותו והצביע גם הוא:
     "חשבתי על שני אנשים שלדעתי יכולים לבוא בחשבון לגיוס למטרתנו: האחד הוא פיסיקאי הולנדי מוכשר, ז`ף ון וולדה (Jef van Welde). אם יסכים, נראה מה הפיסיקה יכולה לתרום למטרתנו. השני הוא ידיד וותיק בהמבורג, שמו גוסטב למקה (Gustav Lemke) . הוא הבעלים ומנהל של מפעל גדול לייצור חומרי הדברה. עלה בדעתי שייתכן שאפשר לפתח חומרים מסוג זה, שישרתו את מטרותינו. הם אישרו.
          "הו, כן, איך יכולתי לשכוח: יש לי ידיד בוינה, פרופסור קונרד הופמן, (Conrad Hoffman )פיסיקאי דגול, חוקר בכיר באוניברסיטת וינה וכיום מתמסר לננוטכנולוגיה. עדיין מוקדם להגיד איך זה יכול להועיל לנו, אבל המדע הזה מבטיח גדולות ומתקדם בצעדי ענק. בהזדמנות הראשונה, ברשותכם, אנסה לגייס אותו. אם אצליח, נשמע ממנו האם ואיך אפשר לנצל את מומחיותו." הם אישרו במנוד ראש.
     כעת הגיע תורה של אן להציע מועמד לגיוס. היא אמרה, קצת מהוססת:
     "אולי אני קופצת גבוה מדי, תָרתֵי משמע, אבל יש לי כאן בפריס ידיד וותיק, שהיה קשור מאוד אל בעלי המנוח, שמו אלפרד בולנג`ה ((Alfred Boulanger, אולי שמעתם עליו. הוא בעליה ומנהלה של חברת  SATTELIMONDE, שבונה ומשגרת לוויינים מסחריים לחלל. אמנם אנחנו עדיין בתחילת דרכנו, אבל אולי נצליח לפתח אמצעים שיופעלו מן הלוויין? אינני יודעת מה, אולי קרן לייזר שתשבש את פעולתו של כור גרעיני? אולי הפעלה מרחוק של מיתקן כלשהו? מה אתם חושבים?" האדמירל אמר:
     "אינני חושב שאת קופצת גבוה מדי, אן. זו מחשבה עם פרספקטיבה, מה גם שלוויין יכול לשמש לאיסוף מידע על האזורים בהם נחליט לפעול. אני בהחלט בעד." סר סדריק הצטרף לדעתו.
     "אם אנחנו עומדים בפני גיוסים קונקרטיים, מוטב שנשמע תורה מפי פטריק, כפי שהבטיח." הציעה אן, והאדמירל פתח:
     "ובכן, הגופים הממלכתיים, העוסקים בגילוי ובחיסול ארגוני מחתרת, יודעים ששלושת נקודות התורפה שלהם הן: תעמולה (שבלעדיה הם לא יכולים להפיץ את האידיאולוגיה שלהם), גיוס חברים (פעולה חיונית אם רוצים להרחיב את השורות), ויציאה למבצעים (שזו גולת הכותרת של קיומם). התעמולה מחייבת הדפסת כרוזים וחוברות והפצתם; הגיוס מחייב חשיפה בפני אדם זר, שתגובתו בלתי ידועה: אם יסכים להצטרף או יסרב, ואז – האם ילך לדווח לשלטונות? וכמובן - בעת ביצוע משימה עלולים להיתקל בכוחות הביטחון או להיחשף לעיני זרים. הבעיה הראשונה לא קיימת עבורנו, כי אין לנו שום כוונה לעסוק בתעמולה או בהסברה. לעומת זאת, לשם ביצוע מטרתנו ניאלץ לגייס כמה אנשים וזו הסכנה העיקרית שלנו. לכן שומה עלינו לתכנן היטב את האופן בו נפנה אל מועמד לגיוס. הקדשתי לעניין זה מחשבה רבה ואני רוצה להציע לכם שיטת גיוס מיוחדת לנו, כפי שאני רואה אותה." הוא הביט בחבריו והמתין לתגובתם. סר סדריק שאל:
     "ומה עם המבצעים?"
     "נכון, אבל אנחנו עדיין רחוקים ממבצעים. על כל פנים, כל מבצע דורש תכנון מדויק, שכולל כמובן גם את סעיף הביטחון. ועוד חזון למועד. אם תרשו לי, אומר לכם כעת איך לדעתי נוכל לגייס מועמד כמעט מבלי להסתכן. אם נאמץ שיטה זו, אלה תהיינה נאמר, `עשרת הדיברות` שלה:
1. תוך כדי שיחה עם המועמד, מעוררים את נושא הרודנים ואיומיהם וממתינים לתגובתו;
2. אם הוא ער לסכנות, מעלים שאלה תיאורטית – מה ניתן לעשות?;
3. אם תגובתו היא שחייבים לעשות משהו, שואלים האם הוא עצמו היה מוכן לפעול בעניין זה;
4. אם תשובתו חיובית באופן משכנע, מעלים את הסכנות שבפעילות כזאת והסודיות   
    הנדרשת ממי שעוסק בכך;
5. אם האיש לא נרתע, שואלים אותו איך היה מגיב אילו הציעו לו להצטרף לפעילות כזאת;
6. אם יאמר שהוא אישית לא היה רוצה להיות מעורב ... צריך להסכים אתו ולעבור לנושא
     אחר. אין גיוס!
7. אולם, אם תשובתו חיובית, כלומר שהוא היה נענה לפנייה כזאת, אזי מגיעים לשלב    
     המסוכן ביותר בתהליך הגיוס: לגלות לו שאתה יודע שיש התארגנות כזאת ושאתה
     אישית היית מוכן להצטרף אליה, אילו ידעת איך ליצור את הקשר עימה. אם יימצא קשר
     כזה, האם גם הוא היה רוצה להצטרף?
8. אם תשובתו חיובית, צריך להדגיש בפניו שאם מצטרפים, אין דרך חזרה: כי אם אחד
     החברים יחזור בו ויגלה את הסוד, כל העניין עלול לרדת לטמיון. לכן זו התחייבות
     בנפש;
9. אם הוא לא נרתע גם אחרי אזהרה זו, ניתן יהיה לומר לו מה מצפים ממנו: לנצל את מעמדו בחברה או המכון בו הוא מועסק כדי לפתח אמצעי מסוים שיידרש להשגת המטרה המשותפת;
10.ולסיום: מגויס אחד אינו צריך לדעת מי הם חברי העמותה האחרים ובמה הם עוסקים."
       "השיטה נראית לי הגיונית ומבטיחה מירב הזהירות והביטחון. אני אישית מוכנה לאמץ אותה. מה דעתך סדריק?" שאלה אן.
       "אני מאמץ אותה בשתי ידיים. רצוי שתרשום את הדברים, פטריק, כדי שנשנן אותם. אחר כך, כמובן נשמיד את הרישום. מה דעתכם?" השניים הסכימו.
     בפגישה זו סוכם שיש לנסות לגייס את חמשת האנשים שהוצעו, הכל בהתאם לכללי הגיוס, וכן לחפש ולהציע מועמדים נוספים. לפני שנפרדו, האדמירל ביקש לומר משהו שהוא הגדיר כחמור מאוד. הם הטו אוזן קשבת והוא אמר את הדברים הבאים:
     "ידידי, כפי שהזכרנו, במלחמה הבאה עלולים למות מאות מיליוני בני אדם, רובם בייסורים איומים. מה שאנחנו הולכים לעשות הוא לנסות למנוע זאת. כל אחד מאתנו חייב להפנים את החשיבות העליונה של מעשנו. מי שבחר, או יבחר בעתיד, ללכת בדרך זו, יתחייב בנפשו. אין חזרה ממנה. אבל אם, לרוע המזל, מישהו יתחרט או יובחנו אצלו סימני בגידה, לא תהייה בידינו שום ברירה אחרת, אלא להשתיקו. ואני בטוח שאתם מבינים למה אני מתכוון."
     השתררה שתיקה. גם אן וגם סר סדריק הבינו היטב את משמעות דברי האדמירל: הוצאה להורג! ואכן, לחיי אדם אחד אין שום משקל כנגד ניסיון להציל מאות מיליונים בני אדם.
     "ועדיין לא הזכרנו את המימון." אמרה אן בחיוך, כרגע אין צורך בכסף, אבל אם וכאשר נרצה לממש את האמצעים, אני באמת אינני יודעת מניין ניקח את הכסף."
 
                                                 5                                                     
 
     האדמירל היה אדם בעל קסם אישי רב. גבר בן שבעים, בגובה בינוני, זקוף, ששארית שערו, גבותיו ושפמו המלבינים שיוו לו הופעה מרשימה ביותר. רק למראהו, ומבלי לדעת מי האיש, הכל התייחסו אליו בכבוד מיוחד. הוא היה בעל משפחה. אשתו הייתה תמיד עסוקה בכל מיני עמותות צדקה, ושני בניו חיו את חייהם עם משפחותיהם. לאחר פרישתו לגמלאות הקים האדמירל חברת השקעות והחזיק משרד בלונדון. במקביל, רשם חברה בוודוז שבליכטנשטיין ופתח שם חשבון בנק, לעת מצוא. למרות מגוריו בברייטון, הוא ישב במשרדו הלונדוני במרבית ימות השבוע. את סופי השבוע בילה לרוב עם אשתו.
     אחרי הישיבה, ניגש האדמירל מיד לביצוע: הוא קבע פגישה באמסטרדם עם ידידו ז`ף ון וולדה במשרדו, והתייעץ עמו בעניין הקשור בפיסיקה. עד מהרה הוביל את השיחה למצב המדיני בעולם ובדק האם האיש ניתן לגיוס. הוא תאר איך המדינות צועדות לקראת מעשי איבה הרי אסון לאנושות כולה, שאת עוצמתם קשה לשער, שאל האם אדם בר דעת יכול לשבת בחיבוק ידיים ולהשקיף בשלווה על העומד לנחות עליו. להפתעתו, ון וולדה אמר:
     "אני יכול להרגיע אותך, ידידי. אתה יכול לישון בשקט. שום דבר לא יקרה. כולם עייפים ממלחמות. כל המתיחות והאיומים הם חלק ממשחקי סחטנות. וחוץ מזה, יבורך האל, יש לנו, ואני מתכוון למדינות האחוד האירופאי ולארצות הברית, מדינאים חכמים וזהירים והם דואגים לשלומנו ולרווחתנו." האדמירל היה מאוכזב מאוד מתגובת האיש. באופן טבעי רצה להתווכח איתו ולהוכיח לו עד כמה הוא טועה, אך שלט ברוחו, חייך ואמר:
     "אתה בטוח? אני יכול לישון בשקט?"
     "סמוך על ז`ף! שום דבר לא יקרה!"
     "תודה לך. הייתי ממש מודאג מאוד, והרגעת אותי." אמר האדמירל וחשב בליבו: `איזה איש תמים ומאושר? אבל הוא בטח לא היחידי וכנראה לא יהיה זה כל כך פשוט לגייס אנשים למטרתנו.`
     אבל איש כמוהו לא יתייאש כל כך בקלות. כעבור ימים אחדים הוא `אירגן` לעצמו ביקור בתצוגה ימית בהמבורג, פגש `בהזדמנות` זו את ידידו גוּסטַב לֶמקֶה  (Lemke ) והזמין אותו לארוחה דשנה באחת המסעדות המפורסמות שבעיר. למקה היה איש גדול, שמן ואדום פנים, שאהב אוכל טוב ובירה משובחת. במקצועו היה מהנדס כימאי בעל כושר המצאה ופיתוח, וגם כעת, בהיותו בעלים ומנכ"ל של מפעל ענקי, שזכה למוניטין עולמי, המשיך בשעות הפנאי לערוך ניסויים כימיים באחת ממעבדות במפעל, השמורה רק לו. לאחר שאכלו ושתו, הסב האדמירל את השיחה על המצב בעולם ועל `חוסר המעש של הדמוקרטיות מול איומי הרודנים המטורפים`, ובמקום שהוא יוביל את השיחה למטרתו, לֶמקה עשה את העבודה עבורו: הוא כינה את ארה"ב, את אנגליה ואת האיחוד האירופי `תינוקות פוליטיים`, `חסרי אשכים`, `מוגי לב`, `אימפוטנטים` ועוד כינויים. לאחר התנפלות כזאת, האדמירל ראה את הדרך סלולה לפניו ושאל בתמימות:
     "אז מה אפשר לעשות נגד דיקטטורות?" ולמקה השיב בשצף קצף:
     "אני הייתי הורס אותם! הייתי מקים פלוגות קומנדו פרטיות ומשמיד להם את המיתקנים שלהם." האדמירל ניצל את ההזדמנות ושאל:
     "ואם היו אומרים לך שגוף כזה או דומה קיים ומבקשים את עזרתך... אני מתכוון לא בלחימה, כי אם במומחיות שלך, בכימיה, כלומר שתסייע בפיתוח אמצעים..." למקה קטע אותו:
     "שיישאר בינינו, אבל אני, במעבדה שלי, כבר פיתחתי חומרים שיכולים להזיק מאוד למיני שלטונות כאלה. כמובן שאינני יכול לצאת לשטח ולערוך ניסויים..."
     "ואם היה לך מישהו שיכול לצאת לשטח ולערוך את הניסויים? היית מוכן לשתף פעולה?" למקה העמיד פני נעלב:
     "וכי אתה מתאר לעצמך שאני סתם איזה רברבן?"
     "לא הייתי מעלה מחשבה כזאת על דעתי. אני יודע שאתה איש של כבוד. אבל אנא הסבר נא לי למה בעצם יכול לשמש החומר שאתה מדבר עליו?" למקה הביט סביבו, לוודא שאיש אינו מאזין, רכן אל ידידו ולחש:
     "פיתחתי חומר שנראה כמו דשן, שאפשר לפזרו בשטח והוא פולט גז במשך כמה שעות. כשכלי רכב עובר מעליו, הגז הזה נשאב לתוך המאייד (carburator) ותוך שניות המנוע כבה. אתה מבין את המשמעות של דבר כזה? עם החומר שלי אתה יכול לשתק שיירה צבאית." והמתין לראות את הרושם שדבריו עשו על איש שיחו. ואכן הרושם היה גדול. האדמירל לא יכול היה לצפות להצלחה כזאת, בעיקר לאור כשלון הניסיון הראשון שלו. `כבר בירייה השנייה,` חשב לעצמו. `אבל אן בטח תשאל אם לא ייפגעו חפים מפשע,` ומיד שאל:
     "וזה לא פוגע באנשים שמסתובבים בקרבת מקום?" למקה חייך:
     "לחומר עצמו אין שום השפעה. הוא פועל רק כשהוא מתערבב עם אדי הדלק."    
     האדמירל המשיך בשיטת הגיוס הביטחונית שלימד את עמיתיו, השתכנע שבמקרה שלפניו הפרה רוצה להיניק יותר משהעגל רוצה לינוק וגייס את האיש. הם קבעו ביניהם מונחים בהם ישתמשו לצורך קביעת מפגשים נוספים ונפרדו בתקיעת כף של גברים.
     מה שהטריד את האדמירל כעת, הייתה השאלה איך הם יעשו את הניסויים בשטח עם החומר של למקה. הוא לא נתן על כך את הדעת עד עכשיו כי לא האמין שכל כך מהר יהיה בידיהם מוצר מוגמר כלשהו. עם הקמת העמותה הוא הניח שיעברו כמה חודשים עד שיצליחו לפתח אמצעי ראשון. שימחתו הייתה כל כך גדולה שבמקום לטוס ללונדון ולהמשיך ברכבת הביתה לברייטון, הוא נסע ברכבת מהירה לפריס, לספר לאן על הצלחתו. `אני ממש כמו ילד קטן,` חשב לעצמו.
 
                                           6                                                           
     אן המשיכה באורח חיים נורמאלי. היא ישבה בערב בבית והכינה את הרצאתה למחר, הכינה משהו קל לאכול וצפתה בטלוויזיה, בעיקר בחדשות.
     מאז מות בעלה לפני כחמש שנים, היא לא פיתחה קשר אינטימי עם גבר כלשהו. בחוג מכריה היו גברים רבים, צעירים ומבוגרים, אינטלקטואלים, אנשי אדמיניסטרציה או בעלי הון, שהכירה מימי עבודתו הצבאית ואחר כך הדיפלומטית של בעלה, בנוסף לסגל עמיתיה באוניברסיטה. עם אחדים מהם היו לה יחסים חברתיים, אך לא יותר מזה. הנושא גם לא העסיק אותה והיא לא נענתה לניסיונות חיזורים מדי פעם. עם נשים קיימה יחסים קורקטיים. היא נמנעה מכל שיחות רכילות ומקרבת יתר.
     משפחת דיופרה, אביו ואמו של ראול חיו בדרום צרפת, במונטפלייה (Montpellier), סמוך לים התיכון. כשבעלה היה בחיים, הם נהגו לנסוע אליהם פעמיים בשנה. מאז שהתאלמנה, היא ביקרה אצלם עם הילדים רק בחופשות הקיץ, כדי שייפגשו עם סבא וסבתה שלהם. מדי פעם היא צלצלה אליהם לשאול לשלומם ולספר על הישגיהם של הילדים בלימודים, וגם הם נהגו להתקשר אליה. לפני שנתיים השאירה אצלם את הילדים לשבועיים. הם היו גאים בכך שכלתם היא פרופסור באוניברסיטה בפריס ורק הצטערו שנכדיהם לומדים באנגליה ולא בצרפת. חששם היה שבסופו של דבר יישארו הנכדים לחיות באנגליה, יותר כאנגלים מאשר כצרפתים.
     רק חברה אמיתית אחת הייתה לה, עימה יכלה לדבר בחופשיות על כל נושא, לשאול, להתייעץ וגם לייעץ בשעת הצורך. זו הייתה טניה ז`רר (Tania Gerard). את טניה הכירה אן עוד לפני נישואיה. לאמִתו של דבר, לפי הנורמות המקובלות בימינו, שתי הנשים האלה היו צריכות להיות אויבות בנפש, כי טניה הייתה החברה של ראול, בעלה המנוח של אן. באותה תקופה טניה עבדה כשחקנית מתחילה בתיאטרון ולא היה לה אף ערב חופשי, ואילו בימים היא למדה באוניברסיטה תיאטרון ובימוי. ראול היה אז קצין צעיר שאפתן שהקדיש את כל זמנו לצבא, יצא לכל השתלמות שרק אפשר היה, והתנדב לכל תרגיל ותמרון. כשהוא מצא רגע פנוי, טניה הייתה עסוקה, ולהפך. זוגיות כזאת לא יכלה להחזיק מעמד. אן, לעומת זאת, הייתה תולעת ספרים, לא יצאה לשום מקום, וכשראול מצא רגע פנאי או ערב חופשי, היא תמיד הייתה שם. טניה הבינה מיד שהיא המפסידה, אבל לא הייתה מוכנה לוותר על שום דבר מהקריירה שלה. היא לא פיתחה רגשות קינאה או עוינות כלפי אן. להיפך, שתי הנשים מצאו חן אישה בעיני רעותה והתיידדו. ידידות זו התהדקה מאוד לאחר מותו של ראול. טניה הקדישה את חייה לתיאטרון, פלירטטה על ימין ועל שמאל עם כל גבר שמצא חן בעיניה ובכלל לא חשבה על נישואין והקמת משפחה. לדעתה משפחה ותיאטרון זה לא הולך ביחד. צריכים לבחור. והיא בחרה. בגלל חייה הליליים והבוהמיים של טניה, אן והיא לא יכלו להיפגש לעיתים קרובות מאוד. אבל בכל הזדמנות בילו ביחד כמה שעות או אפילו רק שתו יחד ספל קפה ליד הבר. למרות ידידות זו, אן לא העלתה אף לרגע קט על דעתה לספר לטניה על עיסוקה החדש והסודי. טניה השתייכה לעולם אחר, לסוג שונה של המין האנושי. למרות שאן בעצמה לא ניהלה רומן עם שום גבר, סיפורי האהבים של טניה אמנם סיקרנו אותה, והיא האזינה להם דווקא בעניין רב, כמי שקורא רומן, אבל הם לא עוררו בה גירוי מיני או אפילו תשוקה להתנסות גם היא בפרשיות מסוג זה. לטניה היו גם מעריצים רבים בחוגי החברה הגבוהה של פריס, לרוב אנשים מבוגרים ומכובדים, ביניהם סופרים, מוזיקאים, פרופסורים, תעשיינים ואחרים שסגדו לכישרונה הדרמטי ואשר לא נמנו בין מאהביה. אלה הסתפקו לרוב במשלוח זרי פרחים יקרים ומדי פעם בהזמנתה לארוחה במסעדה יוקרתית. טניה נהנתה מכל העולמות.
     באותו ערב הגיעה טניה במפתיע. אן מזגה לשתיהן ויסקי עם קרח וכשהתיישבו שמה לב לטליון זהב על צווארה של טניה, תלוי על שרשרת זהב מתנודד בין שדיה היפים, הבולטים מתוך מחשוף עמוק. לטליון הייתה צורה של כף יד אדם.
     "מה הטליון הזה? אף פעם לא ראיתי אותו אצלך," שאלה אן.
     "עוד לא הספקתי לספר לך." השיבה טניה בלחש, כממתיקה סוד."קיבלתי אותו ממאהב, גבר שבגברים. קצין בכיר בצבא הבריטי... בכל אופן כך הוא אומר. הוא `עושה אהבה` בפראות שלא הכרתי קודם. אני חושבת שמטבעו הוא אדם ברוטאלי. את הטליון הוא אמר שהביא מהמזרח התיכון, שם היד הזאת נחשבת לקמֵעָה שמביאה מזל.
     "הוא גם מכה אותך?" שאלה אן בזהירות, כי התעורר בה שמץ חשד שאולי לטניה יש נטיעה למזוכיזם.
    "לא ממש מכה. אבל, איך להגיד לך? הוא תופס בחוזקה, לוחץ, מועך, נושך."
     "ואת מסכימה? כלומר, את מרשה לו?" תמהה אן.
     "אינני יודעת איך להסביר לך את זה...זה שונה...אל תחשבי שאני מזוכיסטית, אבל אני מאמינה שכמעט כל אישה חולמת שפעם גבר יתפוס אותה בכוח, יתנפל עליה...קצת כמו חיה. אם נהיה כנות, המשכב הוא מעשה חייתי." טניה הביטה סביבה והוסיפה כמעט בלחש: "לפעמים הוא גורם לי לסיפוק פראי, כמעט עד לאבדן חושים. טוב, את יותר מדי שמרנית. אני חוששת שלא תביני את זה."
     אן נשארה מהורהרת. פתאום נזכרה ששעת ארוחת הערב הגיעה והציעה להכין להן משהו לאכול.בתגובהטניה קמה על רגליה כמו קפיץ.
 "שבי לרגע. לאן את רצה?"
     "אני חייבת לרוץ. לוסיין... זה המחזר החדש שלי, סטודנט, שעוד לא הספקתי לספר לך עליו, מחכה לי עירום במיטתי. הוא מתאכסן זה זמן מה בדירתי. הוא צעיר וחסר סבלנות." היא ניגשה אל הדלת, פתחה אותה והוסיפה במעין גנדרנות, בהדגישה כל מילה: "הוא בן עשרים, בלונדיני גבוה ויפהפה." ויצאה. אן חייכה לעצמה: `מטורפת אחת! הרי היא בגילי`.
     לאחר לכתה של טניה, החלה אן לחשוב על האופן בו תפגוש את ידידה אלפרד בולנז`ה, ושוב צילצל הטלפון. היה זה האדמירל. הוא אמר שהגיע במקרה לפריס ושאל אם הוא יכול לקפוץ לכמה דקות להגיד שלום, אם אין זה מאוחר מדי ואם אין זה מפריע. אן הבינה שאם הוא מתקשר בצורה כזאת, כנראה שיש לו משהו חשוב והזמינה אותו לבוא. הוא אמר שיגיע תוך רבע שעה. מחשבותיה חזרו אל בולנז`ה. היא רצתה שפגישתה אתו תיראה כמקרית. לשם כך היא תצטרך להתעניין בחוגי החלל והלוויינים, כדי לאתר איזה שהוא אירוע, לתוכו תוכל להסתנן.
     האדמירל בא בידיים ריקות וכמצטדק אמר:
     "את תיק הנסיעות שלי הפקדתי בשמירת חפצים." היא הציעה לו משקה אך הוא סרב:
     "אני בא ישר מהמבורג. אכלתי ארוחה דשנה בחברת גוסטב למקה. רציתי לגייס אותו, אך לא הייתי צריך לעמול קשה: הוא כמעט גייס אותי. האיש שלנו ואתנו. אבל לא בגלל זה נחפזתי כל כך לספר לך. יש לנו כבר המצאה אחת ביד: הוא המציא מין דשן שפולט גז אשר גורם למנוע כלי רכב שעובר מעליו לכבות. הוא אומר שאם מפזרים את החומר על קטע כביש, או דרך, זה יכול לעצור שיירה צבאית שלמה. החומר אינו מזיק לבני אדם: כשהמאייד ((carburator יונק אותו, הוא מתערבב עם אדי הדלק וחונק את המנוע. לאחר פיזורו בשטח, הוא נשאר יעיל במשך כשמונה שעות. הבעיה היא שכל זה בתנאי מעבדה. חייבים לנסות את זה בשטח. והוא עצמו כמובן אינו יכול. אמרתי לו שלא ידאג, אנחנו נארגן את זה."
     אן כמעט לא האמינה למשמע אוזניה. רעיון שאך זה עתה הועלה, וכבר מניב תוצאות מעשיות. זה מעודד. כעת כבר צריכים לחשוב קדימה.
     "אין מילים בפי כדי לשבח את ההישג הזה שלך. נראה שהיום אנו יוצאים לדרך: מדיבורים וציפיות למעשים. אני כבר רואה שעלינו לגייס איש, או אנשי מבצעים, כאלה שייצאו לשטח לבצע ניסויים".
     האדמירל נהנה מכל מילה שלה. דבריה החמיאו לו יותר מאותות הצטיינות שקיבל לאורך הקריירה הצבאית שלו. והיא כבר רואה צעד אחד קדימה, כשהיא מדברת על גיוס אנשי מבצעים, כי לא בדיוק ראה את עצמו הולך על כביש נידח וזורע דשן... הוא העריץ את האישה הזאת.
     "את שוב פוסעת צעד אחד קדימה. God bless you . עלינו לזמן מיד ישיבת מטה." אמר. ובמוחה של אן כבר חלפה מחשבה, עדיין לא ברורה, שדודנה מרטין קופר יתאים מאוד לתפקיד של איש מבצעים. אבל היא עוד תבחן את הרעיון.
     האדמירל מיהר מאוד וכעבור עשרים דקות הלך. בטרם לכתו סוכם שהוא ידווח על ההישג לסר סדריק בפגישתם במועדון שלהם בלונדון. גם לאן נראה שהאיש הזקן מגלה קצת התלהבות ילדותית. אבל אולי זה דווקא לטובת העניין.
     
                                                   7
    
     אלפרד בולנז`ה היה איש גבוה ורזה בן שישים ויותר, בעל ראש מגולח למשעי, עיניים ירוקות ערניות ואף של נשר. תמיד היה אלגנטי מאוד בהופעתו ואיש חברה מובהק. כבעליה ומנהלה הכללי של חברת  SATTELIMONDE שעיצבה, בנתה ושיגרה כמה לוויינים מסחריים לחלל, ועשתה רווחים עצומים, הוא הקרין בטחון עצמי רב. הוא התגורר עם משפחתו בטירה (chateau) כעשרים קילומטר דרומית מזרחית מפריס, אבל בילה את מרבית זמנו במשרדו בבירה.
     ההזדמנות לפגוש אותו הוגשה לאן `על מגש של כסף`: תערוכת חלל במוסיאון ה –
Grand Palais בלב פריס. כשראה את אן, מיהר לקראתה ולאחר כמה דברי נימוסין מיהר להזמין אותה לארוחת צהריים. היא ידעה שיש לו `חולשה` אליה. היא אפילו חשדה שהוא קצת מאוהב בה, אך תמיד נהג בקורקטיות מושלמת. פעם עלה בדעתה, שאלמלא היה נשוי ואב לילדים, ועד כמה ששמעה היה איש משפחה למופת, היה מחזר אחריה `למטרות רציניות` כמו שאומרים. `היות ובאתי הנה בתפקיד, כדי לגייס אותו למטרה חשובה, יהיה זה מוצדק אם אנצל את חולשתו כלפי`, חשבה. בתום האירוע, הוא הוביל אותה למסעדת יוקרה שרק בעלי יכולת מבקרים בה, הזמין ממיטב מאכלי ה`גורמה` הצרפתיים, הכל מלווה ביינות בני עשרות שנים, תואמים לכל מנה, ועשה כל מאמץ כדי שאן תהנה ותהיה מרוצה. כשהגיעו לקינוח היא העבירה את השיחה לענייני דיומא. בתחילה סיפרה לו על הסטודנט ששאל והתשובה שנתנה, ושמאז היא מודאגת ממה שקורה בעולמנו והבעיה אינה מרפה ממנה. ואז שאלה בחיוך:
     "איך אתה, שרואה את כדור הארץ מלמעלה, אם אפשר כך להתבטא, היית עונה על השאלה הזאת?" בולנז`ה אמר:
     "לדעתי, העולם המערבי, הטובל בשומן וחי בשיא הנוחיות, איבד את כושר ההישרדות. כל האנשים היושבים כאן מסביבנו, כולל אותי ואותך, משולים לפרחים תרבותיים שיקמלו אם יום אחד לא יטפלו בהם. ייתכן שכשהילדים שלנו יגיעו לגילנו, או אולי אפילו לפני כן, המסעדה הזאת כבר לא תהייה קיימת. או שיהיו כאן חורבות, או שיקום כאן מסגד. באו"מ ובמועצת הביטחון יושבים אנשים נכבדים מאוד. אבל הם מייצגים אינטרסים של שולחיהם, ואלה איבדו את הכושר להילחם על חיי עמיהם. זו תרבות שמכלה את עצמה."  
     `איך ייתכן,` חשבה אן בשעה שהאיש דיבר, `שאנשים רבים חושבים כמונו ושאף אחד לא עושה דבר בעניין?` היא העבירה במחשבתה את כללי הגיוס של העמותה וניגשה לעבודה. תוך כמה דקות האיש גויס.
     "אני מאושר לשמוע שמישהו חשב שצריך לעשות משהו. אני מייחל להצלחתכם ומוכן לכל." אמר. אן לא ידעה את נפשה. השתררה דומיה של כדקה עד שבולנג`ה אמר:
     "כדי שכל מה שנאמר כרגע כאן לא יישאר בגדר דיבורים בלבד, אני מציע לחפש דרך לתכנן לוויין...או... רגע, טוב יותר: להתאים את הלוויין שנמצא אצלי כבר בבנייה, כדי שישרת את העניין, אם במודיעין, אם בלייזר או בהקרנות אחרות." אן התאפקה שלא לנשק אותו מעבר לשולחן. והאיש עוד המשיך:
     "אני מבטיח לך שאקדיש מחשבה רבה לדבר ואני מאמין שיהיו לי הפתעות בשבילך." הוא נראה מאושר שסוף סוף ניתן לו בכל זאת לעשות משהו והוסיף:
     "צריכים להזדרז. הזמן אוזל. ככל שתקדימו, כן ייטב. כל הצלחה, אפילו קטנה, אפילו מקומית. תביא לדחיית האסון." אן חשה כמי שזה עתה קיבלה את הדוקטורט האמיתי שלה. היא קבעה עמו שיטת תקשורת מוסכמת ולאחר שהודתה לו עבור הארוחה ה`שמימית` הזאת, הם נפרדו בלחיצת יד רבת משמעות ולאחר מעין היסוס קל, גם בנשיקה על הלחי.
    
     היות ואן נסעה לסוף השבוע ללונדון לבקר את הוריה ואת ילדיה, ישיבת המטה נקבעה בביתו של סר סדריק בנייטסברידג`. סר סדריק גילגל עגלת תה מסוגננת עמוסה תקרובת, שהוכנה מראש על ידי סוכנת הבית שלו, לפני שסיימה את יום עבודתה. כעת יכלו לשבת ולדבר באופן חופשי.
     אן, כמו ילדה קטנה שרצה לבשר לאמא על ציון טוב שקיבלה בכיתה, `בערה` לספר להם על גיוסו של בולנז`ה, שללא ספק היה הישג חשוב ביותר, אבל היא כבשה את התלהבותה, וכמי שמתפקדת כראש המטה, הודיעה:
     "אני פטורה מלבשר לכם, על נסיון הגיוס המוצלח הראשון שלנו, ואני מתכוונת, כמובן, להצלחתך, אדמירל, בגיוסו של למקה, ובעיקר על המצאתו."
      האדמירל הרים יד כדי לעצור אותה:
     "סליחה," אמר, "דיווחתי לך רק על ההצלחה, אבל לפני זה היה לי כישלון. האיש הראשון שאליו פניתי היה ידידי ההולנדי, ז`ף ון וולדה. ושם נחלתי מפלה." והוא סיפר להם איך ההולנדי התמים הרגיע אותו. רק לאחר זאת דיווח ביתר פירוט על גיוסו של גוסטב למקה מהמבורג.
     הבא בתור לדווח היה סר סדריק, על הישגו החשוב גם הוא בגיוסו של אמיליו רוזטי ממילאנו, איש האלקטרוניקה והאקוסטיקה. הוא סיפר:
     "סידרתי לעצמי פגישת עסקים במילאנו ובהיותי שם התקשרתי עם ידידי משכבר הימים אמיליו רוזטי. רוזטי הוא איטלקי טיפוסי שאוהב פסטה ונשים יפות. ידוע שיש לו אָמַנְטֶה
(amante) כלומר מאהבת, למרות שהוא נשוי ואב לחמישה ילדים וכולם מעידים עליו שהוא בעל ואב מסור. אבל באיטליה, כידוע, לכל אדם מכובד צריכה להיות אמנטה. ואין חובה להסתפק באחת בלבד. במשך הארוחה הוא פלירטט עם המלצרית. כל זה לא מפריע לו כמובן להצליח בעסקים. המפעל שלו בעל שם בעולם כולו ומתחרה בהצלחה בכלים היפניים והסיניים, למרות מחיריהם הנמוכים. השם `רוזטי` לבדו הוא ערובה לטיב מעולה, ומי שמחפש איכות, שלמות, מוכן לשלם את המחיר. הוא גר באחוזה מחוץ למילאנו. אף פעם לא הייתי שם, כי אנו נפגשים תמיד בעיר ואינני נשאר במילאנו מספיק זמן בכדי להיענות להזמנותיו לבקר באחוזתו. סיפרו לי שהוא חי בתוך אגדה, או חלום. אבל נחזור לענייננו. תוך כדי שיחה הבנתי שרוזטי לא מעריץ גדול של הדמוקרטיה, אבל הוא מודע היטב לנזק האדיר שהמשטר הפשיסטי של מוסוליני גרם לאיטליה. לכן כל מה שמריח מדיקטטורה שנוא עליו. הסתבר שהוא חושב כמונו... ביותר חריף. לדעתו ארה"ב הייתה צריכה להפציץ כבר מזמן את הכורים הגרעיניים של איראן ושל צפון קוריאה, ואז הסדר וההיגיון היו חוזרים לשלוט על פני כדור הארץ. במקום זה הם מגישים תלונות באו"מ, ומועצת הביטחון היא גוף אימפוטנטי בגלל הרכבה. הוא הרים את שתי ידיו ושאל:
     "ומה אנחנו, בני תמותה בנאליים, יכולים לעשות?"
     "ואז ניגשתי לגיוסו לפי המסלול שלנו. האיש הוא איתנו בלב ונפש. לאחר שהסברתי לו שהכוונה היא לשבש נאום של מנהיג, דיקטטור, הוא צחק ואמר:
     "ידידי, דע לך שקשה מאוד לייצר מכשירים שמשמיעים מוזיקה איכותית ואמינה. אבל רעש, קקופוניה, פיצוץ אוזניים, שיבוש תקשורת - זה הרבה יותר קל."
     הוא יעבוד על זה. עמדתי גם על הצורך במכשיר שיוכל לשדר לתוך מערכת הגברה במעגל סגור, למשל מערכת רמקולים לאורך מסלול של מצעד, המחוברת לחוטי חשמל ושאין לנו אפשרות פיזית לגשת ולהתחבר אליהם. כמו כן ביקשתי שיפתֵח לנו ציוד לשיבוש תקשורת קווית ואלחוטית. הוא אמר שכל זה כבר קיים ועליו רק לארגן את הציוד המתאים למשימה מוגדרת שנתאר לו בבוא העת. האיש הזה התלהב מהרעיון. יצאתי בהרגשה שסיפקתי לו עניין חדש ושמחה בחיים, משהו שמחוץ לשגרה. כעת צריך לתת לו קצת זמן לעבוד על זה."
     בשמעה את סיפורו, אן נזכרה בשיחתה עם בולנז`ה ובמוחה חלפה מחשבה `שהנה מתוך ארבע פניות ראשונות, שלושה חושבים כמונו. אין זו עדיין סטטיסטיקה, אבל זה מעודד. זו מעין אינדיקציה שאנו מייצגים רוב גדול של אנשים חושבים, ופרוש הדבר שהצדק איתנו.` היא הייתה משוכנעת שאם היו עורכים סקר דעת הקהל, התוצאות היו מוכיחות את זה. הם האזינו לו בעניין רב, מה גם שהייתה לו דרך לספר באופן ציורי ומעניין. הם הרעיפו עליו את ברכותיהם על הצלחתו.
     כעת הגיע תורה של אן והיא סיפרה בפרטי פרטים את מהלך גיוסו של בולנז`ה, איש הלוויינים. גם היא זכתה בתשבחות שהסתיימו בהרמת כוסית. סר סדריק שהתמחה בלייזרים אמר:
     "רבותי, האם ברור לכם מה פרוש לוויין שאנו יכולים להתקין בו ציוד שלנו? אינני יודע עד כמה אתם מתמצאים בנושא הלייזר בימינו. רק זאת אומר: יש כיום סוגים שונים של לייזרים . אם נתאים לייזר ספציפי, נוכל לפגוע מהלוויין במטרות לפי בחירתנו, אם כדי לפוצץ מטענים, לשבש רדאר שמנחה טיל למטרתו, אולי לפגום בפעולתו של כור גרעיני ואולי אפילו לחסל את הרודן עצמו. כל זה חייב בדיקה." אן הגיבה מיד:
     "לא! ואני מבקשת שנקודה זו תהייה ברורה, אני מקווה שעל דעת כולנו: אנחנו לא `מחסלים`. זה עניין לצבאות. אולי לארגוני מחתרת או לטרוריסטים."
     "אן, אם הפגיעה ביוקרתו של המנהיג תגרום להפיכה, או למרד, שגם בו יהיו לבטח קורבנות אדם, שבסופו של דבר יביא לחיסולו בדרך זו או אחרת... מה ההבדל הגדול?" שאל סר סדריק.
     "בבקשה. שהם עצמם יחסלו אותו. אם זה רצון עמם. תפקידנו הוא רק להכין את הקרקע. ליצור את התנאים. ואני עומדת על דעתי זו. אם אתם חושבים אחרת, אולי נאלץ להגדיר מחדש מי אנחנו ומה מטרתנו." אמרה אן נחרצות. השתררה דומיה. היה זה רגע קריטי. על נקודה זו עלולה הייתה העמותה להתפרק, או במילים אחרות: לנפוח את נשמתה בטרם הגיעה לבגרות. האדמירל הפר את הדממה:
     "הייתי מגדיר את זה כך: מטרת העמותה שלנו היא לפגוע ביוקרתם של דיקטאטורים, להביך אותם בפני עמם, לגרום להם לאבד את ביטחונם העצמי וכדומה, במטרה שיוותרו על שאיפותיהם המגלומניות. אם פעילותנו הבלתי לוחמנית, תגרום למהומות ולכך שהרודן יתאבד, או ייהרג, ואפילו אם כתוצאה מכך יהיו עוד קורבנות, אין זה מענייננו. למעשה, אלה צריכות להיות התוצאות המתבקשות מפעילותנו. האם הבהרתי את עצמי?" שוב השתררה דממה. אכן, הייתה זו בעיה עקרונית ומצפונית.
     "אני מסכימה להגדרה שלך. לא הייתי יכולה להגדיר את זה יותר טוב." אמרה אן.
     "רבותי, נזכרתי שבצעירותי," הוסיף האדמירל, "אחד הרווקים בינינו נשאל מדוע הוא לא מתחתן. הוא השיב שאם יתחתן, יהיו לו ילדים, וכי לידה כרוכה בדם. והוא מתנגד להקזת דם. אל נא תשכחו שהתאחדנו דווקא מפני שהדמוקרטיות דומות לאותו רווק."
     "אני מצטרף להגדרה של פטריק," אבל אל תשלי את עצמך אן, תהיה ההגדרה אשר תהייה, בסוף יהיה דם." הוסיף סר סדריק.
     "אני רוצה להתייחס לחומר ההדברה של למקה. הוא אמר שהחומר מוכן ושרק צריכים לנסותו בשטח. אינני רואה את אחד מאתנו עושה את זה. יהיה צורך לקנות או לשכור משאית אחת או שתיים ועוד רכב לצורך ליווי, ולצאת לאזור מרוחק כלשהו שצריך לאתר מראש, ולפזר את החומר לאורך מסלול נסיעה ולהסיע עליו את המשאיות שלנו. בשלב הבא נצטרך לעשות ניסיונות דומים עם הציוד האקוסטי. אני חושבת שהגענו לשלב שבו אנו כבר זקוקים לכסף ולאיש או לאנשי מבצעים, ורצוי שיהיו בעלי רקע מבצעי מוכח". אמרה אן. האדמירל הגיב:
     "את צודקת בהחלט, אן. בראשית דרכנו חשבתי שכל מגויס שלנו, מעצם העובדה שהוא עומד בראש ממסד או מכון, או חברה, ייצר את הכלים במסגרת עבודתו השוטפת ושנוכל להסתפק בכך. כעת, לאור מה שהזכרת, נראה לי שטעיתי אז. קודם כל ברגע שנתחיל לפעול, נזדקק לכסף. להרבה כסף. והנה, כפי שהזכרת, כבר דרושים כמה כלי רכב. בעתיד הקרוב אני רואה שניאלץ לשכור או לקנות מטוס קטן. האיש, או הצוות המבצעי, יצטרך לנסוע למקומות מרוחקים, לשהות במלונות ולעשות כל מיני פעולות שעולות כסף. לדעתי מדובר כאן במיליוני לירות שטרלינג, או אם תרצו אירו או דולרים אמריקאיים. מניין ניקח את הסכומים האלה?" סר סדריק אמר:
     "ואיפה נייצר את הציוד שיידרש למבצעים?  למשל אריזות שונות לצורך הניסויים בשטח? וחלקי ציוד אלקטרוני, שנצטרך להסוות בתוך מכשירים ביתיים תמימים? אין לי ספק שנזדקק למעבדה או לבית מלאכה. גם זה יעלה כסף". אן לחשה, מהורהרת:
     "אין זאת כי אם עלינו לגייס תורם בעל אמצעים." ואז הוסיפה בקול רם: "האם מישהו מכם מכיר איזה מיליונר, או מוטב מיליארדר?" האדמירל הצביע ואמר:
     "אני מכיר מיליארדר אמריקאי. שמו ג`ון לסטר (John Lester). אם איני טועה הוא צריך להיות בגיל המתקרב לתשעים. הוא החל את עסקיו בקניית ציוד צבאי שנשאר בשדות הקרב של מלחמת העולם השנייה, הכל בפרוטות בתור פסולת ברזל (scrap iron). לפעמים אפילו בחינם, בתנאי שיפנה אותו על חשבונו. רבים עשו כמוהו ואינני יודע מה עלה בגורלם. אבל הוא התעשר והשקיע בנפט ובדומה. כבר לפני כמה שנים הוא נחשב לאחד המיליארדרים הגדולים בעולם. אינני יודע כמה יש לו, אבל מה שגרוע מזה: אינני יודע אם הוא עדיין בחיים.  אבדוק ואם הוא עוד איתנו, אנסה להקים עמו קשר. אחר כך נראה. אבל מוטב לא לבנות רק עליו. כדאי שכולנו נאמץ את זיכרוננו, שמא אי שם מסתתר איזה שהוא עשיר מופלג."
     אן האזינה לדבריו באוזן אחת כי את מחשבתה העסיקה בעיית המבצעים. בעיני רוחה כבר ראתה `מחלקת מבצעים` שמסוגלת להגיע לכל מקום, להשתיל מכשירים, לשבש פעולות של הדיקטטורים ובדומה לזה. היא ידעה שזו משימה מיוחדת, כי אנשי מבצעים לא יכולים להיות בגילם של שני עמיתיה או של האישים הנכבדים שגייסו. זהו זן אחר של אנשים. תתעורר גם בעיית אמינות ונאמנות. וזה גם יעלה כסף, כי לאנשים צעירים צריך לשלם שכר עבודה. היא תחשוב על זה. הם ראו שאן שקועה במחשבות והאדמירל כיחכך בגרונו. היא שבה אל המציאות והתנצלה:
     "סליחה. חשבתי על גיוס איש מבצעים, אחד או יותר. אני חוששת שלא נוכל להעסיק אנשים בגיל מתקבל על הדעת ללא שכר. וזה מחזיר אותנו לבעיית התרומה. או!" פלטה לפתע. ולמראה פניהם המופתעות הסבירה:
     "עלה בדעתי... כלומר חשבתי שאולי... בקיצור, לא מזמן פגשתי קרוב משפחה, בן דוד מדרגה שנייה, ממשפחת קופר, כשמי לפני נישואי. הבחור הוא רב סרן (major) בדימוס. הוא לחם בעיראק במלחמת המפרץ הראשונה ב – 1991 כמפקד יחידת קומנדו והוא עטור אות הצטיינות. כיום יש לו מכון כושר ומטווח ליד לונדון. עובדים איתו כמה בחורים שלחמו ביחידתו ולדבריו הם נאמנים לו כאילו היה עדיין מפקדם. מה דעתכם לנסות לגייסו?"
     באותו רגע שני הגברים חייכו וחשבו כל אחד בדרכו: `איך האישה הזאת מוצאת פתרונות לכל בעיה שמתעוררת!` ולאחר דממה קצרה, סר סדריק שאל:
     "מה אתה אומר פטריק?"
     "אני חושב כמוך. תבדקי לו את החום, אן."
    
                                                 8                                                                                                                                                                                                                                                      
     בערב, לבדה בדירתה, אן הגתה בטניה. `כנראה שאותו לוסיין מעסיק את טניה כהוגן. בחור צעיר כזה מסוגל לשכב איתה כל לילה, אולי אפילו במשך כל הלילה, כך שהיא בגילה, לבטח מסתובבת כמו סהרורית. מאושרת אך מבולבלת.` חשבה אןלעצמה. `טניה עוסקת במין באופן כפייתי. ואני? האם באמת אני מפסידה משהו?`
     למזלה של אן, טניה לא התקשרה אליה במשך כל השבוע. אן שיערה שהאישה המסכנה נופלת מהרגליים. כמעין עננה, חלפה לנגד עיניה תמונה שדבר כזה קורה לה: שהיא מוצאת במיטתה בחור צעיר ששוכב איתה כל הלילה. אבל מיד סילקה את המחשבה המוזרה הזאת. בסך הכל מעז יצא מתוק, כי הודות לרומאן של טניה, היא מצאה פנאי לקדם את עניני העמותה. אן החליטה לשאול לשלומה של טניה וצלצלה אליה, אך לא הייתה תשובה. `בעצם, בשעה כזאת היא בוודאי בתיאטרון.` אמרה לעצמה והלכה לישון.
         בבוקר,לפני צאתה מהבית צלצלה שוב לטניה ולא נענתה. אן החליטה לקפוץ אליה בדרך לאוניברסיטה והזמינה מונית. היא עלתה לדירתה של טניה, צלצלה כמה פעמים, דפקה בחוזקה בדלת, תחילה באצבע ואחר כך באגרוף, בחשבה שטניה שקועה בשינה עמוקה אחרי ליל אהבים מתיש עם הסטודנט שלה. לבסוף התייאשה ומיהרה לאוניברסיטה.
     בצהריים התקשר מרטין מלונדון. "מחר אני בפריס," אמר "האם תסכימי לאכול אתי צהריים?"
     "בחפץ לב," השיבה, "בשעה אחת במסעדה `שלנו`?"
     "סגרנו עסק."
    
     אחרי הצהריים שבה אן לדירתה. עוד לפני שהספיקה להניח את התיק נשמע צלצול בדלת. היא הופתעה. הדבר לא היה רגיל, כי הדלת מהרחוב נעולה, ומי שרוצה להיכנס לבניין חייב לצלצל באינטרקום ולהזדהות כדי שיפתחו לו. `אולי זה השוער (concierge), או מישהו מהשכנים?` חשבה בליבה. היא הציצה בעד העינית וראתה פני גבר צעיר בלתי מוכר. מיד שמה את שרשרת הביטחון, פתחה חריץ צר ומיד הבחינה שהם שניים. לפני שהספיקה לשאול איך הם נכנסו ומה רצונם, זה שראתה בעינית הושיט לה תעודה ואמר:
     "Police Judiciaire. (משטרת זהוי פלילי) האם את גברת דיופרה?" אן הינהנה, מופתעת.
    "אנחנו צריכים לשאול אותך כמה שאלות. אפשר להיכנס?" מחשבתה הראשונה הייתה על העמותה, אבל מיד ביטלה אפשרות זו כי עד עתה הם לא עשו שום דבר בלתי חוקי ובכלל שום דבר שמישהו יודע עליו ושיכול לגרום לחקירת משטרה. ואם כן מה? אף פעם לא היה לה כל מגע שהוא עם המשטרה. מימיה אפילו לא דיברה עם שוטר. היא החווירה וחשה קצת ברע. בלית ברירה היא הכניסה אותם והציעה להם לשבת. אחר כך התיישבה מולם ושאלה:
     "באיזה עניין יש לי הכבוד?"
    "אני inspecteur  (מפקח) הנרי מרנייה (Henri Marnier) וזה הקולגה שלי מוריס דלגדו (Maurice Delgado ). אנחנו עורכים חקירה וחשבנו שתוכלי לעזור לנו."
     "אני? באיזה עניין?"
     "האם את מכירה אישה ששמה טניה ז`רר?" אן נדרכה:
     "מכירה? זו הידידה הכי טובה שלי. היא הסתבכה במשהו?" ולפתע החווירה. חלף במוחה כבמבזק שהסטודנט שלה סיבך אותה בסמים.
     "מיד נגיע לזה. אבל אני מבקש אותך שתעני על שאלותי. מתי ראית אותה בפעם האחרונה?" אן נהייתה מודאגת. כעת משהו לא מצא חן בעיניה.
     "היא הייתה אצלי בפעם האחרונה לפני כעשרה ימים. לא אוכל לומר בדיוק באיזה יום. היא באה בערב, ישבה כחצי שעה ומיהרה ללכת."
     "האם זה היה מקובל ביחסים ביניכן שהיא תישאר זמן כל כך קצר? האם רבתן?"
     "אף פעם לא רבנו. היא מיהרה כי מאהב חדש חיכה לה."
     "היה לה מאהב?" אן חייכה חיוך עצוב במקצת:
     "לטניה יש תמיד מאהב, לפחות אחד. אבל הפעם היא מיהרה כי היא אמרה שהמאהב החדש שלה, שהוא סטודנט צעיר מחכה לה בקוצר רוח בדירתה."
     "ידוע לך מיהו המאהב הזה?" אן התחילה לחשוש שטניה אכן הסתבכה במשהו. היא אמרה:
     "לא. לפני שיצאה היא אמרה שהוא סטודנט בן עשרים ושמו לוסיין והוא מחכה לה עירום במיטתה." השניים החליפו מבטים.
     "ואחרי זה?"
     "עד אמש היא לא התקשרה, ואני לא רציתי להפריע לה ברומן `המיוחד` הזה. קחו בחשבון שהיא אישה בת ארבעים פלוס ומאהבים בני עשרים לא כל כך... אבל אמש הייתי סקרנית לדעת מה קורה וצלצלתי אליה."
     "את דיברת איתה אמש?"
     "לא. לא הייתה תשובה והשארתי על המשיבון הודעה קצרה שתתקשר. בעצם זה היה טבעי שהיא לא בבית, כי בשעות הערב היא בדרך כלל בתיאטרון. אבל הבוקר, בדרכי לאוניברסיטה, החלטתי לקפוץ אליה לרגע. צלצלתי ודפקתי אבל היא לא הגיבה. הסקתי שהיא ישנה שינה עמוקה, אחרי ליל אהבים עם הסטודנט שלה. אחר כך חשבתי שאולי הם נסעו לאיזה מקום. אולי לחופשה?"
     "יש לנו דיווח של עד ראייה שראה אותך יוצאת מדירתה הבוקר."
     "מה?" אן הזדעזעה "זה שקר מוחלט. עמדתי בפני דלת סגורה, צלצלתי ודפקתי כל כך חזק שכל אחד היה יכול לשמוע. מי שראה אותי יוצאת מהדירה משקר או שהוא הניח כך." כעת אן חשה מאויימת והחווירה. היא שאלה:
     "קרה לה משהו?"
     "גבירתי, טניה ז`רר מתה. היא נרצחה במיטתה." אן כמעט התעלפה, אבל במאמץ אדיר נשארה לשבת במקומה. היא עצמה את עיניה והחווירה כסיד. לפתע הבינה את המציאות:
     "ואתם חושדים בי שרצחתי את חברתי הטובה ביותר?"
     "אומרים כך. אבל אנחנו גם יודעים שהיא הייתה ארוסתו של בעלך ושאת גזלת אותו ממנה. האם לפי הגדרתך גם זה נקרא החברה הטובה ביותר?" לשנייה רצתה אן להתנפל על האיש השפל הזה ולתפוש בגרונו, אך שוב שלטה בעצמה וחשבה שהיא זקוקה לכוס מים ולעורך דין טוב. אבל ברגע זה היה עליה להדוף את הרמזים המכוערים האלה. היא אמרה:
     "נכון. היא הייתה ידידה טובה של בעלי המנוח, הקולונל דיופרה. אבל מטרתה בחיים הייתה הבמה. היא נישאה לתיאטרון. היא לא רצתה להתקשר עם גבר אחד. היא רצתה להיות ציפור דרור. אם תחקרו בסביבתה, תוכלו לאמת את דברי. דווקא מפני ששחררתי אותה מהתחייבות כלפי דיופרה, היא הייתה אסירת תודה לי והתיידדנו ידידות נפש מאז ועד היום הזה." ופתאום היא שאלה: "איך זה קרה? מתי? מה הוא עשה לה? חנק אותה? למה?"
     "צר לי לומר לך ששיספו את גרונה של גברת ז`רר בתער. גופתה התגלתה אחרי שהלכת, כי אותה שכנה צילצלה למשטרה באומרה שמשהו מוזר מתרחש בדירתה של ז`רר: היא שמעה דפיקות חזקות וכשהציצה ראתה אותך מסתלקת משם בחיפזון. מחלקת זיהוי פלילי עובדת כעת על הממצאים בדירה. זהו המצב כרגע." הוא קם וחברו, ששתק כל הזמן הזה, חיקה אותו. האיש הוסיף:
     "זה הכל לשעה זו. נבקשך לא לעזוב את פריס עד שנודיע לך. נבקשך גם לסור מחר בבוקר למשרדנו, בשעה הנוחה לך, כדי למסור טביעות אצבעות." לשמע דברים אלה אן הזדעזעה. היא, שמעולם לא היה לה כל מגע עם המשטרה, הם רואים בה חשודה אפשרית ודורשים ממנה להתייצב ולמסור טביעות אצבעות, כמו אחת הפושעות. היא מילמלה:
     "מה? אני חשודה ברצח?"
     "לא אמרתי זאת, גבירתי. אמרתי שהחקירה בעיצומה ושנוכחותך עשויה להידרש, וכמובן נצטרך להשוות את טביעות האצבעות שתימצאנה בזירת הפשע גם עם טביעותייך. אני מקווה שלאור הנסיבות את מבינה אותי. תודה לך ושלום."
    
                                               
 
 
     הם הלכו ואן נותרה המומה. עד עתה היא נאלצה לשבת, כנאשמת, מול הקטגורים שלה, ולנסות להוכיח את חפותה ולהציל את שמה הטוב. העלבון היה קשה מנשוא. לרגעים חלפו לעיניה תמונות של אבדן מישרתה, הופעת תמונותיה בעיתונות, מבטיהם הלעגניים של הבריות, הזעזוע, המבוכה והדאגה של הוריה. אבל כעת, כשנשארה לבדה, הפנימה שטניה מתה. טניה, חברתה הטובה נרצחה. אן כבר עברה פעם אחת בחייה אירוע טראומטי במות בעלה. אבל זה היה שונה. מחלתו של ראול התפתחה באטיות. בשלב מסוים נעשה ברור שהסוף קרב. היא חיה עם הידיעה במשך חודשים ולא היה מה לעשות. אבל טניה, הידידה הנחמדה והמטורפת שלה, עם כל החן המיוחד, עם אהבת החיים האדירה שלה, שטניה תמות פתאום? ואיזה מוות. גרון שסוף. איזו זוועה! אן נתקפה צמרמורת. היא נכנסה לחדר השינה, נפלה על מיטתה ופרצה בבכי שכמוהו לא ידעה מאז היותה ילדה קטנה.
     לאחר שנרגעה, רחצה את פניה והחלה לחשוב מה לעשות. קודם כל החליטה שכרגע היא לא תדווח על האירוע לחברי מטה העמותה. אחר כך שקלה אם להתקשר עם עורך דין טוב. גם את זה החליטה לדחות, אם בכלל. השיקול היה טקטי: `אם אפנה לעורך דין, האנשים האלה אולי יראו בכך סימן שיש לי ממה לחשוש וחשדותיהם נגדי יתחזקו`. היא גם חששה שחקירה זו עלולה להפריע לה בפעילותה בעמותה. מה שהדאיג אותה במיוחד הייתה העיתונות. היא הבינה שבשלב זה המשטרה פועלת בשקט. הדבר ודאי דרוש כדי לאפשר לזהות ולאתר רוצח פוטנציאלי. לשם כך היא זקוקה לדיסקרטיות. אם הבחור המאהב הוא הרוצח, ואם הוא באמת סטודנט, כפי שלפחות הציג את עצמו בפני טניה, אזי לא יקשה על המשטרה לאתר אותו. ואם הוא גם השאיר סימנים בדירתה, אולי גם תהיינה הוכחות נגדו ואז הם יניחו לה ואולי שמה לא ישורבב בפרשה. אבל אן חשה צורך לדבר עם מישהו. לספר ובעיקר להתייעץ. מיד חשבה על מרטין. הוא אדם חכם, מאופק, חושב בהגיון ובקור רוח. אמנם הידיד הוותיק היה סר סדריק, אבל, כאמור, היא היססה לערבו בשלב מוקדם זה. והרי היא תפגוש את מרטין בצהריים. המחשבה להתייעץ עם מרטין הקלה על מצוקתה. אולי  גם מקלחת קרה תעזור? היא נכנסה לחדר האמבטיה והתפשטה. בעמדה כך מול הראי הגדול היא התבוננה בגופה העירום. עד כמה שמצב רוחה היה שפוף, שוב חשבה על מרטין. האם הגוף הזה, שלה, יכול לעורר בו תשוקה? היא הביטה בשדיה שהיו עדיין מלאים ולא נפולים, מותניה הצרים ואגן הירכיים המתרחב באופן הרמוני, רגליה הארוכות והחטובות היטב. מלבד כמה קמטים דקיקים בצידי העיניים, פניה נראו צעירות בהרבה מגילה. היא נכנסה תחת המקלחת, פתחה את הברזים, איזנה את חום המים, הסתבנה ועמדה תחת הזרם המיטיב במשך דקות ארוכות. אחר כך התעטפה במגבת הלבנה הענקית שלה והלכה להשתרע על מיטתה. היא שכבה על הגב והמשיכה להתנגב לאט בידה הימנית, עד שהגיעה למפשעה וניגבה את חמוקיה. תחושת גירוי מיני קל חלפה בה. מיד הפסיקה את הניגוב ונזפה בעצמה על שברגעים כל כך לא מתאימים היא נסחפת כך... אן אף פעם לא אוננה. מאז התאלמנה לא היו לה יחסי מין. והנה דווקא כעת, בעיצומה של טרגדיה בחייה, העניין הזה מתעורר לפתע, ושוב בהקשר עם מרטין. אן התנערה, קמה עירומה, ניגשה אל הטלפון והקליטה הודעה במשיבון:
     "מסיבות משפחתיות אעדר בימים הקרובים. נא לא להשאיר הודעות. תודה". מחר בבוקר היא תסור לפרפקטורה לתת טביעות אצבעות ומשם תמשיך לאוניברסיטה. לאחר ההרצאה, היא תצא העירה, תסתובב בחנויות, ורק לאחר זאת תלך לפגישה עם מרטין. ומה אם המשטרה תעלה על הפגישה? מעולם לא מצאה את עצמה בסיטואציה כל כך סוראליסטית. במקרה כזה היא תאמר את האמת, שמרטין הוא קרוב משפחה שלה והיא חשה צורך לספר למישהו על חלום הבלהות שהיא נאלצת לעבור. אין זה אלא טבעי, ומרטין איננו קשור לעמותה. על כל פנים עדיין לא.
     למיטב ידיעתה, לטניה לא היו קרובי משפחה בפריס. הן גם לא הרבו לדבר על עניינים אלה. אן ידעה שהוריה של טניה גרים בברטן (Bretagne) בצפון מערב צרפת, ושהיא ביקרה אצלם לעתים רחוקות מאוד. פעם אפילו הייתה איתה בעת ביקור כזה. טניה הייתה בת יחידה שיצאה בגיל צעיר לחיים עצמאיים למגינת ליבם של הוריה, שראו בה מופקרת. כל ביקור שלה אצלם הסתיים בסקנדל והיא הסתלקה משם בטריקת דלת. אן לא ידעה את כתובתם, אבל היה זה תפקידה של המשטרה להודיע להם. היא עוד חשבה שבאם היא תיהפך לחשודה, ואצל `המפגרים האלה` הכל אפשרי, אולי היא תזדקק לעדים לטובתה. למשל שלא יצאה מביתה באותו לילה. אולי גם עדי אופי, או כאלה שיעידו שבינה לבין טניה היו יחסי חברות אמיתיים ושהן אף פעם לא רבו. ומה עם חבריה לעמותה? קודם כל היא צריכה להימנע מכל מגע איתם בימים הקרובים. אבל כשתפגוש אותם, האם תספר? עד עתה אין להם מושג שהייתה לה חברה כזאת. ומה יקרה אם הפרשה תצא לעיתונות ושמה יוזכר, אולי אפילו כחשודה?
   
      בבוקר אן התלבשה בצניעות, שלא לבלוט, בלעה כוס קפה, הזמינה מונית ונסעה לפרפקטורה. במונית שמעה עיקרי חדשות בקצרה. בין היתר נאמר שאתמול נתגלתה בביתה בפריס גופתה של השחקנית והבמאית הידועה טניה ז`רר שנרצחה בדירתה באופן אכזרי. המשטרה פתחה בחקירה. ותו לא! הקריין עבר להודעה הבאה. אן נשמה לרווחה: אולי עוד יום של שקט?
     לאחר שלקחו ממנה את טביעות האצבעות, נשארו אצבעותיה שחורות. היא הסבירה לשוטר שעליה להרצות עוד מעט באוניברסיטה... הוא היה אדיב ונתן לה מטלית ספוגה בחומר כימי אשר ניקה את הצבע. אחר כך הלכה לשירותים לרחוץ את ידיה עם סבון. כשהיא יצאה לרחוב, שאלה אן את עצמה האם יהיה לה הכוח הנפשי לעמוד על הקתדרה, באולם הרצאות גדוש סטודנטים? ואז, בפעם הראשונה בימי חייה, עשתה מעשה: נכנסה לביסטרו הקרוב ושתתה כוסית קוניאק.
    
     הפעם אן שמחה במיוחד לקראת הפגישה עם מרטין. סוף סוף, אחרי שעות רבות של מתח ודאגה היא תוכל לפתוח את ליבה בפני ידיד, לשמוע מה בפיו ולבקש עצה. מרטין המתין לה במסעדה. כמנהגו, הוא קם לקראתה, הם החליפו נשיקה על הלחי, ישבו והזמינו את האוכל. מרטין חש מיד שאן לא רגועה. הוא חייך אליה בחביבות ושאל:
     "אני רואה שמשהו מטריד אותך."
     "אכן יש לך עין חדה." ברגע זה הגיע המלצר והם הזמינו. האוכל הגיע ותוך כדי אכילה, היא סיפרה למרטין בפרטי פרטים את פרשת הרצח והחקירה.
     "קודם כל אני מבקשת לשמוע את דעתך על כל העניין הזה, במה שנוגע לי."
מרטין הקשיב מבלי להניד עפעף. הוא המשיך לאכול בשקט, כאילו היא מספרת לו דברים חסרי חשיבות. כשסיים את המנה, ניגב את פיו במפית, קיפל והניח אותה ליד הצלחת ואז החל לדבר, יותר כמי שחושב בקול רם מאשר כמי שמשיב על שאלה:
     "אם אף פעם לא שהית בחדרה של חברתך, ברור שלא ימצאו בו טביעות אצבעות שלך. לעומת זאת, אם נצא מהנחה שהיא נרצחה על ידי המאהב הצעיר, אין ספק שימצאו הרבה טביעות אצבעות שלו בכל מיני מקומות בדירה, כי הוא נהג לרבוץ שם ימים ולילות. זה כמובן עוד לא אומר שהוא הרוצח. אבל אותך הם ימחקו מיד מרשימת החשודים. לדעתי,  כשהם ביקרו בדירתך וחקרו אותך, הם כבר ידעו שאינך הרוצחת. צורת הדיבור הזאת, מתן הרגשה לכל נחקר שהוא חשוד, זו שיגרה שהם לומדים בקורס לחוקרים. `תפחיד את הנחקר, תן לו לחשוב שהוא החשוד, ואז, כדי לנקות את עצמו הוא יספר כל מה שהוא יכול.` זה מה שהם עשו לך. אינני מאמין שהם עוקבים אחרייך, או שהם יקשיבו לטלפון שלך. אין להם גם כוח אדם לזה. את חייבת להירגע, ולחזור לשגרת חיים נורמאלית. אם ימשיכו להטריד אותך, אמרי להם באופן ברור שאת דורשת שלא ימסרו את שמך לעיתונות, כי אם הם יגרמו לפיטורייך מעבודתך, לא תהיה לך ברירה אלא לתבוע אותם תביעה אזרחית בבית המשפט לתשלום משכורתך לכל ימי חייך. לפעמים דבר כזה מרתיע אותם. במקרה שלך, הם יבינו שהם עלולים לעשות לך עוול רציני. זאת הדיאגנוזה שלי לשעה זו. ועוד נשוב לדון בדבר לפי ההתפתחויות. דבריו השפיעו עליה כאילו הוא היה המלאך המושיע עצמו. בטחונה העצמי שב אליה כבמטה קסמים. לפתע חשה שהיא מוכנה לכל עימות.
     "אתה לא מתאר לעצמך עד כמה הרגעת אותי. טוב שפגשתי אותך כבר היום. אחרת הייתי ממשיכה לחיות בתוך הסיוט הזה עוד כמה ימים." היא רצתה עוד להוסיף ולומר כמה היא מעריכה את קור רוחו ואת החשיבה הצלולה שלו, ועד כמה היא חשה חיבה אישית אליו, אבל המלצר הביא את המנה הבאה, והציל אותה מההשתפכות הזאת. במקום המילים, בעת הפרידה היא נישקה אותו הפעם מכל הלב והשהתה את לחייה על שלו כמה שניות.
                  
                                               10
 
         אן המתינה לעיתון בקוצר רוח. בכותרת רעשנית נאמר שהמשטרה ממשיכה בחקירה. שטניה נשחטה בתער. שבדירה נמצאו טביעות אצבעות רבות. שדלת לחדר האיפור של השחקנית נפרצה בכח עד שנעקרה מציריה.למשטרה אין ספק שהגברת ז`רר נרצחה על ידי מאהב ששהה תקופת מה בביתה. כפי הנראה התאכזר אליה והיא הסתגרה באותו חדרון, והוא פרץ פנימה בכוח, גרר אותה אל המיטה ושם הרג אותה מסיבה שעדיין לא הובררה. לפי עדויות מסוימות, הוא כנראה סטודנט צעיר. המשטרה חוקרת בכיוון זה ומבקשת את עזרת הציבור בקשר לזהותו או תיאורו של האיש.
     שמה של אן לא הוזכר ורווח לה. נאמר שהרוצח הוא סטודנט ושהמשטרה חוקרת בכיוון זה. אבל הרי כל עולמה של טניה היה בחוגי התיאטרון. אן הניחה שהבחור, סטודנט או לא, נהג לחכות לה בסביבת התיאטרון, כלומר באולם בעת החזרות, בחדרי ההלבשה, או בחוץ אחרי ההצגה. ייתכן ששם אפשר למצוא עדים שראו אותו. אן הייתה מוכנה ללכת לשם ולשוחח עם אנשים. אבל מוטב שישכחו ממנה. שהמשטרה תעשה את עבודתה.
     אותו לילה, חלמה אן שהיא נמצאת בדירתה של טניה ובחור בלונדיני גבוה, עומד כשגבו מופנה אליה, כך שאת פניו היא לא רואה. טניה שוכבת על מיטתה ובגדי הבחור מגואלים בדם. אן התעוררה בבהלה וזכרה את הסיוט על כל פרטיו. היא התיישבה על מיטתה ובהתה בחשיכה. זהו בדיוק הבחור שטניה תארה לה בכמה מילים בשעה שביקרה אצלה אותו ערב. היא גם אמרה ששמו לוסיין ושהוא יפהפה. אן זכרה כל מילה. ייתכן גם שהיא ראתה את טניה חולפת עם הבחור מתי שהוא איפה שהוא, ולא שמה לב, אבל התמונה נחרטה בתת מודע שלה וכעת צצה.
     היא הביטה בשעון: חמש בבוקר. להירדם כבר אין סיכוי. היא הלכה להכין לעצמה משהו לשתות. בשבתה כך על שרפרף במטבח, יחפה ובכתונת לילה, הרגישה צורך לשוחח עם החוקר שביקר אצלה. היא לא ידעה בדיוק לשם מה. אולי רצתה לשמוע מפיו שהיא כבר נמחקה מרשימת החשודים שלהם. ואולי, בסתר ליבה קיוותה לשמוע מפיו את תיאורו של הרוצח, כדי שתוכל לאמת או להזים את החלום, או ליתר דיוק: את דמותו של הרוצח שראתה בחלום.
     ואכן הדבר הראשון שעשתה בבוקר היה לטלפן לפרפקטורה. המפקח מרנייה היה אדיב מאוד והזמין אותה לעבור במשרדו בדרכה לאוניברסיטה.
     "שבי בבקשה, פרופסור דיופרה. אפשר להציע לך כוס קפה?" היא שתתה בבית, אבל חשבה שלמען האווירה הטובה עליה לקבל את הצעתו.
     "מה מביא אותך אלינו?" שאל. אן לא הכינה מראש מה לומר.
     "אינני יכולה להירגע ממות חברתי. רציתי לשמוע אם יש התפתחות כלשהי בחקירה." 
     המפקח התנצל בפניה על הצורה בה חקר אותה אותו ערב בביתה. הוא הסביר, מה שמרטין כבר אמר לה, שזו שיגרה ומחובתו למלא את תפקידו בהתאם לנהלים. על כל פנים, הרגיע אותה, אין נגדה שום חשדות ושמה לא ישורבב בפרשה. היא חופשייה, כמובן, לעזוב את העיר. אם יזדקקו לעדות נוספת, יזמינו אותה.   
     "ומה עם הרוצח?" שאלה.
     "בדירתה נמצאו סמים קשים, אבל בנתיחה שלאחר המוות, לא נמצאו שום סימני סמים בגופתה של הגברת ז`רר. זאת אומרת שהרוצח הוא, כפי הנראה, צרכן סמים קשים. חוץ מזה, מעדויות של אנשים שראו אותו, או על כל פנים ראו אותה בחברת אדם צעיר, מסתבר שהוא בחור גבוה, בלונדיני. אנחנו חוקרים כמובן גם בכיוון זה. אלא שעל התער בו היא נרצחה נמצאו בברור טביעות של שני אנשים. וזה לא לפירסום." אן הזדעזעה קלות: זה היה  תיאורו של האיש שראתה בחלום. היא רצתה לדעת מתי תתאפשר ההלוויה? הוא השיב שהם במגע עם הוריה שגרים הרחק מפריס ומתקשים להגיע. בסופו של דבר הם יתאמו משהו וכמובן שיודיעו לה. הוא מקווה שהעניין יוסדר תוך שבוע. אן הודתה לו מאוד. מצד אחד ירדה לה אבן מהלב: אין חשד נגדה ושמה לא יוזכר. מצד שני התרשמה, אולי מטון הדיבור של המפקח, שהמשטרה לא מייחסת לתיק הזה (`טניה הפכה לתיק`) חשיבות `מי יודע מה`. יש להם בוודאי פשעים נוראים אחרים, רוצחים סידרתיים, אנסים, ומה לא. אם אמנם כך הדבר, אולי בכל זאת היא תרחרח קצת בסביבת התיאטרון. יהיה זה טבעי בהחלט אם תבוא לשם לשוחח עם הקולגות של טניה, על ימיה האחרונים של חברתה הטובה. רבים מהם מכירים אותה, כי לא פעם נפגשה עמה שם. אולי אפילו מבלי שתשאל הם יגידו משהו הקשור בבחור. היא תמצא לה זמן מתאים לכך.
           
     העננה הכבדה שרבצה עליה התפוגגה לה ואן שבה אל המציאות. הדבר הראשון שחשבה עליו היה כמובן התפקיד שהוטל עליה לנסות ולגייס את מרטין קופר כקצין המבצעים של העמותה. אן התקשרה אליו ללונדון. הוא שמח לשמוע את קולה.
     "אהיה בלונדון לסוף השבוע אצל הורי ועם ילדי."
     "נהדר. את מוזמנת לארוחת ערב." הזדרז מרטין להגיד.
     "תודה. לצערי אני רואה אותם כל כך מעט שמחובתי להקדיש להם את כל זמני. אבל ביום שני אני יכולה להתעכב בלונדון. אם זה מתאים לך, אשמח לקבל את הזמנתך, אבל לארוחת צהרים, כי אחר הצהרים עלי לחזור לפריס."
      "אם כך," אמר, "הייתי רוצה להראות לך את המכון שלי בבוקר, ולקחת אותך משם למסעדה. הולך?" היא הסכימה בשמחה והם קבעו להיפגש בעשר בבוקר בפינת הרחוב בקרבת בית הוריה, משם הוא יבוא לאסוף אותה ברכבו.
    
     בלילה האחרון בבית הוריה נדדה שנתה של אן. עד כמה שהדבר נראה לה מוזר, היא לא יכלה לחדול מלהרהר בפגישתה מחר עם מרטין כמו שבהיותה ילדה, הייתה חסרת סבלנות לראות איזו מתנה תקבל ליום הולדתה. ומה שהעסיק את מוחה לא הייתה משימת גיוסו, שנטלה על עצמה, אלא דווקא דבר טיפשי לכאורה: הנשיקה על הלחי. בפעם הראשונה כשהם נפגשו בפריס, ולאחר שהתוודעו זה לזו, הם התנשקו באופן טבעי, כשני קרובי משפחה שלא התראו שנים ארוכות. בפגישתם השנייה, במסעדה, הם התנשקו על הלחי, באופן ספונטאני, כבני משפחה. ומה כעת? כשתפגוש אותו מחר בבוקר, האם הם רק יתנשקו או גם יתחבקו? היא הניחה שזה יהיה תלוי בתנאים ובסביבה... איך הם ייגשו איש אל רעותו...אם יהיו אנשים בקרבת מקום... ובכלל, איזו חשיבות יש לזה? היא התהפכה על צידה השני, אבל השינה לא באה. הנשיקה המשיכה להטריד. `כנראה שהדבר כל כך חשוב לי, מפני שאינני אדישה למרטין. אולי פיתחתי סנטימנט מיוחד אליו,` אמרה לעצמה. `יכול להיות שאני מושפעת מהרומן של טניה, ואולי יש בזה משהו פרוידיסטי.`
     בבוקר אן קמה רעננה ועליזה. היא הקדישה הרבה תשומת לב להופעתה, ללבוש, לאיפור, לתסרוקת... היא ידעה היטב שכל זה אינו לכבוד פרידתה מהוריה ומילדיה, כי אם לקראת פגישה עם גבר.
     מרטין החנה את מכונית הספורט שלו בקרבת מקום והלך לקראתה ברגל. בראותה אותו מתקדם לקראתה, גבוה וזקוף, החליטה שספונטאני או לא – היא תיתן לו נשיקה של ממש. ככל שהתקרב, שמה לב עד כמה הוא גבר יפה ומושך, גבר אמיתי שנעים להתנשק איתו. מאז מות בעלה היא התנשקה רק עם הוריה וילדיה, להוציא את חברתה טניה, שלפעמים, כשהייתה סיבה מיוחדת לכך, גם הן התנשקו. היא לא רצתה להודות בזה לעצמה, אבל בתוך תוכה היא השתוקקה למגע של גבר, ולא רק בשביל נשיקה חטופה על הלחי. עניין זה הטריד אותה מדי פעם בלילה במיטה, היא התהפכה מצד לצד, חיבקה את הכר, וידעה שהייתה רוצה מאוד שמישהו יאמץ אותה בחוזקה אל ליבו וילחץ אותה...ישכב עליה. הרהור קצר וחולף.
     מרטין לא התנזר מנשים. להיפך, היו לו ידידות רבות איתן בילה ימים וגם לילות. אבל לא דובר באהבה. רק בידידות וביחסי מין. באן מצא משהו שונה לחלוטין. משהו מיוחד. אישה בשלה, אלגנטית, מטופחת, אינטליגנטית, יפה ובעלת גיזרה כלבבו. כבר בנשיקה הראשונה ההיא בפריס התעורר בו רגש מיוחד אליה. הרוך, הבושם... לא ידע להגדיר. אחרי פרידתם, הירבה להגות בה. אפילו התגעגע אליה, רגש שלא הכיר כלפי נשים אחרות. והנה היא הולכת לקראתו. הרצון היה הדדי וכך קרה שכאשר הם נפגשו, הם התחבקו והתנשקו כמו זוג נאהבים, אם כי עדיין רק על שתי הלחיים. זה היה ספונטאני ומכל הלב.
     הוא הוביל אותה אל המכונית והם נסעו למכון. במשך הנסיעה שארכה כעשרים דקות, הם דיברו רק על ענייני משפחה. הוא רצה לדעת איך בילתה את סוף השבוע והיא סיפרה בעיקר על הישגי הילדים בלימודיהם. הבן, גי (Guy), שואף להיות קצין בצבא, כמו אביו. יש לו רק התלבטות אם בצבא הצרפתי או בצבא הוד מלכותה. אן אינה רוצה להשפיע עליו. סבו, אביה, משדל אותו כמובן לצבא הבריטי. הבת, ג`ולי, ילדה טובה, רוצה להיות אקדמאית, כמו אמא שלה. אבל לא בהיסטוריה, כי אם בפסיכולוגיה. מדוע דווקא בפסיכולוגיה? ניתן לזמן לעשות את שלו.
     "אגב בהזדמנות הראשונה אתה חייב להיכנס ולחדש את הכרותך עם הוריי." אמרה.
     "אין ספק," השיב, "חבל שהיום אנו ממהרים. לא הייתי רוצה להציץ, לומר `הלו, זה אני` ולברוח. אני בטוח שעוד נמצא הזדמנות יותר טובה."
     מרטין סיפר לה שאחרי השחרור מהצבא, חמישה מפקודיו אמרו: `לכל מקום שתלך, נלך אתך`.
     "הרגשתי חובה לדאוג להם. שנה אחת בזבזנו בחיפושים ובעבודות מזדמנות. ואז הגיתי את הרעיון להקים מטווח אזרחי, שבו אנשים יבואו ללמוד טיפול בנשק ויתאמנו בירי על מטרות מסוגים שונים, כלומר נייחות וניידות וכאלה שמופיעות במפתיע. חשבתי שזה יהיה בדיוק העיסוק המתאים ללוחמים לשעבר שאין להם מקצוע. מצאנו מבנה של מפעל קטן שפשט את הרגל, ושכרנו אותו. מיד הסתבר שהוא גדול מדי בשביל המטווח ואז אחד הבחורים, שנהג להתאמן במכון כושר, הציע שנוסיף גם דבר כזה. הצעתו התקבלה ולמזלנו יש לנו היום עסק משגשג. יש כל כך הרבה לקוחות, שנאלצנו לשכור מדריכים נוספים.”   
     בינתיים הם הגיעו. מרטין הציג את אן בפני חבריו בגאווה בהדגישו: "הכירו נא את בת דודי, הפרופסור להיסטוריה אן קופר-דיפרה". הבחורים ניגשו בזה אחר זה ולחצו את ידה, ומרטין מציג את כל אחד מהם בשמו: "ג`ורג` גראהם, פיליפ בראון, ספנסר פרטרידג`, ג`והן קרמייכל וברנרד ווב."
     כולם החלו לכרכר מסביבה, להראות ולהסביר כיצד פועלים המכשירים השונים, להציג בפניה ולתת לה לנסות בעצמה. זה שישע אותה מאוד. ואז עברו לחלק ה`יוקרתי` לטעמם, הרי הוא המטווח. והדבר אינו כל כך פשוט: לפני שמגיעים למטווח עצמו, יש חדרי לימוד ותרגול. הלקוח לומד לטפל בנשק, לפרקו, לנקותו, להרכיבו ואחר כך לטעון ולפרוק את הכדורים, הוא מתאמן בתנוחות ירי שונות ורק בשלב שני יוצא אל אולם היריות.
     חבשו לאן אוזניות נגד רעש, הציגו בפניה ירי במטרה, וכגולת הכותרת נתנו בידה אקדח והיא ירתה מחסנית שלמה. התוצאות היו נהדרות וכולם הפגינו את התלהבותם מהישגיה. אן חוותה הנאה רבה מהביקור הזה. `הבחורים של מרטין`, כך כינתה אותם כי עדיין לא קלטה את שמותיהם, היו מקסימים, הן בהופעתם, הן בהתנהגותם ובעיקר ביחס החם אליה.
     שעת הצהרים הגיעה. אן הודתה לבחורים מכל הלב ומרטין הסיע אותה חזרה העירה, למסעדה יוקרתית. מזלה שהקפידה על לבושה הבוקר, כי הגברות היו לבושות כמעט כמו לארוחת ערב. לאחר `אפריטיף` הם הזמינו את הארוחה. מרטין דאג להמליץ לה על המנות המיוחדות של הבית והיא שמה לב שהוא בוחר ביקרות ביותר. היא לא שכחה שעומדת בפניה משימת גיוס ובמהלך הארוחה, ברגע מתאים, עוררה את שאלת המצב הבינלאומי. היא ידעה שיש לה כאן עניין עם מפקד קומנדו קשוח, אך לא ציפתה לעמדה כל כך קיצונית. הוא אמר:
     "לפי המצב כיום, המין האנושי הולך להתאבד. אין תרופה ואין ישועה. זה סופי! בני האדם הם אידיוטים. המנהיגים שלהם מטומטמים ופחדנים. הם הקיפו את עצמם בחוקים כביכול `אנושיים` ואלה יביאו בסופו של דבר להרס האנושות. הם נותנים סיוע `הומניטארי` לדיקטטור המגלומן של קוריאה הצפונית כדי שיפסיק את פיתוח הגרעין. כעת הוא יכול להאכיל את העם שהוא הרעיב ומיד לחזור לסורו. ועוד לא הזכרתי את איראן. זה אבוד! אין מה לעשות! אינני בטוח שאנו, הדור שלנו, נמות מוות טבעי."
     אן תפסה את השור בקרניו:
     "ואם היה משהו שאפשר לעשות כדי לעצור את הדיקטטורים, לשבור את ביטחונם העצמי, לרפות את ידיהם, להפוך אותם ללעג בעיני עמם, והיו פונים אליך ומבקשים ממך שתעזור, היית עוזר?"
     "אילו היה משהו כזה, ודאי שהייתי עוזר. הצרה שאין!" מכאן המשיכה אן בשיטה שקבע האדמירל, עד שהגיעה להסכמתו להשתתף בניסיון שלהם. ואז היא אמרה שהיא פונה אליו באופן רשמי, וזאת לאחר שקיבלה אישור לכך ממטה הפעולה שלהם, ולהציע לו להיות אחראי על המבצעים. מרטין הופתע ולא סתיר זאת:
     "על אילה מבצעים את מדברת?"
     היא מנתה בפניו את הצורך לערוך, כבר בשלב זה, ניסויים בשטח בחומרים מסוימים, באזורים שוממים, לסייר במדינות שעל הפרק, לבדוק את אזורי הפעולה בהן וכיוצא באלה. כפי שהוא יכול לראות, הם מכינים דברים רציניים.
     מרטין לגם מן היין, הביט לתוך הכוס ושקע בהרהורים. לפתע אמר:
     "אתם מכינים פעולות סבוטאז` בתוך ארצותיהם?"
     "אנו לא צבא ולא מחתרת לוחמת. לא עולה על דעתנו להתעסק עם חומרי נפץ וסוגי נשק ולבצע פעולות גרילה בתוך ארצות העריצות. אנו אפילו לא מתכוונים להשתמש במילה הכתובה או המדוברת, כלומר תעמולה. את זה כבר עושים גדולים וחזקים מאתנו והוכח שזה לא עוזר. אנחנו רוצים להפוך את הדיקטאטורים עצמם למגוחכים, לשים אותם ללעג, לפגוע בתדמיתם בעיני עמם ובעיני עצמם, להכשיל פעולות שונות שלהם, כדי שיתחילו לפקפק בכוחם ובאוטוריטה שלהם, ואולי אפילו שיטילו ספק ביכולות הצבאיות שהם בנו לעצמם. ואז ייאלצו להתמתן. בלית ברירה יצטרכו לעשות תפנית מדינית, לוותר על השאיפות המגלומניות."
     "באיזה אופן?" שאל.
     "אנחנו מפתחים, בעזרת מדענים שחושבים כמונו, אמצעים טכנולוגיים שיגרמו לשיבוש נאומיהם, לשיבוש המצעדים הצבאיים הראוותנים שלהם ולכישלון ניסויי הנשק שלהם."
     "למשל?"
    "למשל, אם הרודן עומד לנאום בפני מאות אלפי בני עמו המרוכזים בכיכר המרכזית ולאורך מסלול שבו עומד לצעוד צבאו המהולל, עם הטילים והתותחים והטנקים ועם מטס מטוסים מעל, ולפתע תשתבש כל מערכת הכריזה ותשמיע רעש צורם ומחריש אוזניים והקהל יסתום את אוזניו ויתחיל להתפזר, ובאותה שעה החיילים הצועדים יכשלו על רגליהם כמו שיכורים והרכב הכבד הנושא את הטילים האימתניים והטנקים ייתקעו באמצע המסלול... אולי אז יקרה משהו? אולי הרודן יתאבד? ואם לא, אחרי שיערוף את ראשיהם של `האחראים` אולי הוא יעשה `חושבים` וישנה כיוון? מכל מקום, אחרי אותו יום, הרודן יסיק כל מיני מסקנות מרחיקות לכת. אין ספק שהיהירות שלו תיפגע קשות." אן הביטה בפניו לראות באיזו מידה דבריה הרשימו אותו. הוא הרהר רגע ואחר כך שאל:
     "ואנשיכם מפתחים את כל האופציות האלה?"
     " כן. יש כמה דברים מוכנים וצריך רק לערוך בהם ניסויים, ואחרים בפיתוח." הוא אמר:
     "בשביל פעולות כפי שציינת, עם ניסויים בשטח וחדירות לתוך ארצותיהם, לא מספיק איש אחד. דרוש צוות. הייתי אומר אולי חמישה שישה בחורים ברמה גבוהה." אן חייכה אליו בחיוך הכי חביב שיכלה להפיק:
     "והבחורים הנפלאים שהכרתי הבוקר? הם לא יסכימו להצטרף?"
     "בת דודי היא אשת תחבולות וממזרה לא קטנה." אמר מרטין וצחק בפה מלא. "ניצחת!"
     אחרי הארוחה הסיע מרטין את אן לקחת את מזוודתה מהבית ומשם לשדה התעופה `היתרו` והמתין עד שעשתה את הצ`ק אין. לפני שעברה לאולם היציאה הם שוב נפרדו בנשיקה לבבית, מלווה בחיבוק. נראה שהדבר כבר הפך אצלם לנורמה.                                      
                                                                                                            
                                               11                                                              
 
     `כל זה טוב ויפה` חשבה אן לעצמה בדרכה מלונדון לפריס במטוס של `איר-פראנס`, `אבל מה יהיה אם האדמירל לא יצליח לקבל תרומה משמעותית מהמיליארדר שלו, אם הוא עדיין בחיים? או שהתרומה תהיה סמלית בלבד ולא תספיק לצרכינו. ליתר ביטחון נצטרך לחשוב על משהו נוסף. פעמיים פגשתי בכנסים לסיוע לילדים באפריקה את המיליארדר אנדריו דודסון (Andrew Dodson) מניו יורק. הוא תרם אז סכומים עצומים ועשה עלי רושם רב. הבעיה היא איך לפגוש אותו. הן לא אסע לארצות הברית.`
    כנראה שהסיור במכון, המטווח והיין הטוב השפיעו עליה ואן נרדמה. היא התעוררה כשגלגלי המטוס נגעו במסלול הנחיתה בנמל תעופה שארל דה גול.
     כשהגיעה הביתה מצאה אן בתיבת הדואר הזמנה לתצוגת ציורים בינלאומית שתיערך בעוד שבוע, בה יוצגו ציוריהם של ציירים בעלי שם שיובאו מארצות הברית ומרוסיה. זה אמור להיות מעניין מאוד ואן רשמה לפניה את התאריך והשעה. כשנכנסה לדירתה היא
האזינה לחדשות. בין היתר שמעה על הכרזותיו האחרונות של נשיא איראן:
     `... אף אחד לא יוכל למנוע מאיראן לפתח את האנרגיה הגרעינית...` אמנם הוא הדגיש שזה רק לצרכים אזרחיים, אבל הקהילה הבינלאומית כבר מודעת היטב לתכניותיו ולכוונותיו שלא הסתיר אותן בהזדמנויות קודמות. אן חשבה: `לעזאזל, צריך למהר. אם תוך שנתיים שלוש, כפי שאומרים יודעי דבר, הוא ישיג את הפצצה, זו תהיה הקטסטרופה העולמית שאותה אנו כל כך רוצים למנוע. אם תוך שנה – שנתיים לא נצליח לפתח את האמצעים שאנו שואפים אליהם, נהיה עדים להרס עולמי אדיר ולמאות מיליוני הרוגים, ואולי ניכלל גם אנו ביניהם.`
       
        
     כשישב במשרדו בלונדון, קיבל סר סדריק שיחה טלפונית ממכר ותיק בפריס, פרופסור אלבר אלייה (Albert Allier), מנהל מחלקת מחקר ופיתוח באוניברסיטת פריס בנושאי הקרנות ולייזר. מאחר והם עבדו בתחומים קרובים, פגישות והחלפת מידע מדעי היו עניין שבשגרה. אלייה אמר שהוא רצה להתייעץ עם סר סדריק באיזה עניין שהוא עובד עליו וזה מצריך פגישה. האם יש לו תוכנית כלשהי להגיע לפריס בימים הקרובים, או שהוא ייסע אליו במיוחד ללונדון? אצל סר סדריק נדלקה נורה: `איך לא חשבתי עליו. הרי הוא מועמד אידיאלי עבורנו: הקרנות!` הוא אמר:
     "בדיוק רציתי לקפוץ לפריס באיזה עניין. אוכל להתאים את המועד. מתי נוח לך?"
     "any time," אמר אלייה. "אני מחכה לך בכל יום. מתי תוכל להגיע?"
     "יום שלישי מתאים לך?"
     "אני מחכה לך לארוחת צהריים."
     כעבור חמישה ימים הם ישבו זה מול זה במסעדה. קודם כל העלה אלייה את הנושא שבגללו יזם את הפגישה וסר סדריק הבטיח לו לבדוק את הדבר. לאחר זאת סיפר אלייה על תופעה מוזרה שקרתה לו בעת ניסיונותיו:
     "עסקנו בפיתוח הקרנה מן האוויר על שדות זרועים, שמטרתה לחסל מיני חרקים. ההקרנה נעשתה מתוך מטוס ריסוס קטן מגובה של שלוש מאות מטר  על ידי מכשיר הקרנה שאני פיתחתי. פיזור ההקרנה היה של כתשעים מעלות והשתרע על שטח בקוטר של כשש מאות מטר. בגלל המעגל זה חרג במקצת מעבר לשטח השדה. בעת הניסוי, קרתה התפוצצות של חומר נפץ במחצבה נטושה קטנה, בפאתי האזור המוקרן. לא היו שם אנשים ואיש לא קישר את המקרה עם ההקרנה שלנו. אבל כתוצאה מהאירוע, ערכתי ניסויים במעבדה, והתוצאה הייתה מפתיעה: הקרנה זו גרמה לחומר נפץ מסוג דינמיט להתפוצץ. מה אתה אומר על כך?"
     סר סדריק תפס מיד את הפוטנציאל הטמון בתגלית כזאת. הוא הראה התעניינות ואפילו התפעלות מהמקרה. במשך הארוחה הוא תימרן את השיחה לנושא הפוליטי. גם אלייה היה בדעה שהמצב המדיני בעולם גרוע מאוד, אבל לא ידע מה ניתן לעשות. סר סדריק אמר:
     "נכון. אנחנו, האזרחים הרגילים, מה נותר לנו לעשות מלבד לחכות בסבלנות שהטילים החמושים בראשי נפץ גרעיניים יפלו לנו על הראש? ידיד יודע דבר, איש משרד המלחמה, אמר לי שבהתמודדות הבאה צופים שייהרגו מאות מיליוני בני אדם. אז איזה ערך יש לחיים שלנו בתוך גיהינום כזה?"
     "אני רואה שאתה פסימיסט גדול. לא צריך לאבד את התקווה. ייתכן שיש משהו לעשות כדי למנוע את זה," אמר אלייה. וסר סדריק:
     "יש דעה שהמינימום שחייבים לעשות הוא לגרום לדיקטאטורים האלה לפקפק ביכולת הצבאית שלהם, לגרום לכך שיושפלו בפני עמם, שיאבדו את האוטוריטה שלהם, שיטילו ספק באמינות הנשק שלהם, אזי הם ייאלצו לסגת מתכניות ההתפשטות והתוקפנות שלהם. מה דעתך?"
     "יש בזה משהו," הגיב אלייה. "אם פעילות כזאת תצליח, זה באמת יכול להרחיק את סכנת המלחמה האטומית. הרי דיקטאטור הוא בסך הכל בן אדם כמוני וכמוך, רק אכול תאוות שלטון ואמביציות, לא כן? אבל מי יעשה את העבודה הזאת ואיך?"
     "אינני יודע, אבל אני יכול להתעניין. אם אשמע משהו, אתה תרצה שאשתף אותך?"
     "בודאי! כדי להרחיק את סכנת המלחמה כל אדם הגיוני חייב לתת את ידו."
     "אגב, בקשר להקרנה, אולי כדאי לך לערוך ניסויים נוספים על חומרי נפץ מסוגים שונים. עלה בדעתי שצבא יכול להשתמש בזה, למשל, כדי לפנות שדות מוקשים: יש עדיין שדות מוקשים ברחבי העולם שלא סומנו ונמצאים בשטחים מגודרים, שהכניסה אליהם אסורה. ואנשים או חיות שנכנסו, עלו על מוקשים ונהרגו." אמר סר סדריק.
     "כן, אבל אינני יכול לחזור על הניסוי הזה במעבדה שלי. אני משתייך לאוניברסיטה ואינני יכול להרשות לעצמי לערוך ניסיונות מסוכנים כאלה בתחומי המוסד. היות ונסיון השמדת המזיקים נכשל, אני מנוע מלחזור על הניסוי, מה גם שזו הוצאה כספית גדולה. אתה חושב שבמעבדה שלך תוכל אולי לנסות את הדבר על חומרים נוספים?"
     "כמובן. המפעל שלי הוא פרטי ואני יכול לעשות בו ככל העולה על דעתי. כל האחריות היא שלי. בבקשה, אם רצונך בכך, שלח נא לי את המכשיר באמצעות חברת הובלה."
     "מחר בבוקר אשלח אותו. ברגע שיהיו לך תוצאות, תודיע לי. אפילו אקפוץ במיוחד ללונדון."
     "Be my guest" השיב סר סדריק.
      בסוף הארוחה עבר סר סדריק לשלב גיוסו של אלייה. הכל התנהל לפי שיטת הגיוס, אם כי אלייה היה כל הזמן מסויג והססן. סר סדריק ייחס את זה לפחדנותו האישית של האיש והיה חייב להרגיעו כמה פעמים:
     "אני יכול להבטיחך שממך, באופן אישי, לא תידרש שום פעולה. הנה, למשל, ההמצאה הזאת, ההקרנה, היא בפני עצמה כבר תרומה נכבדה מצדך למאמץ העתידי. היה סמוך ובטוח שאיש לא ידע על שיחתנו. כמובן שמצווה עליך לשמור בסוד את כל מה שדובר בינינו."
אלייה לא הגיב. הוא נראה עייף ומדוכא.    
    
     בדרכו הביתה, הייתה לסר סדריק הרגשה מוזרה משיחתו עם אלייה. נכון שהאיש הבין והביע הסכמה. אבל לא כמו רוזטי, למשל, שהיה שותף בלב ונפש, התלהב מהרעיון והיה מוכן לעשות הכל... אלייה היה הססן ומסויג לאורך כל הדרך. `טוב, לא כולם מגיבים באותה צורה` חשב בלבו, `אולי עם הזמן הוא ייווכח ששום דבר לא קרה לו ויירגע?` אבל לא יכולתי  לוותר על ההמצאה שלו. ההקרנה הזאת יכולה להיות אחד הכלים החשובים שלנו`.
 
                                                        12                                           
 
     השבוע היה עשיר בהישגים: האדמירל הצליח להקים קשר טלפוני עם המיליארדר ג`ון לסטר בלוס אנג`לס, אשר שמח לשמוע את קולו. כל חייו הוא מתרועע רק עם אנשי עסקים ופקידי רשויות, והנה נפל בחלקו הכבוד להיפגש עם אדמירל בריטי אותנטי בדימוס, ולסעוד בחברתו (`והאם אני עצמי אינני בדימוס כבר עשרים שנה, למרות שאני עדיין מתנועע בין הבריות?` חשב בחיוך עצוב.). הם קבעו להיפגש `באמצע הדרך`: בניו יורק, בה ג`ון לסטר בילה את מרבית זמנו. גיוס מועמד זה כבר אושר במטה, והאדמירל פשוט קם וטס לניו יורק.
    הפגישה הייתה לבבית. הם ישבו בסוויטה הנשיאותית שהייתה שמורה בקביעות ללקוח הנכבד מאוד במלון הקבוע שלו ה`קראון פלאזה טיימס סקוואיר`. גם ארוחת הצהריים הוגשה בסוויטה. לאחר שיחת חולין, העלה האדמירל את נושא המצב העולמי המדאיג. הוא הלך צעד אחר צעד בשיטת הגיוס שהוא עצמו קבע. התוצאה הייתה מדהימה. ג`ון לסטר, איש מאבקים וותיק, אמר:
     "לא מתקבל על הדעת שנשאר לי עוד הרבה זמן להסתובב בעולם הזה. את התמצית כבר שאבתי, ואף יותר מזה. לפני שאני הולך, הייתי באמת רוצה לעשות משהו עבור המין האנושי הזה, למרות שזה לא מגיע לו. אם תבטיח לי שתפעלו מהר, כך שאולי יהיה לי סיכוי להספיק לראות משהו שיגרום לי לסיפוק לפני שאני מסתלק, אני אתן לכם מאה מיליון דולר. הולך?" האדמירל הצליח לשמור על ארשת פנים שלווה, כמי שסכום כזה לא מרשים אותו במיוחד, ובקושי הצליח להוציא מפיו את המילה:
     "הולך."
     "בחורים, הזדרזו! הזדרזו! זה לא משחק ילדים! כל הפוליטיקאים האלה שקוראים לעצמם מדינאים (statesmen) הם כולם פקידונים. כולם מכורים לסקרי דעת הקהל. שום דבר טוב לא יצמח מהם. ראה אותי כחייל שלכם. לצערי אינני יכול כבר לרוץ על הגבעות, אבל לפחות אני יכול לעזור במימון. אם זה לא יספיק, תצלצל לי. אתן לך עוד. ובלבד שהממזרים ישתגעו!" האדמירל, שבינתיים הספיק לבלוע את רוקו ולנשום נשימה עמוקה, אמר:
     "בשם כל עמיתי, אני מודה לך מקרב לב על הבנתך, על תמיכתך, על הצטרפותך ועל התרומה הנכבדה הזאת. כמובן, נצטרך לקבוע סידורים להעברת הכסף הזה לעמותה שלנו. אחרי פרישתי משרות הוד מלכותה, כשהחלטתי להיכנס לעסקים, רשמתי חברה בוַודוּז, בליכטנשטיין ויש לי שם חשבון בנק. האם יהיה זה נוח מבחינתך להעביר את הכסף לשם? אולי לא בבת אחת?"
     "רעיון מצויין! יש לי חשבונות באירופה, בדרום אמריקה, בהונג קונג.. או! אני אעביר את הכסף מהונג קונג, ככה לא יהיה קשר ישיר אלי, במקרה של הסתבכות. וכמובן לא בבת אחת. כל שבוע עשרה או עשרים מיליון. אבל אני ממליץ לך להעביר אותו אחר כך מוודוז למקום אחר, כדי לטשטש את העקבות. אולי לאיים בדרום אמריקה."
     האדמירל שלף את מחשב הכיס שלו ולאחר כמה הקשות, מסר ללסטר את מספר חשבונו בוודוז. לאחר שקבעו ביניהם סידורי קשר מתאימים, הם נפרדו. ליד הדלת, תפס לסטר את האדמירל בשרוולו, נזף בו באצבעו ושוב אמר:
     "תזדרזו, תזדרזו, אני רוצה לראות תוצאות עוד בחיי!"
    
     בישיבת המטה הקרובה, אן אישרה שמרטין קופר, קרוב משפחתה, גוייס. שביעות הרצון הייתה גדולה. אבל כשהאדמירל דיווח על ההישג האדיר של גיוס ג`ון לסטר, אן וסר סדריק בקושי האמינו למשמע אוזניהם. השתררה שתיקה לכמה שניות, עד שאן הצליחה לומר:
     "אין זאת, אלא שהגורל רוצה שנצליח. כעת נוכל לממן כל פעולה שנתכנן. פטריק, מגיעה לך מדליה שאיש עוד לא זכה בכזאת...אולי... `מדלית הצלת האדם`." הם לחצו את ידו בחמימות רבה ואז סר סדריק אמר:
     "תיכף תתני גם לי מדליה, יותר קטנה: גייסתי את אלבר אלייה. הוא עובד על הקרנות ובמקרה , בעת ניסוי בהקרנה חקלאית התפוצץ בשטח מטען חומר נפץ. הוא ניסה את הדבר במעבדה והתופעה חזרה על עצמה. אבל היות והוא לא יכול להמשיך בניסויים כאלה במעבדת האוניברסיטה, הוא שאל אם אוכל לערוך ניסויים אצלי. כמובן שהסכמתי והוא שולח לי את המכשיר ללונדון. לאחר זאת גייסתי אותו." אן אמרה:
     "הבה ונערוך מאזן זמני של מה שיש לנו כבר ביד. בעצם הדבר היחידי שהוא מוכן ורק ממתין לניסוי בשטח הוא חומר ההדברה של גוסטב למקה. מאחר שיש לנו כבר איש מבצעים, ובפוטנציה צוות אנשי מבצעים, ומאחר שעוד מעט יהיה לנו מימון, נוכל לבצע את הניסוי הזה בקרוב. לדברי אמיליו רוזטי פיתוח הציוד האקוסטי, או ליתר דיוק האלקטרוני, לא יימשך זמן רב. המכשיר של אלייה להקרנות לפיצוץ חומרי נפץ על פני השטח יגיע בקרוב למעבדתו של סדריק. בולנז`ה הבטיח להתאים את הלוויין החדש שלו לצרכינו וממתין להנחיות. מה עוד?" סר סדריק אמר בחופזה:
     "שכחת אותי. אני עובד על קרן לייזר שתוכל לפוצץ חומרי נפץ שונים בהיותם נתונים בתוך מיכלי מתכת. הכוונה היא, כמובן, לפוצץ את החומר הנתון בתוך פגזים. לאסיסטנט שלי, שאינני יכול להסתיר ממנו את עבודותינו, הסברתי שזה עשוי לשמש לצורך פיצוץ מבוקר של חומרי נפץ ישנים שפג תוקפם ושיש חשש שהם מקולקלים ועלולים להתפוצץ, אם ינסו לפתוח את המיכלים בהם הם נתונים. ברור שהקרן הזאת חייבת לחדור את ציפוי המתכת של הפגז. עלה בדעתי שאם אצליח להגביר את עוצמתה, אולי אפשר יהיה לחדור לתוך מיתקנים מוגנים, אולי כורים גרעיניים. אבל עוד חזון למועד."  
     "אנו עומדים להמריא. רבותי, תהדקו את החגורות!" אמרה אן בחיוך רחב וחבריה מחאו כף. היא הוסיפה:
     "אני מציעה להזמין לישיבה הבאה את מרטין קופר. קודם כל עליכם לעשות עמו הכרה. שנית עלינו לתכנן איזה סוג של רכבים עלינו לרכוש ואיפה נבצע את הניסוי עם חומר ההדברה. בהזדמנות זו נוכל גם לשמוע ממנו פרטים על הצוות שלו ואת מי הוא יציע לנו לשתף במבצעים."
 
                                             13                                                                         
    אמצעי התקשורת בעולם מדווחים:
     באנגליה נתפשו כמה טרוריסטים לפני שהספיקו לבצע את זממם. הם תכננו לפוצץ מכוניות תופת ממולכדות במספר מקומות אזרחיים בריטיים, בשליחות אל-קעידה. ביניהם יוצאי פקיסטן, עיראק, ירדן וגם מוסלמים ילידי אנגליה. כמו כן נתפסו שני סטודנטים לרפואה בגלזגו וכאלה שכבר עוסקים ברפואה, דבר המוכיח שארגון אל-קעידה אינו מגייס, כפי שרבים סבורים, רק מבין שכבות המצוקה ודלת העם, כאלה שאין להם מה להפסיד, כי אם גם אנשים אינטליגנטיים ומבוססים, שמוכנים להתפוצץ מתוך מניעים אידיאליסטיים.
 
     אן נהנתה הנאה גדולה לחזות בקולקציה כל כך מרהיבה של יצירות אומנות של ציירים בעלי שם עולמי. באופן רגיל מי שרוצה לראותן חייב לנסוע למוסקבה, לסַן פֶטֶרבּוּרג או לניו יורק. והנה כאן מוצגות החשובות שבהן שהובאו לפריס ויוצגו לקהל הרחב במשך מספר חודשים. אן נכחה בטקס הפתיחה, בו השתתפו אישים נכבדים: שר התרבות, ראש העיר, מנהל המוסיאון ואחרים. היא נאלצה לעמוד ולהקשיב לנאומיהם ולברכות, ואחר כך שוטטה לה בניחותא באולמות השונים והתמוגגה בפני תמונות מסוימות. וכך, בעמדה לפני אחד הציורים, נסוגה צעד קטן אחורנית ונתקלה במישהו מאחוריה. `סליחה!` פלטו שניהם ביחד. אן הסתובבה ולא האמינה למראה עיניה: האיש שבו נתקלה לא היה אחר מאשר אנדריו דודסון. גם הוא הופתע לראות לפניו את אן דיופרה, שכל כך מצאה חן בעיניו בכמה כנסים בינלאומיים, באיזה עניין בדיוק כבר לא זכר.
     "מר דודסון!" נפלטה קריאה מפיה.
     "פרופסור דיופרה!" החזיר לה.
      אן לא האמינה באמונות תפלות. אבל איך להסביר את צירופי המקרים שאירעו לה         ולעמיתיה בזמן האחרון. אין זה אלא שאיזה שהוא כוח מסתורי, נעלם, מסייע להם. ואם זו שטות, לפחות זו שטות מעודדת ומועילה. על כל פנים ההצלחה היא לצידם. `אולי מישהו שם למעלה רוצה שיצליחו`, חשבה בחיוך.
     הם המשיכו את הסיור בתערוכה ביחד, עמדו פה ושם ליד יצירה מעניינת, אבל ברור היה שמהרגע שנפגשו, התעניין דודסון הרבה יותר בבת לווייתו המקרית והמבורכת, מאשר בתערוכה. באשר לאן, היא איבדה כל עניין בתערוכה וחשבה רק על הרגע בו תוכל לגשת למלאכת גיוסו של האיש העשיר. `הרי למוסיאון אוכל לחזור בכל יום אחר`. כשגמרו את מסלול הסיור ועמדו בקצה התערוכה, כאילו עלתה אותה השאלה על פני שניהם: `ומה עכשיו? האם עליהם להיפרד?` דודסון לקח את היוזמה בידיו והזמין אותה לארוחת ערב. אן כמובן הסכימה בשמחה, וכי יכלה לצפות להזדמנות טובה מזאת? ובשעה שיצאו החוצה ואן חשבה איך משיגים מונית, הסתבר שלגביר ממתינה לימוזינה עם נהג במדים. ברגע שהופיעו על המדרגות – היא התקדמה ונעצרה בדיוק נמרץ לידם. היות ולא ייתכן שהוא הביא את הלימוזינה איתו מניו יורק, היא הניחה שבכל עיר אליה הוא מגיע, ממתינה לו לימוזינה שכורה. הנהג זינק החוצה ופתח את הדלת בפניהם תוך קידה קלה.  
     אנדריו דודסון היה בן שמונים פלוס. קשה היה להעריך את גילו כי הוא היה גדול, בריא, חזק ושופע מרץ. פניו שזופים כל ימות השנה, הודות לטיפול במכון לשיזוף. הוא עוד הספיק להשתתף במלחמת העולם השנייה באירופה, כסמל אמריקני בכוחותיו של הגנרל פאטון, והשתתף בקרבות עזים. אחרי המלחמה ניסה כל דבר, נהג, פועל, פקיד, עד שהתמקד בעיסוק שראה בו עתיד: סוכן נדל"ן. אחרי שהתחכך זמן מה עם לקוחות מכל הסוגים ולמד את בעיותיהם ואופן חשיבתם, הוא `גילה` את השיטה איך אפשר למכור `חורבה` בתור `וילה יוקרתית`. שיטתו התבססה על פסיכולוגיה עממית: `תלמַד את הלקוח שלך, תתהה על קנקנו ורק אחר כך תחליט מאיזה צד לקחת אותו. אם הנכס המוצע מתאים לו או לא, זו בעיה משנית. העיקר הוא איך אתה מציג את הדבר בפניו ומשכנע אותו שזה בדיוק מה שהוא חיפש. וזה עבד. לאחר שעשה הון קטן, הרחיב את העסק, פתח סניף ועוד סניף, עבר גם לערים אחרות, התעשר, החל לקנות נכסים, תחילה רק בארה"ב ואח"כ ברחבי העולם. התחתן, הוליד בנים ובנות ובהגיעו לגיל שישים מצא את עצמו בראש אימפריה עולמית של נכסים. בינתיים התאלמן, סידר את כל הבנים, הבנות והנכדים, כך שאף פעם לא יהיו נזקקים. הוא עצמו, שעסקיו כבר התנהלו ללא התערבותו, עשה כל מה שהתחשק לו: נסע ברחבי העולם, תרם למוסדות צדקה, מימן סרטי קולנוע ומה לא. בגילו הוא כבר חדל מרדיפה אחרי נשים, אבל אן מצאה חן בעיניו בגלל אישיותה, עדינותה וחוכמתה. הוא נזכר איך בכנס בינלאומי להצלת ילדים באחת הארצות הנחשלות, שם תרם סכום נכבד, הוא השתעמם עד מוות, עד שהכיר את אן, הוא נצמד אליה למשך כל הכנס ונהנה משיחתה ומחברתה. והנה היא יושבת כאן מולו במסעדה. הם שוחחו על כל נושא אפשרי, הזמינו אוכל, שתו יין, הסכימו שהתערוכה הייתה מוצלחת מאוד ואז לפתע אן אמרה:
     "השבוע חשבתי עליך", והוסיפה בחיוך: "לא משהו רע. שאלתי את עצמי איך אוכל לפגוש את אנדריו דודסון מבלי שאאלץ לטוס לניו יורק. והנה, מעשה כשפים, אנו נפגשים בפריס." הוא נדרך. החמיא לו שהאישה הנהדרת הזאת חשבה עליו. יותר מזה: רצתה לפגוש אותו. ואף יותר מזה: כמעט הייתה מוכנה לנסוע לניו יורק. מעניין.
     "כולי אוזן." אמר, רכן לפנים והמתין, די מתוח. היא הסבירה:
     "זה קשור במצב הבינלאומי, במתיחויות המדיניות ובגורל המין האנושי כולו."
     "אני מקשיב".
     "אני בטוחה שאינני צריכה לצייר לך את המצב המביש בו נמצאות מדינות המערב, או ליתר דיוק הדמוקרטיות המערביות, לאור האיומים מצד כמה מדינות שבראשן עומדים רודנים מטורפים. באחרונה דנּו, כמה עמיתים, בבעיה והגענו למסקנה שאם אף אחד לא יעשה שום דבר, אזי תוך שנה, שנתיים, לכל היותר שלוש, תפרוץ מלחמה אטומית איומה. אתה נלחמת במלחמת העולם השנייה, בה מתו יותר מחמישים מיליון בני אדם. הפעם, עם ראשי הנפץ הגרעיניים, עם מה שקוראים `המכה הראשונה` ו `המכה השנייה`, עם הצוללות הגרעיניות וכל היתר, מעריכים שימותו מאות מיליונים."
     "את לא צריכה להמשיך. הבנתי. אני מבין שאת ועמיתייך רוצים לפעול. עוד לא אמרת לי איך, אבל אם מדובר בפעולות קומנדו, למשל להתנקש באותם מגלומנים, אז דעי לך שאני אמנם בן שמונים וחמש, אבל אני בריא כמו שור ועדיין לא שכחתי את תורת הלחימה. אני מוכן ומזומן להצטרף לצוות פעולה. קחו אותי בחשבון." אמר בנחישות משכנעת. אן התאפקה שלא לחייך.
     "לא על כך מדובר". ולאחר שוידאה שהוא מתחייב לשמור הכל בסוד, שטחה בפניו את עקרונות תכניתם, מבלי להיכנס יותר מדי לפרטים ומבלי להזכיר שמות.
     "יש לנו פוטנציאל עצום של אנשי מדע שכבר בשעה זו עובדים על פיתוח אמצעים כאלה. מה שנחוץ לנו כעת, כדי לייצר את הכלים הדרושים ולהוציא לפועל את התכניות הרבות, הוא מימון. נזדקק למיליונים רבים. התוכניות חייבות לצאת לפועל תוך שנה שנתיים, אחרת זה עלול להיות מאוחר מדי. כפי שהכרתיך בפגישותינו הקודמות, התרשמתי מאוד מאישיותך והחלטתי לפנות אליך. לא עלה בדעתי שתזחל בשדה עם תת מקלע, אבל האמנתי שתהייה מוכן לממן לפחות חלק נכבד של פעולתנו. האם טעיתי?"
     דודסון רוקן את שארית היין בכוסו, רמז למלצר שימלא את כוסותיהם, ולאחר שזה הסתלק, שאל:
     "יש לך מושג לכמה אתם זקוקים?"
     "אינני יודעת. נאלץ לרכוש מפעל תעשייתי קטן (בתור דוגמה היא ראתה לנגד עיניה את מכון הכושר והמטווח של מרטין), להקים כמה חברות מסחריות למטרות כיסוי פה ושם, כולל שכירת משדים מתאימים לכיסוי, לקנות כמה משאיות וג`יפים, מטוס מנהלים סילוני... אתה מבין, אינני יכולה להעריך ברגע זה מה עוד יהיה נחוץ... אנשי המבצעים שלנו יצטרכו בוודאי לטוס למקומות מרוחקים בעולם, לשהות שם במלונות בכיסויים שונים, להתחזות לאנשי עסקים... וכל מה שעוד יצוץ." הוא שקע בהרהורים. כעבור שתי דקות אמר:
     "עשיתי חשבון שטחי. אני מעריך שכרגע, כדי להתחיל בפעולה, לרכוש מפעל פושט רגל קטן, מטוס מנהלים (executive), כמה כלי רכב וכדומה, משרדים בכמה ארצות, תזדקקו מיד לאיזה מאתיים מיליון דולר. את הסכום הזה אוכל להעביר לכם תוך ימים אחדים. אחר כך תעשו הערכה נוספת, תודיעי לי ואוסיף לפי הצורך." אן ישבה בשקט ורק הנידה בראשה. לפתע דודסון חייך חיוך גדול ואמר:        
     "כל זה מפני שפטרת אותי מלזחול עם תת מקלע בבוץ." הוא הרים את הכוס המלאה, היא עשתה כמוהו, הם השיקו ושתו. ומפי שניהם נפלטה המילה: "בהצלחה!"
     "איך מעבירים סכומים כאלה?" שאלה אן. "אין לי כל ניסיון בזה, ואני מתכוונת...ושזה לא יוביל אליך... במקרה של תקלה כלשהי?"
     "זאת המומחיות שלי, גבירתי," אמר דודסון בחיוך רחב. "את זה תשאירי לסבא דודסון, שכבר העביר הרבה הרבה כספים ברחבי העולם במשך חייו."
     "תודה. אבל מה אני צריכה לעשות כעת?"
     "תשלחי אלי לניו יורק את האיש שלכם שיטפל בכספים האלה. אני כבר אנחה אותו, ואת תוכלי לישון בשקט." בדברו הגיש לה את כרטיס הביקור שלו. "מה שמו, או באיזה שם הוא יציג את עצמו בפני?"
     אן לא ידעה להשיב על שאלה זו. אבל היא ידעה שאסור לדחות דברים כאלה. חייבים לתת תשובה מיידית. היא תפסה יוזמה ואמרה:
     "שמו מרטין קופר והוא קרוב משפחה שלי. אתה יכול לסמוך עליו כמו עלי." הוא הרים את הכוס שנית. לאחר ששתו אמר בחיוך לבבי:
     "האם אני מנחש נכון שאת המובילה את הפעולה... אני מתכוון... שאת הבוס?" היא נבוכה במקצת, אבל לא היה מפלט מפני האיש המיוחד והישיר הזה. היא אמרה:
     "אנחנו מטה של שלושה אנשים, ועמיתי הם אנשים נכבדים מאוד."
     "כן, אבל אני משוכנע...אין לומר זאת... שהם מחכים למוצא פיך. האם אני טועה?" אן הרכינה את ראשה בצניעות. זה הספיק לשועל הזקן. הוא אמר:
     "אם את הבוס, אז את חייבת לדעת, ולו רק בקווים כלליים, מהי הטכניקה לגבי הכספים. אני אנחה את מרטין לנסוע לבליז ( BELIZE  ) במרכז אמריקה. שם הוא ירשום חברה מסחרית. כדאי שתחליטו מראש מה יהיה שמה של החברה. מבליז הוא יסע לקיימן
( CAIMAN)שם יפתח חשבון בנק על שם החברה שפתח בבליז. לחשבון זה אני אעביר לכם סכום ראשון כמקדמה, נאמר של עשרה מיליון אירו (EURO) משווייצריה, כדי לבדוק שהכל פועל בסדר. לאחר זאת, האיש שלך יוכל לעבור מקיימן, לצורך נוחיות. הוא יוכל לפתוח חשבון בוודוז, בליכטנשטיין ולהעביר לשם חלק מהכסף. אבל אל תטריחי את עצמך לזכור את כל הפרטים האלה. רק תשלחי לי את הבחור ואני כבר אנחה אותו. את רק תודיעי לי תאריך ושעה. תתקשרי אלי למשרד בשעות העבודה, קחי בחשבון את הבדלי השעות, תשאלי לשלומי ואני אשאל אותך מתי ההרצאה שלך. תאריך ושעה אלה יהיו מועד בואו של מרטין שלך אלי." אן הקשיבה כמו תלמידה טובה. דודסון הסיע אותה עד ביתה בלימוזינה, שהמתינה כל הזמן הזה ליד המסעדה. לפני שירדה, החזיק בידה ואמר:
     "מי ייתן ותצליחי בכל מה שאת עושה." ונשק לה על מצחה.
 
                                                  14                                                                              
 
     ישיבת המטה הבאה הייתה בדירתה של אן ובהשתתפותו של מרטין קופר. אן הציגה אותו בפני שני עמיתיה. מאחר שהיא כבר סיפרה להם עליו, לא היה צורך בשאלות אישיות, אבל אולי כדי לצאת ידי חובה, התעניין האדמירל לדעת משהו על הקריירה הצבאית של מרטין. הוא שאל באילו יחידות שירת, מתי הצטרף לקומנדו וכמה זמן שהה בסך הכל בעיראק. לאחר זאת ניגשו לעניינים. ראשית דבר דיווחה להם אן על גיוסו של אנדריו דודסון. היא קלטה בעיניהם סימני תמיהה ומבט חטוף לעבר מרטין, על שהיא מספרת בנוכחות אדם שאינו חבר המטה, על גיוס חדש ובכלל. ומיד סילקה ספקות מליבותיהם:
     "מר דודסון נותן לנו מקדמה של מאתיים מיליון דולר, ויוסיף לפי הצרכים. הוא איש מעשי מאוד. כששאלתיו איך בדעתו להעביר לנו את הכסף, ביקש שאשלח אליו לניו יורק את איש המבצעים שלנו, והוא ינחה אותו איך לרשום חברה מסחרית בבליז, במרכז אמריקה ואיך לפתוח חשבון בנק בקיימן, שלשם הוא יעביר את הכסף. הייתי חייבת לתפוס את השור בקרניו ומיד מסרתי לו את שמו של מרטין קופר. אני רואה את זה כהחלטה מבצעית בשטח."
     הם פרצו בצחוק על צורת ה`התנצלות` הזאת. אבל מהאישה הזאת הם כבר היו מוכנים לכל הפתעה. תוך כמה שבועות היא גרמה להם לייסד את העמותה, לגייס מדענים, לקבוע צורת עבודה, למצוא מקורות מימון משמעותיים, וכל זה יש מאין, הכל מתוך שיחות והבעת דעות. אכן טמון בה כוח מיוחד וקסם אישי רב. הידיעה שימחה אותם והם לחצו את ידיה בחמימות על ההישג הנוסף הזה. כל אותה עת ישב מרטין והביט באנשים האלה, האזין לדבריהם, קלט עד כמה הם סומכים על אן ומכבדים אותה. כאיש צבא בדרגת מייג`ר, בעיניו `אדמירל` הייתה דרגה גבוהה מאוד והוא ידע להעריך היטב את האיש שישב מולו. וגם סר סדריק עשה עליו רושם משכנע ביותר. הוא חש גאווה שהוא יושב בחברת אנשים אלה וראה לכבוד לעצמו לעבוד בחברתם, בתפקיד בכיר וחשוב של אחראי למבצעים. ואז אן דיברה:
     "מרטין ידידי, אני מצטערת שלא הצגתי את העניין בפניך בטרם התחייבתי בשמך, אבל הברזל היה לוהט וצריך היה להכות עליו מיד. ולא היה לי מישהו אחר שאוכל להציע. אין זה דבר קטן, והוא יאפשר לנו להמריא מיד. תוך ימים אחדים יהיה לנו כבר כיסוי כספי לפעולותינו. האם תוכל להעדר מעסקיך בזמן הקרוב ביותר לכמה ימים כדי `לקפוץ` לניו
יורק, לבליז ולקיימן?"
     מרטין היה משועשע מהדרך שבה אן `מסובבת` את העניינים. כל העת שדיברה אליו, ישב כשחיוך חביב נסוך על שפתיו. אכן הוא לא טעה לגביה: `בת דודי היא ממזרה ממדרגה ראשונה` חשב לעצמו. `אבל דווקא טוב שזה כך. אי אפשר להפקיד ניהול פרויקט עצום כזה בידי תמימים ופתאים`. הוא כבר ראה את עצמו `מתעופף` לחצי העולם המערבי ובחזרה וזאת תוך יומיים שלושה. לא הייתה לו שום בעיה באשר לניהול המכון שלו, כי הוא התנהל מעצמו וחבריו כבר ידאגו שהכל ילך כשורה. הוא השיב:
    "מצדי אין בעיות."
     "אם כך," אמרה, "הבה ניגש לדון בנושאים שלמענם זימנּו את הפגישה הזאת: ההתארגנות לקראת ביצוע כמה ניסויים בשטח בהקדם האפשרי. אציג בקצרה את הנושאים ונבקש לשמוע את הערותיך, מרטין. דבר ראשון הוא חומר הדברה שמפיק גז אשר משבש את פעולת המנוע של רכב העובר מעליו. החומר טרם נוסה בשטח. נזדקק למשאית או שתיים וכן לרכב ליווי. וכמובן נשאלת השאלה היכן? איפה אפשר לבצע את הניסוי בחשאיות גמורה?" היא הביטה סביבה והמשיכה:
     "דבר שני שעומד על הפרק, ואנו מקווים לתוצאות חיוביות בזמן הקרוב, הוא פיצוץ מטעני חומר נפץ המפוזרים על פני שטח נרחב: אחד המדענים מפתח הקרנה מהאוויר על פני שטחים גדולים. כאן בעיית המיקום היא קריטית, שהרי אי אפשר לפוצץ מטענים בשטח מבלי לעורר שערורייה. ברור לנו שפעולה כזאת נראית בעייתית. גם סר סדריק שהוא מדען, מפתח קרן לייזר שתוכל לשתק פעולות מכשירים מסוימים. גם אותה נצטרך לנסות בשטח. אני פונה אליך, מרטין, היות ואתה איש מבצעים ושטח יותר מכולנו, שתחשוב על בעיות אלה ואם יעלה על דעתך רעיון מעשי, נשמח לשמוע."
     כל אותה עת ישב מרטין מכונס בתוך עצמו, מאזין לכל מילה. הוא הופתע ממגוון האמצעים שאנשים אלה הספיקו כבר לפתח. כעבור דקה דיבר:
     "בעניין חומר ההדברה אני רואה כמה בעיות: לא ידוע לנו אם רכב שמנועו כבה בגלל החומר הזה, יוכל להמשיך לנסוע כעבור זמן מה וכמה? ואם לא, האם כדי לתקנו יספיק להחליף לו את המאייד? ואם כן צריך להצטייד במאייד חלופי. או שמא כל המנוע `הלך`? לכן ניסוי ראשון חייבים לבצע בתוך מקום סגור, נאמר מוסך או מחסן. שם נלמד איך המנוע מתנהג לאחר ששותק על ידי החומר. רק לאחר שנדע את כל זה – נוכל לצאת לשטח פתוח. אבל אז נהיה כבר מצוידים בחלפים הדרושים, כי הרי לא נפקיר את הרכבים הפגועים בשטח. השאלה הבאה היא: איפה? עלינו לחפש ולמצוא חבל ארץ שכוח אל. לשם כך נעיין במפות וגם נצא לסיורים בשטח." האדמירל פלט:
     "בּרָבו!" מרטין המשיך, בלי להניד עפעף:
     "באשר לניסוי השני, אני מתכוון לפיצוץ חומרי הנפץ, זה יהיה מבצע מורכב ודרוש לי זמן מה כדי לברר נתונים ולבדוק כמה דברים, לפני שאוכל לבוא בפניכם בהצעה קונקרטית. אני מבין שכרגע הדבר הכי דחוף הוא נסיעתי לארה"ב, כדי שיהיה לנו מימון לכל זה. אטיל, בהסכמתכם, ובלי להיכנס לפרוט, כמה משימות בדיקה על אחד השותפים שלי, כגון: שטחים שוממים באפריקה, באסיה וכדומה. מרחקים, קווי טיסה, דרכים לרכב שטח ועוד פרטים לפי רשימה שאכין לו. מיד בשובי אשב על זה איתו, ובפגישתנו הבאה אני מקווה לבוא עם הצעת תוכנית לאישורכם. על כל פנים, מה שבטוח זה שעלינו לשכור או לרכוש מבנה די גדול כדי לערוך את הניסויים עם הרכב, ובעתיד כדי להתקין שם אבזרים שונים." אן אמרה:
     "נסיעתך היא בדחיפות ראשונה. על מי אתה מתכוון להטיל את הבירורים?"
     "המשכיל והמוכשר ביותר מבין הבחורים הוא ג`ורג` גראהם. הוא בן למשפחה עשירה, בעל השכלה גבוהה, הוא ספורטאי מעולה, רוכב סוסים וגם טייס. אם נשכור או נקנה מטוס סילון, הוא יצטרך לעבור הכשרה קצרה לסילונים. אבל אני חושש שאני עושה מה שהגברת דיופרה עשתה, הקדמתי את העגלה לסוסים, כי הרי עדיין לא גייסנו אותו..." השלושה הביטו זה בזה בשאלה אילמת.
     "אבל כפי שאמרתי לה, הבחורים סומכים עלי וצמאים ל action ואני בטוח שהוא ישמח לשתף פעולה. וכמובן שבשלב זה אין לי כוונה לספר לו את כל הסיפור, רק לבדוק עבורי כמה נתונים. ובכן?"
     "אינני חושב שזו הדרך הנכונה," אמר האדמירל, "אם אנחנו מתכוונים להפעיל את חמשת חברי הצוות של מרטין במשימותינו, יש לגייס אותם באופן רשמי, לפי כל כללי הגיוס שקבענו לעצמנו. ואני מוכן לשבת על כך עם מרטין בנפרד. הייתי מוסיף שמלבד מרטין, הם לא צריכים להכיר את יתר חברי המטה, אלא אם כן תפקיד מוגדר יחייב את זה."
     "זה נראה לך, מרטין?" שאלה אן. הוא הנהן.
     מרטין קם, אמר "גבירתי, רבותי." ויצא. לאחר לכתו, שני הגברים הביעו דעתם שמרטין קופר הוא רכישה מצוינת עבור העמותה, וללא ספק יפתור להם בעיות רבות, בנוסף לכך שהוא גבר מרשים ביותר.
     האדמירל דיווח על ההתפתחות בעניין התרומה של לסטר:
     "הייתי בוודוז, הצצתי בתיק החברה שלי והודעתי לעורך הדין שבמשרדו מתנהל התיק, שאני חוזר לעסקים בינלאומיים. הוא ברך אותי להצלחה. בדקתי את החשבון שלי בבנק ומיד הודעתי למר לסטר בטלפון, במונחים שעליהם הסכמנו, שהוא יכול להתחיל להעביר כספים." ולאחר הרהור קל הוסיף: "אבל טוב שיש לנו מקור מימון נוסף, כי אף פעם אי אפשר לדעת מראש... בעיית גילו של לסטר די מדאיגה אותי, שהרי עניין התרומה הוא אישי בהחלט ואינו עובר בירושה... ואני חושב שאצטרך לזרז אותו שיעביר יותר ויותר כספים בזמן הקרוב ביותר."
     סר סדריק דיווח שהניסויים בלייזר מתקדמים יפה והוא מקווה לתוצאות בזמן הקרוב. אני מאמין שבעוצמה מסוימת תוכל הקרן הזאת להמיס מתכות שונות לעומק, ואני פוזל לקראת אפשרות לשתק כור גרעיני, אבל עוד חזון למועד. אגב, ידידנו אלייה, עמו שוחחתי אתמול, אמר לי שהוא כבר שלח לי את מכשיר ההקרנה שלו כדי שאנסה אותו אצלי.
                                                        15
 
     במסעדה, מרטין כבר ישב ליד השולחן שהזמין מראש והמתין לאן. כשהיא נכנסה, קם לקראתה והם התנשקו כדרכם. מרטין ישב מולה והביט בה במבט מלא הערצה. היא חשה בכך, קצת נבוכה, ואמרה:
     "אני חייבת לשבח אותך על ההופעה המרשימה שלך אמש, בפני שני הג`נטלמנים, עמיתי. הם התרשמו ממך מאוד לטובה." מרטין לקח את ידה מעבר לשולחן והניח עליה נשיקה. היא התרגשה והסמיקה. דבר כזה לא קרה לה כבר שנים רבות. היא לא ידעה איך לנהוג. הציל אותה המלצר שניגש לקבל הזמנה. לאחר שהתרחק, היא ניגשה מיד לנושא, מסרה למרטין את הפרטים של דודסון בניו יורק, תיארה בפניו את הטיפוס המיוחד הזה, הישיר, המתלהב, המעשי מאוד והוסיפה:
     "אחרי שיהיו בידך כרטיס ומועד טיסה, ומה שחשוב – שעת ההגעה לניו יורק, ניפגש, נחשֵב באיזו שעה משעות העבודה המשרדית תוכל להתייצב אצלו, ואז אני אטלפן אליו ואומר לו, כפי שסוכם בינינו, את `היום והשעה של ההרצאה שלי`."
                                     
     כעבור חמשה ימים מרטין חזר מנסיותיו ואן קבעה ישיבת מטה בביתה.
     סר סדריק פתח:
     "השבוע הייתי בוינה ופגשתי את ידידי קונרד הופמן, איש הננוטכנולוגיה. הוא אמר שהוא עובד על משהו ויודיע לי ברגע שתהייה לו תוצאה כלשהי. לפני יומיים מכשיר ההקרנה של פרופסור אלייה הגיע לידי. הוא נראה בערך כמו מיני מדיח כלים. ניסיתי אותו במעבדה והתוצאות נראות טובות. כעת נצטרך לנסותו בשטח."
     מרטין, שהגיע מיבשת אמריקה, סיפר איך התרשם מאנדריו דודסון:
     "זהו אחד האנשים המוכשרים, הפיקחים והמעשיים ביותר שפגשתי בימי חיי. דודסון לא רק תידרך אותי לאן לנסוע, אל מי לגשת ומה לעשות, כי אם תאר לי את הדמויות בהן אפגש, את אופיים, תכונותיהם, רגישויותיהם, ואיך `אלכוד אותם בקסמי`. לאחר התדרוך שלו, הכל הסתדר בקלות, פשוט וחלק. הכסף הראשון ייכנס תוך כמה ימים."
     הם ברכו אותו על ההצלחה ומרטין ניגש לנושא הניסויים:
     "לפני נסיעתי הטלתי משימות בדיקה על ג`ורג` גראהם ועל ג`והן קרמייכל. סימנתי לעצמי את ג`ון כמי שישכור את המבנה שלנו. הוא נראה כאיש עסקים ומעורר אמון רב. עליו הטלתי גם לאתֵר אזור שומם ל`אימוני קומנדו`, הרחק מעיני בני אדם ועם גישה סבירה לכלי רכב. כך הגדרתי את אופי השטח המבוקש. הוא ציין לי שני אזורים שבאים בחשבון: האחד בקמרג (Camargue) בדרום צרפת, והשני בסקוטלנד, שם קיימים עדיין אזורים מבודדים למדי. הוא גם הספיק לראות שלושה מבנים המתאימים לתיאור שנתתי לו, משהו דומה למכון הכושר שלנו, שאת מכירה, אן." סר סדריק שאל:
     "איפה נמצאים מבנים אלה?"
     "האחד לא רחוק מלונדון. השניים האחרים בפריפריה של פריס. בעת נסיעתי שקלתי אם כדאי לקנות את המבנה או לשכור אותו. לדעתי מוטב לשכור כי כעבור זמן ולפי התפתחות העניינים, אולי נרצה להחליפו." האדמירל שאל:
     "ומה ג`ורג` וג`והן יודעים?" מרטין השיב:
     "אמרתי להם שהוטלה עלי משימה ואני מעוניין לשתף אותם. הם לא שאלו על ידי מי הוטלה המשימה ומה טיבה. הם רק היו מאושרים שיש משהו `חריג` לעשות. אני מניח שהם מבינים שאם אני אומר `הוטלה עלי` מבלי לפרט, פירוש הדבר שזה קשור עם חשאיות ולא צריך לשאול שאלות. כך הם חונכו. .בשלב מאוחר יותר נחליט האם ומתי נשתף אותם בסוד." שלושת חברי המטה לא יכלו להסתיר את חיוכיהם הרחבים. אן אמרה:
     "ג`והן שלך עשה עבודה רבה בזמן קצר. אני סבורה שמישהו מאתנו יצטרך לצאת לשטח יחד עם מרטין ולקבל החלטות. לגבי המבנה כמו לגבי אזור הניסוי." האדמירל אמר:
     "אני הפנוי מבין כולכם וזמני בידי, לכן אני מציע את עצמי." מרטין ראה את הדבר לכבוד לצאת לסיור עם האיש הדגול. הוא המשיך בדיווחו:
     "וכעת ניגש לניסוי הקשה והמסובך: פיצוץ מטענים על ידי הקרנה ממטוס. לנושא הזה יש מספר היבטים, ועלי לציין שג`ורג` עשה עבודה יסודית. אזור הטמנת המטענים, השגת חומרי נפץ מסוגים שונים, כיסוי לצוות שייצא לשטח, אופן הכנסת המטענים למדינה שבה הניסוי יתבצע, רכישת מטוס לביצוע ההקרנה ומסלול טיסתו הרשמי." כולם האזינו קשב רב לאיש הצבא, המפקד הנמרץ, שמדווח בצורה מאורגנת וברורה. הוא המשיך:
     "א. אזור הטמנת המטענים. בהתחשב בעובדה שיהיו פיצוצים, ואנחנו מקווים שיהיו, אין להעלות על הדעת לערוך את הניסוי באחת ממדינות אירופה. האזור היחידי שבא בחשבון הוא מדבר הסהרה. עשר מדינות גובלות במדבר הזה, סביב סביב."
     "ובאיזו מהן בחרת?" שאלה אן. מרטין השיב:
     "לאחר שבדקנו את הנתונים הביטחוניים, התחבורתיים והתיירותיים במדינות אלה, אנו סבורים שהמקום המתאים ביותר הוא טוניסיה. זו מדינת תיירות. יש בה מערכת כבישים ומסילות ברזל ואפשרויות טובות לשכירת רכב." סר סדריק שאל:
     "ואיך אפשר לפתור את בעיית השגת חומרי הנפץ?" מרטין השיב:
     "השגת חומרי הנפץ היא דווקא החלק הקל ביותר בתכנית: יש שוק שחור בכל רחבי אירופה. אני מכיר מישהו שישיג לנו את הדרוש, מבלי שנצטרך להיחשף".
     "אני שואל את עצמי באיזו תואנה תצא קבוצת אנשים למדבר הטוניסאי, עם מטען חומרים מוזרים, מבלי שהדבר יעורר, אם לא חשד, לפחות תמיהה?" אמר סר סדריק.
     "נכון מאוד," השיב מרטין. הקדשתי לעניין זה מחשבה רבה. בחנּו אפשרויות שונות: תחרות ג`יפים; משלחת ארכיאולוגית; טיול של חובבי טבע מדברי; המתאים ביותר נראה לנו הסרטת קטע מסרט, שפרק אחד ממנו מתרחש כביכול במדבר. אנשי קולנוע מקובלים היום בעולם ומתקבלים בסבר פנים יפות בכל מקום, על מוזרויותיהם. זה יחייב אותנו לייסד ולרשום חברת סרטים, לשכור משרד בפריס או בלונדון, או בכל מקום אחר, לרכוש ציוד הסרטה מקצועי, תסריט ורצוי מאוד גם שחקנית."
     "תסריט ושחקנית? איך אתה חושב להתגבר על זה?" שאל האדמירל.
     "מסתבר שתסריט אפשר לקנות בפרוטות אצל סטודנט לקולנוע ובמה, ואחר כך להכניס בו שינויים כרצוננו. באשר לשחקנית, יש לנו בחורה יפה, היא אחותו של ג`ורג` גראהם. היא לא צריכה לדעת את הסיפור כולו. לאחר הצילומים, כביכול, הטמנת המטענים, ולפני ההקרנה מהמטוס, שתתבצע כשהצוות כבר יהיה במלון באחת הערים הדרומיות, אפשר יהיה לשלוח אותה הביתה."
     "ואיך אתה רואה את בעיית הכנסת חומרי הנפץ לאותה מדינה?" שאל האדמירל.
     "ההצעה הנראית לי היא להכניס אותם לתוך קופסאות שימורים, שיהוו חלק ממלאי המזון שנביא אתנו לתקופה בה נשהה, כביכול,  במדבר."
     "רעיון יפה." הגיב סר סדריק. אן שאלה:
     "על איזה סוג של מטוס חשבת?"
     "ג`ורג`, שהוא כאמור טייס, בירר היטב ומצא שהמטוס המתאים ביותר בעבורנו, ואולי האינטואיציה שלו אמרה לו שבוודאי יהיו עוד מבצעים בעתיד, הוא מטוס סילון למנהלים, executive, של חברת   Dassaultשנקרא FALCON 900 EX והוא בעל טווח של 8000 מיל ללא צורך בתדלוק. הוא יכול להטיס עד 12 נוסעים. יש בו מחלקת מטען שהיא בזנב המטוס ויש אליה גישה מהקבינה בעת הטיסה. הוא מצוייד בטייס אוטומטי והוא מונחה GPS לוויני, וזה מאפשר לטייס לקום בשעת הטיסה, לגשת לתא המטען ולבצע מה שהוא צריך. זאת, אם הוא טס לבדו. אבל רצוי כמובן שיהיה עוד מישהו אתו. את המטוס יוכל לרכוש ג`ורג`, שהוא מוכר כבן למשפחה עשירה מאוד ואיש לא יראה בכך משהו מיוחד. גם חברת הסרטים שנקים יכולה כמובן לקנות אותו. ג`ורג` יצטרך לעבור השתלמות קצרה למעבר לסילון. וכדאי שיתחיל מיד. את מכשיר ההקרנה יהיה צורך להסוות במשהו מתקבל על הדעת, ועל כך נחזור לדבר אחרי שנראה אותו. בכל אופן, הסוואת המכשיר, כמו הכנסת חומרי הנפץ לתוך קופסאות השימורים וסגירתן האומנותית, אפשר לעשות רק בבית מלאכה מצוייד במיטב הכלים והמכשירים, ואני מתכוון למחרטה ממוחשבת, לאמצעי הלחמה עדינה וכדומה."
     "מכשיר ההקרנה של אלייה, שוקל לדבריו כשמונים וחמישה קילוגרם. אם המטוס מסוגל לשאת שנים עשר נוסעים, בתוספת כבודתם, משקלו של המכשיר, שאני מציע לקרוא לו `אֶקסקַליבּוּר`, לא יורגש," אמר סר סדריק.
    האדמירל שאל:
     "עד כמה שאני יודע על תעופה אזרחית, כל טייס חייב להצהיר מהו קו הטיסה בו יש בדעתו לטוס ומהו נמל היעד שלו. הלא כן?" מרטין השיב ללא היסוס:
     "אכן. בדקנו על המפות ומצאנו שאם אזור ההטמנה יהיה בשטח המדברי בדרום מערב טוניסיה ויסומן בדייקנות על המפה, הרי שמסלול הטיסה מטוניס, בירת טוניסיה ללאגוס, העיר הראשית והנמל הראשי של ניגריה, יעבור בדיוק מעל לאזור ההטמנה. זהו מרחק של כ- 1900 מייל, אפילו לא רבע המרחק שהמטוס הזה יכול לעבור, לאחר שיתדלק בטוניס. מלאגוס יוכל לטוס, לפי החלטתנו, לכל יעד, כולל, כמובן, לפריס או ללונדון."
     "ומה מחירו של המטוס הזה?" שאל האדמירל.
     "משהו בסביבות שמונה מיליון דולר. אבל אין ספק שנזדקק לו בהמשך הדרך, אני מתכוון כשנגיע לשלב ביצוע משימותינו. אגב, אם לא נזדקק לו יותר, לא תהייה בעיה למכור אותו." נראה שהסכום לא הפחיד את הנוכחים, אשר ידעו שמיליונים רבים בדרך אליהם ושמשימתם תעלה הרבה מאוד כסף. מרטין הוסיף:
     " אם התכנית המוצעת תתקבל על דעתכם, נוציא סיור מוקדם לטוניסיה כדי לאתר שטח מתאים לניסוי שלנו. ג`ורג` חייב לצאת מיד להשתלמות וג`והן לשכור מבנה. רצוי שמישהו מאיתנו יצטרף לסיור בטוניסיה." האדמירל הרים את ידו ואמר:
     "אני עדיין הציפור הכי חופשייה מביניכם. אני מתנדב." אן נראתה מוטרדת. היא אמרה:
     "אני פגשתי את השותפים של מרטין, אם אפשר כך לקרוא להם. הם אנשים מובחרים, וכפי הנראה לא יהיה מנוס מלהפעיל אותם במבצעים שלנו, דבר שעוד ילך ויתרחב. לכן אני לא חושבת שמותר לנו לבנות את זה על כך שהם יחשבו שזה סודי ויסמכו על דברתו של מרטין. הם יחשבו מן הסתם שהם פועלים, בכיסוי, עבור הממשלה. אינני חושבת שזה בריא. אני סבורה שצריך לגייס אותם לפי כל הכללים ולדרוש מהם, כמו מכל עמית שלנו, לנאמנות מוחלטת. כל אחד מהם יידע, במשך הזמן, רק את הדברים שיוטלו עליו."
     "אני סבור שאת צודקת," אמר האדמירל. סר סדריק הנהן להסכמה. אן שאלה:
     "מה אתה אומר, מרטין? האם זה נראה לך?"
     "לי אין בעיה עם זה. תמיד הלכנו יחד לכל משימה. אני יכול לעשות את זה בישיבה אחת עם חמישתם." אן הקשתה:
     "ואם אחד מהם יסרב, אחרי שכבר שמע הכל?"
     "אין אפשרות כזאת!" אמר מרטין בפסקנות, "אצלנו זה כלל קדוש: אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד."
     השתרר רגע של דומיה. הם נראו מהורהרים. היה עליהם להסכים להצעתו של מרטין. לבסוף אן שברה את השתיקה באמרה:
     "מרטין, מה שאתה מציע חורג מהנורמות שלנו. אני הכרתי את הבחורים שלך ולכן אני כבר משוחדת. אבל אם מישהו משני הג`נטלמנים כאן יתנגד, הצעתך תידחה." סר סדריק לחש: "אינני מתנגד." האדמירל רק הרים את שתי ידיו.
     לפני שהחבילה התפרקה, קבע האדמירל פגישה עם מרטין בלונדון, כדי לצאת ביחד לסיור בסקוטלנד.
     
     סוכנויות הידיעות: משטרת דנמרק עצרה שמונה צעירים מוסלמים בחשד שתיכננו להניח פצצה ושהיו בקשרים עם ארגון אל-קאעידה. ראש משטרת דנמרק לא אמר איפה היה הפיגוע אמור להתרחש, אבל הבהיר שזו הפעם הראשונה שהמשטרה גילתה קשר ישיר עם אל-קאעידה בדנמרק.
     גורם אמריקאי הודיע שצפון קוריאה תישאר ברשימת המדינות המממנות את הטרור העולמי. הוא אמר זאת בתגובה לטענת הקוריאנים שוושינגטון הסכימה למחוק את המדינה מה"רשימה השחורה".
     בן לאדן הופיע שוב מעל גבי קסטה. זקנו צבוע שחור והוא נראה בריא, דבר המזים שמועות שונות שהוא כבר מת או שאינו מתפקד, ושמשום כך סגנו מופיע כל הזמן במקומו. בן לאדן הבטיח עוד פיגועים והציע לעם האמריקאי להתאסלם (במילים אלה). לפי הערכות מודיעיניות אמריקאיות הוא חי אי שם בגבול בין אפגניסטן לפקיסטן.
 
                                               16
 
     תאריך הלוויתה של טניה ג`ראר נקבע לבסוף. אן ביקשה ממרטין שיתלווה אליה. הוא הסכים ברצון. זה יצא למחרת שובו מהסיור בסקוטלנד עם האדמירל, שם הם ראו שטח נרחב, עם כמה דרכים, שלא הייתה בהן כל תנועת כלי רכב במשך השעות בהן שהו במקום. סוכם ששם ייערך ניסוי חומר ההדברה, לאחר שינוסה בתוך המיבנה.
     קהל די גדול הגיע להלוויתה של טניה: עמיתיה של טניה מהתיאטרון, עובדי הבמה, אנשי בוהמה ומעריצים רבים, שאהבו והעריכו את טניה הן כשחקנית והן כבמאית. גם אחדים מבעלי הטורים לתיאטרון בעיתונים היו שם. אן ניגשה אל ההורים השכולים. היא פגשה אותם רק פעם אחת, לפני שנים, בעת טיול במכונית עם טניה בצפון צרפת, כשהן קפצו להגיד שלום להוריה. אן זכרה שהם קיבלו את בתם די בקרירות, הגישו להן כוס סידר (cidre), ישבו ושתקו. הן שתו, קמו, נפרדו בנימוס והלכו. כעת הם עמדו בפנים חתומות והאנשים עברו על פניהם, לחשו כמה מילים ולחצו את ידם. אן לחצה את ידייהם וללא אומר עברה הלאה. מרטין נשאר קצת מאחור ולא התקרב אליהם. מישהו נשא דברים. אן לא התעניינה לדעת מיהו, ודאי מישהו חשוב מהתיאטרון, אבל היא התרגשה מהמלים החמות שאמר על טניה `אשר בן בלייעל שם קץ לחייה ולקריירה המזהירה שלה`. אן מלמלה לעצמה: `אם המשטרה לא מסוגלת, אני עוד אמצע את המנוול!`
     מרטין שמע ודבריה הדאיגו אותו. כפי שהוא למד להכיר את בת דודו, אין אצלה מילים סתם. מה שהיא חושבת ואומרת, היא מתרגמת למעשים. ואין הוכחה טובה יותר מייסודה של ה`עמותה`. אם היא החליטה למצוא את רוצח חברתה, היא תחפש אותו. מרטין הכיר את החיים גם מהצד המכוער שלהם: את העולם התחתון, את הרבעים העניים, השורצים זונות, סרסורים, סוחרי סמים וכל סוגי הפושעים. אן מכירה רק את העולם האקדמי, הדיפלומטי, המדעי, שם כללי המשחק שונים לחלוטין. אבל אין לה מושג זוהמה מהי, איך נראית חלאת המין האנושי. עקשנותה והמתודיקה שלה, בהכרח יובילו אותה לעולם התחתון. ושם, היא לא תדע איך להתנהג והיא תיפגע. פתאום הוא חש עצמו אחראי לביטחונה. מדוע? כי אן יקָרָה לו והוא לא ייתן שיקרֶה לה משהו רע. במקום להאזין לנאומי ההשכבה, הוא כבר חשב מה עליו לעשות כדי להניא אותה מלהתעסק בזה? הוא חש שאין לו סיכוי להצליח. ואם לא זה, אז מה? עליו לשוחח איתה על טניה, להתעניין בתוצאות החקירה, להראות עניין ולהביא לכך שהיא תשתף אותו ותספר לו מה היא עושה עם זה. אילו שהה כל הזמן בפריס, היה אולי מרבה להימצא בחברתה ומשמש לה מעין שומר ראש. אבל לא זה המצב. להיפך, רוב הזמן הוא בתנועה. אם כך, הוא צריך להיהפך ל`בן ברית` שלה, להשתתף בלבטיה, לשמוע ולייעץ לה. הוא צריך להרגיל אותה שלא תעשה בעניין זה שום צעד מבלי ליידע אותו תחילה. ובזה החל כבר בדרכם חזרה מבית העלמין.
     "מה מצב חקירת המשטרה." שאל. היא סיפרה על שיחתה האחרונה עם המפקח והוסיפה:
     "התרשמתי שהאירוע הזה לא עומד אצלם ברומו של עולם. עד עתה הם `התעניינו` בחוגי סטודנטים בלבד. לדעתי, יכול להיות שהבחור הזה הוא בכלל פושע, סוחר סמים ונרקומן שהטבע חנן בהופעה חיצונית נאה, והוא ידע לנצל עובדה זו, התחזה לסטודנט, וחיזר אחרי נשים מבוגרות, שחיזור מצד בחור צעיר ויפה מחמיא להן. ואל נשכח שטניה כבר עברה את גיל הארבעים. הוא השתכן בביתה, חי על חשבונה, אולי הפך את דירתה למרכז פעילות הסמים שלו, אבל...אני רואה שאני נסחפת לדמיונות.." 
     "לא, לא," אמר מרטין, "להיפך, אני מאמין שאת בדרך הנכונה. המשיכי."  
 "חשבתי לעצמי... הרוצח איתר אותה באיזה שהוא מקום, נכון? אם הוא אכן סטודנט, אז הגיוני שהכיר אותה באוניברסיטה. אבל סטודנט או מישהו אחר, יש להניח שהאיש ראה אותה בסביבות התיאטרון. היא לא אמרה לי באיזו הזדמנות הכירה אותו, אבל אני מניחה שהוא הסתובב שם, סימן לו אותה כאובייקט ויצר הזדמנויות לעשות הכרה. מה שאני רוצה להגיד הוא שלא ייתכן שאף אחד לא ראה ולא ידע על הפלירט הזה. אנחנו לא חיים בחלל ריק. ובחוגי התיאטרון על אחת כמה וכמה. לכן, יש בדעתי ללכת לשם, לשוחח עם אנשים, לשמוע וללמוד. מי שראה אותה בחברת הבחור, יוכל לפחות לתאר אותו. אולי נלמד איך הכירו? איפה נהגו להיפגש אחרי ההצגה. עם קצת סבלנות אולי אצליח להרכיב איזה שהוא פאזל."
     תגובתו הטבעית של מרטין הייתה להוכיח לה שהיא הולכת לעשות משהו טיפשי, ובלתי חוקי, שנקרא `שיבוש חקירת המשטרה`. לנסות לשכנע אותה שתמשוך את ידה מכך. אבל הוא ידע שאין בזה טעם, כי היא תעשה מה שהיא רוצה. אלא שאז היא תסתיר מפניו את מעשיה. ובעצם, בגישוש באזור התיאטרון לא נשקפת לה כל סכנה. ולכן נקט בדרך ההפוכה:
     "אני משוכנע שאת הולכת בדרך הנכונה. הצלחת לעורר בי סקרנות ועניין. זה כמו רומן מתח. מהרגע הזה אני מוכרח לדעת איך החקירה שלך מתקדמת, ואם אוכל לסייע במשהו, את יכולה לסמוך על שיתוף הפעולה שלי. אנא ממך, החזיקי אותי בתמונה."
     דבריו עודדו אותה. היא שמחה על רצונו לסייע. אולי תזדקק לעזרת גבר כמו מרטין בהמשך חקירתה. מי יודע?
 
 
                                           17
 
     בשובו ללונדון, מרטין אסף את חמשת ידידיו במשרד המכון, אחרי שעות העבודה, והסביר להם את הוויית העמותה. הוא הלך צעד אחרי צעד, לפי הנחיותיו של האדמירל, למרות שידע שעם הבחורים האלה זה מיותר. לא התעוררה שום בעיה והם הסכימו בהתלהבות כאיש אחד, לשתף פעולה.
 
     ענייניה של העמותה התקדמו בצעדי ענק: הגיע כסף משני התורמים. נשכר מבנה בסביבות לונדון וכבר הוחל ברכישת ציוד. מרטין והאדמירל חזרו מסיור בן שבוע בטוניסיה ואיתרו שטח מדברי מתאים לעריכת הניסוי, שלא לדבר על כך שהם נהנו מאוד מעצם הטיול. הם נכחו לדעת שבטוניס יש היצע גדול של כלי רכב להשכרה והוצע שהמשתתפים בניסוי יגיעו יחד עם הציוד בטיסה אזרחית ואילו את הרכב ישכרו במקום. הוחל במשא ומתן לקניית המטוס. נקבעה פגישה בין סר סדריק לבין אמיליו רוזטי בקשר למכשיר לשיבוש תקשורת. חברי העמותה חשו באופן ברור ביותר שחזונם, שלא מזמן היה רק רעיון, הולך ולובש צורה מעשית. אבל ככל שהדברים האלה התממשו, הם גם חשו חרדה מסוימת מהרגע בו יצטרכו `לבצע את המשימה`, בתוך ארצותיהם של הדיקטטורים, שהן `ארצות היעד` של העמותה, ולפעול שם במועד שייקבע. זו משימה הרבה יותר כבדה מאשר השגת האמצעים. שם תהיה סכנה ממשית. תהיה בעיית הכניסה למדינה, וחמור מזה – הכנסת המכשירים והחומרים. הרי דווקא בארצות אלה הביקורות הביטחוניות חמורות במיוחד.   יהיה הכרח למצוא תחבולות. ולאחר ההתקנה וההפעלה: היציאה מתוך לוע הארי. לכולם היה ברור שהם עומדים בפני דיונים מסובכים, תיכנונים וקבלת החלטות גורליות. לא היה להם ספק שמרטין קופר, עם הניסיון המבצעי הרב שלו והתושייה שכבר הוכיח, יהיה להם לעזר רב. הם מתקרבים לשלב שבו, כמו שאומרים, `רשות הדיבור עוברת לאנשי המבצעים`.
     אמיליו רוזטי הביא לסר סדריק מתנה: מעבד מזון (food processor ), הדגם הכי מודרני, של חברה מפורסמת בשוק, וברגע הראשון סר סדריק בא במבוכה. הוא הביט במבט שואל האומר: "מה פתאום?" עד שקלט את החיוך הערמומי ההולך ומצטייר על פניו של אמיליו רוזטי והבין: האיטלקי עדין הנפש, בעל חוש לאסתטיקה וכשרון אמנותי, בנה את `המכשיר האקוסטי` בתוך מעבד המזון. הוא אמר:
     "כשתנסו אותו, תראו שאפשר לכוון אותו להשהיה של עד 24 שעות. פשוט תעמידו אותו במטבח של דירה כלשהי, ברדיוס של עד קילומטר מהיעד שלכם, תחברו אותו לחשמל, תכוונו את שעת התחלת הפעולה ולכו לכם לשלום. במועד שקבעתם, ברדיוס של קילומטר פחות או יותר, כל שידור רדיו, טלויזיה, טלפון חוטי ואלחוטי, מערכת רמקולים ברחוב או במועדון כלשהו, ישמיעו רעשים צורמי אוזניים. אמנם התמונה תיראה על מסך הטלוויזיה אך ללא קול. אם המכשיר יכוון לפעול נאמר עשרים דקות ויפסיק, ואם השלטונות ייצאו לחפש את מקור ההפרעה ויעברו מדירה לדירה, הם יראו סתם מכשיר ביתי בנאלי". סר סדריק לחץ את ידו בחום ושאל:
     "יש הוצאות שאנחנו צריכים לכסות? ייצור, הובלה, או..." רוזטי הרים את כף ידו:
     "On the house. Be my guest". סר סדריק הודה לו בחמימות והבטיח לדווח לו על תוצאות ניסוי המכשיר שייעשה בשטח. רוזטי הוסיף:
     "זה פרוטוטיפוס. אפשר לבנות אותו גם בכל מכשיר חשמלי אחר. למשל רדיו, תנור אפייה ובדומה לזה. יכול להיות שתזדקקו למספר מכשירים, כדי לכסות שטח יותר גדול. תודיע לי ואני אספק לך עוד שניים שלושה מכשירים כאלה." והוסיף בחיוך: "ללא תשלום נוסף." הם ברכו זה את זה ב"בהצלחה!".
 
     אולי יש אמת באמרה שהצלחה גוררת הצלחה: קונרד הופמן, איש הננוטכנולוגיה מוינה התקשר אל סר סדריק ואמר שיש לו חדשות בשבילו. סר סדריק הודיע לאן שהוא טס לוינה. היא הבינה שיש משהו חדש וסקרנותה התעוררה. `כאן מדובר בתחום לא כל כך ידוע. מעניין לדעת מה המדען הוינאי שלנו הצליח לגלות, או לפתח. כך או כך לעמותה יש כבר ברגע זה כמה אמצעים שאם יופעלו בחוכמה, בזמן ובמקום המתאימים, עשויים בהחלט להביא לתוצאות של ממש`.
     
     סר סדריק חזר כעבור יום וביקש לזמן את המטה בהקדם. בפגישה הוא הוציא מכיסו קופסת גפרורים, פתח אותה ורוקן מתוכה על כף ידו שלושה אפונים ירוקים. הוא הסביר:
      "אלה כמוסות ( capsules ) עשויות מחומר שנמס בתוך נפט, בנזין או סולר. כל כמוסה כזאת מכילה כמה מיליונים של יצורים דמויי חיידקים, שידועים מזה יותר מעשר שנים כזוללי נפט. במפעלים שונים בעולם משתמשים בהם במקומות שיש דליפות נפט, בכדי לנקות את השטח. גם לחיסול כתמי נפט שנפלטו ממיכליות נפט וזיהמו חופי ים מסוימים השתמשו בהם בהצלחה די גדולה. ידידנו קונרד הופמן טיפל בחיידקים האלה בשיטות המובנות רק לו, והעשיר אותם בתכונה נוספת: אם מחדירים כמוסה אחת כזאת לתוך משאית-מיכלית דלק, תוך זמן קצר יאבד הדלק הזה את תכונותיו המקוריות ולא ימלא את תפקידו, כלומר שהוא לא יהיה כשיר יותר לבעור או להניע מנוע כלשהו. ידידנו הופמן נתן לי טבלה ובה ציין בכמה כמוסות יש להשתמש על אילה כמויות של דלק."
     "כמובן שנצטרך לנסותן בפועל ב `בית המלאכה` שלנו," אמר סר סדריק. אבל נשאלת השאלה איך נוכל להשתמש בהן למטרותינו? אם נניח שנגייס מלח באונית נפט בדרכה לארץ יעד, והוא יכניס חופן של כמוסות כאלה לתוך אפילו רק חלק מתאי-האחסנה (compartments) של האניה, אזי, בהגיעו לתעודתו, הדלק הזה יתפצל במאגרים השונים ברחבי המדינה וחלק ניכר של התחבורה האזרחית והתעשייה ייפגעו. והרי אין זו מטרתנו."    
     האדמירל אמר:
     "המסקנה היא שעלינו לגייס לא מלח באוניה כי אם פועל במחנה צבאי, שיחדיר אותם לתוך מאגרי הדלק הצבאיים. השאלה, כמובן, היא האם אצלם מעסיקים פועלים אזרחיים במיתקנים צבאיים, אולי פועלי ניקיון, גננים, והאם הדבר בכלל בר ביצוע." אן הוסיפה:
     "ואם יש סיכוי כזה, אז אני מניחה שצריך לכוון למחנה מרכזי, או נאמר מחנה המטה הכללי, שמתוכו הסיכויים הטובים ביותר שייצאו למפגנים ומצעדים רשמיים. או שאני טועה אדמירל?"
     "את לא טועה. מה שאת אומרת הוא הגיוני בהחלט. אוכל לעיין בחומר מודיעיני ואני מקווה שנדע קצת יותר על הנושא." השיב.
    
     המִבנה שנשכר נרשם כבית מלאכה לתיקון ושיפוץ מכשירים חשמליים. נרכשו שולחנות עבודה ומערכת כלים ומכשירים המצויים בכל מוסד מסוג דומה, ולא רק לשם הכיסוי, כי אם ובעיקר כדי לבצע עבודות של העמותה. הוא קיבל את הכינו `הרפת`.  וראשית דבר הוחל בניסיון השבתת המנוע של משאית יד שנייה שג`וני קנה, על ידי פיזור חומר ההדברה על רצפת האולם הגדול של הבניין. המשאית החלה בנסיעה אטית, עלתה על השטח המכוסה שיכבה דקה של הדשן, המשיכה עוד כמה מטרים, המנוע `השתעל` וכבה. מיד דחפו אותה קדימה כדי להרחיק אותה מהדשן, פרקו את המאייד, ניקו אותו, הרכיבו מחדש, והתניעו: המנוע עבד. המסקנה היא שהנזק הוא מקומי וזמני. אבל אם שיירה שלמה של כלי רכב צבאי תיעצר, הנהגים יחשבו מיד שהדלק שסופק להם כנראה מהול במים, או פגום. אין להעלות על הדעת שיחשבו על המאייד, כי מאייד אחד יכול להתקלקל, אבל לא כל המאיידים של השיירה, ובאותו רגע! כך שבאופן טבעי יתחילו לבדוק את מערכת הדלק. איש לא יחשוב על המאייד. ובינתיים הזמן יעבור והמצעד הצבאי נכשל. מרטין אמר:
     "טוב, זה בתוך מקום סגור. כעת צריך לצאת לסקוטלנד, עם שתי משאיות מסוגים שונים, ולראות אם גם באוויר החופשי זה פועל באותה צורה. ליתר ביטחון, וכדי לא להשתהות שם בשטח יותר מדי זמן, נצטייד במאיידים רזרביים ובמקום לעמוד ולנקות, פשוט נחליף אותם." 
     מרגע זה החל מרטין להטיל על הצוות שלו מטלות שונות ומשונות: האחת: על ברנרד, שהכיר שנים או שלושה אנשי העולם התחתון, הוטל לקנות חומרי נפץ. מרטין הסביר לו שזה מיועד לניסויים. מדובר על כמויות קטנות, לא יותר מקילו עד שניים מכל סוג של חומר שיש להשיג בשוק השחור. מרטין נתן לו אלף לירות שטרלינג ואמר שאם יהיה צורך ביותר, לא תהייה בעיה. השנייה: על ספנסר, לקנות שני כלי רכב משומשים במצב טוב. האחד – משאית עשרה טון והשני – ג`יפ גדול סגור. כמו כן עבור המשאית הקודמת והחדשה לקנות שני מאיידים חלופיים מתאימים. על ג`ורג` גראהם, שכבר החל את השתלמותו בהטסת מטוסי סילון, הטיל מרטין למצוא סטודנט שיהיה מוכן למכור להם תסריט שכתב בתור תרגיל באוניברסיטה. הוא הסביר לגראהם שלפני שיקנה ידפדף בו, ויראה אם ניתן להכניס בו שינוי, או תוספת, שיצדיקו סצֶנה בסהרה, כולל בחורה. . ג`ורג` הביט בו בחיוך ואמר: "אם אתה זקוק לשחקנית, פטריציה, (Patricia), אני מתכוון לאחותי, יכולה להתאים." מרטין השיב לו בחיוך: "כך בדיוק חשבתי."
     פטריציה וולס (Wells ), אחותו הצעירה של ג`ורג` גראהם הייתה גרושה. היא נראתה כדוגמנית צמרת: גבוהה, חטובה היטב, בלונדינית טבעית, בעלת עיניים כחולות. לפני נישואיה היא השתייכה לחבורה של אחיה ובילתה הרבה בחברתם. כשנישאה, הקשר התרופף, אך לא נותק כליל.  
 
     ברנרד השיג חמישה סוגים של חומרי נפץ: חומר אזרחי המשמש בעבודות חציבה ומכרות, המכונה דינמיט, חומר צבאי, חומר נפץ שאנשי השוק השחור מוציאים מתוך ראשי פגזים של תותחים, החומר ההודף את הפגז, וכן חבילה של אבק שריפה שחור. כעת צריכים ללכת לסופרמרקט ולקנות שימורים בקופסאות פח ממינים שונים, שיתאימו להכנסת חומרי הנפץ האלה לתוכן, מבלי להשאיר סימנים שטיפלו בהן. אבל יחד עם זאת, הן צריכות להראות כמזון שלוקחים לדרך ארוכה. לא מזון לתינוקות או לכלבים, גם אם הקופסאות מתאימות מאוד למטרה. מרטין הסביר את זה לברנרד בחיוך וזה שמע גם הוא בחיוך, אבל התאפק ועדיין לא שאל דבר.
     אחרי ששלח את ברנרד לקנות קופסאות שימורים, הרגיש מרטין שמשהו לא בסדר בתיכנון שלהם. אבל מה? הוא העביר במחשבתו את ההחלטות שקיבלו בקשר לניסוי בטוניסיה אחת לאחת ופתאום תפס: השימורים! לא נוכל להביאם בטיסה, כי הבדיקות הביטחוניות בשדות התעופה הן חמורות, לפעמים גם עם כלבים מריחי חומר נפץ, ויש חשש שהם יתגלו. המסקנה היא שהציוד להסרטה והמזון, אולי גם אחד מכלי הרכב, יצטרכו להגיע באוניה. זה מסבך קצת את תאום לוח הזמנים, אבל לא מהווה בעיה מיוחדת. הוא כבר ראה בדמיונו את הזוג פיליפ ופטריציה מפליגים לטוניס באוניה עם הרכב 4 על 4 עמוס ציוד הסרטה ומזון לדרך המדבר, וחוברים עם יתר אנשי הצוות שיגיעו לשם בהבדל של יום (לפניהם או אחריהם), ולמחרת יוצאים לדרך דרומה.
     אבל ברגע זה עומדת על הפרק הנסיעה לסקוטלנד. מיד עם שובם הם ינסו את מעבד המזון. יחסית זהו ניסוי פשוט: יכולים להיכנס למלון, להפעיל את המכשיר ולשמוע את ההפרעות. אבל רצוי שזה יהיה בסביבה שמישהו משלנו יהיה גם הוא `קורבן` ההפרעה. אחרת איך נדע את התוצאות. כדאי גם שבסביבה יהיה איזה שהוא מועדון שמתוכו בוקעת מוזיקה. נוסף על כך רצוי שמישהו מאתנו יסתובב שם עם טלפון סלולארי וינסה להתקשר. כך נדע אם המכשיר מכסה את כל התחומים האלה.
    
     השכם בבוקר הם יצאו בשיירה של שלוש מכוניות: שתי משאיות והג`יפ החדש. במשאיות נהגו ג`והן קרמייכל ופיליפ בראון, מצויידים במאיידים חלופיים ובכלי עבודה. בג`יפ נהג מרטין ולידו ישב האדמירל. מאחור היה מונח שק מלא במחציתו בדשן. הם היו צריכים לעבור מרחק של יותר משבע מאות קילומטרים כדי להגיע לאזור הניסוי. הוחלט מראש שהם ילונו בגלזגו ולמחרת בבוקר ימשיכו בנסיעה, כדי לערוך את הניסוי מוקדם לפני הצהריים. פעם אחת עצרו בדרך לשתייה ולריענון. למחרת בבוקר השכם יצאו בכיוון השטח שנבחר לניסויים. ג`והן הוביל ותוך שעתיים הם הגיעו למקום. סביבה פסטוראלית יפהפייה. שקט אולימפי. אכן מקום אידיאלי לערוך בו ניסוי כלשהו מבלי שאיש יפריע. שני הגברים היו אכולי סקרנות לדעת מיהו האיש ה`זקן` שהצטרף אליהם ומרטין לא הציג אותו, אבל היה זה מתחת לכבודם לשאול. הם שיערו שזהו בעל הסמכות שהטילה על מרטין לעשות את כל הפעולות המוזרות שהוא מעסיק אותם בהן בשבועות האחרונים. הם פיזרו את הדשן על פני הדרך לאורך של כחמישים מטרים, בעזרת יעים, עד שהחומר אזל. שתי המשאיות חנו מאחור. שני הנהגים ישבו ליד ההגאים, מרטין נתן את האות והמשאיות יצאו לדרך. מרטין והאדמירל עמדו מן הצד והמתינו, חסרי סבלנות, לראות את התוצאות. והן היו מצוינות: ברגע שהמשאית הראשונה עברה כעשרים מטרים על פני הדשן והשנייה עלתה עליו, הן נעצרו זו אחרי זו ומנועיהן דממו. האדמירל טפח על שכמו של מרטין, שני הבחורים קפצו החוצה ורצו להתחיל מיד בהחלפת המאיידים, אבל מרטין עצר בעדם: קודם כל חייבים להוציא את המשאיות מהשטח ה`נגוע`, כי הרי אם נחליף להן את המאיידים ונתניע, גם מאיידים אלה `ימותו`. אז מה עושים? גם אי אפשר לגרור אותן בעזרת הג`יפ, כי גם הוא ייפגע. לא נשאר אלא לדחוף את המשאיות. עבודה קשה ולא נעימה. אבל בלית ברירה ובכוחות משותפים, שגם האדמירל השתתף בהם, הם הוציאו אותן מחוץ לאזור הדשן. תוך שעה, החליפו את המאיידים. כעת, כאזרחים טובים, הם קטפו ענפים משיחים והשתמשו בהם כבמטאטאים כדי לסלק את חומר ההדברה מעל הדרך, כדי שמכונית תמימה שתעבור שם לא תיתקע. לאחר זאת יצאו בדרכם חזרה ללונדון. כל התרגיל ערך שלשה ימים, כי שני לילות הם לנו במלונות, פעם הלוך ופעם חזור.
     
                                                18
 
 
     לאחר הדיווח במטה, שהתכנס כעבור שלושה ימים, סוכם שיש להזמין מגוסטב למקה כמה שקים של החומר שיאוחסן ב`רפת`. עכשיו הגיע הזמן לנסות את המכשיר האלקטרוני, שמשום מה קראו לו `אקוסטי` ואשר זכה לכינוי `פגניני`. הסתבר שהדבר כלל לא פשוט. הועלו הצעות שונות שההגיונית שבהן הייתה: לצאת עם המכשיר לעיר שדה לא גדולה, ולהתמקם במלון מקומי. חבר שני ייצא לאותה עיירה ויתמקם במלון אחר בה. הראשון יפעיל את המכשיר רק לשתי דקות. השני, שמתפקידו לדווח על התוצאה, יישב על יד הבר  ויחזה בטלוויזיה. ברגע שיהיה שיבוש בקליטה, הוא יפעיל מיד את הטלפון הסלולרי שלו. באותה שעה, הראשון ינסה לטלפן מהטלפון הקווי שבחדרו. כך תתקבל בדיקה משולשת.
    
     אן מצאה מועד מתאים והלכה לבדוק במאגר התלמידים של האוניברסיטה את כל הסטודנטים ששמם הפרטי לוסיין. מספרם היה עצום, אבל עניינו אותה במיוחד סטודנטים שהפסיקו את לימודיהם במועד כלשהו. היא הייתה משוכנעת שאם `לוסיין` היה פעם סטודנט, הרי שהוא כבר לא. לא ייתכן שבחור שמכור לסמים קשים ממשיך בלימודיו באופן מסודר. בשלב כלשהו הוא חייב לנשור. אחרי שרצח אישה והשאיר טביעות אצבעות, והוא יודע מהתקשורת שהמשטרה מחפשת אותו ושבידיהם תאורו וטביעות אצבעותיו, הוא בוודאי מסתתר איפה שהוא ואין להעלות על הדעת שיתייצב ללימודיו באוניברסיטה. היא התמקדה אם כן, בכאלה ש `נשרו`. גם ביניהם היו עשרות רבות, אבל אן חיפשה את הסיבה להפסקת לימודיהם. לרובם הייתה סיבה מתקבלת על הדעת, כמו למשל מחלה ממושכת, עקירת המשפחה לעיר אחרת, שילוב בעסקי האב המחייבים הפסקת לימודים וכדומה. כאלה שהפסיקו את לימודיהם ללא כל סיבה היו בודדים. אן ניסתה לצמצם את מספרם על ידי שאלות, כאילו מקריות, ששאלה את מוריהם, על הופעתם החיצונית, על מראה פניהם. היא המציאה סיפורים מסוג: `האם לא למד בחוג שלך סטודנט בשם לוסיין רָמו? מישהו שאל אותי עליו. דומני קטן שמנמן.` לפעמים קיבלה תשובה כגון: `היה מישהו בשם רמו. אבל אם אינני טועה, גדול, שחור.` בשיטה כזאת אן הצליחה למחוק מרשימתה עוד כמה שמות ונשארה כעת עם שלושה שמות של לוסיין: דיופון, שרפנטייה ולבל (Dupond; Charpentier; Laval). שאת תיאורם לא הצליחה להשיג. ועכשיו, לכי וחפשי אותם! דבר ראשון היא חזרה אל המאגר כדי לרשום לפניה את הכתובת שמסרו כשנרשמו ללימודים באוניברסיטה. עם שלוש הכתובות היא שבה הביתה לחשוב מה לעשות.
     
     בערב הלכה אן לתיאטרון של טניה. היו לה כמה מכרים ומכרות מהתקופה בה הייתה נפגשת שם עם טניה, או שהיא באה להצגה שטניה שיחקה בה, או ביימה אותה. במקרים כאלה תמיד פגשה קולגות של טניה וגם אם לא ידעה את שמותיהם של חלק מהם, הרי שהם הכירו אותה ושמחו לדבר על חברתם שנרצחה. אן לא אמרה מה היא מחפשת. היא כאילו באה סתם להיזכר בחברתה הטובה, לשמוע עליה מפי הקולגות שלה, שגם הם אהבו אותה והעריצו את כישרונה. אן השתמשה בביטויים כמו:
     "אינני יכולה להבין מה טניה מצאה בבחור כל כך צעיר." או: "הייתי נותנת הון כדי להביט בפרצופו של רוצח כזה...איך הוא נראה בכלל?" התיאורים שהיא קיבלה היו זהים לחלום שלה ולתיאור המשטרה. אבל היא רצתה עוד משהו, סימן מיוחד, דבר שעשוי להבדיל בינו לבין אדם בעל תיאור כללי דומה. והיא מצאה: מישהי זכרה שלבחור היה קעקוע בצבעי אדום וכחול על אמת יד שמאל. משהו כמו נחש או לטאה. זה כבר היה סימן מובהק. כעת אן יכלה לסכם לעצמה מה היא מחפשת: בחור בלונדיני גבוה ורזה, שיש לו קעקוע של נחש או לטאה על אמת ידו השמאלית, שלמד פעם באוניברסיטה, ששמו לוסיין דיופון, או לבל או שרפנטייה.
 
                                                19     
 
 
     ג`ורג` גרהם סיים את ההשתלמות כטייס סילון ומיד הוחל במשא ומתן לקניית המטוס. במקביל נעשו נסיונות לפתוח ולסגור קופסאות שימורים בצורה אמנותית, שלא ייראה שום סימן שמישהו טיפל בהן. הקופסאות הראשונות הושלכו לפח האשפה, כי נראו עליהן סימנים של פתיחה או של סגירה. ואז עלתה השאלה, איך נפטרים מקופסאות אלה מבלי לעורר חשד: אם יוכנסו למיכל אשפה ציבורי, עלולה להישאל השאלה: מי זורק קופסאות שימורים שנפתחו שלא בדרך הרגילה, ועוד יחד עם תוכנן? הוחלט להפריד בין הקופסה לבית התוכן. את זה האחרון אפשר לזרוק לאשפה בתוך שקיות פלסטיק. אבל את הקופסאות עצמן, יהיה צורך לפזר בפחי אשפה מרוחקים.
     בעוד הניסיונות נמשכים יצא פיליפ בראון לאתר סטודנט שיסכים למכור לו תסריט. עד מהרה הסתבר שההיצע גדול בהרבה מהביקוש. כך ניתנה לפיליפ אפשרות לעיין בטקסטים ולהחליט איזה מהם מתאים ביותר להשתלת קטע שמתרחש במדבר. הוא מצא סיפור רומנטי בנאלי, שבו הבחורה בורחת עם מאהב חדש והמאהב הראשון רודף אחריהם. היה צריך רק להוסיף שהיא בורחת למדבר, ושהמרדף נמשך עד שם. להמשך לא הייתה כל חשיבות ואפשר היה לכתוב כל העולה על הדעת. הוחלט שזה מתאים למטרה שלשמה יועד וקנו אותו באלף יורו, בתמורה לויתור מוחלט על זכויות יוצרים. הכל נעשה כדת וכדין, עם חוזה שנחתם במשרדה של חברת הסרטים, אשר נרשמה כחוק מיד לאחר שהוחלט לפעול בכיסוי של סרט, תחת השם: INTERNATIONAL FILM PROMOTERS      (I.F.P.ׂ). במקביל נשכר משרד עם טלפון, והודפסה ניירת וכרטיסי ביקור של החברה החדשה.
     באשר לציוד ההסרטה, לאף אחד מהם לא היה כל מושג בנושא. מרטין שלח את ספנסר להירשם לקורס לצילום. הכוונה הייתה, כמובן, שילמד כמה שיותר מהר את שמות המצלמות ויתר האבזרים המשמשים במקצוע הזה וירכוש כמה מונחים מקצועיים המקובלים בין הצלמים.
     מועד הניסוי הלך וקרב והמתח ניכר בין חברי העמותה ובין אלה שהיו מיועדים להשתתף בנסיעה. ג`ורג` רכש בשם חברת הסרטים את מטוס המנהלים שהומלץ עליו וביצע טיסות ניסיון לברלין, משם לאתונה ובחזרה לפריס, נמל הבית של המטוס. אחת הבעיות החשובות ביותר שהעסיקו את מרטין הייתה הסוואת ה`אקסקליבור`, הרי הוא מכשיר ההקרנה, במיתקן כלשהו שישתלב במטוס ולא יעורר שאלות. ה`אקסקליבור` הוסווה כמיכל לפיתוח אוטומאטי של סרטי קולנוע. הוחלט גם שאל ג`ורג` יצטרף ספנסר, כדי שג`ורג` לא יטוס למרחקים כאלה במשך שעות ארוכות לבדו.
     חשוב מאוד היה התיאום בין גמר הטמנת המטענים במדבר ושובו של הצוות לעיירה כלשהי, לבין מועד יציאת המטוס מטוניס ללגוס. לשם כך היה המטוס אמור כבר להיות מבעוד יום או יומיים בטוניס. הם נאלצו לקנות טלפון לווייני, בעל סוללה גדולה ונטענת. מאחר שהם היו בדרכם למדבר, הדבר היה סביר.
     ג`ורג` סיפר לאחותו פטריציה שיש אדם זקן בעל הון, סטון שמו, שמשתעמם והחליט לביים סרט, ודרושה לו שחקנית. אם היא מסכימה להשתתף בסצנה קטנה, היא תזכה בטיול נהדר לטוניסיה, ובשכר מתאים.
     "אם מדובר בסצנת עירום, אז אל תבנה עלי..." התחילה פטריציה.
     "לא! לא!" הזדרז ג`ורג` להרגיעה."שום עירום. הכל בלבוש מלא! מדובר בסך בכל בבחורה שבורחת מפני מאהב טורדני, והוא רודף אחריה עד למדבר הסהרה, ושם מאבד את עקבותיה. תראי את זה כטיול לטוניסיה."
     היא הסכימה ללא היסוס.
     נערכה תוכנית מדויקת עם לוח זמנים שבבסיסה היה תאריך הגעת האוניה ממרסיי לטוניס. תחילה יצאו ג`והן ופטריציה בג`יפ עם כל הציוד למרסיי ומשם הפליגו לטוניס.
       יומיים לפני מועד הגעת האניה לטוניס, המריאו לשם בטיסה אזרחית מרטין, פיליפ והאדמירל. הם התמקמו במלון, ויצאו לסייר בעיר כתיירים, בהמתינם להגעת האנייה עם הזוג והציוד. הם נהנו מיופייה של העיר הגדולה, היפה והמיוחדת הזאת, שמספר תושביה עם הפריפריה מגיע לכשני מיליון, היושבת בתוך מפרץ הנושא אותו שם, לחוף הים התיכון. הם הסתובבו בשדרות חביב בורגיבה ובכיכר העצמאות. ראו את הקתדרלה הגדולה (St. Vincent de Paul) מהמאה התשע עשרה, את המסגד הנהדר `אל זיתונה` מהמאה השבע עשרה ואת המוסיאון ברדו (Bardo).
     כעבור יום שכרו רכב שטח וכשהאניה הגיעה עם הזוג והמכונית העמוסה ציוד, יצאו בדרך דרומה. בערב הראשון חנו בעיר הנמל הקטנה גבס (Gabes), היושבת על מפרץ יפה במזרח המדינה ובה כמאה אלף תושבים. שם לנו במלון מקומי צנוע. בבוקר המשיכו דרומה וחיפשו לפי התרשים שהוכן בעת הסיור המוקדם את המקום המדויק לניסוי.
     הטמנת המטענים נמשכה יומיים, כי למען הכיסוי הם היו חייבים גם לצלם כמה סצנות מתוך התסריט, כדי שפטריציה לא תתחיל לשאול שאלות, שבעצם די התבקשו. ביום הראשון הם שאירו אותה עם ג`ון כדי לעשות חזרות על הקטע שיש לצלם, שעה ששלושת האחרים ייצאו כביכול לחפש מקום מתאים לסצנה. בפרק זמן זה הם הטמינו את המטענים במרחקים של כמה עשרות מטרים זה מזה, תוך שהם מסמנים על גבי תרשים את מיקומו של כל מטען ומה החומר שהוא מכיל. בשלב זה, הם הודיעו לג`ורג` שעליו להמריא לטוניס והם עצמם כבר יהיו בדרכם מהשטח חזרה לעיר גבס, בה ישהו עד אחרי ההקרנה. לאחר לילה בגבס הם שלחו את פטריציה ברכבת לטוניס, שמשם היא תטוס הביתה ללונדון.
     ג`ורג` וספנסר הגיעו לטוניס. ג`ורג` תידלק את המטוס והם נכנסו למלון ללילה אחד.
ואז מרטין הודיע לג`ורג`, בקוד שסוכם עליו מראש, שההטמנה בוצעה בתחומי השטח המסומן בתרשים, ושהוא יכול לצאת לדרך בבוקר ולהקרין. ג`ורג` וספנסר יצאו בדרכם ללגוס. ג`ורג` כיוון את מכשירי הניווט במטוס כך שההקרנה תתבצע בדיוק מעל למקום המסומן.
    
     אחרי שהייה של יומיים בגָבֶּס, הם יצאו שוב לשטח ההקרנה כדי לבדוק האם היו התפוצצויות. בבוקר הם ביימו במלון מהומה קטנה והתרוצצות, כדי שאם יישאלו מדוע הם חוזרים לשטח, הם יאמרו שהם שכחו כנראה מצלמה יקרת ערך והם חוזרים לחפש אותה לפני שאיזה נווד ימצא אותה. אבל איש לא התעניין. הם הלכו לפי התרשים ממטען למטען. בסך הכל היו עשרה מטענים, שניים מכל סוג של חומר נפץ. כולם התפוצצו מלבד אבק השריפה השחור. היו אלה תוצאות מצוינות, מה גם שאבק השריפה לא נחשב בעיניהם כבעל חשיבות. בזה הסתיים הניסוי והם יצאו בדרכם צפונה, לעיר הבירה טוניס ומשם, בטיסה לפריס. את הג`יפ עם הציוד שלחו באוניה למרסיי באמצעות חברת הובלה ימית, לאחר שביטחו את הרכב והציוד שבו. ממרסיי יודיעו להם למשרד חברת הסרטים, והם יבואו לקחתו או יתנו הוראות לשלוח להם את הרכב על ציודו לפריס. 
    
     אחרי שגם הניסוי הזה הצליח, היו בידיהם כבר שני אמצעים בדוקים. מיד ניגשו לנסות את המכשיר האקוסטי, ה`פגניני`. הבעיה היחידה הייתה באיזו עיר או עיירה לערוך את הניסוי, כדי שידובר על ה`תקלה` כמה שפחות. את מעבד המזון צריך להכניס לחדר במלון, וזה לא דבר מקובל. נאלצו לארוז אותו היטב ולהכניסו למזוודה גדולה גדושת בגדים. הפעם התפקיד הוטל על פיליפ ועל ספנסר. העיירה שנבחרה לניסוי שכנה כמאה ושישים קילומטרים דרומית מפריס, ובה למעלה משישים אלף תושבים. תחילה התכוונו לעיירה קטנה יותר, אבל לא היו בטוחים שיהיו בה שני מלונות ברמה הדרושה לניסוי, כלומר: שבחדרים יהיה טלפון ושבלובי אפשר יהיה לשבת ולצפות בטלוויזיה. השניים הגיעו בנפרד, ומבלי שיהיה קשר כלשהו ביניהם. שניהם היו אורחים במעבר, ללילה אחד. כפי שסוכם, בשעת חדשות הערב, הפעיל פיליפ את המכשיר בחדרו. מסך הטלויזיה בלובי, וגם בחדרו של פיליפ, פעל כרגיל,אבל המכשיר השמיע רעש צורם אוזניים. פיליפ ניסה מיד לטלפן מהמכשיר של המלון, כדי לשאול מה קורה, אך הטלפון לא פעל, כי אם השמיע צפצוף.
     ספנסר, שישב בלובי של המלון האחר, ראה תופעה דומה: על המסך הייתה תמונה, אבל המכשיר השמיע צפצוף ארוך, והאורחים הבודדים שישבו וצפו בחדשות החלו לרטון ולקלל את הטלויזיה ואת הממשלה. הוא ניסה מיד לטלפן בסלולארי שלו, אך גם מכשיר זה לא פעל. כעבור דקה הכל חזר לתיקונו והאנשים נרגעו. קורה!
     למחרת בבוקר הם חזרו הביתה. גם הניסוי השלישי הצליח. אבל מרטין לא היה מרוצה. מעבד מזון הוא רעיון יפה, אלא שלא בכל סיטואציה אפשר להשתמש בו. הוא רצה משהו שלא חייבים להכניס לתוך בית, או חדר. משהו שאפשר להניח אפילו מחוץ לישוב, בקרבת מקום. או אפילו להשליך מתוך מטוס קטן. על כל פנים יהיה צורך לבקש מממציא המכשיר לנסות ולמזער אותו. להסוות אותו במשהו שאינו בהכרח מכשיר ביתי. הוא יעלה את הדבר בישיבת המטה הבאה.
                                               20
 
     בשעה שמרטין והאדמירל היו בנסיעה לטוניסיה, לא היה טעם לזמֵן ישיבת מטה וגם לא היה שום עיסוק דחוף בעמותה. אן ניצלה את הזמן הזה כדי להמשיך בחיפושיה אחרי רוצחה של טניה. היא החלה בלוסיין דיופון. לא הייתה שום סיבה מיוחדת לבחירה זו. היא אמרה לעצמה שאין הבדל במי להתחיל. אבל הדבר לא היה פשוט כל כך. היא יכלה, כמובן, להתחיל בכתובת האחרונה שלו, כפי שהופיעה באוניברסיטה, אם כי היא הניחה שאין כמעט סיכוי שהיא תמצא אותו שם, כי אם הוא הרוצח, הוא בוודאי לא יישב שם וימתין שיבואו לקחתו. לעומת זאת, אם תמצא שם מישהו אחר, שאינו מתאים לתיאורו של הרוצח, תוכל למחוק אותו מרשימתה. הכתובת הרשומה של לוסיין דיופון הייתה באחד הבתים ברחוב גרנל rue de Grenelle)  ). מה היא תגיד? מדוע היא מחפשת אותו? ואם יבקשו אותה להיכנס, האם עליה להסכים או להתעקש ולהישאר בחוץ? להיכנס מסוכן! אם זהו הרוצח והוא יחשוב שהיא באה כדי למסור אותו למשטרה, הוא יכול לחסל אותה כמו שחיסל את טניה.
     אן חשבה על משהו: היא הדפיסה רשימת שמות סתמית, כולל פרטים אישיים, לקחה לוח קשיח ועפרון ביד: היא תתחזה לסוקרת מטעם האוניברסיטה, שבודקת את הסיבות לנשירת סטודנטים. מתפקידה רק לשאול האם הסיבה להפסקת לימודיו נובעת ממחלה, מיחס גרוע מצד המורים, או התעללות מצד סטודנטים אחרים, ועוד שאלות מסוג זה. הדבר נראה לה סביר ולא חשוד. היא יכולה לעשות את זה בעמידה מחוץ לדלת ואינה חייבת להיכנס. `גם לא רוצה להפריע.`
     אן נשמה עמוק וצלצלה בדלת. אחרי כשתי דקות, שנראו לה חשודות למדי, והיא כבר התכוננה להסתלק, פתחה לה את הדלת אישה שמנה ומרושלת.
     "מה זה?" Qu`est que c`est?ׂשאלה. אן דיקלמה את הסיפור שלה. האישה נענעה בראשה הנה והנה, נאנחה, ואמרה:
     "הוא לא רוצה ללמוד. הוא בטלן, עצלן, feneant. כמה שאני עובדת קשה כדי שיוכל ללמוד, והוא לא איכפת לו. כל היום שוכב על הגב ושומע את המוזיקה הרצחנית הזאת. `אם לא תעשה תנועות, אתה תתפוצץ!` אני אומרת לו. הוא כבר עבר את המאה קילו. אולי אתם יכולים לשלוח לו איזה פסיכולוג, או פדגוג, שידבר אליו וישכנע אותו?"
     "אז את חושבת שהוא הפסיק ללמוד מתוך עצלנות? אין כל סיבה אחרת, לדעתך? אולי מישהו פגע בו באוניברסיטה? אולי איזה מורה העליב אותו, או השפיל אותו בפני הכיתה ובגלל זה הוא לא רוצה להמשיך? זה חשוב לנו לדעת כי אנחנו רוצים למנוע מקרים כאלה."
     "אם את רוצה לשוחח אתו, אני אקרא לו...אם הוא יסכים לקום מהמיטה." אמרה האישה. אן כבר ידעה שזה לא מי שהיא מחפשת וחבל לה על הזמן. היא אמרה:
     "לא. תודה. זה לא תפקידי. אני רק צריכה לרשום. עזרת לי מאוד, גברת. שלום לך."
ליום אחד זה היה מספיק.
 
    לאחר שובם מהנסיעה לטוניסיה נערכה ישיבת מטה בנוכחות מרטין. הוא לא ראה את אן מזה כשבועיים והודה לעצמו שהוא מתגעגע אליה. גם היא התגעגעה אליו וחשבה בליבה שאם פגישתם אחרי כל כך הרבה זמן הייתה מתרחשת ביחידות, היא לבטח הייתה מחבקת אותו בחוזקה ומנשקת אותו יותר מפעם אחת, `שיחשוב מה שירצה`. ואולם, בפורום המכובד הזה, הם רק לחצו ידיים בחמימות, כמו יתר המשתתפים, וכולם ברכו את כולם.
     האדמירל נראה האדם המאושר ביותר עלי אדמות. בגילו, לאחר צאתו לגמלאות, הוא זכה להשתתף במבצע מורכב ומעניין שגם תועלתו תוכח בבוא היום. הוא הלך במדבר כמו הצעירים, חפר באדמה והטמין `קופסאות שימורים` כמו כולם, ולא היה לו במה להתבייש. הוא גם ראה בבירור שהאחרים מביטים בו בהערצה. וגם כאן, במטה, זכה לברכות מיוחדות. נדמה היה לו שסר סדריק אפילו מקנא קצת.
     הם שמעו סקירה על המבצע מפי האדמירל שתיאר להם את כל השלבים בצורה ציורית מאוד ושיבח את כל המשתתפים שמילאו את תפקידם על הצד היותר טוב. נראה שהעמותה עברה דרך ארוכה והיא מתקרבת ליום בו תוכל לממש את התוכניות שלמענן נוסדה.
    "קרן הלייזר עליה אני עובד, תהיה כנראה מוכנה תוך מספר ימים," אמר סר סדריק, "ואז יבוא תור הניסוי. תחשבו על זה. ניסוי יכול להיות אופקי או אנכי והמשמעות מובנת." ומיד הוסיף: "כעת, לאחר שהניסוי עם ההקרנה הצליח, מן הדין שאדווח על כך לאלברט אלייה." הדבר הוסכם על דעת כולם. לא היה זה אלא טבעי שהממציא ישמע שהמצאתו פועלת כראוי. זה גם יחזק את המוטיבציה שלו.
     מרטין דיווח על הצלחת הניסוי של `פגניני`. כולם התענינו בפרטי הפרטים והוא סיפק להם את התיאור המלא. אחר כך אמר:
     "היינו כל כך עסוקים עם הניסוי בטוניסיה, שלא הספקנו לנסות את הגלולות לדלק. אני רק שואל את עצמי איך? אם נכניס גלולה לתוך חבית דלק, איך נדע מה קרה לו? אם נתדלק בו את אחד מכלי הרכב שלנו, ואכן הוא לא יתניע, מה נעשה איתו? הרי נאלץ להחליף לו את מיכל הדלק, את הצנרת ואולי גם את המנוע כולו?
סר סדריק, כאיש מחקר מנוסה, אמר:
     "צריך לפעול צעד צעד. מן הקל את הכבד. אני מציע שנרכוש חבית ריקה, מנורת נפט רגילה עם פתיל ומַטעֵן קטן, מין גנראטור לטעינת סוללות, המופעל בדלק. נמלא את החבית בדלק ונכניס לתוכה גלולה אחת. כעבור מספר דקות ננסה להדליק עם הדלק הזה מנורת נפט. אם המנורה תסרב להידלק, ננסה להפעיל את הגנראטור. אם גם הוא לא יפעל, סימן שה`אפונים` של קונרד הופמן אכן אמינות. האם זה נראה לכם?". מרטין הניד בראשו. הרי היה ברור שהוא ואנשיו יעסקו בניסוי הזה.
     מרטין המתין עד שכולם הלכו, כי רצה להישאר ולשוחח עם אן, בכלל, ובנושא טניה בפרט. נוצר מצב קצת מוזר. אילו נפגשו אחרי פרידה ארוכה, היו בוודאי מתחבקים ומתנשקים. אבל הם כבר יושבים כאן שעה ארוכה עם אנשים ומדברים על עניינים שברומו של עולם. והנה הם סוף סוף לבדם.
     אן ישבה חסרת אונים. פשוט לא ידעה איך לנהוג. לקום ולגשת אליו? ככה פתאום? היא נשארה יושבת במקומה מחייכת חיוך נבוך. גם מרטין חש צורך לחבקה, בעיקר אחרי הפרידה הממושכת הזאת. אבל שניהם נשארו במקומותיהם. היא כחכחה בגרונה:
     "להכין לך משהו לשתות? חם, אני מתכוונת. אולי לאכול?" הוא קם ואמר:
     "כן! ואני אבוא איתך למטבח להכין." ושניהם נכנסו למטבח. היא לבשה סינור, לקחה סינור נוסף, והחלה לכרוך אותו סביב מותניו של מרטין כשהיא מקיפה אותו בזרועותיה. בתגובה הוא חיבק אותה, לחץ אותה אליו ונישק אותה על פיה. היא נענתה לו בהתמסרות והנשיקה הזאת הפכה למערכת נשיקות, על הפנים, על הצוואר ושוב על הפה. כשנרגעו, מרטין אמר:
     "כנראה שהתאהבתי בך." והיא:
     "כנראה שזה קרה גם לי."
     הם נשארו עומדים כך דקה ארוכה ולפתע, כאילו התעוררו, החלו להכין אוכל. היא הוציאה מהמקרר נקניקים, חמאה, ירקות, והוא פרס לחם, הוציא צלחות, הביא הכל לשלחן ומזג מים בכוסות. היא הפעילה את הקומקום החשמלי והכינה תה.
     אחר כך הם ישבו בסלון, ליד שלחן התה הנמוך, ואכלו בשתיקה מבלי להביט איש בפני חברתו. השתררה אווירה מוזרה: שני אנשים מבוגרים יושבים זה מול זה וכאילו מתביישים לדבר, מפני שאולי עשו משהו לא יפה. מרטין החליט לשים קץ למצב זה. הוא שאל:
     "כשהייתי בנסיעה, המשכת לטפל ברוצח של טניה?" ברגע הראשון היא לא ענתה. היא נזכרה באזהרתו שהיא עלולה להיכוות. ובאמת, המעשה שעשתה היה בלתי אחראי. אבל היה לה סיפור כיסוי מצויין. היא החליטה לספר לו הכל בפרטי פרטים. לאט לאט, בין נגיסה לנגיסה, היא הסבירה שהתחזתה לסוקרת מהאוניברסיטה, כך שהסכנה הייתה מינימאלית.
     "למרות שהאישה הזמינה אותי להיכנס, סירבתי. כך שמבחינה ביטחונית, נהגתי בסדר." מרטין הקשיב מבלי להעיר. הוא נראה שרוי במחשבות ולעס בשקט. מדי פעם לגם מהתה החם והעמיד את הספל על הצלוחית כל כך בזהירות שלא נשמע כל צליל, כאילו הוא זה שנמצא בסכנה ונזהר שלא יגלו אותו. אן חיכתה, קצת מתוחה, לתגובתו. הוא אמר:
     "נהגת מאוד בחכמה. אין מה לומר. אבל גבירתי היקרה, אמנם הפעם הצליח לך ויצאת בשלום. אבל בפעם הבאה זה יכול להיגמר אחרת. ואני מקווה שלא תהיה פעם שנייה כזאת. היי נא כנה עם עצמך, אן, אם היית נופלת על הרוצח האמיתי, האם את חושבת שהעניינים היו מתרחשים כפי שזה היה? נכון, הוכחת שאת בנויה להוביל מהלך חובק עולם למלחמה בדיקטאטורים. אבל בשלט רחוק. לא בקרב פנים אל פנים. לעמוד מול רוצח שפל, אולי גם נואש, זה משהו אחר. לזה את לא בנויה. הוא מסוגל למשוך אותך לתוך מחבואו ולחסל אותך כפי שעשה לטניה. ואיש לא היה יודע לאן נעלמת." דבריו אלה הרשימו אותה.
     "כנראה שאתה צודק. בפעם הבאה אצטרך לחשוב טוב יותר ולבנות אולי סיפור יותר חזק."
     "לא, אן. לא תהייה פעם שנייה. אני אוהב אותך ולא ארשה שתפגעי. אם תהייה פעם שנייה, אני רוצה להיות שותף בתכנונה ולעמוד לצידך, כלומר לסוכך עלייך."
     "נכון. ואלמלא היית בנסיעה לטוניסיה הייתי מתייעצת אתך, אבל זה עבד עליי ולא יכולתי לעמוד בזה."
    תשובתה נראתה הגיונית. אבל פירושה שאסור להשאירה לבדה זמן רב מדי, כי אז היא נכנסת ללחץ ועלולה לעשות מעשה שיסכן אותה.
     הם גמרו לאכול ולשתות, יחד סילקו את הצלחות והכוסות למטבח, אן שטפה את הכלים ומרטין ניגב אותם. אחר כך חזרו לסלון, ישבו עמוק בתוך הכורסאות ושוב שניהם לא ידעו איך להתנהג. הוא היה רוצה לקחתה בזרועותיו, אבל הרגיש שהסיטואציה אינה מתאימה. הוא לא ראה את עצמו קם לפתע מתוך הכורסה, ניגש אליה, מתכופף... זה נראה לו גרוטסקי.
     היא חשבה שהם כבר לא נער ונערה צעירים שיכולים להתנהג `איך שמתחשק`. בשביל להתחבק ולהתנשק צריך הזדמנות מתאימה. למשל ברגע שנפגשים אחרי פרידה ממושכת, או כתוצאה מהנסיבות, כפי שזה קרה קודם במטבח. כעת, כשני מבוגרים מחונכים ותרבותיים, שיושבים ודנים בנושא רציני ודי מרגיז, האווירה לגמרי לא מתאימה לחיבוקים ולנשיקות.
     מרטין מצידו לא חשב על מין. הוא לא ראה את עצמו לוקח את אן לחדר המיטות. לא עכשיו. אולי בזמן מתאים יותר. הוא עבר לנושא אחר:
     "לא טוב שאהיה בעל זכות החתימה היחידי על חשבון הבנק שלנו. אם יקרה לי משהו, לא תהיה לכם יותר גישה אל הכסף."
     "איך לא חשבנו על זה קודם? בעצם אותו המצב בקשר לחשבון של האדמירל. בישיבה הקרובה אני אעלה את הנושא ומיד תנקטו בצעדים הדרושים."
      מרטין קם ועמד כמי שמתכונן ללכת. אן היססה אם להזמין אותו להישאר `עוד קצת`, או ללוות אותו אל הדלת.
     "טוב. דיברנו מספיק. אני חושב שהגיע הזמן ללכת," אמר. היא קמה מהכורסה. הוא ניגש לדלת. היא התקרבה אליו ושוב לא ידעה איך לנהוג. מרטין אחז בכפיה בעדינות והניח נשיקה על מצחה.
     "בפעם הבאה, אם תרשי לי, אשאר יותר מאוחר," אמר ויצא. אן חייכה חיוך שהייתה בו שמחה אבל גם משהו מן האכזבה. בעצם היה זה יום מאושר בחייה. אבל בסתר ליבה קיוותה שיסתיים אחרת. `אני כבר לא תלמידת תיכון` חשבה `ובגילי צריך להסתכל על החיים בצורה קצת שונה`. למחרת בבוקר היא קבעה פגישה עם הקוסמטיקאית שלה ועם הספרית. היא גם חשבה שהגיע הזמן לעבור אצל התופרת.
 
                                                21
 
 
     נשיא איראן הודיע שאיראן עברה את כל שלבי הפיתוח והיא כבר יכולה לראות את עצמה שותפה במועדון המדינות הגרעיניות. העיתון הבריטי `סאנדיי טלגראף` כתב שהצעדים הדיפלומטיים מול איראן נידונו לכישלון וכי הפנטגון מכין מתקפה צבאית על המתקנים הגרעיניים של איראן, כמו גם על הבסיסים מהם מסייעת איראן למורדים בעיראק.
     פרסומים שונים דווחו שצפון קוריאה חתמה על הסכם עם ארצות המערב להפסקת הפיתוח הגרעיני שלה. מצד שני נמסר שקוריאה הצפונית מוכרת לסוריה סיוע טכנולוגי וציוד `בדרך אל נשק גרעיני`. נציג בכיר של צפון קוריאה הכחיש את הדבר נמרצות.
     "האומה האיראנית נחושה בדעתה להמשיך בהתקדמותה עד לנקודה הגבוהה ביותר של פיתוח והשגת עוצמה לאומית, והיא לא חוששת מהמחיר של הישג כזה. אנחנו מפרשים את כל האיומים על איראן כנקודת חולשה של אויבינו." אמר ראש המשלחת האיראנית לאסיפה השנתית של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בוינה.
     נשיא צרפת הודיע כי ארצו תפעל במטרה להחריף את הסנקציות נגד איראן בעצרת האו"ם, אך הבהיר כי פניה של צרפת אינן למלחמה עם איראן.
 
     סר סדריק טס לוינה לפגוש את קונרד הופמן. לאחר שהתיישבו במסעדה והזמינו, סר סדריק שאל מה לעשות עם משאית שתודלקה בדלק שזוהם על ידי הגלולה שלו. האם אפשר יהיה להשתמש בה שוב? הופמן גיחך:
     "בוודאי! בוודאי! צריך פשוט לפתוח את הבורג של מיכל הדלק, לרוקן את הדלק המזוהם, לנשוב חזק לתוך המיכל בצינור של אוויר דחוס, כדי לגרש את שאריות הדלק הפגום, אולי גם לנקות את המאייד (הקרבוראטור), ולמלא דלק טרי וטוב. זה כל הקונץ." ופרץ בצחוק.
 
     גוסטב למקה התקשר עם האדמירל, אמר שמצא מסעדה חדשה משובחת, שעבור אניני טעם שווה ביקור מיוחד בהמבורג, ושאל אם הוא מזדמן בזמן הקרוב. האדמירל, שהבין את הרמז השיב שהשבוע היה עליו לקפוץ לשם לרגל עסקיו ליום יומיים וישמח לסעוד עמו.
    
    בישיבת המטה באותו בוקר, בדירתה של אן, נדונו שוב איומי הדיקטאטורים, הידיעות העיתונאיות על כוונות התקפה צבאית על איראן והסתייגותה של צרפת מכך. אן אמרה:
     "ככה לא טוב וככה לא טוב: זאת אומרת שאם יתקפו את איראן, יהיו קורבנות רבים משני הצדדים, כי ללא ספק האיראנים יגיבו. אולי בתחילה רק על ישראל, כפי שעשה סדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה, אבל אין להוציא מהכלל שהם יתקפו גם מדינות אחרות, כי תגובותיהם עלולות להיות בלתי רציונאליות. ואז נכשלנו במילוי המשימה שלנו שבאופן בסיסי היא למנוע קורבנות. מצד שני, אם אלה רק ספקולציות עיתונאיות, הרי ששום דבר לא השתנה במצב ההתחלתי שלנו, מלבד העובדה שהזמן עובד לרעתנו במהירות הולכת וגוברת. המסקנה היא שעלינו להאיץ את צעדינו ולהתכונן להתחיל בפעולה בזמן הקרוב ביותר. האדמירל אמר:
     "עלינו לזכור שגם אם ארצות הברית תתקוף את איראן, ואפילו יהיו קורבנות רבים, בזה לא יסתיים עידן הדיקטטורות. קוריאה הצפונית נסוגה כרגע רק נסיגה טקטית ואין לי ספק שברגע הנוח לה היא שוב תרים ראש. אל קאעידה הולכת ומתחזקת, בדרום אמריקה צומחת דיקטטורה מסוג חדש. לכן אינני חושב שתפקידנו מתקרב אל קיצו. אבל אני מסכים בהחלט שצריך למהר ולהתחיל לפעול בקרוב." ולאחר שתיקה קלה הוסיף: "עלי לצאת מיד להמבורג, שם כנראה מחכה לנו תגלית חדשה."
                                           
                                               22
     אחרי הישיבה נראה למרטין שאן מתוחה וקצת עצבנית. כדי לבדר אותה הוא הציע ללכת לאכול יחד במסעדה. אן הסכימה ברצון. גם היא רצתה להשתחרר מהאווירה המתוחה של הישיבה. גם זיכרון טניה שב אליה והיא חשה שבזמן האחרון הזניחה את חיפושיה אחרי הרוצח והיה לה מוסר כליות. כעת, בשבתה במסעדה מול מרטין, היא החלה לדבר על הנושא. אולי העיסוק בדבר הקל עליה במקצת.
     "אני מרגישה רגש אשמה כלפי חברתי. כשבעלי היה חולה, ומחלתו הלכה והחמירה, אלמלא טניה, שתמכה בי לאורך כל הדרך, הייתי מתמוטטת. קרוב לוודאי שהייתי נכנסת   לדיכאון. המחלה תקפה אותו בעת שירותו בשגרירות בלונדון, אבל כשמצבו החמיר, הוחזרנו לפריס, כי הוא היה שייך לכאן וכאן הוא היה צריך לקבל את הטיפול הרפואי. והוא אכן זכה לטיפול המעולה ביותר. לצערנו, שום דבר כבר לא הועיל. במשך התקופה הקשה הזאת, עם הטיפול בילדים והריצות לבית החולים כמה פעמים ביום, לא רק נפלתי מהרגליים, אלא גם כמעט יצאתי מדעתי. ומי הציל אותי? טניה. היא הייתה בחורה משוחררת. ישירה. הייתי אומרת חסרת בושה. אם, למשל, היססתי על יד דלתו של הפרופסור, חששתי שלא יקבל אותי, שאולי אני מפריעה, טניה נכנסה ללא היסוס ואחרי דקה הוא קיבל אותי. הייה בה מין ביטחון עצמי, איזו חוצפה `נחמדה`. אם אפשר כך להגדיר את התכונה הזאת. למרות חוצפתה, לא יכלו לכעוס עליה. מה גם שהיא עשתה זאת לא למען עצמה. אהבתי אותה, אבל רק עכשיו אני מבינה עד כמה אהבתי. אמרתי את כל זה כדי שתבין מדוע אני כל כך להוטה בעניין הרוצח הזה. אני יודעת שלא תהייה לי שלוות נפש עד שהוא יבוא על ענשו. בשבילי ענשו צריך להיות מוות. אבל אני יודעת שלא אני אקבע את זה, כי אם בית המשפט. הצעת לי את עזרתך ואני מקבלת אותה ברצון. אבל אצה לי הדרך. אנא ממך, אל תעצור בעדי. לך לצדי."
     "הבטחתי ואקיים! אמרי לי רק מה הצעד הבא שברצונך לעשות."
     "הן אתה יודע: ללכת לכתובת השנייה. לוסיין שרפנטייה. הכתובת היא: רח` קמברון ברובע מונטפרנס ( rue Cambronne, Montparnasse)."
     "חשבת על איזה שהוא כיסוי?"
     "עדיין לא. למעשה היה בדעתי לחזור על התרגיל הראשון: סקר. מה דעתך?"
     "הרעיון כלל לא רע. אני מציע שאחרי האוכל נעשה סיור בסביבה, נראה איזה מין בית זה, אם יש לו יציאה אחורית, על איזו קומה מדובר, ואחר כך נחליט."
     "מקובל עלי," אמרה.
     אחרי הארוחה הם חזרו לדירתה, היא החליפה את בגדיה ואת נעליה, אספה את שיערה, כדי להיראות כפקידה רגילה, לקחה את הלוח הקשוח מהפעם הראשונה והם נסעו במונית עד לרחוב סמוך לכתובת והמשיכו ברגל. במרחק מה מהבית מרטין אמר:
     "כדי שלא יראו אותך פעמיים, תטיילי לך כאן ואני אסייר לבדי," והלך. אן טיילה לה הלוך ושוב, מבלי להתקרב יותר מדי לאזור הבית המדובר. כעבור כעשר דקות מרטין חזר.
     "בבניין יש קונסיירז` (concierge). אישה זקנה ולא נחמדה. שאלתי על משפחה מסוימת והיא אמרה שבבית הזה אין שם כזה. תוך כדי כך ראיתי שמול הכניסה יש יציאה לחצר פנימית. לא רואים לאן אפשר לצאת מהחצר הזאת. הלכתי מסביב, למעשה ברחוב המקביל, אבל גם משם לא ניתן לראות דבר. רק שורות של בתים צפופים."
      הם שקלו מה לעשות. אן אמרה: "
     "אני הולכת לשם. " מרטין ניסה להרוויח זמן:
     "אולי כדאי עוד לחשוב." אבל היא התעקשה:
     "אני לא מסוגלת לחכות יותר מבלי לנסות לעשות משהו." בלית ברירה מרטין אמר:
     "אני משביע אותך שלא תיכנסי לדירה. תתעקשי לעמוד מעבר לדלת. אם תראי סימנים כלשהם שלוחצים עלייך שתיכנסי, או שרוצים להכניס אותך בכוח, תרוצי מיד למטה במדרגות. לפי הנסיבות, אם תחשבי שאת חייבת להסביר את הסתלקותך הפתאומית, את יכולה לומר...למשל... `הילד נשאר לבד למטה`, או משהו כזה. על כל פנים אני אעמוד על המשמר ליד הכניסה לבית."
     אן הידקה את הלוח הקשיח עם הרשימה מתחת לבית שחיה, נשמה נשימה עמוקה והלכה. היא צלצלה, הקונסיירז`ית `זימזמה` והדלת נפתחה.
     "שלום. אני סוקרת מהאוניברסיטה. גרה אצלכם משפחת שרפנטייה? הבן שלהם, לוסיין, היה סטודנט והפסיק את לימודיו. אני בודקת את הסיבות שבגללן הוא הפסיק." היא אמרה את הכל בנשימה אחת, כדי שהזקנה לא תאמר: `קומה שלישית, צד שמאל` ובזה תסיים את השיחה. כעת היא הפכה אותה שותפה לבעייתה. הזקנה אמרה:
     "לוסיין שרפנטייה מת, גבירתי. היה חולה מאוד ומת."
     "מתי זה קרה?" העמידה אן פני נדהמת.
     "או...זה כבר כחצי שנה, אם אינני טועה." השיבה האישה. אן רשמה משהו, הודתה והלכה. כשמרטין ראה אותה יוצאת מהבית, נשם לרווחה.
     "הוא מת לפני כחצי שנה," בישרה, ושניהם פרצו בצחוק. ולאחר שנרגעו:
     "נשאר לנו רק אחד: לוסיין לָבָל. כתובתו שמורה אצלי בבית, אבל היום אני לא מרגישה שאני מסוגלת לעשות עוד ביקור."
     "ניתן לזה לנוח מספר ימים. אולי בינתיים יהיה לנו רעיון חדש איך להופיע וגם איך לסגת בשעת הצורך. קחי בחשבון שהיות ושני הראשונים לא היו מי שאנו מחפשים, הסיכויים שזהו השלישי גבוהים מאוד. לכן עלינו להיות עוד יותר זהירים מאשר בשתי הפעמים הקודמות." ובכך בעצם הפך מרטין את עצמו שותף מלא לעניין. הוא ליווה את אן לביתה ונפרד ממנה מבלי להיכנס, כי היה חייב לטוס מיד ללונדון, שם הזניח בזמן האחרון את עסקי המטווח ומכון הכושר, מה גם שאחדים מהבחורים נעדרו מדי פעם מהמקום, אפילו לימים מספר, בגלל מעורבותם במבצעי העמותה. הוא ביקש מאן שתבטיח לו שבהעדרו לא תלך לחפש את הרוצח. היא הִנהנה, נשיקה ופרידה.
   
      בדרכו לשדה התעופה הירהר מרטין באן וביחסיהם `הדורכים במקום`. זה כבר זמן מה שהם יודעים שיש אהבה ביניהם. אבל עד עתה הם לא `מימשו` את אהבתם. במילים פשוטות: הם לא נכנסו למיטה. והוא...עם הגישה הישירה שלו, אילו זו הייתה בחורה אחרת, אולי יותר צעירה, היה `מכניס` אותה למיטה ללא כל היסוסים. אבל אן לא הייתה נערה צעירה. היא הייתה אישה בשלה, אלמנה, אם לשני ילדים גדולים. גם הוא וגם היא כבר לא השתייכו לדור הצעיר והישיר. הוא כיבד והעריך את אן בגלל אישיותה, בגלל מה שהיא מייצגת מבחינה חברתית, ואהב אותה ברגש עמוק, כמי שרוצה לגונן עליה מכל רע, לטפל בה, לדאוג לה, לפנק אותה, לחבק ולנשק ו...גם לשכב איתה. אבל עניין זה, גם אם יידחה במקצת, בוא יבוא ברגע הנכון, ואז יהיה משהו חלומי. נשים אחרות לא עניינו אותו יותר.
     אן, מצידה, חלמה לא פעם על יחסים אינטימיים עם מרטין. אבל, בהתאם לכללים המקובלים בחברה של ימינו, גם אם הם ארכאיים, הגבר צריך ליזום. היא ידעה שזו שטות ושגם היא יכולה, אם תרצה, `למשוך` אותו למיטה. אבל אן לא ראתה את עצמה, בשום אופן, אומרת את המילים הזולות `בוא נעלה אלי...`.
 
                                                23
 
 
 אותה שעה פגש האדמירל בהמבורג את ידידו גוסטב למקה. האיש קיבל את פניו בחגיגיות רבה, כאילו עומד להתרחש איזה שהוא אירוע, יום הולדת או חתונה. סקרנותו של האדמירל הייתה רבה. אבל, כדרכו הוא שמר על איפוק ולא שאל שאלות. `ניתן לזקן-הצעיר הזה להפיק את כל ההנאה מההצגה שלו` חשב. ראשית דבר, כמובן, לקח אותו למקה לאותה מסעדה אגדית שגילה. בדרך סיפר לו האדמירל על הניסוי שעשו בחומר ההדברה ושההצלחה הייתה מלאה.
     "אנחנו רוצים להזמין כמה שקים מהחומר שיישמר אצלנו במחסן." אמר.
 הם הגיעו למסעדה ה`חלומית` ואכן כזאת היא הייתה. האדמירל חשב לתומו שזה היה רק קוד דיבור לקביעת הפגישה. קודם כל הזמינו את האוכל. למקה שמר לעצמו את הזכות לקבוע את התפריט, כי, כפי שטען, הוא כבר יודע מה יש להם שאין בשום מקום אחר. האדמירל, מחויך, קיבל את הדין. קיבל ולא הצטער, כי סעודת מלכים כזאת לא טעם מזה שנים רבות. למקה לא אמר עדיין דבר על התגלית החדשה שלו, אם בכלל הייתה כזאת. הרי בטלפון לא הוזכר דבר. אולי רצה למתוח את ידידו עד קצה הגבול? האדמירל לא הטיל ספק ברצינותו של ידידו. זה לא יכול להיות מעשה קונדס. לא אצל למקה. הוא בוודאי מחכה לרגע המתאים. והרגע הזה הגיע. אחרי המנה האחרונה, כשהגישו כוסית `שנַפס`, למקה הוציא מכיסו אבן והניח אותה על השולחן לפני האדמירל. זו הייתה אבן רגילה, בערך בגודל של אגוז קטן, אך כמובן לא סימטרית, כמו חצץ רגיל. למקה אמר:
     "קח את זה ביד." האדמירל לקח את האבן, בחן אותה, שקל אותה, ניענע אותה ליד אזנו, כלום: אבן רגילה. סימן שאלה הצטייר בעיניו בהביטו בלמקה:
     "טוב. אולי תסביר?" למקה זרח מהנאה:
     "אבן. פשוט אבן. אינך מטיל ספק בזה, הה?" והמתין לתגובת ידידו. האדמירל לא השיב ורק המתין. למקה הואיל סוף סוף להסביר:
     "האבן הזאת היא מיכל מחומר פלסטי. הוא ממולא במין משחה שמתאדה באוויר החופשי בצורת גז שפעולתו יכולה להימשך בין שש לשתים עשרה שעות. הגז הזה גורם לאנשים שנושמים אותו להרגשת שלווה ונעימות ורצון גדול לישון. זהו סוג של סם הרגעה. השפעתו על האדם שנשם אותו, יכולה לנוע בין יום ליומיים, תלוי באדם ובכמות ששאף. אני יודע שאתה ועמיתיך תרימו גבה. אבל כשעבדתי על זה, לא חשבתי על מדינות ועל דיקטטורים, כי אם על חברי אל-קעידה. בעיני אלה רובוטים פנאטיים שדומים לבני אדם רק בצורתם החיצונית. למעשה, הם ממילא נגועים במין סם שאנו לא יודעים לייצר: סם הפנאטיות. הסם שלי יכול לשמש כאנטיטזה לסם שלהם. תשאל איך?"
     "באמת איך?" שאל האדמירל, כולו סקרנות.
     " אני יודע שקשה להגיע אליהם, כי לא יודעים איפה למצוא אותם. אבל אל חלק מהם אפשר אולי להגיע: ידוע ששטחי האימונים שלהם משתרעים אי שם בין אפגניסטן לפקיסטאן. אם יש לכם גישה למודיעין, אולי תוכלו לאתר שטח כזה ולפזר שם אבנים קטנות. מה שעדיין לא אמרתי לך הוא איך גורמים למעטה של האבן שיימס. ובכן, הדבר די פשוט ופרימיטיבי: הכנתי נוזל שממיס את המעטפת: טובלים את האבנים בנוזל ופעולת ההמסה מתחילה. גם אחרי שהאבן מתייבשת, הפעולה נמשכת. אפשר לכוון את מועד שחרור הגז, ליום, ליומיים, לשבוע. צריכים פשוט למהול את הנוזל במים מהברז. הכנתי טבלה בכמה מים יש למהול עבור כל יום. אם תאמצו את האבן, אוכל לספק לכם כמויות בלתי מוגבלות של אבנים ושל נוזל ממיס, שקראתי לו `קונדישונר`. תחשבו על זה: מפזרים בשטח האימונים כמה שקים של אבנים שנטבלו מראש בממיס. המטורפים באים להתאמן, מתעייפים המסכנים, לא עומדים בעומס, רוצים לישון קצת. זה די מביך את המפקדים שלהם, שבעצם גם הם עייפים. ומכאן אין גבול לדמיון. אני יודע שזה לא קל להגיע לשטחים ההם, אבל אנשיכם אולי ימצאו פתרונות ואולי גם שימושים נוספים לאבן שלי."
     האדמירל ידע להעריך את התלהבותו של למקה ואת מסירותו לרעיון המשותף, גם לא זילזל כלל וכלל בהמצאתו, שהיא כשלעצמה המצאה מעניינת, אוריגינאלית וחשובה. אבל ברגע זה הוא לא ידע אם וכיצד אפשר יהיה ליישם אותה בפועל. לעומת זאת חלף במוחו רעיון שובב: שהגנן, המטפל בגינת ביתו של הרודן, יפזר לו אבנים כאלה בגינה בה הוא נוהג לשבת ולשתות תה בשעות הפנאי. ולא רק פעם אחת, אלא מדי פעם, כך שאנשי פמלייתו והשרים שלו יתחילו לפקפק בכושרו ובשפיותו... מכל מקום הוא המטיר על למקה מילים חמות, הבטיח להביא את ההמצאה בפני האחראים למבצעים והוסיף:
     "אני יודע שלא צריך לדרבן אותך. אתה מאלה ההולכים קדימה. כל המצאה נוספת שלך תתקבל בברכה, למען המטרה המשותפת. תבוא עליך הברכה."
     גוסטב למקה היה מאושר.
 
     בישיבה הקודמת נאמר והודגש שיש למהר. לכן הוחל בבדיקת האפשרויות הקיימות שניתן להשתמש בהן לאלתר, ברגע שיוחלט לפעול: ראשית, הדשן לעצירת שיירות; שנית, ה`אקסקליבור`,מכשיר ההקרנה ממטוס הגורמת לחומרי נפץ להתפוצץ; שלישית, `פגניני`, המכשיר האלקטרוני המשבש כל תקשורת באזור; כעת מתוספות ה`אבנים` של למקה בתוספת ה`קונדישונר`, הוא הנוזל להמסת קליפתן, וצריך לחשוב על אפשרויות השימוש בהן.
     "אני מבקש להודיע שכבר אפשר להוסיף לרשימה הזאת את קרן הלייזר," הכריז סר סדריק בחגיגיות מסוימת, "סיימתי את כל הניסויים, בתנאי מעבדה, כמובן, וניתן לפוצץ
 מטעני חומר נפץ ממרחק רב. אני מקווה שהקרן, בכינון ישיר על מיתקן גרעיני, עשויה להמיס מרכיבי מתכת שונים ועל ידי כך לשבש את עבודתו, אם לא להוציאו לגמרי מכלל שימוש. את זאת אפשר יהיה לדעת רק אם ננסה אותה על אובייקט דומה כלשהו בשטח." כולם ישבו חמורי סבר. אן שאלה:
     "האם פגיעה בכור גרעיני אינה עלולה לגרום לאסון אקולוגי? אני פשוט רואה לנגד עיני את האסון של צ`רנוביל." סר סדריק הרגיע אותה:
     "אינני חושב על גרימת פיצוץ של ליבת הכור. זו בדרך כלל נמצאת במקום מוגן מדי. כבר פורסם בתקשורת שבאירן חפרו לעומק גדול שעליו יצקו כמה מטרים של בטון, ואת זה כיסו בשכבת אדמה של עשרים מטר. אבל אל נא נשכח שיש מרכיבים חשובים אחרים שאינם מוגנים עד כדי כך. קחו למשל את אלפי הצנטריפוגות שאחמדינג`אד כל כך מתפאר בהן: אם הן, או רובן תימסנה, יש להניח שהפרוייקט ייעצר או יתעכב לזמן רב."
      "פרוש הדבר שכעת חייבים לנסות את הלייזר בשטח בהקדם האפשרי, ומיד אחריו לגשת לתיכנון מבצעים אמיתיים!" אמרה אן. "לא עוד ניסויים בלבד. אנו עומדים בפני הדבר האמיתי. אני מבקשת שמעתה ועד הישיבה הבאה, כל חבר מטה יחשוב על היעד הראשון שיש לפעול נגדו, וכן מה הוא מציע לעשות ומתי."
     לפני סיום הישיבה חזר האדמירל על נושא הכספים עליו אן כבר שוחחה עמו. הוא אמר שהוא ומרטין כבר מטפלים בהכנת הניירת הדרושה כדי להסדיר זכות חתימה ליתר חברי המטה בכל חשבונות הבנקים. 
  
                                                24
 
 
     לפתע צצה להם מכה ממקום בלתי צפוי: אלברט אלייה, המדען הצרפתי שהעשיר אותם ב`אקסקליבור`, ההקרנה שפעלה כל כך יפה בטוניסיה.
     כפי שסוכם בישיבה קודמת, סר סדריק היה אמור לעדכן את אלייה על תוצאות הניסוי ולמסור לו את ברכותיה של העמותה. הם קבעו פגישה במסעדה הקבועה שלהם בפריס והפגישה הייתה חמה ולבבית.
     "אני רוצה לבשר לך שערכנו ניסוי של מכשיר ההקרנה שלך בשטח והוא פעל בצורה יוצאת מהכלל," אמר סר סדריק.
     אלייה הביט בו כמי שלא מבין, חייך חיוך משונה ושאל:
     "ערכתם ניסוי במכשיר שלי בחוץ, בשטח, על מטענים אמיתיים? איפה? מתי?"
     "לפני שבועיים, בסהרה. ארבעה סוגי חומר נפץ שהוטמנו באדמה התפוצצו."
הבעת פניו של אלייה השתנתה בבת אחת. עיניו האדימו, לסתו התכווצה, זיעה הופיעה על מצחו, אגרופיו נקמצו, והוא אמר בנימה מאיימת, כשהוא מדגיש כל מילה:
     "איך העזתם להשתמש במכשיר שלי מבלי לקבל את רשותי ומבלי לשתף אותי בניסוי?"
     סר סדריק בא במבוכה. במקום בו ציפה לפרץ של שמחה וברכות, קיבל שטיפה מהולה בנימה של איום. הוא ניסה להרגיע את האיש:
     "אינני מבין מדוע אתה מתרעם ידידי, הרי שלחת לי את המכשיר וביקשת שגם אני
אבדוק אותו. ובכן עשיתי כבקשתך: קודם בדקתי אותו במעבדה שלי ואחר כך, כדי לוודא שזה אכן פועל בשטח, ניסינו אותו במדבר, הסביבה היחידה בה אפשר לפוצץ מטענים מבלי לעורר תשומת לב, ואולי גם חקירה." אבל האיש לא נרגע:
     "ובכן דע לך שאינני מסכים שתעשו במכשיר שלי ככל העולה על רוחכם! בכלל אני דורש שתחזיר לי אותו. אם הוא יידרש למשהו, תבקשו אותו ממני ואני אחליט אם זה נראה לי. ואני מזהיר אותך, ותמסור את אזהרתי לחבריך שם, שאם לא תחזירו לי את המכשיר, אני אפנה לשלטונות ואספר להם הכל. כן! הכל! בכלל ממשלת צרפת מתנגדת היום לכל פעולה אלימה." תוך כדי דיבור הוא הלך והתלהב ובהרימו את קולו הוסיף: "ואני לא אתן את ידי לאוונטוריסטים שיגרמו לסכסוך בינלאומי. ראה, הוזהרתם!"
     סר סדריק הנדהם הביט סביבו, לראות אם גם אחרים שומעים, ונורה אדומה נדלקה אצלו. ההתפרצות השנייה של אלייה הייתה הרבה יותר חמורה מהראשונה. האיש הפך לסכנה ממשית. סר סדריק הבין מיד עם מי יש לו עסק והחליט שהדרך היחידה העומדת בפניהם היא לחסל את האיש לפני שיחסל אותם. אבל ברגע זה היה צורך לפעול בשכל: קודם כל להרגיע אותו, ללכת לקראתו, להבטיח כל מה שירצה, ובלבד שנרוויח זמן. הוא אמר:
     "אין לנו כל כוונה לעשות פעולה כלשהי בניגוד לרצונם של ידידינו. ברור שלפני כל החלטה חשובה אנו נתייעץ אתך. ברגע שהמכשיר יגיע אלי מהנסיעה לאפריקה, אודיעך ואחזיר לך אותו באופן מיידי. זה עניין של כמה ימים. ואני מבטיחך שלא ייעשה בו שום שימוש." נראה שהאיש נרגע במקצת, אבל סר סדריק נשאר דרוך והמשיך להתנהג במשך כל הארוחה כמי שיושב מול איש חולה והוא חייב לשקול כל מילה שיאמר. ללא ספק משהו חמור קרה ברגע זה לעמותה, משהו שדורש טיפול בכפפות של משי. בעת פרידתם, כשסר סדריק הושיט לו את ידו לשלום, הוא לא לקח אותה, אבל בנזיפת אצבע אמר:
     "ושיהיה ברור לך, שאם תוך שבוע אינני מקבל את המכשיר, אני פונה לשלטונות."
 
      עוד באותו יום, הזעיק סר סדריק את המטה, שמרטין כבר הפך חלק ממנו.
     "כזכור לכם, כשיסדנו את העמותה קבענו כלל, שאם מישהו מהעמיתים או הידידים שנגייס במשך הזמן, יתחרט ויהווה סכנה לקיומנו, לא תהייה לנו ברירה אלא לחסל אותו," אמר סר סדריק. "זאת מתוך השיקול שאנו פועלים כדי למנוע שואה בה עלולים למות מאות מיליוני בני אדם, וכי חיי אדם אחד, שרוצה למנוע זאת, אינם שקולים כנגד. הזכרתי את זה, כי דומני שיש לנו מקרה ראשון של עריקה מסוכנת." וכאן הוא סיפר להם בפרטי פרטים על פגישתו עם אלייה. כולם נראו מדוכאים. האדמירל שאל:
     "האם לא היה מקום לנסות לחזור על האידיאולוגיה שלנו?" סר סדריק השיב:
     "ישב מולי אדם שלא היה מוכן לשמוע שום דבר, חוץ מאשר את עצמו, כמובן."
האווירה הייתה עכורה. הם ישבו כמו אבלים. סר סדריק המשיך:
     "רבותי, לפנינו תופעה של הפרעה נפשית. אינני מוצא מונח אחר כדי לתאר זאת. עלינו לפעול במהירות. אני מקווה שהצלחתי להרגיע אותו עד שיקבל את המכשיר שלו בחזרה. אבל כבר בדרך חשבתי מה עלינו לעשות כדי להשתיק אותו סופית."
     כולם ישבו מתוחים. הוא המשיך:
     "אני מציע שנכין מכשיר שייראה בערך כמו המכשיר האוריגינאלי. אני אסביר לו שלצורך מעבר גבול היינו חייבים לעשות למכשיר `ניתוח פלאסטי` כדי שידמה למכשיר ביתי רגיל. אני אשלח לו אותו ואבקש שיבדוק אותו ברגע קבלתו וייווכח שזה אכן המכשיר שלו. אעמוד על כך שהוא יהיה לבדו, כדי שהוא לא ייחשף בפני אדם זר." ולמבטים השואלים `ומה הלאה?` השיב:
     "ידידי, נא לא להתרגש, המכשיר שנשלח לו, בידי שניים מאנשינו, יהיה מכשיר סתם, דומה מאוד לשלו. הם יחברו אותו לחשמל וכשאלייה יגע בו – הוא יתחשמל למוות. זהו!"
בחדר השתררה דממה. דרושות היו כמה שניות כדי שיעכלו את הדבר. זו הייתה תוכנית של הוצאה להורג, מעין כסא חשמלי. כעבור כחצי דקה אן שאלה:
     "מרטין, האם אתה חושב ששנים מחבריך יסכימו לבצע פעולה כזאת?" סר סדריק אמר:
     "ואם לא, אז אני אלך אליו עם המכשיר. כן! וצריך לבנות מכשיר כזה." מרטין אמר:
     "הבחורים שלי אינם צמחונים. אני מאמין שהם יעשו. ואם לא, אני אצטרף אל סר סדריק. אנחנו נקנה מכשיר שמזכיר באופן כללי את ה`אקסקליבור`, נעשה בו קצר, נלחים לו שתי ידיות מנחושת שנצבע בשחור, כדי שבאופן טבעי יתפוס בהן... וזהו! חשוב שזה יתרחש כשהוא לבדו במשרדו אחרי שכל העובדים כבר הלכו."
     "אני אתמרן בכיוון כזה," אמר סר סדריק.
     האווירה הייתה עכורה. כולם ישבו עצובים וחמורי סבר. הם ידעו שהוחלט על כך בראש צלול בעת יסוד העמותה. זהו הדבר הנכון לעשותו במקרה הנוכחי. אבל בכל זאת מדובר בחיי אדם והרחמנות הטבעית עושה את שלה. אולי כדי לגרש את רוח הרפאים הזאת, פתח פתאום האדמירל בהסבר:
     "קיימים שלושה סוגים של המתת אדם: הריגה (manslaughter), רצח (murder) והוצאה להורג (execution). הריגה יכולה להיות מקרית, בשעת קטטה, בתאונה,ללא כוונה להרוג. רצח הוא תמיד עם כוונה ומהול ברגשות, אהבה, שנאה, קינאה, נקם ורכוש. ההוצאה להורג שונה: היא נעשית תמיד לפי החלטה של גוף כלשהו, בית משפט, טריבונל, מחתרת, אפילו מאפיה, כשהמוציא לפועל אינו מעורב רגשית, ולפעמים אפילו אינו מכיר את הקורבן. זה המקרה שלפנינו. וכך עליכם לראות את הדבר. יש אתגר אנושי עצום: למנוע השמדתם של מיליונים. אם צץ מישהו שרוצה לשים לאל את המאמצים שהושקעו, יש לסלקו מהדרך. לאורך כל ההיסטוריה, הקריבו מצביאים דגולים עשרות אלפי חיילים, כדי לבלום את האויב ולהציל את המולדת."
     לפני שנפרדו, סוכם שברגע שמכשיר הדמה יהיה מוכן, וזה חייב להיות תוך יומיים – שלושה,  יתקשר סר סדריק עם אלייה ויקבע אתו את המקום והשעה בה המכשיר יוחזר לו. הוא יאמר שהוא שולח אותו על ידי חברת הובלות ששליחיה אינם יודעים שום דבר, ומוטב שלא יידעו ולא ישאלו שאלות.
   
      כשהכל היה מוכן, סר סדריק צילצל לאלייה מלונדון:
     "המכשיר חזר. הוא נמצא בפריס בחברת ההובלה. אני מציע שהם יביאו לך אותו על ידי שליחים שלהם כשאתה לבדך במשרד. כמובן שאין להם מושג מה זה. מתי זה יהיה נוח?"
     "הכי טוב זה אחרי גמר העבודה, כלומר אחרי שעה שש. מוטב בשש וחצי, כי יש לפעמים עובדים שמתעכבים כמה דקות. אני לא מעוניין שיראו שמביאים לי את המכשיר. אני ארצה כמובן גם לבדוק אותו."
     "אני אבקש מהחברה שהשליחים יעמידו אותו על שולחנך, יחברו אותו לחשמל ויסתלקו. מתאים לך?"
     "בדיוק. מתי הם יבואו?"
     "היום כבר מאוחר. מחר זה טוב?"
     "סגרנו."
 
                                                25
למחרת, בדיוק בשעה שש וחצי בערב, כשכל המסדרונות כבר היו ריקים מאדם, התייצבו בחדרו של אלייה שני בחורים לבושים סרבלים אפורים, שנשאו בידיהם קרטון גדול. פרופסור אלייה ישב ליד שולחנו וחיכה לבואם. אחד מהבחורים עיין בפתק שהחזיק בידו ושאל: `אדון אלייה?`
     "כן, זה אני, היכנסו. העמידו את זה כאן על השולחן, מולי."
     הם הוציאו את המכשיר מתוך הקרטון, העמידו אותו על השולחן בדיוק מולו. אחד מהם משך את התיל החשמלי שהיה מגולגל, ובאופן טבעי ביותר, כאילו היה זה חלק מתפקידו, הלך מסביב לשולחן ותקע את התקע בשקע שבקיר, ליד הרצפה, מאחורי גבו של אלייה. השני הושיט קבלה ואמר:
     "נא לחתום כאן אדוני." אלייה חתם, אמר:
     "תודה. אתם יכולים ללכת." והם הלכו.
 
         פרופסור אלבר אלייה, מנהל המחלקה למחקר הקרנות ולייזר באוניברסיטה בפריס, ישב ליד שולחן עבודתו, במשרדו שבפקולטה. שתי ידיו היו מונחות על השולחן, ביניהן עמד מכשיר בלתי מזוהה שהיה מחובר בתיל חשמלי ארוך לשקע בקיר שמאחוריו. הוא נראה כמי שמהרהר במשהו. לא היה במחזה זה שום דבר מיוחד, מלבד העובדה שהאיש היה מת.
     השעה הייתה תשע בבוקר. בחדר, מול שולחנו של המת, עמד קצין ה – P.J., משטרת החקירות הפליליות (Police judiciaire) פליקס מדיובל (Felix Duval ) מהחוקרים הוותיקים והמוכשרים, ששמו הופיע בעיתונות כמי שפיצח תעלומות מסובכות ביותר שאחרים התייאשו מהן. הוא הוזעק כחצי שעה לפני כן, בעודו במכוניתו, בדרכו למשרדו. מיד שינה כיוון ונסע הישר לכאן. האישה המנקה סיפרה:
     "פתחתי את הדלת בלי לדפוק, כרגיל. הייתי בטוחה שהחדר ריק, כמו בכל בוקר. הופתעתי לראות את הפרופסור יושב לשולחנו וברכתי אותו לשלום. חשבתי שהבוקר הקדים. משלא קיבלתי תשובה, ואדוני הקומיסר, זה היה איש אדיב ולבבי, שהכרתי מזה שנים, הבטתי לעברו ואז הרגשתי שמשהו לא כשורה איתו. מיד ניגשתי אליו מתוך דאגה שמא הוא לא חש בטוב ורציתי לעזור לו, להגיש לו כוס מים. ולפתע הבנתיה שהוא מת ופרצתי בזעקה. השומר בא במרוצה וקרא למשטרה."
     לאחר שהשומר הודיע על האירוע, הופיעו שני שוטרים שהיו בסביבה. בינתיים החלו להגיע יתר העובדים והתקהלו ליד הדלת. השוטרים ביקשו מהם לחזור לחדריהם והודיעו   לP.J. - . דיובל הורה לאחד השוטרים לשלוף מיד את התקע מתוך השקע בעזרת מטפחת אף. הוא הזמין את מחלקת הזיהוי הפלילי (le Parquet) ועד להגעתם התבונן סביבו. החדר היה מסודר. כל חפץ עמד במקומו. לא נראו כל סימנים של קטטה או אלימות. הוא התקרב אל השולחן. גם שם לא נראה כל סימן לאי סדר כלשהו. הוא התבונן בחפץ שעמד בין שתי ידיו של המת. הדבר נראה כמו מכשיר חשמלי ביתי בנאלי. מחשבתו הראשונה הייתה שהפרופסור טיפל בכלי הזה והתחשמל. אבל, כמובן, צריך לחכות לנתיחה שלאחר המוות כדי לדעת את סיבת מותו. הוא ניסה לנחש מהו המכשיר הזה: תנור אפייה? מדיח כלים? או אולי זו אחת מהמצאותיו של האיש הנודע. `נמתין לחוות דעתם של המומחים` אמר בליבו.
     אנשי הזיהוי הפלילי הגיעו והחלו את עבודתם השגרתית: הורדת טביעות אצבעות, צילום פריטים שונים, איסוף כל פרור ולבסוף לקחו את המכשיר החשמלי לבדיקה במעבדת המשטרה. "נראה שהוא התחשמל" אמר הרופא לדיובל בדרכו החוצה, והוסיף: "אני מעריך שהמוות אירע לפני כחמש עשרה עד עשרים שעות." דיובל אמר:
     "זאת אומרת שהמסכן הזה ישב כאן כך כל הלילה" אמר דיובל, ובלבו חשב `מעניין לבדוק אם המשפחה הודיעה שהוא לא חזר הביתה בערב, אלא אם כן הוא נהג להעדר מדי פעם. טוב, את זה כבר אברר עם האלמנה, אם יש כזאת.`
     בינתיים, שני המפקחים מצוותו של דיובל חקרו את העובדים מהמשרדים הסמוכים.
    
     לאחר שובם למשרדם, ישב דיובל עם עוזריו לסיכום ראשוני:
     הפרופסור אלייה ידוע כאיש נעים הליכות, ידידותי, דייקן, מסור מאוד לעבודתו, איש משפחה שקט שלא נודע עליו שום דבר חריג. אחד מעוזריו אמר שמדי פעם נהג להתעכב במשרדו אחרי שעות העבודה, אחרי שכולם כבר הלכו. אין זה דבר חריג, בעיקר אם הוא רצה לבדוק משהו מסויים. באשר למכשיר הזה איש לא ראה אותו ולא יכול היה לומר מה זה. איש גם לא ראה שהדבר הובא לחדרו של הפרופסור. אבל הם מודים שאולי זה כבר היה מונח שם מלפני כן, למשל באחד הארונות, ופתאום הפרופסור נזכר, הוציא את המכשיר ו...קרה האסון.
     החלו להגיע עיתונאים והתגודדו במסדרון. דיובל יצא אליהם ואמר:
     "רבותי, אתם יכולים לכתוב שפרופסור אלייה מת אמש במשרדו כשהוא יושב אל שולחן עבודתו. המשטרה פתחה בחקירה. יותר מזה לא אוכל לומר לכם כרגע, כי גם אנחנו עדיין לא יודעים שום דבר." אחד העיתונאים שאל:
     "האם זה נכון שהוא התחשמל?"
     "ממראה עיניים כך זה נראה, אבל זו לא וודאות. עלינו לבדוק את כל האפשרויות. תודה לכם." השיב דיובל וחזר לחדר.
     בעיתוני הערב כבר היה סיפור שלם על מותו הטראגי של אחד החוקרים המחוננים של האקדמיה. הם ידעו לספר שעל שולחנו עמד מכשיר חשמלי מסתורי, כנראה אחת מהמצאותיו הסודיות של הפרופסור, וייתכן שהוא אשר גרם למותו... בחדשות הערב ברדיו ובטלוויזיה הסתפקו במסירת העובדה שהפרופ` נמצא מת ליד שולחן עבודתו.
   
      הקומיסר פליקס דיובל ישב במשרדו, בחברת שנים מעוזריו ודן עימהם במותו של הפרופסור אלייה. הוא סיכם כך:
     "מהנתיחה שלאחר המוות נקבע שפרופסור אלייה מת ממכת חשמל. מהמעבדה דיווחו שבמכשיר, שטבעו לא הוגדר, נמצאה טעות בחיבור החוטים שהפכה את המכשיר כולו למלכודת מוות. לפי עדויות העובדים במשרד, האיש נהג להישאר מדי פעם אחרי שעות העבודה, כדי לסיים טיפול כלשהו או לבדוק משהו. לכן בעצם הימצאותו במקום בשעה זו לא היה שום דבר חריג. איש לא ראה בהיכנס המכשיר הזה למשרדו, על כל פנים לא באותו יום. על כך הקולגות נטו להאמין שהחפץ כבר היה שם כנראה מזמן, אולי סגור באחד הארונות, והפרופסור נזכר בו בדיוק ביום הזה והחליט לבדוק אותו. בחדר לא היו שום סימני אלימות, ריב או אי סדר. הדלת לא הייתה נעולה. על המכשיר נמצאו טביעות אצבעותיו של אלייה בלבד. הדבר היחידי שמעורר תמיהה הוא?..." וסקר את פניהם של עמיתיו, בהמתינו לתגובתם. אבל מאחר שהם הביטו בו במבט שואל. הוא ענה בעצמו:
     "מהמעבדה הודיעו שעל התקע, שהיה תקוע בשקע שבקיר, לא נמצאו טביעות אצבעותיו של אלייה. וגם לא של מישהו אחר. מדוע? בסביבתו לא היו כפפות כלשהן. אתם מאמינים שהוא לקח את התקע במטפחת האף שלו? לשם מה? והרי במכשיר עצמו החזיק בידיים חשופות והשאיר עליו את טביעותיו? מה גם שהמטפחת הייתה מגוהצת ומקופלת יפה בכיסו ולא נראה שנעשה בה שימוש מאז הוציא אותה מהארון." אחד העוזרים אמר:
     "קומיסר, עד כמה שהספקנו ללמוד על האיש, הוא היה מדען נטו. לא עסק בשום עניינים פוליטיים או אחרים ולא ידוע שהיו לו אויבים כלשהם. אני אומר את זה בהקשר עם התקע: קשה לי להעלות על דעתי שמישהו ידע שהמכשיר מחושמל, והוא בא באופן מיוחד והכניס את התקע... זה נשמע לי far fetched." דיובל קם ואמר:
     "אני הולך לראיין את האלמנה." הוא לבש את מעילו ויצא.
 
     עם פרסום הידיעה על מותו של הפרופסור אלבר אלייה בעיתונות ובתקשורת האלקטרונית, חשה אן דיופרה ברע. היא נתקפה בחילה והקאות, התיאבון ניטל ממנה, היא בלעה כדור הרגעה, נכנסה למיטה ולקחה ספר לקרוא. אבל היא לא הצליחה להתרכז בקריאה, הניחה את הספר וניסתה להרגיע את עצמה על ידי מחשבה הגיונית: `הכל נעשה באופן מתוכנן היטב. אין שום סימנים מזהים איפה נרכש המכשיר שגרם למותו של אלייה, מה גם שבוצעו בו שינויים חזותיים כלשהם. הבחורים הונחו להיזהר ולא להשאיר טביעות אצבעות בשום מקום. את המכשיר החזיקו רק בתוך עטיפת הקרטון ומשהסירו אותה, לא נגעו במכשיר עצמו. את התקע החשמלי החזיק הבחור עם חתיכת קרטון שקרע מהעטיפה. את הקרטון עצמו לקחו איתם. מה יכולה המשטרה לגלות? עצם המעשה היה חיוני כדי שאפשר יהיה להמשיך ולסיים את העבודה העצומה והחשובה שהעמותה לקחה על עצמה.` הכל היה בסדר. אן ידעה שאסור לה להיות חלשה. היא קמה, הלכה לחדר האמבטיה והקיאה. כשחזרה למיטה הוטב לה במקצת. `אה, אילו מרטין היה כאן!` חשבה. `מרטין הוא חזק. הוא חכם, הוא לא נותן שיסיטו אותו מקו המחשבה ההגיוני שלו. הוא היה לוקח אותי בזרועותיו, מחבק ולוחץ אותי בחוזקה, מנשק אותי, ואז הייתי מפשיטה אותו ולוקחת אותו למיטה...`.
 
                                                26   
 
 
      בבית המלאכה, `הרפת`,  נערך הניסוי ב`אפונים זוללי הדלק`. קודם כל קנו מחולל זרם (גנרטור) מיניאטורי לטעינת סוללות, הפועל על בנזין. אחר כך הביאו כמה ג`ריקנים של דלק ומילאו בהם חצי חבית. לאחר זאת זרקו לתוכה `אפון` אחד. נתנו לחומר כמה דקות לפעול, מילאו את מיכל הדלק של הגנרטור וניסו להפעילו. לשווא. כעת ניגשו לניסוי העיקרי: להתניע רכב. רוקנו את מיכל הדלק של אחת המשאיות, תידלקו אותה בבנזין ה`נגוע` וכמובן שלא הצליחו להתניעה. לא נשאר עוד כל ספק ביעילות האפונים הירוקים של קונרד הופמן.
 
     האדמירל פטריק סטון עיין בחומר מודיעיני שיש לו גישה אליו, ובא לישיבת המטה עם ידיעות חשובות על כמה מדינות:
     "לצפון קוריאה אי אפשר להיכנס. אין תיירות. אנשי עסקים מקבלים אשרת כניסה רק אם השלטונות מעוניינים במה שיש להם להציע. אין טעם להקים חברה פיקטיבית ולהשתמש בה ככיסוי כי לפני שהם נכנסים למשא ומתן, הם בודקים היטב עם מי יש להם עסק. אם מישהו ירצה להיכנס איתם למשא ומתן, הוא יהיה חייב לייצג מפעל גדול וידוע. אפשר אולי לבוא בדברים עם מפעל גדול ולהתיימר להיות בעלי קשרים שיכולים להכניסם לשם, ועם הרבה מזל לקבל את הסכמתם לייצג אותם. זה, כמובן, תהליך ארוך, אבל אפשר לנסותו. ואולם, גם אם נציג כזה יקבל אשרת כניסה, הוא ישוכן באחד המלונות הממשלתיים הגדולים המפוארים השוכנים על אי, באמצע הנהר החוצה את העיר, ויהיה רשאי להתנועע רק בתוך האי. מחוץ לאי מותר לצאת רק באישור ובליווי צמוד. לסיכום אפשר לומר שהדרך הרשמית אינה מובילה לשום מקום ומי שמעוניין לפעול שם ייאלץ לחפש דרכים אחרות." סר סדריק אמר:
     "זאת אומרת באופן חשאי, דרך הים או דרך האויר?"
     "או בסיוע מבריחים." אמר מרטין.
     "זה רעיון טוב, אבל איפה מוצאים אותם?" שאל סר סדריק.
     "את המבריחים תמיד מוצאים," השיב מרטין, "ובארץ עם משטר כזה, שבו האנשים רעבים, מקצוע ההברחה חייב לפרוח. אני מוכן לצאת לסיור קצר לאזור הגבול מצד סין, עם אחד הקולגות שלי, ואני מאמין שאחזור עם תוצאות."
     אן נראתה מודאגת. היא לא חשבה שמישהו מחברי המטה יסתכן בהרפתקה מסוג כזה. בסתר ליבה גם חששה שמא יקרה משהו למרטין. אבל כתמיד, רגש האחריות ועול התפקיד החזירו אותה למציאות והיא אמרה:
     "הרעיון מצוין. אם אתם לא רואים התנגדות, אני בעד סיור כזה. כוונתי רק לסיור הכרות עם השטח ולכל היותר הקמת מגע עם מבריחים, אם זה יתאפשר, אבל בשלב זה, אך ורק למטרות של העברת מצרכי מזון או סחורה אזרחית כלשהי, ומבלי לגלות למבריחים שמץ של כוונותינו. לאחר שנשמע דיווח, נחליט." היא הביטה סביבה כדי לקבל את אישור החברים. מרטין אמר:
     "מיד אחרי שאברר את אפשרויות הטיסה לסין ואמצעי תחבורה לאזור הגבול, אקבע את המסלול ואציע אותו בפניכם. הייתי מצרף לנסיעה זו את ספנסר."
     "ובאשר לאיראן," המשיך האדמירל, "המצב שונה לחלוטין. איראן היא ארץ תיירות. אין בעיה לקבל אשרת כניסה, המלונאות מפותחת, ניתן לשכור רכב, לטייל ולבקר באתרים היסטוריים מעניינים. שרותי הביטחון פעילים מאוד ולכן נדרשת זהירות מירבית. מכל מקום יהיה צורך בסיור בשטח. ומה שנוגע לאל קאעידה: הגבול בין פקיסטאן ואפגניסטן משתרע על פני יותר מאלף וחמש מאות קילומטרים. דומני שאיתרתי את האזור בו הם מצויים ומתאמנים. בסביבה כזאת ניתן לחלוף במטוס. בשעות היום הם עלולים לפתוח עליו באש רובים ומקלעים. זה לא כל כך מסוכן. מטוס כזה, אם יטוס בשעת דמדומים, יוכל, למשל, לפזר בשטח את החצץ שלנו. השאלה היא מניין ולאן הוא יטוס באופן רשמי. כל זה מחייב בדיקה."
 
     הקומיסר דיובל ישב מול אלמנתו של הפרופסור אלייה בחדר האורחים של ביתה. הוא פתח ואמר:
     "מדם, הרשי נא לי להביע את תנחומי הכנים על מותו הפתאומי של הפרופסור אלייה." גברת אלייה תיקנה מכשיר שמיעה באוזנה הימנית וכמצטדקת אמרה בחיוך:
     "אני קצת סובלת מבעיות שמיעה."
הקומיסר חייך באדיבות ועשה סימן קל בידו, הווי אומר: `אין לזה חשיבות`. אך עם זאת הרים במקצת את קולו.
     "אמנם רבים סבורים שזו הייתה תאונת עבודה, אבל מחובתי לבדוק גם כל אפשרות אחרת, כדי שאוכל להיות שקט עם מצפוני המקצועי."
     "האם אתה חושד שהיה כאן מעשה פלילי כלשהו?" שאלה הגברת אלייה, מודאגת.
     "לא אמרתי זאת. אבל עד שלא אבין מה בדיוק קרה, לא אוכל לנוח. ויש עדיין כמה נקודות לא מובנות. לכן, הרשי נא לי לשאול אותך מספר שאלות שאולי תשפוכנה אור על הפרשה."
     "בבקשה. אשמח לעזור." השיבה.
     "גברת אלייה, האם בזמן האחרון בעלך הרגיש בטוב?"
     "בהחלט. הוא לא חלה אף פעם אחת."
     "האם באחרונה היה מוטרד ממשהו? האם לדעתך עבד יותר מתמיד. האם היה עליז? עצוב? רגזן...בקיצור, האם חל בו שינוי כלשהו? אולי נעדר יותר פעמים או יותר שעות מהבית?" הגברת אלייה כיווצה את מצחה:
     "עכשיו, כשאתה מעלה את כל הדברים האלה, אני באמת נזכרת שהוא כאילו מיהר כל הזמן לאן שהוא, אבל לא התאחר יותר מהרגיל. היו לו כמה ארוחות עסקיות. בדרך כלל זה לא היה דבר רגיל אצלו. אפילו פעם חלף במוחי חשד קל שמא יש אישה מאחורי זה, אבל מהר מאוד ביטלתי את המחשבה הזאת, כי בסך הכל לא חל שינוי באורח חייו."
     "ויש לך מושג עם מי היו לו הארוחות העסקיות האלה? עם אדם אחד או יותר?"
     "דומני שפעם הוא הזכיר קולגה מלונדון. אתה יודע, המדענים האלה מחליפים דעות מקצועיות."
     "אולי במקרה ידוע לך מיהו האיש?"
     "לא. אבל אולי הוא רשום בפנקס הטלפונים שלו." אמרה וקמה להביא את הפנקס שהיה מונח על יד הטלפון והושיטה אותו לקומיסר. לאחר עיון סבלני ודפדוף, הוא אמר:
     "הנה, כאן יש מספר מלונדון: נורטון, סר סדריק." והרים את מבטו אליה.
     "כן, כן, אני בטוחה שזה האיש, כי הוא הזכיר אותו פעם בקשר לארוחה העסקית."
הוא שאל אם הגברת תרשה לו לקחת את הפנקס למשרדו ליום אחד. הוא מבטיח להחזירו למחרת. היא הסכימה. הוא שאל עוד שאלות שגרתיות, על בני משפחתה הקרובים ביותר, ביקש לדעת אם למיטב ידיעתה של הגברת אלייה לא היה או לא היו לבעלה אויבים, כלומר כאלה שעלולים היו לרצות במותו.
     "גברת אלייה, האם לבעלך היה ביטוח חיים?" שאל פתאום.
     "אם אתה מתכוון לביטוח פרטי, מחוץ לתנאים הסוציאליים מטעם האוניברסיטה, התשובה היא שלילית. לא ידוע לי שבעלי ביטח את עצמו, או אותי, באופן פרטי."
     "ומבחינה חברתית," המשיך דיובל לשאול "האם יצאתם בחברה? האם היו לכם בילויים מחוץ לבית?"
     "לאמתו של דבר לא יצאנו הרבה ביחד. בעלי היה חובב גדול של מוסיקה ותיאטרון והיה מנוי על כמה תיאטרונים ואולמות קונצרטים. אני, כפי שאתה רואה, בגלל ליקוי השמיעה שלי, לא הצטרפתי אליו. לאותם ערבים היה לי בילוי משלי: מזה שנים אני משחקת ברידג` עם כמה מידידותי."
     "יש לכם ילדים?" שאל דיובל.
     "יש לנו בן ובת מבוגרים, נשואים ומסודרים , ויש לנו גם חמשה נכדים." השיבה.
לבסוף הקומיסר קם, הודה לה מאוד, ביקש את רשותה לחזור אם תתעוררנה שאלות נוספות, והלך.
     בדרך למשרדו חכך דיובל בדעתו אם לדווח לשופט החוקר על שיחה זו? `אין טעם` חשב `אין בזה שום אלמנט חדש לחקירה. השופט יאמר לי שבימינו אנשי מדע מכל העולם מחליפים ביניהם מידע, אחרת המדע היה מדשדש במקום...` הוא הסתפק בהכנסת דו"ח לקוני לתיק אלייה.
    
     ואכן בחקירת מותו של הפרופסור אלייה לא חלה כל התקדמות. לא נמצא ולו פרט קטן אחד שיצדיק חשד למעשה מכוון. אמנם מעבדת המשטרה לא הצליחה להבין לאיזו מטרה יכול היה לשמש המכשיר המוזר שגרם להתחשמלותו של האיש, אבל מכיוון שמדובר באיש מדע ובניסויים, הם הרימו ידיים. הקומיסר דיובל עמד על דעתו שיש כמה פרטים מוזרים שצריך לבדוק עד תום, כמו עניין התקע חסר טביעות האצבעות והאופן בו הוכנס המכשיר למשרדו של הקרבן, אבל השופט החוקר קבע שאין טעם להמשיך בחקירה, והחליט שעל פי כל הממצאים שהונחו לפניו, הייתה זו תאונה והורה לסגור את התיק.
    
     אבל, כאמור, הקומיסר דיובל לא היה תמים דעים עם השופט. למראית עין קיבל את הדין, אבל נשאר משוכנע שלפניו מקרה רצח. הוא חש שאיש בעל ניסיון ומוניטין כמוהו, לא יוכל לישון בלילות, באם ישאיר את הסוגיה הזאת ללא פיתרון, כשעוד רוצח אחד מסתובב חופשי. לכן החליט שבשעות הפנאי הוא ימשיך בחקירה `פרטית`. הוא צילם את כל שמות האנשים ומספרי הטלפון שהיו רשומים בפנקסו של אלייה והחליט להתחיל ב`איש הארוחות העיסקיות`.
 
                                                27
 
     צעד חשוב קדימה: הלווין של בולנז`ה מוכן ומצוייד במכשיר הלייזר שפיתח סר סדריק, וניתן להכוונה ולהפעלה מלשכתו של בולנג`ה בדיוק רב על נקודה מסוימת שתצוין על ידי G.P.S.. כעת ממתינים לשיגור. במסלולו, הלוויין מתוכנת לחלוף מעל לאיראן וצפון קוריאה. המועד טרם נקבע והוא תלוי בנתוני מזג האוויר ותנאים אקלימיים מתאימים. הוחלט לכנותו `הצרעה`. כל הניסויים עם הלייזר נעשו בתנאי מעבדה וכולם מקוים שפעולתו תהיה יעילה, למרות המרחק הרב מהלוויין לכדור הארץ: 360 ק"מ. הוא מסובב את כדור הארץ בתוך 36 שעות.  הכוונה העיקרית היא לשבש את פעולתו של כור גרעיני, אפילו אם רק על ידי פגיעה בפעולתם של אבזרים נלווים. כמו כן, לפי הצורך, גם לגרום לפיצוץ מחסני חומרי נפץ, פגזים וטילים.
     אחד הנושאים שהוזנחו עד עתה והועלו בישיבת המטה הוא שיבוש קשרי מחשב. אף אחד מחברי העמותה וידידיה לא היה מומחה למחשבים. לעניין זה צריך לגייס צעירים המכונים `האקרים`, כאלה שהצליחו לחדור אפילו למחשבים של ה F.B.I.. משימת החיפוש הוטלה על כל החברים. אם יימצא מועמד מתאים, הוא יגוייס אך ורק אחרי דיון ואישור המטה. בינתיים ייצא מרטין לסיור בסין ויטייל מזרחה לכיוון גבול צפון קוריאה, ילמד להכיר את השטח ויגשש אם ניתן להקים קשר עם מבריחים לתוך קוריאה הצפונית. ילווה אותו פיליפ בראון. הם ייקחו איתם אך ורק ביגוד וציוד רגיל של תיירים.
 
     בשעה שסר סדריק התקלח בביתו צלצל הטלפון. הוא תפס מגבת ויצא מהמקלחת בחיפזון.
     "שלום אדוני. מדבר קומיסר פליכס דיובל ממשטרת החקירות הפליליות בפריס."
כמו כל חברי העמותה, גם סר סדריק עקב אחרי החקירה בעניין מותו של אלייה, וידע את שמו של הקומיסר וכן שהתיק נסגר. לכן הטלפון הזה היה מוזר בעיניו. הקומיסר דיבר אנגלית קורקטית במבטא צרפתי בולט:
     "אני מתנצל מראש, אדוני, על שאני גוזל מזמנך, אבל אודה לך מאוד אם תוכל לעזור לי, אפילו במקצת.." סר סדריק השתדל להישמע רגוע ושאל בנימוס:
     "במה יכול אזרח בריטי לסייע למשטרת צרפת?"
     "זה בקשר עם חקירת מותו של פרופסור אלבר אלייה. היות ואני מבין שהיו לך יחסים מקצועיים עם המנוח, ועמדת אתו בקשר עד סמוך למותו הטראגי, אולי ידועים לך מגעים נוספים שלו שיוכלו לשפוך אור על תעלומת מותו." ומאחר שהשתררה שתיקה, הוא הזדרז להוסיף:
     "אדוני, אני מודע היטב לכך שאין זה מסמכותי לחקור אזרח בריטי. לפי הסדר הטוב הייתי צריך לפנות לסקוטלנד יארד, והם היו צריכים להזמין אותך...ופשוט חשבתי שבגלל שאלה אחת קטנה, כל זה מסובך ולא נעים...אז העדפתי לפנות ישירות אליך...אך כמובן אינך חייב לענות לי."
     "אני מבין," השיב סר סדריק."הכרתי את פרופסור אלייה מזה שנים רבות. לא עבדנו על אותם פרויקטים, אבל מדי פעם נועצנו זה בזה, כמו גם עם מדענים רבים אחרים. לפעמים סעדנו יחד. אבל מה אוכל לומר לך יותר מזה?"
     "אולי ידוע לך אם הוא היה קשור עם גופים חוץ אקדמאיים, כגון חברות תעשייתיות, או ארגונים כלשהם? או אולי ידועים לך שמות מדענים או אנשים אחרים שהוא עמד עימהם בקשרים?" ולאחר דממה של כמה שניות, הוסיף: "לפעמים, בשיחות ידידותיות, מזכירים כל מיני פרטים אישיים שלא שייכים למדע. הלא כן?"
     "במשך השנים פגשתי אנשים שהכירו אותו. לא אוכל לציין מישהו מסוים. איני צריך לייעץ לך, קומיסר, אולם אני מאמין שבפריס תמצא אנשים רבים שהכירו אותו הרבה יותר טוב ממני."
     "נכון. נכון. אבל יש כמה נקודות לא ברורות. למשל המכשיר שגרם למותו: איש אינו יכול להסביר מהו? ואשתו אומרת שבאחרונה הוא היה נרגש יותר מהרגיל, ונעדר מהבית יותר מהרגיל."
     "אני מבין. ואתם בוודאי מעוניינים שהכל יהיה מוסבר. אני רק יכול לאחל לך הצלחה, אדוני הקומיסר."
     "תודה רבה לך על שהקדשת לי מזמנך אדוני. אם תזדמן לפריס, אשמח אם תבקר אותי במשרדי כדי שאוכל לארח אותך ולשוחח קצת על המנוח. אם תמצא זמן כמובן."
     בזה הסתיימה השיחה.
     סר סדריק שקע בהרהורים. מה בעצם רצה האיש הזה? הוא הניח שהגיע אליו לאחר שיחה עם אשתו של אלייה ועיון בספר הטלפונים שלו. אבל מה חשב להשיג משיחה כזאת? `אין להניח שהוא יאזין לטלפון שלי, אבל ליתר בטחון אלך לצלצל לאן ולקונרד הופמן מטלפון ציבורי. על כל פנים צריך להזהיר את חברי המטה.` הוא מיהר לדווח לאן, שזימנה ישיבה דחופה בדירתה.
 
     אן, שפרשת אלייה הטביעה בה רושם קשה, הודאגה מאוד מסיפורו של סר סדריק. את שמו של הקומיסר דיובל ידעה כמובן מן העיתונות בהקשר עם רצח טניה. היא גם ידעה שהוא הממונה הישיר על האינספקטור מרניה, והוא הצטייר בעיניה כאיש קשוח במיוחד. כשהתכנסו, היא אמרה:
      "מעתה עלינו להיות זהירים שבעתיים. למרות שלאף אחד מאיתנו, מלבד סר סדריק, לא היה כל מגע עם אלייה, אין לדעת עד היכן מגיעה ידו של הקומיסר דיובל. הוא מסוגל לעקוב אחרי סר סדריק ולהגיע אלינו. מרטין לקח על עצמו להרגיע אותה:
     "לדעתי אין ממה להתרגש. עד עכשיו הם לא מצאו דבר. סר סדריק הוא אחד מעשרות או מאות האנשים עמם היה לאלייה קשר. מה גם שהקשר ביניהם הוא בן שנים רבות, שהוא מבוסס על חילופי ידע וידידות. אם יחפשו, למשל, חברת הובלות שעשויה הייתה להביא את המכשיר – הרי שחברה כזאת לא קיימת. ואם אפילו הם יעקבו אחרי סר סדריק ויגיעו הנה,
לישיבה שלנו, הם ייאלצו לבקש סליחה ולהסתלק בבושת פנים, כי אין להם מה לשאול אותנו. כל הזמן אמרתי `הם`, אבל לאמתו של דבר, התיק סגור. הסיפור של הקומיסר על השלמת פרטים הוא חסר שחר: אין דבר כזה. האיש הזה ידוע כעקשן וזה נראה יותר כאילו שהוא מנהל חקירה פרטית משלו. למה? על זה אין לי תשובה. דאגנו שעל התקע לא יהיו טביעות אצבעות. אני מניח שהם שמו לב לזה. ודאי גם שהמכשיר הוא לא המצאה מדעית. למרות זאת השופט פסק שיש לסגור את התיק. וכך עשו. אז רבותי, אני ממליץ שנשכח את הפרשה. ואתה, סר סדריק, מכיוון שאליך הוא הגיע, רצוי שתהייה זהיר."
 
                                               28
 
 
     מרטין למד את נושא צפון קוריאה מפרסומים שונים, מפות, אינטרנט ומאמרים עיתונאיים. הוא גם ביקש את האדמירל שישיג לו חומר מודיעיני עד כמה שידו משגת. הוא סבר שהגישה הטובה ביותר תהיה דרך הגבול הסיני: בנקודה המערבית ביותר של צפון קוריאה בגבול סין העממית. מעבר לגבול, כלומר מצד סין, ישנה עיירה ששמה דנדונג (Dandong). צריכים להגיע בטיסה לבייג`ינג, בירת סין, ומשם להמשיך ברכב לעיר ששמה שנייאנג (Shenyang), מרחק של כחמש מאות קילומטר צפונית מזרחית מבייג`ינג, ומשם להמשיך דרומית מזרחית לדנדונג, מרחק של כמאתיים וחמישים קילומטר. שם הוא מתכוון להתחיל לחפש את המבריחים ולנסות להקים עמם מגע. עד כמה שהוא ברר, אין בעיה לשכור רכב בסין. הבעיה היא רישיון נהיגה. היות ובסין חוקי הנהיגה שונים מיתר העולם, מי שיש לו רישיון זר, חייב לעבור השתלמות ולהוציא רישיון מקומי. וזה עסק ביש.
     אבל האדמירל, שגם הוא למד בינתיים את הנושא, סבר שזו טעות, ושמוטב לחפש מבריחים בגבול שבין שתי הקוראות. הוא הסביר למרטין:
     "אם כי מבחינה מדינית קוריאה אף פעם לא הייתה מדינה אחת שלמה, הרי שהעם החי בשתי הקוריאות הוא עם אחד: אותו גזע ואותה שפה. בשנת 1945, בתום מלחמת העולם השנייה, מחציתה הצפונית של הארץ הייתה כבושה בידי ברית המועצות ואילו חלקה הדרומי בידי האמריקאים, וחילקו אותה לשתי מדינות: הצפונית -  כמובן קומוניסטית, והדרומית -  תחת השפעה אמריקאית. בתוך כך התפצל העם לצפוניים ולדרומיים. משפחות נקרעו, איבדו את אדמותיהם ואת רכושם. נשאר פצע עמוק. התושבים משני צידי הגבול מדברים אותה שפה וכמובן שהקשר בין הקרובים ובני אותו כפר או ישוב אף פעם לא נפסק. אחר כך פרצה מלחמת קוריאה בשנת 1950, בין הצפון הנתמך על ידי סין העממית והדרום שנתמך על ידי האומות המאוחדות. מלחמה זו נמשכה שלוש שנים עד הפיוס, ורק העמיקה את הקרע. לכן נוצרו נתיבים קבועים של מעבר אנשים וסחורות. יתרון נוסף לעבוד דרך קוריאה הדרומית, הוא שהודות להתערבות הכלכלית המאסיבית של ארצות הברית בשיקום קוריאה הדרומית, רבים מאוד שם מדברים אנגלית."
      שתי האפשרויות נשקלו, החלו לברר פרטים טכניים, מרחקים, כבישים, כפרים וכדומה.
מרטין עדיין לא היה משוכנע באופן מוחלט. האדמירל הוסיף עוד נימוק:
     "קח בחשבון את המרחקים: בסין, ש לך מבייג`ינג עד לגבול קוריאה מרחק של שבע מאות וחמישים קילומטר, בשעה שבקוריאה, מסאול עד לעיירה צ`ורוון (Ch`orwon) הנמצאת בקירבת הגבול, רק מאה ועשרים קילומטר. מה גם שבסין, קרוב לוודאי שתצטרך לשכור רכב עם נהג, ואין ספק שהוא ידווח לשלטונות על כל תנועותיך ומעשיך.
       גם לנימוק זה הייתה חשיבות רבה ולבסוף הפור נפל על קוריאה הדרומית.
      ספנסר החל להתכונן נפשית למסע ארוך ומיוחד זה.
   
      לפני נסיעתם לקוריאה זומנה ישיבת מטה אצל אן, כדי לסכם את מטרות הסיור ולהדגיש את הצורך בזהירות רבה בעת מגעים כלשהם עם אלמנטים שעשויים להיות תחת השגחת השלטונות, והכוונה כמובן היא למבריחים. מרטין הבטיח להיות זהיר ביותר. כולם איחלו לו נסיעה טובה ובעיקר הצלחה בהשגת המשימה. הוסכם, על דעת כולם, שמרטין יוכל לטלפן מסאול אל אן, אך ורק כדי להודיע שהכל אצלם בסדר, על מועד חזרתם, או על דחייתו. שיחה כזאת תתנהל על בסיס אזרחי לחלוטין, ללא כל רמזים שעלולים להישמע כחשודים לאוזן זרה. 
     לאחר הישיבה מרטין רצה להיפרד מאן בצורה יותר אישית וחיכה עד שהאחרים הלכו. הוא אמנם עמד ליד הדלת, כמי שעומד לצאת אחרון, אבל לא יצא. כשהדלת נסגרה מאחורי השניים, הוא אמר:
     "אן, אני אעדר בוודאי שבוע שבועיים, ולא רציתי ללכת ככה סתם, אפילו בלי לתת לך נשיקת פרידה."
     היא הגיבה בחיוך מלא שמחה, ניגשה אליו, לקחה אותו ביד והובילה אותו חזרה לחדר המגורים. שם, בעמדם באמצע החדר היא כרכה את שתי ידיה סביב צווארו, נישקה אותו על הפה ואמרה:
     "אל תלך. אתה חייב ללכת לאיזה שהוא מקום?" הוא הניע את ראשו לאות שלילה והיא המשיכה: "אז תישאר. אני רוצה להיות אתך לבד." בפרץ של שמחה הוא חיבק אותה, הרים אותה באוויר ונישק אותה על צווארה ועל פניה. מבטה נפנה בעל כורחה לעבר חדר השינה. לאחר היסוס היא אמרה:
     "נאכל משהו קל ואחר כך ננוח. טוב?" גם הוא רצה לדחות את הרגע עד כמה שאפשר, כי לא ידע איך זה יקרה. הוא, הגבר חסר המעצורים והבושה כלפי נשים, קיבל `רגליים קרות` בפני האישה המיוחדת הזאת. הוא הינהן בחיוך ואמר:
     "רעיון מצוין. כמעט שלא אכלתי היום. אני רעב כמו זאב." ושוב, כמו בפעם הראשונה, שניהם נכנסו למטבח. אן פתחה את המקרר והוציאה כל מה שנראה לה מתאים לארוחה הקלה: נקניקים, גבינות, ביצים קשות, חמאה, מלפפונים חמוצים. הם לקחו את הכל לפינת האוכל. מרטין פרס לחם, ובינתיים הפעילה אן את הקומקום החשמלי. היא גם הוציאה מהבר בקבוק יין לבן ושתי כוסיות. הכל נעשה בשתיקה. כדי לומר משהו, היא שאלה:
     "האם הזדמן לך פעם להיות יותר רחוק מעיראק?
     "לא."
     "אני קצת מקנאה בך, כי אני אפילו לא הגעתי מזרחית מאתונה. אנחנו מתבשלים במיץ של עצמנו, כלומר של עמי אירופה, ובמקרה הטוב גם של ארצות הברית, אני מתכוונת מבחינת המושגים, אופן ראיית החיים, האמונות הדתיות...ככל שהולכים מזרחה הכל שונה. אתה עומד להיפגש עם תרבות אחרת. אצלם לחיי אדם אין אותו ערך כמו במערב. לנו קשה להבין איך יכול היה פול פוט, המנהיג הקומוניסטי של החמר רוז` לרצוח שני מיליון מבני עמו הקמבודים." מרטין העיר בחיוך:
     "מזרח... תרבות אחרת... ואיפה את משבצת את סטלין, שהיום כבר ידוע שהוא חיסל מיליונים רבים של בני עמו? והרי הוא לא היחידי..."
     ככה הם ישבו כחצי שעה ואכלו תוך החלפת דעות, השיקו כוסיות ולגמו מן היין, אחר כך פינו את הכלים, שטפו ביחד את הצלחות והסכו"ם. וכשגמרו, הגיע רגע המבוכה. אן שאלה בהיסוס:
     "אתה...לא מתכוון ללכת, נכון?" הודות לשאלה הזאת, מרטין לבש עוז, פרץ בצחוק ואמר:
     "לכי לחדר האמבטיה להתכונן לשינה . אני אמתין ואכנס אחרייך." הקרח נשבר.
     אן, שהתנזרה מחיי מין מזה כמה שנים, התרגשה מאוד. היא התרחצה, התבשמה בבושם עדין מאוד, לבשה פיז`מה סקסית עם מכנסיים קצרצרים, וחמקה לחדר השינה. מרטין לא היה מצויד לשנת לילה והופיע בתחתונים. הוא מצא אותה על המיטה,שרועה על גבה, ידיה מתחת לעורפה. מתוך המכנסיים הקצרים נראו שתי רגליים ארוכות וחטובות יפה. מרטין חייך אליה ומבלי להמתין להזמנה התיישב על המיטה לידה, רכן אליה, הניח את ראשו על חזה והחל לנשק את שדיה דרך האריג. היא פלטה `חכה` קצר, הדפה אותו קצת ובתנועה זריזה פשטה את חולצת הפיז`מה. למראה שדיה החשופים, מרטין נדלק. מכאן והלאה הכל הסתחרר. תוך שניות הם היו עירומים, וגופותיהם השתלבו זה בזה. אן חוותה משהו שכדאי היה לה להקדיש לו כמה שנים של התנזרות. הייתה זו התנסות שרק חלומות דמיוניים של גן העדן יכלו להשתוות לה. היא קיוותה שזה יימשך ויימשך.
   
     כשמרטין התעורר בבוקר, אן כבר לא הייתה לצידו . הוא קם ומצא אותה מכינה פת שחרית דשנה, עם דייסה, ביצים ונקניקיות מטוגנות. המראה הזה ריכך את ליבו. מאז היה נער בבית הוריו, לא הכין איש עבורו ארוחת בוקר. הוא ניגש אליה, חיבק אותה מאחור וכיסה את ערפה ואת פניה בנשיקות. `בין לילה השתנו חיי` חשבה, `אני מאוהבת ויש לי מאהב`.
 
                                              
29
     מרטין יצא לסיור בצפון קוריאה במצב רוח טוב. ספנסר שם לב לכך ושאל אם יש למרטין סיבה טובה להיות כל כך עליז. כדי להגיד משהו, מרטין השיב:
     "אני שמח לנסוע סוף סוף לארץ חדשה, לעולם שעדיין לא ביקרתי בו ואני סקרן לראות איך זה שם."
      במשך שעות הטיסה הארוכות הם שוחחו על כל נושא אפשרי. חלק מהזמן נמנמו, איש איש בזמנו. כשהוגשה ארוחת הצהריים אמר ספנסר:
     "אני מאוד אוהב את עבודתי במכון והמטווח, אבל אני שמח שמדי פעם יש גם קצת פעילות מבצעית. עבור לוחמים מהסוג שלנו, זה דבר חיוני. כמו החלפת שמן למכונית."
מרטין שמח לשמוע דברים אלה. אמנם מלכתחילה היה משוכנע שהבחורים ישמחו לפעילות חריגה, אחרת לא היה מציע להם את הדבר בביטחון כזה, אבל טוב היה לשמוע את זה במפורש מפי לפחות אחד מהם. באותו רגע נולדה במוחו המחשבה שבעצם, לסיור כזה, אולי יותר טוב לצאת עם בחורה. זה נראה יותר אמין: גבר לוקח את החברה, או הכלה, או הפילגש שלו לטיול. אין לך דבר יותר טבעי מזה. אולי לסיור באיראן הוא ייקח אישה. וכפי שבראשו של מרטין כל רעיון לבש מיד עור וגידים, הוא כבר ראה בתפקיד זה את אן.
מחשבות נהדרות הציפו את דמיונו: הוא ראה את עצמו מסייר באיראן עם אן, מבקר איתה באתרים היסטוריים, הם ישנים יחד במלונות פאר, נהנים מכל רגע...אבל עד מהרה נמוג החלום. `היא לבטח תפסול את הרעיון` חשב. `היא לא יכולה להעדר מפריס בתקופה זו. יש לה המון עבודה באוניברסיטה, הכנות לבחינות, ומה עם ניהול העמותה?... אן בטח תמליץ על הבחורה שנסעה אתנו לטוניסיה ודווח עליה שהייתה `בסדר גמור`. כבר היה ברור לו שלאיראן הוא ייאלץ לנסוע עם פטריציה, אחותו של ג`ורג` גראהם. פטריציה וולס  הייתה חופשית. היא לא עבדה כי קיבלה מבעלה לשעבר מזונות נאים עד שתתחתן ויכלה להתקיים מזה בכבוד. נוסף על כך היא הייתה בת למשפחה עשירה מאוד ולא נזקקה לכסף. מרטין רשם בזיכרונו לבדוק את הנושא לאחר שובו.
     הם הגיעו לסאול בשעה עשר בערב, שעון מקומי,לאחר טיסה של שתים עשרה שעות. את ארוחת הערב קיבלו במטוס. משדה התעופה של סאול הם נסעו למלון, בו הזמינו שני חדרים. השעה כבר הייתה אחרי אחת עשרה. הם היו רצוצים מהישיבה הממושכת במטוס והלכו מיד לישון.
     בבוקר, לאחר מנוחת לילה טובה, הם נפגשו בחדר האוכל ותוך שתיית הקפה, תכננו את סדר היום. מאחר שעליהם להתנהג כמו תיירים, הם יפנו לקבלה ויבקשו להירשם לסיור מודרך בעיר. כך עושים רוב התיירים. כשיחזרו מהסיור, יירשמו לסיור מחוץ לעיר ליום המחרת. בינתיים יאספו מידע על שכירת רכב, יקנו מפת העיר ומפת דרכים של המדינה וילמדו אותה. אחרי כל אלה, אם ירגישו שהם מתחילים להתמצא באווירה של המדינה הזאת, יחליטו אם הם כבר מוכנים לצאת לדרך צפונה, לכיוון הגבול עם צפון קוריאה.
 
     אחרי `ליל גן העדן` שלה, חשה אן שהיא השילה מעליה כמה שנים טובות וכעת היא כמו חדשה, כמו בחורה צעירה, מלאת מרץ שהיא חייבת להוציא על משהו. קודם כל היא יצאה למסע קניות. היא הלכה לגָאלֵרי לָפָיֶיט (Galeries Lafayette), לבוטיקים של הרחוב היוקרתי סנט הונורֶה( `rue du Faubourg St. Honore ), נכנסה ומדדה בגדים שכלל לא היו נחוצים לה. קנתה משהו כאן ושם, נכנסה למסעדת מאכלי ים והזמינה את עצמה ל- Plateau de fruits de mer (מגש פירות ים) עם חצי בקבוק יין לבן יבש, חזרה הביתה במונית, עם חבילות, חלצה את נעליה, נשכבה לבושה על מיטתה, ובהשפעת היין נרדמה.
     כשאן התעוררה, כבר היה חושך. היא הציצה על השעון וראתה שהשעה שבע בערב. היא הייתה מיוזעת והלכה להתקלח ולהחליף בגדים. אחר כך עשתה לה כוס תה, ישבה מול הטלוויזיה וצפתה בחדשות תוך שהיא מכרסמת כמה קרייקרים. אחרי החדשות הראו סרט בלשי על חקירת מקרה רצח. אבל התמונות על המסך חלפו להן ומחשבותיה של אן נדדו למקום אחר: הרוצח! זה כבר זמן מה שהיא הזניחה את חיפושיה אחריו. אן חשה אשמה, כאילו היא בגדה בטניה: היא מפתחת לה רומאן, מבלה בקניות יוקרה, ורוצח חברתה מסתובב לו חופשי. היא חשה דחף בלתי נשלט לצאת לשטח ולמצוא אותו! נכון שהיא הבטיחה למרטין לא ללכת לבדה, להתייעץ איתו. אבל ברור מעל לכל ספק שאם לוסיין לבל הוא הרוצח, הוא לא יושב וממתין שיבואו לקחת אותו בכתובתו הרשומה והידועה. אם היא תשאל עליו שם, לכל היותר יאמרו לה שהוא כבר לא גר שם, אם בכלל יענו לה. ואם שיקול זה הוא נכון, אז כעת ברור שגם בשני המקרים הקודמים לא הייתה כל סכנה? איזה טעם היה, אם כן, בנקיטת כל אמצעי הזהירות? נכון שזה לא יכול להזיק. לכן אין מניעה שהיא תלך לבדוק בכתובת הרשומה של לבל. זה יהיה בסך הכל אקט נוסף של איסוף אינפורמציה. היא החליטה שיהיה מה שיהיה, מחר בבוקר היא תלך לשם. הכתובת הייתה ברובע ה-19 של פריס, ברחוב דה-לוּרק ( rue de l`Ourcq ). אם היא תסביר את זה כך למרטין, הוא לא יוכל לכעוס עליה. מה גם שכל צעד נוסף היא תעשה רק בהתייעצות עמו, כפי שהבטיחה.
 
                                               30
 
     בבוקר התלבשה אן בבגדים צנועים, הצטיידה בלוח, הניירות והעט ונסעה במטרו עד לתחנת `אורק` ומשם המשיכה ברגל עד הבית. תוך כדי הליכה, היא שיננה לעצמה את הסיפור של הסוקרת מטעם האוניברסיטה. הבית נראה כמו כל בית אחר ברחוב. היא נשמה נשימה עמוקה, צילצלה, שאלה את הקונסיירז` על משפחת לבל ועלתה לקומה השנייה. פתחה לה אישה מבוגרת, לבושה יפה, ולפני שנשאלה בקשר למה זה, דיקלמה אן את הסיפור שלה, מוכנה לרוץ במדרגות, כפי שמרטין יעץ לה, אם תחוש במשהו חשוד. אבל האישה אמרה:
     "לוסיין עזב את הבית לפני זמן רב. הוא מופיע רק כשאין לו גרוש על הנשמה וצריך להציל אותו. אבל אפילו בשביל זה כבר לא ראינו אותו שבועות רבים. אני שמחה מאוד שהאוניברסיטה עושה את זה. בואי בבקשה, היכנסי, אולי אוכל לעזור לך למצוא אותו."
אן היססה רק שנייה, ולמרות כל האזהרות, נכנסה תוך שהיא מצטדקת:
     "אסור לנו להתעכב אצל האנשים כי יש לנו רשימה ארוכה...אכנס רק לדקה."
האישה הושיבה אותה על כורסה והביאה לימונדה. אחר כך התיישבה והחלה לדבר. אולי ראתה הזדמנות להחזיר את הבן האובד למוטב, דבר שהיא ובעלה נכשלו לעשותו:
     "לוסיין הוא ילד טוב. כל זמן שהוא למד, הוא היה רציני ושקדן. רק אחרי שהוא נפל תחת השפעתה של איזו אישה מושחתת הוא התחיל להזניח את לימודיו, להיעדר מהבית, לבקש כסף מעבר לדמי הכיס שבעלי היה נותן לו כל שבוע, כי בעלי עובד ברכבת, הוא קופאי ומתפרנס בכבוד. רצינו שהבן היחיד שלנו יהיה בעל השכלה. בהתחלה הוא היה חרוץ בלימודיו, עד שפגש את האישה הזאת. היא הרסה לו את החיים. אני בטוחה שהוא נמצא כעת אצלה." אן ניסתה לבדוק אם ידוע לה משהו על חשד נגדו בעניין כלשהו:
     "ומלבד האישה הזאת, הוא לא הסתבך בשום דבר?" שאלה.
     "אלוהים ישמרנו. הוא רק התחיל, בהשפעתה, לקחת סמים. אתם חייבים להציל אותו."
     "זה בדיוק מה שאנו מנסים לעשות." אמרה אן. "אבל את צריכה לעזור לי למצוא אותו ולשכנע אותו לחזור ללימודים."
     "או. אילו ידעתי. אני רק יודעת שזו בלונדינית גבוהה עם זנב סוס. האישה הזאת מסתובבת כל היום באזור רחוב סנט דניס (rue St. Denis ), את אולי לא יודעת, אבל כפי שהסבירו לי זהו רובע, תסלחי לי, הפרוצות. אני רק יודעת ששם קוראים לה . Ninette אבל אני חושבת שזה שם חיבה ולא שמה האמיתי." אן שאלה:
     "אולי תוכלי לתת לי שמות של חברים שלו? זה יכול לעזור לאתר אותו."
     "היו לו כמה חברים, אבל הם נכנסו ויצאו, והוא אף פעם לא הציג אותם בפני."
     "טוב. תודה. אני אדווח על כך ואולי ישלחו לשם מישהו שמתמצא באזור ואני מקווה שנצליח להחזירו ללימודים. על כל פנים עזרת לנו מאוד. תודה לך גברתי." אמרה אן והלכה. היא התרשמה, למעלה מכל ספק, שהאישה הזאת דיברה איתה בכנות גמורה. היא לא חשה בשום סימן שיכול להצביע על כך שהיא מנסה להסתיר משהו. היא גם יצאה משוכנעת שהאישה אינה קושרת את בנה למעשה פשע כלשהו. `אולי אנשים אלה אינם קוראים עיתונים ולא מאזינים לחדשות` חשבה.
     אן החליטה לחכות לשובו של מרטין. היא בוודאי לא תלך לבדה לרובע הזונות. שם זה כבר באמת עלול להיות מסוכן. בסך הכל היא הייתה מרוצה ממה שהשיגה. `מרטין לא יוכל לכעוס עלי` חשבה, `בכלל לא הסתכנתי, השגתי מידע חשוב, וכמו ילדה טובה חיכיתי לשובו`.
    
    כשהתעורר בבוקר, מצא מרטין תחת דלת חדרו את העיתון המקומי בשפה האנגלית
`The Korea Times``. לאחר שהציץ בו התרשם שזהו עיתון ברמה מערבית מכל הבחינות ודרכו ניתן לעקוב אחרי כל מה שקורה בעולם וכמובן גם בקוריאה. לאחר שהתרחץ והתלבש, נקש על דלת חדרו של ספנסר והם ירדו יחד לארוחת הבוקר. עד מהרה למדו לדעת שבסאול חיים למעלה מעשרה מיליון תושבים, כמחצית כל תושבי קוריאה הדרומית. כשיצאו לסיור ראשון בעיר נגלה לעיניהם המחזה של עיר ענקית שרוב שכונותיה משתרעות על הגבעות מסביבה. כפי שהוסבר להם, בשכונות אלה מתגוררת דלת העם. הן נוצרו מנהירת הכפריים לעיר הגדולה למצוא בה את פרנסתם. העיר עצמה מחולקת לשניים על ידי הנהר Hangang. יש בה כמעט עשרים אוניברסיטאות. מספר הזרים החיים בסאול מוערך בכמאה וחמישים אלף, מהם סינים, יפנים וכשנים עשר אלף אמריקנים. רבים מאוד בעיר מדברים אנגלית, לפעמים בצורה משובשת ואפילו מצחיקה במקצת, אבל ככל שמתרחקים מסאול מספרם הולך וקטן. לאחר ששמע את המקומיים מדברים ביניהם בשפתם, התייאש מרטין מהרעיון ללמוד מספר ביטויים ומשפטים בכדי לבוא במגע עם הכפריים ועם המבריחים. הוא וספנסר יצטרכו להסתדר באנגלית, בתקווה שמבריחים, מטבע עיסוקם, אמורים לדבר קצת אנגלית.
     בהתאם לתכנון, הם נרשמו לשני הסיורים, ליום הראשון והשני, ביום השני כבר ידעו היכן שוכרים רכב, וביום השלישי שכרו מכונית מקומית חזקה ויצאו לדרך צפונה. אם יישאלו מדוע הם נוסעים לשם, הם יאמרו ששמעו וקראו כל כך הרבה על הגבול בין שתי הקוריאות, שהם סקרנים לראות במו עיניהם איך זה נראה. אבל איש לא שאל. הם עברו בעיר Uijongbu, אחריה ב Tongduch`on  ותוך זמן קצר הגיעו ליעדם הראשון: העיירה .Ch`orwon  כאן נכנסו למעין בית אוכל על סף הכביש בפאתי העיירה, וביקשו לשתות בירה. בעל הבית, שהיה גם המגיש, פנה אליהם באנגלית ושאל:
     "אתם אמריקאים?" מרטין השיב:
     "אנחנו אנגלים." על פני האיש הצטייר חיוך רחב:
     "רואים מעט מאוד אנגלים כאן. Welcome! האם אתם כאן לביזנס?"
     "לא, אנחנו תיירים. רצינו לראות איך נראה הגבול המפורסם הזה, קו הרוחב ה-39."      
     "הגבול יותר רחוק, אבל הכביש מגיע עד שם." הסביר האיש, "פעם, לפני חלוקת קוריאה לשניים, היה זה הכביש העולה צפונה. אם משיכים עוד קצת מהצד השני של הגבול, מגיעים לעיר Pyonggang  שהיום היא העיירה הראשונה בצפון קוריאה אחרי הגבול. אבל לשם לא תוכלו להגיע. אני מציע לכם לנסוע, לראות ולחזור לאכול אצלי בצהריים ארוחה קוריאנית אמיתית." האיש היה נמוך קומה ושמנמן. בלטה במיוחד הכרס, שסימלה כפי הנראה את חיבתו היתרה לאוכל. על פניו נראה חיוך קבוע, מעין חיוך מקצועי שהופך לטבע שני אצל בעלי מקצועות אירוח מסוימים. שערו היה דליל והזדקף כמו קוצים. הוא נראה כבן חמישים.
     "נשמח." אמר מרטין. הוא קיווה לקשור בצורה זו יחסי ידידות ואולי אמון עם האיש, ומי יודע, אולי אחר כך ינצלו זאת כדי לקבל ממנו מידע כלשהו. הם שילמו, השאירו תשר יפה והבטיחו לחזור לצהריים.
     הנסיעה צפונה הייתה קצרה מאוד, ועד מהרה הגיעו לגבול. הכביש היה חסום בגושי בטון פזורים על פני השדה ובגדר תיל דוקרני ומהעבר השני נראתה, קצת יותר רחוק, עמדת בטון, מה שנהוג לקרוא pillbox ולידה עמד חייל נמוך קומה במדים של חייל סובייטי מימי ברית המועצות ושהיום רואים רק בסרטים. הם יצאו מהמכונית, הסתכלו מסביב, עשו `שלום` לחייל הצפוני, אבל הוא לא הגיב והמשיך לעמוד כמו פסל. הם חששו לצלם, שמא ה`סובייטי` ההוא יפרש לא נכון את כוונותיהם ועוד יפתח עליהם באש. הם עשו יפה תנועת `שלום`, נכנסו לרכב והסתלקו משם. בדרך חזרה, כשכבר היו הרחק מטווח הראייה של הגבול, הם עצרו, עשו את צרכיהם, צילמו פה ושם, כדי להרוג את הזמן ולהגיע למסעדה עד כמה שאפשר סמוך לשעת הצהריים. 
   
                                               31
 
 
      משחזרו למסעדה, הציגו את עצמם בפני בעל הבית בשמותיהם. הוא אמר:
         "שמי צ`ו-ז`יאן-הו, אבל זה שם קשה עבור זרים, אז במשך הזמן התחילו לקרוא לי `צ`רלי`. וגם אתם יכולים לקרוא לי כך."
     במסעדה היו אורחים אחדים, כולם מבני המקום וכולם מיהרו לסיים את ארוחתם ולשוב לעבודתם. צ`רלי הגיש לאורחיו הזרים מיני מנות ראשונות, רובן עשויות מלפת, ונראה שהוא רצה לעכבם עד שיתר הסועדים ילכו. ואכן, כשהמסעדה התרוקנה מהסועדים, הוא הגיש להם דגים ואחר כך בשר, עשויים במתכון לא מוכר להם, אבל טעימים מאוד. הוא עמד מן הצד והתבונן בחיוך של הנאה איך הם אוכלים, שאל מה הם רוצים לשתות, וכשהביא את התה שביקשו, התיישב לידם ושאל בחיוך ממזרי:
     "מה אתם מחפשים?"
     "מה זאת אומרת?" הגיב מרטין, "אנחנו מטיילים."
     "מי שבא לגבול הזה, מחפש משהו." אמר האיש והמשיך לחייך.
     בחושיו החדים, ומתוך חוכמת חיים מצטברת של שנות עבודה עם אנשים, החליט מרטין שהאיש אינו מסוכן ולא עוין. לכן עשה ניסיון:
     "במשרד שלנו בלונדון, יש לנו עובד, בחור נחמד שבא מכאן לפני הרבה שנים. כשהוא שמע שאנחנו נוסעים לטיול לקוריאה, אמר שיש לו בני משפחה מהצד השני והוא היה רוצה לשלוח להם סכום כסף...מאה דולר. הוא אמר שהוא יודע שהוא יצטרך לשלם בשביל זה. אז נסענו עד הגבול וחשבנו שיש שם אנשים שאפשר לדבר איתם. אבל אין שם אף אחד. אז חבל."
     החיוך לא מש מפרצופו החביב של בעל המסעדה. הוא גרד את ראשו, נשם עמוקות, ואמר:
     "צריכים לראות. צריכים לראות." מרטין הסתכל לו ישר בעיניים כממתין להמשך.
     "אתם אנשים תמימים. אתם רוצים לעשות טובה לבחור ולשלוח קצת כסף לקרוביו המסכנים, הא?"
     "ואתה רוצה לומר לנו שזה בלתי אפשרי, נכון?" אמר מרטין. האיש פרץ בצחוק אדיר, כמעט נחנק והחזיק בבטנו. מרטין לא אמר דבר, רק המשיך להביט בעיניו שכעת דמעו מרוב צחוק. כשצ`רלי נרגע, הוא אמר:
     "כולם יודעים שכאן זה highway . זה הכביש הראשי להברחות לתוך צפון קוריאה. כאן עובר הכל: מזון, ביגוד, חומרי גלם, מטבע מכל הסוגים, בני אדם, מה אתם עוד רוצים. רק תגידו. ואתם מספרים לי שאתם רוצים להעביר מאה דולר." ושוב פרץ בצחוק אדיר. כעת הם הצטרפו לצחוקו, רק ביותר מתון. כעבור כמה שניות מרטין אמר:
     "אז אנחנו שני אנשים תמימים ומגוחכים. ומה? באמת אפשר לשלוח מאה דולר? אתה לא משטה בנו? ואיך עושים את זה? נותנים לך?" בפעם הראשונה האיש הרצין:
     "לא, לא, לא. אני רק בעל מסעדה. כולם עוברים דרך המסעדה שלי, בעיקר בערב ובלילה ואני מתפרנס יפה מאוד. אני לא זקוק לפרנסה נוספת, שבכל זאת יש בה גם סיכון מסוים. אני יכול להפגיש אתכם עם מי שעוסק בזה." מרטין שאל בתמימות:
     "והוא יסכים להיפגש עם אנשים שהוא לא מכיר? הוא לא יפחד?" צ`רלי הסביר:
     "למה שיפחד? הביזנס הזה פועל כבר קרוב לחמישים שנה. במשך הזמן שני הצדדים הבינו שזה דרוש לכולם, בעיקר לצפון. השלטונות שם אמנם שולטים בכוח הזרוע, אבל לתת לאנשים אוכל ובגד הם לא יודעים. הפתרון המאולץ וההכרחי הוא ההברחה. ובמשך כל כך הרבה שנים העניין הזה התמסד. בפיונגיאנג לא יודעים, או לא רוצים לדעת ועוצמים עין, אבל באזור הזה הכל ידוע ולא מפריעים. מה גם שכל נציגי השלטונות הצפוניים במחוז נהנים מזה. הם גם מרוויחים כסף וגם מקבלים מצרכי מזון, מה שליתר האוכלוסייה שם אין. ובמשך כחמישים שנה אף אחד לא ניסה לקלקל, והשיטה התמסדה ועוברת במשפחות מאב לבן. אם אתם באמת רוצים לשלוח משהו, אני אכיר לכם את האיש הנכון."
     כעת הם ישבו בפנים חתומות. מוחו של מרטין עבד במרץ. הוא לא האמין שזה עשוי להיות כל כך פשוט. הקלות הרתיעה אותו. ספנסר והוא החליפו מבט רב משמעות, שואל, מתייעץ. מרטין רצה לראות את תגובת חברו. במשך שנות שרות צבאי, לחימה בקומנדו ואחר כך עבודה משותפת, התפתחה ביניהם מעין שפה אילמת כזאת, והם הבינו איש את רעהו. לבסוף ספנסר הנהן בצורה כמעט בלתי נראית. אבל למרטין זה הספיק. הוא שאל:
     "מתי תוכל להפגיש אותנו עם האיש?"
    "רק בערב. תמיד בערב. הכי מאוחר שאפשר. לאחר שכל הסועדים הסתלקו."
     "אבל איפה? אנחנו לא רוצים שכל הקליינטים שלך יראו אותנו." צ`רלי חייך:
     "פה המסעדה. מאחורנית הבית שלי. אתם תבואו ישר לבית. בואו ואראה לכם." וקם.
מאחורי המסעדה היה בית יפהפה. צ`רלי פתח את הדלת והזמין אותם להיכנס. הסלון היה מכוסה שטיחים, על הקירות תמונות של אנשים, כנראה בני משפחה. חלקי ריהוט מסוגננים ועוד. נראה בעליל שהאיש חי ברחבות ואינו נזקק. לאחר שהראה להם גם את יתר חמשת החדרים של הבית  גם הציג בפניהם את אשתו. כשחזרו למסעדה, הם ביקשו את החשבון. צ`רלי חייך בחביבות:
     "אתם אורחים שלי." וכשניסו להתנגד, הוסיף בחיוך רב משמעות:
     "אתם הרי לא באתם בשביל מאה דולר. הה? אל תדאגו, האיש ישלם לי גם עבור הארוחה שלכם." וצחק צחוק שקט: הי הי הי, כמעט בלי קול. "תבואו בעשר בלילה. האיש יהיה פה."
 
                                               32
 
     לאחר שובו של סר סדריק מוינה, זומנה ישיבת מטה, הפעם ללא נוכחותו של מרטין.
     "אני מבין שאין לנו עדיין כל ידיעה ממרטין? מתי הוא אמור לחזור?" אמר סר סדריק.
     "לא הגבלנו אותו בזמן," השיבה לו אן, "ייתכן שיידרשו להם כמה ימים כדי להתאקלם ואחר כך כמה ימים כדי לנסות ולפתח קשר כלשהו עם מבריחים. הם יצאו לפני ארבעה ימים בלבד. אני מעריכה שתוך כשבוע הם יהיו בחזרה. מאחר שקבענו בצורה ברורה שהפעם עליהם רק להקים קשר ולא לגלות את כוונותינו, הסיכון הוא נמוך ואני מאמינה שאנו יכולים להיות רגועים. על כל פנים, הרי קבענו שמרטין יוכל לטלפן אלי ולהעביר מסר כללי. אם הדבר לא הכרחי, הוא בוודאי רק יודיע על מועד שובם."
     "במה שנוגע לניסוי שטרם ערכנו עם האבנים של גוסטב למקה," אמר האדמירל. "חשבתי על כך רבות וזה הרבה יותר מסובך מכל הניסויים שכבר ביצענו. אם נפזר אבנים כאלה, נאמר על יד כפר מרוחק כלשהו, פשוט תוך כדי נסיעה במכונית, ובני הכפר יסתובבו שם, ייתכן שהם יחושו חולשה, עייפות, חוסר מרץ וכדומה. אולי יפנו לרופאים ואם אלה יקבעו שזו תופעה קולקטיבית, משרד הבריאות עלול להוציא לשם ועדת חקירה רפואית. ואנחנו בטח לא מעוניינים בזה. הבעיה השנייה היא שאם הדבר לא יופיע בתקשורת, אנחנו לא נדע אם היו תוצאות כלשהן מהניסוי. הרי לא נוכל לעמוד שם לצפות עליהם במשך כמה ימים." הם שקעו בהרהורים. סר סדריק אמר:
     "מתבקש שגם הניסוי ייעשה על אובייקט עוין. אבל זו כבר אופרציה מורכבת. מה גם שלא יהיה לנו דיווח על התוצאות. אני מציע שניקח פסק זמן וכל אחד מאתנו יחשוב על משהו. כשמרטין יחזור, נשתף גם אותו בבעיה. אגב, למקה שלך," הוסיף בפנותו אל האדמירל, "יצטרך לשלוח לנו בהקדם מלאי של אבנים. אחרת אין לנו בין כה וכה עם מה לעשות את הניסוי. אגב, כמה זמן פועל הגז הזה, מהרגע שהתחיל?"
     "הוא דיבר על שש עד שתים עשרה שעות של פליטת גז. באשר להשפעה, הוא הסביר לי שזה תלוי במצבו הגופני של האובייקט ובכמות הגז ששאף. זה יכול לנוע בין חצי יום לבין יומיים. אבל אוודא את זה איתו שנית, כאשר אזמין את המשלוח."
 
    מרטין וספנסר חזרו העירה, נחו קצת אחר הצהריים, אכלו ארוחת ערב במלון ויצאו החוצה להתאוורר. הם התייעצו ביניהם לגבי הדרך הטובה ביותר לשוחח עם המבריח. בהתאם להחלטת המטה, אסור להם לגלות את המטרה האמיתית של שליחותם. אבל הם חייבים לברר מה האיש יהיה מוכן לעשות עבורם. אולי הוא ירצה לדעת, לדוגמה, מה הם מעוניינים להבריח.
     "אם ירצו להתקדם, יהיה הכרח לומר משהו," אמר מרטין. "זאת אומרת אופיים של הדברים, כגון מכונות, מזון, כימיקאלים, ובאיזו צורה? ארגזים, שקים וכדומה. אולי משקל? ולאן? לעיר הבירה כמובן. זו משימה כמעט בלתי אפשרית. אם לקחת לדוגמה את צ`רלי, אלה אנשים פקחים מאוד וקשה לספר להם סיפורים."
      לאחר שניתחו את כל האפשרויות הנראות לעין, הם החליטו לומר שכרגע הם בביקור ראשון ומטרתם לבדוק מה הם יכולים לשלוח ולאן, כלומר אילה חומרים ומיצרכים, באיזה גודל של משלוחים, באילו תדירויות ולאן? האם, למשל אפשר לשלוח גם לעיר הבירה פיונגיאנג, או שלשם זה קשה, בגלל הפיקוח?
     "אם יתעקש לדעת מי אנחנו בעצם," אמר מרטין. "נאמר שאנחנו משתייכים לאגודת עזרה בינלאומית, הממומנת על ידי פילנטרופים עשירים במערב. לאחר שנבין מה הן
האפשרויות, נחזור לאנגליה, נסביר מה ניתן להעביר ואז נארגן את המשלוחים."
     "ואם הוא יחייך יפה ויגיד שהסיפור שלנו לא נראה לו?" שאל ספנסר.
     " Then we play it by ear נאלתר." אמר מרטין והוסף: "חוץ מלגלות שהכוונה לטרפד את המשטר."
     השעה הגיעה. הם יצאו לדרך צפונה. בשעה עשר בדיוק הם דפקו על דלת ביתו של צ`רלי. האישה פתחה, קיבלה אותם בחיוך כנוע, הכניסה אותם וביקשה שיישבו.
     "בעלי תיכף ייכנס," אמרה באנגלית רהוטה. מרטין נוכח שוב לדעת שהנשים לומדות שפות זרות יותר טוב מהגברים וגם המבטא שלהן יותר טוב. כעבור שתי דקות נכנס צ`רלי בלוויית איש רזה וגבוה יחסית. עור פניו היה שזוף ומקומט, כמי ששוהה הרבה בשמש וברוח. צ`רלי עשה את ההצגות:
     "תכירו את סינג, כך כולם קוראים לו. ואלה הם האדונים מאנגליה שסיפרתי לך עליהם, מרטין וספנסר."
     הם ישבו מולם. האיש המתקרא סינג חייך מאוזן לאוזן ושאל:
     "מה אני יכול לעשות עבורכם?" האנגלית שלו הייתה בערך כזו של צ`רלי. מרטין אמר:
     "אדבר גלויות. אנחנו שליחים של אגודה לעזרה בינלאומית, הממומנת בעיקר על ידי כמה פילנטרופים, ביניהם מיליארדרים אירופאים ואמריקאים, אבל גם אחרים, שלא מעוניינים לפרסם את עצמם על ידי מעשים אלה. הם סבורים שחייבים לסייע לעמים מדוכאים שסובלים ממחסור. נשלחנו לבדוק אפשרות של משלוחים לעם הצפון קוריאני בדרך שלכם. כי הם משוכנעים שהסיוע שמקבלת ממשלת פיונגיאנג ממדינות שונות מגיע לכיסיהם של השליטים המושחתים ולא לעם הזקוק לסיוע זה. אם תאמר לנו מה הן האפשרויות, נוכל לתכנן את המשלוחים. כי חשוב לנו לדעת לא רק מה ניתן להוביל לשם, אלא ובעיקר איך זה יגיע לנזקקים." בדברו מרטין הביט כל הזמן בפניו של סינג, שהאזין לדבריו בנימוס, אבל לא הצליח לחוש אם האיש מקבל את הדברים, או מטיל בהם ספק. השתררה דממה. אשתו של צ`רלי הופיעה עם מגש גדול ועליו ספלים של תה והעמידה ספל לפני כל אחד מהם. לאחר שיצאה, פתח סינג ואמר:
     "אנחנו מובילים הכל, בכל מיני אריזות ומשקלות, כמעט לכל מקום ברחבי המדינה הצפונית, כולל הבירה. אבל אנחנו לא עוסקים בחלוקה. זה לא ענייננו. לנו נותנים כתובת לאן להביא. אנחנו מביאים, וזהו. אם תביאו לנו סחורה, תגידו לאן, אנחנו ננקוב במחיר, תשלמו מראש, וזה יגיע. אתם לא תשאלו אותנו באיזו דרך ומי האנשים שעובדים עבורנו מהצד הזה ומהצד ההוא, ואנחנו לא נשאל את השמות של האנשים שלכם. ככה כולם יהיו מרוצים ולא תהיינה שום בעיות." התשובה הייתה ברורה לחלוטין. מרטין לא ידע מה לומר וכדי להמשיך בשיחה שאל:
     "ואיך אתם קובעים את מחיר ההובלה?" סינג חייך והשיב ללא היסוס:
     "לפי העין. אנו מסתכלים על גודל המשלוח ועל צורתו ואז קובעים את המחיר. לוקחים בחשבון, כמובן, גם את המרחק." מרטין הרגיש לחוץ. האיש ענה על כל השאלות בצורה ברורה שלא השאירה מקום לשאלות נוספות. אבל זה עדיין לא היה מודיעין מספיק למטרה שלשמה הם באו. הוא ניסה משהו:
     "תרשה לי לשאול אותך משהו שחורג מהעיסוק שלך. אני פונה אליך כאל מי שמכיר את התנאים משני הצדדים. היות ואנחנו מדברים על חלוקה, האם לדעתך יש אפשרות כלשהי לשכור אדם, או אנשים, נאמר בפיונגיאנג, שיהיו מוכנים למשל לחלק את המשלוחים לאנשים אחרים...? אני מתכוון שהם גם ייהנו מזה... במזון עצמו ובתשלום?" סינג הרכין את ראשו ולחץ על שתי עיניו בבוהן והאצבע, הירהר כמה שניות ואחר כך הגיב:
     "בארץ שהשחיתות שולטת בה, הכל אפשרי." מרטין הוסיף לשאול:
     "והאם אתה חושב שאפשר לשכור דירה, או מחסן בבירה או בסביבתה? אני מתכוון שאזרח מקומי ישכור אותה. הרי צריך שיהיה מקום שלשם יובאו המשלוחים עד שיחלקו אותם."
     "אותה תשובה," אמר סינג בחיוך ערמומי. מרטין עשה עוד צעד אחד קדימה:
     "יש לי הרגשה שאני מקשה עליך בשאלות שלי, אבל בשביל זה שלחו אותי. אז תרשה לי עוד שאלה: אם אסע מחר הביתה ואחזור בשבוע הבא עם משלוח, לא יהיה לי לאן לשלוח אותו ולא יהיה לי מי שיטפל בו שם,  מי שיחלק אותו לנזקקים וכל זה...אז מובן שעלי לפתור קודם כל את בעיית האדם והדירה. הכל תמורת תשלום, כמובן. האם תוכל לעזור לי בכך?"
סינג עצם את עיניו והרים את ראשו כאילו הוא מביט בתיקרה ונשאר כך כמה שניות. כשהוריד את ראשו, עיניו היו עדיין עצומות. לבסוף פקח אותן ואמר:
     "אינני יודע מה אתה מבשל, אבל אתה שואל שאלות קשות. תשובתי חיובית. אבל דרוש קצת זמן."
     ספנסר התענג מהאופן שבו `מפקדו` הוביל את העניין, אבל ישב כל הזמן בפנים חתומות. מרטין נראה מרוצה. הוא אמר:
     "You are a very resourceful man, Mr. Sing " (אתה אדם בעל תושייה רבה, מר סינג,) אני מודה לך מאוד על שיתוף הפעולה שלך איתנו. כמה זמן אתה מבקש ממני כדי למצוא לנו מקום ואדם, או אנשים בבירה? האם אנחנו יכולים לדבר על שבועיים, שלושה, או יותר?"
     "שלושה שבועות. כן, תחזרו בעוד שלושה שבועות. אינני יודע כמה זה יעלה, כי זה לא בתחום העיסוקים שלנו. אני צריך לשלוח אנשים לבדוק. אולי לשלם שכר דירה ושכר עבודה? תן לי מקדמה. נאמר אלף דולר אמריקנים."
     מרטין התפלא על הסכום הנמוך שהאיש ביקש, אבל שיער שבצפון זה נחשב להרבה כסף. בפנים של שחקן פוקר הוא שלף את ארנקו, הוציא מתוכו עשרה שטרות של מאה דולר והניח אותם על השולחן, לפני סינג. ההוא לקח אותם מבלי להניד עפעף, שם אותם בכיס חולצתו והושיט את ידו למרטין. גם ספנסר זכה ללחיצת ידו של רב המבריחים. סוכם עם צ`רלי שהם יחזרו בעוד שלושה שבועות ויבואו ישר אליו. הוא ידאג להפגישם עם סינג, כמו הערב. כשהם ישבו במכונית, בדרכם בחזרה לסאול, נשם מרטין נשימה עמוקה ואמר:
     "אפשר לומר שהמשימה בוצעה בהצלחה." וספנסר הוסיף:
     "הייתי אפילו אומר באומנות. היו רגעים בהם חשבתי שזה לא ילך יותר רחוק, אבל בכל פעם מצאת איכשהו את המילים הנכונות, כדי לחזור לנושא שמעניין אותנו. וכמה פעמים חשבתי שהאיש `ינער` אותנו מעליו ויסתלק, אבל זה לא קרה."
 
     אחרי ששני האנגלים הלכו, שאל צ`רלי את סינג:
     "מה אתה חושב?" סינג גרד את סנטרו, קימט את מצחו, ושאל בזהירות:
     "אתה אולי חושב שהם רוצים להקים רשת ריגול?"
     "לגמרי לא. ככה לא בונים רשת ריגול," ענה צ`רלי. "אבל התחושה שלי אומרת לי שזה בטח לא מה שהם אומרים".
     "אז מה דעתך? להתקדם איתם? כי אם הם באמת יחזרו בעוד שלושה שבועות, מה שכלל לא בטוח, אני עדיין יכול לומר להם שאמנם ניסינו אבל לא הצלחנו למצוא מישהו שיהיה מוכן לחלק מצרכים, ופחות מזה להעמיד לרשותנו את ביתו לשימוש זרים, כי הוא עלול לשלם על כך בחייו. ובזה לגמור את הקשר איתם. אפשר גם לומר שהיו לנו הרבה הוצאות ולבקש תשלום נוסף." צ`רלי אמר:
     "לפי דעתי, ואתה יכול לסמוך על החוש שלי, האנשים האלה לא מתמצאים פה בכלל. הם מגששים באפלה. לי הם לא נראים מסוכנים. אולי ייצא מזה משהו שיכניס הרבה כסף, ואם לא... אתה יכול להתנתק בכל רגע שתרצה. אין להם שום אחיזה עליך. אם אתה רוצה את דעתי, כדאי להמשיך." סינג הינהן.
 
   מרטין וספנסר חזרו למלון ומרטין טילפן לאן להודיע שמחר הם יוצאים לדרך חזרה.
     "איך היה הטיול?" שאלה אן.
     "המקום יותר יפה משתיארתי לעצמי." השיב מרטין.
     "דרך צלחה ולהתראות בהקדם," אמרה.
     הם שתו כוס בירה והלכו לישון כדי לקום מוקדם לקראת טיסתם הביתה. כשירדו בבוקר ללובי, הייתה שם התרגשות גדולה. אנשים דיברו זה עם זה בהתלהבות. הם שאלו את פקיד הקבלה אם קרה משהו. הוא חייך ובמקום תשובה הושיט להם את העיתון בשפה האנגלית שהיה מונח על הדלפק. הכותרת הראשית, באותיות גדולות, הכריזה על פיוס קרוב בין הדרום והצפון. בתחילת אוקטובר נערכה ועידת פסגה בפיונגיאנג, בה נפגשו מנהיגי שתי הקוריאות: נשיא דרום קוריאה עם מנהיגה של צפון קוריאה קים ז`ונג איל. שני המנהיגים דנו בנושא השכנת שלום בין מדינותיהם, שבבסיסו סיוע של הדרום העשיר לצפון העני בעניינים כלכליים, בתיירות ובשטחים נוספים. דובר גם על חידוש קווי הרכבות בין שתי המדינות. כזכור, מאז ראשית שנות החמישים של המאה העשרים, למרות שהמלחמה ביניהן נפסקה, אף פעם לא הוכרז רשמית על סיומה, ומבחינה פורמאלית שתי המדינות היו עד עתה במצב מלחמה.
     מרטין וספנסר החליפו ביניהם מבטים רבי משמעות: `האם כל מה שעשינו היה לשווא? כעת כבר לא יהיה צורך במבריחים`. ספנסר חייך אל הפקיד ואמר:
     "ברכותיי! האם אני צריך להבין שעכשיו שתי המדינות יתאחדו ותהייה קוריאה אחת גדולה?" הפקיד הביט בו בהבעת חמלה ואמר:
     "אדוני, אתה חדש כאן ואינך מתמצא בעניינים אלה. קים ז`ונג איל הוא שועל ערמומי. הוא דיקטטור ששולט על עמו באכזריות שאין דוגמתה. הוא לא יהיה מוכן לחלוק את שלטונו עם מישהו אחר ופחות מזה לוותר עליו. אבל כיום הוא במצוקה כלכלית קשה וממושכת. הוא פשט את הרגל. עכשיו הוא רוצה להיבנות עלינו, על הכסף שלנו. אינני יודע מה הנשיא שלנו מתכוון להשיג מהפגישות איתו, אבל אני בטוח שהוא יודע עם מי יש לו עסק. אני חותם לך שהכל יימשך שם כמו בעבר: עוני, רעב, רדיפות וחיסולים. אז בבקשה ממך אל תברך אותי."
 
                                                33
 
     הקומיסר דיובל שב וביקר אצל אלמנתו של אלבר אלייה. הוא ידע מניסיונו הממושך בחקירת אנשים שבמשך הזמן הזיכרון האנושי מעלה כל מיני פרטים קטנים, לכאורה לא חשובים, אבל שצירופם לפרטים אחרים מסייע לפעמים להשלמת תמונה, שעד אז נשארה חלקית בלבד. הגברת אלייה קיבלה אותו בסבר פנים יפות. היא ידעה שהאיש באמת רוצה לפענח את תעלומת מות בעלה והשתדלה מאוד לעזור לו. לאחר שישבו בסלון והחליפו דברי נימוסין, דיובל פתח בשאלה:
     "על מה נהגתם לדבר, למשל בשעת ארוחת הערב?" היא הופתעה משאלתו, אבל התרכזה כדי להיזכר:
     "בדרך כלל דיברנו על עניינים שוטפים, על הבית, על הנכדים, אני יודעת...?"
     "ועל עבודתו? הוא אף פעם לא דיבר על עבודתו?"
     "קומיסר, עבודתו של אלבר הייתה כל כך מדעית ומקצועית שאני לא הבנתי בזה שום דבר. זה היה נושא שלגביו לא הייתה בינינו שפה משותפת."
     "אני מבין מדם, ואינני מתכוון לצד המדעי. אבל במכון בו עבד היו לו קולגות, איתם היו לו יחסים, אולי טובים, אולי רעים? האם אף פעם לא סיפר על חילוקי דעות עם פלוני, כעס על אלמוני? אמביציות וקנאות? ועל פגישות עם אנשים שמחוץ למכון? את בעצמך סיפרת לי שהיה נפגש עם איזה מדען בריטי. הוא לא רמז משהו על אופי הפגישה? אנא נסי להיזכר," ביקש בנימוס.
     "אני חושבת שאלה דברים חסרי חשיבות. אבל אם זה מעניין אותך, אז פעם כעסתי עליו, אמרתי שהוא מספר לי סיפורים על פגישות מדעיות, ולמעשה הוא הולך לבלות לו ומשאיר אותי בבית. ואז הוא התפרץ ואמר: `אלה לא סתם ארוחות, אנחנו עוסקים בדברים חשובים.` ואני אמרתי: `כולם עוסקים בדברים חשובים, כך הם אומרים.` ואז הוא הגיב בכעס: `כן כולם עושים בשביל עצמם, ואנחנו עושים כדי להציל את כולם.` כמובן שלא ייחסתי למילים כאלה חשיבות כלשהי מלבד הצורך להרשים אותי ולסיים את השיחה."
     "וזה הכל? יותר הנושא לא הוזכר?"
     "אולי עוד פעם אחת. כששוב הלך לארוחה עם האנגלי ההוא, אמרתי לו בכעס: `אתה והאנגלי שלך!` ואז הוא ממש התפרץ ואמר, או יותר נכון צעק: `כן! אנגלים וצרפתים ואחרים, בכל אירופה.` עכשיו נזכרתי בכל זה. ובכלל בשבוע האחרון הוא נראה טרוד מאוד. משהו הדאיג אותו. אני באמת מתחילה לחשוב שאולי הוא היה מעורב באיזו שהיא פעילות מחוץ לעבודתו במכון האוניברסיטה." הקומיסר דיובל הרים גבה.
 
     הנושא הראשון על סדר היום בישיבת המטה שנערכה בפריס, היה כמובן דיווח על הסיור בקוריאה. מרטין סיפר בפרוטרוט את כל קורותיהם ועל סיכום הביניים אליו הגיעו עם סינג, רב המבריחים. הוא העלה גם את עניין שינוי היחסים בין שתי הקוראות וציטט את דעתו של פקיד הקבלה במלון, שסבר שזה תרגיל מתוחכם של מנהיג הצפון כדי לשפר את עמדותיו.
      " הפקיד ההוא צודק," אמר האדמירל, "מהחומר שראיתי באחרונה, כל הנוגעים בדבר יודעים שכוונתו של קים ז`ונג איל היא לשפר את המצב הכלכלי והמדיני של קוריאה הצפונית, כדי להתכונן יותר טוב לבאות. זאת לא אומרת בהכרח שיפור מצבו של העם. אין ספק שההברחות יימשכו כבעבר ויהוו את הצינור העיקרי לאספקת מזון, הלבשה ומצרכים חיוניים אחרים."
     כולם היו באותה דעה. אן סיכמה:
     "מרטין וספנסר ייצאו לסיור נוסף בעוד שלושה שבועות, כפי שסיכמו עם המבריח.  
עלינו להגדיר את מטרות הסיור הזה בצורה ברורה."
     "אני מציע שאם האיש יביא תוצאות ויראה סימנים של שיתוף פעולה," אמר האדמירל. ייאמר לו שלא מדובר בארגון סיוע כי אם בניסיון לפגוע ביוקרתו של הרודן. אם גם אחרי גילוי זה, מרטין וספנסר ייווכחו שהוא מתייחס חיובית לרעיון, מותר יהיה לשחרר, לניסיון, את נושא שיבוש הנאום בפני העם. אם הדבר ייראה לו, מותר יהיה לומר שיש עוד אמצעים שהם עדיין לא יכולים לגלות לו כי הם נמצאים בשלבי ניסויים. לגבי ההמשך, יהיה צורך בהרבה תחושה ורגישות. עם זאת, אני בדעה שיש לתת למרטין הסמכות לגלות עוד אמצעי אחד, הדֶשֶן, וזאת רק אם הדבר יהיה חיוני לחיזוק השיכנוע ולהבטחת המשך שיתוף הפעולה מצד האיש.":
     "כמובן שכל זה תלוי בהתפתחות היחסים בין שתי המדינות. אם יחול שינוי דרסטי עוד לפני נסיעתם, יהיה עלינו לשקול שינויים בהחלטה זו," העיר סר סדריק.
     לאחר התלבטות רבה, ובלית ברירה אחרת, סוכם שניסוי ב`אבנים` ייעשה בכפר קטן, דונגן, שאותר בהרים באנגליה. הם יתחקו בסביבה כדי ללמוד את מינהגי הכפריים בצאתם בבוקר לעבודה, ובאיזה קטע דרך חייבים רובם לעבור כדי לצאת אל אדמותיהם. אחר כך יפזרו `אבנים` מתוך רכב נוסע, לאורך הקטע הזה. האבנים יתוכנתו כך שיתחילו לפעול כעבור יומיים. אחרי שלושה ימים, הם יעברו בסביבה, ברכב אחר, ייכנסו לכפר וינסו להיוודע באופן דיטסקרטי, על ידי שיחת חולין, האם קרה משהו חריג.
    
     אחרי הישיבה נשאר מרטין אצל אן. ברגע שהיו לבדם, הם נפלו זה בזרועות זו והתנשקו בלהט. הפרידה הממושכת הציתה את יצריהם, הם פשטו את בגדיהם בחופזה, פרצו לחדר השינה והזדווגו בפראות פעם אחר פעם עד שנרגעו. אחר כך אן התעטפה בחלוק קליל ומרטין בחולצה ותחתונים והם ישבו להם מחובקים על הספה, יד ביד, היא השעינה את ראשה על חזהו והוא לחץ אותה אליו. כך חלפו כמה דקות בשתיקה. ואז אן אמרה: 
     "ספר."
     "הרי סיפרתי הכל," השיב.
     "אתה דיווחת. לא סיפרת. כעת ספר איך זה היה, מה ראית, איך האנשים, האוכל, הנוף...הנשים, אני מתכוונת הבחורות." מרטין פרץ בצחוק:
     "על נשים תשכחי. הן כולן קטנות במושגי המידות שלנו ויש להן פנים, איך לומר, מונגוליות. בעיני הן לא אטרקרטיביות. כל היתר בנאלי. אין משהו מיוחד שאוכל לספר עליו. ביומיים הראשונים שיחקנו את התיירים, נרשמנו לסיורים מאורגנים, הראו לנו את האתרים השגרתיים, ובעצם זהו. אף פעם לא ידעתי לקרוא לעצים והצמחים בשמותיהם, אז לא אוכל לומר לך איזה סוג צמחייה ראינו בדרכנו לגבול הצפוני. מבחינת השפה לא היו לנו בעיות כי בעיר כולם, או נגיד רובם מדברים אנגלית, במבטא מקומי. האוכל במלון מגוון, יש מנות מערביות ומקומיות ואפשר לבחור. בסך הכל הייתה נסיעה טובה. ומה איתך?"
     "איתי?" אן היססה אם לספר לו על ביקורה אצל הגברת לָבָל. אבל חשבה שאי אפשר להסתיר את זה מפניו, כי אחר כך הרי היא תצטרך להמשיך יחד איתו.
     "אני יודעת שתכעס על מה שאספר לך, אבל את הנעשה אין להשיב." מרטין נדרך.
היא סיפרה לו מה היו שיקוליה ואיך החליטה בסופו של דבר ללכת לשם. מרטין נחרד ממה ששמע.
     "בעצם זה מקדם אותנו מאוד, כי יש אינדיקציה באיזה כיוון לחפש," אמרה. בקו המחשבה שלה היה יותר הגיון מאשר בקו המחשבה שלו, והוא היה חייב להודות בזה לעצמו. ובמבחן התוצאה, היא עשתה צעד חשוב קדימה.
      "את ילדה רעה!" אמר בחיוך עצוב במקצת. "אני מקווה שלא תחזרי על תרגיל כזה."
אן שמה אצבע על שפתיה, כמו ילדה נזופה, ואמרה בטון מתחנחן:
     "האם אתה מתכוון להעניש אותי?"
בתגובה הוא חטף אותה בזרועותיו, תלש את לבושה הקל ושכב איתה בפרעות על השטיח. היא התנשמה, ולפתע החזיקה בו בחוזקה, הפכה אותו על גבו, והחזירה לו כגמולו בלהט פראי. כששניהם רבצו זה לצד זו, מותשים לחלוטין, היא לחשה לאזנו:
     "הבטח לי שתמיד תעניש אותי ככה."      
     "אני מקווה שנמצא סיבות יותר טובות מזה. ובעצם, האם בכלל דרושות סיבות?" השיב.
אחרי שנרגעו, הלכו לחדר האמבטיה להתרענן והתלבשו. בשובם לסלון אן חזרה לעניין חיפושיה אחרי הסטודנט.    
     "אתה רואה שלא המשכתי, שחיכיתי לשובך." ולאחר מחשבה קצרה היא הציעה:
     "אחרי שתחזור מהסיור הבא, נצא לשם שנינו. אני אקשור לי מטפחת על הראש וארכיב משקפי שמש גדולים ואתה תחבוש איזה כובע, מגבעת או קסקט ונסתובב קצת בשכונה לראות איך מתנהלים שם העניינים." מרטין הנהן אך נשאר מודאג.
    "טוב. אז כדי לא להשאיר אותך במצב של מתיחות, אני מבטיח שנצא ביחד לסיור כזה, אפילו לפני נסיעתי לקוריאה. אינני רוצה שתחכי לשובי בחוסר סבלנות," ולאחר מחשבה הוסיף: "אבל שיהיה ברור בינינו: זה יהיה אך ורק סיור הכרות עם השטח. לא נשאל שאלות ולא ננסה לפגוש את הזונה `נינט`." אן חשה הקלה. הוא לא רגז יותר מדי. ושוב, כמו בפעם הקודמת, הם הכינו ארוחה קלה, התחבקו והתנשקו במטבח, וזו הייתה להם הפעם השנייה שהם ישנו לילה שלם ביחד.
 
    אחרי שהגיע מהמבורג שק `אבנים` מרטין הטיל על ג`וני ועל ברנרד לבצע את הניסוי. הם סיירו בקרבת הכפר דונגן שסומן בשעתו וקבעו את השעה בה מתחילים הכפריים לצאת לעבודתם וכן את המסלול השכיח ביותר בו עברו. היה שם קטע דרך שכל מי שרצה לצאת ממרכז הכפר אל השדות, היה חייב לעבור דרכו . בסך הכל כמאה מטרים. נקבע אם כן שאת האבנים יפזרו רק בקטע זה. השלב הבא היה הכנת התמיסה, שכונתה בשם `קונדישונר`, לפי ההוראות המדויקות של גוסטב למקה, שאת שמו, כמובן, הם לא ידעו, וקראו לזה: `הוראות היצרן`. הם דיללו את התמיסה וטבלו בה כמה קילוגרמים של האבנים למשך הזמן הדרוש כדי שתהליך ההמסה יתחיל ושהן תשחררנה את הגז כעבור יומיים. מצוידים באבנים אלה הם יצאו לכפר לאחר רדת החשכה ופיזרו את האבנים בצידי הדרך. בזה הושלם חלק א` של הניסוי. בעוד שלושה ימים יחזרו לראות או לשמוע את התוצאות.
 
                                                34
 
 
     קומיסר דיובל טילפן לידיד וותיק שלו בסקוטלנד יארד, ג`ים פיטרס (Jim Peters). לפני שנים רבות, כששניהם היו עדיין מפקחים צעירים, השתתפו בהשתלמות מטעם האינטרפול והתיידדו. מאז נעזרו מדי פעם זה בזה בהשגת מידע כלשהו שהיה דרוש בחקירה כלשהי. ככה, ללא צורך בפורמאליות. דיובל אמר:
     "ג`ים, אולי תוכל לעזור לי באיזה עניין חשוב שאני עובד עליו. יש אזרח בריטי נכבד שמגיע כמעט כל שבוע מלונדון לפריס ופוגש כאן מישהו באיזה שהוא עניין לא ברור. אני חייב לדעת עם מי הוא עוד נפגש. אני כבר שוחחתי אתו בטלפון, אבל הוא לא רצה לעזור לי. אז אתה מבין?"
     "מבין," השיב ג`ים, "ומה אתה מצפה ממני?"
     "אני אתן לך את שמו ואת הטלפון שלו בבית. יותר מזה אין לי. אני גם לא יודע איך הוא נראה. שמו סר סדריק נורטון. הוא מנהל מכון מחקר לאלקטרוניקה ולייזר `Advanced technology ` בלנדון (הוא שמע את ג`ים שורק שריקה קלה). תמהתי האם היית יכול לבדוק בחברות התעופה, בטיסות בין לונדון לפריס ולהודיע לי מתי אוכל לחכות לבואו. כמובן שגם תאור אישי יעזור לי מאוד. אולי אני מכביד עליך הפעם, אבל אני כבר מגלה לך שאני חוקר מקרה רצח. התוכל לעזור לי?" ג`ים ענה:
     "אני אראה מה אוכל לעשות."
     "תודה. אני סומך עליך."
 
     שלושה ימים אחרי פיזור ה`אבנים`, יצאו שוב ברנרד וג`וני לשטח והגיעו לכפר לקראת הערב. הם חנו ליד הפאב במרכז הכפר ונכנסו לשתות כוס בירה. האיש מאחורי הדלפק שהגיש להם את המשקה עבד באטיות ובמאמץ נראה לעין, כאילו הוא סובל ממשהו.
     "אתה לא מרגיש טוב?" שאל פיליפ. האיש נשען על הדלפק ואמר:
     "לא רק אני. מזה יומיים דבקה בנו כאן איזו מחלה. רוב האנשים חולים. הרופא שהגיע אומר שזו לא שפעת. בינתיים הוא נתן לכולם אספירין. הוא אמר שזה אולי מזיהום המים ושלח דגמים למעבדה. ואם התשובה תהייה שלילית יבדקו אם אין איזה מפעל שפולט גז רעיל שהרוח הביאה אותו עד אלינו. בינתיים יותר מחצי הכפר חולים. אני מציע לכם לשתות ולהסתלק כמה שיותר רחוק מכאן."
     "תודה שהזהרת אותנו," אמר ג`וני ושלף את הארנק. הם שילמו והסתלקו.
הניסוי הצליח.
 
     ישיבת המטה הבאה נקבעה בלונדון, במשרדו של סר סדריק, כי בסוף שבוע זה, אן הגיעה לביקור הוריה וילדיה.     
     לאחר הדיווח על הצלחת הניסוי עם האבנים, העלה האדמירל את נושא איראן:
     "כיום, לאחר כל הכישלונות מצד מעצמות המערב לרסן את נשיא איראן באמצעות סנקציות, ברובן לא ממומשות, עלינו לזרז את ההכנות בכיוון זה. אני מציע שמרטין ייצא לסיור הכרות לאיראן. מאחר שזו ארץ פתוחה לתיירות, אני סבור שרצוי להופיע כזוג מטיילים, גבר ואישה. זה יותר טבעי משני גברים שמטיילים יחד." כולם מאשרים ונשאלת השאלה מי תהיה ההלוויה? מרטין אמר:
     "מה פרוש מי? יש לנו רק אישה אחת, אן. אין ספק שהיא צריכה לצאת לסיור זה."
     "הייתי יוצאת ברצון," הגיבה אן, "אבל לצערי אני בעיצומה של תקופת בחינות הסמסטר ובשום אופן לא אוכל להעדר. נאלץ למצוא פיתרון אחר." מרטין נראה מאוכזב. האדמירל אמר:
     "מדוע שלא ניעזר גם הפעם בבחורה שנסעה איתנו לטוניסיה. אני מתכוון לאחותו של ג`ורג` גראהם, היא התנהגה יפה מאוד. לא התעוררו איתה שום בעיות." אן אמרה:
     "אני התרשמתי שהבחורה הזאת היא כלל לא טיפשה ואי אפשר יהיה לספר לה עוד הפעם סיפורים על סרט. לא תהייה ברירה אלא לגייס אותה למטרתנו. האם לדעתכם, ואני פונה במיוחד אליכם פטריק ומרטין, שביליתם בחברתה כמה ימים בטוניסיה, ושואלת מה התרשמותכם ממנה?" האדמירל ענה ראשון:
     "עד כמה ששהיתי במחיצתה, היא נראית לי בחורה אינטליגנטית, משכילה, בעלת ניסיון חיים ויודעת להופיע ולהסתדר בכל מיני מצבים. לפעמים היה לי הרושם שהיא מסתכלת עלינו במידה מסוימת של אירוניה, כאילו רוצה לומר: `בחורים, אתם חושבים שאני מטומטמת? אני מבינה יפה מאוד שאתם לא עושים סרט.` משהו מסוג זה. העובדה שהיא שיחקה את המשחק עד הסוף, התאפקה ולא שאלה שאלות, שהיו מביכות אותנו, מדברת לטובתה." כעת המתינו לחוות דעתו של מרטין:
     "לא הייתי מנסה לתאר את זה יותר טוב מכפי שעשה זאת האדמירל. אמנם אני יכול להזמין אותה לטיול ולעשות את כל הסיור מבלי להסביר לה דבר, אבל אז לא ארגיש חופשי לסייר באזורים המעניינים אותנו בכיכר המפגנים והרחובות הסמוכים, בחיפוש אחר מקומות להטמנת מכשירים אלקטרוניים וכיוצא בזה. ודווקא אז חשוב שהיא תשמש לי ככיסוי. אם אמנע מכל פעילות חריגה, היא תשאל את עצמה לשם מה סחבתי אותה כל הדרך הזאת, בעיקר לאור העובדה שאין בינינו יחסי ידידות, מעבר לנסיעה המשותפת לטוניסיה, בחברת אנשים נוספים. אני אשוחח על כך עם אחיה ואם גם הוא יחשוב כמונו, אזמין אותה לשיחה ואשחק את זה פחות או יותר לפי כללי הגיוס שלנו. אם היא תצטרף לכוחותינו, נוכל להפיק ממנה תועלת בעתיד במבצעים שונים. עלינו גם לשקול אם לא מוטב שאחיה, ג`ורג`, יהיה הגייס שלה?"
     אן הייתה מעדיפה שמרטין לא יהיה מעורב בגיוס בחורה צעירה ויפה, וכמעט עמדה להעדיף את האח. אבל בשיקול מהיר הבינה שאם מרטין יבלה איתה שבוע או יותר בטיול `רומנטי` ובבתי מלון, לפגישה לשם גיוס אין יחסית ככל משמעות. היא הצטרפה לדעת האחרים שסברו שלא נכון יהיה להטיל על האח לגייס את אחותו, ומוטב שמרטין, שהוא גם בקי באידיאולוגיה של העמותה, יעשה זאת.
     אם כי הסיור באיראן יהיה אחרי הביקור השני בקוריאה, מטרותיו כבר נדונו באופן כללי: א. להכיר את השטח באופן בלתי אמצעי; ב. ללמוד את נוהלי מעבר הגבול וסידורי הביטחון; ג. הטיפול במטען האישי של הנוסעים ובדיקתו; ד. היחס אל התיירים במלון והאם ניתן לחוש פיקוח בטחוני עליהם ואיזה; ה. נוהל שכירת רכב; ו. האם הנסיעה ברחבי המדינה חופשית, האם יש מחסומים, בדיקות במעבר מאזור לאזור; ז.האם השימוש בטלפון חופשי, גם לחו"ל; ח. השימוש באינטרנט במדינה בכלל, והאם אפשר מהמלון; ט. האם מטוסים פרטיים יכולים לנחות ובאילה שדות; י. היכן מתרחשים האירועים הממלכתיים ההמוניים בהם מופיע הנשיא ו/או צמרת המדינה בפני העם, תאור האזור והסביבה; יא. האם זר יכול לשכור דירה בכלל, ובאותו אזור בפרט, ובאיזה תרוץ. וכמובן כל אינפורמציה שעשויה לעזור למבצעים בעתיד. אדמירל סטון הבטיח להשיג מפה של היעדים הצבאיים והאזורים בהם ממוקמים המיתקנים האטומיים הידועים, כדי שהזוג יימנע במפגיע מלהתקרב לאזורים אלה. כל הנ"ל מתייחס לסיור הראשון, כמובן. וגם כך זה הרבה מאוד. מרטין יופיע באופן גלוי ביותר, כמנהל מכון כושר ופטריציה, אם תגוייס, תופיע כארוסתו. גם את זה אן לא אהבה, אך `בלעה`. מכל מקום סוכם ששניהם יגורו בשני חדרים נפרדים, כי יש להניח שבמדינת האייטוללות לא מתקבל על הדעת שבמלון יתנו חדר אחד לזוג בלתי נשוי.
 
     כפי שהבטיח, לקח מרטין את אן לסיור ברובע סנט דניס.  אמנם מאז העבירו את השוק הסיטונאי אל מחוץ לעיר, הרובע השתנה מאוד, אבל המקצוע העתיק ביותר שרד. ברים קטנים ומלונות זולים בבתים עתיקי יומין צמודים זה לזה, בחורות בלבוש קל, בחצאיות מיני שאינן מסתירות את התחתונים, בחזיות שהשדיים פורצים מתוכן בשפע, המסתתרות, כביכול, בכניסותיהם של המלונות ולמעשה מסתובבות על המדרכות, וגברים עוברים מבלי להביט, כאילו ממהרים לעיסוקיהם, ופתאום נעצרים ליד אחת הבנות, מחליפים כמה מילים או נכנסים ישר לתוך המלון הסמוך. ויש גם גברים שעומדים מרחוק וצופים. אלה בדרך כלל רועי הזונות, ה- souteneurs , או בשפת העם: maquereaux (pimps ).
     אן קשרה מטפחת על ראשה והרכיבה משקפי שמש ענקיים שהסתירו את חלקם העליון של פניה. מרטין חבש ברט בסקי גדול והרכיב משקפי שמש. על צווארו תלה את המצלמה הפשוטה שלקח אתו לקוריאה. הם הלכו לאורך רחוב סנט דניס. מרטין החליט שלא כדאי להסתכן ולצלם כאן. הם נכנסו לאחד הבארים וביקשו יין לבן יבש. כמנהג המקום שתו אותו בעמידה, נשענים אל הבַאר וחזרו כלעומת שבאו. 
     "עכשיו את רואה במה מדובר," אמר מרטין כשהם התרחקו מהשכונה הזאת. "אישה לבדה לא באה לטייל כאן. אז אל תנסי. לומר לך את האמת, גם אני אינני יודע מה בדיוק נעשה באם נחליט לבוא לחפש את הלוסיין שלך."
     אן נראתה די מדוכאת. הרחוב הזה דחה אותה. יותר מזה – הוא הפחיד אותה. מימיה אפילו לא התקרבה למיני שכונות כאלה. ההמולה הזאת, הבחורות הכמעט לא לבושות, הגברים המתהלכים הנה והנה ואלה שעומדים וצופים מרחוק, כל זה עורר בה בחילה. היא הורידה את המטפחת מעל ראשה ואת המשקפיים השחורים וביקשה ממרטין שייכנסו לאיזה בית קפה נורמאלי וישתו משהו קל. וכך עשו. מרטין הצטער על שהסכים שהיא תלך לשם, אבל בסתר ליבו קיווה שהשיעור יספיק כדי למנוע ממנה מלהתקרב לרובע הזה בכלל, ובוודאי לא בלעדיו.
 
                                                35
 
     הקומיסר דיובל לקח עימו את המפקח מרנייה ויצא לנמל התעופה להמתין לבואו של סר סדריק נורטון. את מספר טיסת הגעתו קיבל מעמיתו מהסקוטלנד יארד, כמו גם את תיאורו המדויק ואת לבושו. שני השוטרים עמדו וצפו במרחק מה משער היציאה של אותה טיסה, והקומיסר הורה לפקודו, לאחר שיזהו את האיש, לעקוב אחריו כדי לדעת לאן מועדות פניו. למפקח היה רכב ולשניהם טלפונים סלולאריים. דיובל לא אמר למפקח מי האיש ומה מטרת המעקב. מרנייה לא שאל, כי הוא הכיר היטב את שיטות עבודתו של מפקדו וידע שלא צריך לשאול שאלות וכי אם הבוס ירצה – בעצמו יגיד. בכריזה הודיעו שהמטוס נחת בזמן. הנוסעים התחילו להגיע, תחילה טיפין טיפין, ואחר כך בקבוצות יותר גדולות. והנה האובייקט!
     "האיש עם החליפה הכהה, תיק עור חום בידו הימנית ומעיל גשם תלוי על השמאלית. רואה?"
     "רואה. אתה חושב שיש לו מזוודה?"
     "לא. רק תיק. תתחיל לזוז כבר, כי הוא עלול לצאת מיד ולקחת מונית."
     ללא אומר מרניה הלך. הקומיסר דיובל שקע בהרהורים. מדי פעם התגנב לליבו הספק האם הוא עושה את הדבר הנכון. `אחרי כל כך הרבה שנים במשטרה, הייתי כבר אמור ללכת בתלם. בשביל מה אני צריך את זה? עד עכשיו פעלתי במקרה הזה לבדי, מבלי לערב בכך איש. כעת כבר עירבתי  את המפקח מרניה. לא טוב, לא טוב,` חשב. הוא קיבל החלטה שאם העיקוב הזה לא ייתן איזו שהיא תוצאה מעודדת, הוא יחדל מכל העסק. מספיק. בעצם, בסתר ליבו כבר קיווה שכך זה יסתיים. הוא חזר לחניון של שדה התעופה, נכנס לרכבו ויצא לדרך חזרה למשרדו. עוד לפני שהגיע למשרד, הטלפון צילצל.
     "מרניה. הוא הלך ישר אל הגברת הפרופסור דיופרה, זו שחברתה נרצחה. תיק טניה ז`רר. אתה יודע מי זאת. התיק עדיין פתוח ונמצא במבוי סתום."
     הקומיסר הופתע. הוא עקב אחרי החקירה ההיא, והיה משוכנע שלגברת הזאת אין כל קשר לרצח. גם כעת זה לא אומר כלום. אבל...אבל...היא הכירה את הנרצחת וכעת האיש המבקר אצלה הכיר את המנוח אלייה! האם ניתן למצוא בזה איזה שהוא הגיון? לא בהכרח. כן, אבל כעת הוא כבר לא יכול לחדול מזה. הוא חייב לבדוק מה הקשר בין שני אלה: מדען אלקטרוניקה אנגלי ופרופסורית להיסטוריה צרפתייה ממוצא אנגלי. הקומיסר דיובל החליט לשוחח עימה.
 
     מאחר שתיירים נורמליים אינם חוזרים כעבור שלושה שבועות לאותו מקום, דאג מרטין שיהיה להם הסבר כלשהו, מעין כיסוי, לביקורם השני: הוא לקח איתו פרוספקטים וחומרי פרסומת של מכשירי כושר ופיתוח הגוף, שישתמש בהם רק אם ייווצר הצורך בכך. במקרה כזה גם יתעניין במכונים כאלה ואולי אף יבקר באחדים מהם, יראה באילה מכשירים משתמשים והאם יש מקום לשיפורים. ספנסר שאל:
     "ואם אין שם בכלל מכונים כאלה?" מרטין השיב:
     "אדרבא, אם אין – אז אנחנו נהיה הראשונים." ושניהם פרצו בצחוק.
     הם השתכנו באותו מלון, בו שהו בפעם הראשונה. גם על כך היה דיון קטן ביניהם. האם לא עדיף ללכת למלון אחר, שם לא מכירים אותם? בכל זאת החליטו שמוטב לחזור לאותו המלון. שם כבר מכירים אותם ואין שום סיבה שישאלו למה באו. מרטין אמר בצחוק:
     "האם שמעת פעם שבמלון ישאלו אורחים `למה באתם?` או `למה חזרתם`? שם לפחות אנחנו ניחשב לוותיקים וכל מה שנעשה יהיה טבעי."
     ואכן, הם התקבלו בסבר פנים יפות, ונתנו להם שני חדרים מהיפים ביותר. למחרת בבוקר הם שכרו מכונית ויצאו לסייר מחוץ לעיר בכיוון דרומה, אבל לא הרחיקו ושבו לצהריים העירה. בערב יצאו צפונה, למסעדה של צ`רלי, במטרה לאכול אצלו ארוחת ערב, עד לשעת הפגישה עם סינג.
     צ`רלי, שלא היה משוכנע ששני אלה יחזרו, הופתע במקצת לראותם עוצרים את רכבם בחזית המסעדה. חיוך רחב הצטייר על פניו והוא יצא לקבל את פניהם בחוץ. גם הם שמחו לראותו בא לקראתם. צ`רלי שאל לשלומם והאם הנסיעה הייתה טובה והזמין אותם לארוחת ערב. הם אמרו שהיום זה בדיוק שלשה שבועות מאז ביקורם הקודם ושאלו אם גם סינג זוכר ויבוא?
     "בוודאי, בוודאי!" השיב צ`רלי, "מילה של סינג דומה למטיל זהב." והוסיף, כאילו בהלצה: "ואני רואה שגם המילה שלכם שווה זהב."
     הם אכלו מכל טוב. למרות שבמסעדה היו אותה שעה סועדים רבים ושני מלצרים שרתו אותם, צ`רלי הגיש להם בעצמו ומדי פעם התיישב לצידם כדי להחליף כמה מילים. הם רצו לדעת האם חל שינוי מאז פגישת הפסגה של שני המנהיגים. צ`רלי הביט בהם בחיוך שאמור היה להביע רחמנות:
     "עברו רק שלושה שבועות. מה רציתם שישתנה בזמן כל כך קצר? עד ששינויים מסוג זה ייצאו לפועל יכולים לעבור חודשים, לפעמים שנים."
     בעודם מדברים, הופיע סינג. הם רצו לקום לקראתו אבל הוא קלט את התנועה, הושיט לקראתם את שתי ידיו וביקש שיישבו.
הוא הצטרף אל שולחנם וצ`רלי הגיש לו כוס משקה. סינג שאל לשלומם ואיך הייתה הנסיעה ולאחר הנימוסים סינג פתח בקול שקט כדי שהסועדים האחרים לא ישמעו, ואמר:
     "אני יודע שאתם מצפים ממני לתשובה על בקשותיכם. ולפני שאשיב לכם, אני רוצה לשאול אתכם שאלה: האם לא חל אצלכם שינוי? האם אתם עדיין מצפים ממני לדברים שביקשתם?" מרטין ענה בפנים רציניות:
     "בהחלט! מדוע אתה שואל?"
     "חשבתי שאולי אחרי שקראתם על פגישת שני המנהיגים, אתם חושבים שלא תזדקקו יותר לשירותים שלי. אולי אתם מאמינים שמעתה לא יהיה יותר צורך לשלוח מזון ובגדים לצפון ושמכל מקום, אפשר יהיה לעשות את זה באופן רשמי וגלוי... כי הרי תהייה נורמליזציה." והביט בחיוך לכיוון צ`רלי. מרטין ענה:
     "לא חשבנו ככה. ומה אתה חושב, אדון סינג?"
     "אני לא חושב. אני יודע! אם מההסכם הזה יהיו משלוחים של סחורות לצפון קוריאה, הכל יגיע לידי נאמני המשטר: לצמרת, לחברי ממשלה, לקצינים הבכירים ולכמה עשרות אלפי נאמנים שעליהם נשען המשטר של קים ז`ונג איל. והאחרים ימשיכו לרעוב. ואל תחשוב שאחשוש לאבד את פרנסתי. הלוואי ולא אצטרך יותר להבריח לשם. ובלבד שחלום הבלהות הזה ייגמר. אתם זרים. אתם חיים בעולם מסודר. אין לכם מושג מה פרוש מאות אלפי משפחות שאיבדו את כל רכושם, בתים, אדמות, הכל הוחרם, הולאם." וצ`רלי הוסיף:
     "בצפון יש מיליוני אנשים רעבים. נשים יוצאות לשדות ללקט עשבים כדי לתת לילדים שלהן משהו לאכול. רואים ילדים עם בטן נפוחה מרעב. זאת זוועה שאי אפשר לתאר אותה במילים." האיש דיבר מעומק ליבו ואי אפשר היה לטעות באשר לכנות דבריו. בשביל מרטין זה היה אות ברור שצריך לגשת מיד ללב הנושא.
      "מר סינג. אני רוצה להתקדם. אני רואה חובה לעצמי לתקן במקצת את מה שסיפרתי לך בפגישתנו הקודמת. אנחנו באמת באנו הנה כדי להבריח דברים לצפון קוריאה. אבל לא מדובר במזון ובגדים." צ`רלי הרים את כף ידו ואמר:
     "עד כאן! אני מציע שנעבור לדירתי." הם הבינו את הרמז וקמו. כשישבו בנוחיות אצל צ`רלי, הגישה אשתו תה והסתלקה. רק אז התחדשה השיחה. סינג שאל:
     "אז מה? נשק?"
     "גם לא מדובר בנשק או בחומרי לחימה אחרים. איננו אנשי צבא ולא אנשי מודיעין ולא חברי מחתרת לוחמת...."
     סינג הראה סימני חוסר סבלנות ונכנס לדבריו של מרטין:
     "אז מה נשאר?"
     "ובכן אומר לך. אנחנו חוג אנשים שמחפשים דרכים להפיל את הדיקטאטורים. לא רק כאן. בכל מקום." סינג לא התאפק:
     "איך?"
     "לא בכח, לא בנשק, אלא על ידי השפלתם."
     "דבר כזה עוד לא שמעתי." פלט סינג והביט אל צ`רלי. מרטין הפסיק אותו:
     "מר סינג, קצת סבלנות. אני אסביר את עצמי."
     "בסדר, בסדר, אני מקשיב," אמר סינג שנראה מתוח מאוד. צ`רלי ישב בפה פעור במקצת.
     "אנחנו מאמינים שמנהיג אשר יתבזה בעיני עמו, בעיני תומכיו הקרובים, לא יאריך ימים. הוא יאבד את הביטחון העצמי שלו. הוא יפקפק ביכולתו להוציא לפועל
את האמביציות המגלומניות שלו. יש בינינו מדענים שמפתחים אמצעים טכניים למטרה זו. אתן לך רק דוגמה אחת: כידוע, משאת נפשם של הרודנים היא לנאום בפני המוני העם, בכיכרות המרכזיים. מבחינתם זהו נשק חשוב ביותר. אם נצליח לשבש נאום כזה, בצורה מבישה, שבמקום הנאום יישמע רעש מחריש אוזניים, כך שהקהל יסתום את אוזניו ויתחיל להתפזר, תהייה בזה פגיעה קשה ביוקרתו של המנהיג. אם הדבר ילווה באמצעים נוספים, הפגיעה תהייה עוד יותר קשה." השתררה דממה. שני הקוריאנים נראו שקועים בהרהורים. סינג שאל:
     "ואתם מאמינים שזה יכול להביא לנפילתו?" מרטין השיב:
     "זה, וגם דברים נוספים. הסיכויים טובים. צריך לנסות. לא כן?"
     סינג וצ`רלי הקשיבו לדבריו בעניין רב ובמידה רבה של השתוממות. דברים כאלה כלל לא יכלו להעלות על דעתם. הדברים ששמעו היו מוזרים, חדשים, שונים, אבל היה בהם הגיון כלשהו. מרטין החליט ללכת קדימה ואמר:
      "וכעת הרשה נא לי לשאול אותך האם אנשיך הצליחו למצוא משהו בשבילנו?"
סינג שתק זמן מה, אבל לבסוף התעשת והשיב:
     "הפתעת אותי מאוד. לדבר כזה לא ציפיתי. חשבתי שהפלתו של משטר עריץ היא מתפקידן של מעצמות, אולי מהפכה, אבל לא של אנשים פרטיים ומדענים. ויש לי הרבה שאלות לשאול אותך. אבל קודם כל אענה על שאלתך: אם כי הטלתי ספק במה שסיפרתם לי בביקורכם הראשון, החלטתי לתת לכם קרדיט והוריתי לשליח שלי לבדוק מה שביקשתם. והתשובה היא חיובית, כלומר: אפשר למצוא אנשים שישתפו פעולה, אפילו אם יסכנו את חייהם. אפשר גם למצוא מקומות מסתור כדי לאחסן את...`המזונות` שלכם. כעת תצטרכו להיות יותר ספציפיים, כדי ללכת קדימה. האם אתם חושבים ששיבוש נאומו של הרודן עשוי לגרום להפלתו?"
     "אמרתי שלא אוכל לגלות לך בשלב זה מה האמצעים הנוספים שאנחנו מפתחים, אבל אתן לך רק עוד דוגמה אחת, כדי שלא תחשוב שאנחנו תמימים. יש לנו דשן, דשן רגיל שמזבלים בו גינות, דשאים וכדומה. החומר הזה פולט מין גז. אם מפזרים אותו על הדרך או בצידיה, כל רכב שעובר מעליו, נעצר: המנוע שלו כבה ואי אפשר להתניעו מחדש אלא רק לאחר טיפול. אמרתי לך את זה כדי שתתאר לעצמך את שיירת הטנקים והרכבים הכבדים, הנושאים את הטילים ארוכי הטווח, בעת המצעד, נתקעים במקומם ולא זזים, בשעה שהמנהיג מחריש את אזני העם ברמקולים. ויש עוד דברים ובבוא הזמן, אתה תדע את הכל, כי אנשיך יצטרכו לבצע את הדברים בשטח. ולפני כן מובן שנציג בפניך את כל האמצעים ונבצע הדגמות. האם עניתי על שאלתך?"
     "ענית, ענית. תגיד מה אתה צריך ונעשה כמיטב יכולתנו."
     "נזדקק לגננים שעובדים במקומות המרכזיים בעיר הבירה ומטפלים בצמחים, בדשאים וכדומה."
     "זאת לא תהייה בעיה."
     "אני מתכוון שהם יצטרכו לפזר את הדשן." הבהיר מרטין.
     "הבנתי. תמשיך."
     "נזדקק לדירות, או חנויות או מחסנים, או מסעדות...זאת אומרת מקומות בהם נוכל להעמיד מכשירים חשמליים או אלקטרוניים, שישבשו את מערכת הרמקולים. רצוי שהם יהיו בכמה מקומות, לאורך המסלול שבו עובר המצעד וששם מתרכז קהל הצופים. זה יכול להיות גם במרחק מה מהמסלול עצמו, אפילו מאה או מאתיים מטר. זה עדיין יפעל."
     סינג אישר במנוד ראש. מרטין המשיך:
     "אנחנו צריכים לדעת האם יש עובדים אזרחיים בתוך מחנות הצבא, למשל כאלה שעובדים בניקיון, בגננות, במטבח ובדומה. ואם כן, האם ניתן יהיה לגייס אחדים מהם או להחדיר אנשים כאלה לעבודה במחנות. הכוונה היא רק למחנות בעיר הבירה או סמוכים לה, בעיקר כאלה שמהם יוצאים המצעדים." סינג אמר:
     "נבדוק. ואם יש- נגייס."
    "נצטרך לדעת מראש ובהתרעה מספקת מהו התאריך המדויק של מפגן כזה כדי שנספיק להתכונן היטב, עם כל האמצעים שיעמדו אז לרשותנו, כולל גיוס האנשים בפיונגיאנג. יהיו לך הרבה הוצאות ואנחנו נכסה את הכל. וכדי שתוכל להיכנס לפעילות מוגברת, אינני רוצה שיהיו לך בעיות מימון כלשהן," אמר מרטין וכדי לתת לכל העניין משקל ממשי ולעורר אמון בלבו של המבריח, הוציא מכיסו חבילת דולרים. הוא מנה אחד לאחד חמשת אלפים דולר והניח אותם לפני סינג ואמר:
     "כך לא תעמוד בפני בעיות כספיות." סינג היסס רגע, הביט למרטין בעיניים, שניהם חייכו זה אל זה וסינג לקח את הכסף ותחב אותו לכיסו.
     "היו ברוכים." אמר מרטין.
     הפרידה הייתה לבבית מאוד. ארבעת הגברים השיקו כוסיות ולחצו ידיים ולחיוכים לא היה סוף. היות ולסינג היה דרוש זמן כדי לבצע את הפעולות המתבקשות, הוחלט שהם ייפגשו בעוד חודש. צ`רלי מסר למרטין את מספר הטלפון בביתו, בכדי שמרטין יוכל לשאול אם המשימות הושגו ולהודיע על מועד בואם הבא.
     מרטין וספנסר היו מאושרים מההצלחה העצומה הזאת ומרטין כבר ראה את עצמו מדווח למטה, לקורת רוחם של החברים.
 
                                                36
 
 
     הנושא העיקרי והחשוב ביותר שעלה בישיבת המטה בדירתה של אן, היה כמובן הדיווח על הסיור בקוריאה. מרטין סיפר בפרטי פרטים כל מה שנאמר, השאלות שנשאלו, והסיכום עם האנשים. הוא תאר את התלהבותם לסייע בהפלת הרודן.
     "בביקור הבא," אמר, "אם הם ידווחו על גיוס אנשים שיהיו מוכנים להוציא אל הפועל את המשימות, לא יהיה מנוס מלספר להם גם על האבנים והאפונים. רק על `אקסקליבור` ועל `פגניני`, שלא יהיה להם כל חלק בהם, לא יידעו."
     "אם כן," אמרה אן "יש לנו פסק זמן של חודש וצריך לנצל אותו כדי לצאת לסיור באיראן. אני מציעה שמרטין ייגש מיד לגיוס הבחורה שתלווה אותו בסיור. זה נראה לך, מרטין?"
     "בהחלט. אני רק צריך ליצור איתה קשר. זו בחורה עצמאית וחופשית. אני מקווה שג`ורג`, אחיה, יעזור לאתר אותה בלונדון." אמר מרטין.
      האדמירל העלה את נושא איראן:
     "אם נפעל בקוריאה תחילה, כל העולם יידע מה קרה שם בעת המיפגן. אין ספק שנשיא איראן ינקוט מיד באמצעים שימנעו התרחשות דומה אצלו. החל מאותו יום הוא יורה לשרותי הביטחון שלו לפעול בערנות ובתקיפות נגד אלמנטים עוינים למשטר. יש לקוות שלא יוכל לציין באילה אמצעים עליהם לנקוט, מחוסר ידיעה או הבנה של מה שהתרחש בפיונגיאנג. ואנו מקווים שאכן הם לא יבינו איך התרחשו התקלות האלה. אולי חלקית יזקפו את זה לחוסר הכישרון של הקוריאנים, מתוך אמונה שבאיראן זה לא יוכל לקרות. אבל, כדי להיות בטוחים, עלה בדעתי שעלינו לקדם את הבאות, או כמו שאומרים: לראות את הנולד, ולהכין הכל בטהראן לפני, ואני מדגיש לפני, שנפעל בפיונגיאנג." מרטין שאל:
     "אתה מתכוון ששני המבצעים יהיו מוכנים במקביל, כך שאחרי הראשון, נוכל להפעיל את השני ללא צורך בהכנות ובפעילות מוקדמת. כלומר: רק `ללחוץ על הכפתור`?"
     "בדיוק כך," השיב האדמירל ומיד הוסיף: "כמובן, בתוספת אמצעים חדשים שנצליח לפתח עד אז." אן וסר סדריק חייכו והנידו ראש בסיפוק.
     "אם כך, יש לנו הרבה עבודה לעשות," אמר מרטין, "עלי לצאת מיד ללונדון לחפש את הבחורה ולהזמין טיסות לטהראן וחדרים במלון." אן נראתה מאוכזבת כי קיוותה שיישאר הלילה אתה. אבל, התפקיד מחייב והיא הנהנה.
    
     אחרי שכולם הלכו והיא נשארה לבדה, לא הספיקה לחלוץ את נעליה והטלפון צלצל. 
     "פרופסור דיופרה?" שאל הקול.
     "כן. עם מי יש לי הכבוד?"
     "קומיסר פליקס דיובל ממשטרת החקירות הפליליות. האם אוכל לשוחח איתך?" אן חשבה מיד שיש התפתחות בחקירת רצח חברתה טניה ואמרה בשמחה:
     "בוודאי. בכל עת שתרצה." הוא השיב:
     "זה לא יכביד עלייך אם אבוא לביתך עכשיו?"
     "כלל לא. בבקשה. אני ממתינה לך."
     כעבור כחצי שעה הוא התייצב. אן קיבלה אותו בסבר פנים יפות, ביקשה שייכנס ויישב והציעה משקה. הוא הודה, סירב בנימוס ופתח:
     "אני מצטער לומר לך שאין לי חדשות בקשר לידידתך, הגברת טניה ז`רר המנוחה. החקירה מדשדשת. בפריס יש עשרות אלפי סטודנטים ומאות מהם עונים לאותו שם ותאור, מה גם שהוא רופף." אן חשבה: `האם כדי לומר לי את זה הוא בא? נראה שלא.` הוא המשיך לדבר בפנים קפואות כשהוא מביט הישר לתוך עיניה:
     "לפני כחודש נרצח בפריס מדען ושמו אלבר אלייה. השם מוכר לך?" אן הרגישה שהדם עולה לה לראש והפנתה את מבטה כאילו מחפשת משהו בחדר, תוך שהיא אומרת:
     "סליחה, לא קלטתי את השם."
     "פרופסור אלבר אלייה," אמר בהדגשה והוסיף: "מומחה להקרנות אלקטרוניות."
     "אולי שמעתי על כך בחדשות, בטלוויזיה, או בעיתון, אבל האיש לא מוכר לי. למה אתה שואל עליו?"
     "חשבתי שהכרת אותו ושתוכלי לסייע בחקירה."
     "אבל מדוע פתאום חשבת עלי? יש בפריס אלפי מדענים ואקדמאים ובאופן מעשי אי אפשר להכיר את כולם. אני למשל היסטוריונית, ולאיזו דיסציפלינה הוא היה שייך?"
     "נכון. מדעים מדויקים. אבל הוא הכיר ועמד בקשרים עם מישהו שאת מכירה." הוא המתין לתגובתה תוך שהוא עוקב אחרי הבעות פניה באופן אינטנסיבי מאוד. אן הרגישה כאילו הוא שולח חיצים לעברה. היא לא הגיבה, מצפה שהוא ידבר ראשון. הוא אמר:
     "סר סדריק נורטון. הוא עמד איתו בקשרים לפני שנרצח." אן נזקקה לכוחות נפש אדירים כדי להסתיר את התרגשותה, והצליחה לענות בקול שקט:
     "סר סדריק הוא ידיד וותיק של בעלי המנוח מתקופת שרותנו בשגרירות בלונדון. אולי ידוע לך..."
     "שבעלך, קולונל ראול דיופרה היה נספח צבאי בשגרירות? בודאי שאני יודע."
     "אם כך, עליך לדעת שסר סדריק רואה את עצמו במידה מסוימת כמעין אפוטרופוס שלי מטעם בעלי המנוח. בכל פעם שהוא מגיע לפריס בקשר לענייניו, הוא סר אלי להגיד שלום, לראות מה שלומי, אם לא חסר לי משהו, וגם להביא משהו קטן...אבל אינני מבינה את הקשר."
     הוא שתק רגע ואחר כך אמר, כאילו מדבר אל עצמו:
     "נרצחה אישה ידועה, ואת נחקרת מפני שאת חברה טובה שלה. כעת נרצח מדען ומסתבר שאת ידידה של אדם, שהיה לו קשר עם הנרצח ושפגש אותו זמן קצר לפני הרצח. נכון שעל פניו כל זה יכול להיות חסר משמעות. ובכל זאת, יש בזה משהו לא רגיל. משהו שדורש הסבר. את לא חושבת?"
     בחפץ לב הייתה אן זורקת לו בראש את האגרטל שעמד על השולחנון לימינה, אבל היא שלטה על רגשותיה, ובמאמץ גדול הצליחה לחייך ולומר:
     "אדוני הקומיסר, אני אקדמאית, חוקרת ומרצה בהיסטוריה, המחקר הוא המקצוע שלי. ותרשה לי לומר לך שהדֶדוקציות שאתה רומז עליהן, הן רחוקות מלהיות מדעיות."
הוא לא נשאר חייב:
     "גבירתי, חקירת משטרה אינה דומה למחקר היסטורי או מדעי כלשהו." היא שאלה:
     "ולמה היא דומה?"
     "אנחנו עוסקים באנשים, חיים או מתים, ובראיות שנאספות בשטח. אנחנו משווים טביעות אצבעות, אוספים בדלי סיגריות, מכינים רשימות של כל מי שהכיר את הנרצח, ואף יותר מזה: המעגל השני, כמו במקרה שלך, למשל. רק ככה אפשר ליצור תמונה של מה שאירע. כשפניתי אלייך לא העליתי על דעתי שיש לך קשר כלשהו לרצח, אבל קיוויתי בעזרתך להתקרב יותר למטרה."
     "והתקרבת?"
     "לא בשלב זה. אבל אני שומר לעצמי את הזכות לשוחח איתך שנית. התסכימי?"
     "בוודאי שאסכים, אם כי אינני רואה בכך כל תועלת לחקירתך." הוא הודה , קם והיא ליוותה אותו אל היציאה.
 
     אן עמדה רגע לפני הדלת הנעולה. `אכן יום גרוע,` חשבה. `לא די בכך שמרטין לא נשאר, גם הלך מבלי להיפרד בצורה נאותה. והנה הופיע זה! איך הוא בכלל יודע שאני מכירה את סר סדריק? בפעם האחרונה שנפגשתי עם סדריק במסעדה, זה היה לפני רצח טניה. ועד אז אני לא הייתי קיימת אצלם. הרי הקומיסר צילצל אל סדריק כנראה לאחר שמצא את שמו בפנקס הטלפונים של אלייה. ובכן, אם לעשות סדר במחשבה, נשארת רק האפשרות שהם עקבו אחרי סדריק החל מלונדון והגיעו אלי. דבר כזה לא ייתכן ללא סיוע של הסקוטלנד יארד. כי איך הם יכלו לדעת שסדריק יגיע לפריס ומתי? מצב מסובך ומסוכן. צריך להזהיר את כולם ולא להיפגש יותר בביתי.`
      תנועתה הראשונה הייתה לכיוון הטלפון, אך מיד נרתעה. מדי פעם צפתה בטלוויזיה הצרפתית, בערוץ השני, בסרטים בלשיים. שם, אחרי שמראיינים או חוקרים מישהו, הם ממתינים אחר כך בחוץ כדי לראות לאן הוא ירוץ, ואולי הם גם מאזינים לטלפון שלו. אן התיישבה בכורסה ושקעה במחשבות. היא חיפשה דרך איך להתקשר עם האחרים כדי להודיע להם על המתרחש ולקבוע סידורים חדשים לקשר ולפגישות. היא החליטה לטלפן מחר בבוקר מבחוץ אל האדמירל, לספר לו את אשר קרה ולבקשו שיְיַדֵעַ את סר סדריק ואת מרטין. היא גם תאמר לו שתגיע בסוף השבוע ללונדון ואז הם ידונו במצב שנוצר.  
 
     הקומיסר פליקס דיובל ישב במכוניתו ולא התניע אותה. הוא הצית סיגריה ושקע בהרהורים. הייתה לו הרגשה לא נוחה. הוא לקח על עצמו משימה שלא נתבקש לעשותה ואינו מתקדם. אם להיות כן עם עצמו, לאישה הזאת אין שום קשר עם מקרה אלייה. לגבי הידיד האנגלי שלה, סביר מאוד שהוא באמת נפגש עם אלייה על רקע מקצועי. וכי איזו יריבות, או סיבה אחרת יכולה להיות ביניהם שתצדיק את חיסולו של אלייה? קנאת סופרים? אולי. אבל עד כדי רצח? כלל לא מתקבל על הדעת. הוא מעך את בדל הסיגריה במאפרה, התניע ואמר לעצמו בחצי קול: `אני הולך לבדוק את המכשיר החשמלי! איפה קנו אותו? מי קנה אותו? מתי? קודם כל נצטרך להגדיר מה זה בדיוק. או לפחות לְמה זה דומה, באם נעשו בו שינויים?`
 
                                                37    
 
 
     עוד באותו הערב הגיע מרטין ללונדון, פגש את ג`ורג`, ואמר לו:
     "הוחלט לגייס את אחותך. רוצים שהיא תצא לעוד נסיעה. איפה אוכל למצוא אותה?" ג`ורג` פלט צחוק קצר ואמר:
     "אתה בא עכשיו מפריס? כרגע פטריציה נמצאת בדיוק שם. אפילו אוכל לתת לך את הטלפון שלה במלון בו היא מתאכסנת."
     "לעזאזל!" פלט מרטין, "אילו ידעתי, יכולתי לחסוך את הטיסה המחורבנת הזאת. מה אתה חושב? היא תסכים לעבוד איתנו?"
     "אני מאמין שכן. אבל...אתה הרי יודע...היא בחורה עצמאית מאוד ואי אפשר לחזות מראש איך היא תגיב. אבל אם היא תסכים, היא תהייה בסדר גמור. את זה אני יכול להבטיח לך. אז בהצלחה." הוא מסר למרטין את מספר הטלפון שלה. מרטין התקשר אליה מיד וקבע איתה פגישה למחרת בבוקר בבית קפה ברובע הלטיני בבולבר סנט ז`רמאן ( Bvrd. St. Germain). אחרי כן הוא חזר לשדה התעופה, כדי לטוס לפריס בטיסת לילה מאוחרת. 
 
     אן לא יכלה להירדם חלק גדול של הלילה והתעוררה בבוקר עם כאב ראש. היא לקחה כדור, התלבשה ונסעה במטרו לחלק אחר של העיר, החליפה תחנות, בדקה אם לא עוקבים אחריה ורק אז טלפנה ממקום ציבורי ללונדון, אל האדמירל, שלגביו, הניחה, אין להם כל מידע. אחר כך נכנסה ל`ביסטרו` הקרוב ובלעה כוס קפה עם קרואסן. לאחר שנרגעה, לקחה מונית לאוניברסיטה. היא התרווחה לה על המושב האחורי והביטה החוצה על הבתים החולפים, על החנויות, על ההולכים ושבים. התנועה הייתה די עמוסה והמונית התעכבה פה ושם ומדי פעם נסעה יותר לאט מהאנשים  שהלכו לצידה על המדרכה. הנה בית קפה ששולחנותיו `כבשו` את המדרכה, אנשים יושבים להם בנחת, לוגמים משקה כלשהו, משוחחים, מעשנים, ולפתע...מה רואות עיניה? את מרטין. כן, מרטין יושב לו בבית הקפה, מול בחורה בלונדינית צעירה ויפהפיה, ושניהם צוחקים מכל הלב. אן סירבה להאמין למראה עיניה. הרי אמש, אחרי הישיבה, מרטין אמר שהוא טס מייד ללונדון! אבל המונית התקדמה. אן הפנתה את ראשה אחורה ועדיין הספיקה לראותם לשנייה אחת נוספת. עיניה חשכו. קשה היה לה להאמין למה שראתה. לפי הבעות פניהם, לא היה לה צל של ספק שזו פגישה רומאנטית.
     `מרטין שיקר אתמול כשאמר לי שהוא טס ללונדון, וכל כך מיהר עד שהלך מבלי להיפרד` חשבה לעצמה, `ולאמתו של דבר הוא נשאר בפריס כדי לפגוש את ה...חברה או... האהובה החדשה שלו? והצחוק הזה שלהם... אולי הוא מספר לה איך `סידר` את בת דודו הזקנה... ובכן למרטין יש מאהבת בפריס... ומה אני? מאהבת לשעת הדחק?`  
     אן חשה עלבון צורב. מעולם איש לא פגע בה כך. לפתע התמלאה רוגז רב:
     `הוא יכול לשכוח ממני. ואני גם לא זקוקה לעזרתו כדי למצוא את הרוצח של טניה. שלא ישחק את האפוטרופוס שלי!`
      בשביל אן היה זה יותר מדי, ובבת אחת. אמש דיובל, כעת מרטין. לרגע היא נתקפה חולשה כמי שעומדת להתעלף. אבל מיד התעשתה ואמרה לנהג:
     "סליחה, יש לי שינוי בתכנית," ונתנה לו את כתובת ביתה.
     כל הדרך עד הבית לא יכלה אן לחדול מלחשוב על מצבה המגוחך: היא הייתה חייבת להבין מראש שאישה בגילה אינה צריכה לפתח תקוות רומנטיות, כאילו היא בת עשרים. לבילוי משותף, לכמה לילות של מין, הו כן! אבל לרומאן של ממש? חלומות באספמיה. כעת   היא הבינה עד כמה הייתה טיפשה. אבלמאוחר מדי.
     `טוב, אז עם מרטין זה היה נחמד, וזה נגמר,` אמרה לעצמה. אבל הכאב היה גדול וההשפלה עוד יותר. מהבית היא צלצלה לאוניברסיטה והודיעה שהיא מצוננת ולא תוכל לבוא להרצאה. ביקשה שימצאו לה מחליף. אחר כך לקחה כדור נוסף, התפשטה, נכנסה למיטה ונרדמה. היא התעוררה בשעת צהריים מאוחרת, שטופת זיעה, ורצה למקלחת. אחרי המקלחת הוטב לה במקצת והיא קיבלה החלטה: היא תטוס מיד ללונדון לסוף שבוע ארוך. היא תבלה עם הוריה וילדיה ולא תחשוב יותר על כל זה. מלונדון, ממקום ניטראלי, היא תתקשר את האדמירל, תפגוש אותו ותספר לו הכל בפרוטרוט. מאחר שהוא לא קשור לחקירתו של הקומיסר הצרפתי הטרדן, היא תבקש שמאותו רגע הוא ייקח על עצמו את הקשרים עם חברי המטה. ביום שני היא תחזור לפריס, משוחררת מכל זה, כאילו לא היה לה רומן עם מרטין, וכאילו החקירה אינה נוגעת לה.
 
     למרות שמרטין הקדים לפגישה עם פטריציה בבית הקפה, האולם הפנימי כבר היה מלא עד אפס מקום. הוא מצא שולחן פנוי רק על המדרכה. הוא היה מעדיף לשבת בפנים ולא חשוף לרחוב, אבל לא הייתה לו ברירה. פטריציה הגיעה בדיוק נמרץ בשעה שקבעו. היא הייתה מרשימה מאוד בהופעתה ומבטי גברים נפנו אליה. מרטין רשם לעצמו שהיא דייקנית. בעצם, בעיר כמו פריס, כדי לדייק, חייבים להגיע לקרבת המקום הרבה לפני הזמן, ולטייל בסביבה עד למועד הפגישה, ואז להופיע. הוא לא החליט אם לחשוד בה בכך, או להשאיר את זה ליותר מאוחר: `הניסיון יוכיח,` אמר לעצמו `ותהיינה לי די הזדמנויות להיווכח בזה.` הוא קם לקראתה, לחץ את ידה, עזר לה לשבת, שאל מה תשתה, קרא למלצר והזמין לשניהם קפה קרם עם קרואסן.
     "בפעם האחרונה שנפגשנו זה היה בטוניסיה, הלא כן?" שאל בחיוך. היא השיבה מבלי להחזיר לו חיוך:
     "נכון. והיום תרשה לי להוסיף, היה זה טיול יפה, אך מוזר וחסר הגיון. הייתי אפילו אומרת טיפשי."
     מרטין המשיך לחייך. היא ממש לא הבינה את התנהגותו, מה גם שלא היה לה מושג לשם מה הוא הזמין אותה לכאן. אבל אחרי שהמלצר הביא את הקפה והקרואסנים, הוא פתח:
     "פטריציה, את בחורה משכילה וחכמה ולכולנו היה ברור שאת לא בולעת את סיפור הסרט. אבל המשכנו להתנהג בהתאם לכללים וההנחיות שקיבלנו לפני הנסיעה. אם אין הכרח – אין לגלות. היום אולי הגיע הזמן לגלות, אבל זה תלוי בהמשך השיחה שלנו." הוא שם סוכר בקפה והמתין לתגובתה. אבל היא שתקה והתעסקה בקרואסן שלה, כאילו היא לא סקרנית לשמוע את ההמשך. מרטין לא ידע לקבוע אם זו אדישות או משחק. הוא המשיך:
     "בטוניסיה ביצענו ניסוי מדעי. הופענו כצוות צילום והיינו זקוקים לשחקנית, כביכול, וכל זה כמובן רק כלפי המקומיים. כעת אנחנו נזקקים שוב לעזרתך, אבל הפעם נסביר לך במה מדובר, וגם נשאל האם תסכימי לשתף פעולה."
     כעת הראתה פטריציה התעניינות ואמרה:
     "אני שומעת."
     "נקודת המוצא היא האיום על שלום העולם. צומחים דיקטאטורים המאיימים על השלום ואילו המדינות הדמוקרטיות אינן מסוגלות להתמודד עם זה." מנקודה זו, פיתח מרטין בפני פטריציה את כל האידיאולוגיה של העמותה.
     "ואיך אתם רוצים לעשות את זה, אם זה בכלל אפשרי?" שאלה.
     "אנחנו מאמינים שזה אפשרי. הצטרפו אלינו אנשי מדע מכל אירופה וגם בעלי הון מארצות הברית, שמוכנים לממן את הפעולה, וכבר פותחו כמה אמצעים שיביכו את הרודנים, כשמתחילים במסוכנים ביותר מביניהם." היא שוב שאלה:
     "ומה הם אותם אמצעים מסתוריים שכל כך יפגעו בדיקטטור כמו למשל הנשיא האיראני?"
    "קודם כל עלייך לדעת שלנשיא האיראני למשל, יש אופוזיציה חזקה בארצו. גם בצמרת החוגים הדתיים, שהם שליטיה האמיתיים של המדינה, יש אי שביעות רצון מהמהלכים שלו. הם בהחלט ערים לסיכונים שהוא מסבך בהם את ארצו. לפעמים דחיפה קטנה מספיקה כדי להפיל אלוף התגוששות, אם הוא עומד על סף תהום. בקוריאה הצפונית, למשל, אנשים מתים ברעב. נשים יוצאות לשדות ללקט עשבים כדי להאכיל בהם את ילדיהן הקטנים המתהלכים עם בטן נפוחה מרעב. והשליט הוא דמגוג. תשללי ממנו את כושר הנאום ואולי זה יחסל אותו. אבל אינני רשאי להיכנס לפרטים אופרטיביים, לפני שאקבל את הסכמתך לעזור לנו, או במילים אחרות: להצטרף אלינו. האם תהיי מוכנה לתת יד?" היא שאלה:
     "ואתה מאמין שבדרכים כאלה, ללא מלחמה, אפשר להגיע לתוצאות?" מרטין אמר:
     "את הרי מכירה את העבר הצבאי שלי. ואם אני מוכן לקחת את זה על עצמי, סימן שאני מאמין שזה אפשרי."
     היא השעינה את מרפקיה על השולחן וכיסתה את פניה בשתי ידיה, וכך נשארה לבלי נוע, במשך דקה או שתיים. היא שקלה מה עליה להחליט. היא התגרשה מפני שבעלה רצה שתשב בבית, שתהיה עקרת בית לדוגמה, שתקנה ותבשל ותקבל את האורחים שלו, אנשי עסקים משעממים שדיברו כל הערב על כדאיות ועל רווחים, עד שנשבר לה. ומאז התגרשה, היא כבר אינה אותה בחורה מלאת חיים שהייתה לפני נישואיה. היא מנסה קצת מזה וקצת מזה, ספורט, טיולים, תיאטרון, ציור, ולא מוצאת את מקומה. לא יודעת מה לעשות עם עצמה. והנה מציעים לה לעזור במעשה שנשמע חשוב מאוד. יהיה בזה לפחות עיסוק מועיל. ומבחינתה, זה יחלץ אותה מהריקנות בה היא נעה בחודשים האחרונים. היא שאלה:
     "למה זה יחייב אותי?"
     "קודם כל לשמירת סודיות. ובפועל, ברגע זה, למשל, לצאת יחד איתי, לסיור תיירותי באיראן. תפקידנו יהיה ללמוד את התנאים במקום שיסייעו לנו לאחר מכן לתכנן את המשך הפעולה. מדובר בטיול של כשבוע ימים. מיד. כלפי חוץ נופיע כזוג תיירים רגיל. בינינו, נישאר קולגות בעבודה חשובה. אם תשובתך תהיה חיובית, לא רק לצורך הנסיעה הזאת, אלא לגבי הצטרפותך לעמותה שלנו, אוכל גם לגלות לך כמה מהאמצעים שיש בדעתנו להפעיל נגד הרודנים."
     "אני מוכנה להצטרף."
     "אני שמח לשמוע זאת מפיך. תידרשי להתחייב לא לספר לאיש על עצם קיום הדבר הזה, אף פעם ומשום סיבה. זו התחייבות חמורה, כי אם הדבר ייוודע, כל הפעולה תתבטל, כולל כל מה שהושקע עד היום. את מוכנה להתחייב?" היא היססה רגע, אבל אמרה:
     "אני מוכנה להתחייב לשמור את כל זה בסוד."
     מרטין נשם עמוקות והציע להרים כוסית. אבל פטריציה אמרה שהשעה מוקדמת מדי לכוסית והיא מציעה לעשות את זה בהמשך. כעת היא ביקשה שייתן לה דוגמה או שתיים ממה שהם מכינים לרודנים. הוא פתח בנושא שיבוש הנאומים, הוסיף את השבתת מנועי הרכב הצבאי במיפגנים והוסיף שיש עוד דברים שהיא תגלה תוך כדי עבודה. נראה שהיא קלטה את האפשרויות הגלומות באמצעים האלה והשתחררה מההיסוסים. היא חשבה שאם בין כה וכה, אין לה משהו אחר לעשות בחיים בשלב זה, לפחות תנסה להביא תועלת בדרך זו.
     מרגע זה שיתף מרטין את פטריציה בכל מהלכי הכנת נסיעתם. הוא הטיל עליה לטלפן ולגשת לסוכנויות נסיעות, לברר מסלולי טיסה, מועדים, מלונות, סיורים מאורגנים, שכירת רכב וכל מה שקשור עם נסיעתם. הסתבר שיש להצטייד באשרות כניסה לאיראן ואם כן עליה ללכת לקונסוליה ולטפל גם בזה. נראה שהיא דווקא אהבה את זה. הסיור לאיראן נכנס להילוך גבוה.
 
                                               
 
 
                                        38
 
    אן הפתיעה את הוריה, כי הגיעה ביום חמישי במקום ביום שישי, כמנהגה. היא הסבירה שהייתה קצת מצוננת ועייפה וסידרה לעצמה סוף שבוע ארוך. כולם שמחו, כמובן, ובראש וראשונה הילדים, שאהבו והעריצו את אימם. היא הוסיפה שבדעתה להקדיש כמה שעות של יום שישי להתחייבויות חברתיות שונות שהזניחה מכבר: כמה טלפונים, אולי ביקור אחד או שניים וזהו.
     אמנדה, אימה של אן, שהייתה מורה למתמטיקה בתיכון, נישאה לאביה ברטולומיו קופר כשכבר הייתה בת עשרים ושבע, והוא היה קשיש ממנה בחמש שנים. כעבור שנה נולדה אן ואז אימה הפסיקה לעבוד. כעבור שנתיים נולד אחיה סטיבן. אימה הפכה לעקרת בית. האב, שהיה פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטה בלונדון, השתכר בכבוד והמשפחה חיה ברמה נאותה. היום, בגיל שבעים וחמש, כגמלאי וותיק, כתב אביה מדי פעם מאמרים בנושאי ספרות, שכל כתב עת הסכים לפרסם. הייתה זו תוספת מסוימת לגמלה שלו. הבית בו גרו היה שלהם והיו להם גם חסכונות, כך שמצבם הכלכלי היה שפיר. אחיה של אן, סטיבן, חי מזה עשר שנים באוסטרליה. אשתו הייתה אוסטרלית והוא הצטרף לעסקי משפחתה שם. לזוג היו שלושה בנים. הם נהגו להגיע לביקור בלונדון מדי שנתיים שלוש ושהו עם ההורים שבועיים שלושה.
     אן מצאה את בנה ואת בתה במצב רוח מצוין. הם עמדו לסיים את שנת הלימודים שלהם והמתינו בכיליון עיניים לחופש הגדול. ארוחת הערב הייתה עליזה ואן הצליחה להשתחרר לזמן מה מטרדותיה.
 
     ביום שישי, אחרי ארוחת הבוקר המשפחתית, יצאה אן העירה. היא נכנסה לאחד המרכולים הגדולים, הסתובבה בין הדוכנים השונים ולאחר שהשתכנעה שאיש אינו משגיח בה, צלצלה מתא טלפונים אל האדמירל. היא אמרה שהקדימה להגיע ללונדון והייתה שמחה ללחוץ את ידו. הוא אמר:
     "קחי מונית ובואי הנה כעת. אני לבדי במשרד, כי מזכירתי בחופש." אן נכנסה לקניון, הסתובבה קצת, יצאה ולקחה מונית לרחוב סמוך למשרדו של האדמירל ואת המשך הדרך עשתה ברגל. משרדו של האדמירל שכן בבניין משרדים רב קומות ואנשים נכנסו ויצאו ואי אפשר היה לדעת מי הולך לאן. זה היה מצב אידיאלי מבחינה ביטחונית. תוך כחצי שעה היא הייתה במשרדו.
     האדמירל בדימוס פטריק סטון קיבל אותה בלבביות, נעל את דלת הכניסה, הוביל אותה לחדרו ולאחר שהזמינה לשבת ושאל אם תשתה משהו, ישב מולה והביט בה ללא אומר בהמתינו לדבריה. אן דיווחה לו בדייקנות על ביקורו של הקומיסר דיובל אצלה. לאחר שסיימה את הדיווח הוסיפה:
     "חשבתי הרבה על העניין. אני מניחה שהקומיסר, אחרי ששוחח טלפונית עם סדריק, וללא יכולת לפעול באנגליה, פנה אל קולגה בסקוטלנד יארד וביקש את עזרתו. בדרך כלל דברים כאלה נעשים באופן רשמי. אבל מכיוון שהתיק הזה נסגר, כפי שהבנו מהעיתונות, נראה שדיובל ממשיך לנהל את החקירה באופן פרטי. תכונה זו שלו ידועה גם היא מהתקשורת של השנים האחרונות. משום כך אני מסיקה שהוא פנה, באופן פרטי, אל עמית בצד הזה של התעלה. כל אלה הן כמובן ספקולציות שלי. העמית סיפק לדיובל את תיאורו של סר סדריק ואת מספר טיסתו לפריס. הוא המתין לו בנמל התעופה ועקב אחריו עד ביתי. ואז התברר לו ששמי כבר היה ידוע לו מחקירה קודמת על רצח ידידתי השחקנית והבמאית טניה ז`רר. כפי שדיווחתי בשעתו בישיבת המטה, הם חקרו אותי על מכריה וידידיה של המנוחה. הממזר הזה אמר לי שמאחר שהייתי ידידתה של נרצחת, וכעת אני ידידתו של מישהו שהיו לו קשרים טובים עם `נרצח נוסף`, כך הוא התבטא, טבעי הדבר שיש מקום לחקור אותי. חשיבה מוזרה, הלא כן?"
     "ממזר היא המילה הנכונה," אמר האדמירל. אן המשיכה:
    " כן, והוא `ביקש את רשותי לחזור ולשוחח איתי שוב.` אמרתי לו שדלתי פתוחה לפניו בכל עת. כמובן שלא יכולתי להירדם וכל הזמן אני חושבת: מה עושים? ראשית לביטחוננו. ושנית מה ניתן לעשות, אם בכלל, כדי לעצור את המנוול? לכן הקדמתי לבוא ללונדון ואני נמנעת מלהתקשר עם סדריק. אותך הם לא מכירים ונקטתי באמצעי זהירות כשבאתי הנה. אני חוששת שבגללי גם פריס וגם לונדון ייהפכו לשטחי `מחוץ לתחום` בעבורנו. זהו כל הסיפור ואשמח לשמוע את תגובתך."
     אדמירל סטון הקשיב בסבר חמור. כעת, משסיימה, הביט ארוכות דרך החלון כמי שמעכל את הדברים, ומשסידר את מחשבותיו פנה אליה ואמר:
     "אין לי ספק שזו חקירה פרטית. אבל היא מסוכנת לא פחות מהרשמית, אולי אפילו יותר: כי שם זו עבודה שגרתית, ואילו כאן - אמביציה אישית. השאלה היא מה הוא יכול להשיג מחקירתך ומפיקוח עלייך ועל סר סדריק, יותר ממה שיש בידו כרגע? לדעתי – שום דבר. הוא יכול לחשוב מה שהוא רוצה, אבל עם זה הוא לא יכול לגרום לפתיחת התיק מחדש. נשאר לו רק כיוון חקירה אחד נוסף והוא: המכשיר. המכשיר הזה נמצא בידי המשטרה. כידוע לא נמצאו עליו טביעות אצבעות. ומה שהוא עוד יכול לעשות הוא לחפש איפה המכשיר נרכש. נוכל לבדוק את זה עם הבחורים שלנו. על כל פנים, למיטב ידיעתי, הוא נרכש כאן בלונדון וטופל ב`רפת` שלנו באופן שלא ניתן לזהותו. בשעתו שאלתי את מרטין והוא הסביר לי שהבחורים אפילו צבעו בצבע התזה את מקומות החיבור החדשים, בצורה שלא ניתן לגלות את השינויים. אני סבור שידידנו הקומיסר דיובל הולך עם הראש לתוך הקיר. ואת, גבירתי היקרה, יכולה לישון בשקט. אם הוא יחזור אלייך, תאמרי לו את אותם הדברים שאמרת בביקורו זה. באשר לנקודה השנייה שהזכרת, אני מתכוון האם ניתן לעשות משהו כדי לעצור בעדו, ייתכן שישנן דרכים לכך," ובחיוך הוסיף: "מלבד לחסל אותו. אבל אני מציע שנדון על כך בישיבת המטה. עד כאן בעניין החקירה. וכעת, לעמותה. אסור לנו לקחת שום סיכון! את צודקת: פריס ולונדון – מחוץ לתחום! עלינו למצוא עיר אחרת לפגישותינו, מחוץ לצרפת ולאנגליה, על כל הקשיים ואי הנוחות שזה יגרום לנו. מה את מציעה: גרמניה, איטליה, הולנד, בלגיה? אם תשאלי אותי, אני מעדיף את אמסטרדם."
     אן החמיצה את פניה:
     "אמסטרדם כיום היא מרכז סמים, זנות ופשיעה. המשטרה שם בשיא הפעילות. אני מעדיפה את בריסל. גם בגלל הקרבה לפריס ברכבת. ומבחינת המרחק מלונדון, הרי אין הבדל בין פריס לבריסל."
     "טוב, אתייעץ עם סדריק ואודיעך." אן אמרה בחיוך:
      "מאחר שאתה ה`נקי` משלושתנו, תיאלץ לשלוח אותי כעת הביתה ולהתקשר עם סדריק ועם מרטין, ולקבוע את פגישת המטה הבאה, בבריסל. אני חושבת שתצטרך, לפחות הפעם, לשכור סוויטה במלון גדול, שבו אנשים נכנסים ויוצאים כמו בתחנת רכבת, וכולנו נעלה אליך אינקוגניטו. אם יתאפשר, יום שלישי יכול להתאים לי." אמרה וקמה.
     "לפקודתך, המפקדת!" אמר האדמירל בחיוך רחב, קם והושיט לה את ידו.
     אן יצאה מפגישה זו מעודדת ורגועה. בדרך קנתה עוגיות לשעת התה וחזרה לבית הוריה.
 
     נשיא ארצות הברית הצהיר שאם לא יפעלו נגד הגרעין האיראני, תפרוץ מלחמת עולם שלישית. איראן, אמר, היא איום לשלום העולם. שרת החוץ של ארצות הברית אמרה שיש להמתין לתוצאות המהלכים המדיניים בין האיחוד האירופי לבין איראן ואם לא תהיינה תוצאות, תחליט ארצות הברית כיצד לפעול. לעומתם, נפגש נשיא רוסיה פוטין עם נשיא איראן והבטיח להמשיך בתמיכתו בתוכנית הגרעין של איראן, דבר שעורר דאגה רבה בארצות הברית, מה גם שבימים אלה קיימת מתיחות רבה בין שתי המעצמות על רקע הטילים שארצות הברית מתכוונת להציב באירופה.
 
     מאחר שמרטין היה החוליה הניידת ביותר מבין חברי המטה, הוסכם שהודעות עבורו תועברנה דרך מכון הכושר. האדמירל, כחייל ממושמע, נכנס מיד לפעולה. הוא יצא העירה, צילצל מתא טלפון ציבורי לסר סדריק, וקבע שהם ייפגשו תוך שעה במועדון שלהם. ביקוריהם במועדון היו עניין של מסורת רבת שנים. אמנם האדמירל לא האמין בכך, אבל אפילו אם מישהו מהסקוטלנד יארד יעקוב אחרי סר סדריק, ויראה אותו נכנס למועדון, בלית ברירה יחדל מהעיקוב. ובתוך המועדון, כולם מכירים זה את זה וזר לא ייכנס לשם. ככה, על כוס משקה, פגש האדמירל פטריק סטון את סר סדריק נורטון ועדכן אותו בפרשת החקירה.
     "זו חוצפה בלתי נסבלת," הגיב סר סדריק, "האם אינך סבור שעלי להתלונן בפני השלטונות? במקומותינו לא ייעשה כדבר הזה."
     "מוטב שלא תשתעשע ברעיונות כאלה. תן לזה לשקוע, ידידי," השיב האדמירל, "זה רק יחייב אותנו בעתיד למשנה זהירות. לאחר התייעצות עם אן, החלטנו שלא ניפגש יותר בפריס או בלונדון, וקבענו שהפגישה הבאה תיערך בבריסל, ביום השלישי הקרוב."
     "החלטה נבונה. מכל מקום אני כבר לא אסע לפריס. איפה בבריסל?"
     "הזמנתי סוויטה במלון Sheraton Tower." הוא מסר את מספר החדר לסר סדריק. "אני אודיע גם לאן. הפגישה תיערך בשעה 11.00. כל אחד יגיע בגפו, יסתובב בלובי, ורק אחר כך יעלה לסוויטה. כך שאף אחד מכם לא ישאל עלי בקבלה."
     לאחר שסר סדריק הלך, האדמירל השאיר הודעה למרטין להתקשר אליו במשך היום וכן צלצל לאן בבית הוריה ויידע אותה על הפגישה. כעת יש להמתין לטלפון ממרטין והעמותה תיכנס למשטר עבודה חדש.
 
    אחרי גיוסה המוצלח של פטריציה, התקשר מרטין אל אן כדי לדווח לה על ההצלחה, אבל לא הייתה תשובה מדירתה. הוא נעצב מאוד אך הניח שאן עסוקה. הוא המשיך בהכנות לסיור בטהראן, קנה לעצמו אי אלה פריטים לנסיעה, כמו למשל סכיני גילוח עם ידית לשימוש חד פעמי, למקרה שבטהראן השקע החשמלי לא יתאים לתקע של מכונת הגילוח שלו. ואם כך דרוש גם קצף גילוח. `כמה טיפשי` חשב.
     עם פטריציה קבע פגישה בסוף היום כדי לשמוע מה הספיקה לעשות. הסתבר שחייבים ללכת לקונסוליה האיראנית באופן אישי ומאחר שהיה זה יום שישי, בו הקונסוליה סגורה, נאלצו לדחות את זה עד אחרי סוף השבוע. פטריציה השיגה את רשימת כל הטיסות הלוך וחזור בחברות התעופה השונות, שמות של מלונות טובים לתיירים בטהראן, מחיריהם, סוכנויות להשכרת רכב ופרטים רבים אחרים. בסך הכל, לאחר קבלת הויזות, הם יוכלו לצאת לדרך.
      כשמרטין צילצל למכון הכושר, מסר לו ספנסר שעליו `להתקשר עם האיש שהיה איתו בטוניסיה.`
     מרטין טילפן אל האדמירל שהזמין אותו ליום שלישי לסוויטה שלו בבריסל. הוא לא נתן הסברים בטלפון, רק הדגיש שלא ישאל עליו בקבלה, כי אם יעלה ישר למעלה. מרטין הבין שקרה משהו לא שיגרתי. עצם העובדה שהאדמירל, ולא אן, זו הפעם הראשונה, קובע ישיבת מטה ולא בפריס או בלונדון אומרת דרשני. `מה, לכל הרוחות, כבר יכול היה לקרות?` שאל את עצמו. `הייתכן שיש לזה קשר כלשהו לעובדה שכבר יומיים אין תשובה מדירתה של אן?` אולי היא חולה ונמצאת בבית חולים?` הוא חשש מהסתבכות בלתי צפויה כלשהי והדבר הדאיג אותו מאוד.
 
     ביום שלישי בבוקר כולם נכחו בסוויטה של האדמירל. היחידי שלא ידע מה קרה היה מרטין, שהגיע בתקווה שסוף סוף יוכל לראות את אן, ולהתלוות אליה אחרי הישיבה.
     אן סיפרה שוב על ביקורו של הקומיסר דיובל בביתה והסבירה, למעשה רק עבור מרטין, שמעתה הוחלט לפעול באופן יותר חשאי וזהיר. היא הדגישה שמאחר שאין ספק שדיובל קיבל סיוע מהסקוטלנד יארד, גם פריס וגם לונדון הפכו לגביהם `מחוץ לתחום`. היא אמרה:
     "לפני שניגש לדון בעניינים השוטפים, ברצוני להעלות את נושא החקירה ולשאול אתכם האם לדעתכם יש לתת לדיובל להמשיך באין מפריע לחקור בתיק שרשמית הוחלט לסגור אותו, או לחפש דרך לבלום אותו?" האדמירל היה ראשון המשיבים:
     "במשך סוף השבוע הייתה לי שהות להגות בעניין. יש כמה כיוונים אפשריים. אמנה אחדים מהם ותביעו את דעתכם. הדבר הפשוט ביותר הוא לתת לו להמשיך, כי אנחנו איתנים בדעתנו שהוא לא יפתור את התעלומה. הדבר השני שעלה על דעתי הוא למצוא דרך להביא לידיעת הפרקליטות שהוא ממשיך בחקירה בניגוד להחלטתם. ואז אולי הם יבלמו אותו. קיים גם דבר שקוראים לו `מכתב אנונימי` שיעלה אותו על מסלול חדש ושגוי. זה בעייתי מאוד, כי צריכים להמציא כותב אנונימי שיש לו סיבה לשלוח את המכתב...ואולי לא על הכל חשבתי."   
     "אפשר גם לאיים עליו," אמר סר סדריק ספק ברצינות ספק בהלצה. השתררה דממה לדקה. האדמירל אמר:
     "חשבתי גם על זה, כי לאיש כמו דיובל, בין הפושעים שהכניס לבתי סוהר, יש יותר מאויב אחד שהיה מוכן לחסל אותו."
     "בהחלט, ובחוגים מסוג זה, נקמות כאלה מקובלות למדי." הוסיף סר סדריק.
     "אבל לא הצעתי זאת," אמר האדמירל, "מחשש שדווקא אז יפתחו את התיק מחדש ותתחיל אולי חקירה יותר אינטנסיבית."
     "ייתכן שאתה צודק." אמר סר סדריק. אן שאלה:
     "ובכן, רבותי? מה אתם ממליצים לעשות?" מרטין ניסה בזהירות:
     "לאיים עליו, לא נראה לי. זה אולי אפילו ידרבן אותו. אבל לדעתי הדרך הטובה ביותר היא להביא לידיעת הממונים עליו, או לשופט החוקר שסגר את התיק, שדיובל ממשיך בחקירה על אפם ועל חמתם. אבל איך עושים את זה? מכתב אנונימי עלול גם להיות חרב פיפיות. במקרה שלנו, החשד יכול ליפול על אן, למשל, כי אותה הוא בא לחקור. לדעתי צריך שזה יבוא מצד העיתונות. שאיזה שהוא עיתונאי יכתוב מאמר בו ירמוז למשל שתעלומת מותו של הפרופסור אלייה תיפתר בקרוב, כי הקומיסר דיובל, שממשיך בחקירה, עומד לגלות הכל. או משהו בסגנון זה. השאלה היא כמובן, איך מדליפים דבר כזה לעיתונאי כלשהו?"
     "זה לא צריך להיות כל כך קשה," אמר האדמירל. "העיתונאים דווקא אוהבים מכתבים אנונימיים והם לא מגלים את מקורותיהם. אבל כל עיתונאי, לפני שישתמש בחומר כזה, ירצה להבין מדוע? מדוע הכותב האלמוני עושה זאת? כלומר: במכתב האנונימי צריך להיות רמז המסביר מדוע הכותב מצא לנחוץ לשלוח את המכתב. וזה מסבך את העניין."
     אן שאלה אם מישהו רוצה לסכם. ומאחר שאיש לא הגיב. היא אמרה:
     "טוב. אם אין הצעה קונקרטית, הפעם נסכם שניתן לדיובל להמשיך בחקירתו, מתוך אמונה שהוא לא יגיע לשום תוצאה, ובמקביל הנכם מתבקשים להמשיך לחשוב על דרך להפסיק את החקירה. אם המכתב לעיתונאי נראה כאפשרות, אז אנא הציעו סיבה טובה לכותבו. כעת נעבור לעבודה הפרודוקטיבית. הדבר הראשון שעומד כרגע על הפרק מבחינה מבצעית הוא נסיעתו של מרטין לאיראן. הבה נשמע את הדיווח שלך."
    "גייסתי את הבחורה. שמה פטריציה וולס, אחותו של ג`ורג` גראהם, שהשתתפה כסטטיסטית ל`סרט שהסרטנו` בטוניסיה. מצבה הכלכלי איתן, היא מובטלת ושמחה להביא תועלת בצורה זו. הטלתי עליה לטפל בהכנות לנסיעה והיא עשתה את זה בצורה הטובה ביותר. אתמול קיבלנו אשרות כניסה לאיראן ולמעשה אנחנו מוכנים לנסיעה. ברגע שהמטה יאשר, נצא לדרך. זה יכול להיות כבר מחר."
      הנסיעה אושרה ואן עברה לנושאים אחרים:
     "אני סבורה שצריכה להיות לנו במלאי כמות מסוימת של החומרים שכבר ניסינו: שקים אחדים של דשן, של אבנים, כמה קילוגרמים של אפונים, שני מכשירי `פגניני` לשיבוש שידורים, ולדעתי צריך לבקש את הממציא, מר רוזטי, למצוא דרך למזער את המכשיר עד כמה שאפשר. הייתי מעזה לומר, אם זה לא יותר מדי לדרוש, עד לגודל של טלפון סלולארי. ואני מבקשת שכל אחד יזמין אצל הממציא שלו, כמות סבירה. יש כמובן לחשוב על דרך המשלוח והכתובת אליה הדברים יישלחו. מאחר שכל הדברים האלה נראים כסחורה אזרחית רגילה, אינני רואה סיבה מדוע לא יישלחו לכתובת של בית המלאכה שלנו, `הרפת`. רצוי להנחות את השולחים, להשתמש בחברות תובלה פרטיות ולהמעיט בציון פרטי השולח. אני אתקשר עם בולנז`ה כדי לשמוע אם כבר ניתן להשתמש ב`צירעה`, הלייזר של הלוויין. אצטרך לעשות את זה בזהירות המתבקשת כיום. בהזדמנות זו ברצוני להזכירכם שמחובתנו לשוחח מדי פעם עם התורמים החשובים שלנו. אני אעשה זאת בהקדם עם דודסון ואבקשך, פטריק, להתקשר אל ג`והן לסטר. ולסיום דברי, אני שוב מזכירה שאנו חייבים לגייס `האקר` – צעיר שיכול לחדור למחשבים. אנא חפשו בין מכריכם, משפחותיכם, שכניכם, שמא שם הוא מסתתר. בגלל החקירה בה דיובל מערב אותי, ועד שהדברים יתבהרו, אין כמובן להתקשר אלי. אמנם מאוד לא סביר שהם מאזינים לטלפון שלי, כי אין חקירה רשמית, אבל כמו שדיובל יכול להיעזר בקולגה מהסקוטלנד ירד, יש לו בוודאי קולגות בפריס. בינתיים את מקומי ימלא האדמירל, ואילו אני אתקשר אליו ממקומות ציבוריים בלבד."
     במשך כל הישיבה, שנמשכה כארבע שעות, לא הצליח מרטין ליצור קשר עין עם אן. היא נראתה שקועה כולה בנושאים שבדיון, הביטה סביב, מבטה הרציני חלף גם עליו, אבל לא השתהה. מרטין סבר שעניין החקירה לוחץ עליה הרבה יותר מששיער ושהיא פועלת מתוך מתח נפשי עז ופשוט מתאמצת להיות עניינית ולהיראות טבעית. לכך ייחס את התנהגותה הרשמית כל כך.
     כשהגיע הזמן `לפרק את החבילה`, אן אמרה שהם ייצאו בזה אחר זה בהפרש של כחמש דקות, לא ייפגשו זה את זה בלובי ואף לא מחוץ למלון, ושהיא תצא ראשונה. וכך היה. מרטין קיווה שלמרות ההוראות אולי היא תמתין לו בחוץ. כשהגיע תורו לצאת, חיפש אותה בסביבה, אם כי כבר הבין שהיא לוקחת את העניין ברצינות רבה ותתנהג לפי הכללים שנקבעו. מאוכזב ודי אומלל, הוא לקח מונית לתחנת הרכבת ונסע לפריס, שם היה עליו לפגוש את פטריציה, ולהזמין את הטיסה לטהראן.
     ברכבת לא יכול מרטין להשתחרר מהמחשבה שישב עם אן בחדר אחד במשך כארבע שעות ושהם לא החליפו ביניהם אפילו מילה אחת. בעצם אפילו לא מבט אחד. הוא היה רוצה מחר בבוקר, עוד לפני הנסיעה, להיפרד ממנה לפחות בטלפון, אבל היא אסרה בפרוש להתקשר איתה. הוא באמת לא ידע מה יעשה. לרגע ניסה להערים על ההוראה בנסותו לשכנע את עצמו שהוא, כקרוב משפחה, אינו כלול בהוראה. `להגנתו` הוא יוכל לטעון שהוא לא מתקשר כחבר מטה של העמותה, כי אם סתם כבן משפחה שרוצה לומר שלום לקרובתו. אבל בסופו של דבר ויתר על הרעיון. הוא קיווה שלאחר שובו מטהראן, העניינים כבר יירגעו והכל יחזור לקדמותו.
     עניין החקירה לא נתן לו מנוח והוא התחיל לשחזר כל צעד שנעשה על ידי הבחורים, מהרגע שהמכשיר נרכש. היה זה מיני מדיח כלים מטיפוס ישן , די דומה למכשיר של אלייה, ה`אקסקליבור`, שמרטין והבחורים ראו כאשר הם העבירו אותו למטוס, לפני הטיסה לטוניסיה. המכשיר המזויף נקנה בחנות לחפצים ישנים והזדמנויות בלונדון. התשלום בוצע במזומנים וללא קבלה. לפי דיווחו של פיליפ בראון, שקנה אותו, היו באותו זמן בחנות לא מעט אנשים והמוכר היה טרוד, ולדעתו של פיליפ ספק אם יזכור את פרצופיהם של הקונים. היות שבעסק מסוג זה לא נראה שמתנהל רישום של סחורות נכנסות ויוצאות, והכסף לא נכנס לקופה באופן רשמי, אין שום סיכוי שיגיעו אליהם. בעניין זה נחה דעתו. כעת – השינויים. למעשה המכשיר לא היה אמור לשמש לשום דבר, זולת לקצר חשמלי, כך שהם רוקנו מתוכו חלקים ללא אבחנה, חתכו חלקים מהדפנות, הלחימו חלקים שהופרדו, שייפו היטב וצבעו בהתזה בצבע אוריגינאלי, כך שהתפרים נעלמו לגמרי. המכשיר שקל כעשרים וחמישה קילו, לעומת המכשיר של אלייה ששקל כשמונים וחמישה קילו. אבל הם המרו על כך שלאלייה לא תהיה שהות להרים אותו או להזיזו על גבי השולחן, כי ברגע שייגע בו יתחשמל.  כעת, איך הובא המכשיר מאנגליה לצרפת? פיליפ ארז אותו בתוך קרטון, קשר אותו בחבל ונסע איתו ברכבת, כדי להימנע מבדיקות ביטחוניות בשדה התעופה. בפריס הוא הכניס אותו לשמירת חפצים בתחנת הרכבת, שם הוא נשאר עד שהובא אל אלייה. כפי שמרטין הנחה אותו, ביום שנקבע, פיליפ וג`וני קרמייכל הגיעו עד לקרבת מקום עבודתו של אלייה במכונית וואן שכורה. הם המתינו במכונית, כשהם מוסתרים על ידי שורת כלי הרכב החונים ברחוב, וצפו לעבר הבניין עד שאחרוני הפקידים עזבו את המקום. אז הוציאו את הקרטון מהרכב, אחד מהם הלך ראשון עד הבית לוודא שהדרך פנויה, וכשוידא שאין איש נראה ביציאה, נכנס. זה היה סימן לשני להצטרף אליו וכך הגיעו יחד למשרדו של אלייה, לבושים בחלוקים אפורים, כעובדי הובלה, וביצעו את המוטל עליהם.
     מרטין עצם את עיניו וניסה לדמיין לעצמו את התמונה איך הדבר מתבצע. הוא הגיע למסקנה שזה היה ממש מושלם. איש לא ראה אותם בבואם ובצאתם. חבל שהשוטר הצרפתי העיקש הזה נטפל לסתם אנשים שהכירו את אלייה, כי הוא בטח מטריד עוד אנשים רבים בפריס. אבל זה לא משנה את העובדה שיש חקירה ושאן נמצאת ברשימת הנחקרים, גם אם אין נגדה חשד של ממש, חוץ מהעובדה שהיא מכירה מישהו שהכיר את אלייה. הקומיסר הזה לא יגיע רחוק, אבל להם הוא גורם הרבה כאב ראש, מבלי שהוא עצמו יידע על כך.
     עוד באותו ערב, ולאחר שנפגש עם פטריציה והתייעץ איתה, הם הזמינו טיסה לטהראן כבר ליום המחרת.
 
                                               39
 
     האדמירל פטריק סטון שנשאר ללון במלון, התקשר עוד באותו ערב אל ג`ון לסטר בארצות הברית.
     "אני שמח לשמוע את קולך." אמר לסטר.
     "אני מתקשר לא רק כדי לשאול לשלומך, כי אם גם כדי להודות לך על תרומתך הנדיבה
     ולהבטיח לך שיש התקדמות גדולה בעבודתנו."
     "אני שמח לשמוע על כך. בכוונתי להעביר סכום נוסף עוד השבוע."
     "בשמי ובשם הצוות אני מעביר לך את תודתנו העמוקה." סיים האדמירל את השיחה.
     באשר לגוסטב למקה, האדמירל סבר שהשעה כבר מאוחרת והעדיף לצלצל אליו למחרת בבוקר.
     סר סדריק לא רצה להישאר ללון במלון בבריסל. הוא נסע במונית לשדה התעופה וטס בטיסה הראשונה ללונדון. את הטלפונים אל אמיליו רוזטי ואל קונרד הופמן יעשה למחרת לפני הצהרים ממקום ציבורי כלשהו. הוא קילל באופן מנטאלי את הקומיסר הצרפתי הטרדן.
    
     אן התלבטה איך להתקשר עם אלפרד בולנג`ה. היה עליה לפגוש אותו, כדי לבדוק האם קיימת אפשרות לעשות ניסוי של קרן הלייזר מתוך הלוויין, ועל איזה אובייקט. היא הרי לא הבינה בזה דבר. מה שהעסיק אותה במיוחד הוא: `אם נקרין על אובייקט כלשהו, איך נדע מה התרחש שם?` על כל זה רצתה לדון עם בולנג`ה ואחר כך גם עם האדמירל. אבל מניין תתקשר עם בולנז`ה ואיך תפגוש אותו מבלי שדיובל יכניס אותו מיד לרשימת החשודים שלו. בעיה דומה הייתה לה עם אנדריו דודסון. היא חשה עייפות גדולה והחליטה לא לחזור לפריס כי אם ללון במלון בבריסל. מכאן תטלפן בבוקר לשניהם. אולי עד אז תמצא עצה גם איפה לפגוש את בולנג`ה.
 
     הקומיסר דיובל ביקש שיוציאו מהתיק את צילומי המכשיר בו התחשמל הפרופסור אלייה, ומצויד בתצלומים, ניסה למצוא את מקור מוצאו. מאחר שכבר עירב את המפקח מרנייה בחלק מהחקירה הזאת, שלח אותו עם התצלומים לבתי מסחר גדולים למכשירי חשמל ביתיים, לשאול אם יש להם מכשיר כזה, או האם מכשיר כזה מוכר להם, ואם כן, איפה ניתן להשיגו. מרנייה הצטייד ברשימת העסקים המתאימים מתוך דפי הזהב והחל `לחרוש` את פריס. כעבור יומיים הוא הודיע לקומיסר שאיש אינו מזהה את המכשיר. אף אחד לא היה מסוגל לומר לו למה זה יכול לשמש. דיובל הורה לו ללכת לשוק הפשפשים ולעבור מחנות לחנות. בינתיים הוא עצמו הלך לראיין עוד שנים שלושה אנשים ששמותיהם הופיעו בפנקס הטלפונים של אלייה. אחר כך הלך לחקור את כל מי שרק ניתן לאורך הרחוב בו שוכן משרדו של אלייה, שמא מישהו זוכר רכב, אולי מסחרי, שחנה ליד הבניין באותו יום מסוים. איש לא זכר דבר, מה גם, הסבירו לו, שמכוניות חונות לאורך המדרכות במשך כל היום. ברגע שמקום מתפנה, מיד תופסת אותו מכונית אחרת, כך שאף אחד לא שם יותר לב לזה. גם אחרי שהמפקח סרק את כל שוק הפשפשים של פריס ללא כל תוצאה, עדיין לא אמר הקומיסר נואש. `אף פעם אין לדעת מניין באה הישועה` אמר לעצמו. כמה פעמים במשך הקריירה הארוכה שלו, קרה שלאחר שהתייאשו ממקרה מסוים, לפתע צץ אלמנט חדש והבעיה נפתרה. אולי גם כאן יהיה לו מזל כזה.
 
     המטוס של איר פראנס נחת בשדה התעופה מהרבאד ( MEHRABAD ) בטהראן.
מרטין ופטריציה נסעו במונית למלון ESTEGHLAL     בצפון העיר שם הזמינו לעצמם שני חדרים סמוכים. היה זה מלון מפואר בנוי בצורת שני מגדלים, עם כחמש מאות חדרים, ברכת שחיה, מגרש טניס, סאונה וכל השירותים המודרניים שאפשר לצפות במלונות פאר במערב. עוד בפריס, כשדנו בהזמנת המלון, עלתה השאלה האם הם יגורו בחדר אחד. שניהם היו תמימי דעים שבמדינת אייטוללות, בה הנשים הולכות לבושות בגלימות שחורות כשפניהן רעולות, לא כדאי להסתכן, כי הרי הם לא מופיעים כזוג נשוי. פטריציה לא חיפשה בן זוג ליחסי מין והנושא לא העסיק אותה. מרטין היה מאוהב באן, ולא היו לו כל כוונות רומנטיות בנסיעה זו.
 
     סר סדריק החליט שעליו לפגוש את רוזטי במילאנו כי אי אפשר לדבר בטלפון על נושא מיזעור המכשיר לשיבוש שידורים, שהם כינו בשם `פגניני`. קודם ניסה לתפוס את רוזטי ברומא, אבל הסתבר שהוא במילאנו. הם קבעו להיפגש למחרת. לאחר שסיים את יתר התחייבויותיו, הוא טס ישר מבריסל למילאנו. הפגישה הייתה לבבית מאוד, כתמיד. סר סדריק כבר סיפר לרוזטי בטלפון שהיה ניסוי עם המכשיר שלו ושהוא הצליח. רוזטי רצה לשמוע יותר פרטים.
     "חששנו ששיתוק כל אמצעי התקשורת בעיר כלשהי, יעורר סערה ציבורית, אולי ועדת חקירה. לכן בחרנו בעיירה אמנם קטנה וחסרת חשיבות, אבל שיש בה לפחות שני מלונות. הושבנו בהם שני אנשים, הראשון עם המכשיר שלך והשני לדיווח על התוצאות. הכל פעל כפי שתיכננת." רוזטי האזין בעניין הולך וגובר. הוא שאל:
     "הטלויזיה המשיכה לפעול?" סר סדריק השיב:
     "המסך לא שובש אבל הקול נדם`, הטלפון לא פעל, הסלולרי מת, הרדיו נדם. זה מספק אותך?"
     "ואיך הגיב הציבור?" שאל רוזטי.
     "אתה יכול לתאר לעצמך: כולם רטנו, קיללו: `שוב הזונות האלה...`, אלא שהבחור שלנו קיבל הוראה להפסיק את פעולת המכשיר כעבור דקה. ברגע שהכל חזר לקדמותו, כולם נרגעו כבמטה קסמים. מישהו אמר: `בטח הפרעה אטמוספרית.`.      
     רוזטי שמח לשמוע את הפרטים המבצעיים. סר סדריק העלה את האפשרות למזער את המכשיר כדי להקל את הכנסתו לתוך ארצות היעד. רוזטי אמר:
     "כאשר בניתי את המכשיר הראשון ששלחתי לך, נקודה זו לא עמדה לנגד עיני. להיפך, חשבתי שמכשיר ביתי, שאפשר למצוא בכל מטבח, לא יעורר חשד. אבל עכשיו, שאתה מעלה אותה, אין לי בעיה להקטין את המכשיר עד לגודל של טלפון סלולארי, אפילו קטן, שאפשר להחזיק בתוך כף היד. אפשר גם בכלים אחרים, למשל מכונת גילוח חשמלית, מצלמה קטנה, מה שתרצו." סר סדריק התלהב:
     "אם תצליח לעשות את זה יהיה בכך הישג עצום, כי אז גם לא חייבים למצוא דירות וחנויות בהן המכשיר יוצב. יוכלו אז להחביא אותו בכל מיני חורים, כוכים, שיחים ומה לא. זו תהייה תרומה גדולה לעניין שלנו." רוזטי אמר:
     "לא חשבתי כלל על הצד המבצעי. אני אעבוד על זה. זה לא צריך לקחת הרבה זמן. ברגע שזה יהיה מוכן, אתקשר אליך." סר סדריק מיהר לומר:
     "מוטב שלא תתקשר אלי. קבענו לעצמנו כללי ביטחון: אני אתקשר אליך מטלפון ציבורי, נאמר, בעוד שבוע. שבועיים?"
    "אתם חכמים וזהירים. אני אוהב את זה. נאמר כעשרה ימים," אמר רוזטי. שני הידידים נפרדו בלחיצת יד חמה ואיחלו זה לזה הצלחה.
 
     הקומיסר דיובל היה מתוסכל. המפקח מרנייה לא הביא שום תוצאות מיום שלם של חיטוטים בשוק הפשפשים. כשם שידע היטב להפעיל את הכפופים לו, מבלי להתחשב בבעיותיהם האישיות, הכל כמובן לשם השגת המטרה, כך סלד מלהיעזר במכרים ובידידים. אבל הפעם, חשב, כנראה שלא תהייה לו ברירה והוא החליט לפנות למכר וותיק שלו, מוריס לבלאן ( Maurice Leblanc), מהנדס אלקטרוניקה שניהל מעבדת תיקונים פרטית ברובע התשע-עשרה. אבל אליו לא היה טעם לבוא עם צילומים. צריך להביא את המכשיר עצמו. וזה קצת יותר מסובך. יש רוטינה ביורוקראטית כדי להוציא מוצג ממחסן הארכיון. אבל הוא כבר יחשוב על משהו.
 
                                                40
 
     אחרי ארוחת הערב עלו מרטין ופטריציה לחדריהם, עמדו רגע לפני הדלתות הנעולות, הביטו זה בעיני זו במבט קצת מחוייך, ברכו איש את רעותו בברכת `לילה טוב` ופרשו לחדריהם.
     למחרת בבוקר הם ירדו לחדר האוכל ונהנו מארוחת בוקר דשנה. לאחר זאת ניגשו אל הדלפק ונרשמו לסיור מודרך בעיר, שאמור היה לצאת תוך חצי שעה.
     באוטובוס הקטן היו רק כמה זוגות והמדריך דיבר אנגלית רהוטה. הוא הוביל אותם למוסיאון אוצר המלוכה, ששכן מאז ומתמיד בבניין הבנק המרכזי של הממלכה בדרום העיר, ובו מוצגים אוצרותיו ותכשיטיו של בית המלוכה האיראני לדורותיו. היו אלה אוצרות עוצרי נשימה שספק אם יש להם אח ורע במקום אחר בעולם. בדרכם לשם עברו ברחובותיה המרכזיים של טהראן ובעיקר בשדרה הרחבה ששמה שונה מ`שדרות פחלווי`  ל`שדרות ואלי-עצר` (Wali Aasr) הוא `האימאם הנעלם` (The missing Imam), תוך שהם חשים בשוני העצום בין הצפון העשיר והמודרני לבין דרום העיר העתיק, על נופיו האנושיים השונים כל כך מאלה שבצפון. הצבע השחור של הצ`אדור (Chador), זו הגלימה המכסה את נשות איראן מכף רגל ועד ראש, שלט בכל. פה ושם נראו סיורים של משטרת הצניעות שהקפידו לעכב נשים שנהגו ב`הפקרות` בהרשותן לקבוצת שיער קטנה לבלוט מעט מתחת לאותו צ`אדור. במקרים אחדים גם עצרו נשים כאלה. בתום הסיור עלו שוב לצפון העיר לביקור בארמון ניאוראן (NIAVARAN), מקום מגוריה של משפחת המלוכה, ארמון שהמשטר החדש הפך לאתר לעלייה לרגל על מנת להראות לעולם כולו את שחיתותה של משפחת המלוכה, טרם המהפכה האיסלאמית. בדרך הם עברו ליד מתחם השגרירות האמריקאית. המדריך לא עצר, רק האט את מהירות הנסיעה כדי להסביר שמתחם זה נכבש על ידי משמרות המהפכה הצעירים והפך למוסיאון המהפכה האיראנית. המדריך הדגיש ששם היה `קן המרגלים האמריקאים`.
     לארוחת הצהרים הם נלקחו לאחת ממסעדות ה `צ`לו-קבאב` (Chelou Kebab) - המאכל הלאומי האיראני. זו הייתה אחת המסעדות המפורסמות בעיר ששכנה לא הרחק ממלונם. אחרי הארוחה הנהדרת, הם הוסעו לביקור החובה בבזאר המפורסם של טהראן, המדהים בגודלו ובעושרו. מאז ימי השאה הוא שינה את פניו והיום הוא עמוס יותר מכל בסחורה סינית. בבזאר אין ספור סימטאות, דוכנים וחנויות מכל הגדלים, מבחר עצום של תכשיטי זהב, שטיחים, דברי הקרמיקה הפרסית המפורסמת ובעיקר - המוני המבקרים הנדחקים לסימטאות. זהו רובע ענק, כעין עיר החיה את חייה שלה, ללא קשר לנעשה מחוץ לתחומיה. הם התפלאו למצוא דוברי אנגלית רבים, תוצאת גולים איראנים רבים בארצות הברית ובאנגליה שחזרו למולדתם. פה ושם הם קלטו שבאיראן יש שני צבאות, שתי ימיות ושני חילות אויר! הייתכן? הוסבר להם שהאחד הוא הצבא המסורתי של המדינה ואילו השני הוא צבאן של `משמרות המהפכה` שהוקמו על ידי האייטוללה חומייני כדי לשמור על המהפכה, אך למעשה השתלטו על המדינה ועל כלכלתה. התייר המערבי מסרב להאמין שיש אפילו עוד צבא אחד, השלישי במספר: `צבא עממי` שאינו לובש מדים ותפקידו להשליט סדר בעת מהומות והפגנות. המדריך, שהיה עד לשיחות הצד האלה בין התיירים לבין עצמם, התריע בפניהם שמוטב לא לעסוק בשאלות כאלה, ומה גם  בבזאר...
     לקראת סוף הסיור, הוביל אותם המדריך לראות את המסגד הענק שהוקם סביב קברו של מנהיג המהפכה האיטוללה עוזמה חומייני, מייסד הרפובליקה האיראנית האיסלאמית. המיבנה הענקי מרשים מאוד. יותר מכך נדהמו לראות את אלפי האנשים העולים לרגל לקבר ונתלים על סורגי הזהב המקיפים אותו. בדרכם חזרה למלונם עברו בשדרת הענק החוצה את העיר ממזרח למערב ומסתיימת בכיכר המהפכה ובמונומנט הענקי שנבנה על ידי השאה לרגל חגיגות 2,500 שנה למלוכה האיראנית. זו יצירה ארכיטקטונית נדירה ביופיה שבהקמתה הושקעו מיליוני דולרים. כיכר זו, שנבנתה כדי לפאר את מלכות איראן, הפכה לבמה עליה ניצבים מאות אלפי איראנים השואגים בכל הזדמנות: "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל". רחוב זה, הנקרא כיום `אלגומהוריה אל איסלמייה`, והכיכר הענקית שבקצהו, היו למעשה היעד שלמענו מרטין ופטריציה הגיעו לכאן. 
      מרטין החליט שבעוד יומיים שלושה, לאחר שיסיירו גם בשיראז ובאיספהאן, כפי שהכיסוי התיירותי שלהם מחייב, הוא ישכור מכונית והם יטיילו בסביבת בכיכר הזאת כדי ללמוד אותה מקרוב.
     במשך כל הסיור, מרטין ופטריציה השתדלו להתנהג באופן קורקטי. הם דאגו מראש שלבושם יהיה צנוע. פטריציה לבשה חצאיות עד מתחת לברך ושניהם הופיעו בחולצות או בז`קטים עם שרוולים, ולא הפגינו יחסים הדדיים, שעלולים להיראות כבלתי צנועים בעיני המקומיים.
 
     האדמירל בדימוס פטריק סטון, כיאה לאדם ששירת כל חייו את ארצו במסגרת צבאית נוקשה, ולמרות שהיה גימלאי מזה שנים רבות, התייחס ברצינות ובמסירות מרבית לכל מה שלקח על עצמו לעשותו. מאחר שאן העבירה לידיו את המושכות, הזניח עיסוקים אחרים שלא נזקקו לטיפול מיידי, ונרתם במרץ לענייני `העמותה`. האדמירל חשש שה`אבנים` הן לא כל כך שימושיות, כי לא ניתן לפזר אותן על פני שטח סלול כמו כביש או מגרש מסדרים, אלא רק בשדות, גינות ובקושי דשאים. שטחי האימונים של אל-קעידה לא כל כך העסיקו אותו כרגע, כי מלכתחילה לא העריך את יעילות פיזור האבנים בשטחי האימונים הללו. לא זו בלבד: הוא חשש שגם הדשן מתאים רק לדרכי עפר. ברור שלפני מצעד צבאי יטאטאו את הכבישים והכיכרות, והדשן, אם יפוזר, יסולק. חייבים לתת את הדעת על כך ולשכלל את האמצעים. אחרי ששוחח בטלפון עם ג`ון לסטר, התקשר אל ידידו מהמבורג, גוסטב למקה. הוא רצה לראותו בהקדם והם קבעו פגישה כעבור יומיים. הוא חישב שבמשך השבוע הקרוב אין טעם לזמן ישיבת מטה, כי סר סדריק מטפל בענייניו ואמור לנסוע לאיטליה, אן צריכה להישאר `על אש קטנה` ואילו מרטין ייעדר לפחות שבוע.
 
 
                                                41
 
     הקומיסר דיובל הכין מסמך לפיו פריט מסוים דרוש לשם השוואה עם פריט אחר וצוין מספרו הסידורי של המכשיר שבו התחשמל הפרופסור אלייה. המחסנאי לא ראה בכך שום בעיה ומסר את המכשיר למפקח מרנייה שהכניס אותו לתוך קרטון.
     דיובל צלצל אל ידידו הוותיק לֵבְּלָאן ושאל אם יוכל להיעזר בידע שלו. לבלאן ראה בכך כבוד גדול: אם פליקס דיובל, הקומיסר האימתני, האיש שפתר יותר מקרי רצח מכל איש משטרה אחר בפריס, מבקש את עצתו, סימן שיש בעיה רצינית. הוא הזמין אותו לבוא בכל רגע שירצה. דיובל אמר שזה הרגע.
     "מה מביא את האיש הגדול אלי?" שאל לבלאן בחיוך רחב, בהושיטו את שתי ידיו לקראת הקומיסר, כמי שמתכוון לחבקו. דיובל הסתפק בלחיצת יד חמה. הם נכנסו למשרדו של לבלאן ודיובל העמיד את הקרטון על השולחן. הוא שאל את ידידו אם העסקים בסדר, והבריאות...פתח את הקרטון, הוציא את המכשיר ובלי הקדמות כלשהן שאל: 
     "הבט! מה זה?"
     לבלאן הסתכל על המכשיר במבט אדיש, סובב אותו הנה והנה, הפך אותו על צידו והביט תחתיו, אחר כך שילב את זרועותיו על חזהו והמשיך להביט במכשיר במשך כדקה או שתיים. ולבסוף אמר:
     "זה מזכיר מעין מדיח כלים עתיק יומין חסר חלקים חיוניים. זה לא אומר לי שום דבר. מה זה צריך להיות?" דיובל הגיב בחיוך עצוב:
     "בשביל זה באתי אליך." לבלאן גרד את סנטרו ומילמל:
     "אין לזה מנוע, אין לזה אבזרים שמסוגלים לבצע עבודה כלשהי, או להשמיע איזה שהוא צליל. זה שום דבר. זה לא משמש לכלום. חוץ מזה ששמתי לב שהחיבורים החשמליים הם כאלה, שאם תחבר אותו לחשמל, אז מי שיגע בו יתחשמל במקום. איפה מצאת את זה?"
     "אומר לך את כל האמת, ושזה יישאר בינינו, כי תיק החקירה הזה נסגר. אבל אני עדיין לא באתי על סיפוקי, אם אתה מבין מה שאני רוצה לומר בזה."
     "הבנתי." השיב לבלאן בחיוך ערמומי.
     "זה המכשיר שחישמל והרג את הפרופסור אלייה, אם זכור לך."
     "מה זאת אומרת? אצלו למדתי את המקצוע שלי. הוא היה איש נהדר."
     "ובכן, זה המכשיר שהרג אותו, ואיש אינו יודע מה זה ואיך זה הגיע לשולחנו. אמרו שאולי הוא רצה לפתח משהו חדש... וקרה אסון. והם סגרו את התיק. מה אתה אומר?"
     "אני? פרופסור אלייה לא היה עושה טעות כזאת. אני מתכוון – הוא לא היה נוגע במכשיר כזה. אצלו הבטיחות עמדה מעל לכל. הוא היה אומר לנו, הסטודנטים שלו, `אל תשכחו שחשמל, בנוסף לברכה הגדולה הטמונה בו, יכול להרוג. תמיד תבדקו את החיבורים לפני שאתם מחברים מכשיר לא מוכר לכם לזרם חשמלי!` וכך אני נוהג כל חיי. בשום אופן זה לא נראה כמשהו שהפרופסור רצה לפתח. בשבילי זה נשמע כמו בדיחה, אם זה לא היה כל כך טראגי." דיובל הרצין מאוד:
     "אם אני מבין אותך היטב, אתה רוצה לומר שלא ייתכן שפרופסור אלייה השתמש בחפץ העומד כאן לפנינו כדי לפתח משהו חדש?"
     "בהחלט כן!"
     "האם יהיה זה הסבר מתקבל על הדעת שמישהו שם לו את זה על שולחנו ללא ידיעתו, והוא נגע בזה במקרה? או נאמר רצה לסלק את זה מהשולחן? או דבר דומה?"
     "מתקבל על הדעת. ולא מצאתם טביעות אצבעות?"
     "לא היו שום טביעות אצבעות. חוץ משתי ידיו של אלייה, כמובן."
     "ועל התקע?"
     "זהו! על התקע לא היו שום טביעות. ואתה בוודאי מבין את המשמעות."
     "ובפנים? חיפשתם טביעות אצבעות גם בפנים? אני שואל מפני שבזמן שבנו את ה...קליפה הזאת, המיכל, היו צריכים להחזיק בידיים את חלקי הפח. לפעמים יכולות להישאר טביעות גם בחלקים פנימיים." הקומיסר כמעט הזדעזע. הוא היה בטוח ששם לא בדקו. שאלתו האחרונה הייתה:
     "מכל מה שראית, היית מהמר על רצח?"
     "אם לשפוט רק לפי המכשיר, והיעדר טביעות על התקע, ואת יתר הפרטים אינני יודע, זה מריח מרצח." 
     "זה מה שחשבתי מלכתחילה. אבל אנשי החוק החליטו שאין ראיות וסגרו את התיק תחת הכותרת: `תאונת עבודה`. אבל אני לא יכול להירדם עם זה. עכשיו אתה מבין מדוע באתי אליך?"
     "ועוד איך!"
     "אני מודה לך מאוד. חיזקת אותי. אני ממשיך."
     רק אז עברו לנושאים אישיים, על המשפחה והילדים וכל זה, עד שהקומיסר ארז את המכשיר והלך.
     ברגע שדיובל הגיע למשרדו, הוא שלח את המפקח מרנייה למעבדה עם הוראה לחפש טביעות אצבעות בחלקיו הפנימיים של המכשיר, `גם אם יהיה צורך לחתוך את הדפנות!`.
                                                                                    
      היחסים בין פטריציה לבין מרטין היו חבריים וקורקטיים בהחלט. הם בילו יחד את כל הימים בסיורים, בארוחות, בלובי של המלון, ונפרדו רק כאשר פרשו לחדריהם. מרטין היה ג`נטלמן מושלם. הוא התייחס אליה בידידות ובחביבות. הם שוחחו על כל נושא אפשרי, מלבד על אהבה או על יחסי מין. לפטריציה לא היו שום מחשבות צדדיות. מאז התגרשה מבעלה, שדיכא בה כל רגש אהבה או תשוקה, היא לא איפשרה לאף גבר לקשור עמה יחסים מעבר לידידות רגילה. בעיניה, מרטין היה אמנם גבר מעניין ובעל מעלות רבות, אבל היא ראתה בו יותר מעין ממונה עליה, שהיא חייבת למלא את הוראותיו, בתוך המסגרת אליה שניהם משתייכים.
     כל הזמן הזה מרטין הוא זה שהיה בבעיה. פטריציה הייתה בהחלט בחורה יפה ומושכת. אילו היה זה לפני שהתאהב באן, התנהגותו כלפיה הייתה שונה לגמרי. הוא כבר היה מוצא את הדרך לשעשע אותה, להתבדח, לרדת לבר ולשתות משהו, ומחזר אחריה. אולי אפילו היה מסוגל להתאהב בה. אבל אחרי אן, הוא לא חיזר יותר אחרי בחורות. משהו נרגע בתוכו. אולי הגיל והשובע מחיי רווקות? אולי הרוך והבשלות שגילה פתאום באישה המיוחדת הזאת? הוא לא ידע להסביר לעצמו, אבל רגש זה היה טבוע בכל נימי נפשו. אמנם הם לא היו נשואים, עניין זה לא הוזכר ביניהם אף פעם, אבל הוא חש אליה נאמנות שלא היה מוכן להפר.   
   
     האדמירל פגש את גוסטב למקה בהמבורג, וכדרכו, הזמין אותו למקה למסעדה `שהוא גילה רק לפני שבוע ושיש שם מעדנים קולינאריים צרפתיים יוצאי דופן, שבשום מקום אחר אין מוצאים`. האדמירל, שהיה חובב גדול של מזון משובח, שמח כמובן להזמנה. המטבח היה בעיקרו צרפתי: שבלולים (escargots), שוקיים של צפרדעים (cuisses de grenouilles), כבד אווז שמן (foie gras) וכל מעדן שאפשר למצוא במסעדות היוקרה של פריס. גם היינות המובחרים התואמים לכל מנה היו בנמצא. אכן זלילה של ממש. וכמובן, בין מנה למנה, גם שוחחו בענייני העמותה.
     "אומר לך מה מטריד אותי בקשר עם ה`דשן` אמר האדמירל. למקה נדרך. האדמירל המשיך: "אם רוצים לעצור שיירה שנוסעת על כביש אספלט, אין טעם לפזר עליו דשן. אם מדובר במצעד צבאי חגיגי, לבטח יעבור מטאטא מכני ויפנה כל לכלוך מעל לכביש." בהבעתו של למקה ניכר צער רב. הוא כיווץ את שפתיו ומבטו קפא על כוס היין שלו. האדמירל לא נע ולא זע, כדי לא להסיח את דעתו של הממציא. הוא חיכה בסבלנות כי האמין שהאיש הוא בעל חוש המצאה מעולה ורק צריך לתת לו את הזמן הדרוש בכדי למצוא פתרונות. לבסוף למקה כמו התעורר ואמר:
     "חשבתי בכיוון של נוזלים. ריסוס או המטרה על השטח. אבל אינני רואה עדיין נוזל שלא יתחיל להתאדות מייד. אולי משהו צמיג. או אולי, יותר טוב, שיתייבש וישאיר מעין ציפוי דקיק על הכביש. אחר כך הוא יתחיל להתאדות רק בהשפעת הגזים שיפלטו עליו כלי הרכב. זה יכול להיות משהו טוב. אבל זה עדיין רק רעיון. צריך לעבוד על זה. לנסות ולנסות ולנסות. כמה זמן יש לכם?"
     האדמירל כבר חשב בכיוון המבצעי: איך מפזרים או מרססים נוזל על מסלול של נאמר מאות מטרים, יום או יומיים לפני מצעד ממלכתי. זה בוודאי יספיק כי כבר בקטע הראשון כלי הרכב ייתקעו. אבל הביצה עוד לא נולדה. נחכה ונראה. הוא אמר:
     "קח את כל הזמן הדרוש לך. הרי בלי החומר לא נוכל לעשות דבר."
     "אני ארתם לזה מיד. אצלצל אליך. לא! אמרת שלא אצלצל. טוב, תתקשר אתה אתי בעוד, נאמר שבועיים מהיום. בסדר?"
     "בסדר גמור," אמר האדמירל. ואחרי ה`שנאפס` הם נפרדו.
   
      בבתי הספר הייתה חופשה של כמה ימים ואן ניצלה הזדמנות זו כדי לנסוע עם בנה
ובִתה לבקר את הזוג דיופרה, הורי בעלה, בדרום צרפת. היא הרגישה צורך עז להתרחק מפריס וכל הדאגות שחנקו אותה. כשתחזור, בעוד יומיים שלושה, תחשוב איך להתקשר עם בולנז`ה, ובעיקר איך להיפגש איתו. הילדים שמחו מאוד לרעיון. עבור צעירים, כל נסיעה היא חגיגה, מה גם ביקור אצל הסבא והסבתא הצרפתים שלהם שאין כמותם לפינוק נכדיהם. הסבתא בישלה לכבודם מאכלים צרפתיים שהם כל כך אוהבים, ומנות אחרונות המזילות ריר אם רק חושבים עליהן. הם גם נהנו ממזג האוויר הנעים של דרום צרפת. גי יצא לשחק עם הסבא בכדורים (petanque) וז`ולי, ניהלה שיחות ארוכות עם אימה ועם סבתה והתעקשה לעזור לסבתה במטבח, ובהזדמנות זו ללמוד משהו מאמנות הבישול שלה. אן התבטלה, קראה קצת, טיילה בסביבה, והשתדלה לא לחשוב על הבעיות שמפניהן `ברחה` מפריס. אבל טבע האדם לא תמיד מציית לכוונות הטובות: מדי פעם עלה עניין החקירה, ומדי פעם – מרטין. היא אהבה אותו בכל נפשה ולא יכלה להתכחש לכך. הקנאה, הכעס, התסכול, הכל נשאר כשהיה. אבל האהבה... האהבה תקעה שורש ולא הרפתה. וכעת, לא מעט באשמתה היא, מרטין מבלה בנעימים עם אישה אחרת בארץ רחוקה. אן חשה כאילו הניחו לה מגהץ חם על החזה.
    
     היום הבא היה מיועד לנסיעה לאיספהאן, חוליה חשובה לכל תייר המכבד את עצמו לבקר בה. העיר נמצאת במרחק של כשלוש מאות וחמישים קילומטר דרומית מטהראן ואפשר לנסוע אליה באוטובוס או לטוס בקו הפנימי של חברת `איראן אייר`. לאחר התייעצות עם פקיד המלון, הם קבעו לנסוע לאיספהאן באוטובוס, לבקר בעיר, ללון בה במלון המפואר `שאח עבאס`, אחד מסמלי העיר שהומלץ להם, ולמחרת בבוקר להמשיך בטיסה לשיראז ולבקר גם בפרספוליס, הנמצאת בקרבתה. גם בשיראז הוזמן עבורם מקום במלון. אחר כך יחזרו לטהראן בטיסה. והם יצאו לדרך.
     איספהאן היא עיר גדולה של כמיליון ורבע תושבים שבשעתה הייתה בירת איראן. היא מבורכת במונומנטים נהדרים, ייחודיים ביופיים: זוהי הארכיטקטורה הפרסית העתיקה במיטבה.
      שיראז, עיר של כמיליון תושבים, נחשבת לעיר `פיוטית`: שני המשוררים המהוללים של איראן יצאו ממנה. וגם כאן, כמובן – הבזאר, פנינה בפני עצמה, שם קנה מרטין תליון יפה מזהב כמזכרת שיביא לאן מנסיעתו. מתוך מעין צניעות, הוא עשה את זה ברגע שפטריציה הייתה עסוקה בתוך חנות ממול בעמידה על המקח על צמיד שרצתה לקנות. זה היה די והותר ליום אחד והם דחו את הביקור בפרספוליס ליום המחרת.
     פרספוליס נוסדה בשנת 500 לפני הספירה על ידי דרייווש (Darius ) ועל ידי אחשורוש (Xerxes) אחריו. היא משתרעת על פני שטח עצום ויש בה אין ספור אתרי עתיקות שכל אחד מהם מעורר סקרנות. אין אפשרות להספיק לראות את כולם, אפילו אם נשארים כמה ימים.
     הם חזרו לטהראן מלאי רשמים וזיכרונות מהסיור החלומי הזה, שלמעשה לא היה לו קשר למשימה שעבורה הגיעו לכאן, חוץ, כמובן, מההכרח לנהוג ככל התיירים, שהרי לא יעלה על הדעת שאנשים יגיעו ממרחק גדול כמו מאנגליה ויישבו להם בטהראן שבוע ימים מבלי לבקר באתרים שמצווה על כל תייר לבקר בהם. אבל הם לא הצטערו על אף רגע מהטיול ופטריציה צילמה מאות תמונות.
     כעת התחיל הסיור המבצעי האמיתי שלהם. הם שכרו מכונית ויצאו לטיול בסביבות העיר. ראשית כל נסעו לשדה התעופה, ובדרך עברו לאורך הרחוב הרחב `אלגומהורייה אל איסלמייה` בואך לרחבה העצומה המיועדת לאירועים הממלכתיים. כאן השקיף מרטין על הסביבה, לראות מה המרחק מן הכיכר עד הבתים הראשונים מעבריה השונים, האם יש עצים, שיחים, דשאים, גדרות חיות, פתחי ביוב, כוכים, כל פרט שיכול לסייע מאוחר יותר בתכנון הפעולה. הוא נסע לאורך קטע של הרחוב ומדד במד אוץ של הרכב את אורכו עד תחילת הכיכר, את אורך הכיכר, ושוב את קטע הרחוב בהמשך, שסביר שעד שם יגיע הקהל. אותה שעה צילמה פטריציה כל מה שאפשר היה.
     נשאר להם עוד יום לבלות בטהראן, בתום שבוע להיותם באיראן. הם החליטו לחזור לבזאר, לטייל לאורכו ולרוחבו ואולי גם לקנות מזכרות מעניינות. פטריציה התמקדה על תכשיטים ועל צעיפים. מרטין התעניין בפגיונות מזרחיים משובצים אבנים צבעוניות, אך לבסוף לא קנה דבר, כי לא ראה מה יעשה בזה.
     למחרת בבוקר יצאו חזרה לפריס. משדה התעופה מרטין התקשר אל האדמירל, הודיע על שובו והם קבעו סידורי קשר לקראת ישיבת מטה.
 
     תשובת המעבדה הייתה פורמאלית: בחלקיו הפנימיים של המכשיר נמצאו טביעות אצבעות של שני אנשים שונים, אבל אף אחד מהם אינו מופיע במאגר טביעות האצבעות של משטרת צרפת. הקומיסר דיובל שמח לעובדה שידידו לבלאן צדק בהערכתו שיש סיכויים למצוא טביעות אצבעות גם בחלקו הפנימי של המכשיר, אבל עכשיו לך ותדע למי הן שייכות. על כל פנים, אם אין הן מופיעות במאגר, פרוש הדבר הוא שהן שייכות לאנשים שלא הסתבכו עם החוק בצרפת, או שהם כלל לא צרפתים, כלומר זרים. הוא היסס אם לפנות שוב אל עמיתו מעבר לתעלה. עצם המחשבה נראתה לו מוגזמת, כי באופן אינסטינקטיבי הוא התכוון לבדוק שמא אחת הטביעות מתאימה לסר סדריק נורטון. אבל הוא לא האמין שאיש כל כך מכובד וכל כך מבוגר יטפל בפרט טכני כזה, שהוא עניינם של טכנאים. הוא היסס אך עדיין לא פסל את הדבר באופן סופי. `נישן על זה` אמר בלבו.
 
                                                42
 
 
     הישיבה הבאה נערכה שוב בבריסל, בסוויטה של האדמירל. כולם הגיעו ברווחי זמן של דקות. כשמרטין נכנס, כולם כבר ישבו בחצי מעגל. הוא עבר מאחד לשני ולחץ את ידיהם. אן הושיטה לו יד רכה ולא הביטה ישירות בעיניו. כמובן שלא עלה על דעתו בפורום זה לנשק אותה. האדמירל הגיש משקה לכל אחד לפי בחירתו ואן פתחה:
     "יש לנו היום על הפרק מספר נושאים: הראשון יהיה דיווחו של מרטין על הסיור באיראן. אחריו נשמע מפי סדריק על פגישתו עם רוזטי. האדמירל ידווח לנו על שיכלול אפשרי בדשן על ידי גוסטב למקה. נזכיר שוב את נושא ההאקר לחדירה למחשבים. נסיעתו של מרטין לקוריאה אינה זקוקה לאישור נוסף: כשהמועד שנקבע עם המבריח יגיע, תצאו לדרך. באשר לי, לא אוכל עדיין לדווח על הלוויין כי מר בולנז`ה היה בחופשה. רשות הדיבור למרטין."
     "מאחר שנאלצנו, פטריציה ואני, להתנהג כתיירים, סיירנו גם באתרי החובה שמחוץ לטהראן: איספהאן, שיראז וכמובן פרספוליס. לא אדווח על כך, ורק אומר שאיראן היא ארץ יפהפיה וחיים בה אנשים חביבים ואדיבים. ואז מבינים כמה חבל שאנשים אלה נשלטים על ידי סוחרי דת חסרי מצפון. באשר לנושא שלנו, מבלי שנחפש, מדריך התיירים הוביל אותנו לאזור בו נערכים האירועים הממלכתיים הגדולים. מדובר על רחבה מלבנית שאורכה הוא כשש מאות מטר ואת רוחבה אני מעריך בכשני שליש מזה. אותה חוצה רחוב ראשי רחב ידיים, ששמו `אלגומהורייה אלאיסלמייה` שפרושו: הרפובליקה האיסלאמית. ברחבה והרחוב יכולים להתקהל הרבה מאות אלפי אנשים. כל זה נמצא מחוץ לעיר, בדרך לשדה התעופה, ולא באזור עירוני בנוי, כך שלא פשוט יהיה, למשל, למצוא מקומות להציב בהם את המכשירים האלקטרוניים לשיבוש השידורים. הדבר השני שהטריד אותי הוא הדרך בה נכניס את החומרים שלנו לתוך המדינה ומי יאכסן אותם, ואחר כך מי יפזר דשן או אבנים, מי יסתיר את המכשירים האלקטרוניים, מי יחדיר אפונים למחנה צבאי? ובקיצור: מי יבצע את העבודה? שמנו לב, והדבר נשמע גם במידה מסוימת מתוך דבריו של מורה הדרך בסיור המודרך, שקיימת בציבור ביקורת רבה על המשטר. אנו לומדים זאת גם מתוך התקשורת. משום כך חשבתי שלא תהיה לנו ברירה אלא לקשור קשרים עם מהגרים איראנים באירופה, וזאת לשתי מטרות: ללמוד מהם קצת יותר על מה שקורה שם מאחורי הקלעים, וכן כדי לנסות להגיע דרכם אל מתנגדי המשטר באיראן עצמה, בהם אולי נוכל להיעזר לביצוע מטרותינו."
האדמירל שאל:
     "איך נעשית ביקורת הדרכונים ובדיקת החפצים האישיים של הנוסעים?"
     "רגיל בהחלט. לא היו שום תופעות חריגות. לא חיפשו בחפצים האישיים שלנו וגם לא ראיתי אצל אחרים. אמנם שמתי לב שגברים עומדים במקומות שונים וצופים בנכנסים. אי אפשר לומר בוודאות שאלה אנשי ביטחון. הם יכולים להיות גם סתם אנשים שמחכים לבן משפחה או אורח שאמור להגיע. אני נוטה לומר שאלה אנשי ביטחון." אבל הזרים בולטים מאוד בשטח. כל הנשים האיראניות מכוסות באותו בגד שחור ודוחה שנקרא צָ`דור, המכסה לא רק את פניהן אלא את כל ראשן ואת כל גופן עד לסוליות נעליהן. הזרים לבושים באופן שונה מהמקומיים. זר אינו יכול להסתובב בשום מקום, מבלי שהקהל יעקוב אחריו בעיניו."
      כולם הקשיבו חמורי סבר. לפי דיווחו של מרטין, נראה בבירור שתיירים לא יוכלו לעשות את הפעולות האלה.    
     "רבותי," אמרה אן, "המסקנה הישירה היא שעלינו לחפש קשרים עם גולים איראניים. מוטל על כל אחד מאתנו להתחיל להתעניין בנושא. אני מזכירה: אין להקים קשר ללא אישור פורום זה."
 היא סימנה לסר סדריק שידווח. הוא פתח:
     "פגשתי את אמיליו רוזטי במילאנו. הוא איתנו בלב ונפש. הסברתי לו את הבעיה שלהיסחב עם מכשיר ביתי כמו מיקסר או פוּד-פּרוסֶסור (food processor ) זה מסרבל את הפעולה. שאלתי אותו האם הוא יכול למזער את המכשיר. הוא צחק והסביר לי שלִבו של המכשיר הוא טרנזיסטור קטנטן שאפשר להכניסו לתוך טלפון סלולארי, מכונת גילוח, מצלמה וכדומה. הוא הכניס אותו למיקסר כי חשב שזה טבעי שבמטבח יעמוד אביזר כזה. הוא הבטיח לעבוד על זה. אתקשר אליו בעוד כשבועיים וייתכן שכבר תהיינה תוצאות."
     מרטין הגיב שזה יכול להיות הישג יוצא מהכלל, כי היום לכל אדם יש מכשירים מסוג  זה וגם קל יהיה להסתיר אותם אם נרצה להעביר כמות מסוימת.
     תורו של האדמירל הגיע:
     "הייתי בהמבורג ופגשתי את גוסטב למקה. הסברתי לו את הקשיים שיש מבחינה מבצעית לפזר דשן על משטחים סלולים ובעיקר שהשטח יטוטא לפני האירוע. הוא הבטיח לחשוב על הנושא וכבר במקום הגה רעיון חדש: נוזל שיותז על הכביש ויתחיל להתאדות רק בהשפעת הגזים הנפלטים מכלי רכב. זה כמובן רק רעיון. כדי לממש אותו, אם בכלל, דרוש זמן וניסויים. אני אעמוד איתו בקשר ואם תהיינה תוצאות, אדווח כאן."
     החברים החלו לשוחח ביניהם: הם התקשו להבין איך זה אפשרי, מה גם שריסוסו של  הנוזל על פני השטח יהווה בעיה בפני עצמה. על כך העיר סר סדריק שבערים גדולות יש מכוניות ששוטפות את הרחובות. אם אפשר יהיה לשים יד על מפעיל של רכב כזה, הבעיה עשויה להיפטר. אבל נחייה ונראה.
     ואז האדמירל אמר לפתע:
     "יש לי נכד, בן בני, הוא בן שש עשרה, אם אינני טועה, והוא מתעסק יום ולילה במחשבים. הוריו מיואשים ממנו. אני `אחלוב` אותו בנושא ההאקרים. אם ייצא משהו מזה, אודיעכם."
     "בהצלחה!" אמרה אן.
     ושוב חזר הריטואל הרגיל: אן הזכירה שעד להודעה חדשה אסור להתקשר אליה וכי האדמירל מנהל כעת את העניינים והורתה לצאת בזה אחר זה, כשהיא הראשונה, ושוב מרטין לא הצליח לראותה ביחידות. הדבר ממש שיגע אותו. `איך אוכל ליצור איתה קשר? יש לי כל כך הרבה לספר לה, לשוחח איתה, לפנק אותה. לתת לה את המתנה שקניתי לה בשיראז`. הוא שוב שקל את הרעיון להפר את ההוראה ולבוא אליה הביתה. אבל המסורת והמשמעת הצבאית היו טבועות כל כך עמוק באופיו שהוא לא היה מסוגל לנהוג כך.
     
 
                                                43
 
     לקראת הנסיעה הבאה לצפון קוריאה, היה צורך לרשום חברה מסחרית שתשלח את החומרים אשר יוזמנו על ידי חברה קוריאנית שסינג יספק. מאחר שבית המלאכה, `הרפת`, שימש להם גם כמחסן, החברה תירשם על הכתובת הזאת. פיליפ בראון נשלח לרשום חברה לסחר בינלאומי, פתח חשבון בנק והזמין ניירת עם הלוגו של החברה. כעת, כשמרטין יבקר שוב בסאול, ולפי המצב כפי שידווח לו סינג, הוא יוכל להנחות את סינג להכין הזמנה של סחורות שונות בלונדון ולשגר את ההזמנה בדואר, כך שיהיה כיסוי אמיתי למשלוח החומרים לסאול, שיעמוד בכל מבחן. משם סינג כבר יטפל בסחורה בדרכים שלו ויעביר אותה לצפון קוריאה.
     אך המחשבה על אן לא הניחה למרטין. פתאום הוא נזכר בביקור שלו עם אן ברחוב סנט דניס. הוא נחרד למחשבה שבהעדרו היא עלולה ללכת לשם לבדה. איך בכלל נראה הרחוב הזה? אחרי נסיעותיו הרבות ברחבי תבל והביקורים בערים ובשווקים, מרטין רצה לראות שוב את הרחוב המיוחד הזה.
     ללא כל סיבה מיוחדת, ומאחר שלא היה לו ברגע זה משהו דחוף לעשות, תפש מונית ונסע עד פינת הרחוב. משם הלך ברגל, כמי שמטייל לו לתומו. ליד אחד המלונות פנתה אליו זונה והזמינה אותו לבוא איתה. באופן ספונטאני אמר:
     "לא תודה. אני מחפש את נינט." היא שאלה:
     "נינט השמנה?"
     "לא. הבלונדינית עם זנב הסוס."
      היא הצביעה על אחד הבתים מעבר לרחוב ואמרה:
     "אולי תמצא אותה שם."
     הוא הודה לה והלך לבית שעליו הצביעה. גם שם עמדו בכניסה שלוש או ארבע בחורות כאלה. אבל אף אחת מהן לא דמתה לתיאור של נינט. הוא שאל:
     "נינט איננה?" הן ענו כמעט ביחד:
     "היא עם לקוח." אחת מהן שילבה זרועה בזרועו ואמרה:
     "אבל אני כאן. אתה בא שֶרִי?"
     הוא חייך אליה, הודה לה והסתלק, כשהוא מציין לעצמו את מספר הבית. `אם אן עדיין תרצה לבוא הנה, לפחות לא נצטרך לחפש ולשאול. ובכלל מה פתאום שתבוא לכאן? מה אן חושבת לעצמה? אישה אינה יכולה לבוא הנה!`
    
     לאחר ההרפתקה הזאת, נסע מרטין לשדה התעופה וטס ללונדון, להתחיל שם, יחד עם ספנסר פרטרידג`, בהכנות לנסיעתם המשותפת לקוריאה, זו הפעם השלישית.
    
     מרטין רצה להטיל על עמיתיו במכון הכושר להתעניין בשני נושאים: ראשית לחפש קשרים אל מהגרים מאיראן, במטרה להגיע באמצעותם אל מחתרת איראנית, שבלי ספק קיימת בגולה, וכנראה גם בתוך איראן. הוא הניח שיש מקומות מפגש של מהגרים, מסעדות איראניות, אולי מועדון? צריך רק להתעניין, להתקרב, להקשיב מה מדברים, לנסות לפתוח בשיחה, להביע הזדהות ובעיקר להפעיל את השכל. והדבר השני – למצוא `האקר`, צעיר `חולה מחשבים` שמשתעשע לחדור למנגנונים של מוסדות וחברות, באנגליה וברחבי העולם.
הוא הירהר הרבה בנושא הקשר אל מחתרת איראנית והגיע למסקנה שבחורה יכולה להיות לתועלת בעניין. אולי זוג שיופיע במסעדה, ייראה יותר טבעי מגבר לבדו. הוא החליט לצרף לזה את פטריציה וסימן לעצמו את פיליפ בראון כבן זוגה: `פעם שני אלה היו ידידים טובים. אבל לפני כן אשוחח עם פטריציה שחזרה ללונדון, ואקבל את הסכמתה.` הוא התקשר איתה והם קבעו פגישה בבית קפה.
     במכון הכושר פגש מרטין את ג`והן ואת ג`ורג` והטיל עליהם את המשימה להתעניין ב`האקר`. משם חזר העירה, לפגישה עם פטריציה.
     מרטין פתח ואמר:
     "אני מקווה שהספקת לנוח קצת אחרי הטיול המעייף שלנו." היא צחקה וענתה:
     "חוץ משני ימים מתישים בשיראז ובפרספוליס, לא כל כך התעייפנו. אני חייבת לומר שבמבט לאחור, היה זה טיול מעניין ביותר, בעיקר שאף פעם לא הגעתי לארצות במזרח התיכון או הרחוק. אם תהייה לכם משימה נוספת כזאת, אשמח להצטרף."
     "לצערי, ברגע זה אין לנו משימה בשבילך בסביבה ההיא, אבל לעומת זאת יש לי משימה כאן, בלונדון. רציתי לספר לך עליה ולשמוע האם תהיי מוכנה לכך."
     "גם בלונדון אי אפשר להשתעמם. לונדון היא עולם ומלואו. במה מדובר?"
     "המסקנה שלי מהסיור שלנו בטהראן היא שבכוחות עצמנו יהיה לנו קשה מאוד לפעול שם. אני מתכוון: קודם כל להכניס לתוך המדינה את החומרים והאביזרים השונים שלנו, ושנית, להפיץ את הדברים במקומות הנכונים, ולא אכנס כרגע לפרטים. בקיצור, נזדקק לסיוע של אנשים מקומיים. ידוע שבאירופה, ובעיקר בלונדון, יש ריכוז די נכבד של גולים איראנים. רובם הגדול הם מתנגדי המשטר. ידוע גם שיש להם התארגנויות, חלקן חברתיות וחלקן פוליטיות. אומרים שיש להם גם מחתרת המקיימת קשרים עם תומכיהם בתוך איראן. אנחנו מעוניינים להקים קשרים עם גולים איראנים, במטרה להגיע למחתרת שלהם ולהציע להם שיתוף פעולה. מאחר שהאמצעים שאנו מציעים אינם לוחמניים, יש סיכוי טוב שיסכימו לסייע לנו. הגולים נפגשים במקומות שונים וישנן מסעדות איראניות, שידוע שהן משמשות להם כמקומות מפגש. אנחנו מעוניינים שזוג, גבר ואישה, שלנו יבקרו במקומות כאלה במטרה להתיידד, לקשור קשרים, לשמוע, להביע דעות ובצורה כזאת להקים קשר. כמובן שנשחק את זה לפי ההתפתחויות. בכל שלב ננתח ונחליט מה יהיה הצעד הבא.
האם תהיי מוכנה להיות בת הזוג של אחד מבחורינו?"
     "אם הוא בחור נחמד, אני מוכנה," אמרה בחיוך.
     "לא רק שהוא בחור נחמד," אמר מרטין "אלא שאת גם מכירה אותו. זהו פיליפ בראון, חבר ושותף של אחיך. הולך?" ללא היסוס אמרה:
     "הולך."
     ולא בכדי. זה זמן רב שפטריציה שמה עין על פיליפ בראון. היא הכירה את כל חבריו של אחיה מזה שנים. מבין כולם היה פיליפ זה שמצא חן בעיניה. לא רק בגלל שהיה גבר נאה, אלא מפני שלדעתה הוא היה נעים הליכות והאינטליגנטי ביניהם. לפעמים, באותם ימים, כשבילו בחברותא, שתו, צחקו, סיפרו מעשיות, היא ישבה בצד עם פיליפ והם דיברו על ההצגות האחרונות, על הקונצרט שמתכוננים ללכת לשמוע, על ספרות... הם התקרבו מאוד זה לזו. ואז הופיע משום מקום מלקולם וולס, התלבש עליה בכוח אישיותו המיוחדת והיא כמו הסתחררה, איבדה את כושר שיקול הדעת, נלכדה בקסמיו והסכימה להינשא לו. הייתה זו הפתעה לכל החברים. היה ברור להם שפטריציה ופיליפ הם זוג מהשמיים. ומלקולם, לא רק שהרחיק אותה מחבריה, אלא מיד אחרי החתונה הפך אותה ל`אשתו`, שלפי המושגים שלו צריכה לדאוג לבית, לקנות מזון, לבשל ולחכות לשובו בערב. ובמה שנוגע לאהבה, לרומנטיות, ליחסי מין, הוא הרס כל חלקה טובה. פטריציה החלה להאמין שהוא גדל בין בהמות ולא בין בני אדם. הוא רצה שתשכב איתו בכל רגע שיתחשק לו, `כי הרי זה תפקידה של אשת איש`. הוא בעל אותה ללא כל הקדמה, ומשבא על סיפוקו, הסתובב לצידו ונרדם. ברור שזוגיות כזאת לא יכולה הייתה להאריך ימים. פטריציה ביקשה גט. מלקולם הסכים, אבל תמורת `פיצויים` הולמים. הוא ידע שמשפחתה עשירה מאוד וניצל את ההזדמנות. מובן שאחרי פרשת נישואין כזאת, יחסה של פטריציה אל גברים, אהבה ויחסי מין קיבל מפנה
שלילי. היא התרחקה מהחבורה של ג`ורג`, בעיקר מפני שלא יכלה להביט בעיניו של פיליפ.          והנה כעת, מרטין מגיש לה על מגש של כסף הזדמנות לחדש את יחסיה עמו, מתוקף התפקיד המחייב.
     
                                                44
 
     הקומיסר דיובל לא רצה להיעזר שוב בעמיתו מסקוטלנד יארד, כדי לא להפריז בניצול הקשרים ביניהם. לכן הוא לא יכול היה להתחקות שוב אחר סר סדריק נורטון בהגיעו לפריס ולגלות עם מי עוד הוא נפגש. במקום זה הוא העמיד את המפקח מרנייה בתצפית על ביתה של אן דיפרה, כדי לדעת לאן היא הולכת ועם מי היא נפגשת, מתוך תקווה שהיא תיפגש עם האנגלי הזה מחוץ לביתה, או אולי עם מישהו לא מוכר עדיין. כך הגיע מרנייה בעקבותיה עד תחנת הרכבת הצפונית (Gare du Nord) וראה שהגברת נוסעת צפונה. לאן? אי אפשר לדעת, כי לרכבת כמה תחנות בתחומי צרפת ואחר כך בבלגיה ומשם ממשיכה להולנד. בפעם השנייה היא נסעה דרומה עם שני ילדיה, בן ובת גדולים.
     כאן, בבדיקה שגרתית, הגיע הקומיסר עד למשפחת דיופרה, הורי הקולונל המנוח. `איזה בזבוז משאבים,` אמר לעצמו. אבל לעומת זאת בערה בו הסקרנות: לאן הגברת נוסעת צפונה? היא אמרה לו בשעתו שהיא משתתפת מדי פעם בפעם בכנסים בינלאומיים הנערכים ברחבי אירופה, ולפעמים גם מעבר לים. הוא אינו יכול להטיל על המפקח מרנייה לעקוב אחריה אל מחוץ לגבולות צרפת. אי לכך החליט לחזור לימים הטובים ההם, כשעדיין היה הוא עצמו מפקח צעיר, ולבצע `עיקוב אחרי חשודה`. הוא הטיל על מרנייה להמתין לה ולהודיעו רק באם היא נוסעת לתחנת רכבת. הקומיסר התכוון לחכות לה בתחנה. אם היא אכן תיכנס לרכבת העולה צפונה, ייסע אחריה. אם היא תרד בתחנה בגבולות צרפת, לא תהייה לו בעיה לארגן מעקב אחריה. אבל אם היא תרד, למשל, בבריסל, אזי הוא יפנה אל עמיתו הבלגי ויבקש עזרה מיידית להמשך `מעקב שהחל בפריס`. במקרה כזה לא תהייה שום בעיה. מעתה רק המתין להזדמנות.
 
     מרטין וספנסר המריאו בפעם השלישית לסאול. ספנסר חשב עד כמה התמזל מזלו שהוא שייך לחבורה של מרטין. אחרי השחרור מהצבא הוא ממש לא ידע מה יעשה בחיים האזרחיים, וניסה עבודות שונות שלא היו לרוחו. והנה מרטין אסף את ה`חברה` וביחד הקימו את המכון והמטווח, ולכולם יש עבודה ופרנסה. וכעת, כדי לצאת קצת מהשגרה, הוא משתף אותם בפעילות החשובה הזאת. ספנסר לא חלם על נסיעות מעבר לים, והנה הוא טס בפעם השלישית לקצה העולם. ומי יודע, אולי בהמשך יהיו עוד טיסות ועוד מבצעים. עם מחשבות נעימות אלו הוא התנמנם.
     מרטין הגה באן. זה שבועות שלא התראו ביחידות. פעמיים ישב מולה במשך שעות ונמנע מלהביט ישירות בעיניה, כי חש שהיא מתחמקת ממפגש מבטיהם. הוא מצא לכך הסברים הקשורים לחקירה המוזרה הזאת ולחוצפתו של אותו קצין משטרה עקשן. גם לעניין זה הייתה ודאי השפעה כלשהי על התנהגותה. מה גם אישה רגישה, עדינה ורכה כמו אן. אבל מאידך גיסא, הוא סבר שדווקא במצב נפשי קשה כזה היא הייתה זקוקה לחברתו, לעידודו, לעצתו. וכאן לפתע הפרידה ביניהם ההחלטה, והוא חייב להודות הנכונה והנבונה, שלא להתקשר אליה עד יעבור זעם. הכל נכון, אבל... הוא החליט לא לחשוב יותר על כך ומעתה להתרכז אך ורק במבצע קוריאה. הוא התחיל לשחזר באופן מנטאלי את כל הדברים והפעולות שעליהם לעשות מהרגע שיגיעו לסאול. בינתיים הוגשה הארוחה והיה עליו להעיר את ספנסר.
    
     אן חזרה על תרגיל שעשתה כבר בעבר: היא חיפשה חדר ריק באגף האדמיניסטרטיבי של האוניברסיטה, ומשם טילפנה אל אלפרד בולנז`ה. הוא שמח לשמוע את קולה, אחרי שבועות ארוכים של ניתוק.
     "אנא סלח לי, אבל נוכל לדבר רק דקה. אני חייבת לראותך, אבל מחוץ לפריס."
בולנג`ה הבין מיד שאן נמצאת תחת אילוץ כלשהו, `אולי אינה רוצה שמישהו ישמע את השיחה הזאת, והמישהו הזה יצא לרגע?` לכן הזדרז לומר:
     "עלי לשהות כמה ימים בליון, בכנס מדענים. האם מחרתיים יתאים לך?"
     "יתאים," אמרה "איפה?"
     "לארוחת צהריים, בשעה אחת, בלובי של מלון Cour des Loges  קור-דה-לוז`."
     "סיכמנו." אמרה.
 כשיצאה מהמשרד, וידאה שאיש לא ראה אותה ומצפונה נרגע.        
    
     כעבור יומיים יצאה אן מביתה מוקדם בבוקר ונסעה ל Gare de Lyon.
המפקח מרנייה, שהעניין הזה כבר נמאס עליו, הזדרז לצלצל לקומיסר ואמר לו:
     " אני כאן איתה בגר דה ליון. היא שוב נוסעת כנראה אל הורי בעלה.."
     זה לא מצא חן בעיני הקומיסר. הרי רק לפני זמן קצר הייתה אצלם עם הילדים. אולי מישהו מהזקנים חלה? אבל בכל זאת, ברוב עקשנותו, הוא אמר:
     "סע אחריה! ואם יש שינוי, צלצל אלי מייד!"
     המפקח רץ מהר ותפס את הרכבת למרסיי ממש כשהיא כבר החלה לזוז. פקיד הרכבות ניסה לעצור בעדו, אך הוא שלף את תג השוטר שלו ועלה. הוא היה חייב להיזהר שהיא לא תראה אותו, ומצא מקום בקרון מרוחק מזה שאליו היא נכנסה. בכל תחנה נאלץ לפתוח את דלת הקרון ולרכון החוצה כדי לראות את הנוסעים היורדים מהרכבת, ולהיות מוכן לקפוץ ולעקוב אחריה. בליון היא ירדה. מרנייה קפץ מיד על הרציף. כשהיא יצאה לרחבה שלפני התחנה התקדמה אליה מונית ריקה. מרנייה נזהר שלא להיראות ויחד עם זאת לתפוס גם הוא מונית. לרוע מזלו, עברו כעשרים שניות עד שמונית נוספת הופיעה. בחישוב מהיר, הוא הבין שכבר לא יצליח להשיג אותה. הוא צילצל לפריס.
     הקומיסר דיובל שמע את סיפורו של מרנייה בכעס עצור. `היא שוב סידרה אותנו!` חשב. והורה למרנייה לחזור למשרד. לאחר שנרגע, החל לחשוב בהיגיון: `מה אני רוצה בעצם מהאישה הזאת? כל חטאה הוא שיש לה יחסים ידידותיים ארוכי שנים עם ידיד של בעלה המנוח. הידיד היה ביחסים מקצועיים וחברתיים עם הפרופסור אלייה המנוח. האם זה מצדיק את כל מה שאני עושה? אולי לא, אבל היא גם הייתה חברתה הטובה של הנרצחת ז`רר. איך זה מתקשר למותו או הירצחו של אלייה? באופן הגיוני זה לא מתקשר. אבל, אבל... כבר השקעתי בתיק הזה כל כך הרבה עבודה, וכעת פתאום אפסיק? לא. עוד לא. צריך לקרות משהו חדש, משהו בלתי צפוי, כמו רצח נוסף, או אולי מכתב אנונימי המצביע על מישהו או על משהו. עוד קצת. עוד קצת.`
 
     אן ביקשה מהנהג שיוריד אותה ליד בניין העירייה. היא נכנסה פנימה, חיפשה את השירותים והסתגרה בתא למשך שתים שלוש דקות. כשיצאה, הביטה לאורך המסדרון ולא ראתה שום דמות חשודה, מלבד פקידות אחדות שהתרוצצו לכל כיוון. היא יצאה לרחוב, עלתה על מונית, ביקשה מהנהג שייקח אותה לקתדרלה. אך אחרי שתי דקות אמרה לו:
     "אני מצטערת, שכחתי משהו בעירייה. תחזור בבקשה."
     היא שילמה, ניגשה לכניסת הבניין והשקיפה החוצה, לראות אם עוקב פוטנציאלי חוזר גם הוא. לאחר שלא ראתה אף דמות מעוררת חשד, נסעה לפגישה עם בולנז`ה. `אילו המפקח מרנייה היה מצליח לעקוב אחרי לכאן,` חשבה `הייתה בוודאי מזהה אותו כשהוא חוזר בעקבות המונית שלי עד לעירייה`.
     אלפרד בולנז`ה קידם את פניה ביד מושטת ובחיוך רחב.
     "מה שלומך, ידידתי?" היא נראתה לו מוטרדת ולפני שהשיבה הוסיף: "את נראית לי עייפה." היא הרגיעה אותו:
     "אצלי הכל בסדר. הייתי מצוננת כמה ימים,...והנסיעה...ומה שלומך?"
     "תודה. אני בסדר גמור."
      המלצר הגיע והם הזמינו. אחר כך שאלה:
     "מה שלום הלוויין שלנו?"
     "שלומו אפילו יותר טוב משלומך, כי הוא לא סבל מהצטננות. הוא מטייל לו בשמים  ועושה את עבודתו המסחרית בצורה יעילה ביותר. ובאשר לעניינים שלנו, רצוי מאוד לערוך ניסוי. ניסוי סרק כמובן. עלינו להיות בטוחים שאנחנו יכולים לכוון את הקרן למטרה מדויקת. הטילים המונחים על ידי לייזר, פוגעים בדרך כלל במטרה שסומנה להם מן הקרקע, גם היא על ידי קרן מסוימת. הלייזר שלנו בנוי אחרת: אני יכול, מהלשכה שלי, להכתיב לו קואורדינאטות מדויקות על פני כדור הארץ, כמובן באזור שמעליו הוא נמצא באותו זמן. כשהוא מאשר לי שהוא קלט את הקואורדינאטות, אני לוחץ על הוראה: `פעל!` והוא שולח את הקרן. טעות הפגיעה יכולה להיות של כמה מטרים לכל צד. אבל, ואני חוזר: אבל, א. עדיין לא ניסינו את זה , וב. אנחנו לא יודעים מה יקרה במקום הפגיעה. איך הפגיעה תשפיע על האובייקט הנפגע. רק ניסוי בשטח ייתן לנו תשובה לשתי השאלות האלה."
     "ואני מניחה שאתה רוצה לשמוע ממני על איזה יעד אתה יכול לערוך את הניסוי."
     "איך ניחשת?" התלוצץ. הלוויין שלנו סובב את כדור הארץ ממערב/דרומית/מערבית למזרח/צפונית/מזרחית, ולפי ארצות: הוא חולף מעל דרום הסהרה המרוקאית, צפון מאוריטניה, אלג`יריה, לוב, צפון מצריים, עובר מעל עיראק, איראן, אפגניסטאן, חולף מעל צפון קוריאה, צפון יפאן ומרכז אמריקה, האוקיינוס האטלנטי ושוב דרום מרוקו וחוזר חלילה. והרי לך הקפה שלמה. והוא עושה את זה בתוך שלושים ושש שעות." תוך כדי דיבור, הוציא בולנז`ה מכיסו מעטפה מרובעת ומסר אותה לאן באמרו:
     "זו קסטה D.V.D. המכילה את כל הנתונים על הלוויין. מי שאצלכם עוסק במפות יידע לסמן את הקו המדוייק על הקרקע, מעליו חולף הלוויין."
     "אצטרך להטיל על אנשי המבצעים שלנו לאתר, לאורך המסלול הזה, איזה שהוא מבנה נטוש, מרוחק מישוב, ושיש בו, או שנכניס לתוכו, איזו מכונה גדולה, ושעליו ייעשה הניסוי. וכאן אני אשאל אותך, או אבקש שתתן לי מושג מה גודל המבנה, והאם יש חשיבות לעובי התקרה שלו, ומאיזה חומר היא עשויה. אולי למען הניסוי נצטרך לצקת עליה שכבה נוספת של בטון?"
     בולנז`ה הקשיב לכל מילה שיצאה מפיה. הוא אמר:
     "אני רואה שהבנת יפה את הבעיה. אבל אל נא תשכחי שאינני איש לייזרים. את השאלות האלה מוטב שתשאלי את מי שבנה אותו. אני מניח שרצוי שהתקרה תהייה עבה. כך נוכל לדעת מהו כוח החדירה של הקרן, ממרחק של קילומטרים רבים. רצוי גם שהמכונה, אם זה בולדוזר, משאית או מכשיר אחר שתכניסו לתוך המבנה, יהיה במצב עבודה. כוונתי היא שבזמן הניסוי הוא יעבוד, וכך נלמד גם אם פגיעת הקרן תשתק אותו, ואיזה נזק ייגרם לו." היא אמרה:
     "אני מניחה שכדי לאתר מיבנה מתאים, נזדקק לשבועיים שלושה, אם לא יותר. אבל, לפעמים, עם קצת מזל, זה גם יכול להיות למחרת. אך מוטב שלא נהיה כל כך אופטימיים. אתקשר אליך בעוד כשבוע ואומר לך איפה הדברים עומדים."
     "רק אנא סמנו את המקום על ידי GPS, והעבירי אלי את הקואורדינאטות." ביקש.
    
 
אן הבטיחה שתדאג לזה. לאחר שסיכמו את הדברים החשובים, הם ישבו בנחת ונהנו מארוחת המאכלים שרק בליון יודעים להכינם כך.
     לאחר שנפרדה מבולנז`ה, היא נסעה במונית לתחנת הרכבת, צלצלה מתוך תא אל האדמירל והם החליטו להיפגש בלונדון, בסוף השבוע. אחר כך חזרה לפריס ברכבת של אחר הצהריים.
 
                                                45
 
     מרטין וספנסר הגיעו לסאול בשעה מאוחרת בערב. הם נסעו למלון ומאחר שבמטוס כבר הוגשה להם ארוחת הערב, הם פרשו לחדריהם כדי לנוח מהטיסה המייגעת הזאת. לאחר ארוחת הבוקר הם יצאו העירה, שכרו רכב, טיילו להם בעיר ומאוחר יותר יצאו צפונה.    
     צ`רלי קיבל אותם בחמימות, הזמין אותם פנימה והגיש להם משקה. אחרי הברכות הם שאלו מתי יוכלו לפגוש את סינג והאם ידוע לו על תוצאות כלשהן מהצד השני של הגבול. צ`רלי השיב שסינג יבוא לארוחת הצהריים והוא עצמו יספר להם. באשר לו, הוא רק יכול לומר שבצפון יש היענות גדולה.
     עד לבואו של סינג הם ישבו סביב כוסות בירה ושוחחו על המצב בקוריאה הדרומית.
     "קוריאה היא מדינה מתועשת המייצאת לכל העולם את מוצריה וכלכלתה פורחת. מבחינה זו אי אפשר להתלונן," אמר צ`רלי. "לעומת זאת, מבחינה חברתית וטוהר המידות יש לא מעט בעיות." ולא הוסיף. נראה שלא היה לו נוח להשמיץ את מדינתו בפני זרים והוא העדיף להחליף את הנושא. מרטין וספנסר ידעו שקוריאה הדרומית היא אחת המדינות המושחתות בעולם, ולא הכבידו עליו בשאלות.
     שעת הצהריים הגיעה ועימה הופיע סינג, דייקן כמו תמיד. האיש שמח מאוד לראותם, כי עד עתה הקשר ביניהם היה ערטילאי לחלוטין. אילו היה לו משהו להודיע הוא לא ידע איך להתקשר אליהם. אבל הנה הם כאן וכעת אפשר יהיה אולי למסד את קשריהם. קודם כל שתו לחיים. אחר כך סינג דיווח:
     "מאז נסעתם מכאן הספקנו לעשות עבודה רבה. מרבית האנשים ששליחינו פנו אליהם בצפון, הסכימו לעזור בהתלהבות. הבעיה היא לפנות לאנשים הנכונים, זאת אומרת לא ליפול על מלשין של שרותי הביטחון. לכן, לפני שפונים אל מישהו, מבררים היטב היטב בסביבתו כדי לוודא שהוא `בסדר`. מצאנו אנשים שעובדים בעיריית פיונגיאנג ועוסקים בטיפול בגנים ובמדשאות במרכז העיר. הודות לאופי עבודתם הם הולכים ובאים וסוחבים מריצות ודליים ומובילים בהם אדמה ודשנים. בסביבות איזור המצעדים ישנם מחסנים בהם מאחסנים את הכלים ואת האבזרים השונים המשמשים לעבודת הגננות. סמוך לתאריך המצעד, נעשות עבודות אינטנסיביות כדי שהשטח יהיה נקי ומוכן. הם יכולים, כמובן, לפזר חומרים על כל המדשאות והגינות שבסביבה, אבל כל השטח הסלול יטואטא ויהיה מבריק, ביום המצעד. מתקן התזת מים יעבור וישטוף את הרחוב הראשי" מרטין קלט מיד שזה עשוי להיות הפתרון לשימוש בנוזל החדש שגוסטב למקה מפתח. הוא שאל:
     "ומה בנוגע למחנות הצבא?" סינג הנהן והשיב, בחיוך של שביעות רצון:
    "יש. יש. במרחק לא גדול קיים מחנה צבאי בו מרכזים את כל כלי הרכב, השריון והמשאיות המיוחדות שעליהן מובילים את הטילים ארוכי הטווח. כל אלה מגיעים לשם כמה ימים מראש ונשארים בהמתנה עד שעת המצעד." מרטין שאל:
     "האם נראו במחנה מיכלי דלק?"
     "כן, הם דיווחו על מיכלים גדולים, אבל לא ברור אם כל כלי הרכב שהזכרתי מתדלקים שם או שהם מגיעים עם מיכלים מלאים." מרטין אמר:
     "בפעם שעברה לא נגעתי בנושא זה. יש לנו כמוסות שנראות כמו אפונים ירוקים. הן ממולאות בחומר כימי. אם זורקים אחדות לתוך מיכל דלק, הן הורסות את  פעולת הדלק, כלומר שהדלק הזה כבר לא יניע מנוע של רכב." סינג הביט בו בחיוך משועשע. מרטין אמר:
     "ונשאלת השאלה האם מי מהעובדים שם יוכל להתקרב למיכלים כאלה ולהחדיר לתוכם את הכמוסות. אגב כמוסה אחת לתוך מיכל של רכב – והרכב יוצא מכלל שימוש."
     "הבנתי. זה משהו טוב. נבדוק גם את זה." אמר סינג כולו צוהל, כי הרעיון מצא מאוד חן בעיניו. מרטין העלה את נושא התקשורת ביניהם ושיטת משלוח החומרים:
     "יש לנו חברה מסחרית בלונדון. מיד נמסור לך את שמה, כתובתה, טלפון ופאקס. נסכם בינינו כעת אילה חומרים עלינו לשלוח אליכם. אתם תשלחו לנו הזמנה עבור חומרים אזרחיים רגילים, שיש דמיון ביניהם לבין החומרים שלנו, תפתחו מכתב אשראי (Letter of Credit) ואנחנו נשלח לכם את החומרים. לדעתי תזדקקו לטונה דשן. אם כל שק שוקל עשרים קילוגרם, נצטרך לשלוח חמישים שקים." אחרי שתיקה קצרה, מרטין המשיך:
     `אבנים`, על אלה עדיין לא סיפרתי לכם. יש לנו משהו שדומה לחצץ, אבל למעשה אלה מיכלי חומר פלסטי. בתוכם יש מין גז שגורם לעייפות, לטישטוש. וזה פועל עם השהייה: צריך להשרות אותם בתמיסה שנספק לכם בג`ריקנים. את התמיסה מדללים במים, לפי ההוראות שתצורפנה. משך שהייתן של האבנים בנוזל יקבע בעוד כמה זמן הם יתחילו לפעול. אפשר לפזר אותם בשטחי אימונים, בין השיחים מצידי הדרך וכל מקום שם יצעדו חיילים. הם ירגישו עייפות וזה יכול לקלקל את כל המצעד. ההשפעה על אדם עשויה להימשך בין חמש שעות ליום שלם ואף קצת יותר: תלוי איזו כמות של גז האדם שאף וכושרו הגופני."
     סינג וצ`רלי האזינו כמהופנטים. סינג אמר בחיוך:
     "אבנים כאלה כדאי לפזר בגינות הפרטיות של כל אנשי שלטון החשובים. שיתחילו להיות מבולבלים."
     "בעצם, למה לא?" אמר מרטין, והמשיך:
     "אני חושב שגם אבנים כאלה רצוי שנשלח לכם איזה עשרה שקים. נוסף אל כך, כמובן, את המכשירים המשבשים שידורים. כאן יש לי חדשות טובות: עובדים על מיזעורם וייתכן שיהיה הרבה יותר קל להחביא אותם בכל מיני מקומות.  אני מניח שתזדקקו לעשרה או עשרים מכשירים כאלה, לפי המקומות שתמצאו בשטח. כמובן שנבוא ללמד את השימוש בכל החומרים האלה ואיך מתכנתים אותם לשעה הנכונה. מין קורס קצר כזה. יהיה צורך לצרף ל`השתלמות` הזאת כמה מהאנשים שאמורים לבצע את העבודה בשטח. אם הדבר אפשרי, כמובן."
     צ`רלי הביא סיבוב נוסף של משקאות ומרטין המשיך:
     "כעת בואו נרשום לפנינו, מה תזמינו אצלנו: אני מניח שבמקום דשן אין צורך לחפש, פשוט תזמינו דשן לניסיון. בתור אבנים, אולי `חצץ מיוחד למוזאיקה`, או כל דבר שתראו כמתאים. את המכשירים האלקטרוניים, שעדיין אנחנו לא יודעים מה תהייה צורתם הסופית, לא תזמינו, ואנחנו נשלח ונכתוב שאנחנו שולחים לכם כאן, נניח, עשרים מכשירים לניסיון ואם תמצאו שימוש בהם, תוכלו להזמין עוד. ואם לא, תחזירו לנו את אלה. וכעת, בקשר לגלולות לדלק: ובכן, הגלולות האלה נראות כמו אפונים ירוקים יבשים. נוכל לשלוח לכם קרטון. בהזמנה תוכלו לכתוב, למשל: `שילחו לנו דוגמה של זרעי האפונה שהצעתם...`. האם כל זה נראה לכם?"
סינג אמר שהכל ברור. הוא הוסיף:
     "גם לנו יש חברה חוקית שדרכה אנחנו מזמינים סחורות לצורך הברחתן לצפון. אז בואו נתחלף בכתובות."
     וכך הם עשו. במקרה של צורך דחוף, מרטין הרי יוכל לטלפן למסעדה של צ`רלי. הם מצדם יוכלו לטלפן למשרד החברה בלונדון, אבל מכיוון שרב הזמן המשרד לא מאויש, הם ישאירו על המשיבון הודעה מוסכמת, ואז מרטין או ספנסר יתקשרו.
     זה עתה משהו ממשי התרקם.
 
                                                46
     פטריציה ופיליפ נפגשו במכון הכושר. היא נפנפה לשלום לחברים, שהיו עסוקים עם לקוחות ליד המכשירים.
     "היי!"
     "היי!"
     "מה שלומך פט?" אחרי כל הזמן שחלף, פיליפ הרגיש קצת מוזר להימצא לפתע בחברתה, לקראת תפקיד שיחייב אותם לבלות שעות רבות ביחד. הוא אף פעם לא חדל לאהוב אותה, אבל מאז נטישתה, לא ידע איך לנהוג.
     "אני בסדר. ואתה?" השיבה במידת מה של מבוכה. 
     "אין תלונות."
     "מה עושים?" שאלה פטריציה. הוא הניע את ראשו לצדדים ואמר בחיוך ובהרמת כתפיים:
     "איך את רוצה שאני אדע? בטח מרטין אמר לך אותו הדבר שאמר לי. צריכים להקים קשר עם איראנים בלונדון. מרטין עצמו בנסיעה ויחזור בעוד כשבוע. עד שובו עלינו להביא `תוצאות`. אז בואי נתחיל להפעיל את התאים האפורים שלנו, כמו שאומר הרקיל פוארו (Hercule Poirot)."
     "אתה מכיר איזה שהוא מקום ריכוז של מהגרים איראנים?"
     "לא. בואי נחפש באינטרנט. כאן במשרד יש מחשב."
     הם חיפשו אגודות, ארגונים, מסעדות והחליטו להתחיל במסעדות. הבעיה הייתה לאיזו מהן הכי כדאי ללכת. פיליפ העיר:
     "במסעדה סנובית, לא יכולים לשוחח עם אנשים, ככה סתם. צריך מסעדה פחות או יותר עממית. אבל איך יודעים?" היא הציעה:
     "אולי לפי גודל המודעה?"
     "יש בזה הגיון," אמר פיליפ "אבל אני מציע שנלך לזו שהכי קרובה." וכך עשו. הם הלכו ברגל ותוך דקות הגיעו למסעדה. היה זה מקום די גדול, שעל קירותיו ותקרתו קישוטים בסגנון איראני, כשהצבע הכחול שולט בכל. השולחנות היו די צפופים ובר ארוך בצד, שלידו ישבו מספר אנשים ואכלו. הם התיישבו ליד שולחן ומיד ניגש אליהם מלצר,הניח לפניהם שני תפריטים ושאל אם ישתו משהו. הם ביקשו בירה. הוא שאל:
     "איזו בירה אתם רוצים? יש לנו גם בירה איראנית." פטריציה אמרה:
     "בטח בירה איראנית. אם כבר באנו לאכול אוכל איראני." המלצר חייך חיוך גדול ואמר:
     "אם מותר לי לשאול: הגברת הייתה באיראן?" היא השיבה בשמחה:
     "לא מזמן חזרתי מטיול נהדר באיראן. ארץ נפלאה."
     "הו, כמה אני מתגעגע. אתם בני מזל. אני לא יכול לנסוע לשם. לא כעת." היא העמידה פני תם:
     "מדוע? יש איזו בעיה?" הוא נאנח:
     "לתיירים זה טוב. אבל לאיראני שלא מרכין את ראשו, סכנה גדולה. אבל אני אביא לכם לשתות." והסתלק. פטריציה אמרה בלחש:
     "כנראה שלא נצטרך לחפש אותם. הם יבואו לבד."
     "אל תמהרי כל כך. סבלנות. קודם צריכים לאכול."
     הם עיינו בתפריט. היא זכרה שמות מאכלים מקומיים שאכלו במלון בטהראן, אבל הציעה:
     "בוא נבקש מהמלצר שיציע לנו תפריט של ארוחה איראנית אופיינית."
     "צודקת."
     המלצר חזר עם הבירה האיראנית." פיליפ אמר:
     "אולי אתה תציע לנו תפריט איראני אותנטי?" הוא חייך קצת בביישנות ואמר:
     "ואם לא תאהבו את זה?"
     "אל תדאג לזה," אמר פיליפ "העיקר שזה יהיה אותנטי וטוב." המלצר הניד בראשו והלך. הוא היה בחור בגיל בין עשרים לעשרים וחמש, רזה, גבוה וחיוור, בעל זוג עיניים שחורות.
      הוא חזר עם מאכלים טעימים מאוד, שאת רובם פטריציה כבר טעמה בעת הטיול באיראן, והם נהנו מהארוחה. הוא שרת אותם כאילו היו ידידים אישיים שלו. לפני שביקשו את החשבונית, פטריציה אמרה:
     "מה אתה אומר? הוא יכול להיות המגויס הראשון שלנו? לפחות בתור אינדיקטור, מין `קרש קפיצה` אל מועמדים אחרים?"
     "נשאיר לו טיפ גדול. כשנחזור בפעם הבאה, נהיה כבר חברים וותיקים, ואז נראה איך נפעל," השיב פיליפ. הוא סימן למלצר וכשהלה הביא את החשבונית, שאלה אותו פטריציה בחיוך מקסים:
     "איך קוראים לך?"
     "שהין (Shahin)" השיב. היא הושיטה לו את ידה ואמרה:
     "שמי פטריציה והחבר שלי הוא פיליפ". הוא לחץ את ידה בחמימות והושיט יד לפיליפ. היא שאלה:
     "אתה עובד כל יום? כי נהנינו מאוד מהארוחה ואנחנו בטח נחזור ונרצה ששוב תרכיב לנו את התפריט." הוא אמר:
     "כל יום חוץ מיום שישי."
     "אתה עובד גם בערב?"
     "כן. צהריים וערב."
     הם השאירו לו טיפ מלכותי והלכו. לשניהם הייתה הרגשה שלא בזבזו את כספי העמותה. זה בהחלט יכול היה להיחשב כמגע ראשני עם מועמד אפשרי לגיוס. אבל הם לא הסתפקו בזה והחליטו להיפגש למחרת וללכת למסעדה השנייה ברשימת המסעדות האיראניות.
 
     באופן טבעי, אן כיוונה תמיד את נסיעותיה ללונדון לקראת סופי שבוע, כשמצד אחד אין לה הרצאות באוניברסיטה, ומצד שני, כשהילדים לא בבית הספר. היא לא האמינה שדיובל יהיה מסוגל לארגן עיקוב אחריה גם בלונדון. `אחרי הכל הוא לא בעל הבית כאן!` אבל למרות זאת עשתה כמה תכסיסי בדיקת עיקוב: לקחה מונית, נכנסה למרכול, עלתה לבניין רב קומות...
     בפגישתה עם האדמירל, היא עדכנה אותו לגבי המעקב מול ביתה, ובפרטי שיחתה עם בולנז`ה:    
     "הקומיסר הזה הציב תצפית על ביתי. כל יום אני `משתעשעת` בתרגילי התחמקות, אפילו כשאני הולכת לאוניברסיטה, רק בכדי לשגע אותו." הוא שאל:
     "ואת לא חוששת שדווקא התרגילים האלה מחזקים את דעתו שאת מנסה להסתיר משהו? שאת עוסקת במשהו בלתי חוקי?"
     "אתה צודק. עשיתי טעות בשיקול. אבל לקראת פגישתי עם מר בולנז`ה הייתי חייבת לעשות זאת."
     "בהחלט. זה שונה."
     אן  מסרה לאדמירל את הקלטת של הלוויין, סיפרה לו כללית מה הנתונים על מסלולו של הלוויין, ועל הצורך למצוא יעד מתאים לניסוי קרן הלייזר עליו. היא הסבירה את הצורך להציב בתוך היעד מכשיר גדול ומסיבי, כמו בולדוזר או משאית למשל, כדי לראות באיזו מידה הוא יינזק. חשוב שהמכשיר יהיה במצב עבודה בעת הניסוי, וזאת כדי לדעת אם פגיעת הלייזר תשתק אותו.
     "אני מניחה," הוסיפה, "שיהיה שוב צורך ברישום חברה מסחרית. תצטרך להפעיל את הבחורים שלנו. הרהרתי גם באיזו מדינה יהיה זה הכי נוח לפעול, ולאחר שסקרתי את כולן, עלה בדעתי שמאוריטניה היא המתאימה ביותר. בעיקר בגלל המשטר החלש, בהשוואה למצריים, אלג`יריה, או לוב, למשל."
     "אני חייב לבדוק את הנושא במקורות שלי. אני חושש שבצפון מאוריטניה זה סתם מדבר ולא יימצאו שם מבנים. אולי אוהלי טוארגים, או האנשים הכחולים," הוסיף בחיוך. "ואם יימצא מבנה כלשהו, קשה יהיה להסביר לשם מה אנשים מערביים הולכים לשם. אפשר, כמובן, לעשות עוד סרט קולנוע. אבל איך תסבירי הכנסת בולדוזר גדול וכבד לתוך אותו מבנה מבודד? אחרי שאברר מצדי, ייתכן מאוד שניאלץ להוציא לשם סיור. בינתיים אני מניח שמרטין וספנסר כבר יהיו בחזרה מצפון קוריאה ונתייעץ גם עם מרטין."
     "בכל אופן, מרגע זה אתה תטפל בכל. אני חייבת לחזור אל משפחתי ועדיין `להישאר על אש קטנה`," סיכמה. אן חשה הקלה. לפחות היא השתחררה מעול אחד נוסף. היא שבה לבית הוריה במצב רוח משופר.
 
     לאחר שהילדים יצאו לעיסוקיהם, ואן נשארה עם אימה ביחידות, האם שאלה:
     "בזמן האחרון אני רוצה לשאול אותך שאלה עדינה: הגידי לי אן, אצלך הכל בסדר?"
אן באה במבוכה. אבל מיד קלטה שאי אפשר להערים על חושיה של אם.
     "למה את שואלת שאלה כזאת?" הגיבה.
     "כי אני אמא שלך. ולמרות שאת כבר אישה מבוגרת ואם לילדים גדולים, אני תמיד אשאר אימא שלך." ואחרי דומיה קצרה המשיכה: "והרי לאימהות יש חושים מחודדים בכל מה שנוגע לילדיהן. ואני מרגישה שבזמן האחרון משהו קורה לך. את לא אותו האדם שאני מכירה. בהתחלה חשבתי שאת מאוהבת. אבל אחר כך נראה לי שזה לא זה. ואם זה לא זה, אז יש עוד משהו. האם אני טועה?"
     אן השפילה את מבטה. מה תאמר לאימה? היא רצתה לומר שזו טעות אופטית, אבל חזרה בה, כי ידעה שאימה לא תקבל את זה. היא בחרה בדרך של הודאה במקצת. היא השיבה, בזהירות מרבית:
     "יש לך באמת חושים מחודדים מאוד,אמא," ולאחר שתיקה קלה, הוסיפה: "פגשתי מישהו. ברוב טיפשותי חשבתי שמצאתי את אושרי, והתאכזבתי. לא הייתי רוצה להיכנס לפרטים. תסלחי לי."
     השתררה שתיקה שנמשכה דקה או שתיים ואז האם שבה ושאלה:
     "וזה הכל?" על קצה לשונה של אן עמדה התשובה: `כן, זה הכל`. אבל היא אמרה:
     "נכון. זה לא הכל. ישנו גם השוטר הצרפתי העקשן הזה שלא נותן לי מנוחה. הוא לא רוצה להשתחרר מהחשד שיש לי קשר כלשהו למותה של טניה. לרצח של טניה. והוא העמיד מול ביתי בלש שעוקב אחרי. את מתארת לעצמך דבר כזה? ואת רוצה שאראה במצב נורמאלי? אני עושה ככל יכולתי כדי להתעלם מכל זה."
     מהבעת פניה של האם, לא נראה שהיא מסתפקת בתשובה זו. שפתיה נעו, כמי שרוצה לשאול עוד שאלה, אבל היא התאפקה וקפצה את פיה. `לפעם אחת זה מספיק`, אמרה לעצמה, `נשאיר משהו גם ליותר מאוחר`.
     אן אמרה שיש לה כמה סידורים בעיר, התלבשה ויצאה. לא היה לה עוד כוח נפשי לעמוד בפני שאלותיה הנוקבות של אימה.
 
47
     לאחר שקבעו את סידורי הקשר ביניהם ואת נוסח ההזמנה שתישלח ללונדון, טסו מרטין וספנסר חזרה כשהם שבעי רצון מההתפתחות. עם הגיעם ללונדון, כמובן שקודם כל מרטין התקשר אל האדמירל סטון.
     "טוב לשמוע שחזרתם. העבודה מחכה לכם. אשמח לראותך בהקדם האפשרי."
     "אני מוכן לקפוץ אליך בכל עת."
     "כמובן, כמובן, אחכה לך במשרדי בשעה שתיים."
     מיד אחרי ארוחת הצהריים ישב מרטין מול האדמירל במשרדו. האדמירל ניגש לארון, הוציא בקבוק ויסקי, כוסות וקרח, ומזג לשניהם. הם הרימו את הכוסות, אמרו cheers`` לגמו וניגשו לעניינים. מרטין סיפר בפרטי פרטים על שיחותיהם עם סינג. גם הוא וגם ספנסר משוכנעים שיש לנו כאן שותף רציני ואמין שלמרות היותו מבריח, הוא פטריוט של ארצו ומוכן לעשות הכל כדי להפיל את הרודן.
     "החלפנו כתובות מסחריות, קבענו רשימת מוצרים שהוא יזמין אצלנו ונשלח להם משלוח מסחרי רגיל עם החומרים שלנו. הם ידאגו לשחרור מהמכס ולהובלת החומרים עד לפיונגיאנג, אחסנתם שם, והפעלתם ביום הע`. כשהחומרים יגיעו לסאול, ניסע לשם לביקור קצר, כדי להדריך אותם בשימוש במכשיר האלקטרוני, תהיה צורתו אשר תהיה באותו זמן, וכן השריית האבנים לפני שימושן. אני מניח שלא נצטרך להתעכב שם יותר משלושה – ארבעה ימים.
     "עשיתם עבודה יוצאת מהכלל," אמר האדמירל. "אומר לך בכנות גמורה, ואני אדם אופטימי מטבעי, חשבתי שהמשימה הזאת תימשך לפחות כמה חודשים. כעת נשאר לנו להגיע לאיזשהו הישג באיראן. עליך לפגוש את פיליפ ולשמוע ממנו דיווח. נראה אם הזוג הזה הצליח `לחוש את השטח`. אבל כרגע עומדת בפנינו משימה חדשה, והייתי אומר בלשון המעטה, לא קלה ביותר: ניסוי הלייזר של הלוויין. מר בולנז`ה, בעל ה`צרעה` נפגש אם אן בליון. הוא הציע שנמצא מבנה מבטון, במקום מרוחק מישוב, שנכניס לתוכו איזו מכונה גדולה, משהו כמו בולדוזר, או משאית, שנסמן את הקואורדינטות לפי ה - GPS והוא יורה ללוויין `לירות` את הקרן על המבנה. בזמן הניסוי צריכה המכונה לעבוד, כדי שאפשר יהיה לדעת מה הלייזר עשה לה, כלומר אם הפסיקה לעבוד ומאיזו סיבה." מרטין אמר:
     "זה לא צריך להיות קשה." האדמירל חייך חיוך עצוב ואמר:
     "כך זה נראה על פניו, אבל אם אומר לך איפה זה צריך להתרחש, תשנה את דעתך: ובכן הלוויין עובר מעל לדרום הסהרה המרוקאית, מעל לצפון מאוריטניה, אלג`יריה, מצריים, ישראל, ירדן, עיראק, איראן, אפגניסטן ואחר כך קוריאה הצפונית, צפון יפן מרכז אמריקה וחוזר חלילה." הוא המתין לראות את הרושם שדבריו עושים על מרטין. ואכן, מרטין שרק שריקה קלה. האדמירל הושיט למרטין את התקליט ואמר:
     "הרי לך D.V.D. שבולנז`ה מסר לנו. הוא מכיל את כל הנתונים על ה`צרעה`.
     מרטין שאל כמי שמדבר אל עצמו:
     "מכל המדינות האלה, שרובן הן מדינות משטרה, אני חושש שרק דרום מרוקו ומאוריטניה באות בחשבון. ומה אנחנו עושים במדבר? ועוד עם איזה בולדוזר, בכלל האם נמצא שם משהו שנקרא מבנה? אני מניח שיותר קל למצוא שם אוהלים, גמלים, אולי אנשים כחולים." ושקע בהרהורים.
     "אני אלך להציץ במפות של האדמירליות," אמר האדמירל. "חייבים קודם כל לשרטט קו מדויק של מסלול הלוויין בקטע המעניין אותנו. לדברי בולנז`ה נראה שהלוויין עושה סיבוב שלם כל 132 דקות. נתון זה קריטי לגבי חישוב המועד בו יבוצע הניסוי. נצטרך לבדוק אם יש ישובים קרובים לקו הזה, הן בסהרה המרוקנית והן במאוריטניה. עולה בדעתי להציץ גם במפות גיאולוגיות. אם באחד האזורים יש סימנים של מחצב כלשהו, אולי נוכל לבוא ולהציע לקדוח שם קידוח ניסיון. אפילו להביא מכשירי קידוח. אבל עדיין מוקדם להחליט. קודם המפות."
     " עוררת בי מחשבה על סרט קולנוע שראיתי בזמנו, בו עסקו בקידוח כלשהו. אז המגדל והתפאורה יכולים  להיות אפילו מעץ או מקרטון, אבל בשביל התאורה, דרוש גנראטור אמיתי. מה אתה אומר?" ניסה מרטין.
     "רעיון ראוי לציון. נביא אותו בחשבון. טוב, בינתיים תנסה להנחות או לזרז את הזוג פיליפ ופטריציה ואני בדרכי לאדמירליות. בהצלחה".
 
     אן המשיכה בעבודתה באוניברסיטה באופן שיגרתי. כל פעילותה ונסיעותיה נעשו תמיד בימים או בשעות בהן לא היו לה הרצאות או עיסוקים אקדמאיים אחרים, כך שלא עלה על דעתו של איש מבין הקולגות שלה לעבודה שהיא עוסקת במשהו נוסף על עבודתה באוניברסיטה. לאמתו של דבר, מלבד המחשבה הרבה שהקדישה לנושא, כל פעילותה בעמותה הסתכמה בהשתתפות בישיבות המטה ובשתי פגישות עם בולנז`ה ואחת עם דודסון. בשבועות האחרונים, בגלל הטרדותיו של הקומיסר דיובל והעברת סמכות הניהול לאדמירל, היא חשה מובטלת. למעשה, לפני היות העמותה ולפני הקומיסר, אלה היו חייה. לא זכור לה שאז הרגישה משועממת. להיפך, היא חשבה את עצמה לאישה עסוקה מאוד. כנראה שאם נותנים לאדם תמריץ, הוא מסוגל לעשות הרבה יותר ממה שהוא רגיל לחשוב שזו הנורמה שלו. וכל זה החל לפני כשנה, כתוצאה משאלה של סטודנט, ותשובה שלא הייתה מרוצה ממנה. הדבר הזכיר לה את אחד הסיפורים של טיל אולנשפיגל, (Thyl Ulenspiegel  ) בו נוצה אחת קטנה שנישאה ברוח ופגעה במקום הנכון, הביאה לתגובת שרשרת שגרמה למהפכה שלמה. ביומיים האחרונים אן לא ראתה את המפקח ליד ביתה ושאלה את עצמה מה יכולה להיות הסיבה להיעדרו? אולי הקומיסר הגיע למסקנה שהיא אינה מובילה אותו לפתרון התעלומה ושחבל לבזבז עליה כוח אדם יקר? אולי פשוט יש לו משימות חשובות יותר, או דחופות יותר? האם מבחינתה זה טוב או לא טוב? האם כעת היא כבר יכולה לחזור לפעילותה הרגילה בעמותה? ואולי זה בדיוק מה שהנוכל הזה רוצה: לתת לה תחושת ביטחון, כדי שלא תחשוש יותר, תחזור למלוא פעילותה ואז...הוא מקווה לתפוס אותה במשהו! במה? אולי היא תיפגש עם רוצחו של אלייה? היא החליטה שכל אלה רק ספקולציות ומוטב להמתין עוד קצת. אבל חוסר המעש העיק עליה.
     מרב עיסוק בקומיסר דיובל, חזרו מחשבותיה של אן לחקירה על רצח טניה חברתה הטובה. הזמן חולף, והרוצח מסתובב לו חופשי. נראה כאילו המשטרה שכחה מכל העניין. פתאום קיבלה אן החלטה ללכת להסתובב בסביבות רחוב סנט דניס. לא ככה. היא תתלבש אחרת. להופיע כגבר היא בוודאי לא תצליח. היא נשית ועדינה מדי. והקול..? אבל אולי כאישה יותר מבוגרת. למשל כמו עורכת דין, או פקידה של איזה מוסד ציבורי, למשל. אבל גם לכך אין לה לבוש מתאים. עליה לצאת למסע קניות.
     היא נסעה ל`גלרי לפייאט` (Galeries Lafayette) וקנתה כל מה שנחוץ כדי להתלבש כמו אישה יותר מבוגרת: חליפה עם חצאית מתחת לברך, חולצה גברית ועניבה, נעליים מעור עם עקב נמוך. ומשקפיים עם מסגרת כהה עבה. היא מצאה גם תיק משרדי מחומר פלסטי קשיח, שאפשר להחזיק מתחת לבית השחי. `זה עושה רושם מאוד עיסקי`, אמרה לעצמה. היא גם הצטיידה ב`שוקר` חשמלי. מצוידת בכל השלל הזה, אן חזרה הביתה להתלבש ולראות איך היא נראית בתחפושת הזו. הבגדים נראו יותר מדי חדשים והיא קימטה אותם במקצת. את פניה מרחה בשכבה עבה של קרם ועליו הרבה פודרה, כפי שעושות נשים מבוגרות כדי להסתיר את הקמטים. כעת היא הרכיבה את המשקפים הגדולים ובחנה את עצמה בראי. היא החליטה שהכל בסדר מלבד התסרוקת. היא אספה את שיערה וסידרה אותו מאחור בצורת `קוקו` נוסח סבתא, מיוצב בהרבה סיכות. אחר כך קבעה את ה`שוקר` בחגורתה, כך שהמקטורן יסתיר אותו, כיוונה את החיוג המהיר (speed-dial) בטלפון הסלולארי שמרטין הכריח אותה לרכוש לפני חודש ולימד אותה איך להפעילו, על מספר החרום של המשטרה, כדי שבלחיצת כפתור אחת הוא יחייג, ושמה אותו בכיסה. היא הזמינה מונית וחשבה איך לרדת למטה מבלי שאף שכן יראה אותה. כשיצאה מהמעלית, נכנסה מולה אחת מדיירות הבית. היא קדה כלפיה קלות וסיננה משהו כמו `מדם`, והאישה השיבה: `מדם`. אן צהלה. התחפושת הצליחה. אפילו השכנה לא זיהתה אותה. 
     לנהג המונית אן נתנה את כתובת המוסיאון על שם פומפידו. ככל שהתקרבה אל רחוב הזונות, נחישותה של אן הלכה ונחלשה. כשהחלה לצעוד לאורך הרחוב עצמו, הרוח יצא לה לגמרי מהמפרשים. בכל זאת אזרה אומץ, ניגשה לפתח אחד המלונות ושאלה את הבחורה הראשונה שעמדה מולה:
     "אני מחפשת את מדמואזל נינט, איפה זה?"
     הזונה סקרה אותה מכף רגל ועד ראש, הביטה במבט לעגני בתיק שתחת זרועה ואמרה:
     " שם." והצביעה לעבר מלון באלכסון ממול, מהעבר השני של הרחוב.
      בשביל פעם אחת זה היה מספיק ודי. אמנם, כדי לשמור על כללי המשחק, אן הלכה לכוון אותו מלון, אבל רק חלפה לידו והסתלקה מהשטח בכל המהירות האפשרית, אך 
 חרטה בזיכרונה את המקום.
     ברחוב סמוך אן תפשה מונית וחזרה הביתה כדי להפטר מהתחפושת.
 
                                                          48
 
      פיליפ ופטריציה אכלו ארוחות צהריים וערב בשלוש מסעדות איראניות ברחבי לונדון. הם שוחחו עם המלצרים, אבל אף פעם לא הצליחו להיכנס בדברים עם סועדים אחרים. כעבור יומיים חזרו למסעדה הראשונה, שם לפחות כבר החליפו מילים עם המלצר שהין. הם החליטו שעליהם להתלבש עליו בתור `מקפצה`. כשראה אותם באים, הלך לקראתם בחיוך רחב, ברך אותם ב`ברוכים הבאים` והוביל אותם לשולחן. תוך כדי הגשה, החליפו ביניהם כמה מילים. לבסוף לבשה פטריציה עוז ואמרה לו:
     "אמרתי לך שהייתי באיראן בטיול של שבוע. היינו רוצים לשמוע דברים נוספים על איראן, אבל שם האנשים לא מדברים. הם חוזרים על מה שמותר להם להגיד. אם נזמין אותך לארוחה ביום שאתה חופשי, תסכים לספר לנו משהו שלא שמענו על איראן?"
     הוא חייך חיוך נבוך והתנדנד מרגל לרגל:
     "מה אני כבר יכול לספר?"
     "הכל! האמת!" אמרה.
     הוא היסס, נראה מוטרד, הביט לצדדים כמחפש מושיע, ולבסוף אמר בקול צרוד:
     "אתם אנשים נחמדים ואני לא יכול לסרב לכם, אבל אני באמת לא יודע מה אוכל לספר לכם על איראן." היא חיזקה אותו:
     "אני אשאל אותך שאלות ואם תוכל, ואם תרצה, תענה לי."
     "או.קיי." אמר הבחור והם קבעו ליום שישי לארוחת ערב.
 
     מרטין הלך לחפש אינפורמציה על מאוריטניה ולברר אפשרות לפעול בה. הוא ביקר בסוכנות תיירות ולקח את מעט החומר שמצא, בעיקר על מועדי טיסות ומחיריהן. מהאינטרנט הוא למד שבצפון המדינה ישנה עיר גדולה יחסית הנקראת זוארט (Zouerat) השוכנת במחוז הגבוה ביותר במדינה, כאלף מטרים גובהו. עיר זו היא בירת אזור מכרות הברזל, שמהווים כחמישים אחוז מהייצוא של מאוריטניה. ישנה לשם רכבת פעילה מאוד ואפשר להוביל בה משאות כבדים. הוא חשב שקירבת מכרות היא סביבה די טובה למצוא בה אולי מבנה נטוש כלשהו. ואם זה אכן כך, אולי אפשר אפילו להשתמש בתסריט בו הם השתמשו בטוניסיה ואף בסיפור דומה. אבל כל זה תיאוריה. `צריכים, כמובן לצאת לשם לסיור ולראות הכל במו עינינו`. וזה מה שהוא יציע לאדמירל כדי שיאושר על ידי המטה. בישיבה זו גם יעלה את נושא משלוח ה`סחורות` לסינג, יזכיר שצריכים לברר האם חל שינוי בדשן, כלומר האם הפך לנוזל, כי זה משנה את אופן המשלוח ובעיקר פיזורו בשטח. יש עוד נוזל אחד, זה שמשרים בו את ה`אבנים`, `הקונדישונר`, שצריך לחשוב באיזו צורה אפשר לשלוח אותו מעבר לים? הוא כבר ראה לנגד עיניו בקבוקים ופחיות, או ג`ריקנים. השאלה: בתור מה שולחים אותם? כל זה דורש הבהרות. אחר כך עליו לפגוש את הזוג פיליפ ופטריציה ולשמוע מה התקדם.
 
     אחרי ארוחת הצהריים, כשהם יצאו מהמסעדה, פיליפ שאל:
     "הערב חוזרים למסעדה השנייה. ומה עושים כעת כדי להרוג את הזמן? אולי את רוצה ללכת לסרט?"
     "אין לי חשק להיכנס לקולנוע. אם אתה רוצה, בוא נעלה אלי, נשמע איזה תקליט טוב, ונעשה לנו קפה."
     פיליפ הופתע במקצת. להזמנה כזאת לא ציפה. מאז נטשה אותו באופן כל כך פתאומי ותוך שבועיים נישאה לנוכל ההוא, הוא הבין שאין לו יותר שום סיכוי אצלה ושהכל נגמר ביניהם. נכון שזו רק הזמנה תמימה לכוס קפה בבית, בין ג`וב אחד לשני.
     "בחפץ לב. ותודה עבור ההזמנה." היא הביטה בו בחיוך חביב.
     הם תפסו מונית חולפת ונסעו אליה.
 
     כשהם היו זוג ידידים פטריציה התגוררה במקום אחר. את הדירה הנוכחית פיליפ לא הכיר והתבונן סביבו. היא הלכה למטבח להכין את הקפה. פיליפ הסתובב בחדר וסקר את הרהיטים ואת התמונות ותוך כדי כך הגיע לפתח המטבח. הוא נעצר והתבונן בפטריציה שעמדה בגבה אליו וטיפלה בפילטר ובספלים. הייתה לה גיזרה נהדרת. שערה הבלונדי גלש על כתפיה. היא הסתובבה כדי לקחת מגבת, ראתה אותו עומד בדלת וחייכה אליו. ללא אומר, לקחה בידיה את המגש שעליו סידרה את הכיבוד והלכה לסלון, כשפיליפ מפנה בפניה את הפתח. הם התרווחו על הכורסה והספה בסלון, פטריציה מזגה את הקפה וקרבה את העוגיות אל פיליפ. כדי לא לחזור ולדון בנושא האיראנים, הוא החליט לשנות את הנושא, נגס בעוגייה ושאל:
     "לפני שמרטין רתם אותך לעסק הזה, במה עסקת? אני מתכוון – עבדת במשהו?"
     "אחרי הגירושין, החלטתי לברוח, אני מתכוונת מהמציאות, מעצמי. לפתע גיליתי עד כמה הייתי טיפשה ופתיה. איך האיש הזה סובב אותי על האצבע. כל פעם שאני נזכרת בו, עולה לנגד עיני תמונת אימו של דוד קופרפילד שנפלה ברשתו של הנוכל מרדסטון. וזה בדיוק מה שזה היה: הוא סחט סכום כסף נכבד מהוריי בתמורה לשחרורי. רציתי להתחבא מבושה כדי שאף אחד לא יראה אותי. זה פחות או יותר מה שקרה לי אחרי הגירושין. נסעתי באירופה ובארצות הברית. אך בעיקר התרחקתי מגברים." פיליפ הקשיב בשקט ושאל בחצי קול:
     "וזה לא מפריע לך שכעת את עובדת עם גברים?"
     "לומר לך את האמת, שמחתי להצעתו של מרטין להצטרף אליכם. כאן מדובר לא סתם בידידות בין אנשים, כי אם בפעילות למען מטרה משותפת, חשובה, שמנסים להשיג ביחד. חוץ מזה, כאן הרי אני בין ידידים וותיקים. אני מכירה את כולם, הם חברים של אחי, אני סומכת עליהם, זה משהו שונה לחלוטין. אם זה לא היית אתה, לא הייתי מזמינה גבר אלי הביתה. אתה מבין את זה פיליפ?"
     הוא הבין עד כמה היא נכוותה מ`הרפתקת` הנישואין שלה. גם אם קודם לכן חשב לומר כמה מילים בנוגע לרגשותיו אליה, שאף פעם לא השתנו, החליט לדחות את זה להזדמנות מתאימה יותר. הוא חזר לנושא האיראני:
     "אנחנו צריכים להתכונן לפגישה עם שהין ביום שישי. מה נאמר לו? מה נשאל אותו?"
     "אני חושבת שהרבה זמן אי אפשר יהיה לשחק במחבואים. חייבים לומר משהו, לא את כל האמת, אבל חלק."
     "למשל?"
     "למשל? למשל שאנחנו משתייכים לחוג ידידים שרוצים לעזור לעם האיראני ולא יודעים איך. לפי התגובה שלו נראה איך מתקדמים." פיליפ המשיך באותו כיוון:
     "אם הוא יגיד, למשל, שהעם האיראני לא זקוק לעזרה, וכי החיים באיראן מצוינים, נשאל אותו למה הוא כאן ולא שם. אבל אם הוא יגיד שאי אפשר לעזור לעם האיראני כי השלטון חזק ואכזרי... זה יקבל תפנית חדשה." היא המשיכה מנקודה זו:
     "אז נגיד לו שאולי אפשר לעשות משהו כדי להחליש, או לסלק את השלטון הרע. ואם אנחנו יכולים לסייע בזה...ונמשיך לפי תגובתו."
     הם שתו את הקפה, פטריציה שמה תקליט חדש, חלצה את הנעליים והשתרעה על הספה, נשענת על הכרים. פיליפ פשט את רגליו לכל אורכן והתרווח על הכורסה, וכך הם העבירו את שעות אחר הצהריים. אחר כך הלכה פטריציה להתקלח ולהחליף בגדים, ואילו פיליפ נאלץ להסתפק בשטיפת הפנים. הוא הרטיב את שערו והסתרק, תיקן את בגדיו והיה מוכן ל`גיחת זלילה` נוספת.
                  
49
 
     הקומיסר דיובל החליט שהגברת פרופסור משטָה בו. נדמה לו שהיא נוסעת לכל מיני כיוונים, שבכלל אין לה מה לעשות שם, רק בכדי לשגע אותו. היה ברור לו שהיא גילתה את המעקב של המפקח מרנייה והחליטה להתל בהם. `אם היא כל כך ערמומית, אני יכול להיות יותר ערמומי ממנה` חשב.
     הוא לקח מספר ימי חופשה, שכר על חשבונו הפרטי רכב מסחרי סגור (van), החנה אותו בערב במרחק סביר מביתה של אן דיופרה, משם הוא יוכל לצפות על הבית, הגיע מוקדם בבוקר במונית עד לא רחוק משם, הלך ברגל והתחבא בתוך הרכב.
     ביום הראשון היא הלכה לאוניברסיטה והוא חזר למשרדו. ביום השני היא יצאה מאוחר והלכה לערוך קניות במכולת. ביום השלישי היא עלתה על מונית שכפי הנראה הזמינה בטלפון ונסעה לגר די נורד (Gare du Nord). הקומיסר נסע בעקבותיה, החנה את הרכב על מדרכה, צפה בה מרחוק כשהיא קונה כרטיס וכשהתרחקה, מיהר לקופה, הוציא את תג המשטרה ושאל את הפקיד לאן הגברת קנתה כרטיס. האיש אמר ללא היסוס: לבריסל. הקומיסר קנה גם הוא כרטיס לבריסל והלך בזהירות לכיוון הרציף המתאים. הוא היה גאה מאוד בהצלחתו עד רגע זה. `רק שהציפור לא תתחמק לי בדרך או בבריסל עצמה, אם אכן לשם היא נוסעת. כי היא יכולה בהחלט לעשות לי תרגיל ולרדת בדרך`.
     אבל הגברת אכן נסעה לבריסל. כשעברו את התחנה האחרונה לפני בריסל, שלף הקומיסר את הטלפון הסלולארי שלו והתקשר למטה המשטרה של בריסל, שם ביקש לדבר עם עמיתו וידידו הבלגי הקומיסר אדוארד וולנטין (Edouard Valentin). הוא אמר:         
     "אני מגיע עם הרכבת מפריס שתיכנס לתחנה המרכזית בעוד מספר דקות. אני על מקרה חמור שקשור עם רצח. אנא המתן לי בתחנה המרכזית. שם אסביר לך הכל."
     "אני מגיע מיד," השיב ולנטין "במה אוכל לעזור?"
     "אני עוקב אחרי אישה. חייבים לדעת לאן היא הולכת ועם מי היא נפגשת בבריסל."  
     ידידו שמח לעזור והמתין לו בתחילת הרציף.
     במכוניתו של הקומיסר הבלגי הם עקבו אחרי אן עד למלון בו עמדה להתקיים פגישת המטה של העמותה. דיובל ביקש מעמיתו:
     "היכנס אחריה. אותך היא אינה מכירה." הוא עצמו המתין בחוץ. ולנטין נכנס אחריה, אבל היא לא ניגשה לקבלה כי אם הסתובבה בלובי הענקי כאילו מחפשת מישהו, נעצרה ליד דוכן העיתונים ולפתע צעדה אל המעליות ועלתה בזו שבדיוק הגיעה. ולנטין, שדיובל הספיק להכניס לתמונה בשעה שנסעו אחרי הגברת, ניגש לקבלה ושאל אם יש אורחים אנגלים במלון. הוא נענה שהמלון הומה מאנגלים. הוא יצא בריצה אל דיובל שהמתין בחוץ בקוצר רוח, ודיווח לו מה התרחש. דיובל אמר:
     "שאל בקבלה אם יש דייר בשם סר סדריק נורטון. זה האיש עימו היא נוהגת להיפגש." ולנטין חזר לקבלה, אך לאחר בדיקת הרשימות נאמר לו שאין אורח בשם זה.
     "מה עושים?" שאל ולנטין, ובחיוך קונדסי: "אולי היא מנהלת רומאן ומסתתרת מפני בעלה?"
     "היא אלמנתו של קצין צבא צרפתי. סר סדריק הוא ג`נטלמן די זקן. היא טוענת שהוא היה ידיד של בעלה ורואה את עצמו כמעין אפוטרופוס של רצון טוב שלה. אבל הוא קיים יחסים הדוקים עם אלייה המנוח ונפגש איתו סמוך למותו, ואין לי ספק שאלייה נרצח ולא מת בתאונה."
     דיובל נכנס עמו למלון ושניהם תפסו נקודת תצפית שממנה אפשר לראות את כל היוצאים מהמעליות. הם קנו מגזינים והמתינו. כעבור כשלוש שעות, יצאה הגברת.
     "אתה רוצה לעקוב אחריה?" שאל ולנטין וקם.
     דיובל משך אותו בשרוול והושיב אותו:
     "לא. היא נוסעת הביתה לפריס. אני רוצה לראות מי עוד יוצא מהמעלית. עם קצת מזל נראה את סר סדריק נורטון."
     הוא לא הספיק לסיים את דבריו וסר סדריק יצא מהמעלית.
     "הנה הוא!" פלט דיובל. "זהו סר סדריק. אז אם הוא כזה ידיד, למה היא צריכה לפגוש אותו בבריסל? קודם, לפני שהתחלתי לחקור אותה, הוא היה מבקר אצלה באופן קבוע. אם כן, נראה שאני לא טועה. השניים האלה מעורבים במשהו לא קתולי (pas catholique)".
     "אתה רוצה לעקוב אחריו?" שאל ולנטין.
     "אין טעם. הוא יחזור ללונדון. אני יודע את כתובתו ואת מספר הטלפון שלו. כבר שוחחתי איתו. הוא לא מכחיש שהכיר את הנרצח ושפגש אותו מדי פעם, אבל אומר שזו שיגרת עבודה אצל המדענים. הם נוהגים להחליף מידע ומתייעצים ביניהם. אגלה לך סוד: גם השופט החוקר חשב כך, קבע שאלייה מת בתאונה, וסגר את התיק. אני לא אוכל לדווח על האפיזודה הזאת ועל עזרתך. אתה לא כועס עלי?" ולנטין צחק:
     "בוא, אשתי ואני מזמינים אותך לארוחת ערב."
 
     באותה ישיבת המטה נדונו כמה נושאים שעמדו על הפרק באופן מיידי: בראש וראשונה ניסוי קרן הלייזר מתוך הלוויין, והצורך לצאת לסיור מיידי למאוריטניה, כדי לראות אם ניתן בכלל לפעול שם, ואם כן למצוא מקום מתאים. מרטין מסר את כל האינפורמציה שהצליח להשיג על מאוריטניה, על מכרות הברזל והסיכויים הסבירים למצוא שם משהו, והוסיף:
     "אם יימצא מיבנה מתאים, כיסוי הסרט של טוניסיה יכול להתאים גם לכאן."   
      "מר בולנז`ה ביקש שברגע שתמצאו את היעד, תציינו את מיקומו במכשיר ה GPS ואני אעביר לו את האינפורמציה," אמרה אן, ולאחר הרהור הוסיפה: "אני סבורה שלצורך הניסוי עלינו לקנות משאית, או טנדר גדול, שישמש כביכול להובלת אבזרי הצילום וכן שפנסיו יאירו לתוך המיבנה בעת ההסרטה. זה טוב מבחינת סיפור הכיסוי, מבחינה לוגיסטית, ובעיקר, כמובן, כיעד לפגיעת קרן הלייזר כאשר מנוע המשאית עובד."
     "לדעתי זה רעיון טוב," אמר מרטין, "אבל ברור שנזדקק למכונית נוספת, בה נוכל לחזור אחרי הניסוי. זו יכולה להיות מכונית שכורה, אם יש שם דבר כזה בנמצא."
      בנושא השני דיווח האדמירל:
     "ידידנו למקה מהמבורג הודיעני שהצליח לפתח את הנוזל עליו סיפר לי. הוא יכול לשמש במקום הדשן או כתוספת לו. ניתן להשקות או לרסס אותו על קטע כביש והוא יהיה יעיל כשתים עשרה שעות. הנוזל מתייבש ויוצר מעין פילם על האספלט. הגזים הנפלטים מרכב נוסע, מפעילים את החומר, והוא בתגובה פולט אדים שמחניקים את המנוע. נצטרך לערוך ניסוי גם בזה. אחר כך יידרש תיאום עם המבריח הקוריאני." 
     סר סדריק הציג את הנושא השלישי:
      "רוזטי מיזער את המכשיר לשיבוש תקשורת והכניס אותו לתוך מכונת גילוח, טלפון סלולארי ומצלמה. זה פותח אפשרויות בלתי מוגבלות לשימוש במכשיר." 
     "פיליפ ופטריציה קשרו קשר ידידותי עם בחור איראני ובקרוב יש לקוות להתפתחויות," דיווח מרטין. האדמירל אמר:
     "אגב, מרטין, אני מציע שג`והן קרמייכל יצטרף אליך למאוריטניה. דומני שהוא יודע היטב צרפתית, ולדעתי בארץ כזאת מוטב ששניכם תבינו מה מדברים סביבכם."
     במשך כל הישיבה ישב מרטין בסבר פנים חמור. הוא אפילו לא ניסה ליצור קשר עין עם אן. כמו בפעמים הקודמות, היא יצאה ראשונה, אחריה סר סדריק ואחריו הוא. האדמירל נשאר ללון.
     איש מהם לא העלה על דעתו שבאותה שעה ישבו בלובי של המלון שני קומיסרים.
 
     ביום שישי בערב פגשו פיליפ ופטריציה את שהין והזמינו אותו לארוחת ערב, כפי שסוכם, אבל הפעם לא במסעדה איראנית, כי אם במסעדה צרפתית טובה. לאחר שהתרווחו והזמינו, פתחו בשיחה. פיליפ אמר:
     "שהין, אנחנו אנשים שנפגשנו במקרה ומצאנו חן זה בעיני זה. אנחנו רוצים לשוחח איתך על נושא עדין ומבקשים שזה יישאר בינינו. מסכים?" הוא חייך חיוך חביב:
     "מסכים".
     "אנחנו קבוצה של אנשים לא מפלגתיים, לא פוליטיים, סתם אזרחים טובים, שלא יכולים לראות אנשים אחרים מדוכאים. ויש לנו גם קשרים טובים עם אנשים עשירים שמוכנים לתרום הרבה כסף, אם זה יכול לעזור. אנחנו חושבים שלתת כסף לאנשים ככה סתם, אין לזה שום ערך, כי יש מיליונים שאינך יכול להגיע אליהם. אנחנו מאמינים שלעם מדוכא אפשר לעזור רק על ידי שינוי השלטון. אנחנו לא מהפכנים ולא מה שנקרא `מחתרת לוחמת`. אין לנו נשק או חומרי נפץ. אנחנו עובדים על פסיכולוגיה. אם אפשר להפיל דיקטטור על ידי כך שהוא יאבד את אמון העם ובעיקר את אמון תומכיו, הוא לא ישרוד. אנחנו מחפשים דרכים איך להשפיל את הרודן, לבייש אותו, להפוך אותו למגוחך. על זה אף אחד עוד לא חשב. מה אתה אומר?"
     "אתה מדבר דברים משונים מאוד. אבל למה אתה מספר לי את זה?"
     "אולי בעיניך אלה דברים משונים. אבל בעיני מישהו אחר זה יכול להישמע רציני מאוד. לא נוכל לעשות שום דבר ללא עזרתם של אזרחים איראנים, בין אם הם בגלות או באיראן. חשבנו שאולי תוכל להכיר לנו מישהו שימצא עניין במה שאמרתי לך."
     "אחי. אחי הבכור אומיד (Oumid). הוא מתעניין בכל מה שקורה, מדבר עם אנשים, מתווכח. אולי אכיר לכם אותו ותסבירו לו. הוא בטח יבין." פטריציה שאלה:
     "מתי נוכל לפגוש אותו?"
     "אין בעיה. אחרי הארוחה ניגש אלי הביתה ואני אכיר לכם אותו."
     פיליפ ופטריציה החליפו מבט חטוף. הארוחה הייתה נחמדה. הם רצו להזמין קפה, אבל שהין אמר:
     "לא. את הקפה תשתו כבר אצלי בבית." והוא לקח אותם אליו.
     דירתו, או ליתר דיוק דירת כל משפחתו, הייתה ברובע שמרבית תושביו היו מהגרים, פחות או יותר וותיקים, ברובם איראנים. אמנם הבית היה ישן אבל הדירה הייתה גדולה ומרווחת. בתור ריהוט בלטו בעיקר ספות ושטיחים. כפי ששהין הסביר להם, כאן גרה כל המשפחה: הסבתא, אביו ואימו, הוא עצמו, אחיו אומיד, ואחותם הצעירה סוראיה. האם הופיעה, ברכה אותם ושאלה מה ירצו לשתות. שהין השיב במקומם:
     "הזמנתי את ידידי לקפה. האם אומיד נמצא בבית?"
     "הוא יצא לקנות סיגריות ומיד ישוב." ענתה ויצאה. שהין אמר:
      "אבי עובד עד מאוחר בלילה: הוא עובר בבארים ובמסעדות ומוכר שושנים. באיראן היה לנו גן שושנים נהדר ואבי הוא שטיפל בו. כאן, הוא לא מצא עבודה, התקשר עם משתלה ומוציא פרנסה, אמנם בדוחק, אבל לפחות לא נזקק לעזרה מאחרים וכבודו נשמר."
     האח הבכור אומיד הופיע. עשו הכרויות, הוא ישב לידם, שהין הסביר לו בקצרה באנגלית מעורבת בפרסית, מה האנשים האלה מבקשים. האם הביאה קפה, כוסות מים קרים ומיני עוגיות מתוקות.
       פיליפ הסביר לאומיד במה מדובר. האיש נראה כבן ארבעים, קצת שמנמן, בעל פנים רכות ולבנות. לפטריציה הוא הזכיר את הסוחר שאצלו קנתה צמיד בשוק של טהראן. הוא האזין בעניין רב ולאחר שפיליפ סיים, שאל:
     "בלי נשק, בלי חומרי נפץ, מה אתם יכולים לעשות?"
     "בין חברינו יש אנשי מדע שפיתחו אמצעים שונים, אמנם בלתי מזיקים, אבל שיכולים לגרום למנהיג מדינה להתבזות בפומבי. להיראות מושפל בפני העם. וזו לפעמים פגיעה יותר קשה מתבוסה צבאית. יש לנו גם אמצעים שיכולים לגרום לכך שהמנהיג יתחיל להטיל ספק ביעילות אמצעי הלחימה שלו, ואז הוא ייסוג משאיפות מגלומניות. אין לנו לא נשק ולא שום כלי מלחמה. הכל חימיה ואלקטרוניקה. ולא מסכנים חיי אדם. האם לא כדאי לנסות?"
     אומיד שקע במחשבות. הוא השקיע את סנטרו בכף ידו כשהוא רוכן קדימה ועצם את עיניו. כולם ישבו בשקט והמתינו לתגובתו. ואז פקח את עיניו ואמר:
     "אינני יודע אם מישהו בעולם שמע משהו כזה. מה שאתה מסביר, או מה שאתם רוצים לעשות, עוד לא נוסה בשום מקום. אינני יודע, ובעצם גם אתם לא יודעים, אם זה יביא לתוצאות כלשהן."
     "נניח שאירוע אחד לא יפיל את הרודן," ניסה פיליפ שנית, "אבל תודה שאם יוקרתו תיפגע. כל העם וכל העולם ידברו על זה. התקשורת תחגוג. אחרי זה הוא כבר יהיה הרבה יותר זהיר בצעדיו. ואחר כך אולי יהיה שלב שני. בינתיים הרי לא נשב בחיבוק ידיים."
     אומיד נראה מהסס. הוא הדליק סיגריה ושאף את העשן באופן עצבני. ואז אמר:
     "אבל מה אומר לכם? אולי כדאי לכם לנסות! אבל אני לא רואה במה אני יכול להועיל לכם?"
     "אנחנו רק צריכים שמישהו יניח דברים מסוימים במקומות שונים בטהראן. אנחנו, כזרים, לא יכולים לעשות את זה. כולם מסתכלים עלינו. רק אנשים שחיים שם ומסתובבים באופן חופשי יכולים. אנחנו זקוקים לקשר כלשהו אל מישהו בטהראן שאפשר לסמוך עליו," אמרה פטריציה.
      אומיד שוב התכנס בתוך עצמו והם ישבו בשקט והמתינו. לבסוף הוא אמר:
     "אני מאמין לכם. אבל זה לא מספיק. לי אישית אין שום קשר למישהו בטהראן שיוכל לעזור לכם. אולי אני לוקח על עצמי אחריות יותר מדי גדולה, אבל אנסה להפגיש אותך, אדוני, לבדך, כלומר בלי הגברת, עם מישהו שתצטרך לעניין כפי שעניינת אותי."
     "אין שום בעיה," אמר פיליפ.
      הם קבעו פגישה לשעה יותר מאוחרת באותו ערב.
     פיליפ ופטריציה סיכמו שהיא תחכה בדירתה, והוא יצלצל אליה ויעדכן אותה. היא אמרה:
     "ואפילו אם זה יהיה מאוחר מאוד ואני אירדם, תעיר אותי, כי אהיה סקרנית מאוד לשמוע מה היה." הוא הבטיח.
                                                50
 
     בימים האחרונים רוב כלי התקשורת בעולם עסקו שוב בצפון קוריאה. הרודן הסכים לפרק את המיתקנים הגרעיניים תחת פיקוח נציגי הוועדה לאנרגיה אטומית. מציינים שכנראה לא כל האתרים הגרעיניים ידועים ומוכרים במערב, וכי שוב מסנוורים את עיניהם. וכל זה בתמורה לסיוע כלכלי מסיבי שבלעדיו כלכלת המדינה, שהיא כבר במצב קטסטרופאלי, תתמוטט באופן מוחלט. אחד הפרשנים התריע שזו חולשתן של הדמוקרטיות המערביות, שהן מסייעות לאויביהן בנפש ומחזקות אותם, וכאשר אלה יתגברו על הקשיים שהם עצמם יצרו למדינותיהם ולעמיהם, וכשמצבן ישתפר, שוב ייצאו נגד מציליהם. וכל זה בשם הרגשות ה`הומניטאריים הנשגבים`. ואותו פרשן שואל: "ומה עם הזכויות ההומניטאריות שלנו?"
        
      נשיא איראן מוחמד אחמדינג`אד הודיע שלאיראן יש כיום שלושת אלפים סרכזות (צנטרפוגות) שעובדות ברציפות ושבכך הגיעה איראן למעמד של מעצמה גרעינית. שרותי מודיעין שונים מעריכים שבתוך שנה יהיה לאיראן מספיק חומר כדי ליצור פצצה אטומית אחת בכל שנה. נשמעו תגובות מארצות רבות, בעיקר מארצות ערביות במזרח התיכון, שטוענות שאיראן תהווה בקרוב איום עליהן. הדמוקרטיות המערביות ממשיכות להתלונן על כך שהמדינות החברות באו"ם אינן מקיימות את הסנקציות נגד איראן, שמועצת הביטחון החליטה עליהן.
    
     בביקורו אצל משפחת בנו, בסוף השבוע, שוחח האדמירל ארוכות עם נכדו ברייאן
(Brian) בן השש עשרה. הוא היה נער פיקח ומוכשר, תלמיד מצטיין, שישב בכל רגע פנוי ליד המחשב.
     הסבא השתהה בחדרו, ושלא כהרגלו, הראה עניין מיוחד בעיסוק זה של נכדו., לשמחתו של הנכד. החמיא לו שסבו הדגול והנכבד, מראה עניין בעיסוקיו של צעיר בגילו.     
     "מה למשל אתה עושה כשאתה יושב שעות על יד המחשב?" שאל הסב.
הנכד השיב:
     "יש אין סוף דברים שאפשר לעשות, מלבד לכתוב או לחפש אינפורמציה באינטרנט."  
     "למשל?"
     "למשל צ`ט: אתה יכול לשוחח עם אנשים מכל קצות כדור הארץ, אתה יכול לעיין בקטלוגים מכל הסוגים ולקנות ספר שאתה מעוניין בו, אתה יכול לראות סרט קולנוע, לראות תמונה, לקבוע פגישה עם נערה, או אם תרצה עם אלמנה," הוסיף בחיוך ערמומי,  "וכל זה מבלי לקום מהכיסא. ועוד אין סוף אפשרויות, כמו אי מייל (( Email." האדמירל שאל:
     "ומה עם הבחורים הצעירים שחודרים לתוך המחשבים של חברות ומשרדים שונים?"
     "אתה מתכוון ל`האקרים`?"
     "כן, כך שמעתי שקוראים להם."
     "זה עיסוק שהוא גם מעניין וגם מסוכן."
     "במה הוא מעניין?"
     "אם אתה מצליח להכנס, למשל, למחשב של בנק. אתה יכול לשוטט בין החשבונות של לקוחות הבנק. אתה יכול לגשת לחשבון של מנהל בית הספר שלך ולדעת כמה כסף יש לו בבנק. לא שזה נותן לך משהו, אבל אתה מרגיש כאילו אתה כל יכול. יש נוכלים שיודעים אפילו להעביר כספים מחשבון של מישהו לחשבון של עצמם."
     "מעניין מאוד," אמר האדמירל. "וכל זה בתחומי הממלכה המאוחדת? או שאפשר גם בארצות אחרות?"
     "אתה מתלוצץ סבא? על פני כל כדור הארץ! כמעט בכל מדינה בעולם יש כיום אינטרנט. אחרת הן לא על המפה. אני יכול ברגע זה, להיכנס לשיחה עם מישהו בטוקיו. אתה רוצה לראות?"
     "לא. אני מאמין לך. אני רוצה שתסביר לי עוד דברים. אני מבין שבכדי לחדור למחשב של בנק, דרושה סיסמה, הלא כן?"
     "זהו העניין. הסיסמה."
     "למה אתה מתכוון?"
     "את הסיסמה צריכים לנחש. ובניחוש יש הגיון מסוים. אז מנסים. אבל ארגונים רציניים, או משרדי ממשלה, למשל, שחייבים להגן היטב על המידע שלהם, משתמשים בסיסמאות שקשה מאוד לנחש. מה גם שיש מערכת התרעה."
    "אז מה עושים?" שאל האדמירל.
    "צריך לכתוב תוכנה שמפענחת סיסמאות. אני יכול לכתוב דבר כזה."
    "וכמה זמן זה צריך לקחת?"
     "נאמר, שלושה – ארבעה חודשים." פני האדמירל נפלו. הוא מילמל, כאילו לעצמו:
     "זה יותר מדי."
    הנער הביט בעיניו של האדמירל ואמר:
    "סבא, הלא אני מכיר אותך. אם אתה רוצה שאעשה משהו, תגיד, אל תסתובב מסביב."   
    למרות שהכיר את נכדו, האדמירל הופתע. איך הילד הזה הבין? אבל הוא ידע שאין יותר טעם להמשיך במשחק. עם צעיר פיקח כזה צריך לגשת לעניין. הוא אמר:
     "יכול להיות. יכול להיות. זה תלוי. אני צריך לבדוק. אבל לפני זה אני חייב להבין היטב מה האפשרויות שלפנינו."
     "סבא, אגלה לך סוד. אבל עליך לדעת שזה בלתי חוקי. לא הייתי מגלה לך, אבל אני מבין שיש לך בעיה עם זה: כבר עסקתי בזה ויש לי שלד של תוכנה כזאת. אני יכול להשלים אותה תוך מספר ימים. אם תגיד מה הבעיה, אולי אוכל להגיד לך מה האפשרויות."
     "זה יותר קשה ממה שאתה חושב. ואני כפוף למגבלה של חשאיות... טוב! נלך צעד אחד קדימה: מדובר בחדירה למחשב של מערכת הביטחון של מדינה עוינת."
     "עקרונית זה אפשרי. עובדה שעשו את זה לפנטגון. מעשית – זה קשה. אבל לא בלתי אפשרי," השיב הנער, שלא נראה מופתע מפניית סבו אליו.
     "אני מודע לכך שאתה, כנכד שלי, וכאזרח נאמן לממלכה הזאת, תהיה מחויב לשמור בסוד את כל מה שאנחנו מדברים כעת. לא הורים ולא חברים!" הצעיר אמר ללא היסוס:
     "לא חשבתי אחרת."
     האדמירל היה גאה בנכדו. הוא הלך צעד קדימה:
     "האם זה ישים רק לארצות אירופה, או שאתה יכול להגיע רחוק כמו למשל עד סין, או פֶּרו? או נאמר סוריה?"
     "לכל מקום שיש בו אינטרנט."
     "טוב. ניקח לדוגמה את איראן, שבה ידוע שיש אינטרנט. אתה יכול ברגע זה להתקשר עם מישהו בטהראן, מה שנקרא צ`ט?"
     "בטח. אין בעיה?"
     "יש משרדים ממשלתיים, כמו משרד הפנים למשל, שהאזרח יכול לפנות אליהם בשאלות דרך האינטרנט. האם דרך אתר כזה אפשר גם לעבור למשרדים אחרים?"
     "אני לא חושב. אבל אפשר לשוטט ולחפש."
     "אני מחפש דרך לחדור למשרד הביטחון או לוועדה לאנרגיה אטומית, או ללשכת נשיא המדינה באיראן. וודאי ראית את הסידרה  Mission impossible , אז אתה מבין שלממשלת בריטניה אין כל קשר למה שדיברנו. אני סומך עליך לחלוטין."
     "סבא, תודה לך שנתת בי אמון. אני אעבוד על זה, ואם אמצא דרך להיכנס, אודיע לך שפתרתי את הפאזל. ואז תגיד לי מה אני צריך לעשות עם זה."
     הם קמו ועמדו זה מול זה. הסבא הושיט יד לנכדו והם לחצו ידיים כשהם מביטים זה לזה בעיניים. היה במעמד זה משהו טקסי. ליבו של הנער פעם בחוזקה. הנה הוא עומד להשתתף בקנוניה בינלאומית. איזה מזל!
 
     פטריציה ישבה בערב בדירתה וחיכתה בחוסר סבלנות לטלפון של פיליפ. היא אכלה, צפתה בחדשות בטלוויזיה, האזינה לתקליט ולבסוף נרדמה בישיבה בכורסה. כשהתעוררה הייתה השעה שתיים בבוקר. פיליפ לא התקשר. היא הודאגה לרגע, אבל מיד אמרה לעצמה שאולי מתנהל שם ויכוח מעמיק, אולי פיליפ נאלץ להיכנס לפרטים כדי לשכנע את האיש. `הוא בטח לא רצה להפריע לי כל כך מאוחר בלילה. וודאי יתקשר בבוקר, דבר ראשון` אמרה לעצמה, התפשטה והלכה למיטה לישון.
     אבל פיליפ לא התקשר גם בבוקר. היא טילפנה אליו. לא הייתה תשובה. כעת היא נהייתה מודאגת ממש. מה עליה לעשות? אל מי לפנות? היא עדיין ניסתה לרכך את העניין: `אולי האיש לקח את פיליפ לפגישה עם אדם נוסף, ממונה עליו? אמתין עוד קצת`. לא היה לה תיאבון לאכול ארוחת בוקר והיא רק שתתה כוס קפה שחור. כעבור שעה, כשלא יכלה יותר לשבת במקום, החליטה לעשות משהו. אבל מה? היא זכרה את שמו של האיש הזקן שנסע איתם לטוניסיה: פטריק סטון. היא חיפשה במדריך הטלפון ומצאה אותו. היא הופתעה לראות ליד שמו את האותיות adm. ret. (אדמירל בגמלאות) ופלטה שריקה קלה. היא קצת היססה, אבל בכל זאת חייגה. האיש ענה לטלפון. היא אמרה:
     "שלום לך אדוני. שמי פטריציה. הכרנו בנסיעה, באפריקה. יש לי משהו דחוף ואין לי אל מי לפנות. האם תסכים לפגוש אותי?"
     האדמירל הופתע במקצת. הרי היא עובדת בצוות עם פיליפ בראון בנושא האיראני. אבל אם היא מצאה לנחוץ להתקשר אליו, אולי יש לכך סיבה מיוחדת. הוא אמר:
     "בבקשה גבירתי. אשמח לראות אותך אחרי כל כך הרבה זמן." ומסר לה את כתובת משרדו.
     היא הודתה ואמרה שתגיע תוך שעה.
     האדמירל קיבל את פניה בחביבות, ביקש אותה לשבת ושאל, די בדאגה, מה מביא אותה אליו.
     פטריציה סיפרה לו מה היה אתמול, ושפיליפ התבקש על ידי אומיד לפגוש מישהו כדי לשכנע גם אותו, ופיליפ הלך לפגישה...ולא חזר עד עכשיו! והיא מודאגת. האדמירל האזין בשקט ובקור רוח ולא התרגש יתר על המידה. כשסיימה, אמר:
     "כל מה שיש בידינו עד עתה הן שתי כתובות: המסעדה של שהין והדירה שבה הוא ואחיו אומיד מתגוררים. עלינו לפנות לשם. שעת הצהריים מתקרבת ואני מניח ששהין כבר הלך לעבודתו במסעדה. אינני רואה ברגע זה משהו אחר לעשות מאשר שאת תלכי למסעדה ותשאלי את שהין מה הוא יודע. כעת יש בוודאי קהל במסעדה ועלייך להישאר כל הזמן במקום שממנו אנשים רואים אותך. אם יציע לך להיכנס מאחורי הקלעים, תסרבי. אם הוא לא יודע שום דבר, תיאלצי לפנות אל אחיו, אומיד. הוא חייב לדעת כי הוא זה שהפגיש את פיליפ עם מישהו. אינני מאמין שאם יהיו לו כוונות זדוניות, שהוא יעיז לעשות זאת בביתו ולסכן את שלום משפחתו. אני מקווה שהתעלומה תתבהר. את יכולה לצלצל אלי בכל שעה."
     הוא רשם לה על פתק את מספר הטלפון שלו בביתו. היא הודתה לו מאוד והלכה.  
    
                                                51
 
     מרטין וג`וני, מצויידים באשרות כניסה, במסמכים של חברת הסרטים, בתיק התסריט ובטלפון לווייני, למקרה שהסלולארי לא יפעל משם, יצאו בטיסה דרומה, דרך קזבלנקה שבמרוקו, לנואקשוט (Nouakchott ) עיר הבירה של מאוריטניה, שאוכלוסייתה התקרבה לכמיליון תושבים. לפני צאתם עשו שיעורי בית מהירים וידעו שמאוריטניה נקראת "הרפובליקה האיסלאמית של מאוריטניה", שהשפה העיקרית במדינה היא צרפתית, מאחר שהיא השתחררה מהשלטון הצרפתי רק בשנת 1960, למרות שרשמית השפה היא ערבית, בדיאלקטים שונים. המספר הכולל של תושביה הוא כשלושה מיליון. המטבע נקרא אוגיה ouguiya. עבור דולר אמריקאי אחד מקבלים כ-256 עוגיות. שטח המדינה עצום, כשטחה של מצריים, מעל למיליון קילומטרים רבועים. אבל רוב השטח ממזרח ועד קצה הצפון הוא מדברי. עיקר החיים התרכזו לאורך החוף, כלומר במערב ובעיקר בדרום. אזור מיכרות הברזל מתרכז בצפון מערב המדינה, שהוא שטח הררי ברובו והעיר העיקרית שם היא זואראט (Zouerat) המהווה מרכז מכרות הברזל והנחושת שבסביבתה. יש לציין שהברזל מהווה חמישים אחוז מכל הייצוא של מאוריטניה והוא מובל לנמל הייצוא ברכבות הארוכות ביותר בעולם, המגיעות לפעמים לאורך של שלושה קילומטר. אבל רכבות אלה לא מגיעות לנואקשוט כי אם לנמל הייצוא הנמצא צפונית לבירה. מחצית מאוכלוסי המדינה שחורים. רוב האזרחים סונים. העבדות היא דבר מקובל מאוד במדינה. אומרים ששמונה מאות אלף מתושבי המדינה הם עבדים. מחנכים אותם מילדותם שעבדות היא חובה דתית למוסלמי טוב. רבים מהם מאמינים בכך ונשארים עבדים במשך כל ימי חייהם.
     "כבר היית בארץ שיש בה כמה מאות אלפי עבדים לאור היום?" שאל ג`וני בטון אירוני.
     "מעניין לראות איך הם נראים? כמו כולם, או שונים במשהו? אני מתכוון האם הם לובשים בגד מיוחד או חגורה צבעונית...משהו שמבדיל אותם מיתר האנשים? אחרת איך יודעים עם מי מדברים, עם אדם חופשי או עם עבד? בתקופות העתיקות ידוע על עבדים שניהלו מדינות. בתנ"ך למשל, יוסף היה עבד והוא ניהל את מצרים. גם הממלוכים, ששלטו על מצריים יותר ממאתיים שנים, במקורם היו חיילים עבדים."
     "נראה," אמר ג`וני. "אף פעם לא מאוחר ללמוד משהו חדש."   
 
     במסעדה מצאה פטריציה את שהין. היא אמרה לו שאמש אחיו הפגיש את פיליפ עם מישהו ופיליפ לא חזר עד עכשיו. שהין לא התרגש. הוא אמר שאין לו מושג מהעניינים של אומיד והוא לא מכיר את האנשים שאתם הוא נפגש. פטריציה שאלה אם היא תמצא כעת את אומיד בבית. שהין אמר לה שאחיו יצא הבוקר לחופשה. הוא נסע לפריס לשבוע ימים. מלים אלה בישרו שחורות והדאיגו אותה מאוד. היא אמרה בטון מתחנן:
     "שהין, משהו קרה לפיליפ. אני מודאגת מאוד. אנא ממך, תאמץ קצת את הזיכרון שלך. תעזור לי למצוא את פיליפ. אתה בטח מכיר מישהו מהחברים של אחיך."
     שהין היה חיוור. הוא הבין את מצוקתה, אבל עדיין לא התעורר בו שום דבר שיוכל לומר לה כדי להרגיע אותה או לסייע לה. הוא הושיט את ידיו לצדדים כסימן לאזלת יד. 
     "שהין," אמרה פטריציה. "אני הולכת אליך הביתה לדבר עם אימך, אולי היא תעזור לי."    
     נראה שדברים אלה הבהילו אותו. אולי הוא פחד מאימו, כי הוא אמר במהירות ובטון של תחנונים:
     "לא. אנא ממך, אל תדברי עם אימי. היא אישה חולה ואסור להדאיג אותה. היא לא יודעת כלום! תאמיני לי." היא הנידה בראשה ואמרה:
     "אין לי ברירה. אני חייבת!" ופנתה ללכת.
     הוא תפס אותה בשרוול:
     "חכי. אל תלכי. תני לי צ`אנס. אולי אני אזכר במשהו ואגיד לך."
     "טוב. תחשוב חזק! אני אשב לי כאן ואזמין משהו לאכול. ואתה תאמץ את המוח הרדום שלך ותיזכר. אם עד שאסיים לא תיזכר, אני לוקחת מונית וטסה אל אימך." והתיישבה.
     "מה להזמין לך?" שאל שהין המלצר. היא בחרה במשהו באופן סתמי. הוא החל להגיש לה מכל טוב, שאל מה תשתה, ונראה כמי שרוצה להאריך את הארוחה שלה עד כמה שאפשר.
 
     מרטין וג`וני נסעו למלון, התמקמו בחדריהם וירדו ללובי לברר אצל הקונסיירז` איך מגיעים לעיר זואראט. הוא שאל:
     "אתם סוחרי ברזל או נחושת? כי גם בנואקשוט יש משרדי סוכנים של מיכרות, ואתם לא חייבים לעשות את כל הדרך עד זואראט."
     "לא," השיב ג`וני, "אנחנו נציגי חברת סרטים. אנחנו מחפשים אתר מתאים לסרט מסוים, שצריך להתרחש בחלקו על יד ובתוך מכרה."
     האיש נראה מופתע. הוא חייך אליהם בחביבות. זו הפעם הראשונה בחייו שהוא פוגש אנשי סרטים:
     "אתם יכולים לטוס," הסביר, "יש שתי טיסות בשבוע לזואראט. מחרתיים  בבוקר יש טיסה. אני יכול להזמין לכם מקומות. אני יכול גם להזמין לכם חדרים במלון."
     "נודה לך מאוד. האם תוכל גם לשכור שם מכונית עבורנו? איזה טנדר או משאית?"
     "את זה תצטרכו לברר במקום. אינני חושב שיש שם משרדי השכרת רכב. זואראט היא עיר קטנה."
     "אז מה עושים?"
     "יש לי בזואראט בן דוד שהוא בעל מוסך. אני אתן לכם את כתובתו. ייתכן שהוא יוכל לעזור לכם. הוא בן למשפחה וותיקה במקום ומכיר את כולם בזואראט."
     מרטין וג`וני החליפו מבטים שואלים. האיש הוסיף:
     "אם תפנו אליו, אולי הוא ישיג רכב לזמן קצר ממישהו מהתושבים."
     "ננסה," החליט מרטין. "אם הגענו עד כאן, לא נחזור בידיים ריקות. תן לנו בבקשה את כתובתו של קרובך ונפנה אליו."
     "שמו מחמוד אוּלד סלאח (( Mahmoud Ould Salah." הוא רשם משהו על פתק. "הנה כאן רשומה כתובתו. במלון יסבירו לכם איך להגיע אליו. הוא מוכר בעיר."
     הם הודו לו, קיבלו את שעת יציאת המטוס והלכו לנוח.
 
      למחרת בבוקר יצאו לסייר בעיר, שלא הייתה מעניינת במיוחד. היו בה כמה מסגדים ואפילו מוסיאונים. הם למדו שעד 1960 הייתה נואקשוט כפר. אחרי העצמאות היא התפתחה במהירות לעיר. הנמל שלה נמצא במרחק של יותר משישה קילומטרים מצפון לה   ואין לשם תחבורה מסודרת.
     כשחזרו למלון הודיע להם הפקיד שהזמין עבורם למחר שני חדרים במלון בזואראט.
     ג`וני חשש שהם לא ישיגו רכב בזואראט. הוא אמר:
     "חבל על הנסיעה."
      "בעבור כסף משיגים הכל," השיב לו מרטין.
     "את זה אני דווקא יודע, אבל החשש שלי הוא שבְּחור כזה, אולי אפילו בעבור כסף רב פשוט לא יהיה אוטו להשכרה.
     "אם המצב יהיה גרוע עד כדי כך, אז נקנה ממישהו את האוטו שלו במחיר כזה, שהוא לא יוכל לסרב לו," הרגיע אותו מרטין.
 
                                                52
 
     הקומיסר דיובל היה מתוסכל מאוד. הוא היה משוכנע מעל לכל ספק שהוא צודק, כלומר שאת הפרופסור אלייה רצחו. אבל מי ולמה – את זה הוא עדיין לא הצליח לגלות. לא היה לו ספק שבין הפרופסורית והאציל הבריטי יש יחסים מיוחדים שאינו מצליח להבין. `לפנים היה האנגלי מבקר בדירתה`, חשב, `והנה מאז החלה החקירה, הם נפגשים מחוץ לביתה. אפילו מחוץ למדינה. מדוע? מה הם מסתירים? אין להוציא מהכלל את האפשרות השגרתית של יחסים מחוץ לנישואין, שלו, כמובן. אבל אין לפסול גם אפשרות שהיא מסתירה יחסים כאלה ממשפחת בעלה, או ממישהו אחר, שאני עדיין איני יודע על קיומו. הכל פתוח. עוד נראה.
אבל יש פן אחר שהוזנח לחלוטין: הקינאה! סביבתו הקרובה של אלייה לא נחקרה בכיוון זה, כי מראש לא היה חשד לרצח. אבל אולי מישהו מהקולגות שלו, מתוך קינאה, או אולי אפילו נקמה על שאלייה גזל ממנו המצאה כלשהי, או בנה את שמו הטוב על חשבון מישהו אחר, שהוא נישל מהכבוד הזה? הבעיה היא שחקירת אזרחים צרפתים, מה גם מדענים ועובדי מדינה, לא תעבור בשקט. ידברו על זה, וזה יגיע לידיעת הממונים... אבל אולי אפשר לעשות את זה בצורה של שיחה פרטית עם מישהו מהעמיתים הקרובים של הפרופסור אלייה.` הקומיסר החליט לחפש ידיד שיש לו הכרויות בחוגי המכון האקדמאי בו עבד אלייה.
 
     השעה הייתה עשר בבוקר. מרטין וג`וני נסעו משדה התעופה הקטן ישר למלון. לאחר שהניחו את חפציהם בחדריהם, הם ניגשו אל פקיד הקבלה, הסבירו לו שהם נציגים של חברת סרטים ושהם מעוניינים לסייר בסביבה, לחפש אתר מתאים כדי לצלם שם כמה סצנות מהסרט.
     "הפנו אותנו אל בעל מוסך ששמו אולד סלאח. תוכל, בבקשה, להסביר לנו איך מגיעים אליו?" שאל ג`וני.
     הפקיד הסביר להם איך להגיע לשם ברגל, תוך עשר דקות. והם יצאו מיד לדרך.
     זואראט הייתה עיר של פחות משלושים אלף תושבים ודמתה יותר לכפר גדול עם מרכז עירוני קטן. הרחובות היו צרים ובחלקם הגדול לא סלולים. אנשים מעטים התהלכו בהם, רובם נראו כפשוטי עם, פועלים, סבלים, רוכלים. מרטין וג`וני, למרות שהתלבשו בבגדים ספורטיביים קלים, משכו אליהם את כל המבטים. 
     המוסך של מחמוד אולד סלאח היה חצר ענקית מוקפת חומת אבן חוּמה, ובאחת מפינותיה מבנה ששימש כבית מלאכה ומשרד. בפינה אחרת הייתה סככת פח גדולה שנראתה כמחסן. החצר הייתה זרועה מכוניות מפורקות בחלקן, חלקי רכב, ערמות של צמיגים ישנים, חביות, פחים, ארגזים וכל מה שרק אפשר לשער. הם הלכו הישר למבנה וכשהתקרבו, יצא בעל הבית לקראתם, גבר בגיל החמישים, עד כמה שאפשר להעריך, נמוך ורזה, פניו פני בֶּרבֶּרִי שזופים, לבוש סרבל כחול נקי ומגוהץ. כבר מרחוק אמר בצרפתית:
     "ברוכים הבאים. בואו היכנסו למשרדי."
     הם התקרבו, הושיטו לו יד, הלכו אחריו לתוך המבנה ובאחת מפינותיו אכן גילו, מאחורי מחיצת עץ, משרד של ממש. תיקים וניירות היו מסודרים על מכתבת עץ גדולה. מאחוריה עמדה כורסה מכובדת של בעל העסק ומלפנים כיסאות למבקרים, או הלקוחות. על שולחן קטן ליד בעל הבית עמד טלפון חוגה גדול שחור מסוג מיושן. הוא הזמין אותם לשבת, התרווח בכורסתו, מחא כפיים ומיד הופיע נער שחור. האיש הזמין תה ואז אמר:
     "בן דודי מנואקשוט הודיע לי על בואכם. מה אני יכול לעשות בשבילכם?"
מרטין אמר:
     " שמי מרטין קופר והקולגה שלי שמו ג`ון קרמייכל. אנחנו נציגים של חברת סרטים מלונדון. הגענו עד כאן בקשר לסרט שאנו מצלמים. בן דודך הוא אדם נעים הליכות ויעיל, ושמחנו להכירו. הוא אמר לנו שאתה כל יכול בזואראט, ואנו מקווים שתוכל לעזור לנו."
     אולד סלאח חייך ואמר:
     " אני בן המקום מדורי דורות ויש לי קשרים טובים. אכן אני כל יכול כאן, אבל רק בכל מה שקיים. מה שלא קיים הוא מעבר ליכולתי. בן דודי אמר לי שאתם זקוקים למשאית. וודאי שיש כאן משאיות וטנדרים. אבל כולם עובדים. אין כאן כלי רכב מובטלים או מיותרים שאנשים יכולים להשכיר. איש איש והרכב שלו. בלי הרכב – הוא לא יכול לעבוד. לי יש ג`יפ פרטי. לכבוד יהיה לי להסיע אתכם , להראות לכם את העיר. אך יותר מזה לא אוכל לעשות."
     הנער הגיע עם התה, הגיש להם את הכוסיות עם עוגיות מקומיות מסוכרות והלך. הם לגמו בשקט. מרטין הפר את הדממה:
     "מר אולד סלאח, בסרט שאנחנו מצלמים עכשיו, יש סצנה שבה השחקן הראשי מסתתר במיכרה, והאיש שרודף אחריו מצרפת עד כאן, מנסה לתפוס אותו. אנחנו רוצים לסייר בסביבה כדי למצוא מיכרה ישן, עזוב, שיתאים לצילומים שלנו. נזדקק, כמובן, לכלי רכב. רצוי טנדר או משאית קטנה."
     "כן, אבל כפי שכבר אמרתי, יש בזואראט כמה וכמה כלי רכב מסוגים שונים, אבל כולם עובדים. בעלי הרכבים האלה מתפרנסים מזה. אין רכב – אין עבודה. אבל לי יש ג`יפ, כאן בחוץ. אני יכול להעמיד לרשותכם את הג`יפ עם הנהג שלי והוא יוביל אתכם ויראה לכם כמה מקומות, ואתם תחליטו איזה מהם הכי מתאים לכם." הוא אמר את הדברים בשטף כאילו למד אותם בעל פה.
     "אני שמח מאוד לשמוע מה שאמרת לנו. מתי נוכל לצאת לדרך?" שאל מרטין.
     "עד שתגמרו לשתות את התה אני אסדר את זה. תוכלו לצאת מיד." מרטין וג`וני החליפו מבט. הפתיעה אותם פשטותו והחלטויותו של האיש. אולד סלאח קם ממקומו, יצא לחצר, נתן צעקה: `סֶלים!` וחזר לשבת. תוך דקה התייצב בחור שחור לבוש סרבל מרופט ומקומט, ואמר בערבית מקומית:
     "כן אדוני." בעל הבית הסביר לו בצרפתית מעורבת בערבית שיכין את הג`יפ שלו וייקח את האורחים לאן שהוא יגיד לו.
     "כן אדוני." אמר הבחור ונעלם. בעל הבית הביט בהם במבט מלא גאווה ואמר:
     "אתם תראו שגם בזואראט יכולים לארגן דברים חשובים."
     "עוד לא דיברנו על המחיר," אמר מרטין.
     "זה לא חשוב. כשתחזרו, ואם תהיו מרוצים, תשלמו לי כמה שאתם רוצים."
     "הבעיה שלנו היא שאנחנו כאן בפעם הראשונה בחיים ואין לנו מושג מה המחירים המקובלים. אז אולי בכל זאת תגיד לנו משהו שנדע בפני מה אנחנו עומדים." אמר מרטין בעדינות רבה. האיש חייך:
     "היום אתם אורחים שלי. הנסיעה הזאת תהייה על חשבוני. אתם רק תתנו לנער טיפ, דולר אחד. אחר כך נדבר."
בעודם מודים לו, התייצב סלים ואמר:
     "הג`יפ מוכן." בעל הבית הסביר לו לאן עליו להסיע אותם והם יצאו לחצר. בחוץ, ליד פתח המשרד עמד ג`יפ גדול ומצוחצח, מקושט בפס צבעוני יפה מסביב. מרטין התיישב ליד הנהג, ג`וני מאחור והם יצאו לדרך. הבחור נהג באופן מעולה. הוא נסע לפי כל הכללים, במתינות ובזהירות, הוביל אותם אל מחוץ לעיר ויצא לכביש. אחרי נסיעה של כרבע שעה, האט ופנה לדרך עפר המוליכה אל בין הגבעות החומות. כעבור כארבעה או חמישה קילומטרים, הוא ירד מהדרך ימינה, ומסביב למעין צוק התגלה פתח של מערה. כשהתקרבו, התברר שזו אינה מערה כי אם כניסה למנהרה של מכרה נטוש, אך עדיין נשארו פה ושם כמה תמוכות עץ, צינורות ברזל וסימני הכר שונים שפעם עבדו כאן. הוא עצר והם ירדו לבדוק את המקום. הפתח היה בתחתית של גבעה והמנהרה נחפרה לתוכה, כך שאם מעל לפתח עצמו היה כמטר וחצי אדמה או סלע, עובי זה הלך וגדל ככל שהתקדמו אל פנים המנהרה. מרטין התרכז בבדיקת האפשרות להכניס לתוך פתח המכרה את הטנדר שעדיין לא מצאו. הוא התייעץ עם ג`וני באנגלית:
     "נראה לי שהמקום מתאים לניסוי. מעל לפתח יש עובי של כשני מטר סלע ואדמה. מה דעתך?" ג`וני הגיב:
     "משאית גבוהה, לא תיכנס. אבל כל סוג של טנדר ייכנס בקלות. כן, נראה לי שזה מקום מתאים." מרטין רשם את הקואורדינאטות לפי מכשיר ה       .GPS -
     "אז חבל לבזבז זמן ולחפש משהו אחר. זה מתאים, די קרוב לעיר וגם מספיק רחוק מעין רואה. בוא נחזור. אני רוצה לנסות לשכנע את האיש שבמחיר מתאים, כל אדם יסכים למכור את רכבו ולקנות רכב חדש ויותר טוב." הם אמרו לנהג שאפשר לחזור.
    
     מחמוד אולד סלאח, שזהה את צליל המנוע של הג`יפ שלו, כבר חיכה להם בפתח משרדו כשחיוך גדול נסוך על פניו:
    "מה אמרתי לכם? מצאתם מה שחיפשתם, נכון? אמרתי לו לאן לקחת אתכם. בבקשה היכנסו למשרדי." ג`וני הושיט לנהג שטר והם הלכו בעקבות בעל הבית.
     "צדקת, אדון אולד סלאח. מצאנו מהר וזה גם קרוב ובדיוק מתאים לנו. אז אם זה כך, נלך עוד צעד אחד קדימה: יש לנו תסריט, שחקנים, אתר צילומים מתאים ומימון. חסרה לנו רק משאית, או טנדר. וכל יום שעובר עולה לחברה כסף. אז אני טוען שבן אדם, שיש לו טנדר ישן, ומציעים לו תמורתו סכום שבו הוא יכול לקנות לעצמו טנדר חדיש, מהסוג הטוב ביותר שיש בשוק, האם אתה מאמין שהוא יסרב? ולך, כמתווך בעיסקה, יגיעו, כמובן, דמי תיווך. כמה שתגיד. האם זה לא נראה לך הגיוני?"
     אולד סלאח האזין כשחיוך קל נסוך על פניו. אחרי שמרטין סיים את דבריו, הוא המשיך לחייך ולא אמר דבר. רק כעבור דקה של דומיה דיבר:
     "אדוני, אמרת דברים חכמים ונכונים. רק דבר אחד לא לקחת בחשבון: שכאן זה מאוריטניה, זואראט, ולא לונדון! בלונדון ההצעה שלך מצוינת. אבל בלונדון לא היית צריך להציע אותה לאף אחד. כאן, בן אדם שיש לו מכונית שעובדת ומפרנסת אותו, היא בשבילו כמו בן משפחה. הוא נקשר אליה. אם תתקלקל, הוא יתקן אותה שוב ושוב, במשך שנים. אבל לא ימכור אותה בשום מחיר. לאדם זר זה בטח קשה להבין. לכן אני מוכן להתקשר, בנוכחותך, לאנשים שאני מכיר ויודע שיש להם רכב מהסוגים שיכולים להתאים לכם. ואתם תקשיבו לשיחה."
     מרטין וג`וני לא הגיבו. מארחם דיפדף בספר הטלפונים שלו, הרים את השפופרת, חייג ונכנס לשיחה עם מישהו. הוא דיבר בצרפתית והשתמש רק במעט מילים מקומיות, כדי שאורחיו יבינו. מתוכן השיחה הסתבר שהאיש מהצד השני לא מוכן לשמוע שום הצעה. אולד סלאח צילצל לעוד אחד, ולעוד אחד, וכבר היה ברור שזו ברכה לבטלה.
     "אני לא מבין את זה," אמר מרטין. "זה מנוגד להגיון האנושי." אולד סלאח הסביר:
     "האיש השני, עמו דיברתי, אמר שאם הוא ימכור את האוטו, הוא ימתין לפחות חודשיים עד שיקבל את החדש. ומה הוא יעשה חודשיים? גם אם אתם תפצו אותו על חודשיים של בטלה, זה לא יתקן את המצב, כי בינתיים מישהו אחר יתפוס את עבודתו. ולידיעתכם, כאן השוק צפוף ואכזרי."
     "זו אכזבה גדולה בשבילי,"אמר מרטין. "עשינו דרך ארוכה, מצאנו אתר צילומים מתאים, ורק בגלל רכב, לא נוכל לבוא הנה ולצלם את הסצנה הזאת של הסרט?!"
     "בואו אתי," אמר המארח וקם. "אני רוצה לעשות אתכם סיור בחצר שלי. יש בה הרבה דברים מעניינים. אולי יצוץ לכם רעיון כלשהו."
     מתוך נימוס הם הלכו בעקבותיו. הוא הראה להם חלקי מכוניות מפורקות, חלודות; מנוע של מטוס ממלחמת העולם השנייה; גוף של טרקטור על זחלים ללא מנוע; צמיגים ישנים מכל הסוגים והגדלים; ובתוך סככת הפח גנרטור גדול על צמיגים מנופחים למחצה. האיש הצביע עליו והסביר:
     "הגנראטור הישן הזה שימש אותי לפני שחיברו אותי לחשמל. הוא כבר לא עבד כמה שנים. אפשר לשים עליו מכונאי שינקה אותו, יבדוק אותו וינסה להפעיל אותו. אם הוא יפעל, יש לכם גנראטור." ולאחר מחשבה, הוסיף:
     "אם אתם רוצים, אני אפילו יכול להרכיב טנדר מהחלקים הפזורים כאן בשטח. את החלקים שיחסרו, אזמין מנואקשוט. תוך חודש – חודשיים יהיה לכם טנדר."
     מרטין וג`וני עשו מאמץ לחייך בחביבות, כדי לא להעליב אותו, אבל הצעתו נראתה ממש מגוחכת. מי יכול לצפות מראש איזה אנדרוגינוס ייצא מהצעתו? לפתע בא אולד סלאח בהצעה נוספת:
     "אמכור לכם את הגנראטור שלי במחיר הזדמנות. אני אשפץ אותו, אגרור לכם אותו עד המכרה, והוא יספק לכם חשמל כדי להאיר לתוך המנהרה. להובלת הציוד אעמיד לרשותכם את הג`יפ שלי ליום יומיים." 
     "הצעתך נדיבה מאוד, אדוני, אבל זה לא תואם את תוכניותינו. לצערי, ניאלץ לחפש פיתרון במקום אחר," הסביר מרטין.
      "אני מצטער מאוד," אמר המארח. "עשיתי כמיטב יכולתי כדי לעזור לכם." הוא ליווה את אורחיו עד שער החצר ולפני שנפרדו בלחיצות ידיים, עוד אמר:
     "בכל זאת אני אשפץ את הגנראטור ואפעיל אותו. אם לא אתם, אולי אמצא לו קונה אחר." תוך כדי כך הוא תחב לידו של מרטין את כרטיס הביקור של המוסך שלו, והוסיף:
     "אם יחול שינוי בתכניותיכם, צלצל אלי." 
 
                                                53   
 
     פטריציה גמרה לאכול, ביקשה את החשבון, שילמה, לא השאירה תשר וקמה ללכת. שהין ניגש אליה ואמר לה כמעט בלחש:
     "אני מבקש אותך, תני לי צ`אנס. עכשיו כבר שתיים וחצי. בשעה שלוש אני הולך הביתה. אני חוזר הנה בשש, לקראת ארוחת הערב. אקדים ואבוא אפילו בחמש וחצי. תחזרי אז. אולי יהיה לי משהו להודיע לך. טוב?" היא היססה רגע, הבינה שמשהו התבשל במוחו של הבחור ואמרה:
     "טוב. אבל אחרי זה אני אעשה מהומות. דע לך!" ויצאה בזעם מופגן. ליד הדלת היססה לשנייה: `לא הייתי צריכה להסכים, אולי הוא פשוט רוצה להרוויח זמן.` אבל יצאה וחזרה לדירתה.
     בחמש וחצי פטריציה התייצבה במסעדה. שהין כבר היה שם וניגש מיד אליה, לקח אותה פנימה לפינה שקטה ואמר:
     "מחר בבוקר פיליפ יבוא. הם עסוקים איתו. רק עד מחר בבוקר. את יכולה ללכת הביתה ולהיות שקטה. אני מבטיח לך. בהן צדקי."
     משהו בהודעתו הרגיז אותה: הרי כל הזמן הוא טוען שהוא לא קשור ולא יודע כלום, אז איך פתאום הוא בא ומודיע הודעה כזאת? היא אמרה בכעס:
     "שהין, אתה כבר מכיר אותי. אתה חושב אותי לטיפשה?" הוא עשה תנועה של שלילה.
"כל הזמן אתה טוען שאתה לא יודע שום דבר. אז איך פתאום אתה בא לספר לי שמחר הוא יחזור?"
     שהין נשאר בפה פעור למחצה, כמי שרוצה לומר משהו אך הדברים לא יוצאים החוצה. היא החלה להאמין שאימו, שהם כביכול מחזיקים אותה מחוץ לתמונה, היא כנראה הרבה יותר מעורבת משיכולים לחשוב. היא אזרה עוז ולחשה לו:
     "אמא שלך יודעת הכל. היא יודעת איפה הם מחזיקים את פיליפ. נכון?" הוא הרכין את ראשו ולא הגיב.
    
     פטריציה יצאה והלכה לצלצל לאדמירל כדי לדווח לו על ההתפתחות הזאת ולשאול מה לדעתו היא צריכה לעשות כעת. האדמירל הרהר שתי שניות ואמר:
     "ההשערות שלך נראות לי כנכונות. גם האם מעורבת והם מגנים עליה. אבל היות ומטרתנו היא לשתף איתם פעולה, או יותר נכון שהם ישתפו פעולה איתנו, צריך לתת להם קרדיט. נחכה עד מחר ונראה. יש לי תחושה חזקה שלפיליפ לא יאונה כל רע. היא הודתה לו
וחזרה לדירתה. עייפה ורצוצה מליל אמש.
   
     הביקור אצל אולד סלאח והסיור במכרה נמשכו כל הבוקר. מרטין וג`וני אכלו צהריים במסעדה של המלון והלכו לתפוס תנומה בחדריהם.
     מרטין רק הספיק לחלוץ את נעליו כשנשמעו דפיקות חזקות בדלת. אלה לא היו נקישות של מלצר או חדרנית, כי אם דפיקות תוקפניות שאינן מבשרות טובות. עד שנעל את נעליו וניגש לפתוח את הדלת, הדפיקות התגברו. לפניו עמדו שני שוטרים מקומיים.
     "תעודות!" נבח אחד מהם. מרטין הניח שזו בדיקה שגרתית לגבי זרים, ורק לא הבין לשם מה הטון החצוף והתקיף של השוטר. הוא ניגש אל המקטורן שתלה על גב הכיסא והציג בפני השוטר את דרכונו. ההוא חטף אותו מידיו, מבלי לעיין בו תחב אותו לכיסו ואמר:
     "אתה בא איתנו לתחנה."
     מרטין ציית בלי אומר, נעל את נעליו, לבש את המקטורן והלך אחרי השוטר. במסדרון כבר עמד ג`וני, גם הוא בין שני שוטרים שהמתינו להם. הם הועלו על טנדר פתוח והושבו על ספסלים משני צדדיו. בנסיעה של שתים שלוש דקות הם הגיעו לבניין המשטרה והוכנסו פנימה ללא כל גינוני נימוסים. הם הובאו בפני מי שנראה כקצין, שפקד עליהם לשבת מולו ומיד החל לחקור אותם. מרטין הצטייד במסמכים של חברת הסרטים שלהם: I.F.P.  = International Film Promoters המוכיחים שהם עומדים להסריט סרט שקטע ממנו מתבצע במדבר הסהרה, בתוך מיכרה נטוש. בנוסף לכך, מכתב "לכל מאן דבעי" (to whom it may concern), המבקש לסייע לצוות ההסרטה בביצוע עבודתו וכולו.
     "מה שמותיכם?" שאל הקצין בצרפתית והשווה עם הכתוב בדרכוניהם, בדק היטב את תאריך תקפות הדרכונים, הפך והפך אותם מכל הצדדים ורק אז שאל בשביל מה הם באו הנה וכמה זמן בכוונתם לשהות במקום.
     מרטין הסביר לו באדיבות, בנימוס ובחיוך שהם באו רק כדי לצלם סצנה אחת קצרה מתוך סרט מתח שמתרחש ברובו בצרפת, אך הגיבור בורח לכאן ומסתתר במיכרה נטוש והבלש שרודף אחריו לוכד אותו שם. הוא הדגיש שאין ברשותם נשק, ואפילו לא מכשירי צילום, כי מטרת ביקור קצר זה היא רק לאתר מקום מתאים בשביל הצילומים, ובאם ימצאו מקום , הם יחזרו בפעם שנייה עם הציוד והשחקנים.
     הקצין עיין בניירות השונים, שהיו כתובים בשתי השפות אנגלית וצרפתית וקיבל החלטה: הוא הרים את הטלפון וחייג. כעבור כמה שניות דיבר עם מישהו בשפת המקום והם לא הבינו שום דבר מלבד איזכור שמותיהם ושם חברת הסרטים. אחר כל הוא האזין , או המתין על הקו, הרבה זמן. הבחורים ישבו מתוחים. הם חששו שבגלל פרימיטיביות או סתם קרתנות עוד מסוגלים להערים קשיים על דרכם. זה היה מצער, כי עד עכשיו הכל התנהל יפה. לבסוף הקצין החל שוב לדבר בטלפון, שאל שאלות ואמר כמה פעמים `כן אדוני, כן אדוני...` בשפתם, אבל זה היה מובן. לאחר שהניח את השפופרת, פנה אליהם ואמר:
     "אתם תצטרכו לחכות עד שהעניין יבורר."
     "אפשר לקבל את התעודות שלנו?" ניסה מרטין בהושיטו את ידו.
     "התעודות יישארו בינתיים כאן," ענה הקצין קצרות, ומבלי להמתין לתגובתם, נתן פקודה ושני שוטרים הובילו אותם לתא מעצר.
     מרטין וג`וני הוכנסו ביחד לתא קטן, סגור בסורג ברזל, ובו ספסל אחד. הם התיישבו וחיכו. הם היו עייפים, מרוגזים ונעלבים. ככל שהזמן חלף, תקוותם שהם יוצאו משם `עוד מעט` הלכה ונחלשה. הם ידעו שיש להם עסק עם אנשים בעלי מושגים שונים בכל מה שנוגע לזכויות האדם וכל זה...והם כלל לא העלו על דעתם שיש בזואראט קונסוליה בריטית. הם רק ידעו שבנואקשוט יש שגרירות, ואפילו רשמו את מספר הטלפון שלה. מרוב עייפות הם החלו להתנמנם. הספסל היה קצר מכדי ששניהם יוכלו להשתרע עליו והם נאלצו לשכב ראש אל ראש כשרגליהם על הרצפה בשני קצות הספסל. השעות חלפו, ושום דבר לא התרחש.
     לפנות ערב הופיע שוטר נושא מגש עם מזון. הוא פתח את התא והניח את המגש על הרצפה. מרטין פנה אליו:
     "אנחנו רוצים לדבר עם הקצין."
     "אני אגיד לו," השיב השוטר ויצא.
     אחרי צאתו מרטין אמר: "אנחנו נדרוש ממנו לשחרר אותנו מיד, ואם יסרב, נבקש להתקשר לשגרירות שלנו." ג`וני לא התייחס לדבריו. הוא נראה סקפטי.
     על המגש הם מצאו שתי פיתות עגולות ממולאות בממרח לא מוכר ובסלט ירקות. הן היו  עטופות כל אחת בנפרד בנייר עיתון. לידן עמדו שתי קופסאות משקה מוגז. נראה שבתחנת המשטרה אין מטבח והשוטר קנה את זה באיזו שהיא חנות סמוכה. הם היו רעבים וצמאים ואכלו ושתו בתאבון.
     אבל הקצין לא זימן אותם, כפי שביקשו מהשוטר. בינתיים גם התחיל להיות קר. אין על מה לישון ואין במה להתכסות. הם ישבו קרוב זה אל זה, רכסו את כל הכפתורים ותחבו את ידיהם לתוך הכיסים. בתא היה חושך.
     בחצות, כשהקור נעשה בלתי נסבל, נפתח הסורג קמעא, והושלכו לתוך התא ארבע שמיכות צבאיות. מרטין וג`וני, שהיו מנומנמים, לא הספיקו לראות את השוטר, או לדבר אליו. אבל הייתה בכך נחמה מסוימת. הם התעטפו בשמיכות והצליחו להחזיק מעמד.
      בשעה ארבע לפנות בוקר נפתח הסורג. שוטר אחד הוביל אותם, הפעם בנימוס, לחדרו של הקצין, שהתחלף במשך הלילה, וקצין אחר ישב במקומו. הוא היה אדיב ואמר:
     "אני מצטער שעליכם להמתין כל כך הרבה זמן, אבל יש לי הוראות להחזיק אתכם במעצר עד תום הבדיקה שעורכים לגביכם במטה המשטרה. אני מקווה שהעניין יסתיים במהירות, אולי תוך יום יומיים." שני הבחורים כמעט יצאו מכליהם. מרטין אמר בטון תקיף:
     "אני רוצה לטלפן לשגרירות שלנו בנואקשוט."
     "לפי ההוראות שקיבלתי, אסור לתת לכם להתקשר עם כל גורם שהוא מבחוץ," אמר הקצין בטון מתנצל. וכלאחר יד הוסיף: "בין כה וכה השגרירות שלכם סגורה עדיין."
     "תחזיר לנו לפחות את הניירות שלנו, הרי אנו לא נברח מכאן," ביקש מרטין.
     "אני מצטער. בינתיים לא קיבלתי הנחיות בעניין זה." הוא רמז לשוטר, שהחזיר אותם לתאם. כעבור כמה דקות, הסורג נפתח ושני שוטרים הכניסו לתא ספסל נוסף. אחד מהם חזר והביא  שני ספלים עם תה חם ומתוק עד להגעיל. אבל במצבם, זה היה טוב מאוד. ג`וני אמר:
     "לפי הספסל והתה, חייבים להודות שתנאי המעצר שלנו הולכים ומשתפרים."
     "ויחד אתם הולכים וגדלים סיכויינו לשבת כאן הרבה זמן," הוסיף מרטין בסרקזם.
   
      הקומיסר דיובל גילה בין מכריו הוותיקים מישהו שהיה מיודד עם אחד העובדים הבכירים של מכון המחקר, בו התחשמל הפרופסור אלבר אלייה. הוא ביקש מהמכר, שיארגן לו פגישה עם אותו האיש, במסעדה או אצלו בבית. המכר העדיף בבית. ערב אחד הם נפגשו, כמו במקרה, והמכר הציג אותם בשמותיהם ותאריהם: האיש, מישל אלברז (Michel Alvarez ), דוקטור לפיסיקה, עבד במכון המחקר עם אלייה, שהיה ממונה עליו. כעת, לאחר מותו של אלייה הוא התמנה במקומו, ומאחר שהתפקיד כלל הרצאות באוניברסיטה, הוא קיבל את התואר, הכל כך נכסף, של פרופסור. הקומיסר רשם מיד בזיכרונו שהאיש נהנה ממותו של אלייה, עובדה שהופכת אותו מיד לחשוד ברצח. זה עורר בו את הרצון לנסות לשמוע משהו על היחסים ששררו במכון, לפני `המקרה המעציב`, ובין השניים במיוחד.
     "אני, כחוקר במשטרה, ממשיך להתעניין במותו של פרופסור אלייה." אמר בפנותו אל האורח. "אמנם מקובל לומר שזו הייתה תאונת עבודה, אבל לבעל מקצוע כמוני, זה לא נראה כך. האם גם אתה סבור שזו הייתה תאונה, פרופסור?" ההוא הניף את שתי ידיו לצדדים ואמר:
     "מי אני שאתווכח עם אנשי החוק? חקרו והחליטו שזו תאונה." הקומיסר לא הניח לו:
     "כן, אבל המכשיר המוזר שעמד על שולחנו, שאיש אינו יכול לזהות מה זה. אולי אתה, או מישהו מבין הקולגות, יכול להעלות על דעתו איזה שהוא הסבר? אוסיף ואומר לך משהו שאולי אינך יודע: על התקע שהיה תקוע בקיר, לא נמצאו טביעות אצבעות. האם, מבלי להיות חוקר מקרי פשע, זה לא מדליק אצלך איזו נורה אדומה?"
     האיש הירהר רגע ואמר:
     "אכן כן. הרי לא מתקבל על הדעת שידידי אלייה מחק את טביעות אצבעותיו מהתקע. ואם כן, מישהו אחר דאג לכך, אולי אפילו לאחר מעשה, אני מתכוון אחרי שאלייה כבר התחשמל. זאת אומרת שאולי היה עוד מישהו איתו בחדר." דיובל לא ריחם עליו:
     "בארכיוני חקירת פשעים וכן בספרות המקצועית, תמצא שקודם כל מחפשים את הרוצח בסביבתו הקרובה של הנרצח. במקרה שלפנינו, ומאחר שלבני משפחתו אין כל קשר לעניין, פרוש הדבר שיש לחפש בין עובדי המכון. ואתה, פרופסור, שמכיר את כל העובדים, אני מניח, האם היית מעלה על דעתך מישהו, חוץ ממך כמובן, שיכול היה להיות מעוניין במותו של אלייה? וברור כמובן ששיחה זו היא אקדמאית בלבד, הלא כן?"
     "אתה מעמיד אותי במצב עדין מאוד, קומיסר," השיב אלברז. "להביע חשד במישהו מהקולגות שלך, זה לא דבר קל. מה גם חשד של רצח. ברור שבכל אדמיניסטרציה יש יריבויות, אי הבנות, נקמות קטנות, שאיפות, ומה לא? אבל בין זה לבין רצח? המרחק עצום! לא. אינני חושד באף אחד מהמכון שיכול היה להעלות על דעתו ולהוציא לפועל מזימה שכזאת. לשאלה ה`קלאסית` `למי הרצח מועיל?` צריך לחפש את התשובה במקום אחר."
     אבל תשובתו לא סיפקה את דיובל: בשלב זה הנהנה היחידי היה האיש היושב לפניו. יתר על כן, לפי דרך המחשבה שלו, הוא היה בהחלט מסוגל ליזום ולבצע דבר שכזה. מה גם שהוא יושב בסמוך, הולך ובא בחופשיות, איש לא ישאל אותו מה הוא מחפש...
     בדרך הביתה, נדמה היה לדיובל שהוא ביזבז יותר מדי זמן על האלמנה והידיד הבריטי שלה. ייתכן שזו הייתה טעות מהסוג של ` chercher midi `a quatorze heures `(לחפש את הצהריים בשעה ארבע עשרה), והרי ייתכן מאוד שהרוצח יושב כאן, בתוך המכון, וכבר נהנה מפירות הפשע שלו. אבל, במחשבה שנייה, לא כדאי לקפוץ מיד למסקנות.     
 
     רק לקראת הצהריים מרטין וג`וני נקראו שוב אל הקצין. היה זה אותו הקצין האדיב מהשחר. הפעם הוא היה מחויך והזמין אותם באדיבות לשבת.
     "אני שמח לבשר לכם שהחקירה נגדכם הסתיימה וקיבלתי אישור להחזיר לכם את מסמכיכם ולשחרר אתכם. בשם ממשלת מאוריטניה אני מתנצל על אי הנעימות הקטנה שנגרמה לכם, אבל ההצדקה היחידה שיש לנו לומר לכם היא שכמו לכל מדינה, גם למדינתנו יש הרבה אויבים ועליה לעמוד על המשמר. אבל מעתה אתם רשאים להרגיש כאורחים רצויים במאוריטניה ולהתנועע בה באופן חופשי." הוא קם ולחץ את ידיהם. לאחר זאת, ציווה להסיע אותם למלונם, הפעם במכונית נוסעים.
     מרטין וג`וני חזרו למלון, התרחצו ונחו, לקראת הטיסה מחר בבוקר חזרה לנואקשוט. כשישבו במטוס, אמר ג`וני ספק בשמחה, ספק בעצב:
     "נכשלנו במשימה, אבל כמו שאומרים: `אין רע בלי טוב` – לפחות לא נצטרך לחזור שנית למקום המחורבן הזה."
 
                                                54   
 
     פטריציה התעוררה בשבע בבוקר עם צלצול הטלפון. פיליפ היה על הקו.
     "פיליפ!"
     "פט!"
     "אתה בסדר? דאגנו לך. מה קרה?"
     "עוד מעט אגיע אלייך ואספר לך. הכיני קפה." וניתק.
     היא צלצלה מיד לאדמירל.
     "בואו שניכם למשרדי בעשר. בסדר?"
     היא אישרה, קמה, התלבשה והלכה למטבח. כעבור כחצי שעה נכנס פיליפ. הם התחבקו והתנשקו. פטריציה חזרה על שאלתה:
     "מה קרה? לאן נעלמת?"
     "הם חטפו אותי וחקרו אותי. חקירה של כמעט עשרים וארבע שעות, עם כמה הפסקות קצרות."
     "למה? מה הם רצו ממך?"
     "הם רצו להשתכנע שאנחנו לא שליחי השירותים הבריטיים, ולא פרובוקטורים של האייטוללות. כנראה ששכנעתי אותם. כעת אני מקווה שהם ישתפו פעולה. אבל קלטתי שזה טעון עוד איזה אישור של מישהו יותר גבוה." פטריציה אמרה:
     "הודעתי לאדמירל שחזרת והוא הזמין אותנו למשרדו בעשר. אז תספר הכל בפרטי פרטים. כעת בוא לשתות את הקפה."
 
     בשעה עשר הם ישבו במשרדו של האדמירל שפתח ואמר:
     "קודם כל, ברוך הבא, או ברוך החוזר. האמת היא שקצת חששנו לך. נעלמת לנו במפתיע. אולי זה היה נחוץ כדי להזכיר לכולנו שהעיסוק שלנו איננו משחק סלוני, וכי הוא טומן בחובו גם סכנות. העיקר שאתה בריא ושלם. ובכן ספר."
     "אומיד אמר לי שעלי לפגוש מישהו מאנשיהם, שימשיך את הטיפול בעניין," סיפר פיליפ. "קבענו פגישה בחניון ציבורי, שם המתין לנו וַאן מסחרי אטום. מאחר שליד הנהג כבר ישב מישהו, נכנסתי מאחור. אומיד נשאר בחוץ ולא הצטרף אלינו. מאחור ישבו שני גברים חסונים. המכונית החלה לנסוע. לא הייתי מודאג כלל, כי ידעתי שהם מביאים אותי לפגישה עם האיש שממתין לי. הנסיעה הייתה די ארוכה. כנראה שנסענו לאיזשהו פרבר של לונדון. אינני יכול לזהות לאן, כי בואן היה רק חלון אחורי, והוא היה מכוסה בוילון. כשנעצרנו, קפצו הבחורים ראשונים, וכשאני יצאתי, הם אחזו אותי בשתי זרועותי והובילו אותי לבית קטן. ברגע זה קלטתי שאני לא חופשי ושהם מחזיקים אותי בכוח. החלטתי לא להתנגד. הוכנסתי לחדר גדול שבאחת מפינותיו היה וילון מתוח על חבל. מאחורי הוילון היו אנשים. הושיבו אותי מול הוילון והחלו לחקור אותי. שמתי לב שבוילון היו נקבים קטנים, דרכם הם הסתכלו עלי. עד מהרה הבנתי למה הם חותרים: הם רצו לבדוק אם אינני פרובוקאטור, שליח של האייטוללות או סוכן סמוי של השירותים שלנו."
     "איך הגעת למסקנות אלה?" שאל האדמירל.
     "זה היה שקוף: קודם כל הם לקחו את כל הפרטים האישיים ומישהו הלך לבדוק אם הם נכונים, כלומר אם אני לא מתחזה למישהו אחר. אינני יודע מה האמצעים העומדים לרשותם, אבל כעבור זמן קצר ביותר, אולי רבע שעה, הם כבר קיבלו אישור שאני זה אני. ואז החלו שאלות ביאוגרפיות מדויקות מאוד, שמטרתן הייתה לבדוק האם באיזה שהוא שלב בחיי היה לי קשר עם ה – MI 5 , עם ה – MI 6 או עם הסקוטלנד יארד. הבדיקות האלה דרשו הרבה יותר זמן, ובינתיים הם עברו לנושא האייטוללות. העובדה שפטריציה חזרה לא מכבר מביקור באיראן, ושאני עובד איתה בעניין הזה, עוררה את חשדם שהיא מקשרת ביני לבין המשטר בטהראן. או אולי שבעת שהייתה שם, הם גייסו אותה כסוכנת שלהם. כל אלה הן מסקנות שלי מתוך שאלותיהם ובדיקותיהם, שהם לא הסתירו מפני. אני חושב שלהיפך, הם רצו שאדע שיש להם קשרים טובים ואמצעים לבדוק כל דבר, ושלא אנסה להערים עליהם. שיתפתי פעולה באופן מלא והתרשמתי שהם עשו עבודה יסודית, ונראה לי שיש לנו עסק עם אנשים שאפשר יהיה לסמוך עליהם." האדמירל שאל:
     "ובמשך כל הזמן הזה נתנו לך משהו לאכול או לשתות?"
     "או כן. מבחינה זו הם היו אדיבים מאוד. הביאו לי ארוחות טעימות ושתייה טובה. אבל כשכל זה נעשה במצב של כפיה, לא ממש נהניתי מהאוכל. אינני מתלונן. אני רק מציין עובדה. ובכן, הבוקר, כשעדיין היה חשוך בחוץ, הובילו אותי למרכז העיר, הורידו אותי סמוך לתחנת מוניות, אמרו לי להתקשר עם אומיד והסתלקו. זה כל הסיפור."
     האדמירל ופטריציה האזינו לדבריו כמו לסיפור מתח. האדמירל אמר:         
     "No harm done , המשיכו במשימה. אני אדווח למטה." הם לחצו ידיים ויצאו. 
          עוד לפני הצהריים פיליפ התקשר עם אומיד, שכלל לא היה בפריס כפי שנטען קודם, והם קבעו פגישה.
 
     נשיא איראן הודיע בתקשורת העולמית שאיראן הצליחה לפתח סרכזות (צנטרפוגות) בטכנולוגיה חדשה, אשר מגבירה בהרבה את התפוקה ובכך הגיעה לעצמאות בהעשרת אורניום. מעתה לא תהיה יותר איראן תלויה במדינות אחרות. כעבור שבועיים ערכה איראן ניסיון לשגר לחלל לוויין ריגול, אך בעניין זה חלוקות הדעות: האיראנים טוענים שהשיגור הצליח, ואילו במערב, שם עקבו מקרוב אחר ניסיון השיגור, סבורים שהניסיון נכשל וכי הלוויין האיראני נפל לים ואינו משייט בחלל. לחיזוק סברה זו, מביאים צילומים בהם נראה הטיל מתפרק באוויר.
 
     פיליפ בא לפגישה עם אומיד יחד עם פטריציה. אומיד, שכבר ידע שתוצאות החקירה היו חיוביות וקיבל הוראות איך להמשיך, אמר:
     "כעת אני רשאי לגלות לכם שיש מישהו סמכותי ושיש לו קשרים לטהראן. זאת אישה. אם היא תשתכנע מדבריכם, יהיה לכם כל מה שאתם זקוקים לו באיראן. אבל צריך לשכנע אותה וזה לא קל. זאת אישה משכילה, חכמה ופקחית מאוד. אי אפשר לספר לה סיפורים."
     "אני לוקח על עצמי לשכנע אותה," אמר פיליפ. אומיד חייך:
      "אתה לא יכול. זאת אישה מבוגרת, נשואה ודתית מאוד. היא לא תיפגש עם גבר זר, ובוודאי לא ביחידות. רק אישה יכולה לפגוש אותה. את, גבירתי, תצטרכי לעשות את זה."
     פטריציה נחרדה למחשבה שהיא תצטרך לעמוד מול אישה ממולחת וחשדנית כזאת ולשכנע אותה, כאשר היא רואה את עצמה עדיין כטירונית בנושא. היא אמרה:
     "לא אני, אבל אולי מישהי יותר בקיאה ממני."
     פיליפ הכיר את אן דיפרה, בת דודו של מרטין, ומזמן הבין שהיא כנראה `האידיאולוגית` של העמותה. הוא אמר:
     "זה בסדר, פטריציה. יש לנו אישה שתעשה זאת. אני צריך לארגן את זה. אבל, אנא ממך, הסבר נא לי מדוע, אם היא כל כך דתית, היא מתנגדת למשטר באיראן?"
     "היא מבטאת את מה שכולנו חושבים: האנשים האלה אינם מוסלמים אמיתיים. הם הפכו את האיסלאם למכשיר כדי לדכא את עמם ולשלוט בו. מבחינה דתית הם פנאטים חסרי מצפון. האיסלאם האמיתי הוא דת טובה, הומאנית, אוהבת אדם. מוחמד ציווה להתייחס יפה לנשים, לדאוג להן. לתת להן את מה שמגיע להן. ואילו אלה משפילים את האישה. הופכים אותה לשפחה. ומבחינה כלכלית ומדינית הם הורסים את איראן. פני איראן בעולם מושמצים והעם מדוכא. לכן היא אמנם מוסלמית דתית, אבל אויבת המשטר הזה. אני מקווה שהבהרתי את עצמי היטב."
     פיליפ ופטריציה הנידו בראשם לאות הסכמה. פיליפ שאל: 
     "להתקשר אליך הערב כדי לארגן את הפגישה?"
     "לא. כל דבר בזמנו. גם אותה צריך קודם לשכנע. דרושים לי נאמר יומיים. בסדר?"
     פיליפ הבין שעליו לדווח מיד לאדמירל מאחר שמרטין בוודאי עדיין לא חזר ממאוריטניה. הוא אמר:
     "שלושה ארבעה ימים. בסדר?"
     "בסדר," ענה אומיד. הם נפרדו כידידים וותיקים.    
    
     עוד באותו יום התייצב הזוג שוב אצל האדמירל. הם דיווחו לו על פגישתם עם אומיד, אשר העלה את בעיית האישה בעלת הסמכות, שיש לשכנע. פיליפ הזכיר את אן.
     "אצטרך להזעיק אותה מפריס," אמר האדמירל. "זה באמת עניין ליומיים שלושה."
     "זה בסדר," אמר פיליפ. "כך אמרנו לאיש. כשהיא תגיע, אתקשר ואקבע."
    
     פטריציה ופיליפ יצאו מפגישתם עם האדמירל במצב רוח מרומם. הם התיישבו בבית קפה. הצלחתם במשימה, שנחשבה לחשובה ביותר להמשך המבצע, הפיחה בהם רוח עליזות. הם הזמינו ויסקי והשיקו כוסיות. פיליפ הניח את ידו על ידה והיא לא משכה אותה. הוא אזר עוז ואמר:
     "הרי את יודעת פט שהייתי מאוהב בך...אז אני רוצה שתדעי...שזה עדיין בתוקף." השתררה דממה והיא לחשה:
     "כמה שהייתי טיפשה. הרי גם אני הייתי מאוהבת בך." והוא:
     "לכל אחד מותר לעשות טעות, לפחות פעם אחת בחייו. זה לא אומר שאי אפשר לתקן אותה אחרי שחולף זמן סביר."
     היא הביטה בעיניו בחיוך עצוב. ואז הוא אמר:
     "ואני חושב שכבר עבר זמן סביר." היא הרהרה רגע ושאלה בחצי קול:
     "ואתה חושב שעכשיו אנחנו יכולים לתקן את הטעות?"
     "בדיוק כך. אני יודע שכאן זה לא המקום המתאים, אבל....פטריציה, הזמן עובר ואנחנו כבר לא בני עשרים. אני חושב שהדבר הנכון שאנחנו צריכים לעשות הוא להתחתן. מה דעתך?"
     היא הביטה סביב, ראתה שאיש אינו מסתכל עליהם, הרכינה את ראשה והניחה את מצחה על גב ידו המונחת עדיין על ידה. ומיד אמרה:   
     "גם אני חושבת ככה."
     גם פיליפ הביט סביבו, היסס רגע ואמר:
     "בואי נלך מהר מכאן. אני מוכרח לנשק אותך אבל אינני רוצה להגיש להם הצגה."
     הוא הניח שטר על השולחן והם יצאו החוצה, קראו למונית ונסעו אליה הביתה.
    
     האדמירל יצא העירה והתקשר אל אן.
     "מה שלומך?"
     "הכל אצלי בסדר. תודה. ואצלך?"
     "גם אצלי. אני מתקשר כי קיבלתי הזמנה זוגית לסימפוסיון שיעניין אותך, בתנאי שתוכלי להגיע ללונדון עד מחרתיים. זה עשוי להימשך יומיים. אחרת אאלץ למצוא לי בת זוג אחרת, ואצטער מאוד. מה את אומרת?"
     "מה נושא הסימפוסיון?"
     "חשבתי לשמור את זה כהפתעה, אבל אם שאלת, זה קשור עם דתות מזרחיות."
     "הו, זה נושא שתמיד התעניינתי בו. נחמד שחשבת עלי. חוץ מזה הרי אתה יודע שאני תמיד שמחה לקפוץ ללונדון. אוכל להגיע מחר בערב."
     "יהיה לי לעונג. אז להתראות."
 
                                                55
 
     הקומיסר דיובל החליט להפשיל את השרוולים ולהעמיק את חקירתו בעניין הפרופסור הטרי מישל אלברז. הוא בחר בדרך הישירה, צלצל אליו וביקש לראותו.
     "אני אהיה עסוק כל היום במשרדי במכון, קומיסר," אמר אלברז. "אולי אפשר לדחות את זה למחר בבוקר? אבל אם זה דחוף, אפנה בשבילך חצי שעה. זה יספיק?"
     "אם כך, אהיה אצלך מחר בעשר בבוקר." אמר הקומיסר.
     הקומיסר דיובל התייצב בשעה עשר במשרדו של אלברז. כשהם ישבו זה מול זה, הקומיסר פתח ואמר:
     "לא אלך סחור סחור. ספר נא לי על יחסיך עם הפרופסור אלייה."
     "מה אומר לך? עבדנו יחד חמש שנים. פתרנו בעיות סבוכות, ביניהן כאלה שהן בעלות ערך כלל עולמי. אין טעם להתחיל למנות. הכל מצוי בתיקים ובמחשבים. אני יכול לומר לך בוודאות, ותוכל לאמת את זה על ידי כל הקולגות שלנו, שבין אלייה לביני שררו תמיד יחסים קולגיאליים ואפילו ידידותיים. אינני זוכר מקרה שהיו בינינו חילוקי דעות כלשהם. חוץ, אולי, ממקרה אחד שלא הסכמתי איתו, כשהוא רצה לגייס אותי לאיזה אירגון, או אגודה ששמה לעצמה למטרה להציל את העולם."
     מילים אחרונות אלה הדליקו מיד נורה אדומה בראשו של הקומיסר. הוא שאל:
     "כן, ומה עוד אמר על האגודה הזאת? נסה נא להיזכר, פרופסור."
     "זה מעניין אותך? אין לזה קשר עם מה שאנו דנים בו."
     "אף פעם אינך יכול לדעת מה חשוב בחקירה. לפעמים גרגר אבק פותר תעלומה."
     "הנושא לא עניין אותי מלכתחילה ולכן לא התאמצתי להבין את הסבריו. הקשבתי רק מתוך נימוס כלפי הממונה עלי. הוא דיבר על הדיקטטורות ועל חולשתן של הדמוקרטיות ועל עזרת המדע להצלת העולם החופשי."
     "ומה הייתה תגובתך?"
     "הערתי לו שלעניין כזה אין שום סיכוי, כי אף מדען בר דעת לא יסכן את הקריירה שלו בפעילויות מפוקפקות, ושבשביל זה קיימות מדינות, עם ממשלות, צבאות ותקציבים."
     "ומה הוא אמר על כך?" לחץ דיובל בחוסר סבלנות.
     "הוא ענה שהמדינות לא עושות דבר נגד הרודנים, אבל שלאגודה יש כבר קשרים עם מדענים בכל רחבי אירופה, ושכל אחד תורם את חלקו, והם מפתחים אמצעים בלתי קונבנציונאליים. עניתי לו שאינני מאמין בשטויות כאלה, ושלא אתן את ידי לפעילות מחוץ לחוק, וחוץ מזה יש לנו משפחות שעלינו לדאוג להן ושיוציא לו מהראש דמיונות כאלה."
     "ואיך הוא הגיב?"
     "הוא שקע בהרהורים ולבסוף אמר שכנראה שאני צודק. הוא לא חזר עוד לדבר על הנושא הזה, אבל נדמה לי שמאותו יום הוא נראה לי מודאג. כן, מודאג ומפוזר. וזה נמשך עד יום מותו. עכשיו כשנזכרתי בכל זה, עולה על דעתי מחשבה, אולי טיפשית, שהמכשיר שעמד על שולחנו היה רק מעטה חיצוני, רק בשלבים ראשונים, של משהו שהוא רצה לפתח...אולי לאותה מטרה מוזרה."
     הקומיסר נזכר שגם הגברת אלייה אמרה שבזמן האחרון בעלה היה מודאג ומפוזר. הוא הודה לפרופסור אַלבָרֶז, התנצל על שגזל מזמנו, והלך שקוע בהרהורים. `ובכן`, סיכם לעצמו, `יש כנראה קונספירציה בינלאומית שמגייסת מדענים על מנת שיפתחו אמצעים סודיים למלחמה חשאית נגד מדינות טוטליטאריות. או משהו שקשור לזה. וברגע זה אני כבר יודע שיש להם אנשים בצרפת, באנגליה ובבלגיה. אין ספק שיש גם במדינות אחרות שאינני יודע עליהן. זה עניין רציני וחמור מאוד. זה, כמובן, עוד לא מוכיח שהם רצחו את אלייה. ואם אבוא לספר את הסיפור הזה בפרפקטורה, יש סיכויים סבירים א` שיחשבו שירדתי מהפסים וב` שיעבירו אותי לתפקיד אחר, בו לא אוכל להביא נזק, או אף גרוע מזה: יקדימו את צאתי לגמלאות.`
     אותו לילה חלם הקומיסר דיובל חלום ובו הוא יושב אצל המנהל ומסביבו כל הקומיסרים, והוא מספר להם על הקונספירציה הבינלאומית שרצחה את הפרופסור אלייה, וכולם פורצים בצחוק פרוע ומביטים בו ברחמנות. ואז המנהל אומר לו: `איך הנוכל הזה הוליך אותך שולל? הלא כולם יודעים שמישל אלברז הוא רוצח סידרתי. איך זה שלא התעמקת בתיק שלו? ואיך הוא האכיל אותך בסיפור של קנוניה בינלאומית כדי להוריד אותך מעליו? אבל גם הפעם, כמו בכל הפעמים הקודמות, הוא לא השאיר שום הוכחות שיאפשרו להרשיע אותו.` דיובל התעורר בבהלה, שטוף זיעה. שוב לא הצליח להירדם עד הבוקר.
 
    אן הגיעה ללונדון בערב, ובבוקר והתייצבה אצל האדמירל. הוא סיפר לה בפרוטרוט איך פטריציה ופיליפ התיידדו עם מלצר במסעדה איראנית ואיך הגיעו דרכו עד לאישה מכובדת שהיא ככל הנראה הסמכות שלהם כאן, ורק באמצעותה אפשר להגיע אל אנשיהם בטהראן. אבל עוד צריך לפגוש ולשכנע אותה. הבעיה היא שהיא מוסלמית שיעית דתית מאוד, נשואה ולא תסכים להיפגש עם גבר. רק אישה יכולה לבוא אליה. 
     "כדי לפצח אגוז קשה כזה, הזעקתי אותך." סיים האדמירל. אן שאלה:
     "אם היא מוסלמית כל כך דתית, מדוע היא מתנגדת למשטר?"
     "שאלנו את השאלה הזו. לדעתה, כך הסביר האיש, האייטוללות השולטים היום באיראן הם נוכלים, המסלפים את הדת לשם דיכוי העם ושליטה בו. אם תצליחי לשכנע אותה שדרכנו תקדם את השאיפות שלהם, ייתכן שלא תהיינה לנו בעיות לפעול באיראן."
     "אעשה כמיטב יכולתי." אמרה.
     "הזמנתי הנה את פיליפ. הוא יציג אותך בפני פטריציה והיא תוביל אותך אל האישה, שאת שמה איננו יודעים עדיין. פטריציה היא, כזכור לך ודאי, אחותו של ג`ורג` גראהם, הטייס שלנו. הכרתי אותה בעת נסיעתנו לטוניסיה, והיא תפקדה כבת לווייתו של מרטין בסיור באיראן. אני יכול לבשר לך בהזדמנות זו שפטריציה ופיליפ החליטו להתחתן. הבנתי שזה רומן ישן שקם לתחייה."
     "אני מאחלת להם מזל טוב." אמרה אן בחיוך. אבל חלפה בה מעין הרגשת החמצה.
     "זימנתי ישיבת מטה כאן, אצלי,  למחר בערב בשעה שש, כדי לשמוע מפיך על תוצאות פגישתך." אן הביטה בו בתמיהה. הוא מיד הסביר:
     "אל תחשבי ששכחתי. שקלתי את הדבר היטב. אני מאמין שלאור הזמן שחלף, אם קיימת עדיין סכנה של מעקב, זה יכול להיות רק בפריס. אני מכיר את שיטות העבודה ואת המנטאליות של עובדי הסקוטלנד יארד. הקומיסר שלך יכול היה להיעזר במישהו מהם פעם, פעמיים, אבל לא יותר.
    ברגע זה נכנס פיליפ. אן זיהתה מיד את הגבר התמיר והנאה שפגשה בעת הביקור במטווח של מרטין. הוא ניגש, הושיט לה את ידו ואמר:
     "נעים לי לפגוש אותך שוב, גבירתי. פטריציה ממתינה לנו בלובי של מלון הילטון. משם אצלצל אל אומיד, זה איש הקשר, והוא יוביל אותנו אל אותה אישה."
     הם נפרדו מהאדמירל ופיליפ לקח את אן למלון. פטריציה, שהמתינה להם בלובי, ישבה באחת הכורסאות המרוחקות מהכניסה, אך לא גרעה עין מהנכנסים. כשאן ראתה את פטריציה מרחוק, היא הוכתה בהלם: `הרי זו הבחורה הבלונדינית שראיתי בחברתו של מרטין, באותו בוקר בבית קפה בקַרטיֶיה לָטֵן בפריס`. אן חשה מעין סחרחורת קלה ונזקקה לשנייה כדי להתאושש. היא נשענה על אחת הכורסאות, התכופפה והעמידה פנים שהיא מתקנת את הנעל, לקחה נשימה עמוקה, הדביקה על פניה חיוך וניגשה אל פטריציה ביד מושטת. הן ישבו והחליפו דברים במשך כמה דקות, שעה שפיליפ הלך לטלפן אל אומיד.
     "לפני שאנחנו הולכות לשם," אמרה אן "אולי תספרי לי קצת על שני האיראנים שהכרתם."
     "אלה שני אחים. הצעיר הוא מלצר במסעדה האיראנית בה סעדנו. הוא בחור נחמד. אבל התרשמנו שהוא לא ממש פעיל בחבורה שלהם, כי אם רק מין סייען. עושה מה שאומרים לו. לעומת זאת אחיו אומיד, זה שנפגוש עוד מעט ושאמור להוביל אותנו אל האישה, הוא מן הפעילים. אין לנו ספק שגם אימם של השניים פעילה, למרות שהם משתדלים להכחיש את זה. פיליפ ואני ביקרנו בביתם."
     "אם הדבר יתאפשר, הייתי רוצה שתשארי איתי במשך הפגישה עם האישה." אמרה אן. פטריציה ראתה בכך מחמאה. היא ידעה שאן היא קרובת משפחה של מרטין ושהיא אישה משכילה ומוכשרת מאוד. אבל היא לא ידעה שהיא גם כל כך נאה אם לא לומר יפה, ושהיא בעלת אישיות כל כך מקסימה. היא אמרה:
     "אשמח מאוד, אם הם לא יתנגדו. זו תהייה לי גם הזדמנות לשמוע את עיקרי האידיאולוגיה שלנו מפיך."
      אן לא יכלה להוריד עין מפניה היפות של פטריציה. פיליפ חזר ובישר שיכולים לצאת לדרך. הם עצרו מונית ונסעו לביתו של אומיד, שהמתין להם על המדרכה והצטרף אליהם למונית. פיליפ הציג את אן בפניו ואומיד הורה לנהג לאן להסיע אותם. במשך הנסיעה אן לא יכלה לחדול מהמחשבה על טעותה הנוראה: `זו פטריציה שמרטין גייס. והיא עומדת להתחתן עם פיליפ. ואני מיד הסקתי שיש לו רומאן עם בחורה יפהפיה. עד כמה יכולתי להיות טיפשה?`
אבל מחשבותיה נקטעו כי הם הגיעו ליעדם. כשירדו מהמונית, אומיד אמר:
     "שתי הגברות באות איתי. אני אציג אתכן בפני הבעל והוא יביא אתכן אל הגברת. שמה לַיְלָה בַּחְטִיאַר. היא שייכת למשפחה מכובדת מאוד באיראן מתקופת השאה. היא אישה חריפה מאוד. בהצלחה."
     היה זה בניין קומות מודרני. הם עלו במעלית לקומה השמינית. אומיד צילצל, פתחה להם בחורה שנראתה כמשרתת והכניסה אותם לסלון איראני אופייני, מכוסה בשטיחים יקרים ומרוהט בעיקר בכורסאות ובשולחנות תה מגולפים. שתי הנשים התיישבו והמתינו. כעבור דקה הגיע איש מבוגר, שנראה בגיל השבעים, לבוש בחליפה כהה, והציג את עצמו:
     "אני מחמוד בחטיאר, בעלה של הגברת. היא תקבל אתכן מיד."
     "This way" אמר והוליך אותן לאורך המסדרון, דפק על אחת הדלתות, פתח אותה והורה להן בידו להיכנס. הוא סגר מאחוריהן את הדלת ונעלם. הן עמדו במעין סלון קטן נוסף, גם הוא מכוסה שטיחים. על כורסה בצד ימין ישבה אישה. הן ניגשו אליה ולחצו ידיים. היא ביקשה אותן לשבת מולה. זו הייתה אישה מזרחית שמנה, לבושה בשחור, ראשה מכוסה בצעיף שחור שתחתיו צעיף נוסף המכסה את המצח עד הגבות. היא אמרה:
     "אמרו לי שאתן מתעניינות בנעשה באיראן. במה אוכל לסייע לכן?" האנגלית שבפיה נשמעה כשל פרופסור מאוקספורד.
אן הופתעה כי לא ציפתה לשמוע שפה כזאת מפי האישה שלפניה. היא השיבה:
     "איראן, או כל מדינה אחרת, שהשתלט עליה דיקטטור ומאיים על סביבתו ועל העולם כולו." הגברת בחטיאר שאלה:
     "ומה אתם יכולים לעשות בנידון יותר ממה שעושות מעצמות עולמיות כמו ארצות הברית ואחוד ארצות אירופה?"
     אן פתחה בהסבר סבלני ומקיף בו תארה את הסיבות שבגללן היא וחבריה יסדו עמותה:
     "לב הבעיה הוא בכך שהדמוקרטיות אינן עושות דבר, כי הן אינן יכולות לעשות דבר." וכאן אן החלה, בסבלנות ובפירוט רב, להסביר לאישה את האידיאולוגיה של העמותה. היא הזכירה, כמובן, את מספרי ההרוגים בשתי מלחמות העולם, ומה צפוי לאנושות אם תפרוץ מלחמה שלישית. "ואת זה אנו רוצים למנוע," המשיכה "אבל אם נחשוב על איראן בלבד, התגרותה של ההנהגה הנוכחית בכל ארצות העולם, והמשך הפיתוח הגרעיני, יביאו בהכרח, מוקדם או מאוחר, להתלקחות שבה יסבול העם האיראני סבל רב, מספר עצום של אבידות, ואולי גם הרס כלכלתו."
     הגברת בחטיאר הקשיבה כשעיניה מושפלות, כמעט עצומות. לאחר ששמעה את הדברים האלה,פקחה אותן לרווחה ושאלה:
     "ובאילו אמצעים בדעתכם לפגוע ברודנים האלה? או להרתיע אותם מלבצע את כוונותיהם?"
     "אנו קבוצה קטנה של אנשי אקדמיה ומדע. אין לנו כל כוונה לעסוק בפעולות אלימות מכל סוג שהוא. מטרתנו היא לפגוע ביוקרתם של הרודנים, לעשותם למגוחכים, להשפיל אותם בעיני עמם ולגרום לכך שהם עצמם יתחילו לפקפק ביכולתם לממש את חלומותיהם המגלומניים."
     חיוך קל חלף על שפתי הגברת הכבודה. היא אמרה:
     "אני מקשיבה." אן המשיכה:
     "מבלי להיכנס לפרטים הטכניים, אצייר בפנייך תמונה של תוצאות עבודתנו, כפי שהן יכולות להתגשם בפועל, בתנאי שיעזרו לנו בשטח: תארי לעצמך, גבירתי, שביום החג הלאומי, כאשר יעמוד הנשיא בפני מאות אלפי בני עמו בכיכר המיפגנים, וכאשר כל שופרות התקשורת העולמית יהיו מכוונים אליו, במקום נאום, יישמעו רעשים וצפצופים מחרישי אוזניים והמצעד הצבאי יסטה מדרכו, ישתבש ויתפזר, והרכב המשוריין ונושאות הטילים האימתנים, ייעצרו באמצע הדרך... תהיה זו פגיעה קשה מאוד ביוקרתו של המנהיג. אם הוא לא ייצא מדעתו, או יתאבד, בטחונו העצמי ייפגע קשות. מאותו רגע הוא יהסס בכל מהלכיו."
     "ואתם מסוגלים לחולל את כל הדברים האלה?" שאלה האישה.
      אן הסבירה שבעמותה שהיא מייצגת חברים מספר מדענים שכל אחד מהם תורם מהמומחיות שלו לקידום העניין ומפתח אמצעים." הגברת נכנסה לדבריה ושאלה:
     "ומהם האמצעים האלה?"
     "יש לנו מכשירים שיכולים לשבש את התקשורת החוטית והאלחוטית בכל איזור האירוע, לעצור את כל כלי הרכב באותו מסלול, ועוד דברים מסוג זה הנמצאים בפיתוח."        
     נראה שהגברת בחטיאר התרשמה מהדברים. היא האזינה בריכוז רב ומדי פעם הנידה בראשה לאות הסכמה. לבסוף אמרה:
     "הבנתי. ואני רואה שאתם מכינים אמצעים אוריגינליים שאף אחד עוד לא חשב עליהם. העובדה שאינכם מתכוונים להשתמש בנשק ובאלימות, מסייעת לי מאוד בהחלטתי. אבל עלי להפנות את תשומת לבכם לכך שהדיקטטורה באיראן שונה מאלה שבצפון קוריאה, בלוב ודומיהם. שם השלטון מרוכז בידי איש אחד והוא השליט היחיד. לא כן המצב באיראן! באיראן, מעל לנשיא יש בעלי סמכות דתיים ובראשם האייטוללה חתאמי. אם תפעלו, עליכם להביא גם אותם בחשבון. ולמה אתם מצפים ממני?"
     אם כי אן לא באה מוכנה להשיב על בעיה זו, היא התעשתה מיד ואמרה:
     "גם על כך אנשינו מתכננים דרכי פעולה. וכל רעיון בכיוון זה שיבוא מצדכם, יתקבל כמובן בברכה.אנשינו סיירו בטהראן והגיעו למסקנה שזרים לא יוכלו לפעול בה. רק בני המקום יכולים. אנחנו חייבים לשלוח לאיראן חפצים וחומרים הנחוצים לביצוע הפעולות האלה. דרושה כתובת, אולי של איזו חברה או סוחר, שיזמינו מחברה שלנו כאן סחורות מסוימות ונשלח להם אותן, בצורה הרשמית ביותר, באריזות של סחורות אזרחיות רגילות שיכולות לעבור במכס ללא כל בעיות. זה חלק אחד. החלק השני הוא אנשים אחדים, נקרא להם סייענים, בעיקר בטהראן, שיניחו את הדברים האלה במקומות הנכונים, לפני האירועים הממלכתיים. זאת העזרה שאנו מצפים לקבל ממך, אם זה לא יותר מדי לבקש."
     האישה הרכינה את ראשה ושקעה בהרהורים. אן ופטריציה ישבו והמתינו מבלי להוציא הגה מפיהן. בתנועה איטית זקפה האישה את ראשה ואמרה:
     "אני אעזור לכם. אבל עלי להתייעץ עם אלה שעושים את העבודה בשטח. המתינו יום   יומיים, בבקשה, ואז אוכל אולי לקשר אתכם עם מי שצריך. אומיד יודיע לכם."
     לשמע דברים אלה, גם אן וגם פטריציה התרגשו מאוד. הן הודו, קמו ולחצו את ידי הגברת בחמימות. באותו הרגע נפתחה הדלת, הבעל הופיע והוליך אותן החוצה.
כשהן יצאו, פטריציה שאלה:
     "שמת לב שהוא הופיע ממש בשנייה בה קמנו? את חושבת שהיא עשתה סימן? אולי היא לחצה על כפתור?"
     "אולי," השיבה אן. "על כל פנים אין ספק שאלה אנשים מאורגנים יפה."
     הן חזרו במונית למלון הילטון, שם פיליפ המתין לפטריציה בחוסר סבלנות. אן התקשרה עם האדמירל, שביקש לשמוע את כל הפרטים עוד לפני ישיבת המטה.
    
                                                56   
 
     האדמירל אך הניח את השפופרת והטלפון צילצל. היה זה נכדו ברייאן. הנכד אף פעם לא טילפן אל סבו והאדמירל הבין שיש לו חדשות חשובות.
     "סבא, שלום" אמר הנער, "פתרתי את הפאזל שנתת לי." האדמירל הופתע במקצת, לא מהתוצאה כי אם מהמהירות. הוא אמר:
    "יפה מאוד! למען האמת לא היה לי ספק שתצליח. רק חשבתי שזה ייקח לך יותר זמן. אשמח לראות איך עשית את זה. אבוא ברגע שאתפנה."
     "אז תדע שאני מחכה לך בחוסר סבלנות, כי אני מת להראות לך את זה."
      
     בישיבת המטה במשרדו של האדמירל השתתף גם מרטין שחזר ממאוריטניה בערב הקודם. הוא התקשר אל האדמירל, סיפר לו על הכישלון במאוריטניה והאדמירל הודיע לו על ישיבת המטה ליום המחרת.
     חמישה נושאים עמדו על סדר היום: הקשר עם האיראנים, הסיור במאוריטניה, החדירה למחשב משרד הביטחון בטהראן, השימוש בהקרנה והניסוי עם הנוזל לעצירת רכב. פתח האדמירל:
     "אנו מתברכים בהצלחה חשובה, והיא הקמת הקשר אם קבוצת איראנים, שהביעו את הסכמתם לסייע לנו בביצוע הפעולות הנדרשות בשטח, בבוא המועד. פטריציה ופיליפ עשו עבודה טובה מאוד, והייתי אומר, אף יותר מזה, כי תוך כדי כך גם החליטו להתחתן."
תוך כדי דברו הוא קם, הביא בקבוק ויסקי וכוסיות והציע להרים כוסית לאושרם. אחר כך סיפר את השתלשלות העניינים, על חטיפתו וחקירתו של פיליפ, עד לפגישתה של אן עם הגברת בחטיאר. בנקודה זו מסר את רשות הדיבור לאן.
     "פטריציה הובילה אותי אליה. אני חייבת לומר שזו אישה מרשימה ביותר. מאחורי חזותה החיצונית ולבושה האופייני מאוד למוסלמית אדוקה, אין לי ספק שהיא בוגרת אוניברסיטה באנגליה. היא רצתה לדעת מי אנחנו ומה מטרותינו והצגתי בפניה את האידיאולוגיה שלנו. היא רצתה להבין מהו הסיוע שאנו מצפים מהם, ולאחר שהסברתי לה, שקעה בהרהורים. ואז העירה את תשומת לבי לעובדה שבאיראן, הנשיא איננו שליט יחיד, כמו בלוב או בצפון קוריאה וכי מעליו יש אנשי דת ובראשם האייטוללה חתאמי, וכי גם עליהם יהיה עלינו לפעול. אמרתי שאנו ערים לעובדה זו וכי אנשינו כבר עובדים על זה. הוספתי שכל רעיון מצידם יבורך. לבסוף, גברת בחטיאר אמרה שהם יעזרו לנו. עליה עוד להתייעץ עם האנשים העושים את העבודה בשטח והיא תודיע לנו באמצעות אומיד." 
סר סדריק שאל:
     "ומה יהיה השלב הבא?" אן השיבה:
    "מהרגע שהיא נתנה את הסכמתה, העניינים כבר התפתחו במהירות רבה: פיליפכבר נפגש עם אומיד וזה האחרון אמור להפגיש אותו עם האיש המהווה את הקשר עם טהראן. מעתה, מרטין ייאלץ להיכנס לתמונה, ולטפל בהעברת החומרים לאיראן ולהדרכת האנשים בהפעלתם. אבל מעתה עלינו לתת את הדעת לבעיה שהגברת בחטיאר העלתה: טיפול מקביל בצמרת השלטון האיראני."  
     "הבה נשמע מפי מרטין על המסע למאוריטניה שלצערנו הסתיים בכישלון," אמר האדמירל.
     "לא אלאה אתכם בתאורי טבע," אמר מרטין. "אתחיל בזואראט, העיירה בצפון, מרכז מכרות הברזל של המדינה. הופנינו למוסך שיש בו הרבה גרוטאות, אבל אין בו לא משאית ולא טנדר. בעל המוסך העמיד לרשותנו את הג`יפ הפרטי שלו, עם נהג, שלפי הוראותיו הסיע אותנו למכרה ברזל נטוש. המכרה מתאים בדיוק לניסוי שלנו, וכבר הזדרזתי לסמן את מיקומו על ה G.P.S. , ואז הסתבר שלא ניתן להשיג שום רכב בזואראט. פשוט לא מוכרים שם רכב. ניסינו הכל כדי לקנות ממישהו את הרכב שלו, אפילו במחיר גבוה במיוחד, אך הסתבר ששם זה לא עובד."                                                                                 
     "אתה רוצה לומר שאף אחד לא היה מוכן למכור את רכבו המשומש במחיר של שני רכבים חדשים, למשל?" שאלה אן.
     "יותר מזה. הם הסבירו שעד שיקבלו רכב חדש, יחלפו חודשיים שלושה. בינתיים הם לא יעבדו, וכשיגיע הרכב החדש, יסתבר שמישהו אחר כבר תפס את מקומם והם יישארו ללא פרנסה. זו הסיבה שויתרנו גם על הרעיון להזמין בעצמנו רכב חדש, כי גם אז היה עלינו להמתין כשלושה חודשים עד שהוא יגיע לזואראט. בעל המוסך, איש נעים הליכות, הציע להרכיב לנו טנדר מגרוטאות שבחצרו. זה נראה מגוחך, ואפילו פעולה זו דרשה חודשיים שלושה, מבלי לדעת מה תהייה התוצאה. במקום רכב, האיש החביב ניסה למכור לנו גנראטור גדול ששימש אותו בטרם חובר לחשמל. הגנראטור נוסע על גלגלים והוא הציע לגרור אותו עד למכרה, כדי שיספק לנו חשמל לסרט, והוא ישאיל, או ישכיר לנו את הג`יפ שלו לנסיעות שלנו. הרמנו ידיים. אוסיף רק שג`וני ואני נאסרנו והוחזקנו כארבעים ושמונה שעות בכלא, בתא קטן. הם רצו לבדוק אם אנחנו לא אויבי המדינה. החרימו את תעודותינו ואסרו עלינו להתקשר עם השגרירות שלנו בנואקשוט. לבסוף הודיעו לנו שאנחנו `בסדר`, שאנחנו אורחים רצויים במאוריטניה ושוחררנו, כפי שאתם יכולים לראות."
     "אני מציע להסתכל על כל העניין הזה מזווית שונה במקצת," אמר סר סדריק. "הרי אנחנו העם שהמציא את: if you can`t beat them, join them (אם אינך יכול להם, הצטרף אליהם) . בואו ונהיה גמישים. האיש שלך, מרטין, הציע הצעה נבונה: הוא יגרור את הגנראטור למקום וישאיל לכם את הג`יפ שלו להובלות שלכם. אם כך, מדוע שלא נוותר על רעיון המשאית, נכניס את הגנראטור לתוך המכרה, ושהלוויין יירה את קרן הלייזר מעליו. מבחינתי, עדיף אפילו לראות את תוצאות הפגיעה על כלי כבד כמו גנראטור, מאשר על מנוע של משאית."
     "אולד סלאח, זה שם בעל המוסך, נתן לי את כרטיס הביקור שלו כדי שאטלפן אליו אם נשנה את דעתנו," אמר מרטין. כעת אני מניח שכבר סגור אצלו. אצלצל אליו מחר בבוקר."
     "תצטרכו לצאת לשם מיד אחרי שתסיים את הטיפול באיראנים."אמרה אן.
     "לצורך ההסרטה, כביכול, תזדקקו לאדם שלישי, הלא כן?" אמר האדמירל והוסיף:    
     "אחד בורח, שני רודף ושלישי מצלם. את מי אתה מציע לקחת, מרטין?"
     "אולי ניקח את ברנרד. גם הוא דובר צרפתית." איש לא העיר והעניין נסגר.
     "תרשום לי את נקודת הציון של המיכרה ואמסור אותו מחר למר בולנז`ה," אמרה אן בפנותה אל מרטין. "בשיחתנו האחרונה הוא אמר לי שהלוויין סובב את כדור הארץ כל שלושים ושש שעות, וכי הוא יוכל לנקוב בשעה המדויקת, של הניסוי, רק לאחר שניתן לו את הקואורדינאטות ואת תאריך הביצוע."
     "הפעם תיקחו אתכם את כל ציוד ההסרטה וכן את הטלפון הלוויני. במידת הצורך תטלפנו אלי," אמר האדמירל. "אם הגנראטור יינזק, לאחר שהאיש מכר להם אותו, תנטשו אותו. אם האיש לא יסכים למכור לכם אותו, תאמרו לו שקרתה תקלה... ותפצו אותו במחירו המלא. אם הוא לא יינזק, זה יהיה מצער מאוד ורצוי שתודיע לי והתרגיל יבוצע פעם נוספת בעודכם בשטח. הרי ייתכן שפגיעת הלייזר לא הייתה מדויקת."
     "אם הניסוי יצליח, והגנראטור אכן ייפגע, אבקשך, מרטין, להביא לי דוגמאות של חלקים פגועים, כדי שאבדוק אותם במעבדה," אמר סר סדריק.  מרטין הניד בראשו. סר סדריק הוסיף:    
     "אם הנזקים בגנראטור יהיו נראים לעין ועלולים לעורר תמיהות, לדעתי מוטב יהיה לשפוך עליו דלק ולהעלותו באש. אבל את הדגמים תיקחו כמובן לפני השריפה."
     האדמירל דיווח בגאווה על הנכד המוכשר שלו, שהצליח, על ידי תוכנה מיוחדת, לפצח את קוד הכניסה למחשב של משרד הביטחון האיראני. זה פותח בפנינו אפשרות לגרום לשיבושים ולבילבול במערכת שלהם."
     "ומתי לדעתך נוכל להשתמש בזה?" שאלה אן.
     "לדעתי, ביום המפגן הגדול, בו נפעיל את כל האמצעים שלנו. זה עוד יגביר את האנדרולומוסיה," אמר האדמירל והוסיף: "בתנאי שעד אז הם לא ישנו את הסיסמה."
     "יש לנו אמצעי חשוב ביותר, ההקרנה הגורמת לפיצוץ חומרי נפץ, ממטוס חולף. מבלי להיכנס כרגע לצד המבצעי, אני רוצה לעורר כרגע בעיה עקרונית," אמרה אן. "עם יסוד העמותה, קבענו את שיטות העבודה. החלטנו שלא נשתמש בנשק ולא נפגע בבני אדם. ואכן האמצעים שלנו מיועדים לגרימת מבוכה, לשיבוש מערכות ובדומה. הלייזר יכוון כך שיפגע במיתקן מסויים, בתקווה שיוציא אותו מכלל פעולה. לא כזה הוא מכשיר ההקרנה: ברגע שנקרין מעל למחנה צבא, וחומרי הנפץ יתחילו להתפוצץ, החיילים שבסביבה עלולים להיהרג. דינה של ההקרנה כדין הפגזה מהאוויר. וזו כבר פעולה מלחמתית."
     השתררה שתיקה ונראה שכולם נבוכו. האדמירל הפר את השתיקה:
     "אני סבור אחרת! עצם יסוד העמותה שלנו התבסס על כך שהמעצמות הדמוקראטיות אינן עושות את המצופה מהן. אילו עשו, כי אז לא היה צורך להקים את העמותה. ומה חשבנו שהן צריכות לעשות? לפעול! להפגיז! לחסל את סכנת הגרעין!" הוא שתק והביט סביבו. אחר כך המשיך: "סברנו שהמחדל שלהן יביא למותם של מאות מיליוני בני אדם. אבל, אם לעומת זאת הן היו פועלות – הרי גם אז היו קורבנות! אלפים. אולי מאות אלפים. אבל לא מאות מיליונים! ומה אנחנו מציעים לעשות? להקרין על מחנות צבא, באזור הבירה בשעה שבה מתרחש המפגן הגדול, בהם יש מחסני תחמושת וחומרי נפץ, כדי להביך אותם, לבלבל אותם, וזאת רק כדי לאותת לרודנים: `היזהרו! לא הכל בסדר אצלכם!` נכון, ליד מחסנים צבאיים תהיה בודאי שמירה. ייתכן מאוד שחיילים ייפגעו. האם זו סיבה שלא נפעל?"
     אן נאנחה עמוקות, השפילה את ראשה ועצמה את עיניה. נראה שהיא נלחמת עם מצפונה. כעבור רגע זקפה את קומתה, ואמרה:
     "אני מקבלת את הדין. עם זאת משהו מטריד אותי. אני חוששת שהצלחת הניסוי בטוניסיה שימחה אותנו כל כך שלא העמקנו בנושא. מי מכם יאמר לי איך נקרין על מחנות צבא באיראן או בקוריאה. אינני מאמינה שהמטוס שלנו יוכל לטוס מעל קוריאה, כי המטורפים האלה יירטו אותו ברגע שהוא ייכנס לתחום האווירי שלהם. באיראן ייתכן שהוא יוכל לטוס, באם נמצא לו כיסוי מסחרי הגיוני. אבל איזה? קרוב לוודאי שדווקא ביום המהפכה לא ירשו לו לטוס. צריכים לתת על כך את הדעת ואני מבקשת שכולנו נקדיש לכך מחשבה."
     "עבור קוריאה היה לי רעיון," אמר סר סדריק. "אינני יודע אם הוא אפשרי, כי אינני מתמצא בנושא: מטוס ללא טייס שיופעל מרחוק (מל"ט)= (U.A.V.) (UNMANNED AERIAL VEHICLE), האם קיים מטוס כזה שנמכר באופן אזרחי והאם הוא מסוגל לשאת את משקלו של האקסקליבור, כלומר יותר משמונים קילוגרם? ואם כן, מהו הטווח היעיל שלו, משתי בחינות: המרחק שהוא יכול לעבור ועד איזה מרחק ניתן לשלוט עליו מהבסיס. אם נדע את כל זה, השאלה הבאה תהייה מניין הוא ישוגר ואיך נביא אותו עד שם. הא לכם תרגיל מחשבה."
     "אני אטיל על ג`ורג` לברר כל מה שניתן על מטוסים ללא טייס. אחר כך נחזור לדון בנושא," אמר מרטין.
     "אני מניח שמנגנון ההפעלה מרחוק יאפשר גם להפעיל את המקרן," אמר האדמירל. "אבל אני מציע לצייד את האקסקליבור גם במנגנון השמדה עצמית, למקרה שהקוריאנים יירטו אותו," אמר האדמירל. הדיווח האחרון היה של סר סדריק, על הניסוי עם החומר הנוזלי:
     נסעתי צפונה עם ג`ורג` גראהם וספנסר פרטרידג`, בשני רכבים כמובן, וניסינו את הנוזל בדיוק באותה שיטה כמו עם הדשן. השקינו את הדרך בעזרת משפך של גננים. אבל לדעתי, אם אפשר לארגן בארץ היעד, שמיכלית לרחיצת רחובות תשקה אפילו רק קטע מהדרך, הרי שזו תהיה הצלחה. עלי ציין שאין לבטל את ערכו של הדשן. במקביל אפשר לפזרו על שטחי גינות או דשאים בקרבת המסלול, וזה עשוי אולי להגביר את האֶפֶקט." האדמירל אמר:
     "דומני שכבר הזכרנו את האפשרות לפזר אבנים בגינתו של המנהיג, אם יש כזאת, בה הוא נוהג, למשל, לשתות כוס תה, כדי שיאבד קצת מהאנרגיה שלו. באיראן, אם להתייחס כבר להערתה החשובה של הגברת בחטיאר,לא יזיק לעשות אותו הדבר גם לכמה מהמנהיגים הקיצוניים המושכים בחוטים ובעיקר לראש המפלגה הדתית. מותנה, כמובן, בגיוס גננים או משרתים שעובדים במשכנותיהם. ברגע מתאים, מרטין, כדאי שתעלה את הנושא בפני ידידיך האיראנים, אולי בעת הדרכתם בשימוש בחומרים שלנו. אבל אין זה מספיק. עלינו לחשוב ברצינות על פיתוח אמצעים חדשים שיסייעו לנטרל את האלמנטים המסוכנים האלה."
                                                57
 
     אחרי הישיבה, טסה אן לפריס, כדי לחזור לעבודתה למחרת בבוקר. כך נמנעה שוב פגישה בינה לבין מרטין. אן חששה מפגישה כזאת. היא הבינה עד כמה הייתה טיפשה כשקפצה למסקנות רק מפני שראתה אותו עם בחורה יפה בבית קפה. היא כל כך התביישה שלא יכלה לסלוח לעצמה על התנהגות ההתחמקות שלה מפני מרטין ולא ידעה אם תוכל אי פעם להסביר לו את הדבר, כדי לתקן את הנזק שעשתה, מבלי להתבזות בעיניו. בשום אופן לא תוכל לגלות למרטין שהכל קרה מפני שראתה אותו יושב בבית קפה עם בחורה וקנאתה בערה בה. אם יבוא יום ותצטרך להסביר, יהיה עליה למצוא תרוץ אחר. `איך יכולתי להיות כל כך טיפשה. התנהגתי כמו נערה בת שש עשרה,` חשבה שוב ושוב. עם מחשבות אלה היא חזרה לפריס, כדי להיווכח למחרת בבוקר שהמפקח מרנייה אינו עומד בתצפית לפני ביתה. `אולי התייאשו ממני. אולי הגיעו למסקנה שהם מבזבזים עלי את זמנם. אולי עלו על עקבות חדשים? מי יודע. אבל הרי הצרפתים אומרים שמפעם אחת אין מסיקים מסקנות (une fois n`est pas coutume). נחכה עוד יום יומיים ונראה. בינתיים צריך להמשיך במשטר של זהירות.`
 
     למחרת הישיבה הודיע אומיד לפיליפ על פגישה עם האיש שיקשר אותם עם טהראן. היה זה הישג חשוב מאוד. מרטין עמד ליטול לידיו את הקשר הזה מבחינה מבצעית. נקבעה פגישה בדירתו של אומיד. הם ישבו בחדר נפרד. האיש שהוצג  בפניו בשם שהראם (Shahram), היה אדם בגיל השישים, נראה איש סמכותי ומכובד, שעשה עליו רושם של קצין צבא בכיר לשעבר. מרטין הסביר לו מה האמצעים שהם רוצים להפעיל בטהראן, מבלי להזכיר את ההקרנה והלייזר. שהרם אמר:
     "אלה דברים פשוטים למדי ולא קשים לביצוע. אנשים לא חסרים לנו באיראן. הם מוכנים להסתכן ולתת את חייהם למען החופש, אבל במשימות שאתה מציג בפני אין סכנה של ממש. בין תומכינו יש גננים ועובדי אשפה ופועלי ניקיון ועובדים במחנות צבא. הם יבצעו את המשימות האלה בהתלהבות. ובאשר למשלוח החומרים, גם זו אינה בעיה. מספיק שנעביר את כל הדרוש למחסן שלנו בקרבת לונדון, ואנו כבר נדאג למשלוח לטהראן. יש לנו חברות מסחריות וכל מה שדרוש, וגם ניסיון קודם."
     אלה היו דברים מעודדים מאוד. נקבעו סידורי קשר. מרטין הסביר לאיש שהוא עצמו נמצא הרבה בנסיעות, ובהעדרו ימלא פיליפ את מקומו. יחד עם מישהו מחבריו יטפל פיליפ  בהעברת החומרים למחסן שלהם, ויישאר רק עניין ההדרכה. שהראם הבטיח שהאיש שמרטין ידריך כאן, הוא גם יהיה זה שידריך את אנשיהם בטהראן.
 
     פיליפ עבר לגור בדירתה של פטריציה. אמנם דירתו הייתה יותר מרווחת, אבל היא העדיפה את שלה. ואכן אצלה היה הרבה יותר נעים. יד אישה הורגשה בכל ושררה תחושה של קן חמים ונעים. הם התרווחו להם על הספה, רוב הזמן מחובקים, וסיפרו את קורותיהם מאז שנפרדו באופן כל כך פתאומי, עם הופעתו של `וולס המנוול`. הם ישבו כך שעה ארוכה, עד שפיליפ נאלץ לקום ולהכניס סדר בבגדיו: קודם כל החובה. עליו לצאת לפגישה עם מרטין כדי לתאם את המשך הסידורים וההכנות עם האיראנים, כי הרי סוכם שפיליפ יהיה `הממונה` על נושא זה בהיעדרו של מרטין.
   
      הוריה של פטריציה היו מאושרים מההתפתחות הזאת. הם רכשו עבור הזוג הצעיר בית קטן במרכז העיר, שעלה הון תועפות, ותכננו חתונה גרנדיוזית, אליה יוזמנו כל המי ומי של לונדון. פיליפ ופטריציה הוסיפו לרשימה את חבריהם ממכון הכושר.
 
     מרטין החל בהכנות לקראת הנסיעה השנייה למאוריטניה. הוא טילפן אל אולד סלאח ואמר לו:
     "במחשבה שנייה, אני מקבל את הצעתך להשתמש בגנראטור שלך. אבל בתנאי שתמכור לי אותו."
     "מתי אתם מגיעים?" שאל האיש.
     "תוך שלושה ארבעה ימים," השיב מרטין. "האם עד אז תוכל להכין את הגנראטור לפעולה?"
     "הוא מוכן לפעולה. אחרי נסיעתך עשינו לו טיפול כללי והתנענו אותו. הוא נראה כמו חדש. כשתבוא, נוסיף אויר לגלגלים, והוא שלך. ברוכים הבאים."     
     מרטין ביקש מהאדמירל לקבל מבולנז`ה את הזמנים המדוייקים בהם יחלוף הלוויין מעל לנקודה שצויינה ב GPS שמסר לאן בישיבה, בכל אחד מימי השבוע הבא. 
     היה צריך לרכז את כל ציוד הצילום שקנו עבור נסיעתם לטוניסיה וכן את הטלפון הלווייני, לבדוק אם הכל פועל ולארוז. הוא גם לקח ארגז כלים מקצועי כדי לפרק את הגנרטור, אם יהיה צורך בכך, כדי להביא לסר סדריק חלקים שנפגעו מהלייזר. הפעם הם יהיו שלושה. פחות מזה אי אפשר, מבחינת סבירות הסרט. אמנם עד עכשיו איש לא שאל שאלות, ואולי, והלוואי שגם הפעם לא ישאלו, אבל חייב להיות הגיון. חייבים לקחת בחשבון שכאשר הם יעסקו בהכנות, בהעברת הגנראטור וכל היתר, שהשמועה תתפשט שכאן מצלמים סרט, וכל מיני סקרנים ובטלנים יבואו לחזות באירוע כל כך נדיר, ואולי הראשון והיחיד בהיסטוריה של מחוז שכוח אל זה. ואם תישאלנה שאלות, הם יוכלו להסביר שהסצנות תושלמנה אחר כך באולפן. מרטין חשש שאם אכן יבואו סקרנים, מן ההכרח יהיה להרחיק אותם מהמקום, לפחות לקראת שעת ההקרנה. הוא חשב שכדאי לקחת כמה מאות מטרים של חבל וסרטים אדומים ולגדר את הסביבה הקרובה לפתח המיכרה. הוא הניח שיתדות יימצאו בחצרו של אולד סלאח.
כשהכל היה מוכן, שלושת הגברים יצאו לדרך.
    
     אחרי לילה בנואקשוט וטיסה לזואראט, עם כל הכבודה שהם סחבו מלונדון לפריס ומשם עד כאן, הם התמקמו סוף סוף במלון `שלהם` בזואראט. עייפים מהנסיעה ומהחום, הם הלכו איש לחדרו להתרחץ ולנוח לפני שייכנסו לפעילות האינטנסיבית של הניסוי.
     אחרי ארוחת הצהריים הלכו למוסך של אולד סלאח. מאחר שבעולם המושגים שלו אין דברים מוחלטים והכל תלוי ברצונו של אללה, בואם היה מאורע חיובי. מרטין הציג בפניו את ספנסר כשחקן הראשי בסרט שלהם. הם הוזמנו לשתות תה במשרד, ולאחר דברי נימוסים וברכות, ניגש מרטין לעניין:
     "אנחנו מעוניינים לבוא מחר בבוקר ולהתחיל בהכנות להסרטה, כלומר להעביר את הגנראטור למכרה, ולהציב את ציוד הצילומים. כמה אני צריך לשלם לך עבור הגנראטור?"
     "חמש מאות דולר," אמר אולד סלאח ללא היסוס. היה ברור שכבר חשב והחליט על כך לפני בואם. מרטין שלף את ארנקו, ספר על השולחן חמש מאות דולר, קם, הושיט את ידו ושני הגברים לחצו ידיים לחתימת העיסקה.
      מרטין גם ביקש יתדות עץ או ברזל לגידור אתר הצילומים.
     בעל המוסך היה אדם רגוע. שום דבר לא היווה אצלו בעיה. כל מה שביקשו היה זמין: את הגנראטור אפשר לרתום לג`יפ ולנסוע איתו עד המכרה. הוא קרא לפועל השחור שלו, סלים, ששמח לראותם בתקווה ששוב יזכה לקבל טיפ, והטיל עליו לחפש בחצר מוטות ברזל שישמשו כיתדות ולשים אותם על רצפת הג`יפ. ההוא מיהר לבצע את הפקודה. מרטין ניסה לומר בעדינות שהם לא רוצים לגזול ממנו את העובד שלו וכי הם יכולים לנהוג הלוך וחזור למכרה בעצמם. האיש אמר:
     "עכשיו אתם תזדקקו לו: הוא יעזור לכם עם הגנראטור, הוא יתקע את היתדות וכל מה שתבקשו ממנו. מחר בבוקר, אני אתן לכם את הג`יפ לכל היום." מרטין מיהר לומר:
     "תודה רבה לך, אבל עכשיו זה `ביזנס`. אנחנו נשלם בעבור העבודה של הבחור ועבור שכירת הג`יפ. גם עבור היום וגם עבור מחר ואולי, אם לא נסיים, עוד יום אחד." אולד סלאח הקשיב לדבריו בחיוך אבהי ואמר:
     "מה שהוסכם הוסכם. אתם תשלמו לי מאה דולר אמריקאים עבור כל יום שימוש בג`יפ שלי, וזה כולל את שכר הבחור להיום."
     למה עוד הם יכלו לצפות? הם הודו לו ויצאו לעבודה. סלים הגיע עם הג`יפ, רתם אליו את הגנראטור, הם התיישבו והוא הסיע אותם למכרה. כשהגיעו, הם ירדו מהרכב וסלים תימרן בכישרון רב, ובהילוך אחורי הכניס את הגנראטור דרך פתח המכרה. הם מחאו לו כף. הוא אמר:
     "ככה, כשתרצו לקחת אותו, תוכלו מיד לרתום אותו ולנסוע." מרטין תחב לו ליד שטר של עשרה דולר. הבחור נדהם לרגע ואחר כך התכופף ונישק את ידו של מרטין. כשסלים עמד במרחק מה מהם, ג`וני שאל את מרטין בלחש:
     "אתה חושב שהוא עֶבֶד?" מרטין היסס רגע:
     "כנראה שכן. אבל אי אפשר לדעת בוודאות."
     סלים עזר להם לתקוע את היתדות בפטיש גדול בו הצטייד. בחור חכם, והם לא חשבו על זה. כעת נשאלה השאלה האם הם יוכלו לקחת את הג`יפ איתם למלון כדי שיבואו למכרה בבוקר לפני שעה שש, יפעילו את הגנרטור ויתרחקו. עוד היום מרטין חייב להודיע לאדמירל, כדי שיודיע לאן, כדי שתודיע לבולנז`ה שמחר בבוקר עליו להפעיל את הלייזר. לפי לוח הזמנים שבולנז`ה מסר, זה צריך להיות בשעה חמש ושבע עשרה דקות בבוקר.  האם יספיק להם הזמן? ואם לא מחר, אז מחרתיים בשעה חמש ושבע עשרה דקות אחה"צ. כעבור כשעה היה הכל מוכן והם חזרו למוסך. מרטין הסביר לאולד סלאח שהם חייבים להיות במכרה השכם בבוקר, והם רוצים לקחת את הג`יפ למלון. הוא אמר:
     "השכרתי אותו לכם, אז אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים."
     לקראת הצהריים מרטין חזר למלון, הפעיל את הטלפון הלוויני והתקשר אל האדמירל:
     "הכל מוכן," אמר. "אנחנו מצלמים מחר בבוקר בשעה 0517."
     פרוש ההודעה היה ברור: עוד היום יש להודיע למר בולנז`ה שיפעיל את הלייזר, מחר בבוקר. אם הניסוי לא יצליח, כלומר שהקרן לא תפגע במטרה ויהיה צורך לתקן את הכיוון ולערוך ניסוי נוסף, הדבר ייעשה כעבור 36 שעות, כלומר מחר בשעה 17.15 אחר הצהריים. הם יצאו העירה וקנו שני מטפי כיבוי אש, למקרה שהגנראטור יתלקח ולא יוכלו לפרק אותו, לראות מה התרחש בתוכו ולהביא דוגמאות לסר סדריק. הם גם קנו שני ג`ריקאנים לדלק, כדי לשרוף את הגנראטור, אם יהיה צורך בכך.
      הם אכלו ארוחת ערב במסעדה צרפתית, ברמה מפוקפקת מאוד, חזרו למלון, ביקשו שיאירו אותם בשעה ארבע בבוקר והלכו לישון. ליתר ביטחון, מרטין כיוון גם את השעון המעורר שלו.
 
                                                58
     בדרכו לפגישה עם שהראם, נקלע פיליפ לפקק תנועה עצום ואֵחר כחצי שעה. הוא החל לחשוש שהאיש לא יחכה לו ונכנס ללחץ. שהראם לא ידע מה לחשוב, אבל חיכה בסבלנות. פיליפ הצטדק, אבל שהראם הרגיע אותו:
     "אלה דברים די רגילים בלונדון. אני תמיד מחליט להמתין לפחות חצי שעה."
     הם קבעו שפיליפ ישכור רכב מסחרי סגור (כי הם לא רצו להשתמש ברכב שלהם, כדי שזרים לא יכירו אותו) , יעמיס בו את החומרים השונים, ימסור אותו בפגישה לשהראם, אשר ייקח אותו למחסן שלהם. שם אנשיו יפרקו את החומרים והוא יחזיר את הרכב לפיליפ. החומרים ימתינו עד בואו של מרטין ואז תיקבע פגישה בה יוסבר לשהראם ולאיש שלו השימוש בחומרים האלה. וכך היה. פיליפ שכר וַאן, ובסיועו של ג`ורג` העמיסו כמה שקים של `דשן` ושל `אבנים`, קופסאות פח המכילות נוזל להשריית ה`אבנים` שכינוהו `קונדישונר`,  כמה ג`ריקנים המכילים נוזל מרוכז שניתן לדללו, להשקאת השטח שכינוהו `דשן לפרחים`, שני קרטונים המכילים האחד `אפונים` ירוקים לחבלה בדלק, וקרטון עם עשרים מכשירים אלקטרוניים ממוזערים לשיבוש שידורים שכינוים `פגניני`, שזה עתה הגיעו מאיטליה.
     שהראם המתין לפיליפ במגרש חנייה, החליף אותו ליד ההגה ולאחר שקבעו פגישה להחזרת הרכב, נסע לדרכו.
 
     מתוך דברי מנהיגים, דיפלומטים בכירים, ופרשני התקשורת החשובים בעולם, נראה באופן ברור ביותר שבניגוד לדברים הקשים הנאמרים בפומבי, שהדמוקרטיות המערביות, בעיקר ארצות הברית והאחוד האירופי, לא זו בלבד שאינן מקשיחות את עמדותיהן כלפי איראן, אלא אפילו מרפות ממעט הסנקציות שהחלו בהן. נשיא תורכיה הכריז שארצו תומכת בזכותה של איראן לפתח יכולת גרעינית לצרכי שלום.
     נשיא צפון קוריאה, קים ז`ונג איל, הודיע על חגיגות גדולות שייערכו במועד קרוב, בהן תוצג לעם ולעולם, עוצמתה האמיתית של המדינה. לפי פרשני התקשורת, ז`ונג איל זקוק מאוד למיפגן מרשים, כדי להרים את המורל של עמו שירד למעמקים לאחר שויתר, לפחות בפומבי, על פיתוח הנשק הגרעיני, והחל בפירוק המיתקנים. אין ספק שהוא יערוך מצעד ענקי בו יוצגו לעיני העם והעולם טילים ארוכי טווח, שהם גאוותו העיקרית בשעה זו. מועד החגיגות טרם נקבע.
     התקשורת העולמית דווחה, שמזה כשנתיים ידוע ל`סוכנות לאנרגיה אטומית` שלאיראן יש תוכניות משורטטות לייצור ראשי נפץ גרעיניים. בעת ביקורת שנערכה באותה תקופה, צצו שרטוטים אלה ומיד סולקו, ומאז איראן סירבה להראותם לנציגי הסוכנות. כעת, לאור הדרישות הבינלאומיות להחמיר מאוד את הסנקציות, החליטו שלטונות איראן למסור את השרטוטים האלה לסוכנות לאנרגיה אטומית בוינה. האיראנים הסבירו שהשירטוטים הגיעו לידיהם במקרה, עם משלוח חומרים שהם קנו ב`שוק החופשי`. על ידי מסירת מסמכים אלה, קיוו האיראנים לרכך את הדרישות לסנקציות. נתמך על ידי רוסיה וסין, המתנגדות לעיצומים נגד איראן, אזר נשיא איראן עוז וכעת הוא דורש מארצות הברית להתנצל בפני העם האיראני על שהעליל עליו עלילה. היום כבר ברור לכולם שאלה הם תכסיסי השהייה בכדי להגיע לפצצה הגרעינית מבלי להינזק יותר מדי בדרך.
 
     מרטין וחבריו יצאו בארבע וחצי בבוקר בג`יפ עמוס ציוד צילום, פנסי תאורה, שני ג`ריקנים מלאי דלק, שני מטפים לכיבוי אש, כפפות נגד אש, כלי עבודה, בקבוקי משקה קל, טרמוס עם קפה וכריכים. תוך עשרים דקות ירדו ליד המכרה. הגנראטור היה שם ולא נגנב ממנו דבר במשך הלילה. דבר ראשון, כמובן, היה להפעיל את הגנראטור. הוא התניע בניסיון השלישי ועבד בקצב מניח את הדעת. מרטין נתן הוראות:
     "ספנסר, תמתח את החבל על היתדות. ג`וני, הצב את ציוד הצילום מול הפתח."
הוא עצמו החל לתלות סרטים אדומים פה ושם על החבל. לאחר זאת מתחו תַיל חשמלי מהגנראטור וחיברו אליו פנס, כך שאם בכל זאת מישהו יגיע, או שאולד סלאח יהיה סקרן לראות איך עושים סרט, הכל ייראה כמו אתר צילומים, כפי שכל מי שראה פעם בקולנוע או בטלוויזיה איך עושים סרט, יתרשם שזה הדבר האמיתי.
     סמוך לשעה חמש, הם לקחו את הכריכים והמשקאות והתרחקו כחמישים מטר, עדיין בטווח ראייה מהמכרה, וישבו לאכול, בעוד מבטיהם מרוכזים למטרה. פתח המכרה נראה ככניסה לתוך הר, במקום שהוא קצה המדרון. מעל פתח המנהרה, כלומר מעל לגנראטור, היה סלע ואדמה בעובי של קרוב לשני מטר. עם מעלה ההר עובי זה הלך וגדל.
     השעה חמש עברה. קוצר רוחם של הבחורים הלך וגדל באופן יחסי. כל המבטים התמקדו על פתח המכרה. עוד חמש דקות, עוד שתי דקות. עוד דקה. שעה 0517 ולא כלום! עדיין כולם שותקים. מפחדים להוציא הגה מפיהם. ופתאום נשמע מעין קול נפץ קל. מזכיר יריית אקדח באוויר הפתוח. בפתח המכרה לא נראה דבר. לפתע ג`וני צעק:
     "שם!" והצביע לכיוון ההר. ימינה מהמכרה, במרחק של כעשרים מטר ממנו, נראה ענן אבק קטן. הם קמו ורצו לאותו כיוון. מה שגילו הייתה גומה קטנה בקרקע, בעומק של כשלושים סנטימטרים ובקוטר של כארבעים. האבנים מסביב נראו כאילו נמסו ומייד התקרשו מחדש. אין ספק: כאן פגע הלייזר! סטיה בכיול. צריכים לחזור על התרגיל ולנסות לתקן את הטעות. חייבים לחזור מייד למלון ולהודיע בטלפון הלוויני.
     הם דממו את מנוע הגנראטור, אספו את הציוד וחשו למלון. היות והאדמירל כבר ישב במשרדו והמתין לחדשות, מרטין הודיע לו:
     "מצאנו זווית צילום טובה במרחק של עשרים מטר מזרח-צפונית-מזרחית מהבמה. חייבים להכניס תיקון בתסריט." האדמירל השיב:
     "ההודעה תימסר עוד היום. אני מאחל לכם הצלחה למחר. אני ממליץ שתמתינו בסבלנות עד לפנות ערב, כי בשעת הצהריים השמש יותר מדי חזקה באיזורכם."
הרמז היה ברור. מחר הירייה תהיה בשעה 1717.
 
     אחרי יום של שיעמום ולילה ארוך שלא רוצה להיגמר, הגיע הבוקר שבעצם היה חופשי. אחרי ארוחת צהריים דשנה והצטיידות בפירות ובמשקאות קלים, הם שוב העמיסו את  הציוד ויצאו. אתמול, אחרי הניסוי הכושל, חשב מרטין לבקש מבעל המוסך שיציב שומר לילה על הגנראטור. אבל במחשבה שנייה, ויתר על הרעיון. מוטב לא לערב אדם נוסף, שעלול להפיץ את השמועה, ואולי גם לרצות להישאר למחרת כדי לראות איך עושים סרט. הסיכון הובא בחשבון. אבל לשמחתם, גם הבוקר, הכל עמד במקומו. אכן מקום שכוח אל ולא פשטה שום שמועה. עדיין. סביר היה להניח שאולד סלאח, שכבר עשה כמה מאות דולרים מבלי לנקוף אצבע, דאג שהשמועה לא תצא ושמר לעצמו את `סוד הסרט האנגלי` המטיל ביצי זהב.
     הם הניעו את הגנראטור והוא נענה מהפעם הראשונה. סימן טוב. השעה ארבע וחמישים. יש מספיק דלק לחצי יום. הם העמידו את הזרקור ואת המצלמה על החצובה וכשקרבה שעה חמש, כבר ישבו ואכלו את הפירות. כמו אתמול, בשעה חמש ושבע עשרה דקות נשמע פיצוץ גדול, והפעם הם ראו אבנים ואבק מתעופפים מעל לפתח המכרה ולהבות פרצו אל מחוץ לפתח. כשהתקרבו, הפעם בזהירות רבה, שמו לב מיד שאין שומעים את הגנראטור. הוא נדם. ג`וני וספנסר החלו לרוץ, אבל מרטין צעק:
     "אל תגעו בו, הוא בוודאי לוהט!" והשניים האטו את צעדיהם.
     ואכן הגנראטור היה לוהט. במכסה המנוע היה נקב זעיר וסביבו סימני התכה. הם נאלצו לחכות זמן מה עד שיצטנן. אחר כך לבשו על ידיהם את הכפפות וניגשו למלאכת פירוקו. הברגים של מכסה המנוע הולחמו ולא ניתנו לפתיחה. היה צורך לעקור את המכסה  בעזרת פטיש ואיזמל. מתחתיו הייתה ערבוביה גדולה. הכל נמס ונזל לכל הצדדים. החומר הקרמי המבודד של המצתים (הפלאגים) הפך לאבק לבן והחלק המתכתי נמס גם הוא. הם המשיכו בפירוק עד שהגיעו לבוכנות ולשסתומים. כמעט לא ניתן לזהותם. נראה בעליל שפעולת קרן הלייזר פועלת לעומק רב ושם נוצר החום הגבוה ביותר. מיכל הדלק היה מפוצץ וחלקיו הועפו לכל עבר בתוך המנהרה. זה היה בוודאי פשר הלהבה שפרצה החוצה. ספנסר אמר:
     "מעניין אם כן לדעת, לאיזה עומק הגיעה ההשפעה במקום הפגיעה של אתמול. אנחנו ראינו רק את נקודת הפגיעה החיצונית." מרטין אמר:
     "כן, אבל לא נשתהה למטרה זו. כעת עלינו לקחת כמה דגמים לצורך בדיקתם במעבדה, ואת יתר החלקים, להחזיר עד כמה שניתן למקומות ששם הם היו אמורים להימצא, ונצית את הגנראטור. לידידנו הנכבד נאמר שסיימנו את ההסרטות בהצלחה ושהגנרטור נדלק לנו בדיוק בסוף. בחורים! אנחנו נוסעים הביתה!"
     "הורה!" צעקו השניים. הם יצקו ג`ריקן דלק על הגנראטור והציתו אותו. זה בער יפה מאוד, אבל לא די זמן. לכן, כשהאש כבתה, יצקו את הג`ריקן השני והציתו שוב. הם עקרו את היתדות עם החבלים וזרקו אותם לתוך המכרה, הביטו מסביב לראות אם לא שכחו שום דבר והסתלקו.
     מהמלון מרטין התקשר שנית אל האדמירל ודיווח לו שההסרטה הצליחה מעל למצופה,
וכי הם חוזרים הביתה.
 
.   מיד לאחר שובם של מרטין, ג`וני וספנסר ממאוריטניה, מסר מרטין לסר סדריק את החלקים הפגועים שליקטו מהגנראטור ודיווח לאדמירל על ההצלחה בניסוי הלייזר במאוריטניה, בטרם ידווח עליה בפרוטרוט בישיבת המטה הקרובה.
    
                                               
 
 
59
     בלונדון מרטין מצא את הזמנת ה`סחורות` שסינג שלח מטעם חברה מסחרית בסאול. הוא רתם מיד את ג`וני ואת ברנרד להכין את המשלוח בצורה מכובדת, באריזות שתיראינה מסחריות ולשלוח אותן, על פי כל הכללים, דרך עמיל מכס, לסאול. יעברו ודאי כשבועיים עד שהסחורות תגענה לידיו של סינג. רק אחרי שיקבל אישור בטלפון שאכן הן הגיעו, ייצא מרטין לסאול כדי להדריך את אנשיו של סינג בשימוש בהם.
     הוא עצמו נרתם לקשר עם המחתרת האיראנית. המשימה הייתה: הכשרתו של האיש אשר ידריך את האנשים בשטח. ההדרכה תיערך בדירתו של אחד האוהדים האיראנים. הסתבר שהם מאורגנים יפה. לא היה זה כלל אוסף של פליטים ומהגרים, כי אם קהילה מאוחדת וממושמעת, עם מוסדות בעלי סמכות ועם אמצעים שונים, כגון דירות מפגש, מחסנים, כלי רכב. זה המעט שגילו להם עד עכשיו. וסביר היה להניח שבידיהם אמצעים נוספים שהם שמרו בסוד. המוטיבציה שלהם הייתה חזקה מאוד ואנשיהם היו מוכנים לקורבנות של ממש בכדי לסלק את השלטון הרודני מארצם. מרטין ופיליפ נמנעו מלהיכנס לשיחות אידיאולוגיות אתם. מהרגע שהגברת בחטיאר קיבלה החלטה, מילאו כולם הוראות ולא שאלו שאלות. עבור העמותה זה היה מצב אידיאלי. 
    
 
    באותה שעה נבר האדמירל בארכיונים כדי למצוא את מפות מחנות הצבא ומערכת המיתקנים הגרעיניים של איראן ושל צפון קוריאה. היום, כשבאינטרנט אפשר למצוא צילומי לוויין של כמעט כל מקום בעולם, זה נראה אולי כמשימה פשוטה. אבל בגלל אמצעי הסוואה מתקדמים, לא הכל גלוי למצלמת הלוויין. לדוגמה, בנייתו והסוואתו של אחד המיתקנים הגרעיניים באיראן, צולמה בהמשכים לאורך כל תקופת ביצוע העבודות. הסתבר שלאחר יציקת תיקרת בטון של יותר מחמישה מטרים, כיסו את המתקן בקרוב לעשרים מטר אדמה. מעל לכל זה נטעו חורשה. מרגע זה לא יגלה שום לוויין את המיתקן. לכן, יש להיעזר במפות מטה שהן תוצאת מעקב ורצף צילומים לכל אורך תקופת הבנייה. מבין כארבעים מיתקנים גרעיניים ברחבי איראן, רק אחד או שניים נקברו בצורה המתוארת. כל היתר נמצאים פחות או יותר מעל פני הקרקע. המידע שהושג מאפשר להקרין בקרן הלייזר מהלוויין על כל אחד מהמתקנים הגרעיניים האלה, בתקווה שייגרם נזק למרכיבים עדינים שונים במערכת, או בחלק ממנה, שאולי ישתקו את עבודתה של המערכת כולה, לפחות בחלק מהמתקנים. במקביל לאירוע הגדול, או בנפרד, תיעשה הקרנה ממטוס על מחנות צבא, כדי לגרום להתפוצצות חומרי הנפץ המצויים בהם. אפשר כמובן לעשות את ההקרנות ואת הליזר בכל עת וללא כל קשר עם המפגן. על כך יצטרך המטה להחליט.
    
     עד עתה כל האיראנים שפגשו הציגו את עצמם בשמותיהם, אפילו אישה רמת מעלה כמו הגברת לילה בחטיאר. אבל האיש אותו מרטין צריך היה ללמד את השימוש בחומרים, הוצג בפניו בכינוי סתמי: ג`ק. לפני שהפגיש אותם, שהראם הסביר:
     "כולנו חיים באנגליה ולא יכולים לחזור לאיראן מסיבות שונות. האיש הזה בא משם וחוזר לשם ומוטב לשמור את שמו בסוד."
     הם נפגשו במחסן בו רוכזו כל החומרים שפיליפ מסר לשהראם. `ג`ק` היה גבר בגיל בין שלושים לארבעים, קטן קומה, שמנמן, בעל פנים עגלגלות חיוורות ועיניים שחורות גדולות. הוא עורר אולי רושם של סוחר זעיר בחנות בגדים או שטיחים בטהראן, אך בוודאי לא של מהפכן. האנגלית שבפיו הייתה סבירה בהחלט. הוא אמר שהנושא הוסבר לו רק באופן כללי והוא מבקש שמרטין ירחיב קצת את הדיבור על התוכנית כולה, כך שהוא יחוש את האפקט שמתכוונים להשיג. שהראם נשאר איתם והראה עניין רב בהסברים.
     מרטין פתח בהרצאה קצרה על אזלת ידן של הדמוקרטיות במשך ההיסטוריה בכלל ובתקופה זו בפרט, להתמודד עם דיקטאטורים שאפתנים, מגלומאנים, המהווים סכנה לעולם ומדכאים את עמיהם. אחר כך מנה את האמצעים שחברי העמותה פיתחו, ואיך הם מתכוונים להביך באמצעותם את השליט בעיני עצמו ובעיני עמו.
     אחרי דברים אלה החל מרטין להסביר את השימוש בחומרים השונים ובמכשירים האלקטרוניים. כל מה שהסביר הדגים ונתן לאיש שיחו לנסות גם הוא. באשר ל`אבנים` הוא שקל יחד עם האיש מהם המקומות המתאימים ביותר לפזר אותם שם. כמו כן מהם המקומות המתאימים להטמנת המכשירים האלקטרוניים ואיך לכוון אותם ליום, שעה ודקה בה רוצים שיתחילו לפעול. הוא הראה איך למהול את הנוזל המפעיל את ה`אבנים` (המכונה אצלנו   `קונדישונר`) ואיך לחשב כמה זמן להשרות אותם כדי שיתחילו לשחרר את הגז, ושאפילו רצוי שיתחילו לפעול קצת לפני האירוע. וכך לגבי כל יתר האמצעים. הם ישבו שעות רבות ולמדו, עד שמרטין השתכנע שג`ק אכן יודע את המלאכה.
     "לאחר שתלמד את אנשיך בטהראן להפעיל את כל הדברים האלה, נודה לך אם תדווח לנו שההדרכה בוצעה ושאתם מוכנים לפעולה." לאומיד יש טלפון של פטריציה והוא יוכל להתקשר. ואם תתעורר שאלה כלשהי, נוכל לענות לכם באותה הדרך."
     "אני רוצה להודות לך מקרב לב, בשמי ובשם חברי, על ההזדמנות שנתתם בידינו להביך את שלטון הזה. אני יכול להבטיחך, שבבוא הרגע, נעשה כמיטב יכולתנו כדי שהפעולה תצליח," אמר ג`ק. הם נפרדו בלחיצות ידיים אמיצות.
 
     ישיבת המטה הבאה נערכה שוב בבריסל, אך במלון אחר. למרות שהמפקח מרנייה כבר לא נראה זמן מה בסביבות ביתה, נקטה אן בכל זאת באמצעי זהירות לפני שהלכה לתחנת הרכבת. במשך כל הישיבה, מגעיה עם מרטין היו רשמיים בלבד, כמו עם יתר החברים.
     מרטין פתח בדיווח על הניסוי במאוריטניה שאפשר להגדירו כהצלחה:
     "לאחר תיקון אחד, הפגיעה השנייה הייתה מדויקת. הקרן חדרה דרך שכבת אדמה סלעית של קרוב לשני מטרים והתיכה את המתכת של הגנראטור כמעט לכל עומקו. הפעם לא היו לנו כל בעיות וכל תקלות עם השלטונות."
     סר סדריק אמר:
     "קיבלתי ממרטין את הדגמים שביקשתי. אני עורך עליהם בדיקות. ממראה ראשון אפשר ללמוד שכוח ההתכה של הקרן הוא אדיר. לא רק לגבי חלקי המתכת. מרכיבים קרמיים, כמו המצתים, הפכו לאבקה. אם הקרן תפגע במיתקן כלשהו, אין ספק שהוא ייצא מכלל שימוש. חשוב מאוד שמר בולנג`ה יקבל דיווח. תוכלי להבטיח לו, אן, שכאשר יהיו לי תוצאות סופיות, אעביר לו אותן באמצעותך."   
     "נשמע ממרטין דיווח על הדרכתם של האיראנים," אמר האדמירל.
     מרטין דיווח על הדרכת הנציג האיראני:
     "האיש הוצג בפני בכנוי ג`ק. במראהו החיצוני הוא מזכיר חנווני קטן בשוק של טהראן. אבל בניגוד לרושם הזה, האיש הוא אינטליגנטי ובעל תפיסה מהירה. ייתכן שמראהו הרכרוכי מסיר מעליו מראש כל חשד, ומאפשר לו להתנועע בחופשיות, לנסוע לחו"ל ולחזור. סביר להניח שיש לו כיסוי כלשהו, מסחרי או אחר שהם לא מגלים. אחרי כחצי יום של עבודה אינטנסיבית, עברנו על כל החומר, כולל תירגול. ג`ק הבטיח לדווח לנו על תוצאות הדרכת אנשיו בטהראן. הקשר איתם יימשך באמצעות אומיד ופטריציה."
     הנושא הבא היה קוריאה הצפונית. ושוב רשות הדיבור ניתנה למרטין:
     "קיבלנו מהחברה של סינג הזמנה מסחרית רשמית לחומרים, כפי שסוכם איתו, והם נארזו בצורה מכובדת, וכבר נשלחו. מלאכה זו נעשתה על ידי ג`והן קרמייכל וברנרד ווב. יש להניח שהם יגיעו לסאול בעד כשבוע. נקבל על כך אישור בטלפון, ואז אצטרך לנסוע לשם בכדי להדריך את אנשיהם בשימוש."
     הועלתה השאלה האם יש צורך שספנסר יתלווה אל מרטין בנסיעה זו לסאול. מרטין יכול להדריך את הקוריאנים בעצמו ואינו זקוק לסיוע. הוא כבר עשה זאת עם האיראנים ולא התעוררה שום בעיה. בפעמים הראשונות היה הכרחי שיהיה איתו עוד מישהו, למקרה חרום. כעת, כשהשטח ידידותי, זה נראה מיותר. סוכם שמרטין ייסע לבדו. האדמירל שאל את מרטין:
     "האם ג`ורג` גראהם השיג נתונים על מטוסים ללא טייס?" 
     "ג`ורג` עובד על זה, ואני מקווה שעם שובי מסאול כבר יהיו בידינו הפרטים הדרושים."
     "ערכנו את כל הניסויים בהצלחה, שלחנו את החומרים ליעדיהם ואנו כמעט מוכנים לפעולה," אמרה אן. "אבל היינו כל כך עסוקים, שהתרכזנו על שני יעדים אלה בלבד והזנחנו את דרום אמריקה ואת אל קעידה. אני סבורה שהגיע הזמן להתחיל לאסוף נתונים."
      לאחר דיון קצר הוסכם שסר סדריק ייצא לסיור לאמריקה הדרומית, לכשבועיים, כדי לחוש את האווירה שם, בעיקר בוונצואלה, בה צומח רודן חדש. כמו כן הוחלט שהאדמירל ייסע לפקיסטאן. לפני נסיעתו הוא ילמד ממקורותיו באדמירליות כל פרט שיוכל לכוון אותו מה לחפש שם ועל מה להתמקד. ואז נשאלה שאלת הסמכות בהעדרו של האדמירל. באופן טבעי המבטים הופנו אל אן. אבל איך? סר סדריק אמר שבמשך שבוע, או קצת יותר, יהיה מרטין בנסיעה לקוריאה. האדמירל והוא עצמו ייעדרו כשבועיים. הישיבה הבאה לא תיערך אלא בעוד שלושה שבועות. רק אם אחרי שובו של מרטין יצוץ משהו דחוף, צריכים למצוא דרך שהוא יוכל להתקשר אל אן. היא הציעה תרגיל פשוט: אם למרטין יהיה משהו דחוף, שאינו יכול לחכות עד שובם של החברים ממסעותיהם, הוא יצלצל אליה ממקום ציבורי ויציע שרות לניקוי שטיחים. אם היא לא תהייה בבית, ישאיר את ההודעה על המשיבון. ואז היא תטלפן ממקום ציבורי לביתו בלונדון. הוסכם.
    
     בשבתה ברכבת המהירה מבריסל לפריס, היו מחשבותיה של אן מבולבלות. היא עצמה הציעה שמרטין יתקשר אליה. זאת אומרת שאולי בעוד כשבוע הוא יתקשר והיא תחזיר טלפון ואולי יהיה צורך לקבוע פגישה, ואז...היא תאלץ להתמודד עם זה. בסתר לבה קיוותה שזה יקרה. לעומת זאת, אחרי יחסה המתחמק כלפיו במשך זמן כה ממושך, חושיה אמרו לה שהוא לא יתקשר. הרי אין כרגע משהו מבצעי שדורש החלטה מיידית. מרטין הוא בחור עדין ורגיש ולבטח יעדיף להמתין עד שובו של האדמירל. המחשבות האלה העלו לעיניה את דמותו של מרטין והיא חשה עד כמה היא אוהבת אותו וחושקת בו. `איך עוללתי את זה לעצמי`?
     ללא קשר, נזכרה בקומיסר דיובל שממשיך בעקשנות בלתי מובנת להתחקות אחריה. היא העבירה בזיכרונה את האירועים שהביאו את דיובל עד אליה: אלמנתו של אלייה סיפרה שבעלה נפגש עם אנגלי ודיובל עקב אחרי סר סדריק עד לביתה. אבל כל זה לא מוביל לשום מסקנה הגיונית. אז מדוע הוא ממשיך? נכון שבזמן האחרון כבר אין מעקב על ביתה, ואולי באמת הוא נוכח לדעת שזה בזבוז זמן, אבל ייתכן שזה תכסיס: הפוגה זמנית שמטרתה לטעת בלב הנעקב הרגשה שהניחו לו, ואז, כשהוא חש ביטחון עצמי, הוא חדל מלהיזהר. המסקנה? צריך להמשיך ולהיות זהירה. `גם בעניין הרוצח של טניה עלי להיות זהירה. בעצם למה? אם דיובל יגיע בעקבותי עד לרוצח ויאסור אותו, האם הוא יוכל להאשים אותי בשיבוש עבודת המשטרה? שינסה! אני לא שיבשתי. אדרבא, אפילו אוכל לצאת לעיתונות ולהאשים את המשטרה באזלת יד, בהשוואה לאישה חלשה שעשתה את העבודה עבורה... אבל הכל שטויות,` חשבה והתנמנמה. זעזוע הרכבת בעצירה בפריס עורר אותה. היא מיהרה לתחנת המוניות וחזרה הביתה.
    
     מרטין ישב במטוס בדרכו לסאול ולא יכול לחדול מלהגות באן. ככל שהזמן הפריד ביניהם, כן העמיקה אהבתו אליה. הוא כבר נבר אין ספור פעמים בכל האירועים שקדמו לניתוק ביניהם ולא הצליח לגלות ולו מעשה, אף הקטן ביותר שעשה או לא עשה, ושיכול היה לגרום לאן לנתק, כן, כך ממש: לנתק את יחסיה איתו באופן כל כך פתאומי. `היא לא השאירה לי את הזכות הניתנת אפילו לכל פושע להסביר את עצמו, לנמק, להצטדק, אפילו להביע חרטה.`
     הוא התאמץ לחשוב על משהו אחר. הרי הוא עומד לפגוש את סינג. יש לצפות שסינג יביא עימו איש או אנשים נוספים שישתתפו בהדרכה. האם הם יידעו אנגלית? הרי אלה אולי אנשי הצפון, ושם האנגלית אינה מקובלת, כמו בדרום. שם אולי יודעים כשפה זרה רוסית, או סינית. במקרה כזה סינג יתרגם. `אבל נגיע ונראה`.
    
                                                60
     תוך כדי איסוף מידע כללי על מטוסים ללא טייס, הירהר ג`ורג` גראהם רבות בדרכים להשתמש במטוס כזה, למטרה שלשמה הם רוצים לרכוש אותו. איראן היא מדינה שניתן לטוס מעליה עם מטוס פרטי, בתנאי שתהייה לך סיבה מתקבלת על הדעת. וזה דבר שאפשר להסדיר על ידי כיסוי מסחרי מתאים. אבל לטוס מעל קוריאה הצפונית, נראה לו כמשימה בלתי אפשרית. הוא הניח שאם יטוס עם מטוס המנהלים שלהם מעל מדינה זו, מייד יעלו לאוויר מטוסי מיג ויירטו אותו. לכן, נכונה המחשבה שמטוס ללא טייס יכול להיות התשובה לבעיה זו.
     הטרידו אותו כמה וכמה בעיות, אבל בראשן עמדו שתיים: איפה ימוקם הבסיס ממנו יופעל המל"ט? ואיך אפשר יהיה להביאו עד לאותו בסיס? מתוך החומר שכבר ריכז, מל"ט כזה, המסוגל לשאת משקל של יותר משמונים קילוגרם, שזהו פחות או יותר משקלו של מכשיר ההקרנה, הוא כלי די גדול. מוטת הכנפיים שלו עשויה להגיע ליותר משנים עשר מטר, שלא לדבר על הגוף והזנב. הוא לא מצא בינתיים שום דגם מתפרק. במדינות רבות מייצרים מטוסים ללא טייס, אבל לרוב עבור הצבאות. התעשייה לצרכים אזרחיים היא מצומצמת הרבה יותר ומכוונת בעיקר למשימות כיבוי אש, פיקוח משטרתי, תצפית באזורי אסון טבע וכדומה. מובן שהמטוסים הצבאיים הם ברמה הרבה יותר גבוהה, הן מבחינת הטווח, משך הזמן שהם יכולים לשהות באוויר, ומשקל המטען שהם מסוגלים לשאת. תישאֵל גם השאלה: מי רוכש את הכלי ולאיזו מטרה? היות וג`ורג` השתתף כבר בתרגיל דומה בטוניסיה, באופן אינסטינקטיבי חשב בכיוון סרט קולנוע. הקולנוע נחשב לעולם משוגע ובלתי צפוי. כל זה עדיין לא ענה על שתי הבעיות המרכזיות: מניין לשגר ואיך להביא את המל"ט עד שם?
    
     מרטין נחת  כאורח וותיק בסאול בשעת ערב מאוחרת ונסע למלונו.
     למחרת בבוקר שכר רכב ונסע צפונה, למסעדתו של צ`רלי. הם ישבו על כוס בירה ושוחחו על המצב המדיני באזור, בהמתינם לבואו של סינג, שאמור היה להגיע לארוחת הצהריים, כפי שקבעו טלפונית לפני צאתו של מרטין לדרך.
     הפגישה עם סינג הייתה לבבית ביותר. לאחר שהתיישבו לאכול, סינג בישר:
     "כל ה`סחורה` הגיעה בשלום. שחררנו אותה מהמכס ללא כל בעיות. והיא נמצאת כבר במקום בו תיערך ההדרכה."
     "ומה עם ה...נקרא להם התלמידים?" שאל מרטין בחיוך.
     "הם כבר כאן," השיב סינג בחיוך ערמומי. "אפשר לגשת ללא שהיות להדרכה. אלה הם האנשים שעליהם הוטלה המשימה לפעול בפיונגיאנג. ההדרכה תתחיל מחר בבוקר במחסן של צ`רלי."
     "האם לא חל כל שינוי בהלך המחשבה של האזרחים בצפון קוריאה לאחר פירוק הכור הגרעיני, בתמורה לסיוע כלכלי מהמערב?" שאל מרטין. סינג עמד בתוקף על דעתו:
     "כל יודעי הדבר משוכנעים שפירוק הכור היא מראית עין בלבד. בצפון, וגם כאן, כולם יודעים שבחשאי, במקומות לא ידועים לביון המערבי, נמשכת עבודת העשרת הפלוטוניום, בדיוק כמו באיראן." מרטין הקשה:
     "ולדעתך, בארצות הברית לא יודעים, או לא מבינים את זה?" סינג אמר:
     " יש טוענים שמעצמות המערב יודעות את זה, אך מעמידות פנים שהשיגו הישגים, וכי הן לא חוששות מפני צפון קוריאה, גם אם תגיע לפצצה. בין כך ובין כך, העם החי בצפון ימשיך לרעוב. הסיוע ישמש רק את הכת השלטת ולהמשך פיתוח הגרעין."
     אחרי הארוחה הם קבעו את הסידורים לתחילת ההדרכה למחר בבוקר ומרטין חזר למלון לנוח.
    
     בבוקר התייצבו ה`תלמידים`. להפתעתו של מרטין היו שם שני גברים ושלוש נשים שמרטין לא יכול להעריך את גילם, אבל הם נראו לו צעירים מתחת לגיל השלושים, אולי אפילו פחות. אף אחד מהם לא ידע אנגלית, אבל סינג אמר שהוא ישמש כמתורגמן במשך כל ההדרכה. הוא הסביר למרטין:     
     "הנשים הן בדרך כלל יותר מוכשרות ויותר עזות נפש מהגברים, אך שני בחורים אלה הם `בסדר גמור`". הוא הציג אותם בשמות קצרים, אולי כינויים, אך בין כה וכה מרטין לא יכול היה לזכור את שמותיהם. סינג אמר:
     "אלה יהיו מעין ראשי קבוצות פעולה. כל אחד מהם ינחה פעילים אחרים, יסביר לכל אחד לחוד את תפקידו ויפקח על הביצוע."
     כדרכו, פתח מרטין ב`אני מאמין` האידיאולוגי של העמותה וכוונותיה בפעולות אלה. אחר כך הסביר והדגים איך פועל כל חומר ומכשיר, נתן לכל אחד מהם לתרגל ואחר כך גם להסביר, כפי שהוא אמור יהיה לעשות עם אנשיו בצפון. הוא גילה צעירים וצעירות אינטליגנטיים מאוד, בעלי תפיסה מהירה וזריזות ידיים.
     בתום ההדרכה המעשית, ביקש מהם מרטין לצייר על גיליון גדול את איזור האירוע ולהסביר לו איך הם חושבים לפעול והתרשם לטובה מהדמיון ומהחוש המעשי שלהם. כשסיימו, פרש מרטין בפניהם מפה גדולה של ארצם ושאל האם מישהו מהם יוכל להצביע על מיקומם ששל מחנות צבא ובסיסי חיל אויר. אמנם הוא ידע שבשאלה כזאת יש סכנה מסוימת מכיוון שהיא עלולה להישמע כ`ריגול` ואינה קשורה רק לפגיעה ביוקרתו של הרודן. אבל הוא קיווה שבכל זאת הם יצביעו על יעד אחד או שניים שדרושים לצורך ההקרנה והלייזר. `אם הם יראו סימני היסוס, או ישאלו שאלות, אסביר מיד שכוונתי אך ורק למחנות שמהם ייצא המצעד ביום המהפכה.` אך ללא כל היסוס, תוך דקות הם סימנו על המפה יותר מתריסר מחנות ושדות תעופה וכן שלושה מיתקנים שלטענתם הם גרעיניים.
     לסיום ההשתלמות, שערכה שעות רבות, הגיש צ`רלי כיבוד ומשקאות ומצב הרוח היה מרומם. כדי לשוות לסיום האירוע אופי קצת רשמי, מצא מרטין לנכון לשאת נאום אידיאולוגי קצר, שתורגם באופן סימולטאני על ידי סינג. `החניכים` האזינו תוך הבעת הסכמה במנוד ראש מודגש לאחר כל כמה משפטים. כעת לא נותר אלא להמתין עד לאירוע החגיגי הגדול.
 
     הקומיסר דיובל נקרע בין שתי חלופות, שתיהן סבירות: או שהסגן חיסל את מנהלו כדי לרשת אותו, או שארגון חשאי חיסל את אחד מחבריו מסיבה לא ידועה כרגע. הקומיסר שאל את עצמו מי מהשניים חשוד יותר? סיפור הארגון החשאי נשען על השערות בלבד: היכרותו של הקרבן עם סר סדריק ובאמצעותו, אולי קשר כלשהו עם הפרופסורית. עדות האלמנה שבעלה נפגש עם הבריטי ובאחרונה היה נסער ומפוזר... פגישות בין הגברת והבריטי מחוץ לביתה ומחוץ לצרפת. ולבסוף, סיפורו של אלברז שאלייה ניסה לגייס אותו לאיזשהו ארגון חשאי. יותר מזה אין. אם הוא ינסה לפתח תיאוריה של קונספירציה על בסיס עובדות אלה, קרוב לוודאי שיצחקו לו בפנים. סיפורו של אלברז יכול בהחלט להיות תרגיל מחוכם כדי להפנות את החשדות כלפי מישהו אחר. ולעומת זאת: למישל אלברז עצמו, `היורש` של המנוח, יש מניע מובהק – קינאה וירושה, יש קירבה פיסית, גישה חופשית ושליטה בחומר המדעי המשותף. כאן לא יצחקו לו בפנים. זה מחזיק מים. לפני שיעשה צעד רשמי כלשהו, עליו לחזק את חשדותיו נגד אלברז על ידי עובדות נוספות. וכאלה אין לו. ושוב עמד הקומיסר בפני הבעיה איך לחקור את העובדים באופן בלתי רשמי? אלמלא חשד באלברז, היה יכול להיעזר בו כדי לפגוש עובדים מהמכון. אבל, כמובן, דבר כזה חייב להיעשות ללא ידיעתו. צריך לחשוב על כך.
 
     מרטין הגיע ללונדון והתקשר עם האדמירל:
     "חזרתי. הכל עבר בשלום."
     "ברכותי. אזמן ישיבת מטה, בבריסל, ונשמע דיווח מלא," אמר האדמירל.  
     "עוד היום אפגוש את ג`ורג` ואשמע מפיו מה הצליח ללמוד בנושא המטוסים ללא טייס " אמר מרטין.
     "מצויין! עד סוף היום אוכל להודיעך על מועד הישיבה."  
 
       ג`ורג` מסר למרטין את כל המידע שליקט והוסיף:
     "חשבתי שגם לעניין זה יכול להתאים סיפור כיסוי של סרט קולנוע. הבעיה שמטרידה אותי כל הזמן היא: המיקום. אני מתכוון איפה יהיה בסיס השיגור ואיך נביא לשם את המל"ט?"
     "אתה צודק בהחלט ונצטרך להקדיש לעניין זה הרבה מחשבה."
     מרטין שמר היטב בזיכרונו את כל הפרטים כדי להביאם בפני המטה.
 
                                               61
 
      בצאתה בבוקר מביתה, מצאה אן בתיבת הדואר שלה מכתב ללא בול וללא כתובת. רק שמה היה כתוב בכתב יד באותיות מרובעות. היא הפכה את המעטפה ושם מצאה רק מילה אחת: `מידיד`, גם היא בכתב יד מרובע. `מוזר, וגם חשוד`, חשבה. מיד חזרה לדירתה, פתחה את המעטפה והוכתה בתדהמה: בכתב היד המרובע היו כתובות המילים הבאות:
    
     "אני יודע הכל. כדי שאשתוק, תשלמו לי חצי מיליון אֵירו, במזומנים. יש לכם שהות של יומיים להכין את הכסף. במכתב הבא יהיו הוראות לאן להביא אותו. אני יודע שאתם לא יכולים לפנות למשטרה, וכל ניסיון להערים עלי בדרך אחרת יאלץ אותי לפרסם את כל הידוע לי. ראו הוזהרתם."
    
     אן נשארה פעורת פה. לבה הלם במהירות. כשנרגעה מתדהמתה, החלה לחפש באופן אינסטינקטיבי בזיכרונה מי זה יכול להיות. `הרי אני יודעת בדיוק מי יודע על העמותה. יותר מזה: אני גם יודעת מי אינו  יודע על קיומה של אן דיופרה, כלומר: למקה, רוזטי, לסטר והופמן. מרטין וחבורתו נאמנים מעל לכל ספק, כולל פטריציה. מבולנג`ה אין לצפות למעשה כזה. מי אם כן יכול לדעת על העמותה ובאופן ספציפי עלי, כולל כתובת מגורי?`
     תגובתה המיידית הייתה לטוס ללא שהיות ללונדון, אל האדמירל. היא טילפנה לאוניברסיטה, הודיעה שמישהו במשפחתה חלה וכי היא תאלץ להיעדר עד מחר. אחר כך התקשרה אל האדמירל כדי להודיע על בואה הדחוף ויצאה מיד לשדה התעופה.
     מטון הדיבור של אן בטלפון, הבין האדמירל שקרה משהו חמור מאוד. לכן המתין לבואה של אן במתיחות רבה.
     אן הייתה חיוורת וכשהוציאה את המכתב מארנקה ומסרה לו אותו, האדמירל חש ברעד קל בידה. הוא קרא בפנים מאובנות. שום סימן של התרגשות לא נראה בהן.
     "אני רוצה לקרוא הנה, מיד, את סדריק ואת מרטין," אמר והביט בה. אן הנידה בראשה.
     ללא כל גינוני זהירות, האדמירל טילפן אל סר סדריק וביקש שיבוא מיד למשרדו. אחר כך התקשר למכון הכושר. נאמר לו שמרטין בעיר. הוא חייג לטלפון הנייד שלו, תפס אותו ונתן לו להבין שיעזוב הכל ויבוא מיד. 
     בינתיים מזג האדמירל לאן כוסית ויסקי והכין לה קפה שחור, והם ניסו להבין איך המידע הזה הגיע למישהו `מבחוץ`, כי לא יעלה על הדעת שזה מישהו `מבפנים`. תוך פחות משעה כבר ישבו ארבעתם ודנו בנושא.
     לאחר שרשימת האנשים שאן מנתה נבחנה מכל הזויות, כשכולם משוכנעים שזו לא `עבודה פנימית`, הוחל לחפש ב`פריפריה`.
     "מה זאת בעצם פריפריה?" שאל סר סדריק.
     "אני מניח שהכוונה לכל אחד מהמגעים שלנו ושל אנשינו, עם גורמים שמחוץ לעמותה. למשל: ספקים שונים, אנשים שהשכירו לנו את `הרפת`, את משרד חברת הסרטים וכדומה. אולי מישהו מהם הבין דבר מתוך דבר והסיק מסקנות," אמר מרטין.
     "אם כך, עלינו לערוך רשימה מפורטת של אלמנטים כאלה ולנתח כל מקרה בנפרד," אמר האדמירל. סר סדריק העיר:
     "אבל אנשים כאלה אינם יודעים על קיומה של אן. בכל זאת אולי מרטין יטיל על כל אחד מחברי הצוות שלו להכין רשימת כל האנשים עמם בא במגע מטעם העמותה. הכוונה כמובן לספקים, בעלי מלאכה, סוחרים, סוכני נסיעות, השכרת רכב וכדומה.  אנו נלמד את הרשימה ואולי נצליח להתקדם."
     "אני חוששת שאין לנו פנאי לכך," אמרה אן. "עכשיו עבר כבר יום אחד. עד מחר, לכל המאוחר, חייבים כבר לשלם. וכדי לשלם, צריך להכין את הכסף. וחצי מיליון אירו לא ניגשים ומושכים באשנב הטלר. אני חושבת שעלינו להחליט אם משלמים או מתעלמים."
     "משלמים!" פסק האדמירל. "רק כך נוכל להרוויח קצת זמן. אני מתכוון עד שהסחטן ידרוש את התשלום הבא."
     "אם הוא כריש גדול, הוא ישלח אותו מהר. אם הוא דג קטן, ובשבילו חצי מיליון אירו זה המון כסף, יש סיכויים שיסתפק בזה. אבל חייבים להתכונן לגרוע ביותר," אמר סר סדריק. "על כל פנים אני מציע להכין את הסכום, שיהיה בהישג יד."
     "אני אכין את הכסף," אמר האדמירל. מרטין הצביע ומבלי להמתין, אמר:
     "המכתב נמסר בפריס. הגיוני שהסחטן יקבע את מקום מסירת הכסף, גם כן בפריס. אי לכך, אני רוצה להציע שאני ועוד שניים מאנשי, למשל פיליפ וג`וני, עם שני רכבים שכורים, נעמוד במצב הכן. כאשר תגיע ההוראה למסור את הכסף, נשתדל להיערך בסביבת מקום המסירה. אינני מתכוון ללכוד את האיש, אבל אולי נוכל לזהות מי זה, לצלם אותו? אולי גם לעקוב אחריו?"
     "רעיון מצויין, אבל גם מסוכן," אמר האדמירל. "מפני שאם הוא יחשוד במשהו, הוא עלול גם לקחת את הכסף, וגם לפרסם או להודיע על קיומנו."
     "ומי ימסור את הכסף?" שאלה אן.
     "אני מצטער לומר לך, אן," אמר האדמירל. "שרק את, באופן אישי, חייבת לעשות את זה, כי בשעה זו, האינפורמציה היחידה שיש לנו על הסחטן, היא שהוא מכיר אותך! ולא ידוע לנו שהוא מכיר מישהו נוסף מאתנו." אן כמעט התחלחלה, אך כלפי חוץ לא הראתה שום סימן של מצוקה וענתה באומץ:
     "אתה צודק בהחלט, אני אלך."
     "ואנחנו נהיה בסביבה ונצפה עלייך," אמר מרטין. "אינני חושב שיש לו כוונה לפגוע בך. הוא רוצה את הכסף. אבל אם יעשה תנועה חשודה – ניאלץ להתערב מיד!"
     "מרטין," אמר האדמירל. "ברגע שאן תקבל מכתב, או הוראה בצורה אחרת, היא תודיע לך בסלולארי שלך. מאותו רגע תעמדו כל הזמן בקשר. כשתצפו על המפגש, כפי שהצעת, ותנסו לראות את האיש, לצלם אותו, ובמידת האפשר לעקוב אחריו, אני מוכן לאשר את זה, אבל רק את זה, ואני מדגיש: רק! ובתנאי שלא ירגיש שיש מעקב. אחרת, אן עלולה להימצא בסכנה, וגם חבל על הכסף." 
     "אני מבטיחך שנפעל לפי הנחייתך." אמר מרטין.   
     "אין סיכוי שהאיש יקבע את הפגישה לאור היום," אמר האדמירל. אני מאמין שיש לנו פנאי עד מחר בערב. דבר ראשון מחר בבוקר, אדאג להשיג את הכסף. אני מניח שכמות כזאת של שטרות תמלא תיק מסמכים (briefcase) גדול. אטוס לפריס ואביא אותו אלייך הביתה. אדאג להסוות את פני עד כמה שאוכל. וכעת, נתפזר. אן חייבת לחזור לביתה עוד הלילה. ולך מרטין, ממתינה עבודה רבה."
 
     בשעה שמונה בבוקר ירדה אן לבדוק את תיבת הדואר שלה. היא הייתה ריקה. היא חזרה לדירה וצלצלה לאוניברסיטה להודיע שעליה להעדר עוד יום אחד. אחר כך נעמדה מול החלון הפונה לרחוב והציצה החוצה, כשהיא מוסתרת על ידי הוילון. היא קיוותה שתראה את הנכנסים לבניין. למעשה, מזווית זו היא יכלה לראות רק אותו חלק של המדרכה שנושק לרחוב. אבל את מי שהולך סמוך לקיר הבית, לא יכלה לראות. היא הלכה להכין לעצמה ארוחת בוקר. עצביה היו מתוחים ולא היה לה תאבון לאכול, בקושי הצליחה לבלוע כוס קפה.
     כעבור שעה, שוב ירדה לבדוק. לא היה מכתב.
     בשעה אחת עשרה בבוקר, צילצל האינטרקום. אן ענתה מיד. קול מוזר אמר לה:
     "נא לפתוח את הדלת, שליח מהסופרמרקט."
     היות ולא קנתה בסופרמרקט, אן הבינה שזה האיש והתכוננה לרדת כעבור דקה או שתיים לקחת את המכתב מהתיבה. להפתעתה, צלצלו בדלת הדירה. היא ממש נחרדה. האיש העז לבוא עד לדירתה! אבל לא הייתה לה ברירה, היא פתחה את הדלת. לפניה עמד שליח בחלוק אפור, חבוש קסקט עם מצחייה ארוכה שהסתירה את מרבית פניו. הוא נשא על כתפו קרטון די גדול ונכנס לתוך הדירה מבלי להמתין להזמנה, באמרו:
     "זה בשבילך, גברת." וטרק מאחוריו את הדלת בבעיטת רגל.
     רק אז זיהתה את האדמירל. `ממש גאוני`, חשבה. הוא הניח את הקרטון על השולחן והוריד את הקסקט. כל כך הוקל לה שהיא הוצפה שמחה פתאומית, ניגשה אליו ונשקה לו על שתי לחייו.
     "זה הכסף," אמר והתיישב כדי להתנשף. אן הגישה לו לשתות וכשנרגע, הוא אמר:
     "יש כאן חצי מיליון אירו. זה די כבד. לא תוכלי לקחת את זה בקרטון. יש לך בבית תיק טיולים עם שתי ידיות?" שאל. במקום תשובה, אן הלכה לחדר השינה וחזרה עם תיק גדול בצבע תכלת בעל שתי ידיות אדומות.
     "זה טוב," אמר האדמירל. "אמנם הוא קצת בולט בצבעו, אבל אין דבר. בואי נעביר את הכסף לתוכו."  
     לאחר שסיימו את ההעברה, חבש האדמירל את הקסקט והלך. תוכניתו להעביר את הכסף לאן יצאה לפועל בקלות רבה. הבוקר סיפק לו הבנק שלו בלונדון את המזומנים והוא הכניס אותם למזוודתו. בדרכו לפריס, הוא הזמין לעצמו חדר במלון ומכונית שכורה. כשהגיע לחדרו, ביקש מהנער שסחב את המזוודה שישיג לו במחסן קרטון (והצביע בידיו על גודלו הרצוי) והעניק לו תשר מלכותי. אחר כך העביר את הכסף לקרטון וירד במעלית לחניון התת קרקעי של המלון, שם החנה את המכונית השכורה, בה השאיר חלוק אפור וקסקט. לא רחוק מביתה של אן התחפש לשליח וכך הגיע אליה. כעת, לאחר שמסר לאן אתהכסף, הוא הלך לכיוון המכונית השכורה, התעכב רגע בכניסה לבית, הוציא מכיס החלוק שקית פלסטיק, פשט את החלוק, והכניס אותו ואת הקסקט לשקית. הוא חזר למלונו. כוונתו הייתה להישאר בפריס ולהיות סמוך לזירת ההתרחשות, כשהוא עומד בקשר קבוע עם מרטין.  
     כשאן ירדה בצהריים, מצאה בתיבה מעטפה, זהה לקודמת. היא חזרה לדירה ופתחה אותה. בפתק, באותו כתב יד, נאמר:
 
     היוםבשעה חמש אחר הצהריים בקפה דיופון (DUPOND ) ברחוב
      פרסבורג (RUE DE PRESBOURG). תבואי עם הכסף. תרדי לשרותים והטלפונים. תמתיני ליד תא הטלפון השמאלי. כשהטלפון יצלצל, תיכנסי לתא ותרימי. אז תקבלי הוראות נוספות. אם מישהו יתפוס את התא, המתיני בסבלנות עד שייצא. כל ניסיון להערים עלי, יגרום לגילוי
 
     ידיה של אן רעדו. זיעה קרה כיסתה את גופה. היא צלצלה מיד לנייד של מרטין וקראה לו את תוכן הפתק. לפי נימת קולה, למרטין הייתה הרגשה שאן נמצאת על סף בכי.
     "רחוב פרסבורג," אמרה. "הוא קטע ממעגל מסביב לאטואל (Etoile ). רכב לא יכול לחנות שם. גם טווח התצפית מוגבל. אהיה לבדי. לא תוכלו לצפות עלי. בטלפון אקבל הוראות לאן להביא את הכסף."  
     "עסק ביש,"אמר מרטין. "אם אי אפשר לחנות שם, נאלץ לחפש משהו אחר. כשתקבלי את הוראותיו ותצאי מהקפה, תשתדלי ללכת לאט, כדי לתת לנו שהות להתארגן."
     "בדיוק כך חשבתי. וכן, מרטין..." היא כמעט הוסיפה: `אני אוהבת אותך. עשיתי טעות. חזור אלי...` אבל לא הצליחה להוציא אף הגה מפיה.
     "אן," אמיר מרטין "רצית לומר עוד משהו? האם אני יכול לעשות משהו בשבילך."
     "לא. תודה. אל תדאג, אני אעשה את זה."  
     אן ניתקה את הטלפון והלכה לרחוץ את פניה ולהסתדר קצת אחרי ההתרגשות הזאת.
     מרטין היה נרגש לא רק בגלל הבעיה המבצעית שהתעוררה, אלא גם מפני שאחרי שבועות ארוכים של ניתוק, הנה אן והוא שוב משוחחים. אך לא לשיחה כזאת ייחל. הוא התקשר מיד עם האדמירל, שהמתין בקוצר רוח במלונו בפריס ושעמו, כאמור, הוא עמד בקשר טלפוני קבוע.   
     "לשבת בקפה לא בא בחשבון," אמר מרטין, "ההשערה שהסחטן מכיר רק את אן, הייתה מבוססת על ההנחה שהוא פנה אליה, כלומר שעליה הוא יודע לבטח. אין זה אומר שהוא לא מכיר עוד מישהו מאיתנו. אם יזהה אותנו בסביבה, הוא עלול לפוצץ את העסק, להסתלק ולפרסם את הסוד."
     " בסך הכל זה עסק ביש," אמר האדמירל.
     "היות שאין שם חניה, חשבתי להחנות מכונית ברחוב, ולפתוח את מכסה המנוע, כאילו היא מקולקלת. זה יכול להצדיק את חנייתנו ברחוב, אבל נהייה בולטים וגם הסחטן עלול לראות אותנו. ביקשתי מאן שכאשר היא תצא מבית הקפה, כדי להביא את הכסף למקום שהוא יורה לה, שתלך עד כמה שאפשר לאט. נהיה בסביבה ונראה מה אפשר לעשות."
     "יש כמובן אפשרות שהוא כלל לא יהיה בסביבה, כי אם יטלפן ממקום אחר. זה די סביר," סיכם האדמירל, "אז רצוי שהמכונית שלכם תהיה בקרבת מקום.
 
     אן הזמינה מונית שהורידה אותה בפתח בית הקפה. השעה הייתה חמש פחות חמש דקות. היא ניגשה לבר, הניחה את התיק הכבד על הרצפה לידה וביקשה כוס יין לבן יבש. שילמה. שתתה את היין וירדה למטה עם התיק. הטלפון השמאלי היה השלישי והאחרון. אחריו הייתה הכניסה לבתי השימוש. המקום היה ריק מאדם. במקומות כאלה יושבת בדרך כלל אישה הדואגת לניקיון ומצפה לתשר. אבל כאן לא הייתה. לכן, כנראה, בחר הסחטן את המקום הזה. אן הייתה חיוורת כסיד ושוב החלה להזיע. היא נעמדה כשגבה אל דלת התא השלישי והניחה את התיק על הרצפה. השעה חמש.
     "תעצמי את העיניים!" פקד עליה קול גברי מאיים. היא צייתה. הוא חטף את התיק שעמד על הרצפה לידה. כשאן פקחה את עיניה, הספיקה רק לראות אדם עולה במרוצה במדרגות. הוא לבש מעיל גשם צהבהב ונדמה לה שלראשו הייתה פאה בלונדינית של אישה. יותר מזה לא יכלה לומר. `הוא סידר אותנו כהוגן.` חשבה. מאחר שהוא לא הגיע דרך המדרגות, היא הבינה שהוא הסתתר עוד לפני כן באחד מתאי השירותים. היא חששה עדיין לעלות.
     היא נכנסה לשירותי הנשים ועשתה את צרכיה. רק אז הוקל לה והיא עלתה במדרגות. זו הייתה החוויה המפחידה ביותר שחוותה בחייה.
     אן יצאה לרחוב כמו שיכורה. היא אכן הלכה לאט, תומכת בידה בקיר, אבל בלי התיק. מרטין שצפה מרחוק על הכניסה לבית הקפה, לא ראה איש יוצא משם לפניה. בוודאי לא מישהו עם תיק כזה גדול ועוד בצבע תכלת. היא המשיכה ללכת והוא עקב אחריה מרחוק, כשפיליפ עוקב אחריו. כעבור כמה מאות מטרים אן עצרה מונית שחלפה באטיות לידה ונסעה לדירתה.
     `הוא סידר אותנו כהוגן` חשב מרטין בלבו, `הוא בוודאי יצא מאיזו דלת אחורית. עוד מעט אגש לבדוק את זה.`
     שני הבחורים חזרו לקפה. מרטין העמיד פנים שהוא מחפש את הטלפונים והלך מסביב. תוך כדי כך הוא הבחין ביציאה אחורית שיוצאת אל חצר שירותים, אליה יש גישה למכונית אשפה מתוך סימטה אחורית.
     מרטין שיחרר את פיליפ והזדרז אל האדמירל. שניהם המתינו שאן תתקשר לסלולרי של מרטין. הצלצול לא אחר לבוא.
     "מה קרה?" שאל מרטין.
     "הוא הסתתר בשירותים, חטף את התיק והסתלק. הוא היה מחופש." אמרה, כולה נרגשת. מרטין השתדל להרגיע אותה כמיטב יכולתו ולאחר זאת מסר את הטלפון לאדמירל.
     "האם את מרגישה מספיק רגועה ובכושר, יקירתי, כדי לעלות לרכבת?" אמר האדמירל בטון אבהי, "הייתי רוצה שניפגש בסוויטה שלי בבריסל עוד הערב? אני סבור שזה חיוני."
     "אני בסדר." ענתה אן בטון שרצה להישמע תקיף "אני אבוא".
     "תודה לך, אם כן אזמין מיד גם את סדריק."
 
                                                62
 
     ישיבת המטה נפתחה בבריסל, בדיווחיהם של אן ושל מרטין על השתלשלות פרשת הסחיטה, מסירת הכסף וכישלון זיהויו של הסחטן.
     "בשעה יותר מאוחרת, פיליפ ואני נכנסנו לאותו קפה וגילינו שיש יציאה לחצר אחורית. הצצתי החוצה וראיתי ששם עומדים פחי האשפה הגדולים ויש לשם גישה למשאית זבל מהסמטה שמאחור. הוא סידר אותנו כהוגן." הוסיף מרטין והביט בחיוך עצוב בפני אן. הפעם גם היא חייכה אליו ולבו התמלא תקווה.
     "עלינו להיות ערים לכך, שמרגע זה אנחנו בבחינת חשופים. מישהו, אלמוני, יודע על קיומנו, ואנחנו בידיו. צריכים לעשות חושבים!" אמר סר סדריק.
     "אני מנסה להעמיד את עצמי במקומו של הסחטן," אמר האדמירל. "הייתי חושב בערך כך: `מה ייצא לי מזה שאגלה את סודם של אנשים אלה? שיאסרו אותם? מה זה אכפת לי? להיפך, כל זמן שהם פועלים, אוכל לסחוט מהם עוד ועוד. אם אגלה, במו ידי אשחט את התרנגולת מטילת ביצי הזהב.` אני בהחלט מודע לכך שזה מצב בלתי נסבל. אבל מהצורה שהאיש פעל, הפתקים, המסעדה, התחפושת...יש לי תחושת בטן שהוא דג רקק, ערמומי – כן, פיקח – כן, אבל אחד שחצי מיליון אירו זה המון כסף בשבילו. לכן אינני חושש מפניו. לכל היותר, בעוד זמן מה, הוא יסחט עוד סכום דומה, או כפול מזה. אם עד אז נספיק לבצע את תוכניותינו, ניחא."
     דבריו של האדמירל היו הגיוניים והרגיעו במקצת את הרוחות. סר סדריק הוסיף:
     "ולאור מה שלמדנו היום, אולי בפעם הבאה נדע להתארגן בצורה יותר מוצלחת."
 בלית ברירה, ומאחר שלאיש לא היה מה להוסיף בנידון, עברו לדיון בנושאים האחרים שעל סדר היום. אבל האווירה הייתה עכורה מאוד.   
     אוזכרו הודעותיהם ה`טריות` של אישים רמי מעלה בארצות הברית ובאירופה, לפיהן הם הגיעו למסקנה שאיראן אינה מתכוונת לייצר נשק גרעיני וכי גם אין לה יכולת לכך. הוקראו קטעי עיתונים בהם נאמר שהדבר היה ידוע למודיעין האמריקני מזה חמש שנים.
     חברי המטה הביטו זה בזה בחיוך ספק עצוב, ספק אירוני.
     סר סדריק אמר:
     "מאז ומעולם ידועים הפרסים כסוחרי השטיחים הממולחים ביותר על פני תבל. הם תמיד, אבל תמיד, הצליחו להפיל בפח את לקוחותיהם התמימים מהמערב. וגם הפעם עלה הדבר בידם. הם שיחקו משחק מוצלח מאוד של הקשחת עמדתם, של סירוב לאפשר למפקחים של הועדה לאנרגיה אטומית מוינה לבקר במתקנים שונים ועל ידי כך יצרו לחץ שהמערב לא ידע איך להתמודד עמו. ולפתע, רגע לפני שיוטלו סנקציות, הפעם אולי רציניות, הם גילו מיסמך משונה של שרטוט תכנית לבניית פצצה גרעינית, `שהתגלגל לידיהם בטעות` ומסרו אותו לנציגי המערב. ריככו את עמדתם ויצרו רושם חדש ומתפשר."
     "לפי המידע שלי," הוסיף האדמירל, "ואינני צריך לומר לכם שהוא חסוי, האיראנים ממשיכים במרץ מחודש לחתור אל הפצצה הגרעינית. הם היו זקוקים למספיק זמן כדי לסיים עבודות של הטמנת מיתקנים חיוניים במעמקי האדמה. את הזמן הזה הם השיגו על ידי התרגילים של השנים האחרונות. כעת, כנראה שסיימו את הסתרת העיקר והם יכולים לאפשר לפקחים זרים לבוא ולראות `כל מה שירצו`. עוד אומר לכם שאני `חושד` שבמערב לא בדיוק נפלו בפח, יודעים את כל מה שסיפרתי לכם, ומסיבות טקטיות מעמידים פנים שמאמינים בזה. אבל – מתכוננים לגרוע ביותר. הבה ונקווה שאכן זה כך."
     "המסקנה ממה ששמענו היא שעלינו להמשיך במשנה מרץ, ולפעול בהזדמנות הראשונה, כפי שתיכנו," אמרה אן, שכעת נראה שהיא כבר נרגעה לגמרי ושבה למלוא כושרה, "אני מבקשת שנשמע כעת את דיווחו של מרטין על ההדרכה בסאול ואחר כך על המטוס ללא טייס."
     מרטין אמר:
     "הגיעו מהצפון שלוש נשים ושני גברים. קשה לי להעריך את גילם, אבל אני משער שהוא נע בין עשרים לשלושים. אני חייב לומר שהופתעתי מרמת האינטליגנציה הגבוהה שלהם ועל הלהיטות שהוכיחו בלימוד החומר. אף אחד מהם לא ידע אנגלית וסינג הוא שתירגם במשך כל ההשתלמות. לאחר שהכל הובן ותורגל, שאלתי בזהירות אם הם יוכלו לסמן לי על מפה את מיקומם של מחנות צבא. הם עשו זאת ללא היסוס וסימנו תריסר מקומות." סר סדריק שאל כמופתע:
     "ולא חששת ששאלה כזאת תיראה בעיניהם כריגול?"
     "לכן היססתי. אבל הכנתי גם תרוץ: שהתכוונתי, כביכול, רק לאותם מחנות שמהם ייצא המצעד," השיב.
     "יפה, יפה," אמר האדמירל. "ובכן הבה ונשמע מה התחדש בנושא המל"ט."
     "חברות רבות בעולם מייצרות מטוסים ללא טייס. הצרכנים העיקריים למוצר זה הם הצבאות. שימושים לא צבאיים הם : תצפיות של מכבי אש באזורים מיוערים, איתור אסונות טבע , אבטחה, שמירה על גבולות, אכיפת החוק (משטרה), בקרת תנועה ועוד.  יש מל"טים שיכולים לטוס בגובה רב, עד עשרים אלף רגל, ולהשאר באויר עד חמש עשרה שעות ללא תדלוק. כל הסוגים מונחים מהקרקע על ידי רדיו. כמעט כולם מצוידים במצלמות שניתן להפעיל ולעצור מהבקרה. מאחר שה`אקסקליבור` שלנו שוקל כשמונים וחמישה קילוגרם, ג`ורג` התעניין במל"טים שמסוגלים לשאת משקל גדול מזה. הוא איתר חברה בשוויצריה שמייצרת דגמים שיכלו להתאים לנו. ג`ורג` חשב על הסיפור שיהיה עליו לספר ברגע שייכנס למשא ומתן עם יצרן מל"ט וסבר שלא נוכל להשתמש באחד העיסוקים שציינתי ולכן הציע לחזור לכיסוי שלנו בטוניסיה: סרט," אמר מרטין והמשיך: "ג`ורג` העלה שתי נקודות קריטיות : איפה יהיה הבסיס שממנו יופעל המטוס, ואיך נביא את המטוס עד שם?"
     "הכיסוי הקולנועי נראה לי בהחלט," אמר האדמירל, "דרוש מל"ט בשביל סרט קולנוע. אבל כמו ג`ורג`, עדיין אינני רואה מניין נשגר אותו וכמובן, איך נביא אותו לשם?"
     שוב השתררה שתיקה. החברים הביטו זה בזה עם סימני שאלה בעיניהם. לפתע אן אמרה:
     "יאכטה!" כולם חזרו על המילה:
     "יאכטה!" היה זה פתרון גאוני: גם אמצעי ההובלה של המל"ט וגם בסיס השיגור.
     "כמה יכולה יאכטה כזאת לעלות?" שאל סר סדריק בהביטו לעבר האדמירל.
     "אני כבר מזמן לא בעניינים, אבל כללית אוכל לומר לך שיאכטה, שצריכה להפליג למרחק של אלפי קילומטרים, במשך כמה שבועות, לאזור שאנו דנים בו, דרך תעלת סואץ, האוקיינוס ההודי, חופי סין, עד לקרבת קוריאה, זהו כלי רציני שעלול לעלות כמה מיליוני דולרים, הייתי אומר בין עשרה לעשרים, אולי יותר, תלוי בסוג, בגודל ובגיל של הכלי. אבל קחו נא בחשבון שכדי להשיט כלי כזה, דרוש קפטן מוסמך, מהנדס מכונות, טבח ומספר מלחים. ולגייס צוות כזה, זהו מבצע בפני עצמו."
     "הייתי מצמצמת את הצוות שהזכרת לאחד או שניים," אמרה אן בחיוך.
     האדמירל פקח עינים:
     "אולי תסבירי איך?"
     "מבלי לפגוע... האם אדמירל בדימוס רשאי להשיט יאכטה?" כולם פרצו בצחוק והאדמירל ביניהם. היא המשיכה: "אני מודה שאין בינינו מכונאי, אבל טבחים ומלחים יש ויש. אני סבורה שאם הכיסוי יהיה סרט, טוב יהיה לצרף גם שחקנית, וכזאת יש לנו כבר, שהוכיחה את עצמה בסרט שובר קופות מצפון אפריקה.  אחיה ג`ורג` שהוא טייס, יהיה האיש שבבוא הרגע יפעיל את המל"ט, וארבעת חבריו. עם רב החובלים זה כבר עושה לנו שבעה אנשי צוות. ובכן, נשאר לנו לגייס רק מהנדס מכונות." היא הביטה סביבה במבט של ניצחון. ובאמת היא ניצחה: שלושת עמיתיה מחאו לה כף. היא הוסיפה כשהיא מישירה מבט אל האדמירל:
     "פטריק, האם תהייה זו חוצפה מצידי לבקש שאתה תהייה זה שאוסף את הנתונים על יאכטות למכירה? אני חושבת שהתעניינותך בנושא תיראה טבעית ביותר והבנתך בוודאי תעלה על זו של כל אחד מאיתנו?" האדמירל חייך, הניד בראשו לאות הסכמה והוסיף:
     "צריך להנחות את ג`ורג` לחפש מל"ט בעל כנפיים מתקפלות. אינני חושב שנמצא יאכטה בה מטוס עם מוטת כנפיים כזאת ייכנס, ובוודאי לא נציג אותו לאורך כל הדרך לראווה על הסיפון. אם אין מל"ט מתפרק, נאלץ להזמין כזה, או לדרוש שינויים במטוס קיים, יעלה כמה שיעלה. אני סבור שמרגע זה מרטין חייב להצטרף אל ג`ורג` בנושא זה."
     מרטין שאל את האדמירל:
     "אולי תוכל להפנות אותנו אל פרסומים בהם נוכל למצוא מכונאֵי אניות המחפשים עבודה?" האדמירל השיב:
     "אני אעביר לך רשימת מועמדים, אחרי שאקבל עליהם המלצות. אבל זה יהיה רק לגבי התאמתם המקצועית והגינותם האישית. במה שנוגע לאידיאולוגיה, יהיה כמובן צורך לנקוט בשיטת הגיוס שלנו לעמותה." 
     במשך כל הדיונים האלה מבטיהם של מרטין ושל אן נפגשו רק לשנייה אחת. ונדמה למרטין שהוא קלט במבטה עצב עמוק שלא הבין את פשרו. אותה שנייה ריגשה אותו עד מעמקי נפשו והוא נאלץ להרכין את ראשו כדי להסתיר את מבוכתו. הגיגיו נקטעו על ידי דבריה של אן:
     "אני מציעה שסר סדריק ייצא מיד לסיור בדרום אמריקה. האדמירל ייצא לפקיסטאן אחרי שיאתר יאכטה מתאימה ומועמדים לתפקיד מהנדס מכונות. נראה לכם?"
     השניים הנידו בראשיהם.
          "אמנם באחרונה אינני מבחינה יותר בתצפית ליד ביתי, אבל אסור לנו לסמוך על כך, ורצוי לדעתי להמשיך בסדר הקיים, כלומר שהאדמירל ינהל את העניינים. לפני נסיעתו נקבע סידורים אחרים. וכעת שוב נצא מכאן בזה אחר זה, לא ניצור בחוץ שום צורה של קשר בינינו, ונפעל כפי שהוחלט בישיבה הקודמת." אמרה אן וקמה ללכת.
     מרטין נדרך. שוב נשללת ממנו כל אפשרות להיפגש אתה. הוא קיווה שכאשר האדמירל ייסע לשבועיים, תיווצר אולי סוף סוף אפשרות כזאת.
 
                                               
63
 
     ברוב עקשנותו, נבר הקומיסר דיובל בתיק, עבר על רשימת העובדים במכון של אלייה, השווה אותם עם שמות הנחקרים וגילה שאחד העובדים לא נחקר. הוא יצר קשר עם אותו עובד, איש מבוגר, מתקרב לפנסיה, ושמו אֶדוארד ולנסי (Valensi), פקיד ארכיון זוטר ותיק, שבתוקף תפקידו נכנס ויצא במשרדים השונים, כשהוא מביא ומחזיר תיקים. הקומיסר הזמין אותו לארוחת ערב במסעדה והאיש בעל המעמד הצנוע, ראה בדבר כבוד גדול, וכמובן היה מוכן בחפץ לב לשתף פעולה עם המשטרה. לאחר שדיובל הסביר לו במה הוא מתעניין, האיש אמר:
     "אני כבר יכול לומר לך, אדוני הקומיסר, שבמו עיני ראיתי את פרופסור אלברז נכנס לחדרו של פרופסור אלייה כשקרטון גדול בידיו." דיובל כמעט וצעק: eureka אך שלט ברוחו, שמר על ארשת פנים קפואה ורק שאל:
     "האם זכורה לך השעה בה ראית אותו?"
     "כמובן, זה היה ממש כמה דקות לפני שכולם הלכו הביתה."
     "אז מדוע לא סיפרת את זה לחוקרים שלי, לאחר שהגופה, כלומר...כשפרופסור אלייה התגלה מת בבוקר יום המחרת?"
     "כי לא נשאלתי. בכלל לא נחקרתי." אמר האיש, קצת נבוך, כמצטדק.
     "איך זה ייתכן? הרי המפקחים שלי חקרו את כל העובדים עוד באותו בוקר?" שאל הקומיסר, מופתע למדי.
     "אה? כן. ידוע לי על כך. אבל אני נעדרתי באותו בוקר. קיבלתי אישור ליום חופש. זאת אומרת שהאישור ניתן לי מבעוד מועד. באותו בוקר היה לי ביקור אצל הרופא." השיב, שוב כמצטדק. הקומיסר הניד בראשו וחשב: `והמפקחים שלי לא טרחו לשאול אם מישהו חסר! אסור כבר לסמוך על אף אחד.`
     "אני מודה לך מאוד, מר ולנסי," אמר דיובל בחביבות. "עזרת מאוד לחקירה. אני מקווה שתהיה מוכן למסור עדות, באם תתבקש?"
     "כמובן, כמובן," הזדרז האיש להבטיח.
     דיובל היה במצב רוח מצויין והזמין קינוח יוקרתי.
    
     דיובל חכך בדעתו האם לנזוף באנשיו על שלא עשו עבודתם נאמנה ופסחו על עד חשוב ביותר, אבל החליט להתעלם מהעניין כדי לא לעורר שאלות. הוא רצה להאמין שרק המפקח מרנייה יודע על המשך טיפולו בפרשת פרופסור אלייה, אם כי ידע שבקרב הצוות שלו אין סודות. אבל כל עוד הם מעמידים פנים שאינם יודעים דבר,`למה לעורר דובים ישנים?`
    הוא קבע שבשלב זה הפרופסור אלברז הוא בעיניו החשוד מספר אחד והחליט לחקור אותו ישירות. הפרופסור הטרי, שכבר ישב במשרדו של אלייה, היה אדיב מאוד.
     כשהוא התישב מולו במשרדו, דיובל אמר בפשטות:
     "יש לי עד שראה אותך נכנס אל הפרופסור אלייה, באותו ערב גורלי, כשבידך קרטון. איך אתה יכול להסביר את זה?"
     האיש, שתפס מיד את חומרת ההאשמה, החוויר כסיד. אך מיד התאושש, חייך, קם ממקומו, ניגש אל ארון גדול בפינת החדר, פתח את אחת מדלתותיו והוציא מתוכו קופסת קרטון. הוא העמיד את הקופסה על השולחן מול הקומיסר ואמר:
     "אדוני הקומיסר. באותו יום חזרתי מרומא. הגעתי מוקדם אחרי הצהריים. לפני נסיעתי לרומא, ביקש ידידי אלייה שאקנה באיטליה ואביא לו מכונה ביתית קטנה לעשיית קפה אספרסו. למעשה, עם הגעתי לפריס, הייתי אמור לנסוע קודם כל לביתי ולמשפחתי. אבל כדי לגרום הנאה לידידי, נסעתי למשרד והבאתי לו את המכונה. לא יכולתי להיכנס אליו מיד, כי ישבו אצלו אנשים. אך לאחר שהלכו הבאתי לו את הקרטון. הוא הודה לי, שילם לי בו במקום והכניס את הקרטון, מבלי לפתחו, לארון הזה שמתוכו הוצאתי אותו הרגע."
     תוך כדי דברו לקח אלברז מהשולחן פותח מעטפות, חתך את ניר הדבק, פתח את הקרטון והוציא מתוכו מכונת קפה חדשה ומבהיקה, עדיין עטופה בפלסטיק אטום.
     הקומיסר התקשה להודות במפלתו. הוא חשב שבכל זאת מאז הרצח, לאלברז הייתה שהות מספקת להביא את המכונה הזאת ולהכניסה לארון, בתור אליבי לעת מצוא. והאם אנשיו ראו את הקרטון הזה בעת החיפוש בחדר? הוא לא זכר שבדוחות הוזכר קרטון כלשהו. אבל בינתיים הוא היה חייב לומר משהו לאדם העומד מולו ולא ידע מה. הוא היה נבוך. ייתכן שבסופו של דבר הוא ייאלץ להתנצל בפני האיש הזה. אבל הוא לא רצה להודות בפני עצמו שזה סוף פסוק. אחרי דומיה די ממושכת, התעשת ואמר:
     "ההסבר שלך מניח את הדעת. ישנן עדיין נקודות שעלי להבהירן. ייתכן שעוד אחזור אליך. בינתיים תודה לך על שיתוף הפעולה."
     אלברז לחש, כמי שחושב בקול רם:
     "זה מעורר בי מחשבה שעלי להביא את המכונה הזאת לאלמנתו. הרי עכשיו זה שייך לה."
     הקומיסר קם, נפרד והלך. כשישב בתוך מכוניתו, אמר לעצמו שמוטב לו לחזור לכיוון הארגון החשאי, ששם אולי עדיין לא מיצה את כל האפשרויות. כן, אבל ממה להתחיל? הוא אינו יכול יותר לנצל את שרותיו של המפקח מרנייה. גם כך הגדיש את הסאה. הוא לא ראה את עצמו עומד בתצפית לפני ביתה של הפרופסורית. אולי יפנה אל הקולגה שלו בסקוטלנד יארד ויבקש שיבדוק מה מעשיו של סר סדריק נורטון? לא בא בחשבון. גם כך כבר הגזים בבקשותיו. מה גם שאין לו כל בסיס של חשד. בעתיד לא ירצו יותר לשתף איתו פעולה. דיובל החליט שוב לישון על זה כמה לילות. `אחר כך נראה`.
   
     למחרת בבוקר, כשהקומיסר דיובל ישב יחידי במשרדו, נכנס אליו המפקח מרנייה והניח על שולחנו תיק שבטיפול. דיובל לא יכול להתאפק ושאל, כמו בדרך אגב:
     "`a propos Marnier"  (בדרך אגב, מרניה), כשבדקתם את חדרו של הפרופסור אלייה המנוח, האם מצאתם באחד הארונות קרטון חדש סגור?" מרנייה ענה ללא היסוס:
     "בוודאי! זו הייתה מכונת אספרסו איטלקית באריזה אוריגינאלית."
     "ובדקתם מה יש בפנים?"    
     "לא היה טעם לפתוח את הקרטון, כי אותה שעה המכשיר המחשמל עמד עדיין על השולחן. התעוררה איזו שהיא בעיה?"
     "לא. לא. זה בסדר," אמר דיובל. "זה פשוט חזר לי."
 
     סר סדריק השלים את הכנותיו לנסיעתו לדרום אמריקה ויצא לדרך.    
     האדמירל פעל במהירות וביעילות. הוא איתר  בבּרַייטון, עיר מגוריו בדרום אנגליה, יאכטה באורך של 155 רגל משנת 2004 מצוידת בשני מנועי דיזל, המסוגלת להגיע למהירות של 25 קשר, המתאימה ליעודה. ביאכטה שמונה קבינות זוגיות שהוא חילק טנטטיבית בצורה הבאה: קבינה אחת לקפטן, כלומר לעצמו, שנייה למכונאי שיגויס, שלישית לזוג פטריציה ופיליפ`` רביעית לג`ורג`, שמתפקידו יהיה להטיס את המל"ט, ולברנרד, חמישית לג`וני ולספנסר. הקבינות השישית, השביעית והשמינית יבוטלו לפי הצורך, כדי לפנות יותר מקום לחלל בו יאוחסן המטוס ללא טייס, לאחר שכנפיו יפורקו. מחיר כלי השיט היה 27 מיליון דולר, יותר משסבר מלכתחילה. הוא חישב שיהיה עליהם לעבור דרך של כעשרים ושניים אלף קילומטרים לכיוון אחד, כלומר: ארבעים וארבעה אלף קילומטר הלוך וחזור. אם להביא בחשבון עגינות לצורך תידלוק, אספקה וכדומה, יכול ה`טיול` הזה לארוך כחודשיים. הכרחי לצאת לדרך לפחות חודש לפני התאריך הרשמי של האירוע, כדי להיות בסביבה מבעוד מועד.
     האדמירל שלף מהאינטרנט את החוזרים בהם מופיעות מודעות להצעות עבודה וכן מועמדים פנויים לתפקידים השונים בים. הוא סינן מהנדסי מכונות ובמכונאים מדופלמים, התעניין וקיבל מספר המלצות. כעת נותר לפגוש, לראיין, להתרשם ולהחליט את מי מהם כדאי לנסות לגייס לעמותה, לפי שיטת הגיוס הנהוגה. תפקיד זה יוטל, כמובן, על מרטין.
     החל מרגע זה, האדמירל התפנה למסעו בפקיסטאן.
    
     אותה שעה נכנסה חברת הסרטים למשא ומתן לרכישת היאכטה. הוסכם שהקניה לא תמומש עד אשר יימצא מל"ט מתאים שמידותיו מתאימות לאחסנתו ביאכטה. בעוד ג`ון קרמייכל נשא ונתן עם בעלי כלי השיט, התרוצץ ג`ורג` גראהם לאתר מטוס מתאים. והסתבר שזו משימה לא קלה.
     פטריציה ופיליפ נשארו בינתיים ללא תפקיד וניצלו כל רגע להיות ביחד ולרהט את הבית החדש שלהם בטוב טעם.
     מרטין, ספנסר וברנרד, הקדישו את פסק הזמן הזה כדי להתמסר לעסקי מכון הכושר והמטווח, שסבלו בחודשים האחרונים מחוסר יד מכוונת והתנהלו פחות או יותר בסדר מתוך אינרציה.
     כשהוא היה בעבודה, התרכז מרטין במה שהוא עושה, אך ברגעי ההפוגה, מחשבותיו שבו אל אן, אהבתו הגדולה. אומרים שהריחוק והניתוק, מלבים את האהבה. זה בדיוק מה שהתרחש בנפשו.
     למחרת נסיעתו של האדמירל, הלך מרטין לראיין מועמדים לגיוס לתפקיד מכונאי אניות. עם המועמד המתאים ביותר מרטין לא הצליח להיכנס לשיחה שתוביל בכיוון המתאים לגיוס. בכל פעם שהעלה את נושא המצב בעולם, האיש הראה חוסר עניין ועבר לנושא אחר. המועמד השני נראה יותר קואופרטיבי, אבל ביקש לדחות את הסיכום לשבוע כדי לנסוע אל משפחתו, לאחר היעדרות ממושכת. היות והיאכטה עדיין לא נקנתה והמל"ט עוד בבדיקה, החליט מרטין להמתין לשובו של האיש, שיקביל פחות או יותר גם עם שובו של האדמירל.
    
     אן, שבהעדר שני עמיתיה המבוגרים, ובטרם יהיה צורך לקבל החלטה על רכישת היאכטה או המל"ט, ראתה את עצמה במעין חופשה קצרה מהעמותה, הקדישה את מרבית זמנה לעיון מחודש בחומר הרצאותיה שכעת, לאור עיסוקה המיוחד, נראו לה מיושנות משהו ושיש `לנער מהן את האבק`. את מרבית זמנה בילתה באוניברסיטה או בבית. בערב, לאחר שאכלה משהו קל, שמה תקליט מוסיקה קלאסית וישבה לקרוא את הרצאותיה ולהכניס בהן תיקונים ושינויים. מדי פעם עצמה את עיניה ותמונתו של מרטין הופיעה בפניה. לא פעם ניסתה לדמיין מה יקרה אם ג`ורג` גראהם ימצא מל"ט מתאים ויהיה צורך לקבל החלטה
מהירה לרכישתו, ומרטין יתקשר אליה. מה תאמר לו? על כך היו לה כמה רעיונות: היא תוכל לומר שצריך להמתין לשובו של האדמירל ושימשוך את העסקה עוד כמה ימים. פתרון יותר נועז: לומר למרטין שיבוא לאוניברסיטה וימתין לה למשל בקפטריה, והיא תתיישב על ידו. שם מתיישבים בכל מקום פנוי, כך שהעובדה שהם יושבים זה ליד זו, ואפילו משוחחים, אינה מעידה על קשר כלשהו ביניהם. אבל היא דחתה מחשבה זו שוב ושוב. איך תסביר למרטין את התנהגותה כלפיו במשך כל התקופה הזאת? אמנם יש לה מפלט בטענה שחקירת המשטרה, התצפית ליד ביתה והעיקוב אחריה, הכניסו אותה למרה שחורה ולדיכאון שהיא הסתירה כמיטב יכולתה מפני עמיתיה בעת ישיבות המטה. אבל בעומק נשמתה, היא עברה תקופת דיכאון קשה. הרי אין להתעלם מהעובדה שהיא זו שגזרה דין מוות על הפרופסור אלייה. טעון זה, שביסודו הוא נכון, מבטל את הסיפור הבנאלי של בחורה בלונדינית וקינאה. אן החליטה שאם ייווצר המצב המתאים לחדש את יחסיה עם מרטין, זה יהיה ההסבר.
     אך הימים חלפו ללא התרחשויות ואן החלה שוב להאשים את עצמה על שלא עשתה די לגילוי רוצח חברתה. שוב תקף אותה הדחף להתחפש ולרוץ לרחוב סנט דניס. היא הוציאה מהארון את בגדי `האישה המבוגרת`, הביטה בהם ארוכות כחולמת, אך עד מהרה התחרטה והחליטה להתעניין קודם כל במשטרה, שמא בינתיים גילו משהו והעמל והסיכון שלה יהיו לשווא.
     היא צלצלה למשרדו של המפקח מרנייה, הזדהתה ושאלה אם היא יכולה לדבר עם הקומיסר דיובל. מרנייה, שכבר שכח את עניין טניה ג`רר, הרגיש לא נח, כי חשב שהיא מצלצלת בקשר למעקב אחרי ביתה, ושמח להעביר אותה. הקומיסר הרים את השפופרת:
     "שלום פרופסור דיופרה, דיובל מדבר. מה אני יכול לעשות למענך?"
     "קומיסר, רציתי לשאול האם יש חדש בחקירת הרצח של ידידתי הבמאית טניה ז`רר."
     "גבירתי, אנו לא נוהגים למסור מידע על חקירותינו לציבור. אבל מאחר שאנו כבר מכרים וותיקים, אומר לך בצורה דיסקרטית שדבר לא התחדש בתיק הזה. במקרים כאלה דרושה סבלנות רבה."
     אן עשתה מאמץ שלא להתפרץ עליו, כי הרי היא, כאישה פרטית, הצליחה כמעט להגיע עד לרוצח ורק לא הושיטה את ידה כדי ללכוד אותו. ואילו המשטרה, עם כל האמצעים העומדים לרשותה, מדשדשת במקום, או גרוע מזה: לא נוקפת אצבע. היא שאלה בצורה המאופקת ביותר שהייתה מסוגלת באותו רגע:
     "האם אדוני הקומיסר מצפה לגילויים חדשים בקרוב? אני מתכוונת – האם כדאי שאתקשר בעוד כמה ימים? או..." הוא קטע את דבריה:
    "לצערי זה לא עניין לכמה ימים. מוטב שתחכי בסבלנות כמו כולם. כשתהיה התפתחות, כל העיתונות תודיע על כך." היא ניסתה:
     "אבל קומיסר, אני הייתי ידידתה הטובה ביותר, ובהיות משפחתה רחוקה, האם אין לי זכות לדעת, אולי לפני העיתונות?"
     "אינני יכול להבטיח שום דבר. אעשה כמיטב יכולתי. שלום גבירתי." וסגר את הטלפון.
     אן רתחה מכעס. קצת הציקה לה העובדה שהיא לא מסרה למשטרה את מה שהצליחה לגלות בכוחות עצמה, כלומר מה שהיא מאמינה שהוא שמו של הרוצח ומקום המסתור שלו. אבל היא הרגיעה את מצפונה באמרה שאם היא טועה, ואם זה לא הרוצח, ואם היא תזעיק אליו את המשטרה, יהיה זה עוד יותר גרוע. עוד עלולים להאשים אותה בהולכת שולל של השלטונות והיא תועמד לדין על כך ועל שיבוש חקירה. והעונש עלול להיות מאסר בפועל...
 
                                                64
 
 
     חלף עוד שבוע. סר סדריק והאדמירל היו אמורים לחזור בימים הקרובים.
     בינתיים הספיק ג`ורג` להתקשר עם מפעלים המייצרים מטוסים מסוגים שונים, כולל מטוסים ללא טייס, המונחים מהקרקע. הוא הגיע לחברה בשווייץ, שאחד הדגמים בקו הייצור שלה נראה עקרונית כמתאים, אבל בתנאי שיוכנסו בו שינויים. מוטת הכנפיים של המטוס הזה היא 12 מטר, והוא מסוגל לשאת מטען של 250 קילוגרם. מבחינת המשקל זה יותר מהדרוש עבור מכשיר ההקרנה. הבעיות העיקריות הן שתיים: פרוק הכנפיים ומסלול ההמראה והנחיתה. המטוס הזה זקוק למסלול המראה של 200 מטר, ומשהו דומה לצורך הנחיתה. עמדת ההפעלה מהקרקע הייתה קטנה יחסית, בערך כמו שולחן מחשב ביתי על אביזריו. ג`ורג`, שהופיע כנציג חברת סרטים, הסביר לאנשי המפעל שהם מכינים סרט מתח שיש בו לא מעט סצנות נועזות ובלתי שגרתיות. לכן הם זקוקים למטוס מתקפל, או מתפרק, שאפשר יהיה להכניס אותו לתוך יאכטה. נוסף על כך, חייבת להיות אפשרות לשגר אותו מתוך אותה יאכטה וגם שיוכל לחזור לתוכה. הוא הבהיר להם שברור לו ששינויים כאלה עולים בכסף והחברה מוכנה לממן אותם.
     מהנדס החברה החמיץ את פניו, גרד בראשו ואמר:
     "הבה נבדוק כל בעיה בנפרד. פירוק הכנפיים – זו אפשרות סבירה. דברים כאלה כבר נעשו בעבר לגבי מטוסי קרב. מסלול המראה קצר, כלומר מעין רמפה שתוצב על הסיפון גם כן אפשרי, אבל זה מחייב תוספת של מנוע סילון קטן בתחתית המטוס, אשר ייתן לו את הדחיפה הראשונה. השינויים האלה יעלו לכם בערך כמחיר המטוס עצמו, כלומר: כמעט יכפילו את מחירו. במה שנוגע לנחיתה, אינני רואה פיתרון. אי אפשר להחזיר את המטוס ישר על סיפון היאכטה. פרוש הדבר שאחרי גיחה אחת אתם מאבדים את המטוס בים. אלא אם כן, מנחיתים אותו על החוף הקרוב ביותר."       
     ג`ורג` ביקש פסק זמן כדי להתייעץ עם הנהלת חברת הסרטים.
 
     עם שובו מסיורו בפקיסטאן, זימן האדמירל ישיבת מטה בלונדון. הוא כבר הסביר שאינו רואה את לונדון `מחוץ לתחום`, כי אם רק את פריס. כמעין `פשרה`, הסכים לגוון ולערוך את הישיבות לסרוגין בלונדון ובבריסל.
     הוא פתח בדיווח על סיורו בפקיסטן. לאחר תאור קצר של התנאים במדינה, הוא ניגש לנושא האל קאעידה:
     "אורך הגבול בין פקיסטן לאפגניסטן הוא יותר מאלפיים קילומטר. כל המידע שאספתי הוא משיחות עם אנשים שונים, ביניהם מכרים וותיקים מביקורי הקודמים במדינה זו, בעודני בתפקיד רשמי. נפגשתי גם עם פקידים בכירים בממשל. דאגתי להבליט את התואר שלי וזכיתי להזמנות, בהן שוחחו על נושאים רבים וכמובן שנושא אל-קעידה עלה מדי פעם. כל מה שהצלחתי ללמוד הוא שאנשי אל-קעידה מתאמנים באזור הצפוני של הגבול, מזרחית לקבול בירת אפגניסטן. נראה שמאפגניסטן עדיין מגיעים אל אל-קעידה השראה ואמצעי לחימה. אבל גם בקטע זה מדובר בגבול שאורכו מאות קילומטרים ואין שום מידע ספציפי על איזור מסוים. נצטרך להשלים את המודיעין שלנו ממקורות רשמיים כאן. אם נמצא חומר עדכני, אוכל להיעזר במה שראיתי שם, כדי לתכנן משהו. על כל פנים אינני חושב שהסיור היה לשווא, כי רכשתי תחושה של השטח וכעת, אם אראה חומר מודיעיני, אבין על מה מדובר."
     סר סדריק ביקר בשלוש מדינות: בפרו, בקולומביה ובוונזואלה. הוא דיווח:
     "בוונזואלה החל לצמוח הדיקטטור הוגו שאבז, השואף, בתאום עם קובה, לגבש חזית של ארצות דרום אמריקה נגד ארצות הברית. בינתיים, בעודי מבקר שם, נחל שאבז מפלה קשה: הוא קיווה להעביר חוק שיאפשר לו להיבחר שוב ושוב ללא הגבלה ועל ידי כך להישאר נשיא וונזואלה לכל החיים. זה היה צריך להיות קיצור דרך אל הדיקטטורה. העם לא רצה בכך ומאחר שבשלב זה המדינה היא עדיין דמוקראטית, הרוב הצביע נגד החוק. שאבז לא קיבל את זה יפה ורמז שהוא עוד `יעשה את זה`. מבלי להיכנס לפרטי הפרטים, אין כרגע דחיפות לטפל באזור זה וצריך רק ללוות בתשומת לב את ההתפתחויות, שהן לעתים גם בלתי צפויות. על כל פנים בוונזואלה המנהיג אוהב להופיע ולנאום בפני המוני העם, ומבחינה זו, אנחנו מצויידים היטב, אם וכאשר יהיה צורך להביך אותו."
     הבא בתור היה מרטין שדיווח על היאכטה והמטוס ללא טייס:
     "היאכטה שעליה המליץ האדמירל אכן מתאימה לנו מכל הבחינות. היא במצב מצוין.  המחיר שמבקשים עבורה הוא עשרים ושבעה מיליון דולר. יהיה הכרח להוציא עוד סכום של כמה מאות אלפי דולרים על השינויים שייאלצו לעשות בה, כדי שהמל"ט המפורק, יוכל להיכנס פנימה, וכן להציב על הסיפון מנוף שירים את המטוס, יוציא ויכניס אותו לתוך ה`כוך` שנכין לו.  ובאשר למטוס, הדגם היחיד שג`ורג` גראהם מצא כמתאים הוא של חברה שוויצרית, אשר הביעה נכונות להכניס בו שינויים שיאפשרו לפרק את הכנפיים וכן לבנות מיתקן שיגור מעל סיפון היאכטה, אשר יחייב הוספת מנוע סילון קטן שידחוף את המטוס ממתקן השיגור, כי באופן רגיל, המטוס הזה זקוק למסלול המראה של מאתיים מטר. הבעיה היחידה שלא נמצא לה פיתרון היא נחיתת המטוס על היאכטה, כי הוא זקוק למסלול נחיתה של כמאתיים מטר לפחות. פרוש הדבר שמטוס, שמחירו שנים וחצי מיליון דולר פלוס השינויים שנכניס בו, שיעלו עוד כמיליון דולר יאבד בים או שנרסק אותו על היבשה מיד לאחר סיום משימתו האחת והיחידה. ואפילו לא תהייה לנו אפשרות לערוך בו ניסויים לפני היציאה ליעד. היצרנים הציעו שנצלם את הסצנות שלנו לא רחוק מהיבשה, ולאחר הצילומים ננחית את המטוס על הקרקע."  
     "מצנח." הציעה אן. "נבקש שיוסיפו מצנח שייפתח לפי פקודה כשהמטוס יתקרב ליאכטה והוא ינחת עליה. האם יש בזה הגיון?"  
    "רעיון מעניין," אמר האדמירל "אבל זה עוד לא סוף פסוק ותהיינה כמה בעיות טכניות לפתור, בהתייעצות עם מהנדסי החברה היצרנית. כי שערו בנפשכם: המטוס הרי לא ייעצר באוויר בדיוק מעל היאכטה כדי לנחות עליה אנכית. לבטח ייווצר מרחק מסוים. אינני יודע מה הפתרון, אולי חבל שהמטוס ישליך, או אולי בלון שיתנפח מעליו, מעין כדור פורח? אולי מנוע של מסוק שיאפשר לו לנחות אנכית? יש להטיל על ג`ורג` לברר כל זה עם היצרן. אני מציע שמרטין יצטרף אליו."
      ההצעה התקבלה. לאור זאת, ובאם הבעיה תמצא את פתרונה, מאשרים את רכישת היאכטה וכן את רכישת המטוס, עם כל השינויים המתבקשים. האדמירל הוסיף:
     "לאחר ששני הכלים יהיו בידינו, נאלץ לצאת לים ולערוך ניסוי אחד או שניים בהמראה ובנחיתה של המל"ט." נקבע שמרטין ינחה את ג`והן קרמייכל לממש את רכישת היאכטה. במקביל ינסה לגייס את המועמד לתפקיד מכונאי. באם וכאשר שני הדברים האלה ימומשו, האדמירל ייצא להפלגת ניסיון של יומיים שלושה עם היאכטה, וייקח עמו את כל הצוות המיועד, כדי שיחושו את החיים בים ובפני מה הם אמורים לעמוד כאשר ייצאו למשימה הממשית, שלפי החישוב עלולה להימשך יותר מחודשיים.
         "עולה בדעתי הצעה נוספת," אמרה אן בהיסוס מה, "אולי תבדקו גם אפשרות להוסיף למטוס שתי סירות קטנות, במקביל לגלגלים כדי להפוך אותו למטוס מים (hydroplane ). אולי זה יהיה הפיתרון הנכון." האדמירל לא יכול להתאפק ואמר:
     "אן, Chapeau! אני חושב שזהו הפיתרון ואפשר לוותר על רעיון המצנח. בעזרת המנוף נוריד את המטוס למים, הוא ימריא באופן טבעי וגם ינחת על פני המים. אחר כך ישוט לאט לאט עד הספינה ושוב נרים אותו עם המנוף." כולם הצטרפו לדעתו. הוא הוסיף:
     "כשהמטוס יהיה מוכן, נמדוד אותו מכל זווית אפשרית, וניגש לעבודות שינויים במבנה היאכטה כדי ליצור פתח שיאפשר את הכנסת המל"ט לתוכה. עלינו לקחת בחשבון שהזמן חולף ואנו עלולים לאחר לאירוע שלמענו אנו עושים את כל זה. ואחור," אמר בהדגשה: "פירושו דחיית המבצע לשנה נוספת.  לכן אני מבקש, מרטין, שתלחצו על החברה לסיים את עבודות המל"ט עד למועד הכי קרוב שאפשר."
      במשך כל הישיבה אן הייתה חיוורת, רצינית, מרוכזת בדיונים, ובעיני מרטין יותר יפה ויותר מושכת מאי פעם. אבל הוא כאילו לא היה קיים עבורה. כך זה לפחות נראה בעיניו.
    
                                               
 
65
 
     בפני מרטין עמדו שלוש משימות דחופות: רכישת היאכטה, סגירת עסקת המטוס לאחר סיכום השינויים שייעשו בו, וכן גיוס מכונאי האניות, אולף גונרסון (Olaf Gunnarson ), שבשעה זו כבר היה אמור לחזור מחופשתו. הדחופה משלושתן הייתה כמובן רכישת המל"ט, כדי שיתחילו מיד בעבודות השינויים בו. מרטין יצא לשוויץ עם ג`ורג` והם בילו שעות ארוכות עם מהנדסי החברה. רעיון הסירות והפיכתו של המל"ט להידרופלן מצא דווקא חן בעיני מנהלי החברה שראו בזה רעיון טוב לדגם נוסף שאולי ייצרו בעתיד. הסירות, שהן אטומות לחדירת מים, כמובן, יורכבו ליד הגלגלים, באופן שהמל"ט יוכל גם לנסוע ולהמריא מהקרקע. מרטין הסביר שהעניין דחוף, כי הסרט כבר בעבודה וכל יום אחור גורם להם להפסדים. הם הגיעו לעמק השווה שהעבודות יסתיימו תוך שבועיים, עם אפשרות אחור של שבוע נוסף. הם שילמו מקדמה. את המטוס המפורק תשלח החברה במכולה ענקית לנמל היאכטות בניס (Nice) שבצרפת, שלשם תגיע היאכטה.
     קניית היאכטה הייתה פעולה פשוטה ביותר. נחתם שטר מכר, הכסף הועבר לחשבון הבנק של המוכר, והיאכטה הפכה לרכושה של חברת הסרטים International Film Promoters ושמה `מימוזה` והיא שטה תחת דגל פנאמי. כעת נשאר רק להשיט אותה ממקום עגינתה בברייטון באנגליה לנמל ניס בים התיכון. פעולה זו לא תיתכן בטרם יגוייס המכונאי. מרטין התקשר אל האיש.
     אולף גונרסון היה בן ארבעים וחמש. נמוך קומה, פניו שזופות וחרושות קמטים, מקטרת כבויה תקועה בפיו דרך קבע. יותר מעשרים שנה בים, עם הפסקות לשם חיפושי עבודה. הוא סיפר שלרוב הפליג על אניות קטנות או בינוניות. בשנים האחרונות עבד על יאכטות. זו הייתה עבודה הרבה יותר קלה ולפעמים אפילו נעימה, כי בעלי יכטות מסוימים, בעיקר מיליונרים של נפט, ערכו מדי פעם מסיבות חשק על היאכטה והוא יכול היה להשתתף... בעל היאכטה האחרון אצלו עבד, היה תעשיין צרפתי שירד מנכסיו, מכר את הכלי ואולף נשאר שוב ללא עבודה.
     מרטין הזמין אותו לכוס בירה והם ישבו ושוחחו על מצב שוק העבודה בתחום הימי. אחר כן עברו לדבר על המצב המדיני בעולם ושוב קרה, כמו ברוב המקרים הקודמים, שהאיש ניסה להוכיח למרטין שמדינות המערב אינן מבינות את הסכנות המאיימות עליהן מצד דיקטטורות כמו איראן או צפון קוריאה. מרטין החל לגייסו בשיטה המקובלת ואחרי כוס הבירה השלישית האיש היה `משלנו`. אז הסביר לו מרטין שבמסגרת משימותיהם, הם פועלים ברגע זה בשם חברת סרטים וכי המשימה הראשונה תהייה השטת יאכטה מברייטון בדרום אנגליה לנמל היאכטות בניס, בצרפת. בשלב מוקדם זה, נמנע מרטין מלספר לו מהו היעד הבא של היאכטה. הסתבר שהאיש מכיר את ניס `כמו את הכיס שלו`, כי בעלי היאכטות מבלים הרבה ב.Cote d`Azur הוסכם על השכר שהוא יקבל החל ברגע זה, לשביעות רצונו, והם קבעו סידורי קשר ביניהם.
 
     בעמותה התהווה פרק זמן `ריק`: שבועיים עד שלושה של המתנה עד שהמל"ט יהיה מוכן. בפרק זמן זה תושט היאכטה לניס. האדמירל לקח על עצמו לטפל בסידורים הפורמליים בברייטון ובניס והוא עצמו, בלוית המכונאי, פטריציה, פיליפ, ברנרד וספנסר ייצאו מיד לדרך. ג`ורג` יצטרף אליהם בניס, לשם יטוס עם מטוס המנהלים שלהם, כדי להעביר את ה`אקסקליבור` ממטוס הסילון לתוך המל"ט.
     בשני היעדים, פיונגיאנג וטהראן, הכל מוכן: החומרים הגיעו והאנשים הודרכו. בפריס ובלונדון אין שום פעילות.
    
      בעודם שקועים בהכנות לקראת המבצע העתידי בקוריאה הצפונית, התרחשו מאורעות שהעמידו את כל המבצע בסימן שאלה. המנהיג הקוריאני נכנע ללחץ המערב ולסנקציות שהוטלו על ארצו והסכים להפסיק את פרויקט פיתוח הגרעין. זמן קצר לאחר זאת דיווח לסין על כמויות הפלוטוניום שהופקו בכור. עם זאת החל בפירוק מתקן הקירור של הכור, וזאת לעיני התקשורת.
      לאור הידיעות האלה הועלתה הצעה לבטל את המבצע בפיונגיאנג. האדמירל הביע התנגדות נמרצת לכך:
     "הנבל רוצה שיניחו לו. אין לי ספק בזה, וגם מקורות מדיניים רבים סבורים כך. יש לו מיתקנים נוספים שמיקומם טרם נודע במערב. זה עתה התגלה כור מתוצרתו בסוריה, כן כן, זה שהופצץ על ידי חיל האוויר הישראלי. אחרי שיירגעו הרוחות וארצו תשתקם, הוא יחזור לסורו. לכן המבצע שלנו חיוני: מכה ליוקרתו! דווקא זה מה שירתיע אותו."
     "אני תומך בהחלט בדעתך." אמר סר סדריק. אחרי היסוס קל גם אן ומרטין הצטרפו לדעתו. אין שינו בתכניות: המבצע יוצא לדרך!
         
     כעבור שלושה שבועות היה המל"ט מוכן. השוויצרים הם דייקנים גדולים. מרטין וג`ורג` הוזמנו לתצוגה בשטח. הם הוסעו ברכב של החברה לאורך אגם ג`נבה ( Lac Le`man ) עד לקירבת העיירה מונטרה (Montreux ) כשהמטוס מוסע בעקבותיהם על גבי מין משאית ארוכה מצוידת במנוף. הם חנו בתוך רחבה על שפת האגם.
      בעזרת המנוף הורד המטוס מהמשאית. ראשית הודגמה הרכבת הכנפיים. המטוס הוסע על גלגליו עד למורד מעץ, המיועד להחלקת סירות למים, הורד למים ועמד, או ליתר דיוק שט על הסירות, כשהוא מתנודד קלות לפי קצב הגלים הקלים. תחנת ההפעלה הקרקעית עמדה על מכונית מסחרית קטנה שנסעה בעקבותיהם. מפעיל של החברה, הסביר בקול רם כל פעולה שהוא עושה, כשג`ורג` עומד צמוד אליו והאבזרים של העמדה לנגד עיניו. האיש לחץ על כפתור והתניע את מנוע המטוס, הסיע אותו לאט לאט עד למרחק מה מהחוף, ועצר אותו שם. מרגע זה הכל היה פשוט ביותר: המפעיל הורה למטוס לנסוע, וכשקיבל מהירות מספקת,  משך ב stick  והמטוס המריא. כעת הוא ניווט את המטוס למעלה, למטה, לימין, לשמאל וישר קדימה, בדיוק באותו אופן כאילו הוא ישב בתוך המטוס ונהג בו. אחר כך עשה סיבוב של מאה ושמונים מעלות, החזיר אותו אליהם, והנחית אותו באופן אלגנטי על פני המים. ואז פנה אל ג`ורג`:
     "אתה מוכן לחזור על הפעולה שאני עשיתי?"
     "אין בעיה," השיב ג`ורג` בחיוך, תפס פיקוד והמטוס המריא, עלה די גבוה, עשה שני סיבובים גדולים באויר ונחת באופן אלגנטי בקירבתם. כל הנוכחים מחאו כף.
     לאחר זאת הסיעו את המל"ט חזרה אליהם והעלו אותו בכוחות עצמו, על גלגליו, ליבשה. הם פרקו את הכנפיים, העמיסו את המל"ט על המשאית וחזרו למפעל.
    העיסקה הושלמה. לא נותר אלא להעמיס את המל"ט לתוך המכולה ולשגרו לניס. כאמור, החברה קיבלה על עצמה את הטיפול במשלוח. כל זה עלה שלושה מיליון ושמונה מאות אלף דולר. מרטין וג`ורג` חזרו ללונדון.
    
     האדמירל, מצוייד במפות ימיות, תפס פיקוד. כמתוכנן, בצוות היו המכונאי אולף, הזוג פטריציה ופיליפ, ברנרד, ג`והן וספנסר. הם יצאו תחילה לים הפתוח לבדוק את התנהגות היאכטה ולתת ל`צעירים` לחוש את הים. כעבור יום המשיכו ושטו לכיוון מיצרי ג`יברלטאר והלאה עד ניס שבדרום מזרח צרפת. שם יבוצעו עבודות השינויים על הסיפון, מיד עם הגעת המכולה עם המל"ט ואבזריו. אותה שעה יטוס ג`ורג` עם מטוס הסילון לניס, כדי להעביר שם את האקסקליבור לתוך המלט.
     הכל התנהל כמתוכנן וללא הפרעות. היאכטה הגיעה בשלום ועגנה במקום שיועד לה בנמל היאכטות של ניס.
     האדמירל החל לנצח על עבודות השינויים על סיפון היאכטה, שנמסרו למספנות נמל ניס. הוא היה בעל ניסיון עצום וקפדן גדול. אנשי המספנה קלטו מיד שיש להם כאן עסק עם אישיות בעלת אוטוריטה, ולא עם איזה מיליונר חובבן, וכמעט `זחלו בפניו על גחונם`. המל"ט המפורק נכנס לבטן היאכטה כמו כפפה, והם הפליגו בים התיכון כדי לתרגל את שיגור המטוס מן היאכטה בלב ים  והחזרתו לתוכה. פעולה זו נוהלה כמובן על ידי ג`ורג`.רק אחרי שכל זה עבר בשלום, ומרוצה מן התוצאות, דיווח האדמירל ללונדון שהם מוכנים לצאת לדרך.
     הם הצטיידו בדלק, מים ומזון לקראת המסע הארוך. אם רוצים להגיע בזמן, ואף רצוי להקדים בכמה ימים, חייבים לצאת לדרך מיד. והם הפליגו לדרכם.
    
     כמתוכנן, הם הקדימו ושייטו באזור, בתורם אחרי המקום העדיף ביותר ממנו ישוגר המל"ט. הכוונה הייתה לשוט במקביל לחוף, מחוץ למים הטריטוריאליים, ומשם לשגר את המל"ט אשר יטוס מעל למספר מחנות צבא המסומנים על המפה שלהם, יעשה סיבוב פרסה ענקי ויחזור לכיוון היאכטה, שבינתיים תתרחק עוד יותר ללב הים. כל זה, כמובן, בתנאי שלא יופל על ידי מטוסי היעד. אם המל"ט יופל, יעברו מספר שעות עד שהקוריאנים יגיעו אליו ויבינו שהוא שוגר מהים. מה גם שהתקשורת תשובש על ידי `פגניני`. במשך זמן זה, היאכטה תספיק לעבור מרחק הגון דרומה, ותיכנס לאחד הנמלים של דרום קוריאה.
     לפני צאתם לדרך סוכם שידווחו ברדיו או בטלפון לחברת הסרטים, שתהיה מאוישת רוב הזמן, בשעות קבועות, על ידי פקידה מחברת כח אדם, שתשב במשרד ותקבל הודעות שתמסור למרטין, אשר יתקשר אליה בקביעות ומדי פעם יבקר במשרד. אבל אסור להם לדבר בקשר על כל עניין הנוגע לעמותה ולמבצע שלהם. רק בענייני חברת הסרטים. על המבצעים, ילמדו חברי העמותה רק מן התקשורת העולמית. אחר כך, אם הכל יעבור כמתוכנן, כלומר כבר מהדרך חזרה, הם יוכלו לדווח על מיקומם ועל עגינותיהם במקומות השונים.
 
     מספר ימים חלפו מאז יצאה היאכטה לדרך. אן כבר הספיקה לעבור על הרצאותיה ולהכניס בהן שינויים וחידושים. כעת חשה חוסר מעש וריקנות. היא החליטה להתקשר שוב עם הקומיסר דיובל ולשאול האם חלה התקדמות כלשהי בחקירה.
     "קומיסר דיובל," אמרה, "אני מצטערת שאני מטרידה אותך, אבל אינני יכולה לישון בשקט, כל עוד רוצחה של טניה ז`רר מסתובב חופשי. אולי יש לך חדשות טובות. אולי תבשר לי שמשהו זז בחקירה?"
     הקומיסר, שחמתו בערה בו, אם כי התבטא בנימוס ובאדיבות, נתן לה להבין שהיא מטרידה אותו, והוא מבקש ממנה לחדול מלעסוק בנושא.
    
     אבל משהו הטריד אותו: האישה הזאת צודקת. זה כבר זמן מה שהוא הזניח את עבודתו השוטפת, הכל בגלל פרשת אלייה. `אולי אני באמת הולך והופך לטרדן זקן?` חשב בליבו. וכמו ביד מכוון, נכנס אליו המפקח מרנייה, ושאל אם הוא יכול לשוחח עמו כמה דקות באופן פרטי. תגובתו הראשונה הייתה להשיב לו: `אתה לא רואה שאני עסוק?` אבל הבין עד כמה הוא ייראה מגוחך בעיני פיקודו, כי באותו רגע ישב באפס מעשה. אפילו מסמך כלשהו לא היה מונח לפניו. הוא חייך והזמין את מרנייה להיכנס.
     "כן, מה העניין? שאל הקומיסר.
     "זהו, שלא קל לי לומר את זה...ואל תכעס עלי, בוס," גימגם מרנייה.
     "בסדר! בסדר!" אמר דיובל בטון אבהי משהו, כדי לעודד את הבחור לומר את דברו.
     "ובכן, שמעתי את המנהל (Monsieur le Directeur) מדבר עם התובע..." המשיך מרנייה בהיסוס. "תאמין לי שאינני מקשיב לשיחות של אחרים, אבל הזכירו את שמך, אז קפאתי במקומי והמשכתי להקשיב, כי חשבתי שאולי זה יכול לעניין אותך," ומרנייה עקב אחרי הבעות פניו של מנהלו, כדי להחליט אם להמשיך. כשראה שדיובל נדרך וכולו אוזן, התאזר עוז ואמר את הכל בנשימה אחת, ובעיניים מושפלות: "המנהל אמר שבזמן האחרון דיובל מרחף בעולמות אחרים. יש שמועה שהוא מנהל חקירות פרטיות."
     "ואז?" שאל דיובל.
     "אז הופיעה במסדרון מזכירתו עם ניירות, ונאלצתי להמשיך ללכת," סיים מרנייה את דבריו.
     "תודה. תודה רבה לך. טוב עשית שסיפרת לי. " un homme avise` en vaut deux".
     (אדם שהוזהר, שקול נגד שניים)," אמר הקומיסר.
     לאחר שמרנייה יצא, שקע הקומיסר במרה שחורה. `במו ידי אני הורס את הקריירה המפוארת שלי`, אמר לעצמו. `אני, קומיסר פליכס דיובל המפורסם, דיובל המפצח כל חידה, דיובל המצוטט ביותר בתקשורת, שככה ידברו עלי!`
     הוא קם, ניגש לארון, מזג לעצמו כוסית קוניאק, בלע אותה, חזר לשלחנו, התיישב ואמר לעצמו, כמעט בקול רם: `אני אראה להם de quel bois je me chauffe (בתרגום חופשי: מה אני שווה). `לעזאזל עם רוצחיו של אלייה! שייהנו מפרות פשעיהם! דיובל מצפצף עליהם! ואילו אתם, הרוצחים העליזים של פריס, היזהרו לכם! (!gare `a vous  )`.
 
                                                66
 
     בעקבות טלפון שקיבל סר סדריק מידידו הופמן מוינה, בו אמר שהוא מתגעגע לראותו, קם סר סדריק וטס לוינה, לאחר שעידכן את אן.
     מה רבה הייתה הפתעתו מה`מתנה` שהופמן הכין לו: הוא פיתח `חיידק זולל מתכת`. גרוע פי כמה מחלודה בנאלית:
      הופמן הראה לסר סדריק קופסת פלסטיק קטנה ובתוכה אבקה ירקרקה.
     "פזר חופן של החומר הזה על מיתקן העשוי מתכת, ומיד יתחילו המיניאורגניזמים שלי `לזלול` את המתכת," אמר, "אין לי עדיין הסבר מדעי למה שמתרחש, אך נראה שבבואם במגע עם מתכת, הנַנויֶֶצורים האלה, שגם אין לי עדיין שם עבורם, מתחילים להפריש מין נוזל שמתרכב עם המתכת וממיס אותה. התמיסה הזאת גורמת להם להתרבות והפעולה הולכת וגוברת בטור גיאומטרי. אפילו אם המתכת קבורה עמוק באדמה, הם יחושו בה ויחדרו אליה דרך שכבות אדמה רבות. גננים, שעובדים בגינות שניטעו מעל לכור גרעיני, יכולים לפזר את האבקה הזאת בקלות".
     סר סדריק לא ידע את נפשו. הוא שאל:
     "ואם מדובר בכור גרעיני שקבור עשרים מטר מתחת לאדמה?"
     "אני מאמין שזה יארך להם יותר זמן להגיע אל המתכת, אבל הם יגיעו. אני מבטיחך. מכל מקום הרי תערכו ניסויים בשטח."  
     "בוודאי! בוודאי!" הזדרז סר סדריק לאשר כשהוא מתגבר בקושי על התרגשותו. 
"זו עשויה להיות התשובה האולטימטיבית לכורים התת קרקעיים באיראן, ובעצם בכל מקום." הוא כבר ראה בעיני רוחו את התלהבותם של חברי המטה לכשישמעו את הסיפור הזה.
     "לצורך הניסויים הכנתי לך כמות קצת יותר גדולה מהאבקה," אמר הופמן והוציא מתיקו קופסה בגודל קופסת שימורים, גם היא מחומר פלסטי, והוסיף: "לשמור תמיד במיכל פלסטי או זכוכית!" ומיד הוסיף: "גם המכסה!"|
      סר סדריק הודה להופמן שוב ושוב והם נפרדו בלחיצת יד ממושכת ורב משמעית.
   
 עם שובו ללונדון, דאג סר סדריק לדווח לאן ולמרטין על ההמצאה החדשה של הופמן וסוכם שהוא ומרטין ייצאו לערוך בה ניסויים בשטח, עוד לפני שובה של היאכטה.
 
     דבריו האחרונים של הקומיסר דיובל הגדישו את הסאה. אן הבינה שאין לה מה לצפות יותר מצד המשטרה. היא לא יכלה להתאפק עוד והחליטה לפעול מיד. תוך חצי שעה הייתה לבושה בבגדי האישה המבוגרת, איפור כבד על פניה, שערה מגולגל ל`קוקו` מאחורי ראשה, היא הרכיבה את משקפי השמש, הסתירה את השוקר החשמלי בחגורתה, מתחת למקטורן, תחבה את הטלפון הנייד בכיס המכנסיים, מכוון למוקד המשטרה, והיא הייתה מוכנה לצאת לדרך.
 
     כלי התקשורת העולמיים מדווחים שצפון קוראה החלה בשיקום המיתקנים הגרעיניים שהושבתו בעקבות ההסכמים עם מדינות המערב, וזאת בתגובה לכך שארה"ב עדיין לא מחקה את קוראה מרשימת המדינות התומכות בטרור.
 
     מרטין החליט שמצב זה אינו יכול להימשך. הייתה לו `תחושת בטן` שהחשאיות והביטחון משמשים לאן כתירוץ שלא להיפגש איתו. אילו רצתה מאד לראותו, הייתה מוצאת פירצה בביטחון. הרי אין כמוה במציאת פתרונות לבעיות מסובכות. זמן רב כבר עבר מאז חקירתה של אן על ידי המשטרה, והיא עצמה הרי דיווחה שכבר אין מעקב ליד ביתה. עליו לעשות משהו. החליט ועשה: הוא טס לפריס, נכנס למלון, שכר מכונית, והחליט להמתין למחרת בבוקר בקרבת ביתה, ולתפוס אותה כשהיא בדרכה לאוניברסיטה, בידעו שהיא הולכת לשם ברגל.
     מוקדם בבוקר, כבר ישב מרטין במכונית במרחק כמה עשרות מטרים מביתה של אן והשקיף לעבר פתח הבית. הוא לא הצטייד בחומר קריאה כי לא רצה להסיט את מבטו אף לרגע ורק האזין בשקט לחדשות ברדיו. כך ישב כשעתיים. הוא חישב מתי עשוי להתחיל שיעור באוניברסיטה, וכמה זמן דרוש לה להגיע לשם והחליט שבכל רגע הייתה אמורה לצאת מהבית.
     בעודו יושב כך ומחשב, הגיעה מונית ונעצרה ממש בפתח ביתה. מרטין נדרך וריכז את מבטו. `זה בוודאי עבור אחד השכנים. ואולי אן הרגישה לא טוב ולא רוצה ללכת ברגל. אולי התעכבה יותר מדי בהכנות, חוששת לאחֵר והזמינה מונית?` אמר לעצמו. `זה יקשה עלי את הגישה אליה. כעת אצטרך לנסוע בעקבות המונית ולתפוס אותה בפתח האוניברסיטה. ומה אם לא אמצא חנייה די קרוב?`  בעודו מהרהר, ראה אישה יוצאת מפתח הבית ונכנסת לתוך המונית. משהו באישה נראה לו מוזר במקצת. אופן הליכתה הזכיר לו משהו. אבל מה? משהו מוכר. האישה התיישבה במונית, דיברה אל הנהג והמונית זזה.
     מרטין טפח על מצחו: נפל לו האסימון! `חי נפשי, הרי זו אן מחופשת! מה?... מה? מה היא עושה?` הוא נדהם. אבל באופן מכני התניע את המכונית ונסע בעקבותיה. הוא נכנס להתרגשות גדולה. מוחו חיפש הסבר כלשהו לחזיון שראה זה עתה, בעודו נוהג בזהירות מופרזת, כמי ששתה מעל למותר. הוא ידע כי שום פעילות הקשורה לעמותה אינה דורשת התחפשות. בשעה כזאת לא ייתכן שמתקיים איזה נשף מסכות או אירוע דומה. ובכן מה? אבל כשהמונית נסעה לכיוון רחוב סנט דניס ונעצרה בדיוק באותה פינה בה הוא ואן עצרו בשעתו, הכל התבהר: `היא הולכת ללכוד את הרוצח!`
     מרטין נחרד. `זה יותר גרוע מכל אפשרות אחרת. לבדה! טיפשה! מטורפת!` הוא כבר החל לחפש מקום חנייה. הוא ירוץ בעקבותיה ויעצור בעדה. מהר! מקום חנייה! אבל הוא לא יחידי על הכביש, זרם המכוניות סחף אותו ובפנייה הבאה אין כניסה. "לעזאזל!" אמר בקול רם והחנה את המכונית במקום אסור. `שיתנו דו"ח. שיגררו אותה. מצפצף!` הוא יצא מהרכב ומיהר לכיוון סנט דניס, אבל טעה ברחוב והגיע למקום שונה מזה שאליו התכוון. הוא נאלץ לשאול לדרכו, ובינתיים חשש שאבדו דקות יקרות, אולי גורליות!
 
     אן ירדה בפינת הרחוב והלכה בצעדים איטיים ודי מהוססים לקראת מטרתה. היא הייתה חיוורת ומפוחדת. אם הרוצח אכן נמצא שם, היא לא ידעה מה תעשה. מה תאמר? באילו מילים תשתמש? בסתר ליבה כבר התגנבה מעין תקווה שהוא לא יהיה שם. כך לא יקרה משהו נורא, ובזה יסתיים המרדף שלה אחרי הרוצח. לא היה לה ספק בדבר: אם הוא לא יהיה שם, מבחינתה, היא תראה בכך סוף הפרשה. `שהקומיסר הגועלי הזה ימשיך לשקר. אני  כבר לא תפנה אליו יותר`. ובעוד המחשבות האלה מתרוצצות בראשה, מצאה את עצמה בפתח המלון. כמוכת ירח, כשהיא מתעלמת משאלותיהן, דחתה אן מעליה את הבחורות שעמדו בפתח, ועלתה במדרגות הישנות, הצרות והחורקות. בקומה השנייה היא נתקלה בחדרנית שהביטה בה בתימהון: `מה יכולה לחפש כאן גברת כבודה כזאת?`. היא שאלה:    
     "מה את מחפשת, מדם?" אן ענתה: 
     "נינט!" החדרנית משכה בכתפיה וענתה:
     "היא שם למעלה, בעלית הגג ( mansarde) שלה."
    אן הבינה מכך שנינט כנראה לא רק עובדת כאן, אלא שזה גם מקום מגוריה. `כמובן` חשבה, `אחרת איך הייתה יכולה לארח אצלה בחור במשך זמן כה רב?` היא המשיכה לעלות במדרגות עד שהגיעה לקומה השישית: מסדרון צר וארוך ובצידו שלוש או ארבע דלתות. היא התנשמה מהעלייה במדרגות ועמדה רגע כדי להתאושש. אחר כך ניגשה לדלת הראשונה ונקשה עליה. שום תשובה לא באה. היא המתינה מספר שניות ועברה אל הדלת השנייה. היא נקשה שתי נקישות קלות, כאילו מישהו מבאי הבית, אולי החדרנית שרוצה למשל להחליף מגבות. הדלת נפתחה בחריץ צר. אן פגשה פרצוף של אישה בעלת שיער בלונדיני אסוף ב`זנב סוס` המביטה בה בתמיהה ושואלת:
     "?Qu`est ce que c`est  ". (מה זה)
     אן, שבינתיים תחבה רגל בין הדלת והמשקוף, מלמלה:
     "! Voyons, Ninette, c`est moi" (מה אתך, נינט, הרי זו אני).
     פיה של נינט נפער קמעה ועיניה התרחבו: היא לא הבינה מה קורה. אן ניצלה מבוכה זו, דחפה את הדלת ומצאה את עצמה בתוך החדר. נינט התבלבלה ונסוגה. אן התקדמה לקראתה מבלי לטרוח לסגור את הדלת מאחוריה ואמרה, ספק בשאלה, ספק בפקודה:
     "איפה הוא!?"
     היא הייתה מפוחדת, מבולבלת ולא ידעה מה תעשה. היא ראתה מולה דלת סגורה והניחה שמאחורי הדלת הזאת מסתתר הרוצח. קול פנימי אמר לה לברוח לפני שיהיה מאוחר מדי. אך בהברקה פתאומית ואולי כדי להרחיק את הסכנה, אמרה:
     "תגידי ללוסיין שאמו שלחה אותי אליו."
     נינט עדיין עמדה בפה פעור ועיניה בוהות, מבוהלת עד מוות. כזונה, היא ידעה מה מצפה לה אם יתגלה שהיא נותנת מחסה לאדם המבוקש על ידי המשטרה. אן הלכה אל הדלת. נינט חסמה אותה בגבה כשידיה מושטות לצדדים. אן דחפה אותה הצידה, פתחה את הדלת ועמדה מול הרוצח. לפניה הזדקף צעיר גבוה ורזה, לבוש גופיה, שיערו הבלונדיני פרוע, עיניו הכחולות מביעות בהלה. הוא הרים את שתי ידיו כמי שמגונן על עצמו מפני מכה שעומדים להנחית עליו, ואן ראתה בבירור מין ציור קעקע על זרועו. הוא מילמל:
     "מה את רוצה, גברת?" ומיד הוסיף: "איך מצאת אותי?"
     אן נבוכה: במקום רוצח אימתני, עומד לפניה כבש מפוחד. אבל מן הצד עמדה הזונה, ואן לא ידעה מה כוונותיה. היא חששה שכדי להגן על לוסיין, נינט עלולה לתקוף אותה.
     "אמך שלחה אותי אליך. היא רוצה שתחזור ללימודים." אמרה במהירות.
     הצעיר הוריד את ידיו. הוא חשב שאישה זו באה במטרה למסור אותו למשטרה, והנה היא אומרת שאימו שלחה אותה. הוא היה מבולבל. אן חשה שהסכנה חלפה. הם לא עומדים לתקוף אותה. היא אזרה עוז ושאלה:
     "למה הרגת אותה? היא הייתה כל כך נחמדה." היא אמרה את זה יותר לעצמה מאשר אליו ולא ציפתה לתשובה. לכן הופתעה כשהוא ענה בקול חלוש, בדיבור מהיר, כשבעיניו שוב הופיע הפחד:
     "אני לא הרגתי אותה!" ומיד הוסיף: "לא אני הרגתי אותה!"
     "אם לא הרגת אותה, למה אתה מתחבא?" שאלה.
     "אני מתחבא מפני הרוצח. אם הוא ימצא אותי, הוא יחסל אותי, כי הוא יודע שאני עד הראיה היחידי," ומיד הוסיף: "אבל אני מתחבא גם מהמשטרה, כי אם יתפסו אותי, הם לא יאמינו לי ויאשימו אותי ברצח. דירתה מלאה בטביעות האצבעות שלי."
     אן הייתה מבולבלת לגמרי. זה עתה שמעה דברים מדהימים. היא שאלה:
     "אם זה לא אתה, אז מי רצח אותה?"
     במקום לענות לה הוא שאל:
     "איך הגעת אל אימי?"
     "אני חברתה של טניה. היא סיפרה לי עליך. רציתי להבין מה קרה. פניתי אל אמך והיא נתנה לי כיוון היכן לחפש אותך. היא רוצה מאוד שתחזור ללימודים."
     חיוך עצוב הצטייר על שפתיו של לוסיין. הוא סקר את פניה של אן בהקפדה ושאל: "אבל את נראית לי מחופשת... למה?"
     אן הסירה את המשקפיים ותחבה אותם לכיס המקטורן. היא כבר הייתה רגועה.
     "לא בגללך. בגלל הבחורות למטה." ולא פירשה.
     "ומה יודעת המשטרה?" שאל. "
     "המשטרה לא יודעת שום דבר. הכל גיליתי בעצמי. אבל אני רוצה לדעת מי הרוצח."
     "אני לא יכול לגלות לך. אם אגלה... הוא יחסל אותי."
 
                                                67
 
     מרטין מצא סוף סוף את רחוב סנט דניס. הוא נזכר בבתים האלה, שלפתחיהם עומדות בחורות חצי לבושות. הוא גם איתר את בית המלון שאליו הופנה כששאל על נינט. ברחוב לא היה כל זכר לאן, והוא הבין שהיא כבר עלתה. הוא הלך ישר לשם, לא טרח לענות לבחורות שהציעו לו את שרותיהן, דחה את הידיים שניסו לאחוז בזרועו, ועלה במדרגות ארבע ארבע. החדרנית הנצחית הביטה בו, וכאילו מישהו הסביר לה מה קורה, הצביעה כלפי מעלה. מרטין ראה בזה אישור שהוא בדרך הנכונה. דלתה של נינט הייתה עדיין פתוחה במקצת. מרטין דחף אותה, הגיע למסדרון, ראה דלת פתוחה במקצת, הלך הישר אליה ופרץ פנימה ברעש גדול. בחדר כולם נבהלו.
     התמונה שהתגלתה לעיניו הייתה שונה לחלוטין מזו שציפה לה ושחשש מפניה. הוא מצא את אן יושבת על כיסא, ומולה, על קצה מיטה בלתי מסודרת יושב צעיר, ובפינת החדר, על דרגש, יושבת אישה מפורכסת, והוא הבין שזו צריכה להיות נינט. הם נראו משוחחים בנחת. מרטין נבוך במקצת, כי התפרצותו הייתה דרמטית ומגוחכת. הוא מיד שאל את אן:
     "הכל בסדר איתך?"
     אן, שנדהמה מהופעתו, הצליחה ללחוש:
     "בסדר, בסדר."
     לוסיין ונינט ישבו המומים. הם התקשו לקלוט מה מתרחש לעיניהם.
     ואילו אן, לאחר הסברו של לוסיין בקשר לרוצח, לא ידעה איך להמשיך מנקודה זו. הופעתו של מרטין הקלה עליה. תמיד מצאה אצלו עצה טובה ופתרון לטרדותיה. ולפתע, שבועות של ניתוק ביניהם נמחקו במחי יד, היא אמרה:
     "זה ידידי," ובפנותה אליו אמרה: "זה לוסיין וזו נינט. לוסיין טוען שלא הוא הרוצח של טניה. לדבריו הוא יודע מי הרוצח, אבל הוא לא רוצה לגלות, כי הוא מפחד שהרוצח יהרוג גם אותו." מרטין החליט להיכנס לתמונה ודיבר בטון תקיף ואפילו מאיים במקצת:
     "הקשב היטב לדברי, איש צעיר (jeune homme   ), כרגע אתה החשוד ברצח ממדרגה ראשונה שהמשטרה מחפשת, עד שתוכיח את ההפך בבית המשפט. אתה בידינו. אם לא תגלה לנו מיהו הרוצח האמיתי, כפי שאתה טוען, לא תהייה לנו ברירה, אלא למסור אותך למשטרה. הם לא יאמינו לסיפור שלך, כי מבחינתם אתה הרוצח." ולאחר דומיה של כמה שניות, הוסיף: "לעומת זאת, אם אנחנו נתפוס אותו, נדאג לך להגנה משפטית מעולה כדי שלא תואשם בהסתרת מידע מהמשטרה. עליך לבחור!"
     "מעיניו הפקוחות לרווחה של לוסיין נשקפה אימה. הוא מילמל:
     "הוא ירצח אותי!"
     "כשהוא יישב בבית הסוהר עד סוף ימיו, הוא לא יוכל לגעת בך."
     "יש לו חברים. הם היו יחד במלחמה ויעשו הכל בשביל חבר."
     "מניין אתה יודע זאת?" שאל מרטין.
     "ככה הוא אמר. אני יודע הכל עליו. אני גרתי אצל טניה יותר מחודשיים. היא הציגה אותי בפניו. היא חששה מהקנאה שלו ואמרה שאני אחיין שלה. הוא יודע את שמי ושאני סטודנט. הוא היה בא במפתיע, מכריח אותה לשכב איתו גם כשלא רצתה, והולך. הוא היה ברוטאלי וטניה לא ידעה איך להיפטר ממנו. היא פחדה ממנו."
     "ואיפה אתה היית באותה שעה?" שאל מרטין.
     "אם היא ידעה שהוא יבוא, היא הייתה מסלקת אותי מהבית. אבל אם הוא הופיע במפתיע, היא הייתה מחביאה אותי בחדרון האיפור שלה. הייתי עולה על השרפרף ורואה ושומע הכל דרך אשנב קטן שהיה מעל לדלת. לפעמים הוא היה נשאר כמה שעות והם היו משוחחים. הוא היה מספר לה על גבורותיו במלחמה בעיראק. הוא נתן לה שרשרת זהב עם טליון מזרחי, אמר שזה מביא מזל."
     "אם כך, מדוע הוא הרג אותה?" שאל מרטין.  
     "פעם הוא היה שתוי ודיבר יותר מדי. הוא התחיל להתפאר בפניה וסיפר לה שהוא שדד טבעות ותכשיטי זהב מגוויות של חיילים עיראקים בשדה הקרב. היא התפרצה עליו בזעם ואמרה שהוא פושע מתועב ושהיא תמסור אותו למשטרה. הוא הפך לחית פרא, תפס את התער שלי שהיה מונח על השידה, ובחלקיק של שנייה שחט אותה. אחר כך הוא תלש את הטליון מצווארה ושם אותו בכיס."
     אן ומרטין החליפו מבט מלא זעם. מרטין שאל:
     "ואיך הוא יודע שאתה עד?"
     "כשראיתי מה הוא עשה, נתקפתי סחרחורת ונפלתי מהכיסא. הוא שמע ופרץ לחדרון בכזה כוח שהדלת נעקרה מציריה והוא עף עד הקיר ממול, ראשו פגע בראי הגדול וניפץ אותו. הוא נפצע במצח.  וזה הציל אותי. עד שהסתובב, ראה אותי על הארץ וניסה לתפוס אותי, הספקתי לקום, רצתי אל מחוץ לחדרון וברחתי מהדירה כל עוד נפשי בי. הוא רדף אחרי עד לדלת הדירה וצווח: `אני מכיר אותך. אני אתפוס אותך. אתה תמות!` מה שהציל אותי, זה שהוא היה מגואל בדם וכנראה לא העז לצאת לחדר המדרגות." לוסיין נשם עמוקות והוסיף: "ואם הוא יתפוס אותי הוא בטח יהרוג אותי, כי זה או הוא או אני. לכן אני מסתתר כאן. האמינו לי, הוא אדם איום!"
     "מה שם האיש הזה?" שאל מרטין. לוסיין היסס רגע, אבל לחש: 
     "שמו ברנרד וֶוב." (Webb)
     אן ומרטין הוכו בתדהמה. הם החליפו ביניהם מבט חטוף, אך התאפקו ולא השמיעו הגה.
לרגע השתררה דומיה. אחר כך מרטין התעשת ואמר:
     האם יש לך מושג היכן אפשר למצוא אותו? איפה הוא גר?"
     "אני יודע שהוא אנגלי וגר בלונדון. נדמה לי שהוא מתעסק בספורט."
     "ומה אתה זוכר שהוא סיפר לה על שירותו הצבאי?" שאל מרטין.
     "סיפרתי כבר. הוא לחם בעיראק, במלחמת המפרץ של שנת 1991. הוא אמר שהיה קצין בקומנדו."
     "טוב," אמר מרטין. אתה תמשיך להסתתר כאן. אנחנו לא נגלה לאף אחד. אנחנו נחפש ונמצא את הווב הזה והוא יבוא על ענשו. ואתה תהייה חופשי." לוסיין אמר בבהלה:
     "כבר אמרתי: יש לו חברים והם ינקמו בשבילו ויהרגו אותי." 
     "אם תתחבא כאן כל ימי חייך, ודאי שהוא ימצא אותך! תהיה גבר! קח צ`אנס!"
לוסיין היסס רגע וכמי שקיבל עליו את הדין, שאל בקול חלוש:      
"מה אתה רוצה שאני אעשה?"
     "אמרתי לך: שב כאן בשקט עד שנתפוס אותו ונמסור אותו למשטרה. אתה תעיד נגדו בבית המשפט. זו הדרך היחידה שלך להפוך לאזרח חופשי. הסיפור שלו על חברים לא כל כך בטוח. זה נשמע כמו התרברבות."
     לוסיין הביט לעבר נינט, כמבקש את עצתה. היא הנהנה. נראה שהשתכנעה מדבריו של מרטין. לוסיין כיסה את פניו בשתי ידיו ונשאר במצב זה דקה או שתיים. אחר כך הביט אל מרטין ואמר:
     "יכול להיות שאני עושה את טעות חיי, אבל אני מאמין לך ואחכה כאן. כמה זמן זה יכול להימשך?"
     מרטין חישב במהירות: `המבצע בקוריאה יהיה בעוד שבוע, היאכטה תחזור בעוד כחמשה שבועות.` הוא אמר:
     "אני מעריך שדרוש לנו כחודש וחצי עד שניים כדי ללכוד את הווב שלך. תחזיק מעמד!" מרטין קם והושיט יד לבחור. לוסיין קם גם הוא ולחץ את ידו. אחר כך הושיט יד גם לאן. נינט נשארה יושבת במקומה בראש מורכן. הם עזבו את המקום.
    
     ברחוב  הם לא דיברו והתרחקו משם בהליכה מהירה. לשניהם היה ברור איך קרה שהם נפגשו במקום הזה, ולא היה צורך בשאלות והסברים. אן לקחה את מרטין שלוב זרוע ואמרה:
     "בוא ניקח מונית ונסע אלי. חוץ מזה אני מוכרחה לשתות משהו חריף."
     מרטין כמעט שהציע לה להיכנס לאיזה ביסטרו, אבל מיד התחרט: הוא העדיף כמובן לנסוע אליה. למרות שהמכונית השכורה עמדה באיזה שהוא מקום בסביבה, הוא התעלם ממנה. `שיגררו אותה` חשב, `לא איכפת לי`.
     כשהגיעו לדירתה, אן הוציאה בקבוק וויסקי, קרח וכוסות, העמידה אותם על שלחן התה וכשהסתובבה, נתקלה במרטין שעמד זקוף מאחריה. היא נפלה לזרועותיו ושפתיהם נפגשו תוך חיבוק עז. הם נשארו כך במשך זמן שנראה להם כנצח.   
     כשהנשיקה מיצתה את עצמה, נשק מרטין את פניה ואת צווארה והיא החזירה לו נשיקות. כל מה שהפסידו בחודשיים האחרונים התפרץ מהם עכשיו.
     כשנרגעו, ישבו לשוחח. אן רצתה לומר לו, כפי שהחליטה, שהיא עברה תקופה קשה, חקירות, מעקב וכל זה, אבל מצפונה לא נתן לה: ברגע של אהבה, של אושר ושל כנות, היא `שפכה` את כל האמת:
     "הייתי כל כך טיפשה. ראיתי אותך בבית קפה עם בחורה בלונדינית יפיפייה והתמלאתי קינאה ודאגה. אני כבר לא צעירה, והבנתי שלעומתה אין לי סיכוי כלשהו. זה, החקירות והעיקוב הכניסו אותי לדיכאון ו`נסגרתי`. התכווצתי לתוך עצמי. אחר כך, לקראת פגישתי עם הגברת בחטיאר, פגשתי את פטריציה והבנתי את הטעות האיומה שלי. אבל את הנעשה כבר לא יכולתי להשיב. בשום אופן לא יכולתי לומר לך את האמת. אז העדפתי להתחמק."
      השתררה דממה. מרטין לא ידע מה לומר. אן דיברה ראשונה:
     " תוכל לסלוח לי?"
      הוא אימץ אותה אליו, היא הניחה את ראשה על כתפו והוא כיסה את פניה בנשיקות ולבסוף אמר:
     "אנני, אני כל כך אוהב אותך! נשים אחרות כבר לא מעניינות אותי. גם אני כבר לא בחור צעיר. איתך חלמתי לחיות את שארית חיי. תודה לך שסיפרת לי. עול כבד ירד מלבי. ואני חששתי שעשיתי משהו רע, שפגעתי בך בצורה כלשהי ולא ידעתי איך לברר את זה איתך, מחוסר קומוניקציה. כעת הרגעת אותי." וכעבור שתיקה קלה:
     "אן, אנחנו חייבים להתחתן. תסכימי?"
     היא טמנה את ראשה בחיקו ולחשה:
     "אם אני מסכימה? בוודאי!" ולפני שפרץ ממנה הבכי, הספיקה עוד ללחוש: "זה יהיה הדבר המאושר ביותר בחיי." מרטין ליטף את ראשה, אימץ אותה אליו ועשה כל מה שיכול היה כדי להרגיעה.
     לפתע אן נחרדה: הם יושבים כאן ומתנים אהבים, כשעומדת לפניהם בעיה איומה לטפל בה, והיא אינה רואה איך. היא אמרה:
     "מרטין, לפי דברי לוסיין, יש בקרבנו רוצח שפל. מה אנחנו עושים עם זה?"
     "אם מה שהוא סיפר נכון, ואני נוטה להאמין לו, כי לכל אורך הדרך הוא נשמע לי כן,
לא נוכל לעבור על זה לסדר היום. כרגע ברנרד נמצא ביאכטה. הם יחזרו בעוד יותר מחודש. אני חושב שעלינו ליידע את סר סדריק ולהתייעץ שלושתנו." אמר.
     "תקבע איתו לסוף השבוע ואני אסע לבקר את משפחתי," אמרה אן.
 
                                               
 
68                                         
     אן סיפרה לסר סדריק בפרטי פרטים את פרשת רצח חברתה טניה ז`רר, אדישות משטרת פריס, חיפושיה אחרי הרוצח ושיחתם, שלה ושל מרטין עם הסטודנט לוסיין, החשוד ברצח.
     סר סדריק נראה מופתע, אך למרות חומרת הסיפור, גם משועשע במקצת ממעלליה של אן בנוסף לעיסוקה בעמותה. הוא לא ציפה ממנה ל`הרפתקאות` כאלה.
     אבל אז עברה אן לדבר על הגילוי המזעזע שגילה להם הסטודנט, מבלי לדעת, כמובן שהוא פגע אצלם במיתר רגיש ביותר:
     "הרוצח הוא לא אחר מאשר ברנרד ווב הנמצא בשעה זו על היאכטה. הוא שדד גוויות והוא רוצחה של חברתי טניה. והאיש הזה יודע את מרבית סודותינו. בעוד כחודש היאכטה תשוב והוא יהיה כאן, בינינו."
     כעת ישב סר סדריק נדהם והביט בה בעיניים מזוגגות.
     "מה עושים איתו?" סיימה או את סיפורה, "כאזרחים טובים, עלינו למסור אותו לידי שלטונות החוק. אבל, כמעשה נקמה, הוא עלול לגלות את סודות העמותה."
     "כן," אמר סר סדריק," תוך שהוא שקוע במחשבות,"לא תישאר לנו ברירה אלא לחסל אותו בשקט." אן ומרטין שמעו את המשפט הזה מבלי להזדעזע. הדבר התבקש מאליו.
     "עקרונית אתה צודק," אמרה אן לאחר מחשבה, "אבל אז האשם היחידי ברצח יישאר הבחור המסכן לוסיין על לא עוול בכפו. ויהיה בזה משהו מאוד בלתי הוגן."
     "אני חושב שלפני קבלת החלטה," אמר מרטין. "כדאי שנערוך חיפוש בדירתו. אולי נגלה משהו נוסף שאנחנו עדיין לא יודעים." סר סדריק אמר:
     "אני מוכן להצטרף אליך." אבל אן מחתה:
     "מוטב שאני אלך עם מרטין. הוא רצח את חברתי הטובה, ואולי אזהה אצלו פריטים שהיו שייכים לה. חוץ מזה, זוג, גבר ואישה, מעורר פחות חשד."
     "כעת, כשאני חושב על התקופה בה שרתנו יחד בעיראק, עולים בזכרוני פרטים שלא שמתי אליהם לב ,לא אז ולא אחרי כן," אמר מרטין. אן הביטה בו בציפיה.
     "למשל, אני נזכר שמדי פעם הוא היה נעלם לכמה שעות ואפילו ליום שלם. לפעמים אפילו בלילה, התעוררתי ושמתי לב שהוא לא היה במיטתו. היו לו הסברים לכך. הוא היה אומר, כמו דרך אגב, שהוא חובב טבע ומחפש צמחים אקזוטיים. פעם אמר שהוא יכול לשבת על סלע ולהתבונן בנוף במשך שעות מבלי להניד עפעף. לא שמנו לב. לכל אחד יש המוזרויות שלו. אבל עכשיו, אחרי מה ששמענו, בהחלט ייתכן שהוא היה מחפש גוויות ושודד את תכשיטיהם, טבעותיהם, ומי יודע? אולי גם שיני זהב. אני מניח שהוא כבר מכר או נפטר מכל אלה. אבל אולי נמצא רמז כלשהו," אמר מרטין.
    "ומה היו מעשיו בפריס?" שאלה אן, והוסיפה: "לפי הסיפור של לוסיין נראה שהוא ביקר הרבה בפריס. ואיך הוא הכיר את טניה?"
     "לפני שיסדנו את מכון הכושר והמטווח, כל אחד מאתנו חיפש את מזלו בחיים וברנרד התגורר זמן מה בפריס. הוא ניסה את כוחו בעסקים ולא הצליח. אבל הוא דיבר צרפתית שוטפת, כמעט ללא מבטא זר."
     "אבל זה היה לפני שנים. מתאוריו של לוסיין יוצא שהוא נהג לבקר בפריס בחודשים האחרונים," תמהה אן.
     "את צודקת. טוב, כל אחד מאתנו היה לוקח לעצמו כמה ימי חופשה מדי פעם. לא שאלנו מה כל אחד עושה בזמנו החופשי. אבל כעת, כשאת מפנה את תשומת לבי, אני חושב שהוא ניצל את הפריבילגיה הזאת יותר מהאחרים," השיב מרטין.   
 
     בבוקר יום הע` שטה היאכטה `מימוזה` מצפון דרומה, מול חופיה המערביים של צפון קןריאה, אך הרבה מחוץ למים הטריטוריאליים. כל חברי הצוות היו במצב רוח מרומם. שעת הש` הלכה וקרבה. האדמירל הורה להוציא ולהרכיב את המל"ט.
     מיד ניגשו ג`ורג`, פיליפ וברנרד, הוציאו את שתי הכנפיים ממחבואן והניחו אותן משני צידי הסיפון. אחר כך הפעיל ספנסר את המנוף ושלף החוצה בעדינות רבה את גוף המל"ט. מיד החלו בהרכבת הכנפיים וג`ורג` ניגש ובדק את כל המרכיבים ואת החיבורים החשמליים.
כעת המנוף הרים את עמדת הפיקוד והעמיד אותה על הסיפון. לאחר פעולה זו, `רתמו` את המל"ט למנוף לקראת הורדתו למים. כמו פסנתרן שמתיישב לפני כלי הנגינה שלו, נעמד ג`ורג` לפני עמדת ההפעלה, מוכן לפעולה.
     האדמירל פקד:
     "להוריד את המטוס למים."
    ספנסר תימרן את המנוף, הרים את המטוס ממקומו, הסיט אותו ימינה אל מחוץ ליאכטה, והוריד אותו לאט לאט אל פני המים. הכלי התנועע לו, מתרומם ויורד לפי קצב הגלים, אך עדיין קשור אל המנוף. האדמירל הורה:
     "לשחרר את המטוס מהמנוף! להתניע! להשיט את המטוס בקרבת הספינה."
     הוראותיו בוצע מיד בזו אחר זו, ועתה המטוס הקטן, בחנחייתו של ג`ורג`, שט כמו ספינה עצמאית קטנה, מתרחק, סובב ושב ומתקרב אל היאכטה. כולם עמדו על הסיפון והתבוננו במחזה הזה, שעבורו עשו דרך של חודש ימים בים. עוד מעט תינתן הפקודה והמטוס ימריא ויטוס אל משימתו: להקרין מעל למחנות הצבא של קוריאה הצפונית.
     האדמירל חישב את הזמנים בדייקנות צבאית: הזמן הדרוש למטוס כדי להגיע עד מעל למחנה הראשון, לאחר שיחוג במעגל גדול, הרחק מעיר הבירה, ויחזור דרומה, חייב להקביל לזמן בו אמור להתחיל הטקס הממלכתי – פלוס חמש דקות, וזאת כדי שההתפוצצויות במחנות הצבא לא תישמענה לפני התחלת ההמולה בכיכר המפגנים. אם יאחר בדקות אחדות, לא נורא. להקדים אסור לו!
     ממרחק כזה אי אפשר יהיה לשמוע את ההתפוצצויות, בתקווה שאכן תהיינה. אבל המצלמה של המל"ט תצלם והתמונות ייראו על הצג של עמדת ההפעלה.
     "וכעת, החזיקו אצבעות, רבותי!|" אמר האדמירל בהביטו על שעון הכרונומטר שלו, ופקד:
     "המטוס ממריא!"
    המל"ט החל לרוץ על המים יותר ויותר מהר, מתיז שני סילוני מים דקים לצדדים, ולפתע התנתק מהמים וזינק לאוויר.
    
                                                69
     יום האירועים החגיגיים בפיונגיאנג דווח בכל כלי התקשורת בעולם. בהיסטוריה האנושית לא קרתה חרפה כזאת בשום מדינה. בעמוד הראשון של כל העיתונים, באותיות ענקיות ובלוויית תמונות, תואר הביזיון. מיליארדי אנשים בעולם צפו בטלוויזיה שהצליחה לשדר רק תמונות מהמאורע, כי במשך זמן מסוים הייתה כל יתר התקשורת באזור האירועים משותקת באופן מוחלט.
     מה שקרה, בראשי פרקים, הוא שכאשר המנהיג הופיע ועלה על במת הכבוד, כשחצי מיליון אנשים צופים בו מהכיכר ומהרחובות הסובבים אותה, וכאשר ריבועים ענקיים של חיילים צועדים בסדר מופתי, ומאחוריהם מתקדם טור של משאיות ענקיות הנושאות טילים בֵּין-יבשתיים מרשימים, והמנהיג הרים את ידו והעם המריע השתתק, והוא החל לדבר, אז מתוך מאות הרמקולים הפזורים בשטח, נשמע רעש מחריש אוזניים.
     האנשים סתמו את אוזניהם. ולפתע ריבועי החיילים הצועדים התעקמו, התפזרו, חיילים יצאו משורתם והתיישבו בצד, וטור כלי הרכב שהחל להופיע מאחוריהם עמד מנסוע.   
     המנהיג הביט סביבו ונראה צועק ומנפנף בידיו כמטורף, אך איש לא שמע אותו. אולי קיווה שעוד מעט יסתדרו העניינים, אך לבסוף נאלץ לעזוב את הבמה, כשכמה אנשי ביטחון סובבים אותו מכל הצדדים.  
     לפתע נשמעו התפוצצויות מרחוק. בקהל החלה פניקה ובריחה המונית. אלפים נדרסו תחת רגליהם של הנמלטים. עשרות מהם למוות. חיילים ירו באוויר. הבהלה וההיסטריה השתלטו על פיונגיאנג.
     למחרת המשיכה התקשורת בדיווחים, וכעת ידעה גם לספר שבמחנות צבא רבים ובמחסני תחמושת וחומרי נפץ, אירעו התפוצצויות מסתוריות. השלטונות ניסו להכחיש ולאסור את הפרסומים, אך לשווא. יד נעלמה פגעה קשות בחוסן המשטר. לא ברור אם השליט יתפטר, או שיחליף את מרבית צמרת השלטון. צופים הוצאות להורג המוניות.
     כעבור שבוע כבר נפוצה שמועה שבמיתקן גרעיני מסוים התגלתה תקלה שאין יודעים את טיבה: אלמנטים מסוימים נמסו מסיבה לא מובנת, ויהיה הכרח להחליף את כל הציוד. כתבים במערב עוררו את השאלה: מי יספק להם ציוד חדש? לידיעה זו לא היה אישור מכל מקור רשמי.
     בשבועות הקרובים היה זה הנושא שהעסיק את התקשורת העולמית, עם גילויים חדשים לבקרים. כל הפובליציסטים ניתחו את האירועים והעלו את השאלה: האם זו ראשיתה של מהפכה? האם בצפון קוריאה פועלת מחתרת גדולה וחזקה? האם זו התערבות של אחת המעצמות המערביות, או אולי יפן?
     שלטונות צפון קוריאה לא יצאו בשום הודעה רשמית. הם רק דאגו להרגיע את הציבור על ידי הכוונת התקשורת המקומית שהמעיטה בחשיבות האירועים, האשימה את האויבים הקפיטליסטים והבטיחה שבקרוב תורגש רווחה לעם. את המנהיג לא ראו ולא שמעו. היו אפילושמועות שהתאבד.
 
                                               
70
 
     מאוחר בערב אן ומרטין ייצאו ביחד לביקור חשאי בדירתו של ברנרד ווב. מרטין הצטייד בצרור מפתחות, במברג ובפנס כיס. הם לקחו עמם גם כפפות גומי, כדי לא להשאיר טביעות אצבעות, כי אין לדעת איך הפרשה תתפתח בעתיד, ומוטב להיות זהיר כבר מרגע זה.
     דירתו של ברנרד הייתה בקומת הקרקע. לא היו דירות נוספות בקרבתה, כך שלא היה חשש ששכן עלול לראות או לשמוע אותם. היה עליהם להיזהר רק מדלת הכניסה לבניין. מרטין ניסה מפתח אחר מפתח, עד שהצליח לפתוח את הדלת והם נכנסו. זו הייתה דירת שני חדרים והול כניסה קטן. החדר הראשון היה חדר מגורים די גדול, והשני חדר שינה. בשניהם שרר סדר.
     "ממה מתחילים?" שאלה אן.
     "נתחיל מחדר השינה," ענה ופנה לשם.
     הם לבשו את כפפות הגומי. מרטין פתח את מגירות שלחן הלילה, אבל לא ראה בהן דבר מעניין והצטרף אל אן, שניגשה למכתבה הצמודה לקיר ובה שתי מגירות. במגירה הראשונה הייתה קופסת עץ שטוחה ושתי שקיות פלסטיק. היא פתחה את הקופסה והם עמדו נדהמים: הטליון של טניה, שרשת זהב עם כף יד מזרחית, היה מונח בה. לידו היו כמה מטבעות זהב. מרטין הרים את הטליון בזהירות ומיד ראה שיש עליו כתמי דם מיובשים.
     "סיפורו של לוסיין נכון. המנוול רצח אותה! אין ספק שבדיקת מעבדה תוכיח שזהו דמה של טניה. הוא אפילו לא טרח לנקות את זה, הבהמה," לחש מרטין.
     אן התנודדה, ומרטין תמך בה שלא תיפול. אחר כך הושיב אותה על הכיסא והלך להביא לה כוס מים מהמטבח.
     "זה כבר בסדר," אמרה. "בוא נראה מה יש למנוול במגירה השנייה."
     במגרה השנייה הייתה מעטפה חומה עבה סגורה בגומייה. מרטין הסיר את הגומייה: המעטפה הכילה כמה מאות לירות שטרלינג.
     אן פתחה את ארון הבגדים. על ריצפתו, מתחת לבגדים התלויים, עמד תיק בצבע תכלת, עם ידיות אדומות. צעקה נפלטה מפיה:
     "זהו התיק שלי! בו הבאתי את הכסף לסחטן!" היא עמדה בפה פעור.
     "אם כך הוא לא רק רוצחה של טניה! זהו הסחטן שהוציא מהעמותה חצי מיליון אירו," אמר מרטין בהתרגשות רבה. "לפי חוקי המדינה דינו מאסר עולם; לפי דיני העמותה – דינו מוות."
     אן אף פעם לא ראתה את מרטין כה אחוז זעם. שיניו חרקו ואגרופיו נקמצו.
     ליד התיק עמד זוג נעלי עור של גבר. מרטין הרים אותן והסתכל על הסוליות. גם עליהן היו כתמי דם מיובשים. הוא אמר:
    "לסקוטלנד יארד לא יהיה קשה להגיע למסקנה שכאן גר רוצח. מנוול עז מצח! אופייני שהוא אפילו לא ניסה לנקות את הסימנים המפלילים. לא מהטליון ולא מהנעליים. עד כדי כך היה ציני וחסר דאגה? פושע בעל ביטחון עצמי מופרז."
"מה עושים?" שאלה אן בעיניים עצומות.
     "הולכים ישר אל סר סדריק. נתייעץ."
     "אתה לא חושב שכדאי להמתין לשובו של האדמירל ולהתייעץ כולנו יחד?"
     "לא. זה עלול להיות מאוחר מדי. נצטרך להתארגן כך, שמהרגע שהם יגיעו, השרץ הזה יהיה בהישג ידינו, ולא יוכל להתחמק ולהיעלם מכל סיבה שהיא.  
 
     בישיבת המטה המאולתרת והדחופה הזאת, בה נכחו רק אן, סר סדריק ומרטין, במקום לחגוג את ההצלחה הגדולה הראשונה של העמותה, הם דנו בכובד ראש בצעדים שעליהם לנקוט כלפי הבוגד, הסחטן, הרוצח.
        "יש לנו עסק עם נבל חסר מצפון ומעצורים. אם הוא יחוש בחשד הקל ביותר מצדנו, הוא מסוגל לגלות את סוד העמותה. הוא מכיר את כולנו, והיום, אחרי מבצע פיונגיאנג, אנחנו כבר לא סתם קבוצת אינטלקטואלים שלווים ובלתי מזיקים. כולנו הולכים לבית הסוהר, ושליט צפון קוריאה יוכל לחגוג!" אמר סר סדריק בסבר חמור.
     "המסקנה המתבקשת היא שחייבים לחסל אותו ללא כל שהיות," אמר מרטין.
     "אני מסכימה אתך," אמרה אן. "אבל אם מחסלים אותו, הבחור המסכן הזה, לוסיין, הופך, באופן אוטומאטי, להיות הרוצח של טניה. מוקדם או מאוחר יגיעו אליו. אף אחד לא יאמין לסיפורים שלו על איזה אנגלי מנוול."
     "הצרה היא שאנחנו לא יכולים להעיד לטובתו של הסטודנט, בשום מקרה," אמר סר סדריק. "רק הנבל עצמו יכול! וברור שהוא לא יעשה את זה. כן, כן, הבעיה יותר סבוכה משאפשר לשער."
     מרטין נראה המום, כאילו מעמסה אדירה רובצת על כתפיו. הוא אמר בראש מושפל:
     "ולומר שאני מכיר אותו עשרים שנה. חיינו יחד. לחמנו יחד. אנחנו עובדים יחד. ואף פעם לא העליתי על דעתי שאני חי עם מפלצת כזאת. לא אני ואף אחד מהחברים. אמנם פעם אחת, בעיראק, הוא מעד וניסה לקחת כסף של הרוגים ואני מנעתי את זה ממנו. אבל אחר כך הוא הציל אותי, כשחיסל עיראקי שעמד לתקוע בי סכין, וסלחתי לו. אני גם גייסתי אותו לעמותה."
     "אני חוששת שנצטרך להגיע איתו ל`עיסקה`," אמרה אן. הם הביטו בה בתמהון:
     "איזו עיסקה?" שאל מרטין.
     "אינני יודעת. נחשוב!" ואחרי רגע הוסיפה: "כלומר, אני מתכוונת... להציע לו משהו...למשל, הייתי אומרת לו: `אתה כזה וכזה. תפסנו אותך. דינך מוות. אנחנו עומדים להוציא אותך להורג. אבל אנחנו מוכנים לתת לך צ`אנס אחד להישאר בחיים, והוא: להציל את לוסיין... אמנם תשב בבית הסוהר, אבל חי`. זאת אפשרות, הלא כן?"
     "אם את מתכוונת שהוא יסגיר את עצמו ויודה ברצח, זה אמנם יציל את לוסיין, אבל אז הוא יהיה חופשי לספר כל מה שירצה על העמותה," אמר סר סדריק. היא הודתה:
     "זה נכון. אז מה עושים?"
     "אני הולך להציע משהו שאולי לא תאהבו. אבל ייתכן שזו האפשרות היחידה," אמר מרטין.
אן וסר סדריק ישבו מתוחים וקשובים. מרטין אמר:
     "כלפי מנוול כזה, אי אפשר להיות הגונים. הוא בן מוות ועלינו להרוג אותו. בדירתו יש כל ההוכחות שהוא רצח את טניה. הבעיה היא שסקוטלנד יארד אינו אמור לקשר את הממצאים שבדירתו, לרצח שקרה בארץ אחרת." הוא השתתק לרגע.
     "כולי אוזן!" אמרה אן. סר סדריק הביט במרטין במתח וציפייה. מרטין המשיך:
      "אני מתכוון למכתב אנונימי לסקוטלנד יארד, בו ייאמר שהאיש המת...או... נאמר...הגופה שנמצאה...היא גופתו של רוצח...וכאן להפנות את הסקוטלנד יארד לתיק טניה ז`רר בפריס. הם יעשו חיפוש בדירתו, יגלו את סימני הדם על הטליון ובסוליות הנעליים, יושוו טביעות אצבעותיו עם אלה שעל התער, וזו תהיה ההוכחה שזהו הרוצח. ואז לוסיין יהיה זכאי ללא כל התערבות מצידנו."
     "ברור לך שהחוקרים שלנו יגיעו גם למקום עבודתו של הרוצח," אמר סר סדריק.
     "נכון מאוד. אתה צודק בהחלט," השיב מרטין. "עלינו לתדרך את הבחורים שלנו שתשובותיהם תהיינה פחות או יותר תואמות. למשל: שברנרד ווב אכן שירת עמם בצבא וכל זה, ושהיה מדריך במכון הכושר. ונכון שהוא נהג להיעדר יותר מאחרים. חוץ מזה לא היה בו שום דבר יוצא דופן, או חריג. החברים לא אמורים לדעת עליו הרבה יותר מזה. מחוץ לעבודת המכון לכל אחד יש החיים הפרטיים שלו."
     "ואחרי זה אתה מתכוון להודיע ללוסיין..." ניסתה אן, אך מרטין קטע אותה:
     "סליחה! שום לוסיין! אחרי שתימצא גופתו של ברנרד ווב, התקשורת כבר תדאג ליידע את לוסיין. אם הוא לא אידיוט, הוא יבין, ואנחנו מילאנו את הבטחתנו כלפיו."
     אן הנידה בראשה.
     "איך מוציאים אותו להורג? והיכן המשטרה אמורה למצוא את גופתו?" הקשה סר סדריק.
     "אין לי תשובה לשאלה זו. בואו ונחפש יחד," הציע מרטין, "השאלה היא איך רצוי שהמוות ייראה: כתאונה, כהתאבדות, כרצח?"
     "לדעתי, הטוב ביותר הוא תאונה," אמר סר סדריק. "למשל טביעה בנהר, או נפילה ממקום גבוה, כגון בניין."
     "אני מציעה להשקות אותו עד אבדן חושים, או לתת לו סם שינה ואז להשליך אותו למים שיטבע. מה שמדאיג אותי, זה איך לוודא שגופתו תימצא. כבר היו מקרים שגופה התגלתה כעבור זמן רב, או שלא התגלתה בכלל. ואנחנו הרי מעוניינים שהיא תתגלה מיד ושיהיה מכתב אנונימי." אמרה אן.
    "אפשר לפתור את זה בצורה די פשוטה," הציע מרטין. "משליכים אותו למים במקום שיש בו סבירות לפעילות מסחרית, או של נופשים, ומיד אחר כך, מטלפנים ומודיעים שזה עתה מישהו טבע במקום פלוני. ממתינים לראות מה קורה, וברגע שהגופה נמשית מן המים, שולחים את המכתב האנונימי."
     אן נראתה שבעת רצון.
     סר סדריק קם, הביא בקבוק וכוסיות ומזג להם וויסקי. הם היו זקוקים לזה. עם כוס משקה ביד, הם שקעו בהרהורים. ההחלטה הייתה קשה. הצעה יותר טובה לא הייתה להם.
סר סדריק מילא את הכוסיות בשנית. אחרי מספר רגעים הוא דיבר:
     "עשינו מבצע בינלאומי גדול ממדים. למרבה הצער היו גם קורבנות אדם. גם בכיכר, גם במחנות הצבא. בפנינו עוד מבצעים רבים. אסור לנו להיות חלשים, רחמנים, טובי לב. כבר אמרנו שאלה הן תכונותיהם של מנהיגי הארצות הדמוקראטיות. מרטין, אנו נפעל לפי הצעתך. כשהיאכטה תחזור, תצטרך לקבל את פניה בניס, ומיד ליידע את האדמירל בכל הפרשה ובהחלטתנו. חשוב לשמוע גם את דעתו. אם הוא מצטרף לתכניתנו, עליך לתדרך את אנשיך עוד בטרם יעזבו את ניס ולתכנן את הביצוע. מרטין, אני מעדיף שאת המכונאי ואת פטריציה נשאיר מחוץ לכל זה."  
     כשנושא הרוצח הסחטן סוכם, אן רצתה לומר כמה מילים על הצלחת המבצע הימי:
     "ראשית אני שולחת מכאן ברכות לחברינו הנמצאים בלב ים, בדרכם הביתה, ומאחלת להם המשך הפלגה נעימה. אני מקווה שהם יהיו אתנו בעוד כשלושה שבועות ואז נשמע דיווח ונעשה סיכום. כבר בשעה זו אפשר לומר שעמלנו לא היה לשווא. אני מניחה שרבים מאוד בעולם שואלים את עצמם מי עולל לצפון קוריאנים את הביזיון הזה? פרוש הדבר שיש בידינו כוח נסתר שמסוגל לחולל גדולות. ואני חייבת להודות שזה מעבר למה שדמיינתי לעצמי בראשית דרכנו. אני מציעה שנדון בכובד ראש בעתידנו, כשחברנו האדמירל יהיה אתנו. אין ספק שגם התורמים שלנו שומעים חדשות. אני אדאג מיד לשוחח עם אנדריו דודסון, כדי שיידע שהכסף שלו לא ירד לטמיון, וכשהאדמירל יחזור, יתקשר אל ג`ון לסטר. כך נעשה עם יתר העמיתים: אלה שהודות להמצאותיהם הושגו ההישגים," ובחיוך הוסיפה: "וכמובן כולל המצאתך סדריק." 
     "ומה שמחכה לאיראן," אמר סר סדריק "לא תהייה חזרה בנאלית על מה שקרה בפיונג יאנג. הם יחטפו מכה הרבה יותר חזקה. עם החיידקים זוללי המתכת הם לא יבינו מה קורה להם, גם אם התוצאות תופענה בהשהייה."
    
   נשיא   איראן אחמדינג`אד הכריז היום שברגע זה פועלות באיראן שלושת אלפים סרכזות וכי בקרוב תצורפנה עוד שלושת אלפים. הוא הוסיף שהמטרה היא להגיע לחמישים וחמשה אלף סרקזות. הוא אמר שאיראן שיפרה מאוד את הנחיית הטיל לטווח ארוך, והזהיר שאם ארה"ב או ישראל יתקפו אותה, היא תוכל לפגוע בישראל   
 
                                               
 
 
71
     אחרי היעדרות של תשעה שבועות, היאכטה  `מימוזה` ונוסעיה חזרו בשלום לנמל היאכטות של ניס. כולם היו שזופים מהשמש ומרוחות הים ובמצב רוח מרומם. משימתם עלתה יפה והיה להם במה להתגאות, רק לא היה בפני מי. היאכטה נשארה בניס. 
    על רציף המרינה המתין להם מרטין. הוא ברך אותם על הצלחתם ועל שובם בשלום, ובשעה שכולם עסקו בסידורים האחרונים, הוא הסתודד עם האדמירל ועידכן אותו בכל פרשת ברנרד ווב ובפתרון המוצע. בלי היסוס האדמירל הצטרף לתוכניתם. הוחלט שכולם יחזרו ללונדון לישיבת סיכום שתיערך בבית המלאכה `הרפת`, כולל כיבוד והרמת כוסית להצלחת המבצע. רק המכונאי, אולף גונרסון יושאר בניס, כדי לפקח על עבודות התחזוקה שיש לבצע ביאכט אחרי שובה מהפלגה ארוכה. ג`ורג` יתעכב עוד יום כדי לפרק את מכשיר ההקרנה ולהחזיר אותו למטוס הסילון, לקראת המשימה הבאה.  
     לאחר שסיכם עם האדמירל, התייחד מרטין עם ג`ורג`, עם ג`והן, עם פיליפ ועם ספנסר, כל אחד לחוד, והכניס אותם לתמונת העומד להתרחש בעניינו של ברנרד. הם היו המומים. אף אחד מהם לא יכול היה להעלות על דעתו שמקרבם ייצא רוצח ובוגד. מרטין התייחד, כמובן גם עם ברנרד, וערך לו תיחקור שיגרתי על ההפלגה, כמקובל.
     לפני צאתם מניס ללונדון, הודיע מרטין לכל אנשי הצוות, בצורה הרשמית ביותר, שלמחרת בבוקר, בשעה עשר, ייערך תחקור וסיכום המבצע ב`רפת`. כולם חייבים להשתתף. פטריציה ביקשה לשחרר אותה, כי התקשרה הביתה ונודע לה שאימה אושפזה, ולאחר היעדרות כל כך ארוכה היא חייבת לנסוע אליה. מרטין שיחרר אותה ברצון. זה חסך לו להמציא תרוץ כדי למנוע ממנה נוכחות בפגישה.  
 
     שלושה ימים אחרי שובם מניס, העיתונות דיווחה על גופת גבר בגיל הארבעים שנמשתה מנהר התיימזה. חקירת המשטרה העלתה ששם האיש הוא ברנרד ווב, כבן ארבעים, רווק, תושב לונדון, העובד במכון כושר מקומי. משערים שהאיש היה שיכור ונפל למים. בהמשך החקירה הסתבר שהאיש מבוקש על ידי משטרת צרפת בעוון רצח שביצע על אדמתה. החקירה נמשכת בתאום עם משטרת צרפת.
     מיד לאחר הפרסום הופיעו החוקרים במכון הכושר. הם הסתפקו בחקירתו של מנהל המכון, מרטין קופר, שמסר להם את כל הידוע לו על עברו הצבאי של ההרוג וכן על עבודתו במכון. הוא הדגיש שהאיש התנהג יפה ולא היו להם כלפיו כל טענות. באשר לחייו הפרטיים, לא היה להם כל מושג, כי אחרי שעות העבודה כל אחד מהם הולך לענייניו. בהתאם לתנאי התעסוקה, לכל עובד מגיעים כמה ימי חופשה בכל חודש, והם מנצלים אותם כרצונם. החוקרים הסתפקו בדבריו אלה, מה גם שעיקר החקירה, שהתנהלה בפריס, כבר לא נגעה להם במישרין.
     
     ישיבת המטה, שנערכה חמישה ימים אחרי שובם, נפתחה בהודעתו הלקונית של מרטין, שכפי שהם כבר יודעים מהעיתונות, ההחלטה בוצעה כמתוכנן. מרטין רק הוסיף וסיפר על ביקור החוקרים במכון הכושר ועל מה שאמר להם.
     לאחר זאת האדמירל דיווח על ההפלגה ועל ביצועי המל"ט. הוא שיבח את כל חברי הצוות ובמיוחד את ג`ורג` גראהם, ששלט במל"ט כאילו כל חייו הטיס מטוסים בלתי מאוישים. חשוב לציין שלא נודע על ניסיון ליירט את המל"ט. כנראה שהמהומה הייתה כל כך גדולה, ואמצעי התקשורת משותקים, ששום פקודה לא יצאה אל וממפקדת חיל האוויר.
 כמובן שלא נערך כל מטס חגיגי, או אחר, בשמי פיונגיאנג באותו יום.
     "המטה חייב לדעת," הוסיף מרטין, "מה אומרים אנשי הצוות בשטח על האדמירל. הם כינו אותו, ואני מצטט: `הוירטואוז המחזיק בידיו סטרדיווריוס`." האדמירל הצטנע ואמר:
     "הכל הודות לתכנון הטוב." סר סדריק העיר:
     "לא די בתכנון, צריך גם לדעת להוציא תוכניות לפועל, כולל דברים שלא ניצפו מראש, וכי באופן ווירטואלי מגיע לאדמירל אות הצטיינות."
     "אל תעשו מזה עניין. זה המינימום הנדרש מאדמירל בצי הבריטי, גם אם הוא בדימוס." הגיב האדמירל בחיוך מרוצה.
     לאחר הדיווחים והברכות האלה, הועלו כל הציטוטים הרלוונטיים מהתקשורת העולמית. לגבי מה שקורה כרגעבצפון קוריאה, אין לדעת, כי הוטל שם איפול על כל פירסום. כנראה שהמכה הייתה קשה ביותר. ברחבי העולם מתרבים הניחושים, מה בעצם קרה שם? האם היה זה ניסיון הפיכה שנכשל? או פעולותיה של מחתרת רצינית ובעלת אמצעים. פה ושם כבר הוזכר ה C.I.A..
     "חשוב היה לנו לדעת מה השלטונות גילו, האם מצאו את המכשירים לשיבוש התקשורת וממצאים אחרים," אמרה אן, "והאם הם ידווחו עליהם למדינות ידידותיות?"
האדמירל אמר:    
     "חשוב יהיה גם לשמוע מפי צ`רלי וסינג האם משתפי הפעולה שלנו יצאו בשלום וכן גם מידע נוסף על זה שהתפרסם בתקשורת. אני סבור שבקרוב מרטין ייאלץ לקפוץ לשם שוב.
     סר סדריק קרא קטע מתוך עיתון שהביא עמו:   
     "מפי כתבים בוושינגטון ובלונדון, ארה"ב ויתרה על הדרישה לפיה לא יתקיים כל משא ומתן עם איראן כל עוד היא ממשיכה בתכנית הגרעין שלה. לאחר שנים רבות של עמדה עיקשת שעל איראן להפסיק את העשרת האורניום כתנאי מוקדם לכל משא ומתן אפשרי עמה, הנה עתה, ללא הסבר הגיוני כלשהו, החליטה ארה"ב להיכנס למו"מ עם איראן, ואפילו לפתוח בטהראן נציגות דיפלומאטית בדרג נמוך, וזאת מתוך הנחה שדווקא גישה חדשה זו תגרום לאיראן להסכים לפיקוח על תכנית הגרעין שלה..."
     הוא קיפל את העיתון והישיר את מבטו אל עמיתיו.
אן התפרצה, כמעט בצעקה:
     "זהו ההמשך הישיר ל`מצעד האיוולת`! הם פשוט אינם מסוגלים ללמוד!" ואחרי דקה של שתיקה, הוסיפה: "ועד כמה זה מאשר את נכונות דרכנו."
     סר סדריק הוסיף:
     "ועד כמה זה מצדיק את פעולתנו הקרובה באיראן. נצטרך לחפש דרכים להיוודע
 האם האיראנים ינקטו בצעדים כלשהם כדי למנוע תקרית דומה אצלם, כתוצאה מהעברה אפשרית שלמידע מצפון קוריאה אליהם. מרטין שאל:
     "רבותי, ומה אחרי איראן? אין לנו ברגע זה כל יעד נוסף לפעולה. האם תהיה הצדקה שנמשיך לקיים את העמותה?" אן השיבה לו ללא כל היסוס:
     "עדיין לא גמרנו עם שני אלה. עלינו להמתין ולראות איך זה מסתיים עם צפון קוריאה. כרגע עוד לא נראה שיחול שם שינוי במשטר.אולי השלטון הנוכחי אפילו יכביד עוד יותר את עולו על עמו. אני חוששת שייתכן מאוד שנצטרך לפעול שם שוב. על כך נוכל להחליט אחרי שובו של מרטין משם והידיעות שיביא מפגישתו עם ידידיו. נשמע מה הם יודעים. אחר כך נראה מה יקרה באיראן. על פי ההיגיון אנו צריכים להמשיך ולגייס מדענים נוספים, בתחומים שונים, עם רעיונות חדשים, ולהמשיך לפעול בשיטות חדשניות, אוריגינאליות. אני סבורה שהאמצעים שיש לנו היום, הם אמנם טובים, אבל עלינו לשאוף ליותר מזה. אני מקווה שמה שקרה בפיונגיאנג ייחקר ויילמד על ידי כל שירותי המודיעין והביטחון במדינות העולם, ואולי הם יתחילו להסיק מסקנות ולעשות משהו. אולי המבצע שלנו ישמש שיעור טוב ומקום למחשבה."
     "אני מסכים עם כל מילה שאמרת, אן, ואני סבור שההצלחה הזאת גם תסייע לנו מאוד בגיוס חברים איכותיים לעמותה." אמר האדמירל.
    
                                                            72
פריס – שבוע אחרי מציאת הגופה
    לוסיין לבל בלע כל מילה שהופיעה בעיתונות. נינט, שישבה לצידו אמרה:
     "אתה רואה, אמרתי לך להיות סבלני. האנשים האלה נראו לי אמינים. הם פשוט הטביעו את המנוול בנהר של לונדון וכנראה דאגו שהמשטרה תדע מי הוא. כעת לך למשטרה וספר להם כל מה שאתה יודע."
     "יצאת מדעתך? הם קודם כל יאסרו אותי. אחר כך ירצו לדעת איפה הסתתרתי כל הזמן ואז יאסרו גם אותך." נינט חייכה חיוך מאולץ:
     "אפילו אם אתה צודק, זה מה שאתה חייב לעשות! לא אכפת לי שיאסרו אותי. הם לא יוכלו להאשים אותי במתן חסות לרוצח, כי כבר הוכח שאתה לא הרוצח! אז כעבור 24 שעות הם ישחררו אותי. ואתה, אחרי שישמעו את הסיפור המלא שלך, הם עוד יבקשו ממך סליחה על שעצרו אותך לחקירה."
     לוסיין ישב שפוף ולא ידע מה להחליט. ושוב נינט דיברה:
     "אתה יודע מה? אני אקנה לך כמה בגדים, כדי שתצא מפה מבלי שהבנות יזהו אותך, ואתה תיגש לטלפון ציבורי ותטלפן אל הקומיסר הזה, דיובל, שכותבים עליו בעיתון."
     "ומה אני אומר לו?"
     "תאמר לו שאתה הסטודנט שהם חיפשו כל הזמן כחשוד ברצח הגב` ג`ראר, ושבעצם אתה עד ראייה ואתה מוכן לתת עדות מלאה על כל מה שהתרחש בזירת הרצח. ואז תשמע מה הוא יגיד לך ולפי זה תחליט אם להתייצב אצלו, או להמשיך להסתתר כל חייך."
     לבסוף לוסיין השתכנע, צילצל אל דיובל והזדהה.
     "ומדוע לא התייצבת אצלנו כעד?" שאל הקומיסר, "הרי יכולת לסייע לנו לפתור את התעלומה!"
     "אדוני הקומיסר, האיש הזה היה רוצח מטורף. הוא ידע מי אני וראה אותי במקום. הוא איים שירצח אותי אם אגלה מיהו. ואחרי שראיתי איך שיסף את גרונה של טניה, הבנתי שהוא יוציא לפועל את איומו. כעת, שהוא כבר לא יכול לפגוע בי, אני מוכן לספר לכם הכל. אני רק מבקש שלא תאשימו אותי בהסתרת עדות כי בסך הכל התחבאתי מפני רוצח."  
     הקומיסר ביקש אותו בטון מרוכך שלא יפחד ויבוא אליו אישית להעיד.
 
     בחקירתו בפרפקטורה לוסיין סיפר לקומיסר דיובל את כל מה שכבר סיפר בשעתו למרטין ולאן, מבלי להזכיר את ביקורם אצלו, כמובן, כולל על חדרון ההלבשה בו הסתתר. אבל דיובל לא הסתפק בזה ושאל שאלות נוספות.
     "על מה הם דיברו לפני שהוא הרג אותה?" שאל.
     "על המון דברים. הוא דרש לדעת אם יש לה עוד מאהבים. היא ענתה לו בטון מתגרה: `אתה חושב שאני יושבת ומחכה לך שבועיים שלושה עד שתועיל להופיע? אני אישה חופשייה. אני מבלה עם מי שמתחשק לי ומתי שמתחשק לי`. כפי שכבר אמרתי, באותו ערב הוא היה שתוי, והוא התחיל לקלל ולאיים. עוד בפגישות קודמות הוא סיפר לה שהיה במלחמה, שהרג אנשים,  ושתיזהר מפניו. כשהיא הרגישה שהוא מתחיל להיות מסוכן, היא אמרה שיש לה ידידים ומעריצים מחוגי החברה הגבוהה, כמו למשל ידיד טוב שלה, פרופסור אלייה מאוניברסיטת פריס, שלו היא סיפרה עליו הכל. והזהירה אותו שאם יעז לנגוע בה לרעה, יש מי שיודע עליו. באותה שנייה הפך האיש לחית פרא. עיניו בלטו והתמלאו בדם, שיניו חרקו, אגרופיו נקמצו הוא קם והביט סביבו כמי שמחפש איזה שהוא חפץ כדי להכות בה. ואז הוא ראה את התער שלי על שולחן הלילה, תפש אותו ושיסף את גרונה. כל זה קרה במהירות הבזק. לא האמנתי למה שאני רואה. ראשי הסתחרר ונפלתי מהכיסא. ואת ההמשך כבר סיפרתי קודם." 
     בסוף דבריו של לוסיין, מחשבותיו של הקומיסר דיובל כבר היו הרחק משם. המוח האנליטי שלו כבר חיבר שניים ועוד שניים: `לוסיין זה, היושב מולו, פתר לי את תעלומת רצח פרופסור אלייה: `ברנרד ווב רצח את אלייה המסכן, כדי שלא יוכל לספר עליו למשטרה בעניין רצח טניה ג`ראר.`  כעת הוא יוכל סוף סוף לסגור את התיק הזה עם הכתובת: "רצח פתור".`
יחסו אל הבחור הצעיר המסכן היושב מולו הפך לאבהי. הוא הודה לו על עדותו, ביקש שיחזור לחתום על העדות, הבטיח לו שהוא לא יואשם בשום דבר, מפני שעזר למשטרה לסגור את תיק רצח הגב` ג`ראר, ויעץ לו לשוב מיד ללימודיו.
   
     הקומיסר דיובל שאל את עצמו שתי שאלות: מדוע אלייה לא התייצב וסיפר את הידוע לו, אם אכן ידע משהו? וכן, מדוע לקח לברנרד ווב כל כך הרבה זמן לרצוח את אלייה? אבל, כבעל ניסיון עצום בעניינים כאלה, מצא מיד את שתי התשובות: `אלייה, שבלי כל ספק קרא ושמע על רצח טניה, הסתיר כמובן את קשריו עמה מאשתו, ולבטח לא רצה להופיע בפני המשטרה, דבר שעלול היה להכתים את הקריירה המזהירה שלו. ואילו הרוצח, שאינו תושב צרפת ובא לבקר בה רק מדי פעם בפעם, היה זקוק לזמן כדי לאתר את הפרופסור, להתחקות אחריו ולתכנן את רציחתו באופן מתוחכם, בצורה שאפילו הבחור הצעיר, עד הראייה, לא יוכל לקשר בין שני המקרים`.
     אבל גולת הכותרת הייתה כשהקומיסר הורה להשוות את טביעות האצבעות שנמצאו בחלקו הפנימי של המכשיר שחישמל את הפרופסור אלייה, עם טביעותיו של הרוצח ווב.
לצהלת נצחונו של הקומיסר, אחת משתי הטביעות הייתה זהה!
  
                                                אפילוג                                                
      ההכנות לפעולה באיראן היו בעיצומן. הציוד והחומרים הגיעו בשלום לתעודתם ונמסרו לידי הידידים האיראנים. הם היו מוכנים לפעולה בהתראה של עשרים וארבע שעות. יום הע` כבר לא היה רחוק. כולם קיוו שגם הפעם ההצלחה תהיה מלאה.
     אולם חברי העמותה לא שקטו על השמרים והמשיכו לחפש אמצעים נוספים, חדשים. אחד האמצעים האלה, כפי שכב הוזכר, הייתה האבקה הירוקה שסגולתה לפורר מתכת מכל סוג, המצאתו של קונרד הופמן, שעדיין לא נוסתה על ידי חברי העמותה, אך כבר תלו בה תקוות גדולות, כי כל גנן יוכל לפזר אותה בגינות שניטעו מעל למתקנים גרעיניים תת-קרקעיים ברחבי איראן. מוקדם או מאוחר יגיע החומר עד חלקי המתכת ויתחיל לפורר אותם. האיראנים לא יבינו מניין באה להם המכה הזאת. אך, כאמור, קודם כל ייעשו הניסויים. ומכל מקום אפשר יהיה להשתמש בחומר הזה בכל עת, ללא קשר עם אירועים אחרים.
    
     שבוע אחרי ישיבה זו, שני זוגות התחתנו בטקס צנוע באותה כנסיה: אן דיופרה נישאה למרטין קופר ופטריציה וולס נישאה לפיליפ בראון. בטקס השתתפו הוריהם של שני הזוגות, ילדיה של אן, אדמירל סטון וסר סדריק נורטון.
                               
                                            סוף

הזמנה לכניסה לאתר החדש מבית ליטרטורה

המטבח של מיה


בדיקת קשב ואבחון ADHD


מוכנות ילדים לכיתה א'


בדיקת ADHD


הזמנה לחגיגות המוסיקה באבו-גוש
חיפוש מהיר
הנצפים ביותר
  לרשימת הנצפים ביותר לפי נושאים  
קצת מספרים
  נכון ל 25 באפריל 2014
באתר 34227 יצירות של 3180 יוצרים
כרגע גולשים באתר 110 אורחים
ביקרו באתר החדש 15802644 מבקרים
 
נושאים
  כל היצירות
ספרות    
סיפור קצר    
שירה    
מחזאות    
תסריטים    
תרגום    
ילדים ונוער    
עיון    
הגות    
אמנות    
ביקורות    
צילום    
ביוגרפיות    
יד זכרון    
הגיגים    
קריקטורה    
שיפודי לשון    
מכתב    
מסעות    
דרמה    
מקמה    
בישול    
הזמנה    
נוסטלגיה    
אקטואליה    
הבעה    
ראיון    
הספד    
ברכות    
הדרכה    
הומור    
מורשת    
בריאות    
מיסטיקה ואמונה    
זיכרונות    
מדע בדיוני    
הגיגים    
    
    
    
 
הכי חדש
  ילדה קטנה
מאת: מרינה פרידמן
24/04/2014 מתוך: שירה

משפטו השמימי של יג..
מאת: יגאל בור
24/04/2014 מתוך: הגיגים

ברחוב שלא מגיע
מאת: נתן גלפרין
23/04/2014 מתוך: שירה

אני חייב לך תודה
מאת: נתן גלפרין
23/04/2014 מתוך: שירה

פעם בחייך
מאת: נתן גלפרין
23/04/2014 מתוך: שירה

 
התגובות האחרונות
 
ליצירה בלעדיך
 
ליטרטורה ספרים אלקטרוניים - עמוד השער
אודות | יצירת קשר | הוספת יצירה חדשה | תגובות והצעות | דבר העורך | תגובות
אתר eספרים - ספרים אלקטרוניים
כל הזכויות בתכני האתר שמורות ליוצרים © 1998-2009

פריזה מערכות מידע בע''מ