היצירה יוצאת מן המגרה ליטרטורה - היצירה יוצאת מהמגרה
כתבו לנו תגובות זכויות יוצרים הגשת יצירה ספרים אלקטרוניים יוצרים יצירות דבר העורך דף הבית
עין חוסוב
מאת: דויד שומרון
30/07/2010 02:59:00 מתוך: ספרות

 הערבה ו`מבצע ערבה` שימשו כרקע לסיפור זה. כל הדמויות המופיעות בו הנן פרי דמיונו של המחבר ואין כל קשר בינן לבין האנשים שחיו באותה תקופה ועבדו או ביקרו במבצע זה.                                                                                                                                                                                                                 

 
                                                                                    דוד שומרון
 
עֵין חוּסוּבּ
 
 
סדר הפרקים                            1                                 
1. ראשית דבר                                            
2. השיירה                                                  
3. ב דרך לעין חוסוב 
4. המחנה                                                                                      
5. באוהל הנהגים                                       
6. וידויים ליליים                                       
7. ביקור במִשלט                                        
8. התארגנות                                              
9. שרון                                                       
10. נסיעה לאילת                                        
11. זוג היונים                                             
12. הקומזיץ                                                
13. ציגל הוגה רעיונות                                
14. השק"ם בא                                           
15. הצייד
 16. ארוחת לילה במחסן                               
17. שיחות                                                     
18. ביקור הרופא בעין וובה                        
19. ציגל וכהן נוסעים לבאר שבע                                    
20. חופשה בתל אביב                                  
21. ביקורו של סגן אלי                               
22. ביקור בשבט הבדואי                             
23. ההכנות להקמת המחנות                     
24. התאונה                                                
25. הלילה של ציגל                                      
26. שיחת היום                                            
27. הקמת המחנות                                     
28. ציגל זומם                                             
29. ביקור המִשלחת                                     
30. שובו של משה פליישמן                         
31. החופשה השנייה                                   
32. ההתפייסות                                            
33. פקודות מטכ"ל                                    
34. ציגל קולע                                               
35. שרון מקבלת החלטה                            
36. שובו של נדב                                           
37. הביקורת במחסן המוסך                       
38. סיפורו של סגן אלי                                
39. הפגישה בבאר שבע                               
40. סיפורה של שרון                                    
41. התפתחויות                                           
42. כתיירים לערבה                                     
43. אחרית דבר                                            
      באורים                                            
 
 
 


ראשית דבר
     האיש ישב על הספסל, רצוץ ומדוכא. גופו נטה על צִדו, נשען על יד ימינו. ראשו המגולח והמכוסה צלקות טריות, נפול על חזהו. דם שזב מאפו נקרש על שפמו הבלונדיני ועל חולצתו הפרומה. עינו הימנית נפוחה ומוקפת כתם כחול. זה היה בחדר החקירות של ה-סִי.אַי.דִי. , מחלקת החקירות של משטרת המנדט הבריטי בארץ ישראל. זה שלושה ימים שהם חוקרים אותו והוא אינו יודע כמה זמן זה עוד עלול להימשך. מכיוון שאין להם משהו ממשי במה להאשים אותו, חשב, הם עלולים לשלוח אותו למחנה מעצר מינהלי ומי יודע כמה זמן הוא יירקב שם. הוא היה מיואש.
סַרג`ֵנט בֵּיילִי התבונן בו במבט קפוא, פלט קללה, יצא את החדר ונכנס למשרדו של מֵייג`ור וִויליאַמס.
"הוא ממשיך להכחיש הכל, אדוני." דיווח.
"ואיך הוא מסביר את המכות שחטף? מי היכה אותו?"
"הוא נִצמד לאותה גירסה, אדוני: הלך ברחוב ולפתע התנפלו עליו ארבעה או חמישה בריונים והיכו אותו עד שאיבד את הכרתו. הוא חושב שהחליפוהו בטעות במישהו אחר, או שהיה זה סתם תעלול של פרחחים אלימים. עוברים ושבים הביאוהו לתחנת מגן דוד אדום והם התקשרו אלינו."
"מה עיסוקו?"
"הוא מכונאי רכב, אדוני, עובד במוסך. בדקנו. אדם מסור, אינו מחסיר ועובד מאוחר." ולאחר שתיקה קלה שאל:"מה עושים אִתו?" מייג`ור וויליאמס שקע בהרהורים כשהוא מגרד את ראשו.
"זה לא נראה לי" מילמל." הסמל עמד מולו והמתין בסבלנות. חיוך החל להצטייר על פני המייג`ור. הוא הביט בפניו חסרי ההבעה של הסרג`נט ביילי ואמר: "סרג`נט, מדוע לא נעשה לו קונפרונטציה עם הֶרמון? אולי יזהו זה את זה? או שנבחין בתגובה כלשהי בהבעותיהם? תרגילים כאלה כבר נתנו לנו תוצאות בעבר."
"להכניס אליו את הֶרמון, אדוני?"

 

"לא, סרג`נט, אל תכניס אותו מיד. במצב בו הוא שרוי, אפילו אִמו לא תזהה אותו. קודם תעשה קצת טוּאַלֶטָה לבחור הזה, מה שמו?"
"זִיגֶל, אדוני."
"כן, זִיגֶל.
"אתה צודק, אדוני," אמר הסמל והלך לטפל בנחקר.
לא אחת עמד מייג`ור וויליאמס בפני מצבים דומים. המחתרות היהודיות בפלשתינה פגעו באישים ובמִתקנים והעניין הולך וצובר תאוצה. חייבים לחשוף את האשמים ולהפסיק מעשים אלה אחת ולתמיד, כי הם בעוכריה של האימפריה הבריטית. חדרי החקירות של ה-סי.אי.די. בדרך יפו תל אביב היו מלאים חשודים שנעצרו בעקבות חקירות, בסריקות רחוב או כתוצאה מהלשנות אנונימיות. הבעיה היתה תמיד - איך לקבוע מיהו טרוריס אמיתי ומיהו חשוד סרק.
 
    השיירה
זו הפעם הראשונה שהוא נוסע לערבה. כולו מתח וסקרנות לקראת הבאות. בשנים שלפני קום המדינה נדב חרמון פעל בעיקר במרכז הארץ. עולמו, כעולמם של רוב בני הישוב היהודי, השתרע בערך ממטולה ועד גדרה. במלחמת העצמאות הגיע עם יחידתו עד עוגָ`ה אֵל חֲפִיר ובאר שבע, כך שנופי הנגב הצפוני כבר לא היו זרים לו, אך את הערבה התקשה לתאר לעצמו. פשוט לא הצליח לדמיין תמונה הגיונית איך יכול להיראות מין `וַאדי` שרוחבו לעתים יותר מעשרה קילומטרים, שמתמשך לאורך כמאה ושבעים קילומטר, מדרום ים המלח ועד אילת, שבצפון הוא נמוך בארבע מאות מטרים מפני הים התיכון (!) והוא הולך ומתרומם דרומה עד למיפלס ים סוף. עם קצת מזל, חשב, אולי גם יצליח פעם `לקפוץ` ולראות את ים המלח המוזר הזה.
הוא ישב ליד הנהג ברכב הראשון, בשיירה של חמישה `קומַנְדְקָרים` צבאיים שכל עשרים וחמשת נוסעיהם, כולל הנהגים, היו אזרחים, בעלי מלאכה שונים, שנשכרו על ידי חיל הנדסה, לעבוד במה שנקרא `מיבצע ערבה`. נדב השתחרר זה עתה מצה"ל והחל לחפש עבודה. חבר מהצבא היפנה אותו לידיד במטה חיל הנדסה ביפו ומאחר שבכיסו היה רישיון נהיגה למשאית, התקבל מיד לעבודה כנהג. על רגל אחת הוסבר לו שהדרך לאילת, העוברת לאורך הערבה, נמצאת במצב גרוע מאוד וחייבים לעשות בה תיקונים באופן דחוף. לשם כך הוקם בסיס אספקה עראי בבאר שבע ומחנה קטן בעין חוסוב, בו תשב מפקדת המיבצע. והנה הוא בדרכו לעבודה האזרחית הראשונה שלו בחיים.
נדב חרמון, רַוָּק בן עשרים ושבע, גבה קומה, בעל שיער שחור, עיניים אפורות והבעה שלֵוָה אך סמכותית של מי שלחם ופיקד על אנשים. עם זאת היה נעים הליכות ובעל נימוסים. ניכר בו שזכה לחינוך טוב בבית הוריו. הוא היה בוגר תיכון, קרא הרבה ולפי כישוריו יכול היה למצוא לעצמו עיסוק יותר מכובד. אבל הוא לא בחל בשום עבודה וקסם לו הרעיון לבלות כמה חודשים בערבה ולראות את אילת, דברים שעבורו היו נעלם מוחלט, וכמובן, גם לחסוך קצת כסף. מניע נוסף, חשוב וחזק לא פחות, היה רצונו להתרחק מתל-אביב ומהזיכרונות העגומים של שתי פרשיות אהבה שהותירו צלקות בלבו.
זה היה במחצית חודש יוני 1949, כשלושה חודשים אחרי כיבוש אילת על ידי צה"ל. הנהג המוביל שגם הוא השתחרר לא מזמן מהצבא, הכיר את הדרך ואת הבסיס בבאר שבע. הכביש מיפו לבאר שבע עבר דרך עזה. אבל רצועת עזה נשארה בידי מצריים וכדי להגיע לבאר שבע היה צריך לעקוף אותה ליד הקיבוצים ניר עם, סעד ומפלסים. הדרכים היו מאולתרות ומשובשות והנסיעה מיפו לבאר שבע ארכה כארבע שעות.
הם הגיעו לבאר שבע סמוך לצהרים, חלפו על פני בנין המשטרה הגדול, פנו ימינה ושמאלה ליד קפה `כסית` - הקפה הראשון בנגב, המשיכו במורד הרחוב, הוא רחובה הראשי של העיירה, פנו שוב ימינה ונעצרו לפני מחסום של שטח צבאי מגודר. חייל שעמד לפני השער קרא לעברם:
"לא לרדת מהמכוניות עד שתקבלו הוראות." הופיע בחור גבוה ורזה, לבוש מדים אך גלוי ראש, על כתפיו דרגות בד דהויות של סֶגֶן. הוא ניגש את הנהג הראשון וקיבל מידיו מעטפה חומה גדולה. במבט שלֵיו ואטי הוא סקר את פני היושבים במכוניות, עד שעיניו נחו על נדב. הוא הצביע עליו ואמר:
"אתה, בוא אתי." נדב תפס את ילקוטו, קפץ מהרכב והלך אחרי הסגן אל הבניין הראשון בתוך השטח המגודר.
"שמי אליהו בורשטיין. אני מפקד הבסיס הזה." אמר תוך כדי פתיחת המעטפה. "קרא לי אלי." הוסיף, שלף מתוך המעטפה רשימה, עיין בה בשקט דקה או שתיים ואמר:
"זו רשימת האנשים שהגיעו בשיירה איתך. קח אותה, בדוק אם כולם ישנם לפי הרשימה, הכנס אותם לחצר הפנימית ושינוחו קצת. יש שם ברז. כשתגמור, היכנס אלי. זה המישרד שלי."
נדב התפלא מאוד שהסגן פנה דווקא אליו כדי לטפל בכל זה, אבל לא שאל שאלות, עשה את שהוטל עליו וחזר למשרד. עמדו שם שולחן שדה, כיסא עץ למפקד, לפני השולחן ספסל, ליד הקיר ארון עץ כבד שהיה שייך כנראה לבעל הבית הערבי, וממול מִטה צבאית אמריקאית מכוסה בשמיכות צבאיות. על השולחן היו מונחים כמה תיקים ומגש עץ לניירות. סגן אלי ישב על מקומו. מאחורי גבו, על הקיר, היתה נעוצה מפת הנגב בקנה מידה של אחד למאה אלף.
"האנשים נחים בחצר. הרכב חונה לאורך הקיר. הנה הרשימה." דיווח בהושיטו את הניירות לאלי.
"שב!" אמר הסגן. נדב התיישב על הספסל. "כאן ממול יש מחסן. כשהאנשים ינוחו קצת, נגיד חצי שעה, שלח אותם למחסן, שכל אחד יקח מיזרן ושתי שמיכות ויסתדרו ללינת לילה בחדר המאורך. בינתיים שלח אחד מהם להביא הנה מיטה אמריקאית. שיגיד שזה עבור המפקד. כשתגמור אני צריך לדבר איתך." וכשנדב חזר:
"כאן יש תלושי ארוחות. תחלק לכל אחד מהם שני תלושים. בקירבת מקום יש חדר אוכל צבאי. החייל בשער יסביר להם איך להגיע לשם. שיאכלו צהרים וערב. חוץ מזה הם חופשים לעשות כרצונם, אבל בעשר כיבוי אורות ושאף אחד לא ייעדר. בבוקר קמים מוקדם!" כשנדב חזר למשרד, המִטה האמריקאית כבר עמדה שם.
"סגן אלי, הכל בוצע."
"קרא לי אלי. בלי סגן. בוא נלך ל`כסית` ונשתה בירה קרה." השעה כבר היתה אחרי אחת והשמש להטה. החום מחוץ לבית היה גדול והאור מסנוור. כובע ומישקפי שמש היו מיצרכים חיוניים.
"אני ישן במשרד," אמר אלי. "אתה תישן איתי, בשביל זה הבאנו את המיטה השניה. יש לי המון עבודה ואין לי עזרה. אני רוצה שתעזור לי. צריך לארגן את המִשרד הזה. יתחילו להגיע לכאן המון אנשים, רכב, ציוד מכני כבד. תגיע אספקה של מזון למאות אנשים. את כל זה יצטרכו לקלוט ולשלוח למָטָה - לעין חוסוב." הם הגיעו לקפה `כסית`, ישבו ואלי הזמין שתי כוסות בירה גדולות. `מדוע הוא נצמד אלי?` הירהר נדב `הרי הוא אפילו אינו יודע את שמי. ומדוע הוא רוצה שאלון איתו במשרד? אולי הוא טועה ומחליף אותי במישהו אחר?`
"בעצם גם אתה עוד לא אכלת, נדב," אמר אלי, "בוא נזמין משהו." `ובכן הוא יודע את שמי. נכון, הוא מופיע ברשימה, אבל מניין לו שזה אני?` נדב סקר את פניו של אלי וניסה להיזכר האם ראה אותו אי פעם במקום אחר, אולי לפני שנים, או בזמן המלחמה? הוא רצה לשאול האם הם כבר נפגשו, אבל היסס והעדיף לדחות את זה להזדמנות אחרת. במהלך הארוחה אלי הסביר לנדב את העומד להתרחש:
"עלינו להתארגן לקראת הירידה הראשונה לְמַטָּה, לעין חוסוב. הערב יגיעו משאיות גדולות עם ציוד. כל האנשים שבאו איתך, עם הרכב שלהם, יֵרדו מחר ויעסקו בהקמת מחנה המיפקדה. ברגע שהמחנה יוקם, שיהיה מקום לינה לפועלים, מחסן, מִטבח וכולו, נתחיל לדחוף מכאן פועלים. במקביל יגיע ציוד מכני כבד: בולדוזרים, מוטורגריידרים, מכבשים... ואז תתחיל העבודה. רב סרן לוקוב, מפקד המיבצע, נמצא כרגע בעין חוסוב יחד עם סרן אולמן שהוא מהנדס כבישים."
"אז איפה הם גרים בינתיים?"
"בעין חוסוב יש מישלט צבאי. יושבת שם מחלקה. המישלט הוא על גבעה. את המחנה שלנו יקימו על השדה לידה. במישלט יש מרפאה ורופא צבאי קבוע, כי הם משרתים גם את המישלטים הדרומיים יותר לאורך הערבה."
"מאיפה יקחו פועלים לכביש?" שאל נדב.
"הפועלים המקצועיים שיקימו את המִבנים השונים ואלה שיפעילו את הציוד המיכאני יהיו כולם יהודים. חלק מהם הגיעו איתך ובמטה ביפו מגייסים בעלי מִקצוע נוספים. הפועלים שיעבדו על הכביש יהיו בדואים."
"בדואים?" תמה נדב.
"כן, בדואים. אחרי המלחמה נשארו במדינת ישראל איזה שנים עשר אלף בדואים. שבטים רבים מהם שוכנים מסביב לבאר שבע והם זקוקים לעבודה כדי להתקיים. חיל הנדסה יספק להם עבודה בדרך לאילת. אני מניח שיקימו מחנות ביניים קטנים לאורך הדרך, או שהם בעצמם יקימו אוהלים....וכשאני אומר לך שיגיעו משאיות עם אספקה, אני מתכוון בין היתר גם למזון עבור מאות פועלים. זה מיבצע גדול שיכול להִמשך שנה או שנתיים. אתה יודע מה זה `מעלה עקרבים`? יידרשו חודשים כדי לשפץ אותו. זאת סֶרפַּנטִינָה של שמונה עשר סיבובים חדים וצרים שחלק מהם משאית לא יכולה לקחת במכה אחת. היא חייבת לעשות רֶבֶרס. וזה לא כל כך פשוט: מישהו צריך לרדת ולשים אבן מתחת לגלגל לפני שהנהג לוקח אחורנית. זאת פעולה מסוכנת מפני שהגלגל הקידמי כבר עומד על סף התהום. רק השבוע הידרדרה שם משאית גִ`י. אֵם. סִי. במידרון התלול. בנס אף אחד לא נהרג, כי הנהג הספיק לקפוץ והבחור שהניח את האבן עוד לא הספיק לעלות על הרכב. אבל כל הציוד הִתרסק והתפזר בשטח. שם יצטרכו לחצוב בסלע. אתה עוד תראה את זה."
כעת, לאחר שהתבונן היטב בפניו של אלי, לא נשאר לנדב עוד כל ספק שהוא מימיו לא פגש את האיש הזה וברור לו שאלי מחליף אותו באחר. אחר הצהריים הם טיפלו בפתיחת תיקים לעובדים, לרכב ולציוד. כשהגיעו שתי משאיות גדולות עמוסות בחלקי צריפונים, אוהלים, מיכלי מים גדולים, שולחנות, ספסלים וכדומה, שיכנו את נהגיהן ולקחו אותם לארוחת ערב בחדר האוכל הצבאי. כשחזרו, ישבה במשרד חיילת שמנמונת נחמדה.
"נדב, תכיר את עדינה," אמר אלי בחיוך רחב וזו היתה הפעם הראשונה שנדב ראה אותו מחייך. "עדינה, תכירי את נדב, קצין המינהלה החדש שלנו. עדינה היא קשרית במיפקדה." `לעזאזל!` חשב נדב לעצמו `כעת הוא כבר מינה אותי קצין מינהלה.` אחרי לחיצת היד הנימוסית, אלי ועדינה החלו לשוחח ביניהם על אנשים שנדב לא הכיר. הוא התבונן בהם: אלי נראה לו כבן עשרים וחמש, שערו ערמוני ועיניו חומות ערניות. למרות שהיה גבוה ורזה, הוא נראה בחור חסון למדי. עדינה היתה בלונדינית עם עיניים גדולות כחולות. ידיה היו קטנות ואצבעותיה מטופחות. כשצחקה, נדב הבחין בשיניה הלבנות הסימטריות. לפתע חש שלא בנוח והשפיל את עיניו. היא הזכירה לו את ברוריה. לא היה דמיון ביניהן, אבל הנתונים הכלליים היו זהים: שתיהן בלונדיניות עם אותן עיניים כחולות... והשיניים...והידיים.
"נדב," אמר אלי לאחר שריכלו כחצי שעה," בוא תצטרף אלינו, נלך להסתובב קצת בעיר, לשבת קצת ב`כסית`..."
"לא, תודה, אני עייף מאוד מהנסיעה. לכו אתם. אם אינך זקוק יותר למִשרד הערב, אני אשכב לי לישון."
"אין בעיות. אם אחזור מאוחר ותישן - אז להתראות בבוקר. השכמה בשש. תתכסה כי בלילה קריר כאן. לילה טוב. בואי עדינה."
נדב הצמיד את המִטה אל הקיר, סידר את השמיכות והתכונן לגשת למִקלחת להתרחץ כששמע נקישה קלה בדלת ואחד מנהגי המשאיות הציץ:
"סליחה, רציתי לשאול בקשר למחר בבוקר..."
"בוא, היכנס, שב." אמר נדב. האיש ניכנס וישב. "מה הבעיה?"
"אני גדליה דרוקר, הנהג של ה`מֶק דיזל`. רציתי לדעת איך הסידורים...מתי יוצאים...ובעיקר בקשר לדרך, כי אף אחד משנינו לא היה שם אף פעם ואנחנו לא מכירים את הדרכים כאן..."
"אין לך מה לדאוג. אחרי ההשכמה תאכלו ארוחת בוקר ותצאו לדרך. אתם מצטרפים לשיירה של חמישה קומנדקרים והנהג הראשון מכיר את הדרך. אתה עובד מטעם איזו חברה?"
"לא. הנהג של המכונה השניה הוא שכיר בחברת הובלה. אני עובד באופן פרטי. המק-דיזל הוא שלי. בזמן המלחמה העולמית עבדתי בשרות הצבא הבריטי כנהג בשיירות לטהראן...אתה יודע... `הַחכֵּר והַשאֵל`...תוכנית הסיוע הצבאי האמריקאי לברית המועצות. עשיתי עשרות נַגלות* וחסכתי הרבה , אז אחרי המלחמה קניתי את המכונה הזאת ותאמין לי שעשיתי עסק לא רע."
"הם שילמו לכם כל כך הרבה שיכולתם לחסוך?"
"לא, אבל כמעט שלא היו לנו הוצאות. האוכל והלינה היו של הצבא. יכולת לחסוך תשעים אחוז מהשכר. חוץ מאלה שיצאו לשתות ולבלות עם זונות, כמובן. אבל האמת..., גם הובלנו כל מיני סחורות באופן פרטי, לכאן ולשם. טוב, תודה לך ולילה טוב." אמר ויצא.
* נגלה - מערבית: סֶבֶב = הליכה הלוך ושוב
                                             בדרך לעין חוסוב
           
כהרגלו, נדב התעורר מוקדם מאוד, לפני ההשכמה הכללית. אלי ישן במיטתו כשפניו אל הקיר. נדב חילץ את עצמותיו בתנועות ידיים סיבוביות ובכפיפות אחדות והלך להתרחץ ולהתגלח. האנשים החלו להתעורר וקמה המולה, כי המקום בחדר הרחצה היה צר מלהכיל את כולם. העמיסו עוד כמה פריטים על המשאיות והלכו לארוחת הבוקר. אלי ונדב התרוצצו בין המחסן והמכוניות, צעקו, האיצו באנשים, ולבסוף, סמוך לשעה שמונה זזה השיירה הראשונה לעין חוסוב. אלי היה מרוצה. הוא שיפשף את כפות ידיו ואמר:
"נו, סוף סוף פתחנו ב`מִבצע ערבה`. עד עכשיו הכל היה רק דיבורים. כעת האנשים והציוד יגיעו לשטח, יקימו את המיתקנים עבור המיפקדה והכל יתחיל לנוע. די, כעת הם כבר לא יכולים לעצור או לדחות את זה. העסק זז! אני רוצה להזמין אותך לארוחת צהרים ב`כסית`, עם בירה גדולה. היום מגיע לנו לשתות לחיים!"
לפני הארוחה הסתובבו קצת ברחובות ואלי סיפר לנדב שעד מלחמת העצמאות מִספר תושביה של באר שבע לא הגיע לחמשת אלפים. היא שימשה בעיקר כמרכז עירוני לבדואים שבנגב וסיפקה שרותים לתחנת המשטרה הגדולה וליחידות הצבא הבריטי שחנו בקירבת העיר. יש בה בית קברות של חיילי הגנראל אלנבי, ממלחמת העולם הראשונה. לעיירה רחוב ראשי אחד ועוד שנים-שלושה רחובות החוצים אותו מצופים באספלט. כל היתר דרכי עפר. כמעט כל הבתים בני קומה אחת, מלבד שלושה-ארבעה שהם בני שתי קומות. כל הבתים בנויים אבן וגגותיהם שטוחים. עם כיבוש העיר על ידי צה"ל, ברחו התושבים הערבים עד אחד, וכבר הגיעו לכאן שלוש או ארבע מאות יהודים, וותיקים ועולים חדשים שהשתכנו בבתים הנטושים. גם החלו לפתוח עסקים: חנויות אחדות, קיוסקים ואפילו נִמצא מי שהקים בית חרושת לקרח. יהודי חכם. ולא תאמין - קולנוע. כן, מול `כסית` יש קולנוע לא מקורה. אבל אין בעיה: כאן כמעט שלא יורד גשם. לשאלתו של נדב ממה כל האנשים האלה מתפרנסים, אלי הסביר שהם עובדים בצבא, בסוכנות, במע"ץ ואצל `סולל בונה`. אומרים שיביאו לכאן המון עולים חדשים ויזדקקו למאות פועלים: יבנו בתי מגורים, יסללו כבישים ומקווים שתוך כמה שנים באר שבע תיהפך לעיירה....נגיד בת חמשת אלפים תושבים. הנה, חברת החשמל הביאה גנראטור גדול והעמידה אותו באחת החנויות ברחוב הראשי ובקרוב יהיה חשמל לבתים, תמורת תשלום, ובמשך הזמן אולי גם תאורה ברחוב הראשי. האנשים כאן מדברים על כל זה מתוך תקווה ואמונה כֵּנָה שהכל ייצא לפועל. השאלה היא כמה זמן יידרש לכל זה.
הם התיישבו ליד שולחן ב`כסית`, מקום המפגש היחידי בבאר שבע. בשעות הארוחות היה המקום כמעט תמיד מלא. ליד אחד השולחנות סעדו ארבעה גברים, אחד צעיר ושלושה מבוגרים. אלי רמז לנדב בתנועת ראש לעברם ואמר:
"אלה גיאולוגים. הצנום עם הכפייה מסביב לצואר הוא פרופסור מנחם וולדמן המפורסם. הם כאן בסיור. הצעיר הוא הנהג שלהם. חושבים שבנגב יש מחצבים ואפילו נפט. האנגלים ערכו מחקרים וקידוחי ניסיון אבל לא רצו לפרסם את גילוייהם מסיבות פוליטיות. יש כביש שנקרא `כביש הנפט` כי האנגלים סללו אותו כדי להגיע למכתש הגדול, שם הם חיפשו נפט. מיגדל הקידוח עדיין עומד שם. פעם, כשתיסע דרך המכתש הגדול, תִראה אותו במו עיניך."
"ועל איזה מחצבים מדברים?"
"אומרים שיש פוספטים, ברזל, נחושת ועוד דברים כאלה. כל זה מבלי להזכיר,כמובן, את האשלג של ים המלח. שמעתי שבסדום ריכוז המלח יותר גבוה מאשר בצפון, והיות והדרום בידינו, רוצים להקים שם את מפעל האשלג החדש." נדב היה אידיאליסט מטבעו ורצה להאמין שאכן כל הדברים הנפלאים האלה יתגלו וכל החלומות יתגשמו. אבל באמת מי יודע מתי? האם נזכה עוד בחיינו לראות מפעל אשלג בסדום? בשביל דבר כזה גדול וחשוב בטח יצטרכו כבר לסלול לשם כביש. נדב הציץ לעבר הגיאולוגים. פרופסור וולדמן היה איש רזה וכפוף מעט, בעל אף נשר גדול ומצח גבוה, שיערו שיבה. הוא היה שזוף מאוד.
שוב הטרידה את נדב השאלה מדוע בחר בו אלי להיות לו לעוזר ולמעשה גם הפך אותו לידיד. הוא ניסה לגשש:
"אתה תל אביבי, אלי?"
"לא. אני מפתח תקווה. למשפחה שלנו יש שם פרדסים." נדב התאזר עוז:
"האם אתה חושב שפעם נפגשנו? אולי בעבר הרחוק?" אלי השפיל את מבטו וחייך.
"מדוע אתה מחייך?" שאל נדב. אלי היסס רגע לפני שאמר:
"זה ייראה לך מוזר, כי אתה באמת לא מכיר אותי... אבל אני מכיר אותך היטב." ולמראה מבטו המשתומם של נדב, הסביר:
"נו, אולי היום כבר מותר לגלות... בשעתו...אני הייתי בש"י. תחזיק חזק את הכיסא....ובמשך תקופה ארוכה אתה היית אחד האובייקטים שלי... אתה מבין מה שאני רוצה להגיד?" נדב הבין היטב, אך לא האמין למשמע אוזניו. הוא הביט באלי בעיניים חולמניות וראה אותו כמו בתוך ערפל. אלי המשיך:
"עקבתי אחריך, אספתי עליך חומר...אפשר לומר שהייתי מומחה לתיק נדב חרמון." נדב הקשיב בפה פעור. ואלי בשלו: "אני יודע הכל עליך ועל משפחתך. גם על אחיך יוסף ז"ל. כל זה שייך כמובן לעבר. מאז לא ראיתי אותך יותר, עד אתמול. אבל בזמן הקרבות שמעתי עליך דברים חיוביים. אז כשראיתי אותך בקומנדקר, אמרתי לעצמי: אלי, הנה הגיע העוזר שלך. עכשיו אתה מבין?" התעלומה נפתרה. הם ישבו כמה שניות דומם ופתאום פרצו בצחוק ותקעו כף. במשך כל הארוחה נדב נשאר מהורהר. אלי לעומתו, כמי שפרק מלבו עול מעיק, אכל בתיאבון רב.
בשובם למִשרד מצאו מִברקים מהמִפקדה ביפו שהודיעו על משלוח ציוד, רכב ועובדים נוספים. אחרי הצהריים הגיע קומנדקר מעין חוסוב. הנהג היה מכוסה מכף רגל ועד ראש באבקה לבנה כאילו יצא מתוך טחנת קמח. רק כשהסיר  את מִשקפי הרוח, נראו שני עיגולים נקיים מסביב לעיניו. אלי חקר אותו על הנעשה בעין חוסוב.
"השיירה הגיעה בצהרים. רב סרן לוקוב וסרן אולמן המתינו להם בתוך הג`יפ של לוקוב על הדרך והיפנו אותם ישר אל המישטח שיועד להקמת המחנה, קצת צפונית מזרחית מהשוקת. תוך דקות הקימו סככה עבור המִטבח, העמידו מולה שלושה-ארבעה שולחנות שדה, ונהיה חדר אוכל. די רחוק משם הקימו שני אוהלי סיירים - אחד ללוקוב ואחד לאולמן. אחרי זה התחילו להקים אוהל הודי ענקי עבור בעלי המקצוע. כשיצאתי לדרך, הם עדיין עסקו בהקמתו. שמעתי גם ששלחו שני פועלים לחפור בור לבית שימוש, יותר מזרחה מהמחנה, לכיוון הגבול הירדני, אמרו שאם יסריח, אז שכבר יסריח לירדנים. רב סרן לוקוב  אמר לי להודיע לך שהוא יעבור דרך כאן מחר בדרכו ליפו. הוא רוצה לראות אותך ושתכין לו את כל המִברקים והרשימות."
אלי הטיל על נדב להכין במשך אחר הצהריים את כל החומר הדרוש בצורה מסודרת לקראת ביקור המפקד ונדב ניגש מיד לעבודה.
"אני הולך למִפקדה לצ`זבט קצת עם עדינה," אמר אלי "אם היא פנויה, אני אזמין אותה הערב לסרט ונעבור דרך כאן לקחת אותך." נדב רצה לסרב, אך במחשבה שניה נענה בחיוב: מה יועיל לו אם ינסה כל הזמן לברוח מזכרונותיו? אם יפחד להימצא בחברת כל בחורה שבחיצוניותה מזכירה לו את ברוריה, יתרחק בסופו של דבר מחברת בני אדם. עליו להתגבר.
בערב אלי ועדינה באו לקחתו. הוא החליט להתנהג באדיבות ולהיות חביב. קודם כל הלכו לאכול. לאלי ולעדינה היו מכרים משותפים במִפקדה והיא סיפרה לו מה כל אחד עושה, מי נסע, מי בא, מי הולכת עם מי.... שיחתם שיעממה את נדב, אבל הוא העמיד פנים שהוא מקשיב בעִניין, אך עדיין לא השכיל להבין מה טיב היחסים בין שני אלה.
"אתה תל אביבי?" שאלה.
"כן."
"יש לך אישה? ילדים?"
"לא."
"כיף לך. צעיר בריא ורווק." נדב חייך בחביבות ולעצמו חשב:`שִמחת זקנתי`.
סוף סוף הלכו לקולנוע, ראו מערבון אמריקאי, בו כמובן הטובים מנצחים בסוף את הרעים, ליוו את עדינה עד שער המִפקדה וחזרו לבסיס.
היחסים בין אלי לעדינה סיקרנו אותו. כנראה שהוא לא שוכב איתה, חשב, כי אם כן - לשם מה הזמין גם אותו, אמש וגם הערב? סביר יותר שהיא משמשת לו כמקור לאינפורמציה. אלי חוקר אותה באופן שיטתי על כל המתרחש במִפקדה. אולי זה מסייע לו בהשגת מטרותיו? או שזה עניין של אופי, או סקרנות מִקצועית שסיגל לעצמו במשך שנות עבודתו בשרות המודיעין של ההגנה. ועדינה? הוא לא הצליח לעמוד על טיבה כי כל השיחות התנהלו בינה לבין אלי ורובן ככולן עסקו ברכילות. בוודאות הוא רק יכול לקבוע שהיא בחורה יפה ומושכת.
 
לפני הצהריים הגיע רב סרן דוד לוקוב, גבר כבן שלושים וחמש, טיפוס אתלטי, קומתו בינונית, שיערו השחור סמיך ומסופר במברשת, שפם דק, עיניים חומות. גם הוא היה מכוסה באבק הלבן, ממנו ניצלו שני העיגולים מסביב לעיניים והשיער, הודות לכובע ה`היטֶלמאכֶרס` שחבש בדרך. ככל האנשים באיזור, גם הוא היה שזוף והדבר הבליט את הקמטים על מצחו ובצידי העיניים. אלי דאג שיביאו למפקד קפה שחור וכוס מים קרים. נדב התכוון לצאת מהחדר אך אלי עצר בעדו:
"הישאר. ייתכן שנזדקק לך."
"מי זה?" שאל לוקוב.
"זה נדב חרמון. הוא היה מ"פ בחטיבה 8. לא מזמן השתחרר. השארתי אותו כאן בתור קצין המינהלה שלי..., זאת אומרת... של הבסיס כאן, למשך התקופה בה יעברו המישלוחים הגדולים. הוא אירגן את המִשרד ומשחרר אותי מכל עבודת הניירת." לוקוב לא הגיב, התיישב לשולחן, עבר על תיק המִברקים והמכתבים שנדב הגיש לו ועיין ברשימות הציוד. כמעט בלחש סינן בין שיניו:
"מטומטמים!" שלף עיפרון ורשם הערות בשולי הרשימה. פתאום הזדקף כמו קפיץ, עמד על רגליו ואמר:
"ככה זה לא ילך! אני יוצא מיד ליפו, אחרת הם ישלחו לנו כל מיני זבָּאלֶה. אחזור מחר לפני הצהרים ואמשיך ישר לעין חוסוב. אני אתעכב כאן לדקה, רק כדי לקחת אִתי את הבחור הזה," אמר בהצביעו על נדב. "אתה לא זקוק כאן לשום קצין מינהלה. למטה אנחנו זקוקים לו כמו אויר לנשימה. תהיה מוכן בעשר. שלום." עלה על הג`יפ ונסע.
"דפק אותי," אמר אלי בהנד ראש וחיוך חביב הסתמן על שפתיו "איזה טֶמבֶּל אני. בשביל מה הייתי צריך להגיד לו?" ואחרי הירהור: "ובעצם, אתה יודע מה, נדב? זה הרבה יותר טוב בשבילך. תהיה קצין המינהלה של המיבצע. כאן אתה תחסר לי, אבל בלית ברירה אצטרך להסתדר לבד."
"אז מה, אנחנו כבר לא נתראה?" שאל נדב.
"מה אתה מדבר? אני אגיע לעין חוסוב ואתה לבאר שבע. ועוד נשתה הרבה בירות ב`כסית`. שיהיה לך בהצלחה! בחיים לא צריך להצטער על שום דבר. תמיד ללכת הלאה, לעמוד בפני מצבים חדשים ולפתור את הבעיות."
 
למחרת, בדיוק בשעה עשר, נדב ישב בג`יפ ליד רב סרן לוקוב והם יצאו לדרך. לוקוב היה גלוי ראש ועדיין לא הרכיב את מישקפי הרוח שלו. הוא היה מגולח ומסורק. כעת השיזוף בלט יותר וכך גם הקמטים. אחרי שעברו את המחסום הצבאי ביציאה מבאר שבע דרומה, שאל לפתע:
"אתה מכיר את האיזור?"
"בכלל לא. אף פעם לא ירדתי דרומה מבאר שבע."
"ובכן, זהו הכביש למצריים, דרך עוג`ה אל חפיר. אבל אנחנו לא נרחיק בו, כי תיכף ניפנה מזרחה, לכיוון נבטים ואחר כך כורנוב." הם ירדו מהכביש ונסעו בדרך עפר.
"האם זה נכון שהאנגלים גילו בנגב נפט?" שאל נדב.
"למיטב ידיעתנו הם לא מצאו שום דבר. כעת הגיאולוגים שלנו עורכים סקר ורק אחר כך יוחלט אם ואיפה יש סיכויים למצוא נפט. אבל הבט, הנה שם משמאלנו חורבות נבטים." נדב ראה מיבני בטון מכוסים חלקית באדמה: בונקרים. הוא ידע שחברי הקיבוץ המנותק הזה ספגו הפגזות קשות, אך החזיקו מעמד הודות לאספקה שהוצנחה להם מהאויר.
רוח חמה ליטפה את הפנים. מסביב השתרע נוף של גבעות בהירות. השמים היו אפורים. הדרך התפתלה לפי קוי הגובה. במרחק רב נראו כמה אוהלי בדואים. בקירבת הדרך, מסביב לבור מים עסקו נשים וילדות בדואיות בשאיבת מים מהבור בחבל ובדלי ומילאו פחים. ליד הבור, עשויה מחצי חבית, שוקת לחמורים, לגמלים, לעיזים ולכבשים. נדב חייך לעצמו: ההבדל היחידי בינן לבין רבקה אימנו היה הפח וחצי החבית, שבאו במקום כלי החרס והאבן.
הג`יפ קיפץ על אבנים בולטות ובתוך מהמורות לכל אורך הדרך. לוקוב המשיך להסביר:
"אנחנו חולפים על פני כורנוב. החורבה על ההר מימין היא שריד לתחנת מישמר תורכית, ואחר כך אנגלית, בדרך לאילת. מאחורי ההר יש עתיקות, סכר גדול ויפה... אם יזדמן לך אני ממליץ שתקפוץ לראות את זה. עכשיו נפנה דרומה ונעבור בין המכתש הגדול והקטן. גם בהם כדאי לך לבקר."
אי אפשר לומר שהאזור צחיח לגמרי. בכל מקום שנראה אפילו רמז לואדי, בו זרמו מעט מים בחורף, רואים פסים ירקרקים, ופה ושם גם שיחי רותם ולפעמים עצי צְאֵלָה. נדב נהנה מאוד מהנסיעה. לוקוב נהג כאומן, האט והאיץ לפי הצורך והשתדל להימנע מלהִכנס למהמורות. כעת כבר פנו לכוון מעלה עקרבים ונדב היה קצר רוח לראות סוף סוף את הדבר שכל כך הרבה שמע עליו. האבנים באיזור זה היו חומות, כצבע השוקולד, כאילו נשזפו בשמש במשך מיליוני שנים. המידרונות נעשים יותר תלולים, הדרך מתפתלת ולפעמים הסיבובים ממש מסוכנים. גלגלי הג`יפ קופצים על אבנים בולטות וחדות וקל להבין איך נקרעים כאן צמיגים ונשברים קפיצים. לוקוב היה מרוכז בנהיגה ובזמן השתיקה שהשתררה, נזכר נדב לפתע בשאלתה של עדינה אם הוא נשוי. והרי אחרי אותו ליל אהבה בלתי שיגרתי, ערב הכרזת המדינה, לא היה כל ספק בליבו שברוריה והוא יעמידו בקרוב חופה. אחרי ידידות של כשנתיים, יחסי מין בהרמוניה יוצאת מהכלל, דברי אהבה הנאמרים בלחישה, לתוך הצוואר, לא יכול למצוא כל הסבר לניתוק החד צדדי, הפתאומי והבוטה. לשווא התאמץ לשחזר כל רגע, כל מילה, כל אירוע, בנסותו לגלות אם ואיפה שגה, אם בכלל בו היתה הסיבה. אבל אז החלו הקרבות, הוא ניבלע בלחימה, חברים נפלו לידו ושיברון ליבו נידחק לקרן זוית.
"תיכף נגיע למעלה עקרבים." קטע לוקוב את מחשבותיו הנוגות. במשך כל הדרך הוא לא שאל את נדב אף שאלה אישית אחת. אמש בשובם לבסיס אחרי הסרט, אלי סיפר לנדב שלוקוב הוא מהנדס מעולה, איש עֵרני ונמרץ, מארגן טוב, שיודע בדיוק מה הוא רוצה, יודע לבצע עבודות ולהשיג את מטרותיו. לשם כך הוא מפעיל מסביבו את כולם, את פקודיו ואף את הממונים עליו. הוא אינו מנסה להכיר את האנשים העובדים עבורו, מעבר לשמותיהם, תפקידיהם וכישוריהם. חייהם הפרטיים, השכלתם, משפחתם, מוצאם - כל אלה אינם מעניינים אותו. מי שממלא את תפקידו לשביעות רצונו הוא טוב, הוא יקדם אותו וימליץ עליו. מי שאינו מתאים יורחק. העיקר שהעבודה תיעשה והמטרה תושג. מישהו שהכיר את לוקוב מחוץ לעבודה, ידע לספר שלוקוב הוא איש תרבות, אוהב מוסיקה, סיפרות ותיאטרון. יש לו בירושלים משרד פרטי לתיכנון הנדסי, הוא נשוי ואב לשלושה ילדים והוא מעורה בחוגים של אינטלקטואלים.
הם עקפו צוק בסיבוב חד ולפתע לוקוב עצר את הג`יפ. נדב נדהם מהמראה החלומי שנגלה לעיניהם וקריאת התפעלות נפלטה מפיו. הם ירדו מהג`יפ. הרחק למטה השתרעו עד אין סוף מרחבים בהירים. אור השמש המסנוור הוחזר מהרקע הלבן למטה ומשמי הפלדה למעלה. באופן אינסטינקטיבי שניהם הרכיבו את משקפי הרוח הצבעוניים וכדרכו, החל לוקוב להסביר:
"למטה מימין, אתה רואה את ההר החלק הזה? כמו שולחן סגלגל? יש טוענים שזה הר ההר, מקום קבורתו של אהרן הכוהן. השפלה הלבנה משמאל היא הערבה. באיזור זה, רוחבה מגיע עד לשלושים קילומטר. זהו המקום הרחב ביותר שלה. מתחתינו עובר ואדי פוּקרָה, הוא נחל צין. משמאל, ברקע, אתה רואה את הרי אדום, בעבר הירדן. כעת נרד למטה ואחרי כחצי שעה נגיע לעין חוסוב. ראה בן אדם איזו ארץ נפלאה יש לנו! אנחנו עומדים כאן בגובה של יותר משלוש מאות מטרים מעל לפני הים. ואדי פוקרה הוא כמאה מטר נמוך מפני הים. זאת אומרת שעלינו לרדת כעת כארבע מאות מטרים, בדרך שאורכה הכללי אינו עולה על שני קילומטרים, עם עשרים סיבובים חדים ותלולים."
ואכן לא היה גבול להתפעלותו של נדב. הוא שאף מלוא ריאותיו את אויר ההר הצח, חזהו התרחב ולראשונה תפש את פשר המושג `מרחבים`. כשמביטים דרומה, הולכת הערבה ונעלמת בתוך מעין אובך אינסופי. מחזה כזה לא ראה מימיו. הוא עמד כשיכור. ההתפעלות שיתקה אותו. הוא פלט:
"זה לא ייאמן!" ולוקוב נראה מאושר מהרושם שעשה על הנוסע שלו. אחד מתחביביו היה להראות לאנשים אתרים מעניינים וליהנות מהתפעלותם. כשההתרגשות הראשונה חלפה, הם חזרו לרכב. לוקוב הכניס להילוך המיוחד, אמר "קדימה!" והם יצאו לדרך.
הירידה במעלה עקרבים היתה חוויה מיוחדת ובלתי נשכחת בפני עצמה. רוב הסיבובים היו חדים מאוד, צרים ובשיפוע מסוכן. הדרך משובשת לחלוטין, כולה סלעים, אבנים ובורות. נוסעים מטרים אחדים, בולמים, נכנסים בזהירות עם גלגל אחד לתוך בור, יוצאים ממנו וכעבור כמה מטרים ממתין לך הבור הבא. באחד הסיבובים הקשים במיוחד, עצר נדב את נשימתו. הג`יפ עשה את זה בקלות יחסית, אבל כעת הבין את מה ששמע על משאיות שאינן יכולות `לקחת` את הסיבובים הקשים. והנה ניגלה לעיניו גוש סלע מוזר שהזכיר לו ראש של תנין. לוקוב ידע במה נדב מתבונן ואמר:
"זה הצפרדע." לא היה צורך בהסברים נוספים. הדמות מזדקרת מעל אחד הסיבובים ומזכירה פרצוף של חיה פרהיסטורית כלשהי. אכן יש דמיון מה לצפרדע רובצת. אבל עם קצת דמיון יכול כל אחד לייחס אותה גם לכל חיה אחרת. מעבר לסיבוב נראית הצפרדע כגוש סלע שניתק ממקומו, החליק במִדרון, אולי לפני מיליוני שנים ונשאר תקוע על צידו בדמות חיה משונה, שראתה במשך הדורות את שיירות הגמלים והחמורים עולות ויורדות בדרך זו. לפתע נדב ראה למטה את המשאית המרוסקת שהתדרדרה. בעודו מביט, שמע את לוקוב אומר:
"אני מבין שגם את זה כבר סיפרו לך."
כשהגיעו לרגלי המעלה, שיחרר לוקוב את ההילוך המיוחד והג`יפ החל לרוץ באופן חופשי על דרך של אדמה לבנה והקים מאחוריו ענן אבק גדול. `טוב להיות במכונית בודדת או בראש שיירה, כך שאת כל האבק הזה יאכלו יושבי המכוניות שמאחוריך`, חשב נדב לעצמו. אבל כשהציץ בפניו של לוקוב ומישש את שלו, נוכח בטעותו: כשבולמים או מאיטים, ענן האבק משיג גם אותך. נדב שאל:
"חטיבת גולני הגיעה לאילת בדרך הערבה. ומה עם הדרך השניה? זו שדרכה הגיעה חטיבת הנגב ממערב?" לוקוב השיב:
"בדרך המערבית... בעצם היא לא מערבית, כי אם עוברת פחות או יותר במרכז הנגב, לא ניתן להגיע עד אילת." ולמבטו המשתומם של נדב, המשיך להסביר: "במקום מסויים היא עוקפת את רָאס-אֵל-נַקבּ וזה בתוך תחום מצרים. בזמן המלחמה צה"ל יכול היה להיכנס לתחום מצרים, כי הרי התקדמנו לתוך סיני. אבל כעת, אחרי שביתת הנשק, זה כמובן בלתי אפשרי. על כל פנים הדרך ההיא הרבה יותר ארוכה ודורשת שינוי תוואי רציני והמון עבודת חציבה וסלילה. ובכלל, עד כמה שאני מכיר אותה, בבוא היום, לא תהיה ברירה ובאיזה שהוא מקום יצטרכו להפנות אותה מזרחה ולהתחבר לדרך הערבה."


                                                            המחנה
 
בליווי צמוד של ענן האבק לאורך כל הדרך, הם הגיעו לעין חוסוב. כבר מרחוק הבחין נדב בכמה מיבני אבן על תל מימין לדרך. ומשמאל לדרך, על פני מישור, נראו כמה אוהלים וצריפונים. מיד אחרי התל הם פנו שמאלה ועברו ליד שוקת מאורכת, שלתוכה נישפכו מים מתוך צינורות מתכת.
"זהו מעיין עין חוסוב המפורסם." אמר לוקוב. הם פנו שוב שמאלה ונעצרו לפני הכניסה למחנה, מעין מחסום עראי עשוי מחבל שלידו ישב שומר. בראותו את המפקד, הוריד את החבל והם נסעו ישר לחדר האוכל, שבינתיים כבר כוסה בגגון ממחצלות. זו היתה שעת צהריים מאוחרת. מרבית העובדים כבר אכלו והלכו לנוח וישבו שם רק כמה מאחרים שכנראה זה עתה חזרו מהדרך.
"שלום." אמר בחיוך לבבי סרן עגלגל וקירח, בעל לחיים ורודות שהרכיב משקפיים בעלי עדשות עבות "את מי אתה מביא לנו?" אי אפשר היה לטעות באשר למיבטא ה`יֵיקי` שלו.
"שלום אולמן," ענה לוקוב והתיישב מולו. נדב התיישב לידו.
"הבאתי לנו קצין מינהלה. איפה הטבח? אנחנו מתים ברעב."
"אז אני מבין שאתה מתכוון ברצינות שנתחיל לנהל פה עיניינים." אמר סרן אולמן בבדיחות הדעת. הטבח הופיע, לבוש סינור לבן מלוכלך, קד קידה קלה כלפי המפקד ושאל בחיוך אדיב:
"מה אפשר להכין לאדון המפקד?"
"מה זה להכין?" תמה לוקוב, "תן מה שנתת לכולם, זליג."
"לא, אדון המפקד, האוכל כבר ניגמר. אני אכין לך משהו מיוחד."
"זליג, הבחור הזה הוא קצין המינהלה שלנו. תכין לנו משהו טעים."
נדב עדיין לא התרגל לכך שמציגים אותו בפני כולם כקצין מינהלה. אלי הדביק לו את התואר הזה, אבל מה הם יודעים עליו? איזה מין קצין מינהלה הוא? בסך הכל התקבל כנהג. איש לא שאל אותו מי ומה הוא והאם הוא מתאים לתפקיד זה. אבל, כנראה שהדברים יתרחשו כפי שאלי תאר את לוקוב: אם הוא יוכיח את עצמו ויצליח בתפקיד - הרי שהכל יהיה בסדר. אם ייכשל - לוקוב ישלח אותו לכל הרוחות. גורלו בידיו.
זליג הלך למִטבח: סככת פח בעלת שלושה קירות וגג. במקום הקיר הרביעי הותקן דלפק שמעליו הגיש זליג את האוכל. העובדים הסתדרו בתור לפני הדלפק וזליג חילק להם את המנות. עד מהרה נדב למד לדעת שזליג הִנו מלך הפרוטקציונרים. מנה אחת לא דמתה לרעותה. הוא נתן לפי ערכם וחשיבותם של האוכלים. לזה - יותר בשר ופחות תוספות ולאחר - להיפך. זליג חילק את בני האדם לפי שתי אמות מידה משלו: חשובים יותר או פחות, סימפטיים יותר או פחות. כי גם לאנשים לא חשובים אבל חביבים עליו, נתן מנות יותר יפות.
"איזה חדשות אתה מביא לנו מיפו?" שאל סרן אולמן.
"נאלצתי להכניס קצת סדר בעניינים," ענה לוקוב "הם הכינו רשימות ציוד לפי נוחיות השגת הפריטים ולא לפי סדר העדיפויות שלנו. הסברתי להם שהקמת המחנה הזה אמנם קודמת למישלוח הפועלים והציוד המיכאני, אבל את האנשים צריך כבר להכין ואת הציוד להתחיל לשלוח, כי הקמת המחנה היא עניין לימים אחדים ואסור שנשב כאן באפס מעשה. כבר יש לנו פה כארבעים איש וזה עולה הון תועפות מבלי שחור אחד בכביש תוקן. אני מקווה שכעת משהו יזוז. כבר יצאו הוראות למושל הצבאי בבאר שבע והשבוע יתחילו בגיוס הפועלים הבדואים."
"ומה עם המודדים?"
"המודדים לא כל כך מדאיגים אותי כרגע. יש המון עבודות דחופות שמוכרחים להתחיל בהן כדי שהמכוניות לא יתחפרו ויישברו פחות קפיצים. את המודדים נוכל לקבל בכל רגע שנרצה. אבל כשהפועלים יגיעו, אינני רוצה שהם יישארו אף יום אחד בלי עבודה." ולאחר הירהור הוסיף: "אם יהיה לנו במה להוביל אותם עד למקומות התיקונים."
זליג הגיע עם האוכל. הוא הביא סטיקים נפלאים עם תפוחי אדמה מטוגנים וסלט ירקות. בתור שתיה קיבלו כאן כולם קופסאות מיץ תפוזים, כי מי המעיין לא היו ראויים לשתיה. נדב לא זכר שאכל סטייק כל כך טעים מאז ילדותו, אצל אימו, לפני מלחמת העולם. לוקוב ואולמן החליפו עוד דברים ואחר כך פנה לוקוב אל נדב:
"אתה רואה שם את שורת אוהלי הסיירים הקטנים? הראשון הוא שלי. השני של סרן אולמן. קח לך את השלישי. המיבנה הגדול שאתה רואה הוא המחסן. גש לשם ואמור ליאנוש, האפסנאי, שיתן לך מיטה ושמיכות. אחר כך תלך לנוח. אנחנו מתחילים לעבוד בחמש. אני מציע לך שתיקח גם כילה כי היתושים לא יתנו לך לישון."
שני הקצינים הלכו לאוהליהם כשהם שקועים בשיחה. נדב השאיר את התיק הגדול שלו ליד השולחן והלך למחסן, מרחק של כמאה מטר. אחרי כמה עשרות צעדים הבין מדוע המליץ לו המפקד ללכת לנוח: בחום הלוחט הזה איש לא היה מסוגל לעבוד. עד מהרה למד ששעות העבודה כאן הן משש בבוקר עד שתים עשרה בצהריים, ואחר כך מחמש עד שבע או שמונה בערב. הוא הקיש בדלת המחסן שהיתה נעולה.
"תיכף." נשמע קול מבפנים. האפסנאי הופיע בתחתונים וגופיה, רגליו בסנדלים בלתי רכוסים. נדב הפריע לו במנוחת הצהריים שלו.
"אני מצטער שהערתי אותך. שמי נדב חרמון. הגעתי עם המפקד... בתפקיד קצין המנהלה." זו הפעם הראשונה שהוא עצמו השתמש בתואר הזה וצליל דבריו נשמע לו מוזר. "באתי לקחת מיטה ושמיכות."
"נעים מאוד" אמר האיש, והושיט את ידו "שמי יאנוש קורמן. בוא תיכנס." המחסן היה מכוסה גג פח והחום בפנים היה עז מזה שבחוץ. יאנוש קורמן נראה בגיל המתקרב לחמישים, קצת כפוף, שערו שחור זרוע שיבה פה ושם, גבותיו השחורות עבות מאוד ולחייו שקועות. על רקע הפנים השזופות בלטו במיוחד שתי עיני תכלת בהירה מאוד. כשיאנוש חייך, הציג לראווה פה מלא שיני זהב. הוא הלך לקצה המחסן להביא את הציוד המבוקש. המחסן היה גדוש ארגזים, קרטונים, חלקי ריהוט, אוהלים מקופלים ומה לא. על אחד הקירות הותקנו אצטבאות שהיו עמוסות במיצרכי מזון, בעיקר שימורים. בפינה עמד שולחן שדה ועליו ארגזי כרטיסיות וניירת. מאחורי השולחן, צמודה אל הקיר, מיטה ועליה סדינים וכר נוצות גדול בציפיה לבנה. מעל למיטה תלתה כילה. יאנוש הביא לנדב מיטה אמריקנית מקופלת, שתי שמיכות, כילה ופנס נפט. הוא רשם הכל על כרטיס, החתים את נדב ואמר במיבטא הונגרי כבד:
"הפנס מלא. כשהנפט ייגמר, תבוא ואמלא לך." נדב העמיס את החפצים על כתפו, את הפנס אחז בידו והלך לאט לאט אל האוהל שיועד לו. אחרי כן ניגש לחדר האוכל להביא את התיק והחל להתארגן. מיד חשב שעליו להשיג איזה ארגז, אחרת לא יהיה לו איפה להניח את חפציו. ברגע ששכב לנוח - הופיעו היתושים. אז הבין שהכילה איננה בבחינת מותרות, אלא מיצרך חיוני. נראה שבגלל המעיין התרכזו כאן כל יתושי האיזור. נדב קם, קשר את הכילה לאחד מעמודי האוהל, השתחל פנימה ותוך דקות שקע בתרדמה עמוקה. הוא התעורר לקול הקורא לו:
"הלו! קום! קום!" נדב הרים את הכילה. עיניו היו כבדות ופניו כה רדומות שהאיש, שעמד בפתח האוהל, פרץ בצחוק:
"השעה ארבע ואם אתה רוצה להתחיל לעבוד בחמש - אני מציע לך לבוא איתי להתרחץ במעיין, אחרת לא תצליח להתעורר עד מחר בבוקר."
"תודה," אמר נדב, התיישב על המיטה והכניס את רגליו לנעליו.
"אני אהרון כהן. אני כאן האחראי לנהגים. אמרו לי שהִגעת ואני מתאר לעצמי שאתה עוד לא מִתמצא, אז החלטתי לקחת אותך למעיין. כאן טבילת האש היא טבילת מים. אחרי זה תרגיש כמו בבית." אהרן כהן היה בחור גדול ושמנמן. לחייו העגולות והשזופות הבריקו. הוא אהב להתבדח ולצחוק והחיוך לא מש מעל מפניו. הוא חבש כובע טמבל, על צווארו כרוכה מגבת ובימינו מין דלי גומי בעל ידית של חבל עבה. נדב קם, לבש מיכנסי חאקי קצרים, חבש כובע טמבל, הוציא מתיקו מגבת וסבון והצטרף אל אהרן כהן.
"מחר תיקח לך במחסן דלי כזה. היום תשתמש בשלי." הם עברו את שער המחנה. במרחק כמאה מטר נראתה צמחיה שהסתירה את המעיין. משהתקרבו, ניגלה לעיני נדב מחזה משעשע למדי: על מישטח הבטון שלפני השוקת, כעשרה מטרים אורכה, עמדו כתריסר גברים עירומים כביום היוולדם, ממלאים דליי גומי במי המעיין ויוצקים זה לזה על הראש. אחדים הסתבנו, אחרים כבר התנגבו והתלבשו.
"המים האלה באים ממעיין בגבעות. פעם הם נשפכו סתם ככה לתוך הערבה, ניספגו והתאדו בחום. מה שנשאר זה קצת צמחיה. האנגלים ריכזו אותם בתוך בור בטון, הוציאו ממנו את הצינורות האלה ובנו את השוקת עבור הגמלים והצאן של הבדואים." הסביר אהרון. מעבר למעיין והדרך עמד עץ ענקי עתיק יומין למראה. אהרון הצביע עליו ואמר:
"אתה רואה, העץ הזה ודאי התקיים במשך דורות הודות למים שזרמו כל השנים ליד שורשיו."
"איזה עץ זה?"
"אני חושב שזה עץ דומים, אתה מכיר? אמרו לי שהוא ניקרא שיזף. אבל אני באמת לא יודע. אגב, אל תשתה מהמים האלה. יש בהם כל מיני מינראלים והם גורמים לשילשול. אנחנו שותים מים שמגיעים מבאר שבע בעוקבי מים, או מיץ מקופסאות. אומרים שבקרוב יביאו הנה שק"ם ואז נשתה גם בירה וגזוז."
הם התפשטו. אהרון כיבד את נדב כאורח חדש ושפך לו דלי מים על הראש. המים היו צוננים ונדב הזדעזע מההפתעה ומיד התעורר לגמרי. ככל ששפכו זה על זה מים, הנאתו הלכה וגברה. הוא היה מוכן להמשיך בכך עוד ועוד ובצער נפרד מהמעיין. אהרון גר באוהל הרביעי, הסמוך לשלו.
"לפני שתלך למשרד, תעבור דרך חדר האוכל ותשתה כוס קפה." אמר אהרון לפני שנפרדו.
הוא הגיע לחדר האוכל בחמש פחות רבע וכבר ישבו שם כעשרים איש. גם רב סרן לוקוב וסרן אולמן היו שם ונדב התיישב לידם.
"אז מה? עשו לך טבילת אש?" שאל אולמן בחיוכו החביב "לקחו אותך למעיין?"
"זה תענוג לא רגיל." השיב.
"שתה את הקפה ובוא למִשרד," אמר לוקוב בקומו ,זה הצריפון הצהוב." אולמן הלך איתו.
כשנדב נכנס למשרד, הם ישבו רכונים על ניירות. הצריפון היה מכוסה פח גלי והחום בפנים היה קשה מנשוא, כאילו נכנסת לתוך תנור אפייה. לוקוב שהבחין בתגובתו של נדב אמר:
"אל תדאג. לא תצטרך לעבוד פה. זה זמני. מחר יגיעו חלקים לצריפוני מחצלות, משהו טרופי. נקים לנו כאן חמישה צריפונים כאלה, לי, לאולמן, למישרד שלך, לתחנת האלחוט ועוד אחד רזרבי למהנדסים ולמודדים. מיד כשיגיעו אתה תדאג לקחת את הנגר וארבעה פועלים ושיקימו אותם ללא שהיות, כך שמחרתיים נוכל כבר לארגן את המשרדים. את הצריפון הזה אני מתכוון להפוך למִקלחת לקצינים. אתה מבין...אני ואולמן...לא נוח לנו לעמוד שם עירומים על יד המעיין. בינתיים אני עושה את זה כשכולם בעבודה. אבל זה לא יכול להימשך..."
"אני מתרחץ בלילה, אחרי שכולם הלכו לישון." אמר סרן אולמן. לוקוב הניח את ידו על ערימת תיקים ואמר בפנותו אל נדב:
"בינתיים שב לך פה ותעבור על התיקים האלה. הבלגאן בהם גדול. תארגן אותם מחדש. לא איכפת לי באיזו שיטה תעבוד - העיקר שאחר כך אפשר יהיה למצוא כל דבר מהר ובקלות." ומיד הוסיף: "הזמנתי מכונת כתיבה. אתה מתקתק?"
"קצת. אני מסתדר."
"אחר כך, כשהעניינים יזוזו, נביא לך פקידה. אבל בינתיים תצטרך לפתור את הבעיות בעצמך. אולמן, בוא נלך לראות איך מתקדמת הקמת המוסך."
 
נדב החל לדפדף בניירת ועד מהרה הגיע למסקנה שהבעיה פשוטה. מאחר שכל ההתכתבות הולכת למטה ביפו, וכל מה שמגיע - מגיע משם, צריך לפצל את כל המכתבים לנכנסים ויוצאים, בחלוקה לפי נושאי המכתבים. כשתבוא המכונה, יודפס כל מכתב עם עותק לתיק `יוצאים כללי`. אמנם אין זה מתפקידו של קצין מינהלה, אבל כפי שהפיתגם אומר: `במקום שאין אנשים השתדל להיות אדם.` החליט שהוא לא ייצא מהמשרד הזה עד אשר יגמור את כל התיוק. בסך הכל הכמות אינה כל כך גדולה. כששני הקצינים הגיעו, הוא כבר סיים את העבודה ונעץ על הקיר ליד השולחן את רשימת התיקים ותכולתם באותיות דפוס.
"נו," שאל רב סרן לוקוב "החלטת איך לעשות את זה?" נדב הצביע על הרשימה ואמר:
"ההחלטה לא היתה קשה. היתה רק דרך אחת לעשות את זה, וזה כבר עשוי." לוקוב ניגש, עיין ברשימה, לקח לידו כמה תיקים שעליהם היה רשום באתיות גדולות מה הם מכילים, דיפדף, מצא מיד את מבוקשו, ניענע בראשו בשביעות רצון ואמר:
"יפה! אז גמרת את יום העבודה שלך. כעת בואו לאכול." סרן אולמן עמד כל הזמן כשהוא מחייך ועוקב אחרי תנועות המפקד.
הארוחות בחדר האוכל היו האירוע החברתי העיקרי במחנה, ארבע פעמים ביום. כולם עמדו בתור לפני דלפק המטבח ואילו לסגל המינהלי, שמנה בשלב זה את שני הקצינים, נדב, אהרן כהן ויאנוש קורמן, הוגש האוכל לשולחן על ידי עוזר טבח. לא היה שולחן מיועד לסגל: פשוט, כשאחד מהסגל התיישב לשלחן כלשהו, אף עובד כבר לא הצטרף אליו ומאותו רגע הוא הפך לשולחן הסגל. איש לא קבע כך, אבל היה בזה גילוי של מעין משמעת פנימית בקרב אנשים שזה עתה השתחררו מהצבא, או כאלה שעברו דרך מחנות באירופה.
הארוחה היתה אחידה: סלט, סרדינים, מרגרינה, ריבה ותה חם. במקום לחם הוגשו מציות צבאיות. נדב למד שלחם יש מהיום בו מגיעה אספקה ועד שהוא אוזל. בינתיים מגיעה אספקה אחת לשבוע, אבל כשיגיעו הבדואים, תהיה צריכת מזון גדולה וייתכן שהיא תגיע פעמיים בשבוע. תוך כדי אכילה, החל לוקוב להסביר:
"השבוע יגיע ציוד למוסך, עם שני מכונאים, שיתחילו בהצבת המכשירים. ביפו הבטיחו לשלוח מנהל מוסך. כבר יש להם מועמד מתאים. דרשתי שישלחו זוג קשרים עם מכשיר. כשהתחנה שלנו תתחיל לפעול, יהיה לנו קשר שוטף עם המטה וזה יקל עלינו מאוד." עוד ישבו שעה ארוכה אחרי שכל האוכלים כבר הלכו, ולוקוב הסביר את כל הבעיות הטעונות פיתרון, כשכוונתו שנדב יטפל בכל אלה, ברורה.
על יד השער תלו מוט ברזל, תחליף לפעמון, והשומר הקיש בו במוט שֵני כדי להעיר את המחנה בחמש בבוקר. עד שש התרחצו ואכלו ובשש החלה העבודה. עד שיגיע המשלוח עם הצריפונים הטרופיים, לנדב לא היה מה לעשות והוא יצא לסייר במחנה. קודם כל ניגש לראות בהקמת מיבנה המוסך, שכבר עמד על תילו מחוץ לגדר. שני פועלים עסקו בגידור שטח גדול מסביב למוסך. במרחק מה משם, בתחום המחנה, עמד אוהל הנהגים ובו עשר מיטות, חמש מכל צד. על אחדות מהן נחו אנשים. משם פנה לעבר אוהלי המגורים של בעלי המלאכה והפועלים שמוקמו באזור המחסן. הם היו ריקים. כל דריהם יצאו לעבודה. בנדדו כך בתוך המחנה ממבנה מבודד אחד למישנהו, ראה את עצמו מוקף כל הזמן ומכל עבר במרחבים העצומים של הערבה והבוהק הלבן שלה. ההרגשה היתה כאילו הוא נמצא במקום קסום, מנותק מכל העולם. כיון שמצא את עצמו בקירבת המחסן החליט לומר בוקר טוב ליאנוש קורמן. הוא מצא אותו שותה קפה עם אהרן כהן. הם קיבלו את פניו בשמחה והזמינוהו לשתות עמם קפה.
"במה אתה מעסיק את הנהגים?" שאל נדב את אהרן.
"עכשיו זה חלש," השיב אהרן, "אחדים נוסעים לבאר שבע להביא ציוד ואנשים, לפעמים יוצאים לסיורים עם הרב סרן אן עם הסרן או עם אנשים אחרים. אחד או שניים מובילים ציוד וחומרים לפועלים בתוך המחנה והאחרים שוכבים להם על המיטות, מגרדים ומדברים גסויות. אבל בקרוב תתחיל העבודה על הכביש ואז הם יראו מה זה להזיע. יאנוש, תן לבחור הזה דלי גומי." יאנוש חשף את שיני הזהב שלו בחיוך רחב:
      "איך זה שכחתי לתת לך אתמול?" הוא הביא דלי ומיד החתים את נדב בכרטיסו. `אפסנאי למופת` חשב נדב ושאל:
      "מה היה המקצוע שלך לפני שהגעת הנה, אדון קורמן?" ושוב חשף קורמן את שיני הזהב, הסיט את ראשו הצידה ואמר בנימה של תחנונים:
      "בבקשה, אל תקרא לי אדון קורמן. קרא לי יאנוש. בהונגריה, בבודפשט, היתה לי חנות ספרים. אבל את הכל לקחו. אני רוצה לעבוד כאן שנה-שנתיים ולחסוך קצת כסף כדי לפתוח לי חנות ספרים קטנה בפתח תקווה."
      "למה בפתח תקווה?"
      "כי שמה יש לי קרובי משפחה. הם עזרו לי גם למצוא דירה. וכשאני אחזור, הם גם יעזרו לי למצוא מקום בשביל חנות. נו... , ואחר כך אולי ימצאו לי אישה ואני אתחתן. כן, כן, אל תתפלאו שאני מדבר ככה. כבר היתה לי משפחה, אבל הגרמנים לקחו אותם, את אישתי ואת שתי הבנות שלנו, והן אינן יותר. כשהם באו, אני הייתי בבית חולים...היה לי ניתוח אפנדיציט. וככה ניצלתי. אחר כך התגלגלנו קצת...אני ועוד כמה בעלי מזל, אם זה נקרא מזל, עד שבאנו ארצה. עכשיו אני בן ארבעים וחמש וחוץ מהקרובים בפתח תקווה אינני מכיר אף אחד בארץ. ואני כבר לא בחורצ`יק שמסתובב עם בחורות, אז במקום להישאר כל החיים לבד, אתה מבין...אלה דברים שצריך לסדר."
      "בטח. אתה לא צריך להסביר. בן אדם צריך לארגן את חייו. אני מאחל לך הצלחה." אמר נדב.
      "תודה רבה לך. אתה סַבּרָה? בן כמה אתה?"
      "כן, אני יליד תל אביב. הורי באו מרוסיה בשנת עשרים. אני בן עשרים ושבע."
      "ואתה היית בצבא האנגלי בזמן המלחמה העולמית? היית באירופה?"
      "לא. לא הייתי בצבא הבריטי. לא יצאתי מהארץ. היו לנו עיסוקים אחרים. אתה יודע... מחתרות... מאבק... וכל מיני דברים כאלה."
      "ואתה?" שאל יאנוש בפנותו אל אהרן כהן.
      "אני הייתי בהגנה בירושלים. אני יליד ירושלים דור רביעי."
      "ובן כמה אתה היום?"
      "שלושים ושלוש."
      "ואתה היית תמיד מנהל נהגים?" אהרן חייך:
      "לא. בירושלים עבדתי כנהג מונית. בצה"ל, בזמן המלחמה, נהייתי סמל רכב בבסיס. חבר מהבסיס המליץ עלי לחיל הנדסה. אמרו לי שיהיו כאן הרבה נהגים, חלק מהם עולים חדשים מכל מיני ארצות ושיהיו הרבה בעיות ורוצים שאני אשתלט על זה. אז הסכמתי ובאתי. כי אני גם רוצה לחסוך כדי לקנות לי מונית משלי."
      "אתה נשוי? יש לך משפחה?"
      "יש לי חברה ואנחנו רוצים להתחתן. אחרי שאקנה לי מונית והפרנסה תהיה מובטחת..."
מבחוץ נשמע טרטור של משאית. אהרן כהן קפץ על רגליו. נדב קם, הודה ליאנוש בעד הקפה ושלושתם יצאו ועמדו בפתח המחסן.
       "אתם תמיד מוזמנים." אמר יאנוש והם הודו לו. כל אימת שהגיעה מכונית כלשהי, היו החיים במחנה נעצרים לכמה שניות וכל המבטים הופנו אליה. כל כלי רכב הביא עמו חדשות מהעולם החיצון, אנשים חדשים, ציוד, עתונים ואספקת מזון. כל משאית בישרה התפתחות וחידושים במחנה.
      בעת ארוחת הצהריים חילק זליג לכל סועד, עם מנת האוכל, טבלית `נובידרין` נגד מלריה. היתה חובה על הכל לבלוע שני כדורים כאלה בשבוע. נוסף לכך, כל יום בלעו גם טבלית של מלח, כדי להחזיר לגוף את המלח שהוא מאבד בגלל החום.
      אחרי הצהריים נשבה רוח מערבית קלה, שהלכה וגברה והתעצמה ולפתע נוצרה מערבולת אוויר ועמוד אבק החל להתקדם לעבר המחנה. הוא גרר עמו כל מה שניקרה בדרכו: חול וקוצים ופיסות נייר ומראהו כמו ציקלון מיניאטורי בלתי מזיק. לפתע הוא זינק וכהרף עין חצה את המחנה והתפוגג לתוך מרחבי הערבה. אחרי שנעלם, הסתבר שהכל כוסה באבק. במשרדים היה צורך לנגב את השולחנות ואת התיקים אבל באוהלים זו היתה ממש מכה. כולם נאלצו להוציא החוצה את כל חפציהם ולנער אותם.
      "כבר ראית דבר כזה קודם?" שאל נדב כשהוא ממצמץ ומנסה לסלק גרגר אבק מעינו.
      "בטח. זה קורה כל יום יומיים. תמיד בסביבות שעה שלוש או ארבע. לפעמים יש אחדים כאלה, אבל לא בכל פעם הם עוברים בדיוק מעל למחנה." הסביר אהרן.


                        באוהל הנהגים
    
      "בוא נעבור דרך אוהל הנהגים. אתמול הגיעו חמישה חדשים ואני רוצה לראות איך הם מסתדרים ביניהם. יש שם טיפוסים מכל העולם. אפילו גוי צרפתי אחד עם שם כמו ז`ן פּול משהו. זה אחד שהתנדב למלחמת העצמאות. תהרוג אותי, אני לא מבין למה כאלה באו. מה להם ולמלחמה שלנו?" אמר אהרון אחרי שנפרדו מיאנוש.
      "אי אפשר לדעת. הרוב בטח הרפתקנים. אבל אני מאמין שהיו ביניהם כמה אידיאליסטים שהזדהו עם המלחמה שלנו. הצרפתים, למשל, מרוב שיש להם בעיות עם האלג`יראים, רואים בערבים גורם עויין. אז זה בטח עוזר לבחור כזה לחשוב: `בוא נלך לדפוק כמה ערבים בפלסטינה."
      הם עברו ליד המטבח. ראשו של זליג, חבוש כובע טבחים לבן, הציץ מאחורי הדלפק חייך אליהם ובידו שאחזה בסכין מטבח עשה להם סימן שלום. מרחוק הבחינו בהתקהלות קטנה מסביב לקומנדקר שחנה בקירבת אוהל הנהגים. כשהתקרבו ראו שישה או שבעה נהגים מתבוננים באחד ששכב ומחצית גופו מתחת לרכב.
      "מה העניינים?" שאל אהרן כהן בקול גדול. כולם ניפנו אליו ושנים שלושה ענו במקהלה שהרצועה השתחררה ושאי אפשר לפתוח את הבורג כדי לחזק אותה. הבחור ששכב מתחת לאוטו הזדחל החוצה, כולו מיוזע ואמר:
      "אין מה לעשות. פשוט לא רוצה להסתובב."
      "תן לי לנסות." אמר אהרן ופשט את חולצתו.
      "אין לך מה לנסות. כבר שלושה אנשים ניסו. זה לא רוצה לזוז."
      "תן!" אמר אהרן, לקח את המפתח וזחל תחת הרכב. רגליו פנו ימינה, שמאלה, התכווצו ושוב התיישרו, בעודו מחפש עמדה נוחה לפתוח את הבורג. אך כעבור שתי דקות יצא גם הוא והודה בכשלונו.
      "אז מה עושים עם מכונה כזאת?" שאל אחד הבחורים.
      "נצטרך להעמיד אותה בצד. בעוד כמה ימים יתחיל המוסך לפעול ואז הם יתקנו את זה עם המכשירים שלהם."
      בעודם מדברים הגיע קומנדקר שני, נעצר לידם וממנו ירד גבר בגיל החמישים, לבן מאבק הדרך. הוא הסיר את מישקפי הרוח, ניגש ושאל:
      "מה העניינים?"
      "שלום ז`ק, ניתפס הבורג של הרצועה ואי אפשר לפתוח אותו. אין מה לעשות."
      "בוא נראה." אמר ז`ק. הנהגים פינו לו דרך. נראה בבירור שהאיש מקובל עליהם והם רוחשים לו כבוד. הוא בחן את המנוע מלמעלה, התכופף, הביט בו מלמטה ואמר:
      "שמישהו יביא לי חתיכת צינור." מישהו רץ לכיוון המוסך, שמסביבו נערמו כמה שאריות, וחזר עם צינור באורך כשישים סנטימטר. אהרן הסביר לנדב שזהו ז`ק בוזגלו, עולה ממרוקו, שהגיע ארצה לפני כמה חודשים. הוא נהג מִקצועי וותיק וכנראה שנהג משאיות גדולות לאורכה ולרוחבה של צפון אפריקה. הנהגים רואים בו כמעין אבא. ז`ק לקח את הצינור, תקע בו את ידית מפתח הברגים וזחל את מתחת לקומנדקר. כעבור כמה שניות ניתקו רגליו מהקרקע: הוא ניתלה על המפתח. רגלו האחת נשענה על הפגוש והשניה נלחצה אל הגלגל. התכווצות אחת חזקה - והבורג נפתח.
      "הוא פתח אותו!" עבר בין האנשים רחש של התפעלות. אחדים אף מחאו כפיים. ז`ק יצא מתחת לרכב בחיוך שחשף שורת שיניים צהובות ושן זהב קדמית אחת ואמר:
      "בורג, או שנִפתח או שנִשבר. לא נישאר סתם ככה. רק צריכים לחפש מצב נכון, בשביל כל הכוח של בנאדם ניכנס בפנים הבורג." אחד הבחורים אמר:
      "וואללה! איזה מין ז`ק זה?" וטפח לו בחוזקה על השכם. נדב ואהרן התרחקו ואהרן אמר:
      "כל הכבוד ליהודי הזה. הם אומרים שבַּדֶּרֶך, אין תקלה ברכב, שז`ק לא יתגבר עליה. בעל מקצוע מעולה, שקט, עדין, מנומס וממושמע." בינתיים כולם נִכנסו לאוהל. אהרן ונדב נכנסו אחריהם והתיישבו על מיטה פנויה על יד הפתח. כל גינוני טקס היו מיותרים כאן. כמה מבטים אמנם ניפנו אליהם, אך השיחה לא נפסקה. נדב סקר את הפרצופים. היו כאלה ששכבו לבושים על המיטות. אחד בתחתונים שכב מתחת לכילה. זה היה גבר בגיל הארבעים, רזה ובעל שפם עבות. היו שם כשנים עשר נהגים. בלט הבחור הבלונדיני בעל העיניים הכחולות, צעיר מאוד למראה, שכמעט לא השתתף בשיחה ורק הצטרף מדי פעם לצחוק הכללי. גבר כבן שלושים, בעל גבות שחורות עבות מאוד סיפר משהו שריתק את שומעיו:
      "אמא שלי הזהירה אותי. חנוך, היא אמרה לי, אל תתחתן עם אשכנזיה. אלה יש להם מינהגים שונים משלנו ולא תהיה לך נחת בחיים. אבל לא שמעתי בקולה והחלטתי שאני מתחתן עם הייקית שלי. טוב, אני לא אספר לכם את כל הפרטים על ההכנות, ההזמנות ובילבול הביצים...בקיצור - ביום חמישי שעבר, חתונה. כמה שהיא היתה יפה...יא אללה! עם שימלה לבנה ארוכה וצעיף לבן עם מין כרבולת כזאת, ועשו לה קוסמטיקה על הפנים כמו לשחקנית מהוליווד. רק לנשק אותה. טוב, אז העמידו חופה, שברתי כוס, רקדו, אכלו ושמחו, ואני מסתכל על אשתי ורק מחכה שזה ייגמר ושנלך סוף סוף הביתה. כבר לא יכולתי להתאפק יותר. טוב. הגענו הביתה, התפשטנו, נישקתי אותה, התחלתי לחמם אותה, וכשרציתי לקחת אותה, נתנה צעקה `עזוב` וקפצה מהמיטה. אני קם, מחבק אותה, מלטף אותה, מנשק אותה, אומר לה `סליחה מותק אם הכאבתי לך`, מחזיר אותה למיטה ומתחיל הכל מחדש. איך שאני עולה עליה - שוב נותנת צעקה ובורחת מהמיטה. אני מפייס אותה, מרגיע אותה, מסביר לה שאנחנו בעל ואישה ושתהיה לנו משפחה, ויהיו לנו ילדים. בקיצור, שום דבר לא עזר. כל כך התעייפתי שנרדמתי. בבוקר, היא ישנה על ידי כמו מלאך. ממש בובה. לאכול. וזאת אישתי ועדיין היא בתולה. שדבר כזה יקרה לי! חבר`ה, אני אומר לכם, בלי להשוויץ, כל בחורה שרציתי - ישר למיטה. והמכשיר שלי, ברוך השם, אין מה להתבייש. וזאת הייקית הבתולה שלי, שיש לי לַייסֶנס* לנהיגה עליה, ישנה כאן כמו תינוקת. אמרתי לעצמי: `עכשיו הולך כאן אונס`. אני מעיר אותה בלטיפות, לוחש לה באוזן: `את אישתי` והיא: `אני רוצה שתעזוב אותי במנוחה.` אני מנסה להכניס ברך בין הרגליים שלה, אבל זאת יש לה מין שיטה שהיא משלבת רגל ברגל ואפילו תביא ג`ק - לא תצליח להפריד ביניהן. אחרי עוד ניסיונות וכישלונות, הכבוד שלי נפגע. התלבשתי, דפקתי את הדלת והלכתי למחנה יהודה, אכלתי מנה פול, שתיתי קפה וחזרתי הביתה. לקחתי אותה למסעדה, ביקרנו אצל ההורים שלי וההורים שלה, בערב הלכנו לקולנוע. חבר`ה, מה אגיד לכם? יום שישי ושבת וראשון, וכלום! היא לא נותנת. אז יש לנו שכנה נחמדה, אישה נשואה עם שלושה ילדים. ניגשתי אליה, אמרתי לה בלי בושה: גברת לאה כך וכך קרה לי, ותיסלחי לי אם אני מספר לך דבר כזה... בקיצור, אמרתי לה שאני מוכרח לנסוע לנגב לשבועיים, והיא הבטיחה לי שהיא תשוחח עם אישתי ותסביר לה איך באים ילדים לעולם. כעת אני יושב פה על גחלים ומי יודע איך זה ייגמר?"
      "אל תדאג," ניחם אותו אחד מהבחורים, "זה יסתדר. היא בטח קיבלה חינוך ייקי נוקשה. טוב עשית שלא לקחת אותה בכוח. שמעתי שאם אשה מתנגדת, יכולה להיות לה התכווצות והייתם יכולים להידבק..."
      "מה אתה מקשקש," שיסע אותו אחר, "זה סיפורי סבתא. אני לא שמעתי שנדבקים." האיש בעל השפם ששכב מתחת לכילה החל לדבר במיבטא בולגרי:
      "ועוד איך נדבקים! אספר לכם מה שראיתי בעיניים שלי. הייתי נהג מונית שכיר ונסעתי בערב ריק מראשון לרחובות, וכל החיים שלי אני לא אשכח מה שראיתי: היה זוג שנִדבקו בתוך מכונית פרטית. הם חנו בצד הכביש בכניסה לפרדס ועשו את זה על הספסל האחורי. כנראה שהיה צפוף והיא קיבלה התכווצות שריר והם נדבקו. כשאני עברתי שם, כבר עמד לידם אמבולנס. חשבתי שזו תאונה, נעצרתי וניגשתי לעזור. תמונה כזאת - ישמרני האל! עד שהוציאו אותם מהמכונית, חצי עירומים, כי
* - רשיון נהיגה
הרי אי אפשר להפריד ביניהם והפוזה לא נוחה, והדלת צרה. והוא בן אדם מוכר בכל ראשון, קבלן
ידוע, יש לו אישה וילדים... והבחורה, בחיי אני לא יודע מאיפה הביא אותה. כנראה נחמדה, אבל הייתם צריכים לראות את הפרצוף המעוות שלה. ואת הפרצוף שלו... אוי לאותה בושה." כולם האזינו מרותקים. מישהו הפר את השתיקה:
      "נו, ומה היה אחר כך?"
      "אָנַא אַעֲרֵף?" ענה הבולגרי, "לקחו אותם לבית החולים. אני לא סיפרתי לאף אחד. אבל מישהו פיטפט, אולי מבית החולים, כי כל המושבה דיברה על זה חצי שנה."
       ואז פתח ז`ן פול את פיו. הוא דיבר עברית רצוצה במבטא צרפתי מצחיק. הוא אמר שבצרפת דבר כזה לא יכול לקרות, כי מחנכים את הילדות מגיל צעיר שהן נולדו בשביל זה ושהן צריכות למצוא חן בעיני הבחורים ולתת להם סיפוק. לכן הן חופשיות מאוד בענייני מין. כולם האזינו לו בתשומת לב כאילו הוא מומחה גדול בנושא. הבולגרי שאל:
      "תגיד ז`ן פול, מה עשית בצרפת לפני שבאת הנה?"
      "אני בסרפת רק לומד באוניבסיטֶה. לא סַריר לעבוד. הורים שלי עשירים מאוד."
      "מה אבא שלך עושה?"
      "לאבא שלי יש מלון גדול. הַרי גדול בפריז. הנה, תראו." וז`ן פול הוציא מארנקו גלויה ומסר אותה לבולגרי והיא הועברה מיד ליד. זו היתה גלויה מיסחרית רגילה שעליה מצולם בניין אירופאי רחב מידות, בסיגנון עתיק ולפניו כיכר יפה. על גב הגלויה כתוב: `הוטל דה ויל`. הגלויה עשתה רושם על הבחורים.
      "אז מה אתה עושה כאן?"
      "קודם כל באתי למילרָמָה ביחד איתרֶם נגד הערבים. אבא שלי כועס מאוד. הוא רוצה כי אני יושב על ידו ואני ללמוד לנהל מלון, מפני הוא כבר זקן. אני לא אבקש ממנו כסף. אני עובד פה ומרויה. מתי אני רוזר הביתה, יהיה לי קצת כסף שלי." נדב ואהרן קמו בשקט וחזרו למשרד.
 
      רב סרן לוקוב ישב ועיין בתיק. הוא הרים את עיניו ואמר בפנותו אל נדב:
      "בקרוב יגיעו המשאיות עם חלקי הצריפונים. כפי שסיכמנו, נקדיש את כל יום המחר להקמתם ונעביר לתוכם את הציוד שלנו. בימים הקרובים אצא לאילת ואני רוצה שתבוא איתי. היחידה היושבת שם תמנה איש קשר שיטפל בכל הבעיות שלנו בקצה הקו. בינתיים נקבל מהיחידה שרותי מוסך דחופים ותידלוק. אני אתאם את כל זה עם המפקד במקום ואתה תתדרך את האיש שהוא יעמיד לרשותנו, בכל הנוגע להתכתבות ולהתברקות בינינו.
      "בסדר." ענה נדב ושאל: "מה עם המשכורות? יש כאן כבר יותר מארבעים איש וסוף החודש מתקרב. הכנתי רשימה שמית נכונה לאתמול. מה עושים עם זה?" לוקוב ענה בחיוך רחב:
      "היות וזו הפעם הראשונה שאנחנו צריכים לשלם משכורות, אז גם אני לא יודע איך עושים את זה. אבל לכל דבר יש התחלה ופתרון. איפה הרשימה שעשית?" נדב הגיש לו את הרשימה. לוקוב עיין בה כשהוא קורא לעצמו בחצי קול:
      "שם, תאריך לידה, מספר זהות, מיקצוע, דרגה, תאריך התחלת העבודה. כן, אני חושב שזה מספיק. אמנם כל העובדים האזרחיים כאן יהיו פטורים ממס הכנסה, אבל בכל זאת תוסיף גם מצב משפחתי. תעתיק את כל הרשימה, תשים את שימך בראש וליד המיקצוע תרשום טפסן סוג א"א...." הוא ראה את התמיהה על פניהם של נדב ואהרן כהן ופרץ בצחוק: "אין לנו כאן תקן לתפקידים אדמיניסטרטיביים, פקידים וכדומה. מותר לנו להעסיק אזרחים רק כבעלי מקצוע, בעלי מלאכה ופועלים. לכן אתה כבעל התפקיד הבכיר בין האזרחים תהיה טפסן סוג א"א שזה השכר הגבוה ביותר בטבלה, אחריך יבואו כל בעלי התפקידים הבכירים כטפסנים סוג א`: מנהל התחבורה שזה אהרן כהן, מנהל המוסך שיגיע, האפסנאי הראשי יאנוש, אחראי על השומרים כשיהיה. ברמה זו יהיו בעתיד גם מנהלי המחנות בדרך. אחר כך יבואו לפי הסדר: בנאי סוג א"א, וכן הלאה. אצל אולמן יש רשימה מודפסת של הדרגות על פי הסתדרות פועלי הבניין. בסוף השבוע אסע ליפו ואקח איתי את הרשימה. כשאחזור ביום ראשון, אני מקווה להביא איתי את המשכורות. אולי גם מכונת כתיבה, כך שלחודש הבא הרשימה כבר תהיה מודפסת."
      שעת הצהרים הגיעה והמשאיות עדיין לא נראו באופק. סרן אולמן העיר את תשומת לב המפקד לכך והוסיף:
      "אם הם לא יגיעו בשעה הקרובה, ועד שיפרקו אותם, הם כבר לא יוכלו לצאת היום לדרך חזרה. נצטרך להלין אותם כאן. אם יהיה צורך, אתה תטפל בהם, נדב." נדב הינהן וחשב לעצמו: `בטח אני, הרי בעצם אני כאן הכּולבּוינִיק`, אבל בסך הכל נהנה מאוד מהעובדה שכולם סומכים עליו.
      כשנדב החל לעבוד על הרשימה, נכנס סרן אולמן והניח על שולחנו את טבלת השכר. נדב שאל:
      "להחזיר לך אותה?"
      "מה אתה רוצה שאני אעשה עם זה?" התבדח אולמן "הבאתי אותה בדיוק למטרה זו, רק שעד עכשיו לא היה מי שיעשה את זה. עוד תתעוררנה לך הרבה בעיות עם שיבוץ האנשים בדרגות משונות. תמיד תוכל להתייעץ איתי. נו, איך אתה מרגיש אצלנו?" נדב השיב בנימה מבודחת:
      "איך אני מרגיש? יוצא מהכלל. מה חסר לי? יש אוכל, יש מיטה, יש עבודה, נוף משגע, מחרתיים טיול חינם לאילת. מה עוד בן אדם יכול לבקש?"
      "יופי. אני שונא בכיינים." אמר אולמן והלך. עם הזמן נודעו לנדב פרטים אישיים שונים על אולמן. האיש היה מהנדס מוכשר, בעל כִשרון גראפי, צייר ואוהב כלבים. נאמר שבבית יש לו כלב מסוג פּוינטֶר, אבל הוא לא הביא אותו לעין חוסוב כדי שהכלב לא יסבול מהחום. אולמן נודע גם כיֶיקֶה הראשון בארץ שידע לקלל בערבית.
      נדב כמעט סיים את הכנת רשימות העובדים כשנשמע טרטור מכוניות מתקרבות. הוא יצא מהמשרד והחל לצעוד לכיוון השער. שתי משאיות הגיחו מצד המעיין, השומר הוריד את החבל והן ניכנסו למחנה ונעצרו ליד הגדר. נדב זהה אחת מהן כמק-דיזל של גדליה דרוקר. מתוך תאי הנהגים קפצו ארבעה גברים. גדליה ראה את נדב והלך לקראתו ביד מושטת. הם תקעו כף.
      "איך היתה הדרך? מה קרה שאיחרתם כל כך?" שאל נדב.
      "לא היו בעיות מיוחדות בדרך, חוץ מזה שהמשאית השניה היא ארוכה מדי והיה קשה מאוד להעביר אותה בכמה מהסיבובים. צריכים להגיד להם שם ביפו שלא ישלחו כאלה ארוכות. אבל לא בגלל זה איחרנו. פשוט בבאר שבע היו בבוקר בעיות העמסה." השיב גדליה.
      "אני מבין שאתה הנהג השני. ומי אתם?" יהודי מבוגר, רזה ומקומט שחבש מיגבעת ישנה, התקדם ואמר:
      "אני מכונאי רכב. שמי הלר, דוד הלר." את השם דוד ביטא במילעיל. השני, בחור גבוה, רזה וקצת כפוף, שהרכיב מישקפיים עם עדשות כל כך עבות שעיניו ניראו דרכן קטנטנות, הציג את עצמו:
      "אני אחיעזר קרַסְנופּולסקי. שלחו אותי בתור שומר." אפו היה ארוך וקמור ובלוריתו השחורה והפרועה התנופפה ברוח. נדב שלח אותם לחדר האוכל לשתות משהו והורה לפרוק את הצריפונים ליד המשרדים ואת האספקה והציוד במחסן. וכבר יאנוש הגיע במרוצה ומלאכת הפריקה החלה.
      אחרי הקפה והעוגה מתוצרת זליג, יצאו לוקוב, אולמן ונדב לסמן את מיקום הצריפונים. הנגר ושני פועלים כבר עמדו הכן להתחיל בההקמת הצריפון הראשון.
      מיד עם הגיעם, הובהר לשני נהגי המשאיות שבהתאם להוראות הביטחון, אסור להם לצאת לדרך חזרה לבאר שבע בשעות אחר הצהריים ויהיה עליהם ללון במחנה. באוהל הנהגים היתה רק מיטה אחת פנויה ונהג המשאית ה`ארוכה` קיבל אותה. עבור גדליה דרוקר לא נמצא מקום מתאים ונדב היה אובד עצות.
      "שלא תעשה לך בעיות," אמר לו גדליה ,אני אלון בקבינה של המכונה שלי."
      "לא בא בחשבון." אמר נדב. האיש היה לו סימפטי והוא חש מעין ידידות כלפיו. "אתה תלון איתי באוהל שלי." ומיד שלח את אחד הפועלים למחסן להביא מיטה ושמיכות.
                       
                                  
 
                         וידויים ליליים
 
      שני הגברים שכבו באוהל הקטנטן, על מיטותיהם שהיו מרוחקות זו מזו רק כחצי מטר. במחנה שררה דומיה גמורה. החשכה היתה מוחלטת. נדב הפר את הדממה:
      "מניין אתה? אני מתכוון בארץ."
      "אני תל אביבי. ואתה?"
      "גם אני. אני יליד תל אביב. 1922. אתה?"
      "אני עליתי מפולניה ב1935- . היום אני כבר בן ארבעים."                  
      "אתה נשוי. ילדים?"
      "לא. אני רווק. ואתה?"
      "גם אני. " אמר נדב.
      "מה קרה? אתה בחור צעיר ויפה, יליד הארץ, אני בטוח שלא חסרו לך בנות." נדב אף פעם לא דיבר עם איש על בעיותיו הפרטיות או על קשריו הרומנטיים, אפילו לא עם הוריו. והנה כאן, בלב הערבה, בתוך השממה, הרחק מכל העולם, לפתע פרץ הדחף לפרוק את כל מה שהצטבר בליבו במשך שנים, להשתחרר מהלחץ והמועקה, ודווקא בפני האיש הזר הזה, הכמעט אלמוני, האדם הפשוט והסימפטי. הוא החל לספר, בתחילה בהיסוס ואחר כך בשטף:
      "היו לי שתי פרשיות אהבה. בשמינית תיכון התיידדתי עם ילדה יפהפיה מהכיתה שלי, רותי. זה התחיל מזה שהכננו שיעורים ביחד, בדרך כלל אצלה בבית. הוריה לא היו שם בשעות העבודה. אחיה הבכור התגייס לצבא הבריטי ולרוב היינו לבדנו בבית. פעם צחקנו והתנשקנו. זה מצא חן בעיני שנינו והמשכנו, התמזמזנו, החלקנו ידיים מתחת לבגדים, נשכבנו על הספה...וזה קרה. לא העזנו להתפשט מחשש שבכל זאת מישהו יבוא פתאום. כך החלה פרשת התעלסויות שנמשכה עד סוף שנת הלימודים. שכבנו בבית, בגן הדסה, בשיט על הירקון, בכל מקום שאליו יכולנו להגיע ולמצוא מִסתור מעיני אדם. אבל תמיד לבושים. נהניתי מאוד, ואין לי ספק שגם רותי נהנתה מאוד מיחסי המין שלנו. בגופה של רותי יכולתי להתבונן רק פעם אחת, על שפת הים, וגם אז בבגד ים שלם. כך חלפה שנת לימודים והתעלסויות מבלי שאף פעם לא ראיתי את רותי במערומיה. אולי דווקא בגלל זה נמשכתי אליה יותר ויותר והרגשתי שאני מתאהב בה. לא היה לי ספק שגם היא אוהבת אותי ושלידידותנו, או פרשת אהבתנו זו, יהיה המשך. אחרי החופש הגדול היא נסעה ללמוד באוניברסיטה בירושלים. חיכיתי שתשלח לי את כתובתה כדי שאוכל לכתוב לה, אך הימים חלפו ומכתב אַין. נסעתי לירושלים, שאלתי במזכירות וחיכיתי ליד היציאה מאולם ההרצאות בו היא היתה אמורה להיות. היא יצאה בחברת בחור והם החזיקו יד ביד. כשראתה אותי, עזבה את ידו. ראיתי שהיא באה במבוכה, אך התגברה עליה כהרף עין ואמרה: תכירו, זה נדב, למדנו יחד באותה כיתה בתיכון בתל אביב וזה שלמה, החבר שלי. היא לא הביטה לי בעיניים. באותו רגע הייתי סתם אחד התלמידים מהכיתה בתיכון. היא לא שאלה מה אני עושה כאן וכבר לא ראיתי צורך להסביר. אמרתי `כל טוב לכם` והסתלקתי. אתה מתאר לעצמך איזה עלבון, איזו אכזבה, איזו השפלה היתה זו בשבילי. הלכתי משם כמו שיכור. הייתי עוד צעיר וחשבתי שכל עולמי נחרב. איפה חברוּת? איפה ידידות? איפה אהבה? אחרי זה כבר לא יכולתי להסתכל על אף בחורה. כולן ניראו לי מזוייפות ושקרניות."
      "אני מבין." אמר גדליה אחרי דקה של דומיה. "כן, אני מבין שקיבלת זעזוע קשה. אבל אני מקווה שבגלל מִקרה אומלל אחד כזה לא התייאשת מהנשים ומאהבה לכל ימי חייך! אחרי הכל היא היתה בסך הכל ילדה, תלמידה בבית ספר. אולי היא ראתה את הפרשה ביניכם כמין בילוי חולף. אולי בגלל שהיא נהנתה מיחסי המין, היתה לך טעות אופטית שהיא מאוהבת בך?"
      "חכה. אתה אומר ילדה? אז אני חייב לספר לך על פרשה נוספת, עם בחורה מבוגרת, ואחר כך תשפוט. בשנות המאבק הייתי עסוק מאוד וזה עזר לי לשכוח את רותי. אני מדבר על התקופה הסוערת הזאת עם ההפגנות ההמוניות, גירושי המעפילים, התקפות המחתרות על הבריטים, על תנועת המרי...למי היה ראש ופנאי לענייני אהבה. עד שפגשתי את ברוריה. היא היתה מורה להתעמלות לכיתות הנמוכות בבית הספר בו למדתי. היא לא היתה הרבה יותר מבוגרת ממני, אולי בשנתיים שלוש. היא היתה יפה , בלונדינית עם עיניים כחולות נהדרות. היו לה ידיים קטנות, עדינות ומטופחות. והיה לה גוף שכל גבר הסתובב להביט אחריה ברחוב. בנשף הסיום הזמנתי אותה לרקוד. למרות שהייתי אז עדיין חבר של רותי, נמשכתי אל ברוריה. היא נצמדה אלי כל כך חזק, ושפתיה ריפרפו לי מדי פעם על הלחי, שקשה היה לי להסתיר את התרגשותי. וזהו. מתי שהוא באמצע 1946, זאת אומרת כעבור איזה שש שנים, אני הולך ברחוב ופוגש את ברוריה. זו היתה פגישה מטורפת. כאילו לא חלפו כל השנים האלה מאז התראינו בפעם האחרונה, וכאילו ששנינו לא חשבנו כל הזמן הזה אלא רק על רגע פגישה זו, הלכנו זה לקראת זו, התחבקנו והתנשקנו באמצע הרחוב. העוברים ושבים לא היו קיימים בשבילנו. בלי אומר ודברים, ברוריה אחזה בידי והובילה אותי לדירתה הקטנה מעבר לפינת הרחוב. עדיין לא החלפנו מילה. וכמו שאני עומד שם באמצע החדר, היא התפשטה מכל בגדיה. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי אישה עירומה לגמרי עומדת בפני ומביטה בי בצורה מִתגרה ומגרה. ואני עדיין לבוש בכל בגדי. היא היתה נטולת כל רגש בושה. היא ניגשה אלי והפשיטה אותי במחי יד. אני מוכרח להודות שקצת התבלבלתי ועזרתי לה באצבעות רועדות. כשהייתי עירום היא ניצמדה אלי כמו אז, כשרקדנו במסיבת הסיום, רק שהפעם הינו עירומים. היא הצמידה את פיה לפי, נפלנו על המיטה ואתה מתאר לעצמך איזו השתוללות זאת היתה. היא התמסרה ללא סייג. ואני..., אני הייתי מיוחם כמו חית פרא וחשתי עד כמה היא נהנית מזה. בקיצור, הפכנו לזוג, אבל עם הסתייגויות חברתיות. היא עדיין היתה מורה ואני תלמיד לשעבר בבית סיפרה. אמנם עברו שנים, אבל אנשים צרי עין לא חסר. כך שבהבנה הדדית, לא הפגננו את יחסינו ברבים. אבל אני הפכתי כמעט לדייר אצלה. יחסינו התבססו בעיקר על המִשכב. אצל ברוריה גיליתי את גוף האישה על כל מִסתוריו. לא היתה פינה כלשהי בגופה שלא הכרתי ולא היתה תנוחת התעלסות שלא התנסינו בה. ברוריה היתה גם בקיאה בכל רזי מניעת הריון והיתה מנחה אותי: היום עלינו להיות זהירים... היום הכל בסדר, אל תדאג... אין לנו מה לחשוש... מחר מוטב שלא תבוא כי אני בוֶסֶת. ואם אמרתי שאני אבוא סתם, היא צחקה: `ואתה מאמין ששנינו יכולים להיות ביחד בחדר אחד ולא לשכב?` וזה היה נכון: כל פגישה בינינו הסתיימה תמיד במיטה. כזאת היתה ברוריה ואני חייתי בגן עדן. ושוב התאהבתי. כמו טיפש. ושוב קיבלתי את סטירת הלחי שלי. כמו שברוריה לקחה אותי ביד בלי אומר ודברים והביאה אותי לדירתה, כך היא סילקה אותי ממנה. ביום בהיר אחד, אחרי ליל אהבים בלתי נשכח, זה היה ערב הכרזת המדינה, היא הודיעה לי בפנים חתומות שהיא עומדת להתחתן. `להינשא לאיש` היא אמרה. ושוב עמדתי נדהם. ומה אני, לא איש? לא אהוב? ואיפה היא מצאה פתאום מישהו `להינשא לו`? הרי את כל לילותיה במשך כשנתיים בילתה איתי במיטה? כן, אני מבין: עם ה`איש` היא בוודאי ניפגשת בימים. בעיניו היא מעמידה פני בתולה טהורה. שלא יעז לחשוב, חס וחלילה , שהוא יכול להציע לה להיפגש איתו בשעות החשיכה. לא שיתפתי אותה בכל המחשבות האלה. לא אמרתי דבר. בלעתי את העלבון יחד עם הרוק, אספתי את מעט החפצים שלי והסתלקתי בלי לומר שלום. ועכשיו אני שואל אותך, גדליה: אתה רואה אותי מתיידד עם אישה, שלא לומר מתאהב?" גדליה לא הגיב. לרגע נדמה לנדב שהוא נרדם ואולי בכלל לא שמע את סיפורו. אבל הוא טעה: גדליה שמע גם שמע. הוא נלחם עם כאבו האישי והתלבט אם לספר לנדב את הסיפור האומלל שלו, כמי שמגרד במחט בתוך פצע פתוח, ועל ידי כך להעמיק עוד יותר את סלידתו מנשים. אבל גם הוא הרגיש צורך בלתי נִשלט להשתחרר המהמועקה ארוכת השנים שעד היום לא סיפר עליה לאיש. והנה כעת, וידוי מול וידוי, הרגיש שזה עכשיו או אף פעם.
      "עכשיו תורי. כשאספר לך מה קרה לי, ולמה נשארתי רווק עד היום, תראה שיכול להיות יותר גרוע משלך. הסיפור שלי שמו בֶּלָה. זה התחיל בתל אביב בראשית שנות הארבעים. היא ישבה בבית קפה עם עוד זוג. לא יכולתי לגרוע עין ממנה: ילדה נהדרת, תספורת ערמונית קצרה, עיניים ירוקות חייכניות ושפתיים - לנשוך. היתה לבושה בפשטות. אז הייתי בערך בן שלושים, יותר רזה, והיה לי יותר ביטחון עצמי מאשר היום. כשהזוג הסתלק והיא נשארה לבדה, ניגשתי אליה ושאלתי בחיוך: `סליחה, מותר לשבת רגע ?` היא פרצה בצחוק ואמרה: `עכשיו תשאל אם כבר לא ניפגשנו באיזה מקום?` כעת גם אני צחקתי. אני לא אספר לך את כל השיחה, אבל בסופו של דבר הזמנתי אותה לארוחת ערב ואחר כך לקולנוע וליויתי אותה למקום מגוריה ואפילו קבענו פגישה למחרת היום. שמה היה בלה. אני עבדתי אז כנהג משאית שכיר. בערך באותה תקופה הצטרפתי לתוכנית `הַחכֵּר והַשאֵל` והתחלתי לנסוע על הקו לטהראן ובחזרה. בכל פעם נעדרתי שבוע - שבועיים ואחר כך נשארתי בארץ בערך אותו זמן, כך שיכולתי להיפגש עם בלה במשך כמה ימים רצופים ואחר כך שוב לא התראינו איזה שבוע. היא סיפרה לי שהיא הגיעה מרומניה עם קבוצת נוער, לאחר שהוריה נלקחו למחנות ועקבותיהם אבדו. היא נשלחה לקיבוץ שם בילתה כשנתיים ועבדה בעבודות שונות עד שנתקעה במחסן הבגדים. חיים אלה לא נראו לה והיא החליטה לעזוב את הקיבוץ וללכת לגור בעיר. היא כבר היתה בת עשרים. בתל אביב היו לה קרובים רחוקים שהסכימו שהיא תגור אצלם באופן זמני, עד שתמצא עבודה ותסתדר. זה כשנה היא גרה אצלם. היא ישֵנה על הספה בסלון, המשמש גם כמעבר לכל החדרים ואינה יכולה להיכנס למיטה לפני שכולם שוכבים לישון. הם אנשים לא נעימים ויש לה הרגשה שהם מתחרטים על זה שהכניסו אותה לביתם. אבל בינתיים אין לה ברירה, היא צריכה לשתוק ולסבול. היא עובדת כעוזרת לגננת והשכר שהיא מקבלת אינו מאפשר לה לשכור חדר. סיפרתי לה על עצמי. יצאנו יחד ותמיד הזמנתי אותה לארוחות טובות, קניתי לה בגדים, לקחתי אותה לקולנוע ונהיינו ידידים טובים. היא היתה כל כך עדינה ורגישה שלא העזתי לנגוע בה אפילו בקצה האצבע. פחדתי שהיא תיפגע ולא תרצה לראות אותי יותר. מה אגיד לך, הייתי מאוהב בה עד האוזניים. באותה תקופה היה לי חדר גג ברחוב רמב"ם. רציתי מאוד להזמין אותה לחדר, אבל חששתי שהיא תחשוב שאני רוצה לפתות אותה. פעם הלכנו לשפת הים. בבגד הים שקניתי לה היא נראתה כמו נסיכה. שכבנו על החול בשמש. לחשתי באוזנה: `את נורא מוצאת חן בעיני` והיא ענתה בלחש: `גם אתה`. אז לקחתי את ידה הקטנה בידי, ניערתי ממנה בזהירות את החול ונישקתי אותה ארוכות. היא הביטה בי בעיניים חולמניות ולא אמרה דבר. כשהיינו נפרדים ליד ביתה, נהגתי לנשק אותה על המצח או על הלחי. לפעמים גם קרה שהתנשקנו נשיקה חטופה על השפתיים, אבל בפה סגור. אף פעם לא ניסיתי לנשק אותה נשיקה אירוטית בפה כי היא הייתה כל כך צנועה. אני רציתי אותה מאוד אבל פחדתי לעשות צעד לא נכון שיגרום לכך שהיא תעזוב אותי. כבר אז בשלה בי ההחלטה להציע לה נישואין. אבל רציתי להיות בטוח שהיא לא תסרב והחלטתי להמתין עוד קצת כדי שידידותנו תתעמק. וכל הזמן הזה, תאמין לי - חשקתי בה יותר ויותר. אבל מתוך מין צניעות, או אם תרצה תקרא לזה אפילו טיפשות, החלטתי שלא אשכב איתה עד החתונה, שלא לקלקל את האידיליה הזאת על ידי מעשה חפוז. עברה חצי שנה של ידידות נפלאה. יום אחד ראיתי שבלה עצובה. הסתבר שהקרובים הוציאו את המרצע מתוך השק ואמש רמזו לה באופן ברור שעליה לפנות את המקום. `ואני חשבתי שאני תופסת כל כך מעט מקום שבכלל לא מרגישים בי. אין לי לאן ללכת.` אמרה ופרצה בבכי מר. ניחמתי אותה ככל יכולתי ומיד הצעתי לה את חדרי. היא סירבה בהחלטיות. הרגשתי שפגעתי בה, כאילו אני הולך לנצל את מצוקתה כדי לאלץ אותה, מחוסר ברירה לבוא לגור איתי. מיד תיקנתי את הצעתי ואמרתי שיש לי ידידים שמזמן מבקשים שאבוא להתגורר אצלם למשך כמה זמן. הוספתי שאני אעמיד את חדרי לרשותה הבלעדית לכמה זמן שיידרש, עד שהיא תימצא לה סידור יותר טוב. היא שוב פרצה בבכי והתרפקה אלי. ניחמתי אותה ככל יכולתי עד שנירגעה. `אתה מציל אותי, ומה אני יכולה לעשות למענך?` לחשה. `רק קחי את החפצים שלך מאצל הקרובים המחורבנים שלך ובואי לחדר שלי` אמרתי לה. גם ברגע זה עלה בדעתי להציע לה נישואין, אבל שוב נרתעתי, כי הרגשתי שזה עלול להישמע כניצול של הנסיבות. היא נכנסה לגור בחדרי. אספתי את מרבית חפצי בתוך שני ארגזים שהעמדתי על הגג, מתחת לחלון החדר. לבלה היו בסך הכל שתי מִזוודות קטנות שנעלמו מתחת למיטה. הלכתי לגור בבסיס שממנו היינו יוצאים לנסיעותינו. מעתה הייתי בא לקחת אותה מהחדר והקפדתי שלא להשתהות יותר מדי, כדי שהיא לא תעלה אפילו על דעתה לרגע שיש לי כוונות כלשהן ושלשם כך הכנסתי אותה לחדר. למרות הכל, ביום שמש בהיר, כשטיילנו על שפת הים של תל אביב ולשנינו היה מצב רוח מרומם, הצלחתי להתגבר על חששותי והצעתי לה נישואין. בלי היסוס היא אמרה כן. חשבתי אז שאני האדם המאושר ביותר בארץ ישראל. כשהייתי בארץ יצאנו כמעט כל יום ושוחחנו על עתידנו, איפה נגור, אם היא תמשיך לעבוד או תפסיק, מה נקנה וכל מיני דברים בנאליים כאלה. בעת נסיעותי לא ידעתי איך היא העבירה את זמנה. לומר את האמת, לא היה לי כל מושג מה בלה עושה במשך הימים והערבים שלה חוץ מעבודתה בגן הילדים. אף פעם לא שאלתי מחשש שאפגע בה. כל זה היה טוב ויפה עד שיום אחד נפרדתי ממנה והלכתי לבסיס כדי לצאת לדרך לטהראן. ברגע האחרון הודיעו לנו שהנסיעה נדחתה ביומיים. שמחתי מאוד. חיכיתי עד אחרי הצהריים, כשבלה חוזרת מעבודתה, הלכתי לחנות המכולת ממול לקנות כמה מיצרכים להביא לה, ואז בעל החנות, שמכיר אותי מִזה שָנים, אמר לי בהשפילו את עיניו: `אדון דרוקר, תסלח לי אם אני אומר לך, אבל אתה צריך לשים לב, כי אצלך בבית שמח בלילות. לא הייתי אומר לך, אבל כשהתחילו לבוא לשם גם שוטרים וקצינים אנגלים, החלטתי שמחובתי להזהיר אותך.` כמעט שנחנקתי. בקושי הצלחתי לומר תודה ויצאתי משם מהר. רעדו לי הבירכיים. בחוץ נשענתי אל הקיר, נשמתי כמה פעמים והסתלקתי מהמקום כמו שיכור. הסתובבתי ברחובות כמוכה הלם. הכל שקר וטעות, אמרתי לעצמי. לא יכול להיות שבלה תזמין אנשים זרים לחדר. בשביל מה היא צריכה את זה? הרי עוד מעט נתחתן... אחרי שעה של הליכה ללא מטרה, קיבלתי החלטה: אני אלך אליה, אספר לה מה ששמעתי ואבקש שהיא תרגיע אותי ותאמר לי שכל זה אינו אלא שקר או אי הבנה מצערת. רציתי להאמין שמדובר בדירה שמתחתיה ושכל זה אינו אלא טעות אופטית. עליתי לחדר, פתחתי במפתח שלי ונכנסתי. ריח של בושם מתוק עמד באויר. אף פעם לא הרחתי בושם כזה אצלה. לפתע התקשחתי, פתחתי את החלון הפונה לגג, קפצתי החוצה, סגרתי מאחורי את שני כנפי התריס והסתתרתי בין הארגזים, בדיוק מתחת לחלון. כך ישבתי בשקט והמתנתי יותר משעה. הזמן עבר עלי במחשבה שאני עושה דבר שפל ומכוער מאין כמוהו. אני חושד בילדה תמימה והגונה. כעת, אם היא תחזור ותשכב לה לישון, אצטרך לקפוא כאן כל הלילה, עד שהיא תלך לעבודה. ואם חס וחלילה יתחשק לה לצאת אל הגג....הלך הרומן הנפלא שלי. החלטתי להסתלק, כל עוד לא מאוחר מדי. כבר התחלתי לפתוח את התריס כששמעתי דיבור וצחוק מאחורי הדלת. הצחוק היה של בלה. מיד סגרתי את התריס והתחבאתי. מה שהתרחש אחר כך נשאר חרוט בזכרוני לכל החיים כסיוט נורא. הדלת נפתחה, האור נדלק ושמעתי את קולה של בלה וקול גברי. הקשבתי: הם דיברו אנגלית בשילוב מילים עבריות ולפתע שוב פרצה בלה בצחוק שנשמע לי וולגארי...אף פעם לא שמעתי אותה צוחקת כך. נשימתי נעתקה, בירכי הכפופות רעדו וכאבו, היה יבש לי בפה ולִבִּי התכווץ. שמעתי קולות של נשיקות רועשות באופן מוגזם, של חפצים נופלים על הריצפה, חריקת מיטה שנופלים עליה בפראות ואחר כך אנחות קלות. זינקתי כמו קפיץ, בשתי ידי פתחתי את התריס וקפצתי לתוך החדר. הזעזוע היה נורא! הגבר העירום זינק כנשוך נחש ועמד על רגליו, המַשמו הזקוף שלו לח ומבריק באור החשמל. בלה ששכבה על גבה ולא תפסה עדיין מה קורה, נשארה ברגליים פשוקות, בִרכיה כפופות ומורמות, ולחלקיק של שניה הספקתי לראות בבירור צורב וכל כך משפיל את אזור ערותה ואת פִטמות שדיה הוורודות. כשלפתע קלטה את המתרחש הוכתה בתדהמה, פיה נפער והעוויה נוראה הופיעה על פניה. היא תפסה את קצה הסדין בניסיון להסתיר את מערומיה. לא יכולתי להביט עליה והפניתי את ראשי אל הגבר, שאסף את בגדיו הפזורים על הריצפה והחל להתלבש בחיפזון מגוחך. הוא מילמל: 
      I am sorry, I did not know. , הרים את כובע המצחיה הצבאי שלו וכשנעליו בידו, ברח החוצה. זיהיתי אותו מיד: זה היה סוליבן, הקצין שלי מהשיירות. כשהדלת נסגרה, התהפכה בלה על ביטנה, מחצית גופה חשוף, כיסתה את ראשה בכר והתייפחה בקול רם. כל גופה הזדעזע בעוויות. עמדתי באמצע החדר ועדיין לא התאוששתי מתדהמתי. לפתע נתקפתי בחילה נוראה. רצתי לחלון והיקאתי את כל הנשמה על הגג. אחר כך שטפתי את הפה והפנים בכיור ושתיתי לגימת מים. בלה המשיכה להתייפח. אמרתי בקול עמום: `מחר תקחי את הסמרטוטים שלך ותסתלקי לאן שאת רוצה. אני מחזיר את החדר לבעל הבית.` ויצאתי. ברחוב התחלתי לצעוד. הלכתי והלכתי עד חצות. בעוברים ושבים ראיתי רק צללים. עולמי חרב. כל כך אהבתי אותה וכל כך הרבה מחשבה ורצון טוב השקעתי בבחורה הזאת, ופתאום תפסתי איזה חמור הייתי. בחלומות הבלהות הגרועים ביותר לא הייתי יכול להעלות על דעתי סיוט שכזה, בחילה שכזאת. כל נסיונותי לסלק מתודעתי את התמונה שראיתי בחדר לא עזרו לי. עוד היום אני רואה בבֵרור את דמותה של בלה במערומיה, בתנוחה המבישה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. חזרתי לבסיס. הקצין האנגלי לא היה שם וגם לא ראיתי אותו יותר. אולי הועבר לתפקיד אחר. אולי הוא עצמו ביקש העברה. נסעתי בשיירה לטהראן וכשחזרתי ניגשתי לחסל את החדר. על השולחן מצאתי מכתב. קראתי אותו בעמידה. אם לצטט מהזִכרון היה כתוב בו בערך כך: `שלום גדליה. אחרי מה שקרה, אינני מבקשת שתיסלח לי, כי אינני רשאית לבקש את זה, או כל דבר אחר ממך. אינני מנסה להסביר, כי שום הסבר לא יתקן את הנזק ולא יחזיר את הגלגל אחורנית. אך יהיה אשר יהיה, אני מרגישה שאני מוכרחה לכתוב את הדברים האלה. אתה חי בעולם משלך. עולמי שלי שונה לגמרי. אף פעם לא התענינת בו ואני לא התנדבתי לספר לך. אתה אדם טוב ואני יודעת שאהבת אותי, אבל למה לא התעניינת לדעת מי אני, איך גדלתי, איך חונכתי? איזה סבל עברתי בחיים? אני גדלתי באוירה אחרת. זה התחיל עוד מילדותי. בגיל שלוש עשרה כבר למדתי שאם רוצים לשרוד, אם רוצים לאכול, צריך לתת לגברים הנכונים את מה שהם מצפים ממך שתתני להם. בהתחלה מתוך הכרח, פחד ורתיעה, אחר כך בהשלמה ובמשך הזמן מתוך רצון . התחלתי לאהוב את זה ולהזדקק לזה והמשכתי. שכבתי עם כל מי שהתחשק לי ועם כל מי שחשבתי שתהיה לי תועלת מזה. גדליה, אתה הגבר הראשון שפגשתי, שלא רצה את זה ממני. אם היית שוכב איתי, אולי הכל היה משתנה. אולי אז הייתי מתאהבת בך כל כך שהייתי יכולה לוותר על כל יתר הגברים. אבל זה לא קרה. ואולי מוטב כך, לא כל כך בשבילי כמו בשבילך. אני מודה לך על כל מה שעשית למעני מבלי לבקש כל תמורה ואני מאחלת לך הצלחה ואושר בחיים. אנא שכח אותי. בלה.` עמדתי שם וחשבתי לעצמי שהייתי תמים, בחור תמים. זה מה שקורה לגבר שמנסה להפוך אישה בשר ודם לאידיאל. זה הגיע לי. איזה שמוק הייתי. בסך הכל היא צדקה. אישה היא אישה וגבר הוא גבר והכל עובר דרך המיטה. כל היתר - העמדת פנים!"
      נדב האזין בנשימה עצורה. הוא לא העז להפסיק את שטף דיבורו גם כשרצה לשאול משהו. הסיפור עוד חיזק את רתיעתו מפני קשר כלשהו עם בחורה. הוא לא התנזר לגמרי מנשים. מדי פעם שכב עם אשה, אם הזדמן לו משהו חד פעמי ושאינו מחייב המשך קשר. הוא שאל:
      "ומאז, לא היה לך יותר שום רומן?"
      "אתה צוחק! רומאן? אתה חושב שאני משוגע? אני לא מסוגל אפילו לחשוב על קשר ריגשי עם אישה. כשאני מוכרח, אני הולך לזונות, לא צריך לטרוח, זה גוזל ממך פחות זמן, ובסופו של דבר זה עולה לך יותר בזול. הרבה יותר בזול!" משסיים את סיפורו, הוקל לו ותוך דקה נרדם.
      לעומת זאת שנתו של נדב נדדה. לנגד עיניו עמדה בעקשנות מרגיזה, כמו חיה, התמונה המזעזעת והמבחילה, שגדליה הצליח לתארה באופן כל כך מוחשי, של בלה ברגליה הפסוקות וערוותה האדומה והלחה, עד כדי כך שנדב חש גרוי מיני חזק והתבייש בעצמו. וכמו במעשה תעתוע, התחלפה תמונתה של בלה בזו של ברוריה. והרי את ברוריה הוא ראה אין ספור פעמים בכל מצב אירוטי אפשרי, גם נגע בידיו, בשפתיו ובלשונו. ומדוע אז לא היה בזה אפילו קורטוב של דחיה או גסות? להיפך: זה היה יפה ונעים ומהנה! אז מניין תחושת הסלידה, הגועל, שאט הנפש ואפילו הבחילה כשהדבר נגע לבלה? הוא חיפש את ההסבר להבדל המהותי בין שני המקרים. עם ברוריה זה היה מתוך רצון הדדי, ידידות ואהבה. מצד בלה ראה בכך מעשה של מעילה באמון, של בגידה, כי הרי זה קרה אחרי שהסכימה להינשא לגדליה. הוא שנא בגידה מכל סוג שהוא ושאל את עצמו האם גם מצד ברוריה היתה זו בגידה? מעילה באמון - בוודאי!
      עוד שעה ארוכה התהפך על מִשכבו.


                                  ביקור במִשלט
 
      אחרי ארוחת הבוקר גדליה הודה לנדב על הכנסת האורחים באוהלו, הם הביטו איש בעיני רעהו, חיוך עצוב משהו הופיע על פניהם, הם לחצו ידים והמשאיות נסעו.
      היום הוקדש להקמת הצריפונים, להעברת המשרדים למקומם החדש ולהתארגנות בהם. קירותיו ותיקרתו של צריפון כזה היו עשויים משתי דפנות מזוניט וביניהן חומר מבודד בלתי דליק הקרוי צמר סלעים. מעליו גג מחצלות גדול, משתפע לארבעה כיוונים ומטיל צל גם על הקירות. הריצפה נשארה ללא ציפוי ורק יישרו והידקו אותה היטב.
      אחרי ארוחת הערב לקח סרן אולמן את נדב ואת אהרן כהן לביקור אצל הרופא הצבאי במישלט שישב על התל, בתוך כמה מיבני אבן שעמדו בצורת ח` ובמרכזן חצר וניראו כמו מיתקנים של חיל מצב קטן מתקופת השלטון התורכי. בין המִבנים הקימה היחידה כמה אוהלים. המִפקדה, המרפאה והאפסנאות שוכנו על התל ואילו חיילי היחידה מוקמו במאהל, מדרום למעיין.
      "הבאתי לך אורחים." אמר סרן אולמן בחיוך גדול לרופא שנתן כדורים לחייל.
      "אחלאן וסחלאן," אמר הרופא במיבטא רוסי, "בואו תשבו, יש לי אפילו קפה מוכן בשבילכם."
      "זהו סגן דוקטור סשה קורנפלד," אמר אולמן. "הוא הרופא המופקד על המחוז הכי גדול במדינת ישראל, ממעלה עקרבים עד אילת. וזה נדב חרמון, קצין המינהלה של `מיבצע ערבה` ואהרן כהן, קצין התחבורה שלנו."
      "נעים מאוד, נעים מאוד." כולם לחצו ידיים. מאחורי ארון התרופות, על הריצפה, עמדה פתיליה ועליה קומקום מים רותחים והרופא כבר הכין לכולם קפה. הוא גם הגיש וופלים ואמר:
      "קודם כל אני חייב להכניס תיקונים במה שהמפקד שלכם אמר, כי אני הרופא היחיד כבר החל מבאר שבע. אך לעומת זאת, לא עד אילת כי שם יש להם רופא משלהם. עם זאת, אני הרופא של המחוז הגדול ביותר - אבל בעל האוכלוסיה הדלה ביותר. בעודם צוחקים, אולמן המשיך בשלו:
      "אל תהיה צנוע מדי, כי גם אני יכול לומר שאני מהנדס כבישים במקום שאין בו אף כביש ושלא מתכננים לסלול בו שום כביש." הרופא שיסע אותו:
      "רגע, רגע, אז בשביל מה אתם בכלל נמצאים בעין חוסוב?"
      "אנחנו כאן כדי לתקן את דרך העפר הקיימת לאילת ולא בשביל לבנות כביש."
      "אז מה יהיה במקומות ששוקעים ובוואדיות שעם כל שיטפון לא נשאר זכר לדרך? ובסיבובים אחרי ביר מליחה? ומה יהיה עם מעלה עקרבים? המכונות ימשיכו להתגלגל לתהום?" כעת אולמן ענה כמיקצוען:
 "טוב, במקומות ששוקעים באופן קבוע, נצטרך לעשות סולינג * ובואדיות ניצוק בטון, מה שנקרא אייריש ברידג`, ואת הסיבובים על הגבעות נרחיב. ומה שנוגע למעלה עקרבים...זה סיפור גדול...שם נצטרך לחצוב בסחע באופן רציני מצד ההר, ולבנות קירות מגן מאבן לצד התהום."
     "נו, אז זה כבר בטח נקרא לבנות כבישים."
     "כן, אבל אל תצפה לראות אספלט בשום מקום. ועדיין כביש בלי אספלט משתייך לקטגוריה של דרך. אתה רואה? אז תגיד שאני מהנדס דרכים." אחר כך עברו חדבר על המחלות השכיחות בערבה.
     "המחלה הנפוצה ביותר בין החיילים, חוץ מהצטננות וכאב ראש, היא כאבי בטן ושילשולים,"
הסביר הרופא,   "זה בא מהשימורים, מהמציות הצבאיות שזוללים יותר מדי מהן ומהמים שמגיעים אלינו בעוקבי מים ישנים וחלודים מעודפי מלחמת העולם, ולא צריך להתפלא שחוטפים כאבי בטן. באילת הם שותים מים מזוקקים ממכונות התפלה שגם מהם מקבלים שילשולים, מה גם שהם מאוד לא טעימים. אבל אין מה לעשות, נותנים להם סוּלפָה, ועם קצת סבלנות זה עובר."
      "כן," אמר אולמן "בימינו כבר לא דרושים רופאים. כל חייל יגיד לך שלהצטננות לוקחים סולפדיאַזין ולכאבי בטן - סולפגוּאָנידין. תגיד לנו, דוקטור, יש לכם עוד תרופות שאנחנו לא מכירים?" במקום לחייך, הרופא הרצין:
      "אל תחשוב שאמרת משהו מצחיק. יש פער גדול בין הרפואה הכללית לבין הכירורגיה, שהתפתחה בצעדי ענק. אנחנו, למרות הרנטגן, עדיין מגששים באפלה. החידוש הגדול של המאה הוא בלי ספק המצאת הפניצילין, אבל עדיין קשה להשיג אותו ורצוי להשתמש בו בזהירות. אלף דברים משפיעים על בריאותו של האדם, ולאו דווקא פיזיים. גם לצד הרוחני, לתודעה, יש השפעה על בריאותנו. אני לא מדבר על מחלות נפש, כי אם פשוט על ענייני יום יום. נו... איך להגיד?... אתן לכם דוגמה: אדם יכול לקבל שילשול והקאות לאו דווקא כתוצאה מאכילת מזון מקולקל. הוא יכול לקבל את זה גם אם, למשל, יבשרו לו שאביו מת, או אפילו רק שהוא מפוטר מעבודתו. ולהיפך: ידיעה משמחת יכולה לרפא.."
      "אצלנו במשפחה," אמר אהרן כהן, "היו משתמשים ברפואות סבתא. כך גם קראו להן, כמו
* סולינג - יסוד לכביש ע"י ריצוף באבנים
** גשר אירי - יציקת רצפת בטון במקום בו הואדי סוחף את הדרך (במקום גשר)
בבונג, כוסות רוח, עלוקות, ובדרך כלל זה עזר. תגיד דוקטור, זה עזר בגלל שהאמינו בזה, או שזה באמת מרפא?"
      "זה באמת מרפא. עליך לדעת שמרבית הרפואות עשויות מצמחים, שברובם כבר היו ידועים לבני אדם מזה אלפי שנים. רק שהיום מוציאים מתוכם את החומרים העיקריים, את התמציות, ועושים מהם תרופות שפועלות בצורה יותר יעילה."
      "כמה זמן אתה כבר כאן?"
      "שלושה חודשים, מההתחלה. בעוד חודש אני משתחרר."
      "אז מה, נישאר בלי רופא?"
      "ייתכן מאוד. אני שומע שמתכוננים להוציא את כל היחידות החונות לאורך הערבה. ישאירו כוח קטן רק באילת. אני לא מתאר לעצמי שישלחו רופא חדש. בעצם מי יודע?"
      "וכל התקופה הזאת עברה לך בשקט, בלי אירועים מיוחדים?" שאל נדב.
      "היה אירוע אחד עם המכונית שנידפקה מצפון לאילת. אבל כאן רק שמענו את הסיפורים. אצלנו כמובן המשאית שהתגלגלה ממעלה עקרבים, אבל זה סיפור נדוש." אהרן כהן שאל:
      "אין כאן מסתננים דרך הגבול?"
      "פעם, חֶברֶ`ה שנסעו בקומנדקר תפסו ערבי זקן עם חמור שרכב מערבה. בחפציו לא מצאו שום דבר אבל על צווארו היה תלוי מפתח `יֵיל`. החבר`ה התפלאו, מה יכול בדואי כזה לעשות עם מפתח ייל? שאלו אותו. אמר: `הָדָה מִן אֶל סוּנדוּק`, כלומר זה מהארגז. `איזה ארגז?` `הונָאק פיִ אֶל ג`ָבָּל` זאת אומרת `שם בהר`, ענה הזקן. התייאשו ממנו ונתנו לו ללכת."
      "אני לא הייתי נותן לו ללכת, מי יודע מה יש לו בארגז?" אמר אהרון.
      "אז מה רצית? שהם יסעו איתו, עם הקומנדקר, לתוך ההרים? כנראה שיש לו ארגז עם חפצים."
      "הייתי מביא אותו לחקירה לבאר שבע." אמר אהרן. נדב העיר:
      "לכל אדם יש בכיס מפתחות. אתה יכול לחשוד שכל אחד מהם פותח מגירה או ארון המכיל משהו אסור: סמים, מטבע חוץ ואפילו אולי גופה."
      "אולי הוא נשלח על ידי המודיעין הירדני כדי לרגל אותנו? הִקשה אהרון.
      "כן," אמר הרופא, "גם מרגל תפסנו כאן. הערבי הזקן עבר רחוק מכאן ולא היה לו מה לרגל בדרך. אבל שלנו היה נער צעיר, כבן שש עשרה, שהגיע ממש עד כאן. זה היה בערב. הבאנו דובר ערבית ששאל אותו שאלות. `מי אתה?` `אחמד`, `מאיפה אתה?` , `משם.` והצביע למזרח. `לאן אתה הולך?` `לשם` והצביע למערב. חוץ מזה הוא היה אַפָּאתִי לחלוטין. הוא לא התרגש משום דבר. ישב והמתין בסבלנות שההיסטוריה תעשה את שלה. כשנמאס לחוקר, הוא אמר לנער שאם לא ידבר, יוציאו אותו להורג. הוא לא הגיב. אז העמידו אותו בגבו אל הקיר ואחד החיילים הכתיף וכיוון אליו את הרובה. אז אתם יודעים מה הנער עשה?" כולם המתינו במתח. הרופא אמר:
      "התחיל לחטט באפו."
      "איך זה נגמר?"
      "זה לא נגמר. למחרת לקחו אותו לבאר שבע ומסרו אותו למִפקדה. יותר לא שמענו עליו."
      "ואתה חושב שהוא היה מרגל?"
      "לא. אני סבור שהוא פשוט לא הבין מה רוצים ממנו. אולי אפילו קצת מטומטם."
      "אז לאן לפי דעתך הוא הלך?"
      "אם ראית פעם איך בדואים חיים, לא היית שואל. בדואי קם לו סתם ככה, בלי ילקוט, בלי מימיה, רק בלבושו, והולך שניים שלושה ימים כדי לראות מישהו בשבט סמוך, או לחפש את הגמלים שלו בואדי. הבדואים שנשארו כאן, נותקו לפתע. קודם לא היו להם שום גבולות והם נעו בשטח באופן חופשי. ופתאום יש גבולות. פתאום עוצרים אותם ושואלים: לאן. זאת הנקודה. לכן אני חושב שהנער לא היה מרגל. ובאמת היה לו קשה מאוד להסביר מניין הוא בא ולאן הוא הולך."
      השעה היתה כבר מאוחרת. הם הודו לרופא וחזרו למחנה.
           
                        התארגנות
 
      בקומנדקר מבאר שבע הגיעו מנהל המוסך חיים ציגל, האלחוטאי משה פליישמן והאלחוטאית אילנה לוין. הם הביאו איתם את הציוד והמכשירים להקמת תחנת האלחוט וכן כלים ומכשירים נוספים עבור המוסך. דרך חלון המשרד, ראה נדב את הרכב הנהוג בידי ז    ז`ק בוזגלו נכנס למחנה. הם ירדו מהמכונית ואת פניהם קידמו סרן אולמן ויאנוש. האלחוטאי היה בחור רזה וחיוור, האלחוטאית נערה קטנה בעלת פנים עגלגלים וצמה אחת עבה. מנהל המוסך היה איש שזוף בגובה בינוני. נדב לא יצא לקראתם כי היה עסוק בהכנת החומר עבור המפקד שעמד לצאת בכל רגע ליפו.
      את ציגל שיכנו באוהל אחד עם אהרן כהן. האלחוטאית שוכנה בצריפון המיועד לתחנת האלחוט, ואילו האלחוטאי באוהל קטן שהוקם ליד התחנה.      
      "אני רוצה שכבר מחר בבוקר יקימו את האנטנה." אמר לוקוב, לקח את החומר מידי נדב, עלה על הג`יפ ונסע. כעת, משירד מעליו העומס, הצית נדב סיגריה והתרווח בכיסאו. ניכנס סרן אולמן, ישב מולו, הביט בו בחיוך חביב ואמר:
      "היום הִשוַוצתָ כהוגן. אבל זה שווה את המאמץ. בקרוב יהיה כאן מחנה מיפקדה למופת ונוכל סוף סוף לגשת לביצוע העבודה. אבל אני יכול להרגיע אותך לפחות בדבר אחד: ככל שהעבודה תתרחב, תקבל יותר עזרה ותצטרך לטפל פחות ופחות בעבודה המשרדית הזאת. ואם זה יכול לשמח אותך, אז המלצתי בפני לוקוב שתרשום לך כל יום שעתיים נוספות והוא אישר. אני מקווה שתצא לך משכורת יפה ולא תצטער שבאת לעבוד כאן." נדב בא קצת במבוכה. הוא הביט בפרצוף העגלגל הורוד הזה, בעל העיניים הירוקות הפיקחיות ומלאות חוש ההומור, המביטות בו מבעד למשקפיים העגולים ומילמל:
      "תודה רבה לך." ומיד הוסיף: "גם ככה לא אצטער שבאתי הנה. האיזור כל כך מקסים והעבודה מעניינת וחשובה..." אולמן קם, ניגש למדף, לקח תיק ונדב הבין שהוא מעמיד פנים כאילו הוא מעיין בו, מפני `שלא ידע מה לעשות עם עצמו`. איזה מין טיפוס הוא זה? בתחילה חשב אותו לציניקן מוחלט, והנה ההתערבות הזאת לטובתו, מבלי שהעלה כלל את נושא השכר, פירושה שאולמן רגיש לזולתו ויודע להעריך מאמץ ומסירות. לא היה לנדב ספק שאולמן לא בא כדי לומר לו שהוא זה שהמליץ, אלא רצה שיידע שהוא מעריך את עבודתו. הרגשה נעימה הציפה אותו.
      הדלת נפתחה וחיים ציגל ניכנס. הוא כבר היה רחוץ, מצוחצח ומגוהץ וחיוך רחב נסוך על פניו.
      "שלום," אמר "אני חיים ציגל." הוא היה גבר נאה, שזוף, בעל שיער בלונדיני גלי. הקמטים בפניו שיוו לו ארשת בוגרת ורצינית שנפגמה במקצת בגלל עיני השועל הירוקות, מבטו הממזרי ומין חיוך של זילזול והתנשאות. נדב קם והושיט לו יד ומבטיהם נפגשו לשניה אחת. ציגל ניפנה אל אולמן אך זה המשיך לעיין כביכול בתיק ולא עשה דבר שיעודד את ציגל להושיט לו את ידו, הוא רק מילמל:
      "כן, כבר נפגשנו בחוץ כשהגעתם."
      "אדון סרן אולמן," אמר ציגל "אמרו לי שאתה המהנדס האחראי על כל העבודה כאן." חיוך קל חלף על פניהם של אולמן ושל נדב. הצרוף `אדון סרן` שנשמע כל כך מגוחך והחנופה הזולה בהמשך המשפט העידו על אופיו של האיש. אולמן ענה בטון פסקני:
      "רב סרן דוד לוקוב הוא האחראי על כל העבודה כאן. אני מהנדס הכבישים שלו, וזאת מבלי לגרוע מהעובדה שגם רב סרן לוקוב הוא מהנדס." ציגל ניסה לתקן את עצמו ללא הצלחה רבה:
      "כן, התכוונתי לומר שמבחינת העבודה עצמה על הכביש..., זה הרי השטח שלך."
      "אכן, אכן," אמר אולמן, "ניתראה בארוחת הערב." ויצא. כעת התגלה לנדב גם פן נוסף, מחמיר יותר באופיו של אולמן. כדי לצאת מהמצב המביך במקצת שנוצר, נדב הציע לציגל סיגריה והזמין אותו לשבת. ציגל ישב ועישן בשקט ומדי פעם שלח מבטים חטופים לעבר נדב. במין תנועה עצבנית ניער כל רגע את האפר מהסיגריה בזרת ידו.
      "אתה תל אביבי? שאל נדב.
      "כן, הֶהֶ הה, זאת אומרת..., בשנים האחרונות אני תל אביבי. במקור אני מחדרה."
      "אני צריך לרשום את הפרטים האישיים שלך בשביל המשכורת לחודש הבא. אז בהזדמנות זו שאתה כבר כאן, בוא נעשה את זה." נדב פתח את תיק העובדים ושאל:
      "גיל ומספר תעודת זהות?"
      "אני בן שלושים וארבע, אה... כלומר יליד חמש עשרה." ומסר את מספר הזהות.
      "כתובת?"
      "אתה תצחק, אבל אין לי כתובת. אתה יודע... השתחררתי ואני עוד לא מאורגן."
      "אז אני מבין שאין לך משפחה...אישה...ילדים."
      "לא. רווק."
      "המקצוע הוא מכונאי רכב?"
      "לא," הזדרז ציגל לתקן: "מנהל עבודה במוסך."
      "אלה כל הפרטים הדרושים. איך התארגנת באוהל?"
      "יופי. יופי. אהרן עושה לי רושם של בחור נחמד ואני מקווה שנסתדר יפה ביחד." כשציגל ענה לשאלות, הוא הביט בקצה הסיגריה שלו, אך כאשר נדב היה עסוק בכתיבה, התבונן בו בריכוז רב, כמי שמנסה להיזכר מניין האיש הזה מוכר לו. כשגמר לעשן קם ואמר:
      "טוב, תודה. אז להתראות בארוחת הערב." ויצא. למרות מראהו הנאה והופעתו המרשימה, הבחור נראה לנדב אנטיפתי. `באנו לכאן לעבוד ולא לחפש חברת אנשים נחמדים` חשב לעצמו `אבל אם הם גם נחמדים, אז מה טוב`.
      בחדר האוכל פגש נדב את שני האלחוטאים. עוד קודם לכן הסביר לו אולמן שדרוש זוג כדי שיתחלפו במישמרות ואם אחד מהם ייצא לחופשה, לא יישארו בלי קשר. דווקא משום הריחוק ממרכז הארץ, ללא קשר טלפוני, כשכל הודעה, אפילו בהולה, ניתן לשלוח רק על ידי קומנדקר, שזקוק לארבע שעות נסיעה עד באר שבע, הקשר האלחוטי הוא חיוני.
 
      אילנה היתה ילדה נחמדה, בעצם אישה קטנה בעלת פנים עגלגלות, עיניים כחולות גדולות ובולטות וצמה אחת חומה ועבה. היא לבשה חולצה ומכנסי חקי ורגליה היחפות, נתונות בתוך סנדלים תנ"כיים. כשאילנה חייכה, הופיעה גומת חן על לחיה הימנית. תמיד ציפו לגומה השניה, אך היא לא הופיעה. מי שקיווה שהגומה תופיע כשאילנה תצחק, שוב התאכזב. היא היתה צברית תל אביבית כבת תשע עשרה, בוגרת גימנסיה הרצליה, שהתגייסה מיד עם סיום לימודיה ונשלחה לעין חוסוב במסגרת שירותה הצבאי.
      משה פליישמן, גם הוא יליד תל אביב, היה סמל, שעם גמר המלחמה חתם קבע. הוא היה בן עשרים ואחת, רזה וחיוור ולעיניו החומות צורת שקדים, קצת מלוכסנות. הדבר שיווה לו מראה אקזוטי. שערו הערמוני החלק היה מסורק אחורנית. אצבעות ידיו ארוכות ויפות כמו ידי פסנתרן.
      חיים ציגל התיישב ליד אילנה ובמשך כל הארוחה דיבר איתה, שאל אותה שאלות אישיות והשתדל להיות נחמד אליה. נדב חקר את משה פליישמן לדעת כמה זמן דרוש לו כדי להפעיל את התחנה.
      "תראה, המכשיר הוא מק. 11 ואפשר להפעיל אותו גם ברגע זה. הסכם קשר עם המפקדה יש לנו. הבעיה היחידה היא הטווח. ברגע שנקים את האנטנה אפשר יהיה להתקשר." השיב.
      "וכמה זמן אתה מעריך דרוש להקמת האנטנה?" שאל נדב שנושא הקשר היה זר לו לחלוטין.
      "זה תלוי בעזרה שנקבל. אם יהיו לי שנים שלושה פועלים על הבוקר, אז תוך שעתיים שלוש תוכל לשלוח מברק למִפקדה."
     "אין בעיות. תקבל שלושה פועלים בשש בבוקר. ומה עם חשמל?"
      "המכשיר יכול לעבוד עם הסוללות של עצמו. אבל הבאנו מצברים של אוטו ומַטעֵן - מין גנרטור זעיר שעובד על בנזין. כך שכל פעם נוכל להטעין אותם מחדש.
      "כל הכבוד. אני רואה שחיל הקשר מאורגן יפה." נדב פנה אל אילנה:
      "איך את מתרשמת מעין חוסוב?" חיוך גדול הופיע על פניה בלווית גומת החן הבודדה:
      "עין חוסוב זה כלום, אבל כל הדרך, ומעלה עקרבים, זה כמו אגדה. אני עוד לא נרגעתי." אמרה בהתרגשות.
      "גם לי זה קרה. אני מבין שזו הפעם הראשונה שאת יורדת דרומית מבאר שבע?"
      "מה זאת אומרת דרומית מבאר שבע? לפני זה לא הגעתי דרומית מראשון לציון. בשבילי באר שבע זה נשמע כמו סוף העולם. ופתאום אני כאן." היא דיברה בצורה חופשית וטבעית וההתפעלות שלה היתה ממש ילדותית. היא הביאה עימה משב רוח רענן. חיים ציגל התערב בשיחתם:
      "ואת עוד לא ראית כלום. חכי, אנחנו ניקח אותך לסיורים. נכון אהרון?"
      "את רוצה לבוא לצוד איילות?" שאל אהרן כהן, במקום תשובה לציגל.
      "מה, יש פה איילות." תמהה אילנה.
      "בטח שיש, אבל צריכים לצאת מוקדם מאוד, לפני עלות השחר, כי אז הן באות לשתות מים במעיינות."
      "מה, יש כאן מעיינות?" פערה אילנה זוג עיניים ענקיות.
      "בטח. חוץ מעין חוסוב ועין וובה יש עוד מעיינות קטנטנים שהמים שלהם זורמים לערבה, ניספגים באדמה ומתייבשים בחום השמש."
      "יופי! אז אני כבר מודיעה לכם שאני לא הולכת לצוד איילות."
      "מדוע?"
      "כי זה גועל נפש! להרוג חיה נחמדה כזאת."
      "אבל אם נביא, תאכלי?"
      "לאכול זה דבר אחר. הלא אני אוכלת בשר. אבל לא אוכל לראות איך שיורים בהן."
      כך ישבו ושוחחו עד סמוך לשעה עשר ואז הלכו איש איש לאוהלו, עייפים מיום העבודה או מהנסיעה.
      בבוקר הוחל בהקמת האנטנה מצינורות שהובאו מבעוד מועד, והוברגו זה על זה לאורך שנים עשר מטרים. אל התורן הזה חיברו ארבעה כבלים שחיזקו אותו לארבעה `עוגנים` - יתדות שנתקעו עמוק באדמה. אחר כך הקימו תורן שני, זהה לראשון וביניהם נקשר חוט האנטנה. כעבור חצי שעה הקים משה קשר עם המִפקדה.
      אותה שעה עבדו חיים ציגל ודוד הלר במוסך בהצבת המכשירים השונים על שולחן העץ הכבד שהנגר בנה למטרה זו: מלחציים, אבן משחזת, מקדח ועוד. אחר כך הביאו מהמחסן פחי גריז, שמן מנוע, נוזל לבלמים, נפט, בנזין וסמרטוטים.
      היה זה יום שישי שקט יחסית. אף רכב לא הגיע וכולם ידעו שהשבת תהיה יום בטלה ומנוחה ושביום ראשון בצהריים יחזור רב סרן לוקוב ויביא משכורות וחדשות ושוב תהיה עבודה והמולה.
רק במחסן של יאנוש נראתה תנועה כלשהי: עם אחד הפועלים שעזר לו, סחדר יאנוש את החומריםשהגיעו, לפי סוגיהם. כשגמרו לסדר ישבו להינפש ויאנוש הציע לפועל משקה קל.
     "נו? אתה מרוצה פה?" שאל יאנוש.
     "מרוצה? כאן חם מאוד, בכל מקום אבק, רוחות, אין לאן ללכת אם מתחשק לך לצאת, אין בית קפה או מסעדה קטנה שאפשר לחטוף מנה חומוס או פול....."
     "איפה אתה גר בצפון?"
     "במעברה."
     "נו, אז למה אתה לא חוזר למעברה? למה לך לסבול כאן?"
     "השתגעת? לחזור למעברה? כאן פי אלף יותר טוב. כאן אוכלים מצויין וגם מרוויחים טוב."
     "אז למה אתה מתלונן?"
     "כי זה עושה טוב על הנשמה. יהודים אוהבים להתלונן. אבל בינינו - זה חָרָה וזה דרֶק."
 
      את השבת בילו בשינה מאוחרת, ברחצה ממושכת על יד השוקת ובשיחות בטלות. על פי קביעתו של סרן אולמן, אילנה השתמשה במקלחת של הקצינים אשר הותקנה בינתיים. סרן אולמן, שבהעדרו של לוקוב חש בדידות, בילה זמן רב בחברתו של נדב והם שוחחו על כל נושא שבעולם. בין היתר אולמן סיפר שהוא נולד בגרמניה והגיע ארצה עם משפחתו כבר בשנת 1934, אחרי עלות הנאצים לשלטון. במלחמת העולם הוא שרת כחייל בחיל האויר המלכותי הבריטי והגיע לדרגת סמל. אחרי שהשתחרר סיים את לימודיו בטכניון בחיפה והחל לעבוד כמהנדס בחברת בניה. כשפרצה מלחמת העמצאות התגייס לצה"ל וצורף לחיל הנדסה בדרגת סגן ובמשך המלחמה הועלה בדרגה וחתם קבע. נדב סיפר שהוריו הגיעו ארצה מפולין בשנת 1920, אביו עובד כעורך מישנה בעתון יומי ואמו פעילה בויצו. אחיו הבכור שרת בצבא הבריטי וניספה כשהאוניה שהובילה את יחידתו ממצריים לאירופה טורפדה על ידי צוללת גרמנית וכל אנשיה טבעו. הוא עצמו היה פעיל במחתרת ולא התגייס לצבא הבריטי. עם פרוץ מלחמת העצמאות התגייס לצה"ל, שרת כמפקד מחלקה ואחר כך כמפקד פלוגה בחטיבה 8.
      אחרי ארוחת הערב הם הלכו למחסן של יאנוש, והצטרפו אליהם גם אהרן כהן, חיים ציגל, משה פליישמן ואילנה לוין. הם שתו מיץ תפוזים עם וופלים, יאנוש הכין סיר גדול של קפה והחבר`ה סיפרו מעשיות ובדיחות עד שעה מאוחרת.
 
 
                        שרון
 
      ביום ראשון בצהרים חזר רב סרן לוקוב והביא כסף לתשלום המשכורות, מכונת כתיבה, דואר והרבה חדשות. נדב תלה בחדר האוכל מודעה שכל העובדים יתייצבו אחרי ארוחת הצהרים במשרד ויקבלו את משכורתם ומכתבים. בשעת הארוחה לוקוב סיפר:
      "השבוע יגיע גנראטור. עד שיקימו את רשת החשמל ויפעילו אותו, זה עניין לעוד שבוע. ניתן חשמל לחדר האוכל, למטבח, למוסך, למחסן ולמשרדים. באוהלים יסתפקו בפנסי נפט. הִבטיחו לי שתוך שבוע תגיע לכאן מכבסה צבאית ניידת. דבר שלישי חשוב: יבוא השק"ם. כבר מחר נתחיל להקים צריף גדול מחוץ למחנה, מול השוקת, כך שהשק"ם יוכל לשרת גם אותנו וגם את חיילי היחידה מהמישלט, ובכלל את כל החיילים במעבר בדרך. הוא גם יוכל למכור לקבוצות מטיילים בדרכם לאילת. מובן שגם לשק"ם נעביר חשמל."
      "נו, אם מביאים כל כך הרבה דברים טובים, אני כבר מתחיל להאמין שבקרוב גם נתחיל סוף סוף לעבוד על הדרך." אמר אולמן בטון קצת עוקצני. ולוקוב:
      "סבלנות! מיד תשמע גם על זה. מחר יגיע משלוח נוסף של אוהלים בשביל המחנות שיקומו לאורך הדרך, כולל ציוד למיטבחי שדה. במשך השבוע יורידו אלינו מוטורגרֵיידר ושופֵלדוזר ומכינים עוד ציוד. מחרתיים יגיעו מפעילי ציוד מכני כבד ומנהל למחנה עין וֶובֶּה. אתה מכיר אותו, אולמן, זה בוריס ליפקין."
      "מצויין! מצויין!" הגיב אולמן בהתלהבות, ומיד הוסיף: "ואיפה הפועלים שלו."
      "אמרתי לך, סבלנות. בבאר שבע התעכבתי אצל המושל הצבאי. הוא יכול לשלוח לנו כמה פועלים שנרצה, בכל רגע שנרצה, בתנאי שנודיע לו יום אחד מראש ונספק את אמצעי התחבורה. האלחוט כבר פועל?"
      "פועל."
      "אם כך, ברגע שבוריס יגיע נצא לסיור בשטח, נאתר את מקום המחנה ונוציא מיברק אל המושל. כעבור יום יגיעו הפועלים הבדואים וליפקין יוכל להתחיל בעבודה על הדרך." אולמן הִקשה:
      "תסלח לי, אבל אני בור בענייני בדואים, אז אולי תסביר לי איך יכול המושל, עם כל הכבוד, לארגן נניח מאה בדואים תוך יום אחד? אתה לא חושב שהוא צריך קודם להודיע מתי ואיפה עליהם להתייצב, לערוך רישום, לתת להם רשימת חפצים שעליהם להביא? לדעתי, אם רוצים להיות ריאלי, זה עניין לפחות לשלשה ארבעה ימים. במקרה הטוב."
      "נכון. אתה באמת בור בענייני בדואים. תאר לך שעל בדואים לא חלים הכללים המקובלים על אנשים כמונו. אנשי המושל כבר ביקרו אצל השייכים והסבירו להם שיש עבודה לכמה חודשים. יקבלו משכורת ואוכל. השייכים אמרו טוב, אבל מה עם טוּמבָּק? טומבק זה הטבק שהבדואים מגלגלים ממנו סיגריות ומעשנים. ובכן, לאחר משא ומתן סוכם שעבור שכר של חצי לירה ליום, אוכל וטומבק לכל גולגולת, יגייסו השייכים כמה פועלים שאתה רוצה. ברגע שתהיה הסעה, ייצאו אנשי המושל, עם המשאיות, אל השבטים. השיך מפיץ את השמועה והיא מתפשטת במהירות בין האוהלים עד למרחקים ואז מתחילים להגיע בדואים מכל הכיוונם. הם לובשים את הגלביות שלהם ואינם זקוקים לשום חפצים נוספים. הם יודעים שתיתן להם אוכל , מים וטומבק. כל היתר לא חשוב. הם לא זקוקים למברשת שיניים ולמגבת, לא שואלים אותך איפה זה ולכמה זמן. גם אני לא מומחה לבדואים, אבל זה מה שהמושל הסביר לי."
      "עכשיו אני כבר הרבה יותר אופטימי." אמר אולמן "לא, לא, אני מתכון ברצינות."
      "אתה כבר מסוגל לבצע תיקונים?" שאל לוקוב בפנותו אל ציגל.
      "כן, בהחלט. יש לנו כל הציוד ואפילו תלת רגל עם פלָשֵנצוּג ואנחנו מסוגלים אפילו להוריד מנוע ולעשות אוברול. מה שנוגע לתיקונים השִגרתיים, כמובן שאין בעיות. העיקר שתהיה לנו אספקה סדירה של חלקי חילוף. אני כבר רואה שנזדקק להרבה קפיצים ושיהיו לנו המון סתימות דלק."
      "טוב. אז תכין מבעוד מועד רשימות של חלקי חילוף ונדאג שתקבל אותם בזמן. ומומלץ מאוד שמהחלפים הניצרכים ביותר תזמין רזרביים, ושתמיד יהיו לך במלאי."
      "סמוך עלי." אמר ציגל.
      אחרי האוכל ישב נדב במשרד ושילם משכורות וגם נתן מכתב מהבית - למי שהגיע. למרות שביפו הבטיחו ללוקוב שהכסף ספור באופן שיתאים בדיוק לתשלום לכולם, כולל הגרושים והמילים, חסר לנדב כסף קטן עבור התשלומים האחרונים. הבעיה נפתרה על ידי כך שללוקוב היתה קופה קטנה והוא פרט לנדב כמה לירות.
 
      השבוע היתה פעילות רבה. הגיעו משאיות גדולות עמוסות ציוד למחנות, למטבחים ולגידור. אחריהן הגיע הציוד המיכני הכבד שהקים ענני אבק אדירים. שני בחורים חסונים, קיבוצניקים, באו כדי להפעיל את הציוד הזה. עם הגיעם החל סרן אולמן להפעילם מיד במחנה ובסביבתו כדי לנצלם לפני שיישלחו לעין וובה. הוא תיקן את דרך הגישה למחנה שסבלה מאוד מתנועת כלי הרכב הרבים, הכין מִשטחים עבור השק"ם, המכבסה, חדר הגנרטור ויישר מישטח לאוהלים נוספים. אחר כך ניגש לתקן את הדרך הראשית צפונה ודרומה למחנה עין חוסוב.
      עם הקיבוצניקים הגיע גם בוריס ליפקין, גבר כבן חמישים פלוס, גבוה ורזה, קרח, בעל אף נשר גדול, עיני תכלת ופרצוף שזוף וחרוש קמטים עמוקים. לפי מראה ידיו ניכר שהוא יהודי שאוהב `לשים יד` בעבודה. הוא היה תמיד רציני, אך עם זאת שפע חביבות ויחס אנושי לזולת.
      אולמן סיפר לנדב שליפקין עבד בבניית כבישים עוד ברוסיה. יהודי ציוני שדיבר עברית מילדות. הדבר לא היה לרוחם של השלטונות הסובייטיים, אבל היות והאיש נודע כמנהל עבודה מעולה, העסיקוהו בקביעות, אך הקפידו לשלוח אותו תמיד למקומת מרוחקים וקשים במיוחד. הוא הגיע ארצה סמוך להכרזת המדינה ומיד התנדב לצה"ל, למרות גילו. הוא צורף לחיל הנדסה, מיד קיבל דרגת רב-סמל, השתתף במיבצעי פריצת דרכים במקומות שונים, כולל בדרך `בורמה` לירושלים. מאז תום המלחמה ממשיך החַיִיל להעסיקו כעובד אזרחי.
      "יש לנו מזל ששלחו לנו אותו. בדבר אחד אתה יכול להיות בטוח: הקטע שלו יהיה הכי טוב בדרך לאילת."
      גם הגנרטור הגיע והוחל בהתקנתו.
      למחרת בואו של בוריס ליפקין, לוקוב ואולמן יצאו איתו לסיור וקבעו את מיקום המחנה, ממזרח לדרך, מול מעיין עין וובה, כדי להבטיח מים לרחיצה ולעבודה. לשתיה ולבישול יסופק עוקב מים. עם שובם יצא מיברק אל המושל הצבאי ובו דרישה למאה וחמישים פועלים. במקביל הוזמנו מיפו משאיות להובלתם. יאנוש, עם שני פועלים שהועמדו לרשותו, החל להוציא מהמחסן את כל הציוד הדרוש להקמת מחנה חדש. כל הציוד הזה יועבר לעין וובה על ידי הקומנדקרים של עין חוסוב שאליהם הצטרפו בינתיים שתי משאיות ג`י.אם.סי. צבאיות ישנות בעלות שני סרנים אחוריים.
      נדב עסק בכל: הקצאת פועלים, הסדרת שמירה, הוצאת מכתבים ומיברקים, הזמנות ציוד ומזון, הכנת רשימות משכורות, בקיצור - דאג שכל החלטה של המפקד תבוצע. כעת כבר היה ברור לו שאם לא תגיע הפקידה המובטחת, הוא יפול מהרגליים.
      ודווקא בואה של הפקידה הרגיז אותו. אולי מפני שלא הודיעו לו מראש, אולי מפני שהיא הגיעה כשהוא לא היה במקום, ואולי - מפני שסלד מנוכחות קבועה של בחורה במשרדו.
      אותו בוקר הגיעו הבדואים הראשונים, שמונים במספר. הם באו בשלוש משאיות ענקיות מסוג `בּרודוֵואי`, נעצרו ליד המחנה לכמה דקות בלבד והמשיכו בלווית הקצינים וליפקין ישר לעין וובה. על נדב הוטל לצאת בעקבותיהם עם שני הג`י.אם.סי. עמוסי הציוד והמזון. כשחזר מעין וובה סמוך לשעה שלוש אחר הצהריים, החום היה קשה מנשוא. נדב היה עייף, רעב, מיוזע וכולו לבן מאבק הדרך. שאיפתו היחידה היתה לרוץ לשוקת ולהתרחץ. הוא רק קפץ למשרד לשניה כדי להניח את הניירת וניתקל בבחורה שישבה נשענת במרפקה על השולחן. הדבר הראשון שראה היו רגליה השלובות, במיכנסי חאקי ארוכים ונעלי עבודה גבוהות. ראשה עטוף בכאפיה שהסתירה את השיער, האוזניים והצוואר, ונראה רק פרצוף מאובק וזוג עיניים אדומות, עייפות ועצובות. הוא נבוך ומילמל:
      "מי הכניס אותך הנה?"
      "השומר אמר לי לחכות כאן לבן אדם ששמו נדב." ענתה הבחורה בקול שקט ונעים במיבטא אמריקני.
      "אני נדב."
      "או, אז טוב. שלום לך," אמרה וקמה. "שמי שרון. שלחו אותי אליך בתור פקידה."
      "כן... שלום לך." אמר נדב באי נוחות בולטת והושיט לה את ידו. הוא ממש לא ידע מה לעשות איתה. היא הגיעה לו כמו עצם בגרון, לא בזמן ולא במקום. לבסוף התעשת, התאמץ לחייך ושאל:
      "מתי הגעת?"
      "לפני יותר משעה, עם משאית גדולה שהביאה מטען. כשהגעתי לבאר שבע היא בדיוק עמדה לצאת ומכיון שלסגן אלי מהבסיס לא היה מה לעשות איתי, הוא החליט לצרף אותי אליה."
      "ואכלת משהו? נתנו לך לשתות?"
      "לא. היות והשומר אמר לי לחכות לך כאן, חששתי לצאת..."
      "את פשוט הגעת ברגע לא מתאים, בשעת המנוחה. איפה החפצים שלך?" היא הצביעה על ילקוט גב צבאי ומזוודה קטנה שהניחה בפינת החדר.
      "טוב, תשאירי את זה כאן ובואי איתי." נדב הוביל אותה עד לצריפון האלחוט ודפק בדלת. הופיע פרצופה הילדותי של אילנה, בחלוק בית ויחפה.
      "אילנה, אני מצטער להפריע לך , אבל הגיעה אלינו שרון, הפקידה שלנו. מכיון שאת בינתיים האישה היחידה במחנה, אנא טפלי בה. קודם כל תני לה משהו לשתות והראי לה איך להתרחץ. אני גם חושש שהיא מתה מרעב...אני אדאג שיקימו לה אוהל קטן." אילנה חייכה, הושיטה יד לשרון, הבטיחה לנדב שלא ידאג, שהכל יהיה בסדר והכניסה את שרון לצריפון. נדב הוציא שני פועלים ממיטותיהם ושלח אותם להקים אוהל סיירים בהמשך לשורת אוהלי הסגל, ליד האוהל של כהן וציגל. אחר כך הלך להתרחץ ולנוח. בשכבו על מיטתו חש לפתע עד כמה התנהג בגיחוך. למעשה הוא אפילו לא ראה את פרצופה של הפקידה ואין לו מושג איך היא נראית. הוא רק יודע ששמה שרון. לפי מבטאה היא כנראה מאנגליה או מארצות הברית. הוא רצה לחשוב על משהו אחר, אבל התקשה להתנתק מהנושא. ניסה להעלות על דעתו איך יעבוד במשרדו כשהבחורה הזאת תשב כל היום מול עיניו, כהוא כל כך משתדל להתרחק מקשרים עם נשים.
 
     בחמש פחות רבע, כשנדב ישב בחדר האוכל עם סרן אולמן, ראה את אילנה ואת שרון מגיעות מכיוון תחנת האלחוט. כבר מרחוק בלט הבדל בין שתי הדמויות. לעומת אילנה הקטנה והעגלגלה, היתה שרון תמירה וחטובה יפה. אילנה הלכה ברישול, סוחבת את סנדליה על הארץ; שרון, לעומתה, צעדה בקומה זקופה, הציבה רגל אחת לפני השניה וזרועותיה נעו בקצב ובחן רב. נדב גם לא יכול להתעלם מגיזרתה היפה וממותניה הצרים שהבליטו ישבן נאה.
      "הנה מגיעה הפקידה החדשה שלנו." אמר לאולמן שהיפנה את ראשו כלפיהן. הבנות נכנסו, אילנה התיישבה מול אולמן ושרון מול נדב, שנמנע מלהביט בפניה והתעסק כביכול בשעונו. אולמן שאל אותה איך היתה הנסיעה ואיך היא הסתדרה ונדב, שלא יכול להמשיך בתכסיס השעון, נאלץ סוף סוף להציץ בה. מבטיהם נפגשו ושניהם חייכו .
      "אני מתנצל על האופן שהתקבלת כאן. גם על הצורה שאני קידמתי את פנייך." אמר לה נדב. "כאן מקובל לפגוש את האנשים עם הגיעם, על יד המכוניות, ולטפל בהם מיד...."
      "או.קיי." אמרה בחיוך חביב "כבר הבנתי. אין לי שום טענות. אני חושבת שהכל בסדר. יש לי אוהל פרטי, מיטה והנה אני שותה קפה."
      "מה? קיבלו אותך לא יפה אצלנו?" פנה אליה אולמן. נדב סקר את פני מזכירתו החדשה: ראש יפה, פנים מוארכים במקצת, אוזניים קטנות, שיער חום בהיר, גבות דקות, עיניים צרות עם אישונים בצבע חום-צהוב, אף קטן וישר ושפתיים וורודות סימטריות מאוד, ונדב תהה האם זהו ציבען הטבעי או שהיא צובעת אותן בעדינות רבה. גם אם אי אפשר היה לומר שהיא יפֵיפִיָה, היה בה יופי שקט ונעים. כשהרימה את ספל הקפה, נדב שם לב לאצבעותיה הדקות ולציפורניה המטופחות, אך לא צבועות. באוזן אחת שמע את השיחה בינה לבין אולמן. היא סיפרה שהגיעה מארצות הברית כמתנדבת למלחמת העצמאות, אך במקום לגייס אותה לצבא - שלחו אותה לעבוד בקיבוץ. היא הקימה מהומות ואז עשו ממנה פקידה אצל דובר צה"ל. היא באה להילחם ונתנו לה לטפל בכתבי חוץ. וכשסוף סוף עברה קורס קצר והוצבה ליחידה קרבית, הסתיימה המלחמה. עוד בארצות הברית החלה ללמוד עברית. אצל דובר צהל למדה עבודות משרד וכתיבה על מכונה. היא הצטדקה שעל אף מאמציה היא לא מצליחה להיפטר מהמבטא האמריקאי שלה.
      אותו לילה, כשנדב שכב על מישכבו וניסה להרדם, עמדו לנגד עיניו פניה של שרון. היה בהם משהו שקט ורגוע. פנים נאים. בחורה נעימה, שונה מהבחורות שהכיר עד כה. מובן, היא באה מעולם אחר, מתרבות אחרת, שם לובשים אחרת, אוכלים אחרת, מתנהגים אחרת. בשוני הזה, ברוך הזה, היה משהו שעורר בו התעניינות וסקרנות. מי היא, ומדוע קמה בחורה כזאת, עוזבת את משפחתה, את ידידיה ואת כל סביבתה ונוסעת לבדה לארץ ישראל? ודווקא בעת מלחמה! הוא רצה להבין.
 
      בבוקר נדב התרוצץ בין המחסן לבין המוסך. היו דברים שלא הסתדרו. קפה שתה אצל יאנוש ובכלל לא הגיע לחדר האוכל. כשנכנס למשרד, שרון ישבה שם . הוא ברך אותה בבוקר טוב והשתדל להיות נחמד ואדיב.
      "אני רואה שכבר מהבוקר היו לך בעיות לפתור," אמרה בקולה הערב, " אני קצת מקנאת בך. גם אני הייתי רוצה כבר לעזור ולהביא תועלת."
      "מניין לך שהיו לי בעיות?"
      "כאן הכל גלוי לעיניים. זה כמו תיאטרון. מספיק להסתכל מסביב." ענתה בחיוך שחשף שיניים לבנות וסימטריות.
      "את רוצה להתחיל לעבוד?"
      "כמובן. בשביל זה באתי. מה שהורג אותי זו הבטלה."
      "טוב. אז קודם כל אסביר לך מה הולך פה במחנה. אחר כך אראה לך מה יש במשרד ונכתוב כמה מכתבים. לבוקר אחד זה יספיק." שרון נשענה במרפקיה על השולחן, השעינה את סנטרה על שני אגרופיה כמו תלמידה טובה ואמרה:
      "כולי אוזן." למראה תנוחתה ורצינותה, נדב לא יכול להתאפק ופרץ בצחוק שהדביק גם אותה. הוא לקח אותה החוצה לסיבוב במחנה והסביר לה מהם המיתקנים השונים. כשחזרו למשרד, סיפר לה על מהות המיבצע, הפונקציות השונות הפועלות בו, המפקדה ביפו, הבסיס בבאר שבע, המחנות שיוקמו בדרך, תחנת האלחוט וחשיבותה ופרטים טכניים שונים. כעת ניגש להסביר את התפקידים שממלא המשרד שלהם, ההתכתבות, המברקים והתיוק. הוא שלף כמה מכתבים שהטיפול בהם עדיין לא הסתיים ואמר:
      "אני אענה על מכתבים אלה יחד איתך, כדי שבעתיד תוכלי לענות בעצמך, על פי הנחיותי בעל פה, או ההערות שארשום בשוליים. את חושבת שזה יוכל לעבוד ככה?"
      "בהחלט, בהחלט," ענתה "אבל בזמן הראשון אני בטח אצטרך להפריע לך הרבה פעמים בשאלות." נדב הושיב אותה לידו והחל לטפל בחומר, להסביר לה במה מדובר ומה בדעתו להשיב, וכבר החלה לרשום טיוטת תשובה, ואז נשמעה נקישה קלה בדלת שנפתחה מיד וחיים ציגל הופיע עם ניירות בידו. בראותו את נדב ואת שרון יושבים זה ליד זו, קפא במקומו, הסמיק ופלט:
      "או, סליחה!" כאילו תפס אותם בקלקלתם. המעמד היה כל כך מגוחך ששניהם פרצו בצחוק. ציגל הבין את טעותו, הצטרף לצחוקם באופן די מאולץ וגימגם:
      "חשבתי שאני מפריע לכם...הֶה...הֶה...הבאתי כאן רשימת חלפים שנצטרך להזמין מיפו."
      "שב, חיים," אמר נדב, "הספקת להכיר את שרון, הפקידה שלנו?"
      "כן, הציגו אותנו בחדר האוכל." שרון הינהנה. ציגל אמר:
      "כשתהיי פנויה אני אקח אותך עם אוטו ואראה לך את הסביבה. יש פה מקומות נחמדים מאוד באיזור."
      "תודה, אבל אני עוד לא מכירה את העבודה ואני לא יודעת מתי אהיה פנויה."
      "אל תדאגי, תסמכי על ציגל, אני כבר אתפוס אותך כשתהיי פנויה. אל תחשבי שכאן עובדים כמו מכונות... יש גם שבתות, ולא בכל שבת נוסעים הביתה..."
נדב עיין ברשימה שציגל הביא, שאל לגבי שני פריטים שלידם לא צוינה הכמות ומסר את הרשימה לשרון באומרו:
      "הנה, את זה תצטרכי להדפיס."
      "אז שיהיה לָך בשעה טובה!" אמר ציגל בפתחו את הדלת.
      "תודה." ענתה שרון בנימוס צונן. כעבור כשעה היתה כל העבודה גמורה, הכל מודפס, העותקים מתוייקים, המכתבים במעטפות צבאיות חומות, מוכנים למשלוח עם הרכב הראשון שיעלה צפונה. השעה עוד לא היתה תשע בבוקר. לוקוב ניכנס ברוח סערה ואמר:
      "אני יוצא לעין וובה עם אולמן. בטח נישאֵר שם עד אחר הצהריים. בינתים צריכים להגיע עוד בדואים. תשלח אותם ישר אלינו. שלא יתעכבו כאן. אנחנו כבר נדאג שם במקום, עם ליפקין, שהכל יהיה מוכן לקליטתם."
      "סעו לשלום." אמר נדב ופנה אל שרון "כעת יש לנו קצת פנאי וכדאי שנמלא לך כרטיס, כדי שתוכלי לקבל משכורת." הוא הוציא כרטיס והחל לרשום:
      "השם? אני מתכוון שם המשפחה."
      "שרון בֵּנסון." ענתה.
      "בנסון? שם יוצא דופן בשביל יהודים, לא?"
      "מי אמר לך שאני בכלל יהודיה?" ענתה בחיוך קנטרני. נדב נבוך. הוא לא ידע איך להגיב. אולי היא באמת גויה וצריך להיות זהיר שלא לפגוע ברגשותיה.
      "נכון, את צודקת. אבל אם אנחנו כבר נוגעים בנושא...אז תגידי." היא פרצה בצחוק:
      "אני כן יהודיה, אבל בעניין השם... זה סיפור קצת ארוך."
      "מוכנה לספר?"     
      "מוכנה." ברגע זה נִכנסה אילנה בלי לדפוק בדלת.
      "בוקר טוב לכם. נו, שרון, איך עבר עלייך הלילה הראשון?" והתיישבה על קצה הספסל.
      "ישנתי כמו תינוקת. יש כאן אויר נפלא כזה שאין בשום מקום אחר."
      "נכון? הגיבה אילנה. "גם אני אומרת. זה עושה נשימה טובה ועור חלק חלק."
      "אני חושש," העיר נדב "שהעור נהיה חלק בגלל האבק הדקיק המשמש כתחליף לפודרה." והוסיף בדרך הלצה: " אם תוסיפו לו קצת בושם, אפשר יהיה לשווק אותו בקופסאות, בבתי מרקחת ובפרפומריות." הבנות צחקו ואילנה אמרה:
      "אך, אתה סתם...אני מפריעה לכם?"
      "לא, את לא מפריעה. עמדנו למלא לשרון כרטיס אישי."
      "אז אתם רוצים שאני אלך? אין לי מה לעשות כעת בתחנה, זה התור של מויש`לה."
      "לי את בטח לא מפריעה." אמרה שרון.
      "טוב אז אני נשארת."
      "הגיל?"
      "כמעט עשרים וארבע. אני ילידת דצמבר 1925."
      "מצב משפחתי?"
      "רווקה."
      "כתובת?"
      "אין." ולמראה מבטם הַתָּמֵהָּ של נדב ואילנה, הזדרזה להסביר:
      "באמת, אין לי כתובת בארץ. כמו שאתה שומע. הייתי בקיבוץ, הייתי בצבא, וכעת אני בעין חוסוב. ואין לי כתובת, אין לי קרובים ואין לי חברים בארץ."
      למרות שאנשים רבים בארץ היו שרויים במצב דומה, מתנדבים, עולים שבאו מקפריסין ואחרים, נדב הופתע, אולי מפני שכאן מדובר בבחורה זרה, שבוודאי התחנכה במשפחה מסודרת ולא התגלגלה במחנות עקורים ופליטים ברחבי אירופה. הוא שאל:
      "אז אם תצאי לחופשה, למשל, לאן תסעי?"
      "אני פשוט לא יודעת. לפני שאחסוך לי כאן קצת כסף, אני לא מתכוננת לצאת לחופשות." אילנה ישבה בפה פעור ועיניה הגדולות והבולטות רתוקות אל פניה של שרון. נדב היה נבוך. כדי לשים קץ לשתיקה שהשתררה לרגע, הוא אמר, ספק ברצינות, ספק בבדיחות הדעת:
      "מהרגע שהגעת, את לא מפסיקה להפתיע. אולי עכשיו תספרי לנו על מוצאותייך ותפתיעי אותנו שוב? אבל אם כבר, אז תספרי הכל, בפרוטרוט. יש לנו המון זמן וסבלנות. נכון אילנה?" אילנה הינהנה.
      "אם אתם רוצים לדעת איך קרה ששמי בנסון, אני חייבת להתחיל מהסבא והסבתה שלי. גם אז תהיה לכם סבלנות?" אילנה לא הגיבה. היא ישבה כמו בהצגת תיאטרון. נדב רק חייך והמתין לסיפור.
      "בסביבות 1890 הגיע לארצות הברית משוודיה אדם בשם יאן בנסון," פתחה שרון בסיפורה: "הוא היה בן למשפחה נוצרית קתולית, אבל הוא עצמו היה חילוני. הוא השתקע בפילדלפיה, פגש בחורה, בת של מהגרים יהודים מרוסיה, וב 1895- הם התחתנו. נולדה להם בת ואחר כך בן, ג`וזף, וזה אבי. מכיוון שסבי לא התעניין בנושאי דת, ומכיוון שסבתי היתה ממשפחה מסורתית, ולסבי לא היתה כל משפחה , הבית היה בית יהודי לכל דבר, כלומר מבחינת החגים והאוכל וכל זה. אתם בטח יודעים שבן של יהודיה הוא יהודי. ואבי נשא לאישה את אימי, מרים לבית בלום, ילידת ניו יורק, גם היא בת למהגרים מרוסיה. בקיצור, כדי לא לעייף אתכם יותר מדי, אני בת ליהודים כשרים. יש לי אחות גדולה ממני בשנתיים, נשואה ויש לה כבר שלושה ילדים. עכשיו אתם יודעים את הכל."
      "סליחה, אנחנו יודעים רק על המשפחה שלך. אבל מי את - שרון בנסון? עליך עדיין לא שמענו אפילו מילה אחת."
      "אתם יודעים שאני בת עשרים וארבע, שבאתי להילחם ולא הצלחתי ושכעת אני עובדת כאן. מה עוד? כן, גובה מטר שבעים בלי נעליים, מישקל חמישים ושמונה קילוגרם." הוסיפה בצחוק.
      "כן, אבל מה למדת? מה עשית בחיים? במה את מתעניינת?"
      "אתם דורשים וידוי מלא? טוב, אז למדתי במה שקוראים כאן תיכון. למדתי לנגן על פסנתר, עד שנסעתי. אומרים שאני מנגנת יפה, אבל אני לא חושבת שאני יכולה להופיע. מגיל שמונה עד ארבע עשרה גם למדתי בלט. הייתי די טובה בספורט. אחרי הלימודים התחלתי לעבוד בחברת תיירות שהתמחתה בטיולים לסטודנטים. העבודה היתה מעניינת, אבל מתסכלת: כולם נסעו ורק אני נשארתי במקום. במה שנוגע לחברה, המצב היה עוד יותר גרוע. היו לי בעיות. הצעירים שהכרתי היו שטחיים וחומרניים מאוד. כל אחד חיפש את התועלת האישית. בחורים שהזמינו אותי לצאת רצו ללכת לבארים, לאולמי ריקודים, עם הקהל הצפוף והמוזיקה הרועשת. אני קיבלתי חינוך שונה בבית. אהבתי לקרוא ספרים או ללכת להצגה טובה, לקונצרטים למוסיקה קלאסית ונאלצתי ללכת עם הורי או אפילו לבדי, כי לא מצאתי פרטנר בן גילי שיהיה מוכן לבזבז ערב איתי. מובן שהפסיקו להזמין אותי והסתגרתי בבית. הרגשתי מועקה, מחנק. הייתי חייבת לשנות את זה. כבר מזמן קראתי על הציונות, על ההתיישבות בארץ, על המאורעות, הלכתי לשמוע הרצאות והתחלתי ללמוד עברית, בעצמי, בבית. אחר כך לקחתי מורה פרטי. כשפרצה מלחמת העצמאות ראיתי בזה סימן בשבילי לשנות את חיי. החלטתי לנסוע לארץ ישראל. הורי התנגדו. לי לא היה מספיק כסף. בקיצור, הגעתי ואני כאן." השתררה דומיה.
      "אוי! יש לי מים על הפתיליה." זינקה אילנה על רגליה, "אני תיכף מביאה קפה לכולנו."
      "אילנה, את מותק." אמרה שרון. אילנה רצה לצריפון שלה. נדב התבונן בשרון ששקעה בהירהורים. היא ישבה בחצי פרופיל. היו לה תוי פנים שקטים ויפים. הוא חשב שלבחורה שגדלה בבית חם, שלמדה מוסיקה ובלט, דרוש היה באמת אופי חזק והרבה אומץ כדי לעשות מה שעשתה. שרון כאילו התעוררה מחלומה ושאלה, מופתעת:
      "סליחה. אמרת משהו?"
      "לא. לא אמרתי." ענה נדב ומבטיהם נפגשו. הם ישבו כך והביטו איש בעיני רעותו במשך זמן שהוא לא יכול להעריך. נדמה לו שהמציאות הסתלקה, שאין סביבו דבר, הכל נתון במעין ערפל עד שהדלת נפתחה ברעש ואילנה הביאה שלוש כוסות קפה שחור עם וופלים. היקיצה היתה כל כך פתאומית שנדב התבלבל, תפס עפרון והחל לרשום משהו. שרון התכופפה ותיקנה כביכול את רצועת הסנדל. הם הודו לאילנה ושתו בשקט. השתררה אווירה מוזרה. לאיש לא היה מה לומר. אילנה קמה:
      "אני אגש לראות, אולי מויש`לה צריך אותי." ויצאה.
      "היא קוראת לו מויש`לה. שמת לב?" אמר נדב בחיוך. היא רק חייכה.
      אילנה נכנסה לצריפון האלחוט. משה הרים את עיניו אליה. על השולחן עמדה כוס קפה שהיא הכינה לו, אבל הוא טרם שתה ממנה. אילנה אמרה בהתרגשות:
      "בחיי, אני אומרת לך, יש לי רושם שמיתרקם רומן."
      "איזה רומן? על מה את מדברת?"
      "אני מדברת על נדב ועל הבחורה האמריקאית."
      "הלא היא רק אתמול הגיעה."
      "נכון. אבל כשנכנסתי עם הקפה, היתה לי תחושה כאילו הם רק הרגע התנשקו. לשניהם היו פרצופים כל כך מבולבלים..." ולאחר הירהור הוסיפה: "בעצם, הם ישבו משני עברי השולחן ובכלל לא זזו כשנכנסתי. אז אולי הם לא התנשקו, אבל אני אומרת לך שאני בטוחה שמשהו התרחש שם. אולי הוא אמר לה שהוא אוהב אותה?" היא התיישבה על המיטה והביטה בו בעיניים פקוחות לרווחה. קמט קטן הופיע על מצחה הצח והחלק. על פני משה הסתמן חיוך של ביטול. לפתע הוא הרצין, הסית את כסאו לעברה, נשען במרפקו על השולחן ואמר:
      "הגידי, אילנה, אם את כל כך רגישה לדברים כאלה כשהם מתרחשים אצל אחרים... אז אם למשל זה היה מתרחש אצלך, או נגיד... לגבייך, היית גם כן מרגישה בזה?"
      "אני חושבת שכן, שהייתי מרגישה. רק לי זה פשוט לא קורה."
      "אז יש לי חדשות בשבילך. אין לך שום תחושה, כי זה דווקא קורה לגבייך ואת בכלל לא שמה לב ולא מרגישה שום דבר."
      "מה, אתה רוצה להגיד שנדב מאוהב בי? הוא בכלל לא מסתכל עלי..."
      "מי דיבר על נדב? אך - לעזאזל!" משה עשה בידו תנועה של ביטול, הסתובב בכעס אל השוחן, תפס עיפרון והוסיף ברוגז:
      "את טֶמבֶּלית! את לא מבינה שום דבר! את סתם תינוקת!" אילנה הביטה בו בהשתוממות ולפתע הסמיקה כמו עגבניה בשלה. עיניה האדימו, היא כיסתה את פניה בשתי כפות ידיה והתחילה לבכות חרישית, והדמעות, המון דמעות, ממש ניגרו בין אצבעותיה וטיפטפו אל חולצתה. משה קם, התיישב לידה, חיבק את כתפה ואימץ אותה אליו:
      "אל תבכי אילנה, למה את בוכה, העלבתי אותך? באמת שלא התכוונתי לפגוע בך." בכיה גבר. היא לא התנגדה ללפיתתו, להיפך - התרפקה אליו, הרכינה את ראשה אל חזהו והוא חיבק אותה בשתי זרועותיו. כשבכיה נרגע קצת, מילמלה: "אתה? אתה? אני כל כך מתביישת. כל כך מתביישת. אני באמת סתם טיפשה."
      "כן, אילנה," לחש לה, "אני אוהב אותך מהרגע שנפגשנו. השתדלתי לתת לך להבין, אבל אולי לא ידעתי איך עושים את זה. אולי בין שנינו אני הוא הטיפש." הוא הושיט לה את המגבת והיא התנגבה וקינחה את אפה ברעש גדול. אחר כך זרקה את המגבת מתחת למיטה ואמרה:
      "אתה נורא מצאת חן בעיני, אבל חשבתי לי שאתה בכלל לא מסתכל עלי, ושאתה מבטל אותי, ושאני חשובה לך כקליפת השום, ושאתה רואה אותי רק כאחת העובדות שאתה ממונה עליהן, ובכלל הרחקתי ממחשבתי אפשרות שאתה... שאני... שאנחנו..." ומשה לחש:
      "אוי אילנה שלי." לקח אותה בזרועותיו והחל לנשק את פניה, תחילה בעדינות, אחר כך בלהט, עד שפיותיהם נפגשו בנשיקה ממושכת, שהופסקה כאשר מבחוץ נשמעו צעדים מתקרבים. משה זינק אל השולחן ואילנה התחילה להחליק את השמיכה על המיטה. אבל הצעדים עברו והתרחקו ומשה לחש:
      "אחרי שכולם ילכו לישון, אני אשאר קצת אצלך ונוכל לדבר, טוב?"
      "טוב." ענתה, לקחה מגבת חדשה וכלי רחצה והלכה להתקלח. כשאילנה היתה בתורנות, לרוב היה משה יושב בחדרה - חדר התחנה. כשהוא היה בתורנות, היתה אילנה מסתובבת, מטפלת בבגדיה, מתרחצת, ניגשת למחסן, מצ`זבטת עם הטבח. כשהיו הולכים לישון, היתה נועלת את דלתה ואף פעם לא הרשתה למשה או למישהו אחר להישאר איתה. בחדר האוכל הם נהגו לשבת ביחד, אבל לא היתה לזה שום משמעות, כי באופן טבעי הם תמיד הגיעו יחד מחדר האלחוט.
      אילנה הרגישה שכל ישותה השתנתה. הסתיים פרק בחייה וכעת היא התחילה בחיים חדשים. היא כבר לא אותה אילנה שהיתה בבוקר. כעת היא אישה אהובה. יש לה חבר. היא נראתה רגועה ומלאת ביטחון עצמי. משה, לעומת זאת, היה מודאג ומתוח לקראת הפגישה עימה בחדר, אחרי שכולם ילכו לישון. הוא לא ידע איך עליו להתנהג. הבוקר, כשבכתה, הוא רק חשב איך להרגיע אותה, אבל הערב, כשיהיו שקטים והוא יחבק אותה וינשק אותה וודאי יתעורר היצר וזה הדאיג אותו. אולי, חשב, מוטב לדחות קצת את הרגע של המגע המיני. אילנה נראתה לו קצת ילדותית ואולי עדיין לא בשלה לכך. היא תופסת קצת לאט. היא עוד עלולה לחשוב שהוא עשה לה הבוקר הצגה, כדי לשכב איתה בערב, וזה עלול לקלקל את הכל. אבל אולי היא כן תרצה, היא בחורה נורמלית, וזה טבעי. הוא החליט שיש לתת לדברים להתפתח מאליהם.
      בזמן ארוחת הערב הודיע רב סרן לוקוב לנדב שמחר בבוקר הם יוצאים לאילת. יאנוש התבקש להכין להם מים, דלק, צידה לדרך ולצייד את נדב ברובה ובתחמושת.
 


                        נסיעה לאילת
           
      בשש בבוקר הם יצאו לדרך, מצויידים בג`ריקן דלק, ג`ריקן מים, ארגז תחמושת שזליג מילא בצידה לדרך, מימיה לכל אחד, ורובה צ`כי לנדב. ללוקוב היה אקדח אישי. זו הפעם הראשונה שנדב נסע דרומה מעין וֵובּה. לאמיתו של דבר, מאז הגיע לא יצא מהמחנה, מלבד הרחצה במעין, הביקור במִשלט (ואלה, אם אפשר לומר כך, נכללו ב`עין חוסוב רבתי`) ומביקור חטוף בעין וובה. מאחר שלוקוב נהג, נדב היה חופשי ליהנות מהנוף.
      בשונה מהדרך מבאר שבע לעין חוסוב, הדרך לאילת נראתה לנדב בעלת אופי פחות או יותר אחיד, כמעט לכל אורכה. מימין, במערב, גבעות סלעיות חשופות ומשמאל, במזרח, הערבה שלכל אורכה תוחמים אותה הרי אדום הגבוהים. הערבה היא כמין מיסדרון ארוך, שטוח ולבן. הצמחיה מעטה. הדרך גרועה מאוד. במקומות מסויימים האבק הלבן כל כך עמוק שהרכבים מתחפרים. הנהגים עקפו מקומות אלה ומרוב עקיפות נוצר מין אגם גדול של אבק, חרוש מאות סימני גלגלים. ושוב עוקפים אותו מימין או משמאל והאגם הולך וגדל וענני האבק ממלאים כל חלל במכונית. בתוך כחצי שעה הם הגיעו לעין וובה. כבר ממרחק מה נראה משמאל לדרך המחנה הקטן של בוריס ליפקין: שנים-שלושה אוהלים ומעין מִבנה מחצלות או סוכה גדולה, ששימש כמשרדו וחדר מגוריו של ליפקין. במרחק מה משם נראו כמה אוהלים נמוכים ושטוחים של הבדואים, עשויים מיריעות צמר עִזים. ליפקין התקדם לקראתם עד אם הדרך. לוקוב עצר, הם לחצו ידיים, לוקוב שאל אם הכל בסדר ומשנענה בחיוב, הכניס למהלך וזרק:
      "אנחנו קופצים לאילת לתיאומים. מחר, בדרכנו חזרה, נעצור אצלך לכמה דקות."        
      "אני רוצה שתראה את השוקת של עין וובה" אמר לוקוב והפנה את הרכב ימינה. הם טיפסו במעלה הגבעה ולוקוב עצר ליד השוקת שהיה זהה לזה של עין חוסוב. נדב ניגש, הרטיב את היד והשקיף על הערבה, שמכאן נראתה בכל הודה, משתרעת צפונה ודרומה, עד האופק. כעבור דקה המשיכו בנסיעתם. במרחק קילומטר או שניים עבדו פועלים בדואים. עשרות עשרות מכל צד. בטוריות ובאתים הם מילאו סלי גומי באדמה ושפכו אותה על הדרך. אחרים פיזרו ויישרו אותה. במרחק כמה קילומטרים משם עסק המוטורגרידר ביישור הדרך ובקִבתו קבוצות בדואים נוספות.
      "האם היו כאן כל כך הרבה בדואים שהאנגלים מצאו לנחוץ לבנות עבורם שוקת בכל מקום?"
      "היו כמה אלפי בדואים עם גמלים וצאן. קשה לקבוע אם הם בני הארץ או מסיני, כי הם הרי נודדים. האנגלים גם הגזימו תמיד במספר הערבים בארץ בסטטיסטיקות שלהם, לרעת היהודים."
      "אז איפה הם כיום?"
      "עוד תראה. אבל באמת באיזור זה יש מעטים. רבים ברחו, נפוצו לכל רוח. יש כאן גמלים משוטטים בשטח שהיו שייכים לבדואים . בסיורי אויר גם ראינו עדרי עיזים עם רועה או שנים, לרוב נערים. מרבית שיבטי הבדואים מרוכזים בנגב הצפוני, באיזור באר שבע."
      "ואיפה בדיוק הגבול בינינו לבין ירדן?"
      "הוא אמור לעבור במרכז הערבה. במקומות מסויימים יש אפילו יתדות שניקבעו בעת הסכמי הפסקת האש. הכלל הוא שלא מתקרבים לאמצע הערבה."
      "מה, יש סכנה כלשהי? יש כוחות מזויינים ירדניים בשטח?"
      "לא. לא לאורך כל הערבה. יש יחידות פה ושם, גם משלנו וגם משלהם. את שלהם נוכל לראות בג`רנדאל, יותר דרומה. אני אראה לך, וכמובן בעקבה, שם יש מחנה צבא גדול, נמל ושדה תעופה." כעשרה קילומטר דרומית מעין ובה לוקוב אמר:
      "בערך כאן אנו נמצאים שוב בגובה פני הים."
      "קצת מוזר כשחושבים על זה." הגיב נדב. הדרך היתה ארוכה והנסיעה איטית, עם מהמורות וקפיצות והיה קשה לשוחח. בחצי הדרך לבִּיר מַליחָה עמד קומנדקר צבאי ופניו צפונה. מיכסה המנוע היה מורם וכחצי תריסר חיילים מאובקים התעסקו מסביבו. לוקוב עצר וניגש. פקק הרדיאטור היה פתוח ואדים מסריחים עלו מתוכו.
      "אני מבין שהִשתנתם לתוך הרדיאטור." אמר לוקוב. הבחורים שראו את דרגתו נבוכו. לפתע נשמע צחוק נשי: שתי בנות ישבו ברכב מאחור.
      "אתם לא מתביישים,לפני הבנות?"
      "לא! הבנות התרחקו והסתובבו. רק עכשיו הן חזרו."
      "נדב," אמר לוקוב "תביא את הג`ריקן." לאחר שהוסיפו להם מים, לוקוב אמר:
      "כשתגיעו לעין ובה, תבדקו ואם חסר, תמלאו שוב במעיין. מכירים?"
      "מכירים." ענו במקהלה.
      "ככה אתם רוצים להגיע לבאר שבע?"
      "לא, לא, אנחנו רק עד עין חוסוב."
      "אז דרך צלחה לכם!"
      "תודה. שלום."
      "חבר`ה ליצים," אמר לוקוב כשזזו, "לא בודקים מים, יוצאים לדרך, משוויצים בפני הבנות, טסים במהירות ואחר כך משתינים לתוך הרדיאטור. זה לא מספיק ורק מסריח. אחר כך הולך מנוע וזה עולה לצה"ל הון. עלינו למנוע שזה יקרה אצלנו. מחר, כשנחזור, תזכיר לי שנשוחח על כך עם אהרן כהן." בינתיים השמש כבר עלתה והרי אֱדום שינו את גווניהם. הפסגות התבהרו מאוד, מתחתן הופיע פס חום אדמדם כהה ושוב פס בהיר. זה נראה כמו משחקי אור וצל על מדרונות שתלילותם אינה שווה, וסוגי קרקע שונים. ככל שהדרימו, הערבה כאילו הולכת וצרה ונידמה שההרים בהישג יד. בגלל תנאי העבירות, יש שהדרך עוברת ממש באמצע הערבה וקשה לדעת אם לא נוסעים בצד הירדני. בואדי ג`יראפי ישבה מחלקה של צה"ל על גִבעה אך הם לא עצרו לידה. מרחוק נראה גמל בודד מתהלך לו באמצע השממה. נדב שאל:
      "איך זה מסתובב כאן גמל לבדו? אולי הלך לאבוד. האם ייתכן שהוא לא שייך לאף אחד?"
      "אל תדאג. יש לו בעלים. כל גמל מסומן בכּוִיָה ויודעים למי הוא שייך. בעליו ימצא אותו מוקדם או מאוחר."
      הנסיעה התמשכה על פני שעות. הנוף היה חדגוני למדי ונדב שקע בהרהורים. הוא חש ששרון הוציאה אותו משיווי מישקלו. היא בחורה יוצאת דופן לא רק בתוך הנוף הזה, אלא גם באופן כללי, אם משווים אותה לבנות אחרות שהכיר. היא לא מסוג הבנות היפיפיות המושכות מיד את העין, אבל יש בה מין יופי שקט ונעים. רואים אצלה את החינוך הטוב שקיבלה בבית. המוסיקה והבלט שלמדה ותחושת הריתמוס, תרמו בוודאי לאופן ההליכה המרשימה שלה. תנועותיה היו שקטות ומדודות והיא דיברה בצורה מסודרת ומתונה, כשידיה מונחות על בירכיה או על השולחן. הידיים, הירהר, משמשות לעתים כעזר לחוסר היכולת להתבטא בצורה בהירה. אילנה למשל, דיברה בלווית תנועות ידיים ואחרי כל שלוש מילים אמרה אֶ..א..א. והיא אינה היחידה. אולי זה נובע מכך שאדם מתחיל לדבר לפני שהבהיר לעצמו מה בדיוק הוא רוצה לומר, ותוך כדי דיבור הוא מחפש מילים ולכן נזקק להברה אה..אה כדי לשמור על המשכיות משפטו. ויש אומרים: `כדי לתפוש את הַתֶּדֶר ולמנוע ממישהו אחר להיכנס לדבריו`.
      נדב הקיץ ממחשבותיו כשלוקוב עצר כדי להראות לו את הכוח הירדני היושב בג`רנדאל. הג`יפ טיפס על גבעה מימין לדרך, לוקוב הוציא מתיקו מישקפת, כיוון אותה לעבר הרי אדום, פלט:    "או!" ומסר את המשקפת לנדב תוך הסברים לאן בדיוק להסתכל. נדב שיחק קצת בגלגל הכיוון ומצא את המקום. אפשר היה להבחין במיבנים אחדים.
      "זהו. בוא נמשיך." אמר לוקוב. סמוך לצהריים נראתה מרחוק, משמאל לדרך, קבוצת דקלים.
      "עין רדיאן." הכריז לוקוב. "שם נאכל בצל הדקלים. מי הגשמים שבאים מההרים ניספגים פה באדמה והעצים האלה גדלים על זה." כעבור כמה דקות, הם סטו מהדרך וחנו ליד העצים, לקחו עמם את הצידה והמים, התיישבו בצל דקל יפה והחלו לאכול. נדב שאל:
      "אני לא תופס איך האנגלים שלטו על מרחבים עצומים ושוממים כאלה. בעצם, במה מתבטא השלטון שלנו עליהם? הרי אם הירדנים רוצים, הם יכולים לרדת מהג`רנדאל עם כמה זחל"מים, לחצות את הערבה ולהתיישב כאן. הלא הכוחות שלנו מגוחכים."
      "אתה יודע? לשלוט על שטחים זה לא רק כוח פיזי. זה גם עניין מדיני וגם עניין פסיכולוגי. היתה מלחמה, הם הובסו ונחתמו הסכמי הפסקת אש. היו לכך סיבות טובות. היום, אם הם יעשו דבר כזה, המלחמה עלולה להתחדש, והרי ברור להם שידם על התחתונה, בלשון המעטה. לכן אין הגיון שהם ישיגו יתרון בגיזרה מסויימת, יגרמו למלחמה מחודשת ויסתכנו באובדן שטחים נוספים. פסיכולוגית - הם חוששים מהעוצמה שלנו. אולי הם גם חושבים שכוחות רבים שלנו פרושים לאורך הערבה. כל רכב שלנו מקים כאלה ענני אבק, שאפשר לחשוב שיושבות כאן חטיבות אחדות." ולוקוב הוסיף בחיוך: "בימי שלמה המלך, אורחת גמלים ארוכה לא הקימה כל כך הרבה אבק כמו הג`יפ שלי."
      ופתאום עמדה בפניהם בדואית זקנה. הם לא ראו ולא שמעו אותה בהתקרבה עד שעמדה ממש לידם, מטר אחד מהם. נדב חש צמרמורת בגבו. זו היתה ישישה קטנטנה, מקומטת וכפופה. היא לבשה שמלה כהה ועל ראשה סמרטוט. בתנועה איטית ושלווה היא הושיטה את ידה, הצביעה על המזון ובהפכה את כף היד כלפי מעלה הביעה את משאלתה. בלי אומר, בלי היסוס, נטל לוקוב כמה מציות צבאיות מתוך החבילה הפתוחה והניח אותן בכף ידה. היא מילמלה דברי תודה בלתי מובנים והסתלקה. נראה שלוקוב כבר התנסה בתופעות כאלה, אבל לנדב היתה זו חוויה בלתי רגילה.
      "מניין היא באה? לאן היא הולכת?"
      "אַללָה בַּעֲרֶף," ענה לוקוב, ,אלה יכולים ללכת שלושה ארבעה ימים, לבד, במדבר הזה, רק עם הגלבייה על גופם. הם חיים משום דבר. הביסקויטים האלה שנתתי לזקנה יכולים להספיק לה לימים שלמים. אבל גם יכול להיות, שבמרחק כמה קילומטרים מכאן, בין הגבעות, יש לה בן שרועה את עדר העיזים שלהם."
      הם קמו, קברו את שאריות המזון, אספו את הכלים והמשיכו בנסיעתם. לאחר שעות של נסיעה שזעזעה כל שריר וכל עצם בגוף, בשמש הלוהטת, באבק, רגע גדול היה זה לנדב כשהתגלה לעיניו מפרץ אילת עם מימיו הכחולים. אחרי החום, כשרואים את המים האלה, מתעורר רצון עז לנסוע הישר אל החוף ולקפוץ לתוך הים. אבל המפרץ שוב נעלם ומהרגע בו התגלה ועד אילת היה עוד מרחק נסיעה. האיזור זרוע פה ושם צאלים שהולכים ונהיים שכיחים יותר ככל שמדרימים, ומדי פעם רואים גם קבוצות עצים שנראות כמעט כמו חורשות קטנות. יש הרים שנראים כאילו הם עשויים משכבות שכבות בדומה לעוגת קרם שוקולד. ויש גוונים ירקרקים, כמו ירוקת של נחושת. והרי בסביבה זו היו מצויות מכרות הנחושת של המלך שלמה.
      המרחק לאילת הלך והצטמצם וכשהם הגיעו סוף סוף לקירבת המיפרץ, נראתה לנדב תמונה עגומה למדי של שנים שלושה מיבני אבן, דומים לאלה שבעין חוסוב.
      "כאן היתה אוּם-רַשרַש." אמר לוקוב. בהמשך הדרך, מימין לים, בתוך פתח של ואדי רחב ניראו כמה צריפונים. לוקוב החנה את המכונית ליד אחד מהם. פנימה בתוך הואדי הישתרע מחנה האוהלים של יחידת צה"ל. כך נראתה אילת בקיץ 1949.
 
 הם הגיעו בשעה שתים, אחרי שכולם כבר אכלו צהריים והלכו לנוח ורק יורי, קצין בדרגת סרן שלוקוב בא לפגוש, עבד עדיין במשרדו, לבוש גופיה. את חולצתו תלה על משענת הכיסא. כשהם הגיעו לבש אותה, כיפתר שני כפתורים והשאיר אותה תלויה מעל למכנסיו. לחצו ידיים וישבו. סרן יורי פתח מקרר והוציא שלושה בקבוקי בירה קרה. נדב התפלא ושאל:
"מה יש לכם חשמל?"
"לא," השיב יורי, "זה מקרר שפועל על נפט. למטה יש פתיליה שמחממת את המנגנון והגז מתאדה לתוך הצנורות." הם שתו ישר מהבקבוקים. מאז עזב את באר שבע, נדב לא טעם טעם של בירה ואחרי הנסיעה הארוכה והחום העז ששרר באילת נהנה הנאה גדולה.
      "איך היתה הדרך?"
      "לא היו בעיות, כרגיל, ואיך כאן?" יורי ציחקק וחיקה את לוקוב:
      "אין בעיות, כרגיל."
      "אז ניגש ישר לעניין." אמר לוקוב. "הבחור הזה הוא נדב, קצין המִנהלה שלנו. תפגיש אותו עם הבחור שלך, שיתאמו ביניהם את כל סידורי התקשורת בינינו, הדיווחים, נוהלי המשלוחים...הוא כבר יודע בדיוק, ושנינו נשב ונסכם את העניינים שלנו. אני מניח שעד ארוחת הערב נגמור הכל ואני סומך עליך שתדאג לנו לבילוי וללינה. בבוקר אנחנו יוצאים בחזרה." יורי הביט בו בחיוך:
      "לאוכל וללינה, מילא, אבל לבילוי...נו נו... אל תסמכו עלי. פה כל אחד עושה לו את הבילוי שלו. אם החבר`ה ידליקו מדורה על שפת הים ויישבו וישירו, נוכל להצטרף. אם לזה אתה קורא בילוי. ואם לא יעשו, אז אני אזמין אתכם לקפה עם וופלים כאן אצלי. אלה הם שני הבילויים שיש לנו בינתיים. אבל אם יש לכם קצת סבלנות, אז שמעתי שבן גוריון אמר שבעתיד יהיה כאן נמל גדול. ואם נמל - אז יהיו גם בַּרים וקברטים וזונות וכל מה שצריך. אבל זה לא תיכף." נדב ולוקוב הביטו זה בזה בחיוך מבודח. יורו יצא וכעבור דקה חזר:
      "הערתי את הבחור. הוא יתלבש ומיד יבוא." ואכן תוך דקה הבחור הגיע.
     "זה סמל מושיקו. הוא יטפל בכל הצד המשרדי שלכם. מושיקו, זהו נדב. הוא יסביר לך את כל העניינים ותקבעו ביניכם את שיטת העבודה. אולי תיקח אותו קודם כל לטבילה בים, שיתרענן קצת, ואחר כך תשבו. אם ישאר לכם זמן, תראה לו קצת מסביב.
      "מאה אחוז." אמר מושיקו, "בוא, נדב." והם יצאו.
      "יש לך נעלי התעמלות או סנדלים?" שאל מושיקו.
      "לא. מה פתאום?"
      "כי יותר טוב להיכנס כאן למים עם נעליים כלשהם: יש כאן קיפודי ים ואלמוגים ואפשר להיפצע. אני אתן לך סנדלים ואני אכנס עם נעלי התעמלות."
      "גם אין לי בגד ים." אמר נדב.
      "לא נחוץ."
      "לקחת מגבת?"
      "גם לא נחוץ. אתה רק יוצא מהמים ואתה כבר יבש. אבל לפני השינה תתקלח, כי המלח מגרד." הם עלו על קומנדקר ומושיקו נהג אל החוף ופנה דרומה. לכל אורכו היה החוף שטוח ומכוסה במין זיפזיף גס מכל הצבעים. אחרי פחות מקילומטר מושיקו עצר את הרכב ממש על סף המים. הם התפשטו לגמרי ונשארו רק במנעליהם המרופטים שכפי הנראה שימשו רק למטרה זו.
      "אף אחד לא יכול לבוא פתאום?" שאל נדב, שקצת התבייש לעמוד כך על החוף עירום כביום היוולדו.
      "אין לך מה לדאוג. כולם נחים עכשיו. אם מישהו יוצא מהאוהל זה רק כדי לגשת לבית השימוש. חוץ מאנשי היחידה והמכונאי של מכונת ההתפלה, אין כאן נפש חיה בכל הסביבה." הם נכנסו למים, שלהפתעתו של נדב היו קרים מאוד. כשטבל את גופו, נפלטה מפיו אנחה. השחיה הזאת סילקה את העייפות והוא התענג על כל רגע במים.
      "טובים! הה?" ונדב הינהן:
      "זאת לא המילה הנכונה! זה שגעון של מים!" המים היו צלולים מאוד ואפשר היה לראות בבירור את הקרקעית ואת האלמוגים, וקיפודי ים גדולים ואדומים, ודגיגים ססגונים שחלפו במהירות הבזק ועשבי ים שונים.
      "היזהר לא לדרוך על קיפוד. הם דוקרים מאוד ואתה בסנדלים. תתרחק גם מהאלמוגים כי אפשר להיפצע מהם בקלות. השחיה עברה בשלום, ללא דקירות ופציעות. כשהם יצאו מהמים, נדב הזדרז ללבוש את תחתוניו. קשה היה לו להתרגל לרעיון שאפשר לעמוד כך על חוף חשוף המשתרע לאורך קילומטרים. בעודם מתייבשים ומתלבשים, השקיף נדב לעבר העיירה הירדנית עקבה ואמר:
      "רואים לא רע."
      "כן. כשהשמש במערב רואים אותם יפה. בבוקר, כשהשמש במזרח, הם רואים אותנו יפה ואנחנו ממצמצים מול השמש. אחר כך אקח אותך קצת למעלה על ההר, ואז תראה איזה נוף...עקבה מונחת לך על כף היד. יַללָה, בוא לעבוד." הם נסעו למשרד סמוך לזה של יורי. נדב הביא את תיק הניירת והם ישבו לעבוד. לשמו, או לכינויו - `מושיקו`, היה צליל ספרדי. אבל הבחור היה בעל חזות ומבטא אשכנזי טיפוסי.
      "מדוע קוראים לך מושיקו?" לא יכול נדב להתאפק מלשאול. מושיקו חייך והסביר:
      "שמי משה קורצוויל. החברה פה לא יכלו לבטא קורצוויל, ויש כאן עוד שלושה משה, אז לי הם קראו משה-קו. במשך הזמן זה הפך למושיקו. ולי עוד יש מזל," הוסיף בחיוך, " כי אחד מהם שמו קוסביצקי, אז הם קוראים לו מוישה-כּוּס. פשוט אין לחבר`ה כאן במה להתעסק, חוץ ממילוי בקבוקים בחול צבעוני, אז עושים צחוק אחד מהשני." מושיקו הכין קפה שחור ולאחר ששתו וגמרו לעבוד, לקח את נדב לסיור בין האוהלים.
      "כאן יושבת מחלקה ושם למעלה, לכיוון הגבול המיצרי, יש מישלט ומכאן מחליפים אותם ושולחים להם אספקה. בוא אקח אותך למכונה שמתפילה את המים ששואבים מהקידוח, כי גם הם קצת מלוחים ואי אפשר לשתות אותם. אחרי ההתפלה שותים אותם, אבל יש להם טעם לא נעים וגם מקבלים שילשולים." במרחק כחצי קילומטר צפונה עמדה סככת מחצלות, בה עבדה ברעש מחריש אוזניים מכונה גדולה. כשהתקרבו יצא לקראתם המכונאי בתחתונים ונעלי בית. הוא הסביר לנדב שזו המכונה הראשונה שהביאו. המציא אותה איזה מהנדס יהודי שעלה מרוסיה, זרחין." היא מזקקת את המים בשיטת האידוי והעיבוי. המים האלה משמשים לשתיה ולבישול. המים הבלתי מותפלים משמשים רק למיקלחות ולרחיצת כלים. נדב לגם מן המים, ומצא שטעמם מתכתי ולא נעים. הוא שאל:
      "אז מה עושים?"
      "שותים תה, קפה, ומיץ מקופסאות. חוץ מזה יש כאן שק"ם ויש גזוז ובירה. אבל היום יש כבר מכונות חדשות, יותר משוכללות שעושות מים יותר טעימים ובכמויות יותר גדולות. במשך הזמן יביאו הנה מכונות כאלה ואז יהיו מים בשפע למאות אנשים."
      "ומה לדעתך יעשו כאן מאות אנשים?"
      "או, לזה לא צריך לדאוג. כבר היום יש חבר`ה שמרויחים כסף ממילוי בקבוקים שהם מוכרים למטיילים. יש כאלה שדולים אלמוגים, מרתיחים אותם בסודה לכביסה, כד שיהיו לבנים, ומוכרים אותם בצפון וגם לתיירים שבאים הנה."
      "מה, כבר יש תיירים שמגיעים הנה?"
      "תתפלא. אין סוף שבוע שלא מגיעים תיירים ותיירות, ישראלים וזרים, למרות שהדרך זיפתית. הם משתגעים מהנוף ומהים ואם היו יכולים, היו נשארים ימים ושבועות. אבל אין להם איפה לגור, אין מסעדה ויש בעיית מים. רבים מהם מביאים איתם ציוד צלילה ועוסקים בדיג תת-ימי. הם אומרים שכאן המקום הכי מתאים בעולם לספורט הזה. אם למישהו יהיה שכל ויקים פה בית מלון קטן, אני מבטיח לך שהוא יהיה כל הזמן מלא. ואז בטח שיצטרכו לפתוח מיד גם מסעדה. חוץ מזה ביקרה כאן קבוצת בחורים שרוצים להביא ספינת דייג ולהתחיל לדוג באופן מִסחרי."
      "ואתה, למשל, היית מוכן לגור כאן, כלומר באופן קבוע?"
      "אני כבר הישתקעתי." הצהיר המכונאי, "אני כבר לא אזוז מפה. בחיים שלי לא חלמתי שקיים מקום נפלא כזה. כעת, כשמצאתי אותו, לא יוציאו אותי ממנו אפילו בכוח. יש לי עבודה טובה ומשכורת טובה. ואפילו אם לא יהיה לי את זה - אני כבר אמצא לי מה לעשות כדי להתפרנס."
      "ויש עוד אנשים חוץ ממך ומהדייגים האלה שהיו רוצים לחיות כאן?"
      "אני כבר דיברתי עם רבים. יש אפילו חיילים שאמרו שכשהם ישתחררו, יבואו לחיות כאן. יש זוג צעיר, חייל וחיילת, שרוצים להתחתן ולהישאר פה."
      "הלוואי שכל זה יתגשם! כל טוב לך ולהתראות."
      מושיקו הסיע את נדב במעלה ההר ומשם השקיפו על עקבה. לצורך זה, הצטייד במישקפת. מכאן נראה מפרץ אילת בכל הדרו. בעיירה עקבה אפשר היה לראות את מיתקני הנמל, הצריפים והמחסנים. נראו בברור בתי המגורים בעיר ומחנה הצבא במדרון העולה צפונה. הם החלו לחזור למחנה. בדרך מושיקו המשיך להסביר:
      "אם נוסעים כשבעה קילומטרים דרומה לאורך החוף, מגיעים לבית-וויליאַמס. שמעת עליו?"
      "לא. מה זה בית וויליאמס?"
      "אולי בפעם הבאה שתגיע הנה, אקח אותך לשם. האמת היא שכבר אין הרבה מה לראות, כי מיד אחרי הכיבוש, סחבו משם כל מה שאפשר היה. וויליאמס היה אנגלי, כנראה קצת `קוקו`, שישב כאן במשך שנים ואסף כל מיני צדפות, אלמוגים ואבנים יפות. את הבית שלו בנה מאבנים צבעוניות וציפה את כולו באבנים יפות. כנראה שהיה איזה חוקר או גיאולוג. ויש אומרים שהוא עסק בריגול. את האספקה שלו היה מביא בסירה מעקבה. כשאנחנו הגענו, הוא ברח לעקבה."
      הם חזרו למשרד ומצאו את לוקוב ואת יורי שגם הם גמרו לעבוד ושוחחו בענייני חולין.
      "גמרתם הכל?" שאל לוקוב.
     "הכל." השיבו ביחד.
      "טוב, " אמר יורי, "אז עכשיו אני אקח אותך למקלחת ואחר כך ניפגש כולנו בחדר האוכל. אחרי הארוחה כבר נראה אם יש משהו לעשות."
 
      סעודת הערב היתה די גרועה. נראה שבאילת לא היה טבח מעולה כמו זליג בעין חוסוב. החיילים והחיילות לבשו בגדי חקי, אבל הם לא נראו בהכרח כמדים צבאיים. האוירה היתה עליזה, כולם דיברו עם כולם והתבדחו על כל מיני דברים שהיו מובנים רק להם. אחרי הארוחה החבר`ה אירגנו שירה בציבור על שפת הים. הדליקו מדורה, ישבו סביבה, אחד ניגן על אקורדיאון וכולם שרו שירי מולדת. כשהחבילה החלה להתפרק, נדב הבחין בזוג, חייל וחיילת שהתרחקו בכיוון למכונת ההתפלה. כשיצאו מתחום אורה של המדורה הדועכת, כבר הלכו חבוקים. בלילה היה חם כמו ביום. החושך היה מוחלט ורק אורותיה המעטים והעמומים של עקבה נראו מעבר למפרץ.


                                    זוג היונים
 
      כשציגל היה בדרכו למשרד או למחסן, הוא לא החמיץ אף הזדמנות כדי להציץ לצריף האלחוט ולהמשיך בחיזוריו אחרי אילנה, לשאול לשלומה, לומר לה משהו חביב, או לספר איזו `אֲנֵקדוטָה`, כלשונו. נוכחותו של משה פליישמן לא הפריעה לו. הוא פשוט התעלם מקיומו. אילנה נהגה בו באדיבות, ענתה בנימוס, צחקה לבדיחותיו, ותו לא. `אין דבר` חשב ציגל לעצמו `צריך לתת לה זמן. לאט לאט היא תתרכך.` אילנה מצידה ראתה בו סתם איזה נודניק ואפילו לא העלתה על דעתה שהבחור ה`מבוגר` הזה מנסה לחזר אחריה. אותו ערב, המשיך ציגל בנסיונות החיזור שלו בחדר האוכל ולא חדל עד שאילנה הסתלקה לצריפון שלה.
      כשכולם הלכו לישון והשתרר שקט במחנה, התגנב משה בחשאי מאוהלו הקטן אל הצריפון. אילנה נעלה אחריו את הדלת וכיבתה מיד את האור. איש לא הבחין בתרגיל הזה, חוץ מציגל, ששכב על מיטתו באוהלו וכמו בכל ערב, השקיף אל הצריפון, בהמתינו לרגע בו תתחיל אילנה להתפשט. החלון היה גבוה והמטה נמוכה, ומנקודת תצפיתו יכול לראות רק את ראשה ואת כתפיה. אבל הוא הסתפק בכך שראה אותה פושטת את חולצתה, מכבה את האור והולכה לישון. אחר כך נהג לשכב על גבו, לעצום את עיניו ולדמיין שהוא רואה אותה מתפשטת ושוכבת על מיטתה, ערומה כביום היוולדה והוא משתרע לצידה. לבסוף נירדם כשעל פניו חיוך של שביעות רצון.
       אילנה ומשה ישבו על המיטה ושוחחו בלחש, תחילה על כל מיני דברים בנאליים, על המתרחש במחנה, על האוכל, אחר כך סיפרו על עצמם, על משפחותיהם, ושניהם לא ידעו עדיין איך להתקדם בעניין האהבה הטריה שלהם. לאט לאט התאזר משה עוז, ואימץ אותה אליו. היא נענתה לו ברצון, אף יותר מזה - התרפקה ונצמדה אליו בחוזקה. הוא החל לנשק את צווארה ואת פניה עד שפיותיהם נפגשו בנשיקה חושנית. מרגע זה, משה היסס אם לנסות ולעשות עוד צעד אחד. משה שמע שהגבר אף פעם אינו יודע אם האישה תיענה לחיזוריו, אבל האישה יודעת. ואכן אילנה נשכבה על גבה ומשכה אותו עליה. הם החלו להתגפף ולהתלטף. משה החליק את ידו מתחת לחולצתה וליטף את גופה. אחר כך החל לפתוח את כפתורי חולצתה והיא עזרה לו. אז חילץ מתוך חזייתה שד, חפן אותו בכף ידו ונישק את פיטמתו. אילנה החלה לגנוח מרב תשוקה ולפתע לחשה:
       "די! אני לא יכולה יותר! בוא נתפשט." משה היה מבולבל לגמרי ומשולהב עד קצה גבול השליטה העצמית. הם קמו והתפשטו בחיפזון מגוחך ובגדיהם נשרו והתערמו לרגלי המיטה. בחושך הוא ראה את לובן גופה העירום והעגלגל. שדיה היו מלאים וזקופים כאילו נתמכו על ידי חזייה נסתרת. הוא כרע על ברכיו, לפת את גופה בזרועותיו והחל לנשק בתאווה את בטנה, את ירכיה השמנמנות, את שיער ערוותה וכל מקום אפשרי. היא לחצה אליה את ראשו בשתי ידיה והצמידה אותו בכח אל בשריה. פתאום לחשה:
      "בוא! בוא!" ומשכה אותו למיטה. היא שכבה על גבה, חיבקה והנחתה אותו והם החלו להתעלס בלהט בלתי מרוסן. אילנה לא היתה בתולה, אבל משה אפילו לא היה ער לכך. הוא חי רגעים של שיכרון חושים, חלום דמיוני, משהו לא מהעולם הזה. הוא היה מטושטש ולא היה מסוגל לחשוב על שום דבר, רק חשק בה בכל ישותו וקיווה שהדבר יימשך לנצח. בתנועותיהם שררה הרמוניה מלאה וביחד הגיעו לפורקן. אחר כך שכבו כמעולפים. כשהקסם נגוז, התיישב משה על המיטה והחל לחפש את בגדיו הפזורים על הריצפה. אילנה שאלה:
      "מה, אתה כבר רוצה ללכת? תישאר ללון כאן." הוא נישק אותה ארוכות והשיב:
      "אני מת להישאר, אבל...מה יחשבו...מה יגידו...בבוקר?"
      "טוב, טוב, אתה צודק, לך לישון. אבל תדע לך שהייתי רוצה שתישאר." הם שוב התחבקו והתנשקו בעמידה, משה כבר בגופיה ואילנה עירומה לגמרי.
      משה חזר לאוהלו, שכב על מיטתו וחשב על האושר העצום שנפל בחלקו. איזה בר מזל הוא! כמה היא נהדרת...ומרב עייפות נרדם מיד.
      לעומתו, אילנה נשארה ערה עוד זמן רב. היא החלה לחטט בהתנהגותה במשך כל אירועי הערב, מהרגע בו כיבתה את האור. `איזו טיפשה אני` חשבה בהיזכרה בפרטים השונים. `אני ויתרתי יותר מדי בקלות. ויתרתי? אני יזמתי. אני משכתי אותו. אני אמרתי שאני כבר לא יכולה יותר. איזה מטומטמת! מה הוא יחשוב עלי כעת? אולי שאני איזו זנזונת! נימפומאנית! הייתי צריכה להשאיר לו את היוזמה ורק לא להתנגד, או אפילו להתנגד טיפ-טיפה. אבל אז אולי הוא לא היה מעז, מתייאש ונסוג. ואוי ואבוי לי - לא נזהרנו! מה יהיה? רגע, רגע, הלא רק שילשום גמרתי. זה בטח לא נורא. ואם בכל זאת אני אכנס להריון? יא...איזו טיפשה אני!` ועוד כהנה וכהנה. לאחר שנחה קצת, הרגישה שהיא עדיין מגורה ושאם משה היה כאן, היתה נלחצת אליו ומאלצת אותו לישכב איתה שוב. היא חשה שמשהו כאילו חסר בה. כאילו יש בגופה איזו ריקנות, איזה חלל שהיא מוכרחה לשאוב לתוכו דבר מה שימלא אותו. היא הצמידה את הכר אל בטנה, הידקה אותו בחוזקה בשתי ידיה והתנדנדה לה חרישית עד שנרדמה.
 
      בבוקר בו יצאו רב סרן לוקוב ונדב לאילת, סרן אולמן נסע לעין וובה לראות איך מתקדמת העבודה ולסכם עם בוריס ליפקין לגבי קטעים יותר מרוחקים, שבקרוב יגיע תורם לשיפוצים. במחנה היתה אווירה של שקט ובטלה. בחדר האוכל, בארוחת הבוקר, ציגל ישב מכונס בתוך עצמו ומדי פעם הציץ באילנה ובמשה. שניהם ניראו לו עייפים מהרגיל ובתנהגותה של אילנה חל שינוי. בהבעתה היה משהו חדש. ואכן, אילנה התעוררה ליום חדש, אולי לחיים חדשים. היא כבר לא היתה אותה ילדה מאתמול, בודדה באמצע השממה. כעת היא היתה אישה נאהבת. כל ישותה מלאה בתחושה זו. היה לה חבר ואהוב. חושיו של ציגל אמרו לו שאין לו מה לחפש יותר בכיוון זה. `ובכלל,` אמר בליבו, `מה חיפשתי אצל ה            הַפִּישֶרִית הזאת? הלא זאת תינוקת טיפשה ועגלגלה, כמו ברווזה. שיהיה לו לבריאות, הנאד הזה.`
     וכמי שאינו מוכן להודות בכישלון וגם לא לבזבז זמן, שלח את מבטו לעבר שרון. `או! זאת אישה אמיתית! כדאי להשקיע בה.` ומיד אחרי הארוחה פנה אל המשרד. אבל הוא חיפש טכניקה חדשה, שונה מזו שנקט כלפי אילנה, כי שרון לא נכללה אצלו בקטגוריה של ה`פִּישֶרקֶ`ס`, היתה בחורה תרבותית, מהעולם הגדול ועליו לשקול היטב את דבריו ולהתנהג בהתאם. הוא דפק בדלת, שאל אם אפשר לשבת ופתח במחמאה:     
      "אני רואה שסידרת יפה מאוד את המשרד." שרון רק חייכה. הוא המשיך:
      "את בוודאי יודעת שבקרוב יהיה כאן שוק גדול. אני מתכוון - המון עבודה, אנשים, רעש...והמשרד הזה בטח יהיה מוצף. את לא חוששת קצת שזה יהיה למעלה מכוחותיך?"
      "האמת היא שכרגע אין לנו הרבה עבודה. אנחנו מסוגלים לעשות הרבה יותר מזה. כך שגם אם תהיה תוספת מסויימת, אני מאמינה שנתגבר. אם, כמו שאתה חושב, תהיה הצפה...אז הבטיחו לנו שנקבל כל תוספת כח אדם שתידרש." תשובתה מצאה חן בעיני ציגל. שיחתם קיבלה אופי רציני, אבל הוא לא ידע במה להמשיך וניסה להפגין רצון טוב:
      "על כל פנים, את יכולה להיות בטוחה שמבחינת המוסך, תקבלי כל עזרה אפשרית." בו ברגע חש שהוא אמר שטות, כי איזו עזרה היא יכולה לקבל מהמוסך? ומיד מצא הסבר:
      "אני מתכוון...מהמוסך תקבלי רשימות מסודרות ובכתב ברור, כך שלא תהיה לך בעיה להדפיס אותן. ואם יהיו שמות מסובכים של חלפים, אני אשמח לשבת על ידך ולעזור לך...ואני עדיין עומד על הזמנתי לקחת אותך לסיבוב באיזור ולהראות לך מקומות יפים מאוד שיש כאן בסביבה." שרון באה קצת במבוכה והסתפקה ב`תודה` חלושה. היא ראתה בו אדם פרימיטיבי עם צחצוח עליון, בעל הופעה גברית יפה, אבל ריק מתוכן. אי אפשר היה גם שלא להבחין בהבעת פניו הממזרית. היא המתינה בסבלנות שיסתלק. אבל הוא הוציא חפיסת סיגריות והציע לה.
      "תודה, אני לא מעשנת."
     "מותר לי לעשן כאן?"
      "בטח. נדב מעשן וזה לא מפריע לי." הוא הצית סיגריה, שילב את רגליו וקרב אליו את המאפרה. בתנועה האופיינת לו, ניער מדי פעם את האפר בעזרת הזרת. כעבור דקה או שתיים, משלא מצא נושא `מכובד` לדבר עליו, אמר `להתראות בארוחת הצהרים` והלך.
       לקראת ארוחת הצהריים ציגל ארב לשרון וכשראה אותה הולכת לחדר האוכל, מיהר בעקבותיה וישב לידה. שוב השתדל, ללא הצלחה, לפתח איתה שיחה `אינטליגנטית`. למזלו ישבו לידם אהרן כהן, יאנוש קורמן וזוג האלחוטאים, שכרגיל הגיע ביחד, והשיחה נהייתה כללית. מכיוון שאילנה ומשה באו תמיד ביחד, מישהו הדביק להם את הכינוי `זוג היונים`, עוד לפני שנודע הקשר הרומנטי ביניהם. הכינוי, שהזכיר בעקיפין גם את יוני הדואר, שקדמו לאלחוט, נקלט. כמובן שאיש לא השתמש בו בפניהם. רק ביניהם היו אומרים:
       "הנה זוג היונים מגיע."
                                       
הקומזיץ
             
      זוג היונים לא היו ה`זוג` היחידי: לוקוב ואולמן נהגו לרוב להגיע לחדר האוכל ביחד, כך גם נדב ושרון שעבדו במשרד אחד, ואפילו ציגל ואהרן כהן, למרות שלא עבדו יחד, אך חלקו אוהל אחד. זו היתה תופעה שאיש לא ראה בה משהו יוצא דופן. רק יאנוש הגיע תמיד לבדו.
      באותו בוקר יצאו לוקוב ונדב מאילת בדרכם בחזרה מאילת לעין חוסוב. כעת ההרים במזרח היו כהים מאוד וממערב בהירים יותר. התופעה הלכה והתבררה: כשהשמש במזרח, פניהם המערביים של ההרים בירדן נמצאים בצל. לעומת זאת, כבר מתחילה השמש להאיר את פניהם המזרחיים של ההרים שלנו. ככל שהשמש עולה, היא מאירה את הפסגות, אחר כך את המדרונות המערביים של הרי עבר הירדן וכשקרניה אנכיות, הם מקבלים גוון חום. יותר מאוחר, צבעם משתנה שוב ובעת השקיעה הוא אדום. כנראה שלהרים האלה יש חיים משלהם, המתבטאים בהחלפת צבעים.
      בעודם בדרך, התנהלו העניינים בעין חוסוב כסידרם. על יד השער חנתה משאית גדולה שעמדה לצאת לדרך והמתינה לשומר המלווה. נשמעו צעקות.
      "מה קורה?" שאל אהרן כהן. נהג המשאית, שעמד לידה ענה:
     "זה השומר. אני מחכה לו כבר רבע שעה והוא לא בא."
     "מי זה? איפה הוא?" צעק אהרן.
      "זה המשוגע הזה, אחיעזר צֶ`רנופולסקי. הוא עושה כביסה." אהרן נתן שאגה:
      "אחיעזר!" שנשמעה על כל המחנה. ואז ראו את אחיעזר רכון ומכבס בגדים בתוך דלי גומי. "הנה, הנה, אני רק שוטף וכבר בא." הוא שפך את המים והחל לסחוט את הבגדים.
      "אחיעזר!" צווח אהרון שנית, "או שאתה עולה על הרכב, או שאתה הולך הביתה!" אחיעזר תלה את הרובה על כתפו, תפס את הדלי ורץ כמטורף אל המשאית וטיפס עליה מאחור. הוא שלף מכיסו חוט, קשר אותו בין הסולמות והחל לתלות עליו את הכביסה. כשהמשאית זזה, היו תלויים על החבל גופיה, תחתונים וזוג גרבים, שהתנופפו ברוח.
      "כזה מטורף עוד לא ראיתי." אמר אהרן. הצופים במחזה צחקו מכל הלב. ההצגה נגמרה. מישהו העיר שהבגדים יתכסו באבק הדרך. ציגל ענה לו:
      "אתה תצחק, אבל כשהאבק מתייבש, מנערים אותו."
 
       קומנדקר שהגיע מהדרום הביא עימו עז. החבר`ה פגשו אותה על הדרך. נראה שהתרחקה מהעדר והלכה לאיבוד, עד שתפסה את הטרמפ הזה. היא רק לא ידעה שהוא יוביל אותה הישר למטבחו של זליג ושהיא עתידה לשמש עילה לקומזיץ מסביב למדורה. לאמיתו של דבר לא העז היא שהולידה את רעיון הקומזיץ, כי אם סיור שהיה בדרכו לאילת והתאחר:
      לוקוב ונדב חזרו מאילת, התרחצו והלכו לנוח. כשכולם ישבו בחדר האוכל בשעה חמש אחר הצהריים ושתו קפה עם עוגה, נראה ענן אבק מגיע מצפון. כשהתקרב, התברר שאלה שלוש מכוניות אזרחיות - שני ג`יפים וטנדר. הסקרנות החלה להתעורר, כי הם לא היו צפויים בעין חוסוב, ואם פניהם לאילת, הרי שהדבר תמוה ביותר, כי אסור היה לנסוע לאילת בשעה כה מאוחרת. ובכלל מפליא שנתנו להם לעבור את הביקורת ביציאה מבאר שבע. כשהם נעצרו, יצא מתוך הג`יפ הראשון גבר רזה ומאובק שזהה את לוקוב וחיוך רחב הצטייר על פניו. הם לחצו ידיים כידידים וותיקים. זה היה פרופסור וולדמן, אותו נדב ראה פעם בקפה כסית בבאר שבע. הוא הוביל סיור של סטודנטים שלו לגיאולוגיה לאורך הערבה כשפניהם לאילת. הם היו מצויידים באוהל, שמיכות, מים, דלק ומזון ויצאו מבאר שבע בבוקר כדי להגיע לאילת אחר הצהרים. לרוע מזלם, סמוך לכביש הנפט, הטנדר התחיל לעשות `קונצים`. אילו זה היה קילקול חמור, הם היו חוזרים לבאר שבע. אבל מאחר שהתגברו על התקלה, המשיכו בנסיעה. לפני מעלה עקרבים קרה הקילקול השני. התיקון התמשך עד לצהריים ואז ישבו לאכול. הם ירדו את המעלה וכשהגיעו לנחל צין, שוב קילקול. כעת היתה להם רק ברירה אחת: להגיע לעין חוסוב. והנה הם כאן. הם לא מבקשים דבר, רק לאפשר להם להקים את האהל שלהם בתחום המחנה. הם יאכלו את האוכל שלהם וישתו את המים שלהם. לוקוב היה ג`נטלמן:
      "אין צורך שתקימו אוהל. יש לנו מספיק מקום לינה. תאכלו את האוכל שלכם, ובערב אני מזמין אתכם לקומזיץ עם בשר עז." ובעודם מודים, אמר: "נדב, תגיד לחיים ציגל שבבוקר יבדקו מה אפשר לעשות לטנדר שלהם. הרי לא ניתן להם להמשיך לאילת עם מכונית מקולקלת." הם שוכנו באוהל אמריקני גדול שהיה מיועד לקבוצת בנים ובנות, חברי גרעין התיישבותי, שהיו אמורים להגיע הנה לעבודה, בתאום עם מחלקת ההתיישבות של הסוכנות. מלבד פרופסור וולדמן היו שבעה גברים ושתי נשים. הגברים הלכו להתרחץ במעיין ולוקוב הציע לשתי הנשים את מִקלחת הקצינים, בה היה מקום רק לאיש אחד. המבוגרת בין השתיים ניכנסה ראשונה. הצעירה שוחחה עם לוקוב. הם התהלכו בין הצריפונים, התרחקו וחזרו ומדי פעם נשמע צחוקה העליז של הבחורה. כנראה שלוקוב בידר אותה. כשהגיע תורה להתקלח, חזר לוקוב למשרדו.
       כשנדב נכנס למשרד, שרון כבר ישבה שם ועבדה. היא שאלה מי האנשים האלה ונדב הסביר לה. הוא הוסיף שלוקוב הזמין אותם לקומזיץ עם בשר העז.
      "וזה יספיק לכולם? לכל המחנה וגם לאורחים?" תמהה.
      "אל תדאגי. אני סומך על זליג שיידע לפתור את הבעיה."
      זליג הכין סיר גדול מלא גולש מבשר עז. כל אנשי המחנה קיבלו לארוחת הערב, בנוסף לאוכל הרגיל, כף גדולה של גולש. כולם ליקקו את השפתיים. לוקוב רמז לזליג לגשת ולחש לאוזנו:
       "לא שכחת להשאיר קצת לקומזיץ?" זליג ענה בחיוך שובב:
       "סמוך על זליג, המפקד. אבל אני מקווה שלא הזמנת את כל המחנה לקומזיץ?"
       "לא. לא. רק את הסגל והאורחים. פחות מעשרים איש."
       "יהיה בסדר. יהיה בסדר." אמר זליג והסתלק. נדב לחש לאילנה שישבה לידו:
       "הוא בטח הוריד את הנתחים הכי טובים בשביל הקומזיץ, הנוכל הזה."
       "אני בכלל לא חושבת שאני אבוא. אני בכלל לא רעבה ולעומת זאת אני עייפה נורא. אני חושבת שאלך לישון מיד אחרי האוכל. אתה רוצה ללכת לקומזיץ, מוישל`ה?" הוא הבין את הרמז, אבל כדי לא לחשוף את סודם, אמר:
       "לכי לך לישון. אני עוד אשב קצת עם החברֶ`ה..."
       חיים ציגל ישב ליד שרון ולחש לה מדי פעם מילים נחמדות. למרות שלא גילה מצידה כל תגובה מעודדת, המשיך לחזר אחריה. שרון, מצידה, ענתה לו רק בגבולות שהנימוס מחייב.
       בשעה יותר מאוחרת, כשכבר לא נראו אנשים מסתובבים בשטח, החלו אנשי הסגל להתכנס ליד המשרד. גם האורחים כבר היו בדרך ובראשם פרופסור וולדמן.
       ליד הגדר הדרומית מזרחית של המחנה, הרחק מאוהלי המגורים, הוכנו מבעוד מועד ענפים, זרדים ושיברי קרשים. המדורה הודלקה וכולם ישבו מסביב. לוקוב ביקש לא לשיר כדי לא להפריע למנוחת העובדים. השתררה דממה. כולם האזינו לקולות הנפץ הקטנים שבקעו מתוך האש. הזרדים והקוצים השמיעו כעין צליפות שוט. מי שמביט זמן מה באש, עשוי לשקוע בחלומות ובזכרונות. שרון נזכרה בביתם בניו יורק ובערבי החורף הקרים, כשהמשפחה ישבה בחדר המגורים מול האח הבוער. כשהביטה באש, חשה געגועים אל משפחתה. קולו של לוקוב עורר אותה מהרהוריה:
       "פרופסור וולדמן, אולי תספר לנו משהו על התגליות הגיאולוגיות החדשות בנגב?"
       "בתחום זה, לצערי אין לי משהו חדש לספר לכם. אומר רק זאת: כידוע לכל, הערבה וים סוף הם חלק מהבקע הסורי אפריקאי. ההרים משני עברי הערבה, ובהמשך משני צידי ים סוף, הם הרים קדמונים המורכבים ממה שנקרא סלעי יסוד, שלרוב יש בהם מחצבי מתכות, וזו אחת הסיבות לאופטימיות של הגיאולוגים."
     "סליחה, פרופסור, האם ידוע מה הוא עומקו של ים המלח?"שאלה הסטודנטית הצעירה.
     "ארבע מאות מטרים," השיב וולדמן ומיד הוסיף: "איני מתכוון לכך שפני ים המלח נמוכים מהים התיכון ב - 400 מטרים, כח זה הרי ידוע לכל. קרקעית ים המלח מגיעה לעומק של 400 מ` מתחת לפני ים המלח. בסך הכל כ - 800 מ` יותר נמוך מפני הים התיכון. היא הוסיפה לשאול:
     "האם זהו גם עומקו של ים סוף?" 
     "קרקעית מפרץ אילת מגיעה במקומות מסויימים ליותר מאלף מטרים. לכן גם החופים כל כך תלולים שכמעט שאין גישה לכלי שיט."
     משה פליישמן, שישב כל אותה העת על סיכות, לחש לשכניו שעליו `לקפוץ` לתחנת האלחוט לראות אולי הגיע משהו, ביקש סליחה ונעלם בשקט בחשכה.
     "סליחה, פרופסור," שאל נדב "האם אום רשרש היא אילת ההיסטורית?"
     "אלה דברים שהיה בדעתי לספר לתלמידי לכשנגיע לאילת, אבל מאחר ששאלת, ידידי, אשיב ולא אתחמק." וולדמן, שנראה מאושר מהמעמד, מההקשבה ומההתענינות, המשיך: "אז קודם כל ישר לשאלתך: אום רשרש איננה אילת העתיקה וחא זה המקום עליו עמדה. בימי קדם הגיעו הסחורות מהודו ומארצות המפרץ הפרסי בספינות והמשיכו צפונה על גבי גמלים. לכן קמה שם עיר. משם גם ייצאו את הנחושת. ולשאלתך ידידי: שלמה המלך כבש אותה מהאדומים ושמה היה עציון-גבר. היא שכנה ממזרח לגבולנו הנוכחי עם ירדן, קצת צפונה מהמפרץ, שם קיים תל ששמו תל-אל-חילייפה. היא הוקמה שם כי שם מצויות הרוחות החזקות ביותר, והן נוצלו להתכת הנחושת בכִּבשנים. אחרי שלמה עברה הארץ תהפוכות. העיר נהרסה וקמה הרבה יותר מאוחר ונקראה אילה או אילת."
וולדמן השתתק ומבטו נח על להבות המדורה ההולכת ודועכת. מישהו שאל מתוך האפלה:
     "ומי שלט בה מאז?" הוא השיב:
     "את מקום ממלכת יהודה תפסו הנַּבָּטִים. מידיהם אילת נכבשה על ידי החשמונאים. אגב, היוונים לא הגיעו אליה. אחר כך באו הרומאים ואחריהם, לפי הסדר: הביזנטים, הפרסים, שוב הביזנטים, אחריהם הערבים המוסלמים, שבימיהם נוסף לאילת עוד תפקיד: מעבר עולי הרגל למכה. לכן קראולה הערבים: `עוקבת אילה`, כלומר: מעבר אילה ומכאן שם העיר עקבה. נו, אחר כך היו הצלבנים והערבים לסרוגין עד שסולקו על ידי הממלוכים ממצרים. כך נשארה אילת תחת שלטון מוסלמי, אחר כך עות`מאני, עד שבמלחמת העולם הראשונה נכבשה על ידי האנגלים, והיום היא שוב שלנו, אבל רק מהצד הזה של המפרץ. בעצם, אום רשרש, שנכבשה על ידי צה"ל, לא היתה אלא תחנת מִשמר גבול של התורכים ואחר כך של האנגלים. והמשך הסיפור מחר באילת." סיים וולדמן את דבריו.
      כאילו תואם הדבר מראש, ברגע שוולדמן השתתק, הגיע זליג עם מגש גדול ועליו ניתחי בשר עיזים צלויים ומתובלים. חולקו פרוסות לחם וכאילו מתחת לאדמה הופיעו בקבוקי גזוז וחולקו לכולם. הסתבר שאצל יאנוש במחסן היה מלאי קטן של ארגזים עם כל מיני בקבוקים שהוא שמר לאירועים מסוג זה. האוירה התחממה, כולם לעסו בהנאה, לגמו, שוחחו והתבדחו עד שהלכו איש איש לאוהלו. רק לוקוב, שניהל שיחה שקטה עם הבחורה הצעירה, התרחק איתה. ציגל נלווה אל שרון וניסה לבדר אותה, עד שניכנסה לאוהלה. שרון לא סבלה את ציגל. עצם נוכחותו הכבידה עליה. החוכמות הזולות והגסות שסיפר בכל הזדמנות נמאסו עליה. רק בגלל חינוכה ונימוסיה לא דחתה אותו בגלוי ורק השתדלה להתרחק ממנו. ואילו הוא תימרן כך שבכל הזדמנת יימצא בקירבתה.
      נדב כבר ישן כשאהרן כהן וחיים ציגל העירו אותו במפתיע:
      "קום! קום! המפקד נעקץ על ידי עקרב. צריך לפתוח את המשרד ולהביא את תיק העזרה הראשונה." לוקוב ישב במשרדו בחצי גוף חשוף ובגבו סימן עקיצה. הוא קיבל טיפול והלך לישון.
      "איך זה קרה? דווקא על הגב?" תמה נדב. ציגל ענה בטון לעגני:
      "אתה תצחק. הוא הלך להתעסק עם האורחת הצעירה. אבל היא בטח לא הסכימה לשכב על האדמה, אז הוא שכב על הגב, והשכיב אותה עליו. אז בא העקרב."
      "מאיפה אתה יודע? הוא סיפר לך?" שאל אהרון.
      "בטח שהוא לא סיפר. אבל אתה רואה אפשרות אחרת? הֶה-הֶה-הֶה." לנדב לא היה מצב רוח לצחוק והוא חזר למיטתו.
 
                            ציגל הוגה רעיונות
 
      לקראת הרחבת העבודות והגידול המשמעותי הצפוי במספר העובדים, נוצר הכרח להגדיל את מצבת הרֶכֶב `תחת פיקוד`-להבדיל מהרכב השכור על ידי המפקדה ביפו, קרי המשאיות הגדולות שהובילו ציוד ואספקה. אלה באו, פרקו וחזרו ולא ניתן להעזר בהן למשלוחים למחנה עין וובה ובקרוב למחנות הנוספים שבהכרח יוקמו לאורך הדרך עד אילת.
      באחד הימים יצאה לחיפה קבוצה של שישה נהגים, בקומנדקר אחד, בראשותו של סרן אולמן, כדי להביא שישה קומנדקרים נוספים לעין חוסוב.בחיפה היה ב.מ.ב. (בית מלאכה בסיסי) ששיפץ רכב צבאי משומש. דובר במכוניות בעלות שני סרנים אחוריים, כלומר שישה גלגלים, שהיו ארוכות יותר ובעלות עוצמה גדולה יתר, שניבנו עבור שטחים קשים במיוחד. אהרן כהן נסע אִתם כנהג חמישי וחיים ציגל כנהג שישי. מתפקידו היה לבדוק את תקינות הרכבים לפני קבלתם וכן לחלץ במיקרה של תקלה בדרך חזרה. נוכחותו של אולמן הייתה הכרחית כי דרוש היה קצין שיחתום על מיסמכי קבלת הרכב. אולמן גם ינהג בחזרה את הרכב בו נסעו. שליחותם ארכה שלושה ימים: יום לנסיעה לחיפה, יום לטיפולים וקבלת הרכב ויום לנסיעה לעין חוסוב.
      במסגרת נסיעה זו הם שהו שני לילות בחיפה ולנו במלון. אהרן כהן וחיים ציגל יצאו בערב לבלות ביחד. הם הסתובבו קצת בעיר, אכלו במסעדה ואחר כך סיירו באיזור הנמל והתיישבו באחד הבארים שבהם באים לחפש זונות. כשאשה מגונדרת ומפורכסת חלפה על פניהם, אהרן לחש:
      "ראית איך שזאת לבושה?" ציגל גיחך:
      "איך היא היתה לבושה? אתה תצחק, אבל אני אף פעם לא רואה בגדים של נשים, הֶה...הֶה."
      "מה זאת אומרת?"
      "שככה יהיה לי טוב! אני מסתכל דרך הבגדים, הם כאילו לא קיימים בשבילי. אני רואה כל אישה עירומה. הֶה...הֶה..."אהרן הביט בו בתדהמה ושאל:
      "מה זאת אומרת? גם גברים?"
      "דַחִילָק, השתגעת? גברים צריכים להיות לבושים. נשים לא. אני יודע מה שאני מדבר, סמוך על ציגל. יש לי הרבה נסיון בחיים ובעיקר עם נשים. דע לך שכל כוחה של אישה הוא מערומיה." ולמראה סימני הפליאה על פניו של אהרן, המשיך להשכילו:
      "אם אתה לא יודע, אז תלמד: הגברים נמשכים אל הגוף העירום של האישה. הנשים יודעות את זה היטב, אבל הן לא יכולות להסתובב עירומות, אז מה הן עושות? הן חושפות חלקים מגופן, שעדיין לא נחשבים כפגיעה במוסר. למשל: את הצוואר, את הזרועות, את הרגליים עד כמה שאפשר יותר גבוה, עושות מחשוף גב יותר ויותר עמוק, ומחשוף חזה שיראו כמה שיותר מהשדיים שלהן...אתה מבין? מה שהן הכי אוהבות זה בגדי ים חושפניים על שפת הים. וחבל להן שהן לא יכולות להסתובב בעיר בבגד ים...אז הן מחפשות כל מיני תירוצים, כמו להשתזף על הגג או המרפסת, או על הדשא בגן...ולפעמים להוריד את החזייה...והן יודעות, או מקוות שצופים בהן. נשים רבות מתפשטות לפני חלון פתוח. אף גבר לא עושה דבר כזה. והנשים האלה יודעות שלגברים רבים יש מִשקפות ושהם מסתכלים על החלונות ומחפשים אותן כשהן מתפשטות. זה מין מִשחק כזה. ותאמין לי, אילו נשים היו יכולות להופיע בחברה כשהן עירומות, זאת אומרת שאם החברה היתה מקבלת את זה, אז הן היו עושות את זה. יכול להיות שיבוא יום שהן יעשו את זה. שככה יהיה לי טוב." סיים ציגל את דרשתו, מרוצה מאוד מעצמו והזמין עוד משקה לשניהם.
      "מה אתה מקשקש?" אמר אהרן, "הסבתא שלי אמא שלי, האחיות שלי... אף פעם לא יתלבשו או יתפשטו אם כל החלונות והוילונות לא סגורים, ולא ילבשו בגד עם מחשוף, אפילו קטן."
      "טוב, לא מדברים על על נשים אדוקות, מסורתיות, וכל זה... מדברים על נשים מהעולם הגדול, מאמריקה, מאירופה, גם מתל אביב ורמת גן... נשים מודרניות." בשביל אהרן, שבא מבית מסורתי, היו אלה רעיונות מוזרים ביותר, שכלל לא יכול היה להעלותם על דעתו. אבל משהו מהדברים חדר כנראה לתודעתו, כי מעתה הוא התחיל להסתכל על מחשופיהן של הנשים מסביבו.
      כששני גברים עוסקים בבילויים מסוג זה, נוצרת ביניהם מעין אחוות חברים מיוחדת הגוררת גם גילויים אישיים כמוסים, שבתנאים רגילים , לא היו מגלים. לציגל אכן היה משהו שרצה לגלות לאהרן, אבל הוא העדיף לדחות את הדבר עד אחרי שובם לעין חוסוב.
      ערב אחד, לאחר שובם לעין חוסוב, כששניהם שכבו על מיטותיהם, החל ציגל לדבר בשקט, כמי שמהרהר בקול רם:
      "איזה עומס עבודה! אם היה לי מוסך פרטי, והייתי עובד בו כל כך קשה כמו שאני עובד כאן, המשכורת שמשלמים לי היתה בשבילי כמו דמי כיס. אתה יודע איזה ברדק פה? נכנסים חלקים, יוצאים חלקים, מזמינים חלקים. תעודות המישלוח לא מדוייקות ואיש לא בודק אותן. מחליפים חלקים ברכב, חלק נמצא בדרך, חלק במחסן, חלק הוציאו. אף פעם לא עשו ספירת מלאי. באמצע הלילה בא נהג, אוטו תקוע מדרום לעין וובה: הלכה משאבת מים. מוציאים משאבה והוא נוסע. ז`ק בוזגלו מחליף את המשאבה באמצע הדרך כי הקומנדקר מוכרח לחזור לעבודה בבוקר. שני מנועים עומדים מפורקים במוסך לשיפוצים. האחד יורכב במכונה שממתינה, והשני ימתין עד שאחר יתקלקל, כי הוצאנו אותו ממכונה שהכנסנו לה מנוע חדש מהמחסן. ואיזה ביזבוז הולך. בכלל המִבצע הזה עולה הון תועפות. ואנחנו שנותנים את הנשמה, מקבלים סתם משכורת. בחייך, אהרן, תגיד, למה שלא יישאר גם לנו משהו מהביזבוז העצום הזה?"
      מה זאת אומרת?" לחש אהרן.
      "אני אגיד לך. אין דבר פשוט מזה. תאמין לי שאם יחסר איזשהו חלק, אף אחד לא יידע ואף אחד לא ירגיש, כי זה לא מעניין אף אחד. סמוך על ציגל. אתה לא פוגע באף אחד. זה כאילו אתה נהנה מההפקר. אתה מבין?" אהרן הקשה:
      "בחייך, מה כבר אפשר להרוויח מאיזה משאבת מים?"
      "משאבה אחת, דינמו אחד, קרבורטור אחד, זה מצטרף לסכומים. אבל אתה תצחק: יש לי משהו יותר טוב, מנוע. כן, מנוע. אתה יודע כמה שווה היום בשוק מנוע? הון!"
      אהרן כהן היה בחור הגון. מיימיו לא לקח דבר לא שלו. הוא בא הנה רק כדי לחסוך סכום כסף שישלים את חסכונותיו לצורך רכישת מונית משלו. אחר כך יישא לאישה את חברתו שמחכה לו. הצעתו של ציגל הרתיעה אותו מלכתחילה, אבל בגלל הידידות הוא לא ידע איך לסרב. הוא ניסה לדחות את העניין בתרוצים שונים:
      "דברים קטנים זה לא עסק ומנוע ירגישו..."
      "סמוך על ציגל. אני לא נולדתי אתמול..הה ...הה...אף אחד לא ירגיש בשום דבר!"
      "והמכונאים שלך?"
      "אתה תצחק, אלה מטומטמים לאללה , עושים רק מה שאני אומר להם. סוגרים מנוע? לא איכפת להם בכלל מה יעשו איתו. רק לגמור את העבודה, לאכול ולישון."
      "אבל אם יגלו, אם יתפשו אותנו, אוי ואבוי יהיה לנו! " לחש אהרן.
      "סמוך! לא יתפשו. וקודם כל אליך בכלל לא יכולים לבוא בשום טענות. זה מחוץ לתחום האחריות שלך. אבל אני כבר אדאג לרשום הכל בסדר ושום דבר לא יחסר. זה יירשם כציוד שהורכב באיזה רכב `בשעת חרום` או ציוד שאבד. תשאיר את זה לציגל."
      "טוב, אז אם כל זה כל כך פשוט וכל כך לא מסוכן, תעשה את זה. אבל בשביל מה אתה צריך אותי?"
      "או! טוב שסוף סוף שאלת. אני אדאג לסחורה ואתה תדאג להובלה."
      "זה לא פשוט." לחש אהרן, שגל של קור חלף בגבו.               
      "זה פשוט מאוד!" פסק ציגל, "אתה הוא זה ששולח את המכונות. אנחנו צריכים לתאם כך שיום אחד, כשהסחורה תהיה מוכנה, אתה תיסע עם הקומנדקר לבאר שבע, במקום לשלוח נהג. ויש לך אלף סיבות טובות לכך. למשל, שאתה חייב לתאם עם הסגן אלי בקשר לאיזה מישלוח. אני סומך עליך שאתה כבר תימצא סיבה טובה.ואז אני מצטרף אליך, אנחנו מעמיסים...וקדימה לבאר שבע. אני כבר סידרתי שם מקום איפה להוריד את זה...בחצר...אצל... חבר שלי."
      "ואם מישהו יראה?"
      "אוהו...אתה יודע מה? תשאיר לי את הבעיות האלה. קודם כל לא אמרתי שכבר מחר נוסעים. בינתיים אני אחשוב איך אני רושם את הסחורה, ואתה תחשוב איך אתה מארגן את הנסיעה. ואם כבר ניסע, אני מבטיח לך שיהיה לנו שלל רציני. רק שתהייה לנו סבלנות ושיהיה לך דם. סמוך על ציגל!" אהרן היה מבוהל מכל העניין. הוא אמר בקול מהוסס:
      "טוב, אני כבר אחשוב על משהו. תן לי קצת זמן, אני אראה כבר..."
      אהרן לא יכול להרדם. בעצם הגות רעיון הגנבה וצורת תיכנונו, הוא גילה אצל ציגל תכונות של עבריין. הוא לא היה מוכן לתת את ידו לכך, אלא שהיה חלש אופי וניתן להשפעה. הצגת הדברים על ידי ציגל נראתה לו בתחילה די הגיונית, כלומר: לא גנבה, חלילה, כי אם הנאה מן ההפקר. בילדותו אהרן למד בתלמוד תורה וידע קצת גמרא. הוא זכר את הפסוק: `אלה מציאות שלו...שנתייאשו הבעלים...` כלומר שאם אף אחד לא מצפה למצוא את האבידה, הרי שהמוצא רשאי לקחת אותה לעצמו ואינו חייב להכריז שמצא משהו. וכאן אפילו אין בעלים, או שיש מעין בעלים ערטילאיים, שבכלל אינם יודעים על קיומם של החלקים האלה, כפי שציגל הסביר. התקווה לעשות קצת כסף ובכך לקצר את תקופת עבודתו כאן ולקרב את מועד חתונתו, קסמה לו. בקניית המונית וקבלת מספר ירוק הוא ראה את גולת הכותרת של הצלחתו בחיים. הוא בא עם נכונות נפשית להישאר כאן שנה ואפילו שנתיים. אבל כל יום פחות, הרי זה עדיף. חוץ מזה, חיים צודק: `אני באמת לא אחראי לחלקי חילוף. אני שולח רכב. מה שמעמיסים עליו - זה לא עִסקי. נכון, אבל איך שלא מסתכלים על זה - הרי שזו גנבה.`
 
      מאחר שצריפון המשרד היה קטן, הוצמדו שני שולחנות זה אל זה, כך שנדב ושרון ישבו פנים אל פנים. בהושטת יד יכלו לקחת חפצים איש משולחן רעותו. עד מהרה נוכח נדב לדעת ששרון היא בחורה רצינית וחרוצה ושאפשר לסמוך עליה. היא מילאה את תפקידה במסירות ובדייקנות וגם הוכיחה תושיה ויוזמה משלה. אם לא ידעה מילה בעברית, חיפשה במילון הפרטי שלה, שהיה מונח תמיד על שולחנה, אבל גם לא התביישה לשאול. נדב למד להעריך את שרון הפקידה והתייחס אליה במלוא האמון וההערכה. יחסו אל שרון האישה היה מסובך הרבה יותר. הוא לא השלה את עצמו: שרון מצאה חן בעיניו. הוא ראה בה ידידה נבונה, עדינה ותרבותית, שחברתה נעמה לו, שאהב לשוחח איתה, אבל גם חש משיכה חזקה אליה כאל אישה. מאז אותו בוקר, כשעיניהם נפגשו ושניהם באו במבוכה ברגע שאילנה נכנסה במפתיע, נדב התרגש בכל פעם שהביט בעיניה של שרון. כשהיא היתה מרוכזת בעבודה, היה מתבונן לפעמים בידיה העדינות והמטופחות ורצון עז היה מתעורר בו לקחת את ידה בידו ולנשקה. אז היה מרכין את מבטו אל הניירת שלפניו ומסתגר בתוך עצמו.
      פעם, הושיטו שניהם את ידם לקחת סרגל שהיה מונח ביניהם וידו תפסה את ידה.
      "סליחה." מילמל נדב ומשך את ידו כאילו ניכווה באש. זו היתה הפעם הראשונה שהוא נגע בידה של שרון, מלבד אותה לחיצת יד מאובקת ורשמית, עת הגיעה לעין חוסוב והמתינה במשרדו. הוא התרגש מאוד וניסה לשקוע בניירותיו, אך הרצון לקחת את ידה, להחזיקה בידו ולהניח עליה נשיקה, היה כל כך חזק, שהוא קם ויצא מהמשרד במלמלו תירוץ כלשהו והלך לכיוון המוסך, ללא כל צורך. הוא הרגיש כלוחם הבורח מהמערכה, נסוג בפני מיכשול. מבלי משים, נכנס למוסך שריצפתו היתה מכוסה שיכבת אבק דק מהול בשמן מכונות, כך שצעדיו לא נִשמעו והופיע בפתח משרדו הקטן של ציגל. הוא ראה את ציגל רושם משהו בספר חשבונות גדול בהתרכזות רבה. פתאום ציגל הרגיש בנוכחות, הרים את ראשו ובראותו את נדב, סגר את הספר בתנועה פתאומית, קם לקראתו, חייך חיוך מאולץ ואמר:
      "בוא! תיראה מה עשינו הבוקר. "והוליך את נדב בחיפזון אל המוסך בהסבירו שהבוקר הם פתחו מנוע ש`שָפָך לָגֶרים` וכבר החלו לשפצו. על שולחן העבודה עמד מנוע ומסביבו פזורים חלקים שונים. בעוד ציגל מדבר ומסביר במונחים טכניים ובשטף דיבור, מה בדיוק קרה למנוע המסכן הזה, נדב הירהר בכל המצב המשונה הזה. האופן שבו ציגל הופתע וסגר את ספר הרישום, קם והרחיק אותו מהמשרד, עוררו בליבו מחשבה שכאשר הפתיע את ציגל בהופעתו, הבחור עסק במשהו שאינו כשר. הוא לא הקשיב להסברים. הוא ברח ממערכה אחת ונפל לתוך מערכה אחרת. את פשר המערכה ממנה ברח - הוא ידע. נשאר לפתור את פשר המערכה האחרת. פתאום התעורר מהרהוריו, הבין שעליו לתרץ איכשהו את מטרת בואו לכאן וללא קשר עם הסבריו של ציגל, אמר:
      "אני קצת ממהר. אנחנו מכינים דואר ובאתי לשאול אם יש לך במקרה הזמנה לשלוח."
      "אה!" אמר ציגל, כמי שעול כבד ירד מעל חזהו ולפתע הופיע על פניו חיוך רחב, "אה, אני מבין, אז אני מיד אגש ואבדוק. סמוך עלי, אני אביא לך את זה עוד מעט למשרד." נדב הלך. `מה ציגל מסתיר?` חשב בדרך למשרד, `טיפוס לא נעים.` ומיד שבה מחשבתו אל שרון. ציגל חיזר אחריה בעקשנות, בצורה בולטת וזולה שהרגיזה את נדב. הוא חש ששרון אינה סובלת את ציגל וכי ציגל אינו בבחינת מתחרה. מתחרה? ולפתע נדב הודה לעצמו, זו הפעם הראשונה, שהוא הוגה בשרון במונחים שאינם משאירים הרבה ספקות לגבי רִגשותיו. אילמלא `תסביך הנשים` שלו, היה אולי עושה צעד כלשהו כלפיה. לעומת זאת הסתגר יותר ויותר בתוך עצמו. הוא המעיט להביט בפניה ובעיקר בעיניה ונזהר שלא לגעת בה בכל צורה שהיא. הוא נהג בה באופן קורקטי ביותר, בנימוס, באדיבות, כמנהל אל אחת מפקידותיו.
 
      שרון הבחינה ביחסו המוזר של נדב אליה. בהתנהגותו עימה היו עליות וירידות בלתי מוסברות. בהתחלה היה ידידותי כלפיה, אפילו לבבי. לפתע, ללא כל סיבה, כאילו נסגר בתוך עצמו, נעשה מרוחק, מנותק, מנומס ואדיב באופן מוגזם. הידידות, הקירבה, היחס החם, כל אלה נעלמו כבמטה קסם, אבל כעבור יום יומיים תהליך ההתקרבות החל מחדש. היא חיטטה במעשיה בנסותה להעלות משהו שעשתה או אמרה שעלול היה לפגוע בו, ולא מצאה. היא העריכה את נדב כאדם רציני ואחראי. חינוכו ונימוסיו היו בהחלט לרוחה. כגבר הוא מצא חן בעיניה, חסון, גברי, בעל ביטחון עצמי. ממה שהספיקה לשמוע אודותיו, היא ידעה שהוא לחם למען המדינה, לפני ואחרי הקמתה. היא חונכה ברוח אהבת המולדת וההקרבה למען החרות והעריכה תכונות אלה אצל נדב. היא אהבה לעבוד איתו ובכלל להימצא בחברתו. וככל שחשבה על כך יותר, התחוור לה שנדב תופס מקום חשוב בתודעתה וגם...בליבה.
           
      במנוחת הצהריים, שכב נדב על מיטתו, פרש סביבה את הכילה וניסה לנמנם. אך המחשבה על ציגל לא הירפתה ממנו. מה ציגל יכול להסתיר בספר החשבונות, או רשימות מלאי? מדוע הופתע כל כך וסגר את הספר בחיפזון, בצורה כל כך לא הגיונית, כמי שמצפונו אינו נקי. נדב החליט לפקוח עליו עין ושוב ניסה להרדם. אבל כעת נדדו מחשבותיו אל שרון. לא היה לו עוד ספק שהיא מוצאת חן בעיניו, שהוא חושק בה ו...למה ישקר לעצמו? ברור היה לו שהוא אוהב אותה.


                        השק"ם בא
 
      משהגיעה הידיעה שהשק"ם מוכן לצאת לדרך, התרגשות גדולה פשטה במחנה. באוהלים, בחדר האוכל ובכל מקום בו עבדו, השק"ם הפך לנושא השיחה העיקרי. בבוקר הוחל בהקמת הצריף בו הוא ישוכן. זה לא היה צריף של ממש, כי אם שעטנז של עץ, פח ומחצלות. הוא התחלק לשלושה חלקים ברורים: צריף עץ עם גג פח בתור מחסן, לפניו מעין חדר עשוי מחצלות, ובחזיתו מרפסת, או ליתר דיוק - גג מחצלות נשען על עמודי עץ, בה הועמדו שולחנות שדה וספסלים. זה היה מבנה עגום למראה, ובכל זאת מפיח תקוות. אנשי עין חוסוב כבר ראו את עצמם יושבים ליד שולחנות ולוגמים בירה צוננת. כבר בשבוע הקודם הובא למחנה מקרר נפט, כמו זה שנדב ראה באילת, והוכנס למטבח. הוא שימש את זליג לאחסנת מיצרכי מזון טריים. באותו שבוע הגיע גם הגנרטור. בינתיים הוא עמד ליד המוסך, מכוסה בברזנט, ממתין ליום בו יסיימו את העברת חוטי החשמל ויפעילו אותו. בסיס הבטון עליו הוא יוצב כבר התייבש והתקשה. הקמת הצריפון שיגן עליו היא עניין לכמה שעות עבודה. רבים תמהו מדוע הוקם השק"ם מחוץ לגדר המחנה. הוסבר להם שהוא חייב לשרת את חיילי היחידה מהמִשלט וכן קבוצות מטיילים וכל מי שייקלע לעין חוסוב ושאין לו סיבה להיכנס לתוך המחנה. בדמיונם של העובדים כבר הצטיירה תמונה של שק"ם, מואר בערב באור חשמל, הומה מאנשים ומהווה מרכז `חיי הלילה` של עין חוסוב. מאחר שהנגר ועוזריו עסקו בעבודות אחרות, והקדישו לשק"ם רק כמה שעות ביום, הקמתו ארכה    ימים אחדים והסתיימה בדיוק כשהגיעה משאית גדולה ועמוסה ובה, ליד הנהג, ישב השק"מיסט. הוא קיבל שני פועלים שעזרו לו לארגן את הסחורה במחסן, ומכיוון שרצה להוכיח את עצמו, פתח את השק"ם עוד באותו ערב, למרות שעדיין לא סידר את כל הסחורות על גבי המדפים. קראו לו איציק. גם לו היה מקרר על נפט ומיד הפעיל אותו ושם בו בקבוקים מסוגים שונים.
      הסנוניות הראשונות היו חיילים מהמשלט שבאו לקנות בקבוקי שתיה, ישבו ליד השולחנת, עישנו סיגריות ודמיינו שהם בבית קפה ברחוב אלנבי בתל אביב. השמועה שהשק"ם כבר פתוח פשטה כמו אש בשדה קוצים וכבר לפני ואחרי ארוחת הערב המקום היה גדוש אנשים. בינתיים פתח איציק ארגזים נוספים והוציא למכירה סיגריות, וופלים, סוכריות, מסטיק ועוד. והנה הסתבר שבשק"ם יש משקה הנושא את השם: `יי"ש דגן`. זה היה פשוט וויסקי קנדי-`בורבון`, שכפי הנראה נִתרם על ידי אירגונים יהודיים בקנדה למען חיילי צה"ל, או שנמכר לשק"ם במחיר סימלי, כי מחירו היה בהישג ידם של כל העובדים. מעתה האנשים לא הסתפקו בכך שיושבים שעה קלה בשק"ם, אוכלים וופלות מצופות שוקולד ושותים גזוז או בירה, אלא גם קנו ממתקים ומשקאות ולקחו לאוהל. בין-לילה השתנתה איכות החיים במחנה ללא הכר.
      רב סרן לוקוב שדאג תמיד לשיפור תנאי המחיה במחנה, הורה לזרז את עבודות האינסטלציה החשמלית וכבר להציב את הגנרטור על כנו. בינתיים הואר השק"ם בפנסי נפט. מפי חיילים או מטיילים, שיצאו מעין חוסוב בדרכם לאילת, אפשר היה כבר לשמוע:
      "...המיפגש - בשק"ם בעין חוסוב."
      באחד הימים, בהפסקת הצהריים, כשאהרן כהן שכב לו על מיטתו וקרא רומן בלשי, הגיע ציגל במרוצה, כולו מתנשם ואמר:
      "שמע, יש קבוצת מטיילים בשק"ם." אהרן תמה:
      "נו, אז מה?"
      "אתה תצחק, יש שם אישה מבוגרת עם הבת שלה. תן לי קומנדקר, אני הולך להזמין את הבת לטיול. הֶה...הֶה..."
      "מה, אתה מכיר אותה?"
      "לא מכיר, אבל זה לא חשוב. תן לי קומנדקר, מהר! לפני שהם ימשיכו בדרכם." ציגל חטף ממיטתו שתי שמיכות מקופלות.
      "בשביל מה לך שמיכות?"
      "סמוך על ציגל. נו בוא כבר!" בחוסר רצון בולט התרומם אהרן ממיטתו, הציץ החוצה בכיוון לאוהל הנהגים ואמר:
      "קח את השמאלית. זאת שעומד עליה ארגז. " ציגל מיהר אל הרכב.
      כעבור פחות משעה ציגל חזר קורן מאושר. אהרן הרים אליו מבט שואל וציגל השיב:
      "נו? אתה תצחק, אבל עשיתי שני מספרים. הה...הה..."
אהרן התיישב על מיטתו ותקע בציגל זוג עיניים מופתעות:
      "בחייך!"
      "שכך אני אחייה! משהו לא רגיל!"
      "טוב, איך עשית? פשוט הצעת לה והיא כבר הסכימה?"
      "תראה...קודם כל היא כבר לא כל כך צעירה, זאת בחורה בגיל השלושים. ניגשתי עם החיוך הכי יפה שיש לי...ודווקא לא אליה כי אם אל האמא שלה, שהיא בטח בת שישים פלוס. שאלתי את האמא מניין הן ולאן? ואם הן צריכות משהו, וכשכבר דיברנו, אמרתי שיש כאן כמה פינות חמד, וראיתי שהבת נורא סקרנית, אז אמרתי לה `את רוצה שאראה לך?` אז היא אמרה `אתה יכול?`, אז לפני שהאימא הספיקה להגיב, לקחתי אותה ביד, זרקתי: `תיכף נשוב`, סחבתי אותה אל הקומנדקר ונסענו."
      "אז, אז...איפה? איך?"       
      "אתה תצחק! נסעתי איזה שני קילומטר צפונה, ירדתי מהדרך לערוץ קטן, אחרי גבעונת קטנה עצרתי, ירדתי, אמרתי לה לבוא, היא ירדה בלי לשאול שאלות, פרסתי את השמיכות על הארץ והשכבתי אותה. מה אתה אומר?" אהרן לא האמין למשמע אוזניו.
      "והיא לא התנגדה?"
      "התנגדה? אתה חולה? היא רק חיכתה לזה. מה אתה חושב? כשהצעתי להראות לה פינת חמד היא לא הבינה? לפי הברק בעיניה ידעתי שהיא מתה לקבל. היית צריך לראות איך שהיא מיהרה להוריד את התחתונים שלה. ואיזה קונטרָה היא נתנה!"
      אהרן הרגיש צורך כפייתי לראות איך הבחורה הזאת נראית. בלי אומר הוא קם, לבש משהו ובצעדים מהירים הלך לשק"ם. קבוצת המטיילים עדיין היתה שם. הם היו עסוקים באכילת ארוחת הצהריים שלהם. חלקם ישבו ליד שולנות השק"ם, ואחרים על מדרגת המרפסת. היו שם כשלושים גברים ונשים בני גילים שונים. בקירבת השק"ם חנו שתי משאיות. אהרן ביקש בירה, נשען בגבו אל הדלפק וסקר את האנשים. מיד הבחין בשתי הנשים שהתאימו לתאור של ציגל: אם ובתה. אהרן הביט בפני הבת וכמעט נחנק מלגימת הבירה: היא היתה פשוט מכוערת. שערותיה צהובות וישרות כמו קש, פנים רחבים מדי, עיניים קטנות, אף נשר דק וארוך, ומה שדחה אותו במיוחד היתה חתימת השפם והזקן. גופה מרובע וחסר מותניים לחלוטין ורגליה השעירות כשני עמודי טלפון. היא נראתה יותר קרובה לגיל ארבעים מאשר לשלושים. `אני לא הייתי מסוגל להתקרב אליה` הירהר אהרן. `איזה מין בהמה הציגל הזה, או שהוא היה כל כך מיוחם שדעתו נטרפה עליו.` אהרן נמנע מלדבר אתו על הפרשה, כל כך לא נעים היה לו. גם ציגל לא הזכיר את הענין. אולי, אחרי שהִשְֹבּיעַ את רעבונו, התבייש מהמעשה.
 
      בעברם ליד אוהל הנהגים, נדב ואהרן שמעו מחיאות כפיים בוקעות מתוכו, מלוות קריאות צהלה וברכות, ונכנסו לראות על מה השימחה. כעשרה בחורים הצטופפו סביב חנוך, שזה עתה חזר מחופשתו. בזה אחר זה הם טפחו על שיכמו. הוא הכריז:
      "חבר`ה! היום שותים על חשבוני!" ושוב פרצו במחיאות כפיים ובקריאות שימחה.
      "מה קרה. על מה החגיגה." שאל אהרן. שנים שלושה ענו בבת אחת:
      "הוא פתח אותה!" והתחננו: "ספר, בחייך, ספר!" חנוך עמד באמצע האוהל, זקוף וגאה כמו לוחם שוורים ספרדי. הוא סקר את הנוכחים בעיניים יוקדות. נראה בעליל שהוא `מת` לספר, אבל מצפה להפצרות נוספות. כאלה באו מכל עבר והוא קיבל החלטה:
      "טוב! אבל בקיצור, כי עוד מעט הולכים לאכול צהריים." הוא התיישב על אחת המיטות וכולם המתינו למוצא פיו בנשימה עצורה. לאחר שהירהר כמה שניות, פתח:
      "סיפרתי לכם על השכנה שלנו, שהשתדלה להשפיע על אישתי. ובכן, במשך כל הזמן שהייתי כאן, היא המשיכה לשוחח איתה והסבירה לה כל מיני דברים, כמו למשל שזאת בושה גדולה לאישה נשואה שאין לה ילדים, ושכולם יגידו עליה שהיא עקרה ובסוף הבעל שלה יגרש אותה, ואף אחד לא ירצה לקחת אותה והיא תצטרך לעבוד ולהתפרנס בעצמה עד סוף ימיה בבית חרושת או בספונג`ה, במקום שהבעל ירוויח ושהיא תגדל ילדים נחמדים. מה אגיד לכם? היא לא ממש שיכנעה אותה, אבל כמו שאומרים - בכל זאת ריככה אותה." חנוך נשם עמוקות, הביט סביבו לראות איזה רושם הוא עושה, ומיד המשיך בסִפורו:    
      "העיקר, אני בא הביתה לחופשה והיא מקבלת אותי נחמד, שמחה לקראתי. ראיתי ככה, חשבתי כבר שזהו זה. אבל כמו שהערב מתקרב, היא מתחילה להראות סימני עצבנות. הממזרתה מרגישה ששעתה מתקרבת. ואני אומר בלבי: `חכי, חכי, הפעם לא תחמקי ממני`. טוב, היות ושתכף צריכים ללכת לאכול, אספר לכם רק את העיקר."
      "לא! בחייך! תספר הכל! האוכל לא יברח." הפצירו בו. הוא כיחכח בגרונו והמשיך:
      "בערב, כשנכנסנו למיטה, אמרתי לעצמי שהפעם אני הולך איתה בפסיכולוגיה. נישקתי אותה, אמרתי לה כמה היא יפה ונחמדה וכמה אני אוהב אותה ובכלל..., אחר כך הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי: `חביבה, תחשבי שאף פעם לא יהיו לנו ילדים, נשאר זוג זקנים ערירים ולא יהיה מי שיגיד עלינו קדיש.` ואני רואה שהיא לא מגיבה, אז אני מתחיל להוריד לה לאט לאט את כותונת הלילה והיא לא מתנגדת, ואפילו קצת עוזרת לי. אז אני פושט את הפיג`מה שלי ושנינו שוכבים אחד על יד השני עירומים באופן מוחלט. אני מניח את הראש שלי על השד שלה והיא לא מתנגדת. אז, לאט ובעדינות, אני מלקק לה את הפיטמה. אחר כך אני לוקח את כל השד בכף היד שלי ולש. והיא לא זזה בכלל. אז אני מחליק את היד לאורך הגוף שלה כלפי מטה, והיא - כלום. אז נראה לי שאין בעיות. אני לוחש לה באוזן: `תהיי אמיצה. עכשיו אני צריך להכאיב לך פעם אחת לתמיד. אחר כך אף פעם לא אכאיב לך יותר. לידה כואבת הרבה יותר. `והמכשיר שלי, מה אגיד לכם? פלדה! כמו בֶּק-אַקס," חנוך זקף את אמת ידו באגרוף קמוץ כדי להמחיש והמשיך:
      "אז ככה, בעדינות, בלטיפות, במשחקי אצבעות במקומות העדינים, אני מרגיש שהיא לא אדישה ושיש שכר לעמלי, כי הנשימה שלה נהיית יותר מהירה והעיניים מתחילות להבריק לה. אני בטוח שהיא בשלה ומנסה לעלות עליה. אז מה המנוולת עושה? סוגרת את הבירכיים ומכופפת אותן. ואז אין לך גישה. מין תכסיס כזה. ואני מתחיל לרתוח. כבר לא יכול להחזיק מעמד. לרגע חשבתי שהולך פה אונס. אבל אז נזכרתי שהחלטתי על פסיכולוגיה, כמו שאמר הרמב"ם: `לא בכוח כי אם במוח` , המשכתי במשחקים כמו קודם עד שהיא נרגעה. כשראיתי שוב את המבט הנוצץ ושמעתי את הנשימה הזאת, אז פתאום השענתי את הברך השמאלית שלי על הירך הימנית שלה, וביד ימין שלי לחצתי את הברך השמאלית שלה אל המיטה, בזריזות קפצתי עליה ו... חבר`ה, קדימה!" שוב פרצו כולם במחיאות כפיים וחנוך הביט סביבו בחיוך כמנצח בזירה, והמשיך:       
     "כשפרצתי, היא נתנה צווחה כזאת, שחשבתי לעצמי: `חנוך, זה גֵט על בטוח.` למען האמת, עשיתי את זה בפראות. אבל תשפטו אתם - היתה לי ברירה? הייתי חייב להחליט, לקחת צ`אנס. אבל חבר`ה מה אגיד לכם? לא גט ולא בַּטִיח. כשהייתי כבר בתוך הטופוגרפיה שלה, הראיתי לה מה שאני מסוגל לתת לאישה. הפעלתי את כל הנסיון ואת כל המומחיות שרכשתי לי במשך שנים, אצל חתיכות סוג א`. עשיתי לה כאלה דברים שנשים אחרות היו מוכנות לעמוד בתור אצלי בשביל לקבל. ועמלי לא היה לשווא. הרגשתי שהיא מתחילה לתת קונטרה. כפי שרבים מביניכם בטח יודעים מנסיונם האישי, הרי שזה סימן מובהק ובדוק." הדומיה היתה מוחלטת. המאזינים ישבו כמהופנטים. היו שנעצו בו עיניים מזוגגות. הוא המשיך:
      "עכשיו, להגיד לכם את האמת, ואני, כמו שאתם מכירים אותי, בן אדם דוּגרי, הצלחתי,   אבל מהמיספר הזה לא נהניתי. תשאלו למה? וואללה הייתי יותר מדי מרוכז ועסוק בפסיכולוגיה, בתכסיסים... והיא? כמו שאמר קוהלת: `לך תבין לנפש אישה.` לפי הקונטרה, בטח נהנתה קצת, אבל לא הראתה סימנים מיוחדים. טוב, לא יכולים הכל ביום אחד. הייתי כבר די מרוצה גם ככה. סוף סוף אשתי כבר לא בתולה. לפחות הִצלתי את כבוד המשפחה. אולי אפילו יהיה מזה ילד? הדלקתי שתי סיגריות, שמתי לה אחת בפה ואנחנו מעשנים בשקט. ואני, בחיי, בלי שום כוונה, כי הייתי בטוח שהערב בשבילה זה מספיק, אני סתם ככה, מתוך אהבה, מלטף לה את הגוף. אבל איך אמרו חז"ל זכרונם לברכה? `התיאבון בא עם האכילה`. ואיך שהם צדקו, הממזרים האלה! פתאום היא מכבה את הסיגריה שלה, לוקחת את שלי ומכבה גם אותה, מפסקת את רגליה, כן כן...כמו שאתם שומעים, ואומרת לי: `קח אותי שוב...אבל הפעם בעדינות.` חבר`ה, על המספר הזה אני כבר לא אספר לכם, כי זה כבר היה משהו אינטימי: זה היה המספר של חיי. איך שזאת התמסרה, ונאנחה, ושרטה, והתפתלה, ואיך שבסוף היא סחטה אותי עד הטיפה האחרונה..., אבל על זה, תסלחו לי, אני לא יכול לספר לכם, כמו שכתוב אצל רש"י `ודי לחכימא ברמיזא`."
      תם סיפורו של חנוך. כולם קמו וטפחו לו שוב על השכם. אחר כך החלו לצאת מהאוהל בדרכם לחדר האוכל, וחנוך הזכיר להם:
      "אז הערב, אחרי הארוחה, כולם בשק"ם על חשבוני."
      בדרכם למוסך, אהרן ניתקף לפתע בצחוק היסטרי. דמעות זלגו מעיניו וצחוקו הדביק גם את נדב. אהרן הצליח למלמל:
      "מה אתה אומר על זה?" ונדב ענה:
      "מבלי להתייחס לרמה התרבותית, מוכרחים להודות שלבחור הזה יש כישרון סיפורי." ואהרן פרץ שוב בצחוק, ברגע שהם נכנסו למוסך. ציגל שרחץ את ידיו, שאל:
      "מה הוא צוחק?"    
      "שמענו סיפור משעשע מאוד באוהל הנהגים."
      "אז למה לא קראתם לי?" אהרן, שחדל לצחוק ענה:
      "השתגעת? אחד מספר ופתאום שולחים לקרוא למישהו?"
      "טוב, אתה כבר תספר לי אחר כך." והם הלכו לחדר האוכל.
             
 
                                                הצייד     
 
בשבת, השכם בבוקר, הם לקחו רובים ויצאו לדרך בקומנדקר. היו שם אהרן כהן, נדב חרמון, חיים ציגל ומשה פליישמן. הבנות סרבו להשתתף בציד איילות. אילנה אמרה שזה מגעיל אפילו רק לחשוב שהולכים להרוג כזה מותק של ייצור. שרון לא הביעה דיעה, אך סרבה להצטרף. אהרן נהג ברכב ונדב ישב לידו. אהרן, שהשתתף כבר פעם אחת בצייד כזה, עוד לפני שהאחרים הגיעו לעין חוסוב, ידע את הדרך. הם נסעו כעשרה קילומטרים דרומה ואז, במקום בו היו סימני צמיגים ששימשו לו כסימן, סטה אהרן מהדרך ופנה מזרחה לכיוון הגבול הירדני. הוא התנהג כמומחה והם הקשיבו למוצא פיו, כי לאיש מהם לא היה מושג היכן ואיך צדים את האיילות. הם לא ידעו שבפעם הראשונה שאהרן יצא להרפתקה זו עם הנהגים היותר וותיקים, הם לא זכו אפילו לראות איילה אחת. אבל לפחות הוא ידע איפה צריכים לחפש והסביר:
      "כאן בשטח יש מעיינות קטנטנים. האיילות באות לשתות מהם מים השכם בבוקר, מיד אחרי הזריחה. יש בשטח שבילים דקיקים כמו סרט, שנוצרו מפרסותיהן ומגלים לנו את כיוון הליכתן." הם נסעו בשדה חלק זרוע אבנים קטנות חומות, הישר לכיוון הגבול. אבל במקום הזה הערבה רחבה מאוד, כמעט עשרים קילומטר, והמרחק עד לגבול עוד רב. לפתע אהרן בלם ובהצביעו על פס דקיק ליד המכונית, אמר:
      "או! הנה!" מסביב אפשר היה להבחין בפסים נוספים שהגיעו מכיוונים שונים, נפגשו והחאחדו לפס אחד, כמו נחל ואפיקיו.
      "אז איזה מין מעיינות יש כאן?" שאל ציגל.
      "קצת יותר למטה יש מקומות בהם המים מבצבצים מהאדמה. זה לא מעיינות של ממש, סתם חוט דקיק של מים שיוצא מתוך נקב קטן וזורם כמה עשרות מטרים, עד שגם הוא נספג באדמה או מתייבש. בקטע הזה האיילות שותות." בקיאותו הפליאה את חבריו. בסך הכל, אהרן היה תלמיד טוב וזכר את כל מה ששמע מ`מלמדיו`. הוא המשיך להסביר:
      "כעת, נמשיך עוד איזה קילומטר ואחר כך נרד מהרכב ונלך ברגל כמה מאות מטרים, נשכב וניצפה. האיילות רגישות. הן נבהלות מרעש הרכב ונזהרות מלהתקרב."
      הנוף היה נהדר. הם מצאו את עצמם בליבה של ערבה רחבת ידיים, המשתרעת על פני קילומטרים רבים לכל עבר, וסביבם אין כל דרך, כל מיבנה או כל סימן לתרבות אדם. רק פה ושם שיחים קטנים בודדים ומאובקים. היה בדבר קסם בלתי רגיל. לאחר הליכה של כמה דקות, מצאו להם גבעונת חולית ושכבו מאחוריה, בצורה שיכלו לצפות לכיוון כתם ירקרק, שאהרן הבטיח להם ששם נמצא המעיין, ושממקום זה הם יוכלו לראות את האיילות, אם הן תבואנה...כי `אולי כבר הפחדנו אותן עם הרעש של האוטו`. הם שכבו בשקט, לכל אחד מהם רובה צ`כי טעון ומכוון לעבר ה`מעיין`. למרות שהם יצאו לציד איילות, אי שם בסתר ליבם, לכל אחד מהם היתה תחושה שלא ימצאו אילות ויחזרו בידיים ריקות. לכן הם הופתעו כשלפתע, מאחורי גבעת חול, הופיעו ראשיהן של ארבע איילות. הן באו בריצה מהירה מצפון מערב, נעצרו בבת אחת והאזינו, סקרו את המרחבים ונראה שמשהו הפריע להן. אולי חשו בסכנה כלשהי, בנוכחות זרה בסביבה. למרות המרחק הרב, אפשר היה לראותן בכל הדרן, להבחין בבירור בצוארן הלבנבן היפה ואוזניהן הזקופות, שמדי פעם זזו כאילו הן משנות את כיוון ההאזנה. משה לחש:
      "הן בטח הרגישו בקומנדקר."
      "ששש..." לחש אהרן, "אתה תפחיד אותן. שקט!"
פתאום החלו האיילות ללכת לכוון המעיין, כאילו קיבלו פקודה. מעניין, הירהר נדב, האם יש להן שפה או סימנים מוסכמים, או שסתם הן מחקות את תנועותיה של המבוגרת או השליטה מביניהן. על כל פנים הן פועלות בהרמוניה מלאה. כעת הלכו האיילות בשביל לכיוון המעיין ועוד מעט תגענה מול המארב...ואז חיים ציגל הכניס כדור לקנה בנקישה כל כך מתכתית, שבדממת הבוקר נשמעה כמו יריה. במהירות הבזק פנו האיילות בזוית חדה, נסו צפונה ונעלמו.
      "מה? השתגעת?" התפרץ לעברו אהרן, "בדיוק כשהן בידינו אתה מגרש אותן. איזה מין בן אדם אתה? בחיי!" ציגל התחיל להצטדק:
      "סליחה, סליחה, זה היה משהו אינסטינקטיבי, אתה מבין? שככה יהיה לי טוב!"
      "טוב, אז מה עושים כעת? ממשיכים לחכות או הולכים הביתה? כי הסיכויים שהן תחזורנה הם אפסיים, לדעתי."
      "נחכה עוד קצת בסבלנות," אמר נדב, "אבל כעת שכל אחד יכניס כדור לקנה ויסגור ניצרה. אם נראה איילות בטווח יעיל, רק פותחים ניצרה. כשאגיד: עכשיו! כולם יורים בבת אחת. רק בצורה כזאת יש סיכוי לפגוע באחת מהן." איש לא אמר דבר וכל אחד הכניס כדור לקנה. כעבור דקות אחדות הופיעו אותן ארבע האיילות וחזרו אל השביל שלהן, כאילו המתינו מאחורי הגבעה, וכשהשתכנעו שאין סכנה, ומאחר שהיו חייבות לשתות, החליטו כנראה בכל זאת לגשת למעיין שלהן. הן התקדמו לאט, והמרחק ביניהן לבין המארב הלך והצטמצם. ארבעת הבחורים כיוונו בנשימה עצורה.
      "עכשיו!" נשמעה הפקודה הקצרה של נדב, שלפתע הרגיש את עצמו כמפקד פעולה. ארבעתם ירו בבת אחת ומיד התרוממו, כי כל אחד מהם היה בטוח שפגע ורצה לראות את האיילה `שלו` נופלת. רק נדב הוסיף לשכב והכניס כדור חדש לבית הבליעה. אבל האיילות, שאף אחת מהן לא נפגעה, פתחו במנוסה. אז ירה נדב עוד כדור ואחת האיילות כאילו התעופפה באויר, צנחה על הארץ, ניסתה להתרומם ולרוץ, אך אחרי שני צעדים התמוטטה ולא זזה יותר.
      "פגעת בה! יופי! כל הכבוד! נשמעו מחמאותיהם הנלהבות של השלושה, שכבר פתחו בריצה אל האיילה הפגועה. נדב לא הצטרף אליהם כי אם הלך לאיטו אל הקומנדקר. מבחינתו, החוויה הסתיימה. השלל לא עניין אותו. הוא יצא לצייד בתור ספורט. כשהחבר`ה חזרו עם האיילה, הוא הביט בה, ראה את הפצע אך לא הזדעזע, רק קצת ריחם על החיה המִסכנה. הם העמיסו אותה על הרכב ולא הסתירו את שימחתם, כי חששו לחזור בידיים ריקות ולהתבייש בפני הבנות. כעת יחזרו `עטורי תהילה`.
      "אז בסוף, הסיפורים שלך על האיילות ועל המעיינות היו נכונים." אמר ציגל בבדיחות הדעת וטפח בחוזקה על שכמו של אהרן כהן.
      "אז מה חשבת, שאני ממציא?"
      "אתה קולע כהוגן," אמר משה פליישמן לנדב, "פגעת בה כשהייתה כבר יותר רחוק ובזוית אלכסונית. מה, היית צלף בצבא?"
      "לא. לא הייתי צלף, אבל יריתי הרבה, גם לפני המלחמה."
      "היית בהגנה או באצ"ל?" נדב לא הגיב. חיים ציגל התכנס לפתע בתוך עצמו ושתק כל הדרך חזרה, כמי שמהרהר בנִשכחות.
      הם הגיעו למחנה והכניסו את האיילה למטבח. השעה הייתה עדיין מוקדמת מאוד, כי כל ההרפתקה שלהם לא ארכה שעה. זליג כבר טרח בהכנת ארוחת הבוקר של שבת שהייתה מאוחרת יותר מאשר בימי חול - בין שבע לשמונה. כשראה את השלל אורו עיניו:
      "חבר`ה, כל הכבוד לכם! אני כבר אכין לכם מזה משהו טעים,שתלקקו את האצבעות!"
הם נאלצו לספר לו את כל פרטי הצייד ואחר כך הלכו להתרחץ לקראת ארוחת הבוקר. באוהל ציגל אמר לאהרן בחצי קול:
      "אתה יודע, עכשיו נזכרתי, אני בטוח שאני מכיר את הבחור הזה מלפני המלחמה."
      "איזה בחור?" תמה אהרן.
      "איזה בחור? את הנדב חרמון הזה. הוא לא מה שחושבים עליו. הוא חרה גדול!"
      "מה קרה לך פתאום? השתגעת? מה יש לך נגדו?"
      "זהו בדיוק. קודם אני רוצה להיות בטוח מאה אחוז ואז אני אספר לך. חכה קצת. סמוך על ציגל." ולא הוסיף. אהרן כהן לא יכול היה להימנע מלהרהר בדבריו של ציגל על נדב חרמון: `מה הוא רצה להגיד? שהוא מכיר אותו מלפני הרבה זמן? אולי עבדו פעם ביחד והסתכסכו? אולי היו חברים בארגונים יריבים וקרה משהו ביניהם? אם הוא אומר שקודם הוא רוצה להיות בטוח, זאת אומרת שהוא לא זוכר בדיוק. כנראה שזה היה מזמן מאוד, או שלא ראה אותו בבהירות. יכול גם להיות שבמשך השנים האיש הִשתנה. אהרן לא מצא פשר לדבריו של ציגל ולא נשאר לו אלא להמתין עד שציגל ייזכר ויספר לו.
      למחרת הגיעה המכבסה הניידת: קרון גדול שנגרר על ידי רכב. היא הועמדה בין המחנה לבין השק"ם כשפניה אל המעיין. בתוך הקרון עמדה מכונה עצומה עם ארובה. אל המכונה חובר צינור מים עם משאבה. מאחר שהחשמל כבר פעל מזה כמה ימים, המכבסה הופעלה מיד. מאותו יום, במועדים שנקבעו לכך, יום לצבא ויום לעובדי המחנה, היו מוסרים בגדים לכביסה ומקבלים אותם מוכנים למחרת היום. זה היה שרות יוצא מהכלל ששיחרר את האנשים מלכבס את בגדיהם במים קרים בתוך סלי הגומי שלהם. ואילו כעת, המכבסה פלטה קיטור וריח של סבון כביסה התפשט בסביבתה.
 
 


                        ארוחה לילית במחסן
 
      בדרכו למחסן נכנס נדב לאוהל השומרים. כמה בחורים ישבו על מיטותיהם ואחד דיבר:
      "אני אומר לכם שהבחור הזה דפוק על כל הראש." כשראה את נדב, השתתק. נדב חייך:
      "תמשיך. גם אני רוצה לשמוע." הבחור בא במבוכה:
      "לא, אני דיברתי על אחיעזר, הארוך הזה עם האף הגדול והמִשקפיים, אתה יודע...אמרתי שאבא שלו נתן לו שם מפוצץ, אבל שכח לתת לו קצת שכל. הוא מחזיק תחת המיטה קופסת פח עם חמישה קילו ריבה. אללה בַּערֵף איפה השיג אותה. פעם, כשהיה בנסיעה, אז החברה פתחו את הקופסה, טעמו ואכלו לו איזה רבע קופסה. המשוגע חזר, לקקן בלתי רגיל, ראה שחסר לו ריבה והכריז, כמו נפוליון כשגילה את אמריקה: `חבר`ה! אתם רואים, הנמלים מסוגלות לפתוח קופסת פח, לאכול ריבה ולסגור את הקופסה בחזרה.` אמרו לו: `השתגעת? איך אתה רוצה שנמלים קטנות כאלה יפתחו מיכסה שדרושה סכין או מברג כדי לפתוח אותו? `והמטורף עונה: `בטח, נמלה אחת או שתים ואפילו עשר לא מסוגלות. אבל אם הן באות איזה מאתיים או שלוש מאות? אתם יודעים איזה כח יש לנמלה? לא ראיתם נמלה סוחבת חיפושית שהיא מאה פעמים כבדה ממנה?` ראינו שיש לנו עסק עם מטומטם ולא התווכחנו איתו. מאז כל מי שרוצה ריבה, ניגש ולוקח. והטמבל הזה שוב צוהל: `אתם רואים? צדקתי. הנמלים שוב אכלו מהריבה. `איך יכולים להחזיק פה דגנראט שכזה?" ושני הוסיף:
      "הוא גם טוען שהוא מומחה לשפות. הוא אומר למשל שהשפה העברית קיבלה הרבה מילים מהאנגלית. לדוגמה, הוא אומר שמחרתיים זה בא מ-מחר time או בינתיים בא מ-בֵּיןthe time .
ועוד כאלה מין." ושלישי הוסיף:
      "מישהו קילל ואמר: `המטונף המזורגג הזה...` אז צ`רנופולסקי תיקן אותו: `בעברית טובה צריך להגיד: הצואֶה השָגוּל הלַז`. אתה מבין עם מי יש לך עסק? הוא אומר שסוּסוש זה סוס גדול. איך? עכברון זה עכבר קטן ועכברוש זה עכבר גדול, לכן אם סוסון זה סוס קטן אז סוסוש זה סוס גדול." כולם פרצו בצחוק אדיר ונדב הצטרף אליהם. אחר כך אמר:
      "תראו, את תפקידו הוא ממלא בנאמנות, מעמידים אותו לשמור והוא שומר."
      "כן, רק תיזהרו שיום אחד לא יבוא ויספר למשל שאיזה ערבי הגיע לתוך המחנה רכוב על חסידה, או שזה היה אליהו הנביא..." הצחוק התחדש. נדב פנה אל המספר:
      "טוב, נראה, נפקח עליו עין. בינתיים תתכונן לצאת לליווי משאית אספקה."
      "מתי אני חוזר?"
      "כשיגמרו לפרוק תצא חזרה. לארוחת הערב תספיק להגיע."
 
     יאנוש ישב ליד שולחנו ומילא כרטיסים. אצלו הכל היה מאורגן ומסודר. הוא לא השאיר חפץ כלשהו שלא במקום המיועד לו. מחסנאי למופת.
      "יאנוש, המפקד רוצה שניתכנס הערב אצלך, כל אנשי הסגל המינהלי. הוא רוצה לדבר. מין סקירה על הדרך שעברנו     ועל העומד לפנינו. אני מציע שנכין כיבוד קל. יש לך משהו להגיש? איזה וופלים... משקאות?" פניו של יאנוש אורו וחיוכו חשף את שיני הזהב:
      "תהיו לי ברוכים הבאים. אני כבר אמצא משהו להגיש. מתי באים?"
      "אני מניח שאחרי שמונה."
      כמי שעבר דרך המחנות הנאציים באירופה, יאנוש ידע שיהודי חייב תמיד לדאוג לאיזו שהיא `מנת ברזל`, חבויה במקום ניסתר, לשעת הדחק. אפילו פרוסת לחם יבשה. `אי אפשר לדעת`... לכן דאג לשים תמיד הצידה `מעשר קטן`.
 
      בשובו למשרד, מצא נדב את שרון שקועה בקריאת מכתב מודפס במכונת כתיבה באנגלית. על השולחן היתה מונחת מעטפת דואר אויר עם בול זר. היא הרימה את עיניה אליו ואמרה בהצביעה על ערימת מעטפות:
      "רק הרגע הגיע. עוד לא פתחתי."
      "תקראי, תקראי, אני אפתח."
      "תודה." אמרה והמשיכה לקרוא. נדב אסף את חבילת המעטפות, ישב במקומו וכשהרים את עיניו ראה שתוך כדי קריאה מתמלאות עיניה דמעות. לִבּו התכווץ. רצה לשאול אם קרה משהו בבית, אך העדיף להמתין עד שהיא תגמור לקרוא. בינתיים פתח מעטפות. כשהיא גמרה לקרוא, הביט בה בדאגה. היא הרימה את עיניה, קלטה את מבטו, מחתה את דמעותיה במטפחת רקומה זעירה ואמרה:
     "הם מתגעגעים אלי ורוצים שאחזור. זה אבא, הוא תמיד כותב במכונה. הוא אומר שאימי מודאגת בקשר אלי. היא אומרת שבחורה לא יכולה לחיות לבדה בארץ זרה, בה אין לה אף אחד. בחור - זה משהו אחר, אבל בחורה זקוקה למשפחה, לקרובים, למישהו." עיניה שוב מלאו דמעות. היא ביקשב סליחה ושוב מחתה אותן. נדב ישב נבוך. הוא ראה שהיא סובלת והשתתף בכאבה. הוא חשב שסיבלה לא כל כך בגלל הצער שהיא גורמת להוריה, אלא מפני האמת שבדברי אימה. היא חיה באוהל, בארבעים מעלות חום, ברוח, באבק, עובדת בצריפון ואוכלת תחת סככה. ואין לה דבר. לא חדר, לא קרוב ולא ידיד. אילמלא היתה כל כך מחונכת ומאופקת, היתה ודאי גועה בבכי מר. נדב חש בכל נימי נפשו עד כמה הוא אוהב אותה. הוא רצה לומר לה: `שרון, אני אוהב אותך, אני רוצה שתהיי אשתי, לא תחִיִי עוד לבדך בארץ הזאת, נשכור לנו דירה, נחיה יחד, תהיה לנו משפחה...` הוא רצה לקחת אותה בזרועותיו, לחבקה, לנשקה להציל אותה מהבדידות הזאת, לראות חיוך על פניה. במקום זאת ישב כמאובן. תסביך הנשים הבוגדניות עדיין שלט בו. הוא ידע שעליו להשתחרר ולצעוד קדימה, גם אם ייאלץ לספוג כשלונות נוספים בחיים. הרי החיים הם מאבק אחד ממושך. עליו לקום, לגשת אליה, לאחוז בכתפיה, להביט הישר לתוך עיניה ולומר לה מה הוא חש כלפיה. אבל הוא לא קם. הוא `פיספס` את הרגע הנכון. דברים כאלה צריך לעשות באופן ספונטאני. אם מתחילים לחכוך ולנתח ולשקול, תמיד מאחרים את המועד. הוא נזכר איך עמד עם חולית לוחמים מאחורי חומה בירושלים. היה עליהם לחצות את הרחוב ולהניח מטען חומר נפץ ליד קיר הבניין שממול. מסביבם נורו צרורות יריות ממקלעים. הם התגלו. האויב היה עצבני וירה לכל עבר. אילו אז החל לשקול את הסיכויים לחצות את הרחוב, בוודאי שהיה מגיע למסקנה שאין כל סיכוי ומוטב לסגת. אבל ללא היסוס הוא צעק: `אחרי! וארבעתם זינקו כאיש אחד, חצו את הרחוב, הניחו את המטען ונסוגו כמתוכנן. אחד מהם נפצע ברגלו מקליע. והנה כעת, בפני בחורה עדינה זו, הוא יושב אין אונים, הססן, מאובן. `אני פחדן עלוב` חשב וזעם על עצמו. `טוב, בהזדמנות הבאה אנהג אחרת.` אבל עכשיו, אפילו רק מתוך יחס אנושי, עליו לומר משהו...הוא אזר עוז:
      "שרון, כל כך התרגשת מקריאת המכתב, רציתי לשאול אותך... אולי אין לי זכות לשאול אותך שאלות אישיות..., אז את לא חייבת לענות לי..." היא הביטה בו, קצת מופתעת, אבל דרוכה לכל מילה שלו. הוא קיבל אומץ:
      "את באמת מרגישה נורא בודדה כאן? את רוצה לחזור לארצות הברית, אל ההורים?" שוב התמלאו עיניה דמעות והיא שוב הוציאה את מטפחת האף.
      "אני חושבת שאם למישהו יש זכות לשאול אותי, זה בטח לך. מכל האנשים שפגשתי בארץ, אתה האיש הכי מתחשב ועדין ושהכי נעים לי לעבוד איתו. תסלח לי שאני אומרת את זה כל כך בגלוי, אבל אני מתרגשת וזה כמו שאומרים `רגע של אמת`. אני מרגישה צורך לענות לך בכל הכנות. אתה יודע שבאתי לארץ גם מפני שרציתי לברוח, אבל הרבה יותר מזה מפני שראיתי בזה אידיאל, מפני שאני אוהבת את הארץ. כבר אהבתי אותה מרחוק. היום, לאחר שחייתי בה זמן מה, אני אוהבת אותה עוד יותר. אני יודעת שמקומי כאן, למרות כל הבעיות, בִּטחוניות ואחרות. אבל אימי צודקת: אילו באתי הנה עם משפחתי, מצבי היה יותר טוב. אבל, נדב, אני באמת לבדי כאן ואני בודדה מאוד. אמרתי לך שאני לא אסע לחופשה כי אין לי לאן לנסוע וכשאני חושבת על זה , מתכווץ לי הלב. כמה זמן המבצע הזה יימשך? שנה? ואחר כך מה אעשה? לכן לפעמים אני נתקפת יאוש. אולי לקחתי על עצמי יותר מדי בשביל הכתפיים הצרות שלי. ואולי אִמי צודקת שאני צריכה לחזור הביתה...?" נדב נחרד למחשבה שביום בהיר אחד, בעוד חודשיים, אולי אפילו בעוד שבוע, שרון תודיע שהיא עוזבת, תיקח את ילקוט הגב שלה ואת מזוודתה הקטנה ותיסע! היא תיעלם כפי שהופיעה. אבל אז לא היתה לה שום משמעות בעיניו. היום המצב שונה. אם תקבל החלטה לנסוע, הוא עלול לאבד אותה. למחשבה זו התגבר על מעצוריו ודיבר אליה:
      "שרון, אני לא רוצה שתסעי מכאן. אני חייב לשוחח איתך... בנושאים אישיים....רק כאן במשרד, אני פשוט לא מסוגל. הערב יש לנו פגישה במחסן של יאנוש, לכל הסגל המינהלי, עם לוקוב ואולמן. גם את תבואי, כן?" היא הינהנה בראשה.
      "אחרי הפגישה נסתובב קצת ונשוחח. מסכימה?" חיוך הופיע על פניה:
      "בטח שאני מסכימה." הדלת נפתחה בסערה, סרן אולמן פרץ פנימה, לקח תיק וברח. שניהם התחילו לפתע לעבוד בהתרכזות רבה, כאילו שום דבר לא התרחש בחדר הזה לפני שניות אחדות. נדב קרא ורשם הערות, שרון תייקה קצת חומר והחלה להדפיס מכתבים. אבל מחשבותיה נדדו. זו הפעם הראשונה מזה זמן רב שיש לה בערב פגישה עם בחור. אמנם הוא לא יבוא לקחתה מהבית, במכוניתו המפוארת, והם לא ילכו לבית קפה, למסעדה או למסיבת חברים, כפי שהדברים היו מתרחשים אילו היתה עדיין בארצות הברית, אבל היא כבר חושבת עליה, מרגישה שהיא מצפה לה. אמנם נדב אמר שזו פגישה לצורך שיחה, אבל הוא גם אמר שזה בנושאים אישיים ושבמשרד הוא לא יכול. סקרנותה התעוררה והיא כבר החלה לצפות לערב. נדב השרה עליה הרגשת ביטחון, שקט נפשי. הוא היה נבון ומוכשר, גם בעל אופי וכושר החלטה, נמרץ, רציני ואחראי. אבל מה שהרשים אותה במיוחד, ושהבדיל אותו מבחורים רבים אחרים, הוא היה בעל מה שנקרא `חינוך מהבית`. הוא ידע להתנהג. אדיב ומנומס עם כולם, עם זאת סמכותי ותקיף בעת הצורך. היא הרי ישבה בעמדה טובה כדי לדעת את זה: אנשים נכנסו ויצאו, פנו אל נדב בכל מיני עניינים, מהמפקד ועד הנהג והשומר, והוא ידע תמיד לענות לכל איש, מבלי להתבלבל, לא התרגז, לא הרים את קולו, אף פעם לא השתמש במונחים המוניים כמו רבים מהסובבים אותה. היא ידעה שהיא נמשכת אליו, היתה רוצה להניח את ראשה על כתפו, שיכרוך את זרועו סביב כתפה וילחץ אותה אליו ויקח אותה תחת חסותו. אבל היא גם קצת חששה מהפגישה, בגלל אותה מחיצה מיסתורית ומוזרה. `אולי יש לו מישהי שמחכה לו והוא שומר לה אמונים, ולכן נזהר מליצור יחסים קרובים מדי עם בחורות. אולי הוא חושש ליצור עמה יחסים ידידותיים מדי, כדי שהדבר לא יפגע בסמכותו עליה בעבודה.` מה שהדאיג אותה יותר מכל היה החשש שנדב לא נמשך אליה כאישה. אבל כשהיא קראה את המכתב, הוא לא הסתיר את התרגשותו, גם אמר `איני רוצה שתסעי מכאן` וקבע אִתה פגישה לשעת ערב מאוחרת. שרון היתה סקרנית, מתוחה ונרגשת וכבר קצרה רוחה.
      אחרי הצהריים נשבה רוח חזקה מהרגיל שהעלתה ענני אבק אדירים. אם כי לא נוצרו מערבולות אויר, האבק חדר לכל אוהל ולכל סדק בצריפונים. כעבור שעה הכל נרגע. לפני ארוחת הערב הקדישה שרון יותר תשומת לב ללבושה ולתסרוקתה, שמה פודרה על פניה והוסיפה קצת צבע לשפתיה כדי להסתיר את חיוורונן.
      בשמונה וחצי התחילו להתכנס במחסן. יאנוש העמיד שלושה ספסלים בצורת ח` ובמרכז שלושה ארגזים ריקים הפוכים ועליהם מגש עם וופלים וביסקוויטים צבאיים.
      "יש לי כמה בקבוקי גזוז וכמה בקבוקי בירה,"אמר יאנוש לנדב, "שיישבו קצת ואז נגיש אותם. אחר כך נעשה קפה שחור." רב סרן לוקוב פתח את המִפגש :
      "ברוכים הבאים. זו פגישת חברים בלתי רשמית, לכן ביקשתי שנערוך אותה כאן במחסן, עם כיבוד קל, אם אפשר לקרוא לזה כך, ולא במשרד, בצורה מחייבת. אנחנו כאן כחודשיים, לפחות אלה שהגיעו מההתחלה. אבל יחסית, כל הנוכחים נמנים עם הוותיקים. מאז הגענו, הקמנו את המחנה הזה, שהוא המפקדה ומרכז השירותים והאספקה לכל המערך הקיים ובעיקר לזה שיקום. מחנה עין וובה כבר עובד ומוכיח את עצמו וגם הקמנו בסיס סיוע באילת. את קטע הדרך בין עין חוסוב לעין וובה וכן כעשרים קילומטר מעין וובה דרומה כבר תיקנּו ונוסעים בהם באופן חופשי. העסקת הבדואים הוכיחה את עצמה. לא היו כל תקלות בגיוסם על ידי המושל הצבאי באמצעות השייכים. כאן הם התגלו כעובדים שקטים, חרוצים וממושמעים. עניין המזון והמים דופק מאה אחוז. את בשר הבוליביף הם אוהבים והטומבק משובח. בוריס ליפקין עושה עבודה נפלאה. הוא מדבר עם הבדואים באידיש." כולם פרצו בצחוק פראי. לוקוב חייך והמשיך:
      "תצחקו, אבל מה שעוד יותר מצחיק זה שהבדואים מבינים אותו והוא מבין אותם." שוב אחז הצחוק בכולם. "אבל עד עכשיו רק עברנו את מחלות הילדות הראשונות. רק עשינו התעמלות בוקר. עוד לא התחלנו לרוץ. בין מעלה עקרבים לאילת מפרידים מאה ושבעים קילומטר. אנחנו לא רגילים בארץ למרחקים כאלה. מה גם שאת המרחק הזה צריכים לעבור לא על כביש אספלט סוג א`, כי אם על הדרכים שאתם מכירים כאן. ובכלל לא הזכרתי את הקטע בין באר שבע למעלה עקרבים, שגם זה עניין של איזה שבעים וחמשה קילומטרים. אבל כרגע לא ברור מי יטפל בו, אנחנו או מ.ע.צ. כך שלא אתייחס אליו. ובכן, ביקשתי להתכנס אִתכם כאן כדי לומר לכם שבקרוב נצטרך להתחיל ב`מיבצע ערבה` על אמת. להתחיל לרוץ. ואני מתכוון למשהו גדול. עלינו להקים עוד חמישה מחנות דוגמת עין וובה,בינו לבין אילת ולהביא עוד, אני מעריך כאלף עובדים בדואים." ציגל סינן בין שיניו שריקה דקה וכולם הציצו בו בחיוך. "ואחרי זה, כמובן, יישאר לנו מעלה עקרבים. זה סיפור בפני עצמו. שם תהיינה עבודות גדולות. במקומות רבים נצטרך להרחיב את הדרך כדי שכל משאית גדולה תוכל לנסוע בסיבובים באופן חופשי וללא סכנה. לשם כך נחצוב, נפוצץ ונִבנה קירות תומכים. הזמנתי מנהל עבודה וותיק מהגליל, יחזקאל חזן, שהוא בעל ניסיון רב בעבודת כבישים בשטח הררי. ברגע שהוא יסיים עבודה אחרת בה התחיל, הוא יגיע. לפי המלצתו אנחנו נזמין לעבודה זו בעלי מִקצוע דרוזים. ובכן, רבותי, עם הנסיון הקצר שרכשתם בשבועות אלה, אתם בוודאי מבינים מה פירוש להוביל, לשכן, להאכיל ולהשקות עוד כמה מאות בדואים נוספים. נצטרך להזמין ציוד נוסף בכמויות שלא ידענו עד היום. שיירות של משאיות יתחילו להגיע. נוסיף אגף למחסן הזה. יבוא עוד ציוד מכני כבד. ברגע שנהיה מוכנים, נזמין מהמושל בדואים, ועוד בדואים. גם את הסגל הזה נצטרך להגדיל. נזדקק ליותר שומרים ובדעתי להזמין אחראי לשמירה. כבר הזמנתי מהנדס שיהיה אחראי לקבוצת המודדים שתגיע בקרוב. נביא מלט וניצוק גשרים איריים ומעבירי מים." לוקוב השתתק לרגע ואחר כך המשיך: "רבותי, אתם באתם לעבוד כאן, במיבצע זה, מתוך ידיעה שזו עבודה חשובה ודחופה. אנחנו גם לא מקפחים אתכם בעניין השכר ואני בטוח שאתם מרוצים. ובכן, זימנתי אתכם הערב, כדי להגיד לכם שמצפה לכם עבודה רבה, רבה מאוד. ייתכן שתצטרכו לעבוד יותר שעות ואולי נצטרך לגזול משעות המנוחה שלכם. עד כמה שהספקתי להכיר את הנוכחים, אני בטוח שתעמדו במשימה." כולם הקשיבו קשב רב. רבים הנידו ראשיהם לאות הסכמה. "כעת, אני מניח שיש לכם שאלות ואני מוכן לענות." סיים. אהרן כהן שאל:
      "איך זה יתבטא מבחינת התחבורה? בסדר, את הבדואים ואת האספקה יביאו המשאיות השכורות. אבל מהמחסן של יאנוש ועד למחנות נצטרך אנחנו לדחוף. עם מה נעשה את זה. עם הקומנדקרים ושני הג`י.אם.סי. העלובים שלנו?" לוקוב השיב:
      "יש לי חדשות טובות בשבילך. הגיעו לצה"ל משאיות `ברודוואי` חדישות. זה עתה הורדו מהאניה. לאחר שיעברו טיפול וצביעה, הבטיחו להקציב לנו שתי מכונות כאלה."
      "זה אני מבין!" אמר אהרן. עיניו של ציגל הבריקו והוא העיף מבט חטוף לעברו.
      "יחד עם זאת, אינני משלה את עצמי," הוסיף לוקוב, "רכב תמיד יחסר ותמיד תהיינה לנו בעיות. אתה, ציגל, תדאג שכל מכונה תהיה כשירה."
     "סמוך על ציגל. עד עכשיו לא היו לך בעיות. גם בעתיד לא יהיו. אולי נזדקק למכונאי נוסף כשנקבל את כל החלפים שנזמין."
      "זאת לא תהיה בעיה."
      "ומתי נקים תוספת למחסן?" שאל יאנוש בחיוך ביישני.
     "אולמן, תשב מחר עם נדב ועם יאנוש, תראו מה צריך להוסיף, ותכינו הזמנת חומרים." אולמן רק חייך והינהן בראשו. נדב אמר:
     "יש בעיה שאני חושב עליה כל הזמן: אנחנו מיישרים את הדרך היטב, כובשים אותה, אבל המכוניות נוסעות וכעבור זמן קצר זה שוב הופך לאבק. הקליפה העליונה נשחקת. אז לטווח ארוך...נראה לי כאילו כל העבודה הזאת היא רק זמנית."
      "נכון מאוד," השיב לוקוב , "חשבנו על זה ולאולמן יש רעיון מעניין ביותר, שבקרוב ננסה אותו: בדרך לסדום יש אדמה מלוחה, כלומר שאחוז המלח בה גבוה מאוד. המלח הוא חומר היגרוסקופי, כלומר סופג רטיבות. ובלילה יש בערבה טל. הכוונה היא לפזר שִכבה דקה של אדמה מלוחה כזאת על הדרך המתוקנת ולהדק היטב. בלילה היא תספוג לחות, תתקשה ותהווה שִכבת מגן שתימנע את היווצרות האבק." כולם התלהבו מהרעיון והחלו לדבר זה עם זה. יאנוש ניצל את המהומה כדי לפתוח בקבוקי משקה ולמזוג לתוך הספלים. לפתע נשמע קולו של לוקוב:
      "אני רעב! יאנוש, אולי יש כאן משהו לאכול?" יאנוש תמה:
      "לאכול? ממש לאכול?" ולפתע התגלה לעיניהם לוקוב חדש, עליז, מאושר, מלא מרץ ושימחת חיים, שהמשיך לתבוע אוכל:
      "תביא כמה קופסאות בוליביף. כן! למה שרק הבדואים ייהנו? ביצים יש? תעשה חביתה ענקית עם בוליביף ובצל!" מצב רוחו סחף את כולם. שתי הבנות קמו לעזור ליאנוש שהוריד מחבת ענקית וכלי מטבח, הבחורים החלו לפתוח קופסאות בוליביף, הבנות קילפו בצל, הודלק פרימוס גדול וכעבור עשר דקות הועמדה בפניהם חביתה של עשרים ביצים, שלוש קופסאות בוליביף וכחצי תריסר בצלים. הובאו מציות צבאיות וכשהתחילו לחלק את החביתה שלף יאנוש את בקבוקי הבירה המצוננים שלו. השימחה היתה כללית והזלילה בלתי מרוסנת. לוקוב אכל שתי מנות מהחביתה. בשעה שיאנוש הכין קפה, החלו לספר מעשיות, בדיחות ולהזכיר אירועים מיוחדים. אהרן אמר:
      "אתמול, כשנסעתי דרומית ממעלה עקרבים, ראיתי זוג חתולים גדולים מאוד כאילו נלחמים או משחקים ביניהם. הם רצו במהירות עצומה, נצמדו אחד לשני והתגלגל במורד כמו כדור צמר אפור ונעלמו. ראיתי אותם אולי שתים שלוש שניות."
      "אלה חתולי בר," אמר לוקוב. "הם יכולים להגיע עד לגודל של שישים - שבעים סנטימטר. הם מצויים בסביבה הזאת. יש גם חתול יותר גדול מהם, הקָרָקָל, שיכול להגיע עד שמונים סנטימטר אורך. הוא מצוי בעיקר באיזור ים המלח. קל לזהות אותו לפי ציציות השיער שיש לו בקצות האוזנים."
      "אני ראיתי בדרך לעין וובה, חיילים יורים בלטאה גדולה, אולי חצי מטר אורך." אמר נדב.
      "זה כוח," הסביר לוקוב, "קוראים לה גם אֲנָקָה. יש המון כאלה בערבה. זו הלטאה הגדולה ביותר בארץ ישראל. היא יכולה להגיע עד שמונים סנטימטר אורך. ויש גם חרדון, שחי בין הסלעים במדבר יהודה."
      קצת לפני חצות החבורה התפזרה. הם יצאו בזוגות, לוקוב עם אולמן, אהרן כהן עם ציגל, ואחריהם זוג היונים. נדב ושרון נשארו אחרונים ויאנוש הציע להכין להם עוד כוס קפה. הם סרבו בנימוס והלכו, אך ההשתהות הקצרה הזאת איפשרה להם להתנתק מכל היתר ולהישאר לבדם. הם טיילו לאט לאט לאורך הגדר המזרחית החשוכה הלוך ושוב. נדב פתח:
      "שרון, רציתי לשוחח איתך באופן פרטי. המשרד משרה עלינו אוירה רשמית כזאת... כאן אני מרגיש יותר חופשי."
      "גם אני לא מרגישה נוח לשוחח על עניינים אישיים במשרד. הלא אתה הבוס שלי ואני פקידה, וצריכים לשמור על יחסים...איך להגיד...קורקטיים, מה שנקרא `דיסטנס`.
      "אז את מבינה אותי. שרון, כבר היו לי בחיים, הצלחות, כשלונות וגם אכזבות." הוא השתתק לפתע: לא עלה על דעתו שאולי יש לה ידיד באמריקה, אולי היא מאורסת? בזהירות שאל בחצי קול:
      "לא שאלתי אותך, אולי את...אולי יש לך...חבר?" היא הנידה בראשה לשלילה. "לפני כמה שנים היתה לי חברה טובה מאוד. אבל היא איכזבה אותי בצורה קשה. כל כך נפגעתי, שבמשך שנים זה הפריע לי להתיידד עם בחורה אחרת. ניסיתי להתגבר על זה ולא הצלחתי. כבר לא האמנתי שיום אחד אוכל להתקשר לאישה, לאהוב אותה... ופתאום את הופעת, מצאת מאוד חן בעיני, נקשרתי אלייך וכל הזמן אני חושש שאין לזה תקווה ואני נאבק נגד עצמי. אני רוצה לומר לך משהו ובכל פעם אני נירתע. אולי שמת לב למצבי הרוח שלי?"
      "כן. ובאמת לא הבנתי." לחשה "כי אני אף פעם לא הסתרתי שנעים לי להימצא בחברתך, אם הרגשת בזה?"
      "הרגשתי. אז הבוקר... כאשר דיברת על אפשרות שתחזרי הביתה, התגברתי על עצמי." הם נעצרו ועמדו פנים אל פנים. הוא עדיין לא העז לגעת בה. רק מילמל:
      "קשה לי מאוד להסתגל למחשבה שתיסעי מכאן, שלא אראה אותך יותר. כעת ברור לי שנוכחותך הכרחית לי. הודות לך משהו קרה בתוכי. השתחררתי מאותה מועקה ואני מרגיש שהצלחתי למחוק את העבר. אני מבקש ממך שתישארי ושתתני לי לפחות צ`אנס להוכיח לך שאת מסוגלת לחיות בארץ, ושלא תהיי בודדה כאן." הדברים שאמר ניראו לו פתאום מלאכותיים, אולי אפילו מגוחכים בעיניה. אך להפתעתו שרון כרכה את זרועותיה סביב צווארו והניחה את ראשה על חזהו. רק אז התגבר על היסוסיו וחיבק אותה. הם עמדו כך בדומיה . נדב עצם את עיניו והרגע הזה נדמה לו כחלום נפלא. הוא רצה מאוד לנשק אותה אך לא העז להיתנתק מהחיבוק הזה. שרון היתה מאושרת. בעבר, כשרקדה עם חברים, לא פעם חיבקו אותה, היו גם שנישקו אותה, אבל זה היה נגד רצונה ואם לא התנגדה ולא עשתה מזה עניין, זה רק כדי לא להיראות מגוחכת בחברה שאלה היו הנורמות שלה. אבל היא סלדה מהם ואף פעם לא הרגישה הנאה כלשהי ממגעים מקריים וחולפים אלה. זו הפעם הראשונה בחייה שהיא מתחבקת עם גבר שמוצא חן בעיניה, שהיא רוצה בו ושהוא מחבק אותה מתוך רגש אהבה. בעיניה הוא היה הגבר ההגון, הנאמן והמסור ביותר שהכירה. הוא השרה עליה תחושת שלווה ובטחון. את מה שהיה להם לומר זה לזו הם עדיין לא אמרו, עדיין לא העזו להתנשק נשיקת אהבה. אבל היא ידעה שכבר אין למנוע את הדבר, שהוא יבוא במועדו. לפתע הרגישה את שפתיו של נדב מרפרפות על עורפה, ספק לטיפה, ספק נשיקה, ונפשה נמסה בה. הוא לחש לתוך אוזנה:
      "תשארי?" היא כמו התעוררה מתוך חלום וענתה, גם היא בלחש:
      "אינני יודעת. אני מוכרחה לחשוב על זה. תן לי קצת זמן."
"לא אני צריך לתת לך זמן. את בחורה חופשייה, זמנך שייך לך. אני הוא שביקשתי שתתני לי קצת זמן... שאראה לך... שאסביר לך... שאתן לך להרגיש שאינך בודדה כאן, שזה מקומך, שאת יכולה להישאר. אני מבקש שתתני לי את הזמן הזה, ובינתיים שתישארי, שלא תסעי."
      "אני עוד לא נוסעת. רק הבוקר התעוררה השאלה. אני עוד צריכה לשקול את הדבר. בשִמחה אעזור לך לשכנע אותי." וכאילו פתאום נעלמו כל החומרה והעצבות של המעמד הזה, פניה אורו בחיוך של שימחה ובאופן ספונטאני הוא נישק אותה על הלחי, נשיקה ממושכת. אחר כך כאילו בהסכמה הדדית, יד ביד, בשילוב אצבעות, הם הלכו לאוהליהם. לפני האוהל שלה עמדו דקה. נדב רצה שוב לנשק אותה, אבל היא קלטה את כוונתו והניחה אצבע על פיו באומרה:
      "עכשיו מוטב שנלך לישון." הוא אחז בידה ונישק אותה.
      "לילה טוב." אמר והלך לאוהלו.
 
                                   
                                                שיחות                                                                          
      שרון התעוררה מוקדם מהרגיל ובמצב רוח מרומם. היא התקלחה, הסתרקה והגיעה ראשונה לחדר האוכל, עם תאבון של זאבה. אחריה הופיע זוג היונים: אילנה קורנת ומשה רדום ועייף למראה. מזה זמן מה רבים הבחינו בתופעה הזאת. קודם היה המצב הפוך: משה היה כולו זורח ואילו אילנה נראתה עייפה ועצבנית. לאחרונה התחיל משה ללון בצריפון התחנה, יחד עם אילנה.קודם היה משתהה אצלה עד מאוחר בלילה וכשחזר לאוהלו, כולם כבר ישנו במחנה. רק מאחרי בנשף או מי שיצא לשירותים נתקל באקראי במשה המתגנב מהצריפון לאוהלו. כנראה שבשלב מסויים זוג היונים הבינו את הגיחוך שבדבר. ממילא כל המחנה כבר ידע ואיש לא העיר על כך הערה כלשהי. אילו המשיכו לשחק במחבואים, כי אז היו הופכים לבדיחת היום. הם קיבלו החלטה אמיצה ונבונה ומשה עבר `רשמית` לגור עם אילנה. איש לא העיר על כך דבר.
     לשרון היתה רגישות מיוחדת כלפי אילנה. בעיניה אילנה היתה `ילדה נחמדה` וגם האישה היחידה במחנה, מלבדה. אילנה היא שהדריכה אותה ביום הגיעה לעין חוסוב והיא חשה קירבה מיוחדת אליה. לכן היתה ערה לכל מצב רוח של אילנה ולכל שינוי שחל בו. כעת ראתה אותה מאושרת ועולה כפורחת ושמחה על כך. עם זאת היא לא הבינה את פשר השינויים שחלו אצל זוג היונים. שרון לא חלקה עם איש את הירהוריה אלה.
      בימים הראשונים, אחרי שאילנה ומשה התעלסו, היה משה חוזר לאוהלו וישן שנת ישרים. אילנה, לעומתו, משנשארה לבדה, מצאה המון פגמים בהתנהגותה, נתקפה חרדות שמא תיכנס להריון ובעיקר נשארה מגורה. התעלסות אחת לא סיפקה אותה, היא היתה זקוקה ליותר מזה. לכן לא הצליחה להרדם וקמה בבוקר עם עיניים אדומות. היא נסעה לחופשה קצרה, ביקרה אצל הוריה, הלכה אל הרופאה הגינקולוגית וחזרה מצויידת באמצעי מניעה נגד הריון. ואז התהפכו היוצרות. אילנה נהנתה בלי גבול מחיי המין שלה עם משה. היא לא ידעה שובעה. כעת, משלא חששה יותר להתעבר ולא היתה צריכה להיזהר, נפרצו כל הסכרים. היא נתנה למשה אך שהות קצרה להינפש אחרי המישכב הראשון וכבר החלה להתחכך אליו כחתולה, עד שהצליחה לגרותו בשנית. אחר כך נרדמה לה, מאושרת. משה היה מטבעו בעל מזג רגוע יותר. ברצון היה מסתפק בפעם אחת בלילה, ולאו דווקא בכל לילה. לכן קם בבוקר עייף. המצב עוד החמיר כשאילנה גילתה שיטות איך לגרות אותו בפעם השלישית. היא היתה חסרת מעצורים, עגבנית, מתמרחת, מתלקקת, משחקת באצבעותיה במקומות רגישים, עד שהשיגה את מבוקשה. משה התנשם והתנשף וכמעט נפח את נשמתו. לאחר זאת התמוטט ונרדם ובבוקר התקשה לקום.
 
      זליג צפה על הבאים כשהוא מציץ מפעם לפעם מאחורי דלפק המטבח. כשראה את נדב מרחוק, לקח ארבע מנות אוכל ורץ להגיש אותן: הניח שתי צלחות לפני אילנה ומשה, צלחת לפני שרון, ואת הרביעת לידה.
      "מה זה?" שאלה.
      "זה בשביל אליהו הנביא." ענה זליג וברח למטבח. באותו רגע הגיע נדב, בירך בבוקר טוב, התיישב ליד שרון, ראה את הצלחת לפניו ושאל:
      "זה שלי?"כולם פרצו בצחוק. כעבור דקה הופיע זליג נושא קומקום קפה.        
      למרות שאמש היתה פגישה כל כך חשובה במחסן, ארבעת אלה אכלו בשתיקה. כל אחד מהם היה שקוע בענייניו האישיים. אך משהגיעו אהרן כהן וחיים ציגל, כמו במטה קסמים נסבה השיחה על הרחבת העבודות. בדרך למשרד, נדב סיפר לשרון על מה ששמע באוהל השומרים בקשר למוזרויותיו של אחיעזר צ`רנופולסקי.
      "נדב, אתה חושב שבחור מוזר כזה יכול לעבוד פה? כלומר, אין חשש שיגרום נזק?"
"זה עניין שאין לו גבולות ולא חלים עליו כללים. הוא בסך הכל צריך ללוות משאיות בדרך. נכון שנותנים לו רובה, אבל אני לא חושב שהוא יכול להזיק. אחרי הכל הבחור הזה היה חייל ועבר את מלחמת העצמאות. אם הוא היה טוב לצה"ל, איך אפשר לבוא ולומר שהוא לא טוב בשביל לשמור בשער, או על משאית בדרך? נכון שהוא מוזר. אבל האם יש כלים למדוד מוזרות של אדם?"
            "אני יודעת. יש טוענים שאין אנשים נורמליים, שכולנו קצת משוגעים. השאלה היא מאיזה רגע אדם מתחיל להיחשב למשוגע? התשובה השגורה היא: ברגע שהוא מתחיל להפריע לשיגרת חייהם של אנשים אחרים. במילים אחרות, אפשר לומר ששיגעון הוא לא רק תופעה רפואית, כי אם גם ואולי בעיקר, תופעה חברתית."
     "את יודעת? גם הציונים הראשונים נחשבו למטורפים, ויש עוד הרבה דוגמאות כאלה."
     "עכשיו שהזכרת את הציונים, אבי אומר שיש אי צדק בזה שלקחנו את ארצם של הערבים והקמנו בה מדינה יהודית. הוא אומר שחצי מיליון יהודים אינם רשאים לנשל יותר ממיליון ערבים. ושלא תבין אותו לא נכון: אבי הוא יהודי טוב. הוא אוהב את עם ישראל וגם תמך בישוב היהודי בארץ ישראל ובשאיפתו לבית לאומי. הוא רק מסביר שגם לערבים יש זכויות היסטוריות על הארץ, כי הם יושבים כאן כבר כאלפיים שנה"
      "לאביך יש כוונות טובות, והוא בטח אדם הומאני מאוד. אבל הוא פשוט לא יודע את העובדות. אילו פגשתי אותו, הייתי אומר לו שמאז החריבו הרומאים את בית המקדש, לא קמה בארץ הזאת שום מדינה עצמאית, ולא חי כאן שום עם שטען שזו מולדתו. הארץ הלכה וחרבה במשך הדורות. היו כאן רק ביצות ומלריה. הייתי מספר לאביך שלפני שבעים שנה חיו בארץ לא יותר ממאתיים אלף מוסלמים, רובם מהגרים מארצות הפריפריה." שרון תמהה:
     “הרי ב - 1948 היו כאן כמיליון ורבע ערבים? איך זה קרה תוך שבעים שנה?"
     “כשהציונים ייבשו ביצות, החלו לבנות יישובים, דרכים ובתים, באו ערבים מכל הסביבה לעבוד כאן. במשך הזמן הביאו את משפחותיהם, או נשאו נשים כאן והשתקעו. כשהבריטים כבשו את הארץ, בנו נמל, כבישים וסיפקו המון עבודה במחנות הצבא שלהם, באו עוד ועוד פועלים ערבים. את עליית היהודים האנגלים הגבילו ואילו הערבים נהרו הנה בהמוניהם, ללא כל הגבלה. כך נוצר הפער בין שתי האוכלוסיות. כל זה רק על קצה המזלג. יש לי עוד הרבה מה להסביר ואם פעם אפגוש את אביך, ייתכן שיהיו לנו שיחות ממושכות על הנושא."
      "כל זה מעניין מאוד. למה לא מסבירים את זה בעולם? אף פעם לא שמעתי את זה."
      "חכי. רק עכשיו נגמרה המלחמה. קודם כל חייבים לקלוט את העקורים מאירופה, לבנות להם דירות, ליצור מקומות עבודה ומה לא? למזלנו יש יהודים טובים באמריקה שתורמים כסף. להַסבָּרָה דרוש הרבה כסף. למדינות ערב יש עודף כספים מהנפט, אז הם יותר חזקים מאתנו בהסברה.
      "הייתי כל כך רוצה שהורי יבקרו בארץ ושתכיר את אבי ותסביר לו את כל זה..." נדב אמר:
      "אם יבואו, אשמח מאוד להכיר אותם. את חושבת שיש סיכוי כזה?"
      "אני לא יודעת. על כל פנים לא בקרוב."
      "לדעתי, אם יש סיכוי כלשהו שהורייך יבקרו בארץ, זה רק אם את תהיי כאן. אם תחזרי לארצות הברית, אני חושש שהם אף פעם לא יבואו הנה." היא שקעה במחשבות.
      "שרון," אמר לפתע, "אני רוצה לקחת בקרוב חופשה לסוף שבוע. אני מציע שגם את תקחי חופשה ושתסעי יחד איתי. תוכלי ללון אצל הורי. אולי נלך לראות הצגת תיאטרון או סרט קולנוע. מה דעתך?" היא היססה רגע ואחר כך אמרה:
      "הייתי רוצה מאוד לנסוע לחופשה, אבל אני לא חושבת שזה רעיון טוב שאלון אצל הוריך. מה פתאום? מה הם יחשבו? מי אני? אני מעדיפה ללכת למלון." נדב בא במבוכה. הוא לא חשב על זה. היא צודקת, בתור מה יציג אותה בפני הוריו? הוא הרגיש שהצעתו היתה קצת נִמהרת.
      "טוב. את צודקת. נמצא לך מלון מתאים. אבל תדעי שבארץ זה די מקובל, להביא מישהו ללון. אז שלא תיעלבי. היתה לי כונה טובה." נכנס אולמן, הביט בהם ואמר בחיוך:
      "אני רואה שהיום אין לחץ עבודה, מה?"
      "לחץ?" הגיב נדב, "אין בכלל מה לעשות. אנחנו מחכים למכונה מבאר שבע לפני הצהריים שתביא את הרופא והדואר. אני מניח שאז נהייה עסוקים כל אחר הצהריים."
      "אבל יש רופא במישלט!" אמרה שרון.
      "כן, אבל הוא אוטוטו עוזב," השיב לה אולמן, "ואין כוונה לשלוח רופא צבאי חדש כי הצבא עוד מעט מסתלק מכאן. במחנה כבר עובדים המון אנשים. בכביש יש כמאתיים בדואים ויגיעו עוד מאות. במצב כזה, נוכחות קבועה של רופא ומרפאה מסודרת הם הכרחיים. באחד מביקוריו ביפו רב סרן לוקוב כבר העלה את הבעיה. מהמטה באו בדברים עם קופת חולים והבטיחו להם לאתר רופא שיהיה מוכן לרדת הנה. הם מצאו מישהו שהתלהב לרעיון: דוקטור יוחנן פלד, לשעבר היינץ פלדמן, מנהריה. הוא ציוני גדול וכששמע שמחפשים רופא לערבה, התנדב מיד." אולמן לקח תיק ויצא. שרון שאלה את נדב:
      "תגיד, כולם קוראים לו אולמן. אין לו שם פרטי?מה שמו?" נדב הביט בה בחיוך ואמר:
      "שמו זיגפריד!" גם היא חייכה. הם החליטו להסתובב קצת גם הערב.
           
      דר` פלד היה בן שישים וחמש, בגובה בינוני, גוף חסון, גבו כפוף במקצת, צווארו עבה וראשו מורכן לפנים. גבותיו השחורות והעבות בלטו במיוחד בניגוד לשיער השיבה ולעורו הוורוד. שפתיו היו מכווצות וקמטים עיטרו את פיו. הוא דיבר עברית טובה, במִבטא `יֵיקי` בולט. נדב לקח אותו לחדר האוכל והציג אותו בפני הסגל. רב סרן לוקוב נכנס איתו בשיחה וכולם אכלו בדומיה. ציגל ניצל רגע של הפוגה בשיחתם ופנה אל לוקוב:
      "אני רוצה לקפוץ לבאר שבע. הנהגים מספרים שנִפתח שם מוסך לרכב. הייתי רוצה להציץ ולראות איזה ציוד יש להם ומה הם מסוגלים לעשות. אני מתכוון שעוד מעט כשיתחיל כאן הרעש הגדול, ייתכן שלפעמים נזדקק לתיקון גם בבאר שבע..."
      "אתה צודק בהחלט. בהזדמנות הראשונה גש לשם." ענה לוקוב.
      "השבוע אני חייב לעלות לבאר שבע לתאומים עם סגן אלי. תוכל להצטרף אלי." אמר אהרן כהן וציגל העמיד פני מופתע:
      "מה? באמת? אז בטח שאני אצטרף אליך, ככה גם לא יהיה לי משעמם בדרך. באיזה יום אתה נוסע?"
      "ביום רביעי בבוקר."
      "מצויין. אז אם המפקד לא מתנגד..."
      "אני לא מתנגד," אמר לוקוב, "אבל שיהיה ברור שאתם חוזרים באותו יום. אמרתי לסגן אלי שאני רוצה לראות אותו כאן. תשאל אותו מתי הוא מגיע. אני רוצה להיות כאן כשהוא יבוא." ואחרי שתיקה קצרה הוסיף: "אלי כבר לא היה כאן מאז עמדו פה שני אוהלי סיירים. אני לא מסכים שאדם יטפל בנו, יארגן לנו מישלוחים, יגייס פועלים ולא יידע בכלל איך המקום הזה נראה ולאן הוא שולח את כל זה. שיטריח את עצמו ויבוא לבקר מדי פעם."
      "האוכל הזה היה קצת חריף, " אמר אולמן "מי מצטרף אלי לשק"ם לשתות בקבוק בירה קרה?"
      "אני!" אמר לוקוב.
      "אני, אני,"אמרו במקהלה ציגל וכהן.
      "אני אקח איתי את הדוקטור ואטפל בציוד שלו. " אמר יאנוש. הרופא חייך אליו והלך בעקבותיו למחסן. זוג היונים חזרו לצריפון האלחוט ונדב ליווה את שרון לאוהל שלה.
      "יש לי כמה ספרים שחלקם כבר קראתי בפעם השניה. כשנהיה בתל אביב אקנה לי משהו חדש. אתה קורא אנגלית?"
      "זאת אומרת...למדתי בבית הספר ובזמנו קראתי כמה ספרים כקריאת חובה, אבל להגיד היום שאני קורא אנגלית -  זה יהיה מוגזם. את חושבת שכדאי לי להתחיל קצת לקרוא?"
      "יש לי ספר בלשי מותח מאוד של אגתה כריסטי. זה מושך לקרוא." הם הגיעו לאוהל שלה והיא נכנסה והתיישבה על המיטה. נדב עמד בחוץ והציץ פנימה. המיטה היתה מוצעת יפה, למראשותיה כר בציפית לבנה, כיסא, כמה קופסאות עץ וקרטון שליקטה בוודאי אצל יאנוש. הכילה היתה אסופה מאחורי המיטה. על יריעת האוהל, מחוזקת בסיכה, תמונה של אגרטל פרחים שנגזרה כנראה מתוך שבועון צבעוני והודבקה על קרטון. `אוהל של בחורה מסודרת` הירהר נדב.
      "למה אתה עומד בחוץ? בוא היכנס," אמרה. הוא נכנס, קצת נבוך והתיישב לידה על המיטה. הם ישבו כתף אל כתף ושרון הראתה לו את הספרים שלה. היא מצאה את הספר הבלשי ונתנה לו אותו. הוא הודה ולא ידע איך לנהוג כעת. השתררה דומיה. הוא החליט `לסגת` ואמר:
      "טוב, אז אני הולך להתחיל מיד לקרוא...את בטח רוצה לנוח." היא הביטה בו בחיוך שרוצה לומר: אין דבר, גם אני נקלעתי למצב עדין ולא יודעת איך לנהוג, ואמרה:
      "לך, לך, נדבר כבר בערב."
      באוהל נדב קרא כמה עמודים מהספר ונרדם.
           
      בשעת ארוחת הערב ביקש רב סרן לוקוב מסרן אולמן ומנדב להיכנס למשרדו אחרי האוכל.
ברצונו, אמר, לשבת איתם על תוכנית הקמת המחנות, עליה עבד ביומיים האחרונים, ולתת לה את צורתה הסופית, לפני הדפסתה. נדב הציץ בשרון שקלטה את מבטו ושניהם חייכו: הלכה הפגישה.
הם ישבו במשרד כמעט עד חצות. מזג האויר היה נפלא. רוח קרירה נשבה מהצפון והם פתחו חלון. נדב דאג שזליג יביא להם קפה שחור. התוכנית עסקה בהקמת שישה מחנות עבודה נוספים: בשלב ראשון מחנה בביר מליחה ועוד ארבעה מחנות בינה לבין אילת. בשלב שני - מחנה לרגלי מעלה עקרבים. בתוכנית פורטו המיבנים והאוהלים שיסופקו לכל מחנה, הציוד המכני והרכב שיוקצב להם וכן כוח האדם שיידרש לכל מחנה, בהתאם לקטע הדרך שיוקצה לו וסוג התיקונים באותו איזור. כל מחנה ישמש נקודת מוצא לעבודות צפונה ודרומה לו. בחלוקה זו נלקחו בחשבון קטעי דרך בהם תידרשנה עבודות חציבה בצלע הגבעות, קטעים אותם ייאלצו לבטל ולפתוח תוואי חדש ועוד בעיות מסוג זה. לוקוב הקיף את כל הנושאים באופן יסודי. לאחר שהוכנסו כל התיקונים והשינויים, נדב לקח את הטיוטה כדי להדפיסה למחרת בבוקר. לוקוב ואולמן הלכו לישון. נדב הרגיש ער ורענן. הוא היה מוכן לעבוד או לטיל, אך מסביב היתה דממה והוא פנה אל האוהל, העלה אור בפנס הנפט, שכב לבוש על מיטתו וניסה לקרוא עוד כמה עמודים בספר ששרון השאילה לו. לא קל היה לו לקרוא באנגלית שרק למד אותה בבית הספר ולא השתמש בה מזה שנים. הוא נאלץ לחזור על מילים ועל משפטים שלמים שלא קלט את מובנם. לבסוף החליט שזה מספיק לערב זה, סגר את הספר, הציע את מיטתו ויצא לצחצח את שיניו ולעשות את צרכיו לפני השינה. בדרכו חזרה לאוהלו שמע רחש. הוא עמד מלכת והאזין. הרחש נשמע ביתר בירור. הוא סקר את החשכה והקשיב בכוונה רבה עד שהבחין בשתי דמויות שבאו מכיוון המוסך, עקפו את השער ונכנסו למחנה דרך פירצה בגדר שנוצרה מאחורי המטבח בגלל פינוי האשפה. השניים שוחחו בלחישות, שבגלל השקט המוחלט מסביב, נשמעו היטב אלא שאי אפשר היה להבין את הנאמר. סקרנותו של נדב גברה. הוא נצמד אל יריעת האוהל ואימץ את כל חושיו. השניים עברו מאחורי המטבח, עשו עקיפה גדולה בתוך המחנה והתקרבו אל אוהלי הסגל. כעת זיהה את דמויותיהם של ציגל ושל אהרן כהן וגם שמע את דִבריהם:
      "אני אומר לך שלא תצליח להעביר מנוע עד הואדי. זה גדול וכבד. דרוש מנוף. אתה חייב לעשות את זה בגלוי, נגיד, כמו ששולחים אותו לתיקון, או משהו." והשני:
      "כן, אבל אז, אם כולם רואים ששולחים...אז צריך גם להחזיר." הם נכנסו לאוהל.
      נדב ישב על מיטתו ושיחזר מה שראה ושמע: ציגל וכהן חוזרים למחנה מכיוון המוסך. הם נמנעים מלהיכנס דרך השער ומעדיפים פירצה בגדר, למרות שזה מאריך את הדרך. הם מדברים בלחש על הקושי להעביר מנוע לואדי, ועל כך ששליחתו בגלוי מחייבת את החזרתו. זה נשמע כמו מזימה של גניבת מנוע, אבל בשלב זה הם רק בדקו את השטח. כנראה שציגל הראה לכהן את הדרך בה יש להעביר את המנוע עד למחבוא כלשהו בואדי, משם הוא רוצה להעמיסו ביום הנסיעה. נסיעה לאן? יש רק אפשרות אחת: לבאר שבע. כרגע אי אפשר להוכיח שום דבר, אבל צריך לפקוח עין, סיכם לעצמו.
 
                                 ביקור הרופא בעין וובה
 
      כשנדב הגיע לחדר האוכל לארוחת הבוקר, מצא שם כבר את שרון, את דר` פלד ואת זוג היונים. הוא ברך אותם בבוקר טוב וכדרכו התיישב ליד שרון.
      "ישבתם מאוחר?" שאלה.
      "בערך עד חצות. עוד מעט תצטרכי להדפיס את זה. זה די הרבה חומר."
      " For a change " אמרה שרון בחיוך. הגיעו יאנוש ואחריו לוקוב ואולמן. זליג הגיש את הקפה וכולם שקעו באכילה. ציגל וכהן הגיעו באחור מה. `מעניין איך הסתדרו כאן הזוגות` הירהר נדב, לוקוב ואולמן זוג אחד, זוג היונים-זוג שני, ציגל וכהן - זוג שלישי,שרון ואני - כמעט זוג ואולי בקרוב נתחיל להופיע ביחד לכל מקום..., דר` פלד לא נחשב , כי הואזקן, מתנדב, זמני..., רק יאנוש נשאר בודד. `ולפתע חש עד כמה היה רוצה להיות בן זוגה של שרון, עד כמה ריק לו בלעדיה וכמה טוב לו בחברתה, במיוחד ביחידות. `הערב,` חשב `אני מוכרח להיפגש איתה. מוכרח!`
 
      בשעה ששרון הדפיסה את תוכנית המחנות, עסק נדב בדברים אחרים, אך לא יכול להשתחרר מהמחשבה שמחר בבוקר יסעו ציגל וכהן לבאר שבע ואולי ינסו לבצע את זממם. `אני חייב לסכל את תוכניתם - אם אכן יש תוכנית כזאת. אבל איך עושים את זה מבלי לגלות שאני יודע משהו? אני חייב לבדוק את הקומנדקר לפני שהם ייצאו לדרך. אולי כדאי לי להכניס בסוד העניין את סרן אולמן ולבקש את עצתו? הוא בחור פיקח.` נדב הלך למשרדו של אולמן, אך בדרך נימלך בדעתו: `מה אגיד לו? זה מריח ממלשינות...הוא יכול לחשוב שהדמיון שלי הושפע מהחום...בטח יספר ללוקוב ולוקוב מסוגל לערוך מיד בירור בנוכחות כל הנוגעים בדבר...` ומרוב היסוס המשיך בדרכו מבלי להיכנס. `אני עוד אצא הטיפש מכל העניין. מוטב שאבדוק בעצמי`. לא התחשק לו לחזור למשרד. שרון עסוקה בהדפסה ועוד שעתיים טובות של עבודה לפניה. החליט לערוך סיור במחנה והתחיל במחסן. יאנוש , כרגיל, קיבל אותו בשימחה ומיד הגיש קפה שחור עם וופלים.
      "כשיגיע הציוד בשביל המחנות החדשים, נצטרך לתת לך עוזר קבוע, יאנוש, אחרת אתה תתמוטט."
      "אני מסתדר," ענה יאנוש בענווה, "כשיש עבודה גדולה נותנים לי פועל או שניים. זה בסדר גמור." נדב השיב:
      "כן, אבל כעת תזדקק לאדם קבוע שיעבוד כאן כל היום. יבנו את תוספת למחסן. תחשוב לרגע שזה לפחות כִפליים עבודה כי תיכנס ותצא סחורה פי ארבעה ממה שיש היום ולא תוכל להתגבר על כל זה."
      "נכון, נכון, אתה צודק. טוב שחשבת על זה. אני כזה בן אדם שעושה הכל בעצמו. אני אף פעם לא מתלונן ולא מבקש. אני לא עובד יותר מדי קשה כאן. וברוך השם, האנשים כאן טובים ונחמדים והלואי שיהיה לי ככה טוב כל החיים." נדב המשיך למטבח.
      "איך העניינים, זליג?"
      "שאף פעם לא יהיה יותר גרוע." ענה זליג בחיוכו הנצחי.
      "זליג, בקרוב יגדל מספר העובדים במחנה. יתכן שנצטרך להוסיף עוד שולחן או שניים בחדר האוכל. איך תסתדר עם זה?"
      "יהיה בסדר. אבל תצטרך לתת לי יותר עזרה."
      "כמה עזרה?"
      "היום יש לי פועל אחד שרוחץ כלים, מקלף תפוחי אדמה ועוזר לי בכל מיני עבודות קטנות. יש מספיק עבודה לשנינו. אם נוסיף עוד שני שולחות, אני חושב שתצטרך להוסיף לי לפחות חצי פועל ליום. אולי פועל שלם...אבל נראה אז..."
      "טוב. אם יהיה צורך, נוסיף."
      "אתה רוצה לאכול משהו טעים? אני יכול להכין לך אחת-שתים."
      "לא, תודה, אני שבע." אמר נדב והמשיך למרפאה. דר` פלד עמד ליד ארון וסידר בתוכו חומרים ותרופות שהוציא מתוך אחד האגזים. נדב פנה אליו:
      "דוקטור, אתה זקוק לעזרה?"
      "עזרה? לא תודה, אני מעדיף לסדר את זה בעצמי. כך אהיה מסוגל למצוא כל דבר מיד. אם תהיה לי עזרה, לא אמצא כלום. אבל אני לא חייב לגמור לסדר כדי להתחיל לעבוד. אני יכול לקבל חולים מיד, אם יש. המפקד אמר לי שאני צריך לבקר בעין וובה. מתי אפשר לעשות את זה?"
      "זו לא בעיה. אפשר לבקר שם בכל עת. צריך רק לתאם עם ליפקין, זה מנהל המחנה. אם אתה רוצה, אני יכול להסדיר אתו למחר, או אפילו היום. הזמן המתאים הוא או בהפסקת הצהריים או בערב, אחרי העבודה. אבל בצהריים חם מאוד."
      "החום לא מפריע לי. תודיע לי מתי. אני מוכן בכל רגע."
      נדב קיבל מאהרן כהן קומנדקר עם נהג ונסע ישר לעין וובה. הדרך השתפרה ללא הכר. כמעט שכבר לא היו מהמורות והוא הגיע בפחות מחצי שעה. ליפקין לא היה במחנה. עוזרו, מנהל עבודה בלונדיני צעיר, שנדב חשבו לקיבוצניק, אמר שליפקין נמצא בדרך, במרחק כעשרה קילומטרים דרומה. כאן הדרך לא היתה מתוקנת לכל אורכה: ליפקין תיקן לפי עדיפויות, קודם את הקטעים הקשים ביותר, כדי למנוע שבירת קפיצים, ואחר כך - לנוחיות הנסיעה. תוך רבע שעה הם הגיעו למקום בו עבדו כשלושים בדואים, אך ליפקין לא היה איתם. נדב שאל בערבית:
     "פֵין חַוַודגָ`ה ליפקין?"אחד הבדואים הצביע דרומה:
            "יַעֲני, חַמסָה קילו." נדב הודה לו ב`שׁוּקרַן` והמשיך בנסיעה. כבר מרחוק ראו קבוצה גדולה של פועלים, רכונים על כלי עבודתם, מי באֵת ומי בטוריה, אחרים ישבו וסידרו אבנים לאורך שפת הדרך. בין כל אלה עמד בוריס ליפקין, זקוף בכל הדרו, כובע קש גדול על ראשו וצעק פקודות:
      "דִי, דורטֵן, יו, דִי, זִיץ נִישׁט! גַי  אַרבַּאִיטֵן! נו!"* והבדואי שעליו בוריס צעק, קם מהר, תפס טוריה והחל לעבוד. נדב ניגש אל ליפקין והם לחצו ידיים. נדב לא יכול להתאפק ושאל בחיוך:
      "הם מבינים אידיש?" ליפקין ענה ספק ברצינות ספק בבת צחוק:
      "מה זה מבינים? לא רק מבינים, עוד מעט הם גם ידברו. אצלי אין קונצים. מי שלא מבין, סימן שהוא רוצה להתחמק מעבודה." ליפקין לא חייך, ונראה רציני לחלוטין.
      "הרופא רוצה לבקר אצלך."
      "טוב מאוד, טוב מאוד, יש לי כאן כמה לֵיצים שאומרים שהם חולים. אמרתי להם שבינתיים ימשיכו לעבוד והם עובדים כמו בריאים. אבל מוטב שהרופא יבדוק אותם, ושיוריד לי את זה מהמצפון. אחד צעק הלילה מכאב שיניים. נתתי לו שני אספירין והוא נרדם. מתי הרופא רוצה לבוא?"
      "זה תלוי מתי הכי מתאים מבחינתך. הוא מוכן בכל רגע, אפילו בצהריים."
      "אני חושב שבמנוחת הצהריים זה הכי טוב, כי כולם פנויים וזה לא מפריע בעבודה."
      "אני אשלח לך אותו עם הנהג. באיזו שעה שיבוא?"
      "הוא יכול לבוא כבר באחת. רק תזהיר אותו שזה קצת חם."
      "דר` פלד הוא ייקה וותיק, החום לא עושה עליו רושם."
      "אז כל טוב ולהתראות." אמר ליפקין. נדב עלה על הקומנדקר והם חזרו לעין חוסוב.
 
       "בצהריים תִקח את הרופא ותביא אותו הנה. תוכל לנוח לך בזמן שהוא יבדוק את החולים. כשיגמור, תחזיר אותו. תאכל צהרים בשתים עשרה ותצאו לדרך." הנחה את הנהג.
* באידיש: "אתה, שמה, כן אתה, אל תשב! לך לעבוד!"
 
     "דוקטור, תוכל לצאת לשם בשתים עשרה וחצי. תגיע באחת. הם יהיו כבר אחרי האוכל. יש שם
כמה בדואים שהתאוננו שהם חולים ואחד עם כאב שיניים."
      "טוב שאתה אומר לי, אקח צבת. אולי נצטרך לעקור לו שן."
      "אתה גם רופא שיניים?"
      "בהחלט לא. אבל במקום כזה צריך לדעת לעשות הכל." חייך הרופא. 
 
      במשרד נדב מצא את שרון עוברת על החומר המודפס ומתקנת טעויות.
      "אני רואה שגמרת." אמר. היא לקחה את הדפים שכבר עברה עליהם, הושיטה אותם לנדב ואמרה:
     "הנה, אלה גמורים, תוכל לעשות הגהה." הוא החל לקרוא לאט ובהקפדה. כך הם עבדו עד מועד ארוחת הצהריים. דר` פלד כבר ישב ואכל. הוא מיהר לסיים כדי שהנהג לא ימתין לו. בינתיים הגיעו כל אנשי הסגל והעובדים וההמולה היתה רבה. זליג ניגש אל שולחן הסגל לשאול אם הכל בסדר.
      "הכל בסדר," אמר לוקוב, "הבשר נהדר. אם אחרי מבצע ערבה תפתח לך מסעדה בבאר שבע, כולם יבואו לאכול אצלך."
      "תודה רבה, תודה רבה, אבל אחרי מבצע ערבה אני אפתח לי בבאר שבע חנות של חייט לבגדי גברים." כל המבטים הופנו אליו. לוקוב שאל:
      "חייט?"
      "כן, המפקד. אני חייט." אמר זליג וחייך מאוזן עד אוזן, "כן, כן, במקצועי אני חייט. אני אפתח חנות לאופנת גברים."
      "אז מה אתה עושה כאן בתור טבח?" שאל אולמן, "איפה למדת לבשל?"
      "עברתי קורס בצבא שלנו. כשהתגייסתי לא היו זקוקים לחייטים, אבל היו זקוקים לטבחים. שלחו אותי לקורס, גמרתי בהצטיינות והייתי טבח גדודי. עשיתי שם לחברה כאלה מאכלים, שהם לא רצו ללכת לחופש. עכשיו אני חוסך, ובסוף המיבצע יהיה לי די כסף כדי לפתוח חנות של חייט." אולמן אמר:
      "אם אתה תופר כמו שאתה מבשל, אז כשאשתחרר מהצבא אסע במיוחד לבאר שבע להזמין אצלך חליפה."
    
      "בבקשה, אתה מוזמן, סרן אולמן. כולכם מוזמנים אל `זליג - אופנת גברים`."
      "מוזר, " אמר אהרן כהן "איך יכול בן אדם להיות מומחה בשני מיקצועות?"
      "היהודים שעברו את המחנות באירופה למדו להסתגל מהר לכל התנאים. בעצם רק אלה שלמדו להִסתגל, הצליחו לשרוד." אמר לוקוב. אילנה שאלה, מבוהלת:
      "מה. הוא היה במחנות באירופה?" משה פליישמן אמר לה:
      "את לא שומעת איך הוא מדבר עברית? את לא מרגישה את המבטא שלו? ולא ראית שיש לו מיספר בכתב קעקע על הזרוע?"
      "לא. לא שמתי לב."
      "אז בפעם הבאה תסתכלי ותראי."
      "בכל זאת, יש הבדל בין להסתגל ולהסתדר לבין להיות ממש בעל מקצוע." העיר נדב.
      "הוא עבר קורס טבחים וכנראה שהיה לו חוש וכשרון לזה," אמר אולמן והוסיף: "לאנשים רבים יש יותר ממקצוע אחד. הנה אתה, למשל, באת לעבוד כנהג משאית, והסתבר שאתה אדמיניסטראטור ופקיד. הרי לך שני מקצועות." נדב הניד בראשו וקצת מהורהר אמר:
      "היה נהג מונית שעזר לנו הרבה בתקופת המנדט. לפני שהגעתי הנה, פגשתי אותו ברחוב. הסתבר שהוא מהנדס כימאי עוד מחוץ לארץ. כשעלה ארצה, לא מצא עבודה במקצועו והחל לעבוד כנהג מונית שכיר. היום זקוקים למהנדסים, אז הוא הוציא את הדיפלומה שלו והתקבל כמהנדס בחברת כימיקאלים."
 
      אחר הצהרים, כשנדב ושרון הכינו את מִשלוח הדואר למחר, שם נדב שני מכתבים הצידה:
      "את אלה אני עוד רוצה לבדוק." אמר. היה זה רעיון שצץ לו לפתע. שרון סגרה מעטפה חומה גדולה שהכילה את המשלוח כולו. כשיצאה את המשרד לרגע, הכניס נדב את שני המכתבים למעטפה נִפרדת, סגר אותה, רשם עליה את כתובת המפקדה ביפו והסתיר אותה מתחת למגש הניירות שבטיפולו.
      דר` פלד חזר בשעה שש והלך ישר אל המרפאה. נדב, שראה אותו דרך החלון אמר:
      "הרופא חזר מעין וובה. הוא נראה עייף." היא שאלה:
      "מעניין איך הוא מסתדר עם בדואים? הוא אדם כל כך תרבותי ועדין."
      "כן, אבל אני חושב שהוא בעל נסיון ובוודאי גם טיפל בערבים. עוד מעט נשמע את רשמיו."
הרופא יצא מהמרפאה בנעלי בית, לבוש מכנסיים קצרים, לצווארו מגבת ובידו תיק רחצה צבאי והלך למקלחת.
      לארוחת הערב הופיע דר` פלד רענן, מגולח למשעי ושערו מסורק בקפידה, עם חולצה לבנה מגוהצת מעל למכנסי החקי הארוכים שלו. על פניו הבעה של שביעות רצון.
      "אני שומע שאתה חוזר מעין וובה." אמר לו רב סרן לוקוב בחיוך אדיב.
      "אכן, אכן," ענה הרופא, התיישב בחשיבות, הביט בנוכחים והחל לספר את קורותיו:
      "קודם כל אין צורך לומר לכם שבעין וובה חם בצהריים לפחות כמו בעין חוסוב. שנית, לא נחתי אחרי הצהרים ולא די בזה, אלא שגם נסעתי בשני הכיוונים וגם עבדתי. ואין צורך לציין שאני כבר לא כל כך צעיר. כולכם בוודאי מבינים שזה לא כל כך קל. אז תרשו לי לומר לכם שזה בכלל לא נורא ושאחרי מיקלחת טובה ומנוחה של חצי שעה, אני מרגיש צעיר בעשר שנים." הוא זכה לחיוכים ולהבעות התפעלות מכל הנוכחים. הוא לא ניסה להצטנע, להיפך, הביט סביבו כמנצח וספג בהנאה כל מחמאה. ואז המשיך:
      "ובכן, מצב הבריאות בעין וובה הוא יחסית לא רע. מתוך מאה וחמישים פועלים בדואים ושלשה יהודים, העובדים מזה כחודש על הכביש, גרים בתנאים קשים מבחינת דיור, מים, אוכל, היגיינה וצל, מצאתי בסך הכל ארבעה בדואים חולים ואחד עם שן רקובה שעקרתי בו במקום. החולים קיבלו בינתיים מִי אספירין ומי סולפה, ובעוד יומיים אראה אותם שוב. אני חושב שאנשים אלה מחוסנים באופן טבעי ולא בקלות נופלים למשכב. בשני מקרים היו שילשולים. אני מייחס אותם למים מהעוקב. לקחתי דגימה מהמים בבקבוק ואני רוצה לשלוח אותה לבדיקת מעבדה בבאר שבע. יש מכונה שעולה מחר?"
      "כן, אני נוסע." הזדרז אהרן כהן לומר, "לאן צריך להביא את זה?"
      "יש בית חולים `הדסה` בבאר שבע. הבא את זה לשם. אני אצרף מכתב." והמשיך: "בשני מקרים היו כאבי ראש. אינני יודע את הסיבה שבגללה בדואי מקבל כאב ראש. זה בוודאי לא מרוב דאגות לעסקים שלו וגם לא מחום השמש, כי זה האלמנט שבו הם חיים בקביעות. אם כך, זה יכול להיות רק ממזון, קלקול קיבה, הרעלה קלה...עוד נראה."
      "אולי אתה רוצה שנשלח לבדיקה גם דגמי מזון? למשל קופסאות הבוליביף שאנחנו שולחים להם?" הציע יאנוש.
      "לא. אינני חושב ששני מיקרי כאב ראש מתוך מאה וחמישים איש מצדיקים בדיקת מזון. גם אם קופסה אחת היתה פגומה, לא נגלה שום דבר בקופסאות האחרות, שהן בוודאי טובות." הארוחה הגיעה לסיומה וכולם החלו לקום. נדב יצא אחרי שרון והם המשיכו את דרכם יחד לכיוון האוהלים. נדב הציע לגשת לשק"ם לשתות משהו, כי השעה עוד מוקדמת, אנשים מסתובבים במחנה ואי אפשר עדיין לטייל בשקט לאורך הגדר. שרון הסכימה.
      "מה את אומרת על הרופא שלנו?"
      "באמת, תופעת טבע מיוחדת. בצהריים אני מרגישה כמו סמרטוט. אמנם אני באה מארץ מערבית, והחום משפיע עלי יותר מאשר על אנשים כמוך, שנולדו כאן, אבל דר` פלד הוא גם כן איש שנולד בארץ מערבית. כשהוא בא ארצה הוא בטח כבר היה איש מבוגר. אני חושבת שגם אתה וגם אהרן כהן, שאתם ילידי הארץ, מרגישים די עייפים בצהרים."
      "את צודקת. אבל למעשה גם בירושלים וגם בתל אביב האקלים הרבה יותר נוח מאשר כאן. יש לנו קרוב לארבעים מעלות בצל. בצפון אין חום כזה ויש המון צל." הם הלכו לאט, מדי פעם נגעה כתפו בכתפה והוא חש רצון עז לחבק אותה, להחזיק בידה, ללפות את מתניה, אבל לא העז כי עובדים עברו הלוך ושוב בין המחנה והשק"ם והיה אור חשמל על יד השער ועל מרפסת השק"ם, שם כבר ישבו כתריסר אנשים. הם התיישבו.
      "מה אביא לך? אולי בקבוק בירה?"
      "לא. בירה מבלבלת אותי. איזה גזוז. "הוא הביא שני בקבוקי גזוז ושתי וופלות שוקולד עטופות בנייר כסף.
      "איזה יופי!" אמרה.
      "את אוהבת?"
      "כן. מילדותי אהבתי ממתקים. הורי היו מביאים לי כל מיני דברים טעימים, אבל השגיחו שלא אזלול יותר מדי, כי זה מזיק לשיניים ומשמינים מזה. הם חששו שזה יפריע לי לריקודי הבאלט. אִמי נהגה להחביא את הממתקים. אבל גיליתי את כל המחבואים ולקחתי לי כל פעם בשקט."
      "ולא השמנת?"       
      "לא. בכלל לא. כל הזמן נשארתי רזונת. בכל הזדמנות אימי הדגישה שיש לי פיגורה דקה ושיניים בריאות מפני שהיא נזהרת לא לתת לי לזלול ממתקים. עכשיו אתה יכול להבין איך נוצרות דיעות קדומות, או אמונות תפלות. כל מי שהכיר את אימי ואותי השתכנע. והרי ידוע שיש אנשים שלא אוכלים כמעט כלום ומשמינים, ולהפך כאלה שזוללים ונשארים רזים. זה עניין של פעולת בלוטות." הם גמרו לאכול ולשתות, ישבו עוד קצת וקמו.
      "לאן עכשיו?"שאלה.
      "בואי ניגש עד המעיין." הוא פשוט לא ידע לאן ללכת. לא היה נהוג להסתובב מחוץ למחנה בלילה. כשהם התקרבו אל השוקת, נראו שתי דמויות של גברים עירומים מתרחצים בחושך.
      "אוי! בוא נסתלק. "אמרה שרון.
      "אילו היינו בתל אביב, הייתי לוקח אותך לטיול על שפת הים, או שהיינו יכולים ללכת ל`הבימה`, או לסרט, אבל כאן..."
      "אתה יודע מה? בוא נשב באוהל שלי ונשוחח לנו בשקט." ליבו הלם בחוזקה.
      "בסדר." אמר נדב שקצת נבהל מהצעתה. הוא חשש להיקלע שוב למצב שלא יידע איך לנהוג, פחד להיות מגוחך בעיניה בגלל הססנותו, או להיפך, לקלקל הכל בגלל יוזמה בטרם עת. כמו מתוך הבנה הדדית, הם הלכו אל המשרד ורק כשנכחו לדעת שאין איש בסביבה, שינו את הכיוון, נעלמו בתוך האוהל של שרון וישבו על המטה בחשיכה.
      "אני לא מציעה לך כוס תה עם עוגה." אמרה והוא הרגיש שהקרח נשבר והוא כבר לא מתוח ולא מודאג.
      "מה אתה חושב לעשות בחיים?" שאלה, "הרי כאן זה רק מקום מעבר ללא עתיד בשביל בחור שמתחיל את חייו האזרחיים."
      "בוודאי שלא. מצאתי לי כאן עבודה זמנית שמשתלמת יפה ומאפשרת לחסוך קצת. כרגע אינני יודע עדיין מה אעשה אחרי המבצע הזה. היום אני בן עשרים ושבע. אחרי הגימנסיה התעסקתי רק בענייני המחתרת ואחר כך במלחמה בצה"ל. לא המשכתי ללמוד. רק קראתי הרבה. קראתי בכל רגע פנאי, כל מה שהישגתי. אין לי שום מיקצוע , אבל יש לי נסיון חיים רב, גם ביחסי אנוש, גם בניהול, בתיכנון, בתיאומים, בהדרכה. למרות שלא עבדתי באדמיניסטראציה אזרחית כלשהי, הנה אני ממלא כאן את תפקידי בצורה, נגיד, מניחה את הדעת." הוא הצטנע וידע ששרון יודעת את זה. הוא המשיך: "אני מאמין שאוכל מצוא איזה תפקיד אדמיניסטראטיבי באיזה מפעל. לכל היותר אוכל תמיד להתפרנס מנהגות, משיעורי מתמטיקה או מכל עבודה אחרת. אני יכול גם להתגייס לצבא קבע, אם יסכימו לקבל אותי."
      "אני בטוחה שלא תלך לאיבוד. אני חושבת שאתה מתאים להיות מנהל מפעל גדול."
      "אבל את יודעת שאין כל כך הרבה מפעלים גדולים בארץ, ושיש הרבה יותר מועמדים לתפקידים בכירים ויש כאלה, שהם פעילי מפלגה זו או אחרת, ויש להם מי שידאג להם לג`וב טוב."
      "לדעתי זה לא הוגן ולא צודק. צריך לתת לאנשים המוכשרים את התפקידים המתאימים להם."
      "מה שאת אומרת, זו אידיליה. המציאות הרבה יותר מכוערת. ככה זה מתנהל בכל העולם. אלה הם כללי המשחק. אבל אני לא מודאג. לקראת סיום המיבצע, אתחיל להתעניין בהשגת עבודה. אבי חבר במפלגת הציונים הכלליים ויש לו שם ידידים רבים. זו מפלגה שמורכבת בעיקר מתעשיינים, סוחרים ובעלי עסקים קטנים. ייתכן שאוכל להסתייע בקשרים של אבי כדי לחפש עבודה."
      "אתה ביקשת ממני קצת זמן כדי לשכנע אותי להישאר ולא לחזור הביתה. אתה חושב שמה שאתה מספר לי עכשיו כל כך מעודד? שזה נעים לחיות במדינה שבנויה על פרוטקציה ואפליה?"
            "רגע, רגע, אל תמהרי כל כך להסיק מסקנות. אני מדבר אלייך בכנות גמורה. אילו חשבתי בלבי: `אל תגיד לה דברים כאלה כי זה יזיק לך בשיכנוע...` הייתי בלתי הוגן כלפייך. אני צריך להראות לך את הצדדים החיוביים ולא להסתיר את השליליים. שרון, אנחנו חיים במדינה שנולדה לפני שנה. יש בה הרבה שלילה והמון חיוב. אני רוצה להראות לך את החיוב, מבלי להסתיר את השלילה. אבל בואי נעזוב את זה כעת. התכוונתי להתחיל בשיכנוע מהרגע שנצא יחד לחופשה, נפגוש אנשים, נראה מקומות...כאן אנחנו חיים במין גן עדן מוזר."
      "אתה קורא לזה גן עדן?" אמרה ושניהם פרצו בצחוק. נדב ניצל את המצב, אימץ אותה אליו והניח נשיקה על לחייה. היא התרפקה אליו, הרימה אליו את ראשה והוא החל לנשק את פניה, עד שהגיע אל פיה. היא נתנה לו לנשק אותה על השפתיים מבלי לפשק אותן והחזירה לו נשיקות. הוא ליטף את גופה, כשנגע בשד, נתקף בחשק עז. הוא רכן עליה, השכיבה על המיטה, נלחץ אליה בכל גופו והחליק את ידו מתחת לחולצתה. מאחר שהיא לא התנגדה, תחב את היד מתחת לחזיה וחפן את שדה. היא חיבקה אותו בשתי זרועותיה ונלחצה אליו בכח. הם החלו להתנשק בלהט. כעת פתחה במקצת את פיה ונדב מצץ את שפתיה.
      "הו, שרון!" לחש לאוזנה וידו החליקה לאט כלפי הירך.
      "נדב," לחשה באוזנו, "אני רוצה אותך מאוד, אבל...אבל אני לא יכולה." מיד הסיק שהיא בוֶוֶסת, סילק לאט את ידו, השקיע את פניו בצווארה והמשיך לנשק אותה ללא הפוגה. בחוץ נשמעו צעדים והם התיישבו על המיטה כמו ילדים טובים. נדב חש שלוות נפש עמוקה. הוא אהב את שרון ולא היה לו ספק שגם היא אוהבת אותו. גם אם המִלה `אהבה` עדיין לא נאמרה. היא קיבלה ברצון את כל ליטופיו ונשיקותיו, גם החזירה לו. היא רצתה אותו ואמרה את זה. הרגשת אושר הציפה אותו. הוא רצה לומר לה: `אני אוהב אותך, היי אישתי.` אך משהו עצר בעדו. הרי היא עדיין לא החליטה להישאר בארץ. היא חיה על פרשת דרכים. בתנאים כאלה, יקשה עליה להשיב לו ב`כן`. מוטב לתת לה קודם כל להגיע להחלטה שהיא אמנם רוצה לחיות בארץ. הוא יעזור לה בכך. גם אהבתו אליה תעזור.
      שרון ידעה שזה האיש שהיא רוצה בו. הוא סימל בשבילה את כל החיובי שיכלה למצוא בגבר. הוא היה פטריוט נלהב, לוחם אמיתי, ישר והגון, נאמן לחבריו ולעבודתו, ולא היה ספק בליבה שיהיה גם בעל נאמן לאישתו. כשהיתה בין זרועותיו, היא הרגישה שהיא נמסה מאושר. מעולם לא הרגישה כך. היא ידעה שהיא אוהבת אותו אבל גם לא רצתה להשלות את עצמה: קול פנימי לחש לה: `אנחנו כאן באמצע המידבר, בסוף העולם, יש כאן מאה גברים ורק שתי נשים ואני היפה בין השתיים. כולם, או רובם, משתגעים לאישה וחושקים בי. מבחינה זאת נדב אינו שונה מהם. פשוט בגלל תנאי העבודה הוא נמצא כל הזמן בקירבתי. בתוקף תפקידו הוא יודע את כל הבעיות שלי. הוא אדם טוב ורגיש ואולי הוא מרחם עלי, רוצה לתת לי הרגשה טובה, להקל על שהותי כאן וכפטריוט גם לשכנע אותי להישאר בארץ. ואולי המניע העיקרי שלו הוא החשק לאישה. לא צריך לתת לדברים להתגלגל יותר מדי מהר, ללא מעצורים. צריך לתת להם להבשיל. טרם הגיע המועד`. דב קטע את הירהוריה כששאל בלחש:
      "אז מה. בסוף השבוע נוסעים לחופש?"
      "כפי שהסכמנו." ענתה, "וכעת מוטב שתלך לישון, כי מחר עובדים כרגיל."
עוד נשיקת פרידה, לחישת `לילה טוב`, נדב הציץ החוצה לוודא שהשטח פנוי והלך.


                                    ציגל וכהן נוסעים לבאר שבע
 
ציגל וכהן היו אמורים לצאת לדרך מיד אחרי ארוחת הבוקר. אולמן אמר להם:
"תגיעו לבאר שבע בסביבות עשר. עד הצהריים יספיק לכם גם לדבר עם סגן אלי, לעבור דרך בית החולים למסור את הבדיקה, וגם לבקר במוסך. אחר כך תאכלו נגיד שעה. לפני שש אתם צריכים כבר להיות בחזרה."
"סמוך עך ציגל."
"מאה אחוז. הכל יהיה בסדר." הוסיף אהרן. לוקוב קם ללכת ואולמן הצטרף אליו. הם מיהרו לסיים את הארוחה, אבל נדב שעדיין שתה את הקפה, אמר:
"אל תשכחו לקחת את הדואר. שרון, אם כבר גמרת, גשי איתם למשרד ותני להם את המעטפה." השניים קמו ושרון נלוותה אליהם . הם נכנסו לרגע למשרד, לקחו את המעטפה הגדולה והלכו לכיוון המוסך. נדב חיכה שיתרחקו כמחצית הדרך, ואז הלך בצעדים מהירים למשרד. שרון, שהיתה קשובה לכל מעשיו של נדב, הרגישה שהוא לא מתנהג כתמול שלשום. ואכן, הוא התיישב ליד שולחנו והשקיף דרך החלון לכוון השער. כשראה שהשניים מתקרבים אל הקומנדקר שהמתין להם על יד המוסך, הוציא לפתע את המעטפה שהסתיר אמש ואמר:
"אופס! את זה שכחתי לצרף לחומר. אולי אני עוד אשיג אותם." ורץ החוצה בדרך למוסך, כשהוא מנפנף עם המעטפה מעל ראשו. הם כבר ישבו ברכב ואהרן התניע וחימם את המנוע. נדב ניגש אליהם כולו מתנשם ואמר:
"היתה עוד מעטפה. טוב שהספקתי לתפוס אתכם." הוא התיישב על כנף הקומנדקר ואמר:
"רצוי להדק אותה אל הגדולה, שלא תעוף מהרוח."
"אל תדאג, אני כבר אשמור עליה. היא תגיע לבאר שבע כמו כלום." אמר ציגל. תוך כדי חילופי הדברים האלה, נדב ראה שהקומנדקר ריק לחלוטין.
"אז סעו לשלום." המכונית זזה. נדב חזר למחנה, ותוך כדי הליכה עקב במבטו אחרי הרכב. הוא רצה להיות בטוח שהם לא סוטים אל מחבוא בתוך איזשהו ואדי קטן. כשראה את ענן האבק הולך ונעלם לכיוון מעלה עקרבים נחה דעתו. הוא הבין שהפעם כנראה לא לקחו שום דבר. `אולי זו נסיעה ניסיונית. עוד נראה. אני לא ארפה מהם.`
 
מהרגע בו נדב הביא את המעטפה, ציגל וכהן לא החליפו ביניהם אף מילה. רק אחרי שהקומנדקר יצא מתחום ראייתו של המחנה, לפתע סינן ציגל בין שיניו:
"בן זונה! אני אומר לך שזה בן זונה! הוא בא לראות מה יש לנו באוטו. אמרתי לך שהוא מזכיר לי מישהו. אתה זוכר?"
"בטח. כשחזרנו מהצייד."
"עכשיו אני בטוח. זה מלשין. מלשין מקצועי. אתה שומע מה שאני אומר לך? יותר גרוע ממלשין: בוגד! אחד שמוסר את החברים שלו. ומעמיד פנים של גיבור. חתיכת חרא!" וירק החוצה.
"מה אתה מתרגש כל כך?" שאל כהן "אני בכלל לא מבין מה אתה מתרגש. הוא מביא לך מעטפה ששרון שכחה לתת לנו, ואתה מתפרץ עם מלשין ובוגד. איזה קשר? למה בכלל אתה רוצה שתהיה לו איזו סיבה שהיא לחשוד במשהו. הרי לא אמרנו כלום ולא עשינו שום דבר!"
"אתה לא מבין. מלשינים מקצועיים, זאת אומרת כאלה שזה אצלם טבוע בדם, מחפשים כל הזמן טרף שאפשר להלשין עליו למישהו. אני לא יודע מה הניבזה הזה חושד ולמה, אבל אם אני חושב אחורנית, אני נזכר שלפני יומיים הוא הופיע לי פתאום במשרד המוסך, בשקט, כאילו בא על קצות האצבעות, בדיוק כשרשמתי משהו בספר המלאי, אתה מבין? שככה יהיה לי טוב - לא הראיתי לו שום סימן שהוא הפתיע אותי או הפריע לי. אני כבר לא ילד. תאמין לי, אני כבר משופשף. אם הוא לא היה מופיע כעת עם מהמעטפה, בחיי שלא הייתי נזכר בביקור שלו במוסך. אבל ביחד - זה מצטרף לתמונה. אני כבר לא אתפלא אם יתברר שהוא גם עקב אחרינו בלילה כשבדקנו את הדרך מהמוסך לואדי."
"חיים, אתה מבלבל את הביצים. כל מה שאמרת כעת בנוי על השערות ודמיונות. אולי כבר תגיד לי מה נזכרת עליו?"
"אז מה שתשמע כעת...זה בסוד. אני לא רוצה שיידעו על זה, ועוד מעט תבין למה."
הקומנדקר רץ על פני הדרך הלבנה ומולם כבר נראו ההרים. בעוד דקות אחדות יגיעו למרגלות ההר ויתחילו לעלות בפיתולי מעלה עקרבים. ציגל הצית סיגריה והחל לדבר:
"אני אף פעם לא התעסקתי בפוליטיקה ולא הייתי חבר בשום מפלגה או אירגון...שככה יהיה לי טוב. אני אדם עובד. התחלתי כמתלמד במוסך, נהייתי עוזר מכונאי, ולאט לאט התקדמתי למכונאי ואחר כך מנהל עבודה. לא אכפת היה לי ממפלגות, פוליטיקה וכל זה. בשבילי מה שהיה חשוב, זה רק שני דברים: עבודה וחברים. ביום בעבודה, בערב עם החברים. היינו יוצאים, הולכים לנו לקולנוע, בתי קפה, שותים, מטיילים...בקיצור הכל. אף פעם לא שאלתי את החברים שלי והם אף פעם לא שאלו אותי מי משתייך למה? תאר לעצמך שאחד או שניים מהם היו חברים באצ"ל. טוב, אני לא אספר לך את כל השתלשלות העניינים, העיקר שיום אחד באו אלי למוסך שני בלשים אנגלים ועצרו אותי לחקירה. הסיעו אותי במכונית סגורה למטה הסי.איי.די. בדרך יפו-תל אביב, העלו אותי למעלה והתחילו לחקור אותי: את מי אתה מכיר, מי החברים שלך, מה התפקיד שלך באירגון ועוד שאלות כאלה בלי סוף. ואני לא מכיר את אף אחד, ואין לי שום תפקיד ואני בכלל לא שייך לכל העסק הזה. אז אני אומר להם ומסביר להם, ונשבע להם והם לא מאמינים לי והתחילו להרביץ. כל הזמן סטירות לחי וירד לי דם מהאף. בסוף הייתי פצוע ונפוח כולי ונזקקתי לטיפול בבית חולים. אחר כך החזירו אותי למשרד, בא קצין אנגלי אחד שדיבר עברית ואמר לי: `שמע, לא יעזור לך להכחיש! יש לנו כאן בוגד אחד שלכם, שתיכף יביאו אותו, והוא יגיד אם אתה שייך או לא שייך.` אחרי כמה דקות הכניסו בחור שהסתכל עלי רגע וניענע בראשו ימינה ושמאלה. הקצין שאל אותו: `אתה בטוח?` והוא ענה: `בטוח. אני לא מכיר את האיש הזה.` אתה תצחק, הבחור הזה, הבוגד הזה, זה היה נדב חרמון. שככה יהיה לי טוב. ואפילו העובדה שהוא אמר שאני לא שייך, מוכיחה שהוא הכיר את כל האנשים, והוא לא סתם היה אומר. אתה רואה שאני מספר לך הכל באמונה, למרות שהודות לו למחרת שיחררו אותי."
"אתה בטוח שזה הוא? שזה אותו הבן אדם?"
      "מה זאת אומרת בטוח? אלף אחוז בטוח. סמוך על ציגל. אני רואה אותו כאילו זה היה עכשיו, עומד מולי ומסתכל עלי בעיני הבוגד שלו."
      "אז איך זה שלא זיהית אותו תיכף, שלקח לך כל כך הרבה זמן...ושהוא לא מזהה אותך?"
      "אה...אה...," גימגם ציגל, "אל תשכח שזה היה לפני איזה שמונה שנים והיינו יותר צעירים. הוא, למשל, היה לו שפם גדול והוא היה מסורק אחרת. כעת, הוא הוריד את השפם ושינה את התיסרוקת. אני, מרוב שהיכו אותי, גילחו לי את הראש והיום יש לי בלורית מסולסלת. היה לי גם שפם כמו אבו-ג`ילדה והפנים שלי היו נפוחים מהמכות שחטפתי. אני אגיד לך עוד משהו: הוא, הראו לו בטח הרבה אנשים והוא לא יכול לזכור את כולם. ואני, הראו לי רק אותו! אז לי קל לזכור." אהרן שקע בהירהורים. הם כבר טיפסו כמחצית מעלה עקרבים. אהרן היה נהג מעולה ולקח את הסיבובים באומנות. הוא החליף הילוכים באלגנטיות כזאת שציגל הביט בתנועותיו בהערכה. אהרן סבר שיש משהו בסיפורו של ציגל, אבל עדיין היה קשה לו לעכל את זה. פתאום ציגל אמר:
      "ומי בכלל אומר שהוא לא זיהה אותי? כן! אני אומר לך שהשפל הזה אולי זיהה אותי ומעמיד פנים כאילו כלום. ואולי בגלל זה הוא משגיח עלי?" וכמדבר אל עצמו: "חכה, חכה , חתיכת חַרָה, אני עוד אסדר אותך!" ושוב פנה אל אהרן: "לא איכפת לי אם בן אדם הוא ישר או לא, ובלבד שיהיה בן אדם. מלשינים אני לא סובל! עכשיו עלינו להיות זהירים כִפליים. לבדוק מחדש כל צעד שלנו. אפילו אם לא נצליח לעשות שום דבר, אבל את השיקוץ הזה אני כבר אסדר ככה, שהוא יזכור אותי כל החיים. סמוך על ציגל!" אהרן לא הגיב. הוא שקע בהירהורים. הוא לא יכול היה להחליט אם לדבריו של ציגל יש אחיזה במציאות, או שהם פרי הדמיון או הטעות, מכל מקום, הוא לא רצה להיות חלק מכל זה וכבר בשלה בו ההחלטה לסגת מכל העניין. הוא כבר ימצא תרוץ כלשהו כדי להתחמק. כמעט כל הדרך לבאר שבע הם כמעט לא דיברו. בכניסה לעיר ציגל שבר את השתיקה:
      "קודם כל נעבור על יד המקום ששם אפשר לאחסן את החפצים. שזה יהיה מאחורינו. סע ימינה." אהרן פנה לתוך אחד הרחובות השקטים שמשני צדיהם בתים ערביים שנראו נטושים.
      "הנה, כאן, תיכנס לחצר הזאת!" בין שני בתים היתה כניסה די רחבה למעבר רכב. אהרן תימרן לאט לאט כדי לא לפגוע בפינת הבית והגיע לחצר מרובעת מוקפת חומה, שם עצר. מתוך אחת הדלתות הפונות לחצר הופיעה אישה כבת חמישים, לבושה בחלוק בית. היא ראתה את ציגל וחייכה. שתי שיני זהב צצו מתוך החיוך ואהרן חשב: `זה ה`חבר` של ציגל?`
      "שלום חיים." אמרה האישה במבטא הונגרי בולט. ציגל כבר קפץ מהרכב והלך לקראתה:
      "שלום נינוצ`קה." אמר בצחוק שובב, ניגש אליה וצבט את לחייה.
      "נשיקה!" ציוותה והצביעה על הלחי. ציגל נשק לה על שתי הלחיים ושניהם פרצו בצחוק קולני. ציגל אמר:
      "נינוצ`קה, תכירי את אהרן, אחד החברים שעובדים איתי." אהרן ירד מהרכב והושיט לה יד. היא לפתה אותה בשתי ידיה השמנמנות ולא הירפתה ממנה, סקרה אותו בקפידה ואמרה, כאילו אל עצמה:
      "בחור יפה. גבר." אהרן התבונן בה: עור פניה היה שמנמן ומבריק, קמטים לצידי העיניים וסביב הפה, עור הצוואר רפה ומקומט, השיער יבש כקש ובלתי מסורק ועיניה תאוותניות וחומדות, עיני חיה טורפת. כל ישותה אמרה שחיתות. מבעד לאריג החלוק ניתן להבחין בשדיה התלויים נמוך מאוד, רגליה היחפות הנתונות בקבקבי עץ חשפו בהונות עבים, עם ציפורניים גדולות ומלוכלכות. היא הבחילה אותו. ציגל אמר:
      "נינוצ`קה, ביקשתי ממך להשאיר לפעמים חבילות וכל מיני דברים שאנחנו צריכים לשלוח, את זוכרת?" היא ניענעה את ראשה לאישור.
      "אז או אני או אהרן, נביא את זה. בסדר?"
      "בסדר. כל מה שתרצה." אמרה וחיבקה את ציגל במותניו. הוא הגיב:
      "יופי. תודה לך."
      "אז תיכנסו. אני אכין לכם כוס תה." ציגל הזדרז לומר:
      "לא, לא. אנחנו נאחר, מחכים לנו לישיבה דחופה במיפקדה." אהרן שמח שציגל לא נענה להזמנתה. הוא לא היה מסוגל לשתות תה אצל האישה הזאת. רק המחשבה על כלי השולחן שלה הגעילה אותו. הוא נזכר במטיילת מעין חוסוב וחשב בליבו: `כנראה שחיים נמשך במיוחד לנשים מכוערות.` האישה התלוננה:
      "אז אתה משאיר אותי ככה? בלי שום דבר?"
      "נינוצ`קה, כשאגמור את הישיבה, אני אקפוץ אלייך לכמה דקות, אבל תאמיני לי בהן צדק שכרגע אינני יכול."
      "אני מחכה. אוי ואבוי לך אם לא תבוא!" אמרה בזקירת אצבע.
      "מילה זה מילה. בוא אהרן , נרוץ לישיבה." הם עלו על הרכב ונסעו. אהרן שאל:
      "מי זאת."
      "זקנה אחת, אבל אישה טובה. היא מוכנה לעשות בשבילי הכל...הה...הה..."
      "וגם אתה מוכן לעשות בשבילה משהו?" אמר אהרן בחיוך לעגני.
      "מה שמוכרחים - מוכרחים. אחרת איך אוכל לנצל אותה למטרתנו? אל תחשוב שזה כל כך רע. סמוך על ציגל. בסופו של דבר כל אישה, כשאתה שם אותה במצב הוריזונטאלי, היא אישה. אתה תצחק, אבל מנסיוני אני יודע שנשים מבוגרות יותר טובות במיטה מצעירות. הן משתדלות יותר, הן רוצות לחטוף מהחיים מה שעוד נשאר להן לחטוף. אתה מבין?"
      "כן, אבל הפרצוף..."
      "דַחִילַק, עזוב, לא דופקים פרצופים."
      "אבל איזה רגליים יש לה?"
      "את הרגליים תשים הצידה." ציגל כל כך נהנה מחוכמותיו שהוא פרץ בצחוק אדיר וסטר בכף ידו על ירכו של אהרן. הם הגיעו לבסיס, קפצו מהרכב ונכנסו למשרדו של סגן אלי.
      "שלום בחורים."
      "שלום," ענו במקהלה וציגל הניח על השולחן את שתי המעטפות. אלי הזמין אותם לשבת ושאל מה נשמע בעין חוסוב.
      "עובדים, עובדים וחם, אבל לא מתלוננים. בסך הכל נחמד." השיב אהרן. בינתיים אלי פתח את המעטפות, שם הצידה את המכתבים הממוענים למפקדה ביפו והשאיר לפניו את המופנים אליו.
"טוב, אז ספרו לי איך מתקדמת העבודה ואיך נקלט הדוקטור. יהודי מעניין אה?"
      "כן," אמר ציגל, "איש נחמד. כולם אוהבים אותו. הוא כמו בחור צעיר. שלשום כבר נסע לעין וובה וטיפל בחולים הבדואים, במקום לנוח בצהריים. והעיקר שאחר כך לא הרגיש עייף. כן, הוא שלח איתנו דוגמת מים לבדיקה בבית החולים כאן." והעמיד את הבקבוק על השולחן.
      "אני אטפל בזה." אמר אלי. ציגל המשיך:
      "הדרך בין עין חוסוב לעין וובה השתפרה מאוד וגם קצת דרומה. לוקוב אמר להגיד לך שמזמן לא היית למטה. הוא רוצה שתהייה יותר בעניינים. הוא רוצה שתודיע לו מתי אתה מגיע, כי הוא רוצה להיות במקום ולשבת אתך."
      "אני יכול לבוא ביום שני."
      "טוב. אני אמסור לו. הוא בטח יהיה, כי בדרך כלל הוא נוסע ביום שישי וחוזר ביום ראשון וכל השבוע הוא במקום. אחרי שתשב איתו, אנחנו ניקח אותך לעין וובה, ותראה איזו עבודה נפלאה עושה בוריס ליפקין." אהרן כהן אמר:
      "אני באתי במיוחד כדי לבדוק איתך את תיכנון ההיסעים. אתה אולי עוד לא כל כך בתמונה, אבל לוקוב מתכנן מיבצע גדול מאוד של הקמת איזה חמישה שישה מחנות נוספים. הוא כבר שלח למפקדה תוכנית והזמין ציוד וחומרים. כל מה שירד למטה עד עכשיו זה רק מנה ראשונה. כעת זה יתחיל. אתה מתאר לעצמך כמה משאיות יגיעו. כמה עובדים, יהודים ובדואים? כמה אספקה?" אלי פלט שריקת התפעלות. אהרן המשיך:
      "אתה מבין. כעת אנחנו צריכים לשבת ולקבוע בינינו סידורים כאלה שננצל כל נסיעה עד למכסימום ושלא יהיה ביזבוז."
      "אתם תשבו לכם, ואני אקפוץ לראות את המוסך שפתחו כאן. נראה מה הציוד שלהם, איזה חלקי חילוף יש להם ומה הם מסוגלים לעשות. תוך שעה - שעתיים אחזור." אהרן עקב במבטו אחרי ציגל, וחיוך כמעט בלתי נראה חלף על שפתיו. `הוא יראה את המוסך, ישוחח איתם רבע שעה , ואחר כך ילך לדפוק את הזקנה המכוערת שלו.` הירהר.
      סגן אלי ואהרן כהן ישבו לעבוד. הם הכינו רשימות של כלי הרכב והנהגים שברשות `מבצע ערבה`, שיחזרו כמה משאיות שכורות נידרשו כדי להוריד את הציוד שכבר ישנו כיום בעין חוסוב ובעין וובה, ועל סמך נתונים אלה, ניסו לחשב כמה ואיזה רכב יידרש: קודם כל לשלב הראשון של הורדת הציוד עבור מחנות, מלאי האספקה והסעת הפועלים, ואחר כך, לשלב השני, כשהמערך כבר יהיה בערבה, ויהיה צורך לדחוף אספקה בקביעות.
      כשציגל חזר, הם עדיין עבדו. אהרן העיף בו מבט ומיד הסיק שאכן הוא היה אצל הזקנה ועשה `מספר`. הוא נראה עייף ועיגולים שחורים הופיעו מתחת לעיניו. שעת הצהרים קרבה ואלי קם והכריז:
      "כעת אני לוקח אתכם לאכול. אתם רוצים בחדר האוכל או ב`כסית`?"
      "אנחנו רוצים ב`כסית` ואנחנו מזמינים אותך." אמר אהרן.
      "לא, לא, אני הצעתי, אז אני מזמין." התנגד אלי.
      "שמע," קטע אותו אהרן, "אתה כאן איש צבא וכולם עוברים דרכך. אתה לא יכול להרשות לעצמך להזמין את כולם. אנחנו בעין חוסוב חוסכים לנו כסף, ואם אנחנו כבר יוצאים פעם אז תן לנו את התענוג להרגיש כמו לורדים ולהזמין אותך."
      "או.קי." הסכים אלי ברוח טובה, "אני מקבל את ההזמנה. המתינו לי דקה. מיד אשוב."
      "איזה מין שמוק אתה! " אמר ציגל כשאלי יצא מהחדר, "מה איכפת לך שהוא ישלם?"
      "בחייך, אתה לא מתבייש?" הגיב אהרן בכעס.
      "מה יש להתבייש? כסף זה כסף, ואם הוא מזמין, אז למה שלא תתן לו את התענוג?"
      "איך המוסך?"
      "די עלוב. אבל הבחור עושה רושם טוב. כנראה שהוא מכונאי מעולה. חלפים כמעט שאין לו. הוא עוד לא מכיר את השוק פה ולא יודע איזה סוג חלקים יהיו הכי מבוקשים. תוך כדי עבודה הוא יזמין. בכל אופן נוכל להיעזר בו לתיקונים קטנים, לחילוץ וכדומה. גם זה משהו." אלי חזר והם הלכו לאכול. בדרך למסעדה קנה אהרן עיתון. כשישבו, עיין בו ואמר:
      "תראו, תראו, אנחנו יושבים פה , ובירושליים נערכת הלוויה ממלכתית. נחשו את מי קוברים? את תיאודור הרצל."
      "מה לא ידעתם?" אמר אלי, "הרי הביאו את עצמותיו במטוס מוינה. לא שמתי לב שהטקס היום."
      "אתה תצחק, אבל למטה אנחנו לא יודעים כלום. העתונים מגיעים פעם ביומיים שלושה והם כבר ישנים, אז אין חשק לקרוא אותם. האמת שגם אין פנאי."    
      אחרי הארוחה הם חזרו לעין חוסוב.
 
                        חופשה בתל אביב
 
סוכם שנדב ושרון ייצאו לחופשת סוף שבוע. ביום שישי עמד לצאת קומנדקר ישר ליפו על מנת לחזור ביום ראשון עם ציוד שירטוט ומדידה. הוא יוריד את נדב ואת שרון בתל אביב וגם יאסוף אותם משם ביום ראשון בבוקר. כדי לא להשאיר מקום להשערות ולרכילות, ומתוך איזו שהיא לויאליות כלפי הממונים עליו, שגם שררו ביניהם יחסים ידידותיים, מצא נדב לנחוץ לספר ללוקוב ולאולמן שיש בדעתו לפגוש את שרון בתל אביב ולהראות לה קצת את העיר, כי מסתבר שמאז הגיעה ארצה, היא היתה רק בקיבוץ, בצבא ובעין חוסוב. אולמן אמר בחיוך אירוני:
"ומה בעצם אתה מתכונן להראות לה בתל אביב?" נדב משך בכתפיו וענה גם הוא בחיוך:
"מה שיש. אני יודע? את חוף הים...את רחוב אלנבי, שדרות רוטשילד, סרט...זה ישנה לה קצת מהנוף ומתכניות הבידור שיש לה כאן."
"בהצלחה." אמר אולמן.
האדם היחיד במחנה שהריח משהו, שחשד ביחסים ההולכים ונרקמים בין שרון לבין נדב, היה חיים ציגל. מלכתחילה היתה תחושתו מבוססת על טעות אופטית והוא ידע זאת. אבל זה `עבד עליו` והאפשרות שזה עלול להתממש לא נתנה לו מנוח. חיים ציגל היה גבר מזן ה`תרנגולים`, אלה שמתהלכים בראש זקוף ומשוכנעים שכל הנשים שייכות להם. די בקריצה, ומיד הן נשכבות. ואם במציאות הם ניתקלים בנשים שאינן מצייתות, בשום אופן לא יראו בכך כִשלון מצידם, או עירעור על השקפת עולמם: בעיניהם נשים כאלה הן סתם טיפשות או בלתי נורמליות, כי אישה נורמלית היתה נשכבת `כמו כלום`. ציגל היה מסוגל לשכב עם כל אישה, ואם במקרה היא גם נחמדה - אדרבא. כך, למשל, הוא המשיך לחזר אחרי אילנה. גם אחרי שהפכה לחברתו המוצהרת של משה פליישמן, לא הירפה ממנה. בליבו חשב: `חכי, חכי יונתי. יומך יבוא`. אבל שרון מצאה חן בעיניו באופן מיוחד, אלא שהיא השתייכה לזן אחר של נשים, מחונכת, משכילה, זרה. לא היה לו נסיון עם נשים מסוג זה. הוא לא הצליח למצוא נושא בו יוכל לעניין אותה. יותר מכמה מילים בנאליות לא הצליח להחליף עמה. כשחשד ביחסים כלשהם בין נדב לבינה, הבין שהדבר אפשרי בהחלט. נדב הוא בחור נאה וחסון, בעל השכלה ומעמד בכיר במחנה והיא עובדת כל היום במחיצתו. כל זה מקנה לנדב יתרון בולט עליו. גם בכך ראה בנדב יריב שיש להילחם בו. נסיעתם המשותפת לתל אביב הרגיזה אותו. אמנם גם בעניין זה טעה, כי לא חשב שהם נוסעים ביחד, אלא שהם רק מנצלים את אותו אמצעי התחבורה, כפי שכל עובד אחר במחנה היה עושה. אבל אפילו, כל הדרך הזאת ביחד! נדב עוד עלול לקשור איתה שיחה בעניינים אישיים (משום מה ציגל האמין שבמשרד הם מדברים אך ורק בענייני עבודה). ה`מנוול הזה` מסוגל אפילו לקבוע איתה פגישה בתל אביב...
 בבוקר, כשהקומנדקר עמד לצאת לדרך ועלו עליו שרון, נדב ועוד שני עובדים, הביט בהם ציגל בקינאה, ומזימה שטנית החלה להבשיל במוחו המעוות.
 
מאז הגיעה לעין חוסוב לא נסעה שרון צפונה ולא ראתה שנית את הדרך לבאר שבע. היא שמה לב לכך שמלבד האבק והמהמורות בדרך, הטילטולים והקפיצות שהיו זהים בשני הכיוונים, הנוף נראה שונה בתכלית כאשר נוסעים צפונה. הקילומטרים האחרונים, כשמתקרבים אל הר הנגב, שלרגליו מתחיל מעלה עקרבים, עשו עליה רושם כאילו נוסעים מול חומה בצורה ענקית, ולא נראה שאפשר יהיה לפרוץ אותה. וכשמביטים ימינה, לאורך ואדי פוקרה, רואים את הערבה המשתרעת למרחק עצום, עד הרי אדום.
      "אתה יודע שאף פעם לא הייתי בסדום. ובעצם עוד לא יצאתי מהמחנה. אפילו בעין וובה עוד לא הייתי."
      "כשנחזור, נדאג לסדר לך משהו. בעצם, את מוכרחה להגיע לאילת. זה משהו בלתי רגיל. אי אפשר לתאר את זה במילים." היא שאלה:
     "תגיד, לסדום נוסעים מכאן ימינה?"
      "לא. אין מכאן דרך. הדרך לסדום מתחילה מעין חוסוב, דרך ואדי קוציב. רק אחרי שצהל הגיע לעין חוסוב, נפתחה הדרך לסדום ולעין גדי." בנוכחות שני העובדים והנהג הם לא יכלו לדבר על שום נושא אישי. הם רק החליפו מדי פעם דברים על הערבה, על הדרך ועל העבודה, עד שהגיעו לבאר שבע והתייצבו בבסיס. סגן אלי יצא אליהם והזמינם בחביבות למשרדו. הם ישבו רק שתי דקות ואלי מסר להם מעטפה גדולה לקחת ליפו.      
       "אנחנו לא מגיעים ליפו," אמר נדב, "אני אמסור את זה לנהג. אנחנו נוסעים לחופשה רגילה." אלי הציץ בהם חליפות במבט שובב, ואמר מצטחק:
       "אתם..., זה ביחד, או כל אחד לחוד?"
       "זאת אומרת..." גימגם נדב והביט בשרון, "שנוסעים יחד בגלל התחבורה, אבל כל אחד לוקח את החופשה שמגיעה לו." שרון חייכה, קצת נבוכה, אך תשובתו של נדב סיפקה אותה.
       "ילדים," אמר אלי כשחיוכו לא מש מעל פניו, "כשיוצאים לחופשה, צריך לנצל אותה עד המכסימום. אני מציע לך, גברת, שתבקשי מהבחור הזה שיראה לך קצת את תל אביב. לא שזה עסק שלי, מה שאת חושבת לעשות בחופש שלך... אבל הבחור הזה מכיר את העיר כמו את הכיס שלו. מורה דרך יותר טוב לא תמצאי. רק נתתי עצה. חינם."  
       "תודה לך בעד העצה. אני באמת לא מכירה את תל אביב. אבל אינני יודעת אם נדב יהיה פנוי. יש לו משפחה, סידורים...אני יודעת?" נדב הביט בה וכשעיניהם נפגשו - ריצדו בהם שדונים קטנים. נדב אמר:
       "אני מצידי בוודאי שאמצא זמן וגם אשמח להראות לך מה שיש לראות שם."
       "יופי," אמרה, "אז כשנגיע נקבע פגישה. ולפתע שלושתם פרצו בצחוק בלתי מוסבר. אלי נהנה מאוד מהשידוך שעשה ברגע זה ושיפשף את ידיו. הוא קם ואמר:
       "נו, כעת צאו לדרך. חבל על כל דקה. זה הזמן שלכם." הוא עמד על יד המחסום עד שהקומנדקר נעלם בפינת הרחוב וחזר למשרדו שקוע במחשבות. `לא!` אמר לעצמו, `כנראה שאני לא שידכתי ביניהם, אני הייתי הטמבל. הם כבר קבעו מקודם. איך לא הבנתי?` ופתאום הרגיש סומק עולה בלחייו.
       שרון זכרה שבצפון תל אביב, ברחוב בן יהודה יש מלון קטן ושקט, בו התארחה שני לילות כאשר הגיעה ארצה. בתיקה היה שמור כרטיס המלון. הם עצרו על יד בית מרקחת ושרון צילצלה והזמינה חדר. הם קבעו שנדב יבוא לקחתה בחמש וחצי, הוא ירד והנהג לקח אותה עד המלון והמשיך ליפו.
 מאז ירד לעין חוסוב, נדב לא ביקר אצל הוריו. הוא כתב להם שהוא מתכונן להגיע והם חיכו לו. נדב נשק לאימו והיא חיבקה אותו בחוזקה. עם אביו החליפו לחיצת יד אמיצה. כשנדב ואחיו הבכור יוסף היו ילדים, הם הירבו להתנשק עם הוריהם. כשגדלו וירדו יותר ויותר לשחק בחצר עם ילדי השכונה, וככל שההורים התמסרו יותר לפעילותם הציבורית, הם התראו פחות וסממני החיבה דעכו. כשלמדו בגימנסיה, כבר היו נכנסים ויוצאים באמירת `בוקר`, או `ערב`. חסל סדר חיבוקים ונשיקות. הילדים השתחררו מעול ההורים עוד לפני שסיימו את לימודיהם. קודם רצו לפעולות בצופים ואחר כך החלו להתעסק בפוליטיקה. הבית שימש להם רק כבסיס בו אוכלים וישנים וממנו יוצאים לגיחות. לא אחת שאלה האם את עצמה, האם הילדים התרחקו מהם מפני שחשו שהוריהם עסוקים מדי, או שהיא ובעלה התמסרו יותר ויותר לפעילויותיהם הציבוריות מפני שהילדים לא נזקקו להם יותר? ואולם הבנים גדלו והפכו לגברים, דווקא גברים מוצלחים, ולא היה צורך לחפש אָשָם באיש, כי לא נגרם שום נזק. להיפך, הם התחשלו. יוסף היה שונה מנדב. עוד בילדותו היה פחות מתרפק. אבל אחרי שהתגייס לצבא הבריטי בעת מלחמת העולם, הפך כמעט זר בבית, עד שהועבר למצריים ועד אותו יום שחור, כשהגיעה הידיעה שהוא ניספה, יחד עם כל חיילי יחידתו, כשהאניה שהסיעה אותם ממצריים לאיטליה טורפדה על ידי צוללת אויב וטבעה. אחרי האסון הזה, הזוג חרמון מצאו ניחומים לאבלם בהגברת פעילותם הציבורית. עם חלוף הזמן החלו לחלום על נכדים. לשם כך קיוו שנדב יסתדר בחיים ויישא אישה. אבל השנים חלפו ונדב המשיך בעיסוקיו המסוכנים וחלום הנכדים נִדחה בינתיים. הבחור מתקרב לגיל שלושים, אין לו עדיין מקצוע ולא רואים אישה באופק. לכן, כשהוא הופיע, שזוף ככושי, התקלח, סיפר להם על עין חוסוב ולפתע שאל אם הם רוצים להכיר חברה שלו, הם לא ידעו גבול לשימחתם והפצירו בו שיביא אותה לארוחת הערב. נדב `הרגיע` אותם, הסביר שהם עדיין לא מה שנהוג לקרוא `זוג`, אבל שהם כבר חברים טובים מאוד. הוא סיפר להם על מוצאה ועל לבטיה בקשר עם הישארותה בארץ, בגלל לחץ משפחתה.
      "אני אזמין אותה ואני מקווה שהיא תסכים לבוא, אבל למען השם, אמא... שהיא לא תרגיש שמנסים לשדך אותה." אמר נדב בזהירות.
      "ככה אתה מכיר את אמא שלך?" נעלבה קצת אמו. "אל תדאג, תביא אותה."
 
      בדיוק בחמש וחצי שרון ציפתה לו בפתח המלון. היא לבשה חולצה לבנה וחצאית כחולה ונעלה נעליים על עקבים קטנים. את שערה קשרה כזנב סוס ונראתה כנערה ישראלית מבית טוב.
הם הלכו יד ביד, עליזים ומחוייכים. הוא לחץ קלות את ידה והיא החזירה לו לחיצה. אצבעותיהם השתלבו. הוא הוביל אותה לחוף הים.
       "כעת יום שישי לפנות ערב. כולם הולכים הביתה לקראת ארוחת שבת. אני חושב שאין כמעט אנשים על החוף, וזה זמן נהדר בשבילנו לטייל שם. איך החדר?"
       "מאז שגרתי כאן לפני יותר משנה לא השתנה שום דבר, נקי, האנשים נחמדים."
       "הורי ביקשו מאוד שאביא אותך איתי לארוחת הערב. היום יום שישי...והם לבדם כבר הרבה זמן...אז כשאמרתי להם שאני יוצא עם חברה..." היא פרצה בצחוק:
       "בסדר, בסדר, רק תפסיק כבר את ההתנצלויות. אני אגיד לך משהו: אם היית מזמין אותי למסעדה, אז במשך כל הארוחה הייתי מאשימה את עצמי שבגללי אתה לא אוכל עם הוריך, שכל כך קיוו שתהיה איתם הערב." נדב חיבק ונישק אותה באמצע הרחוב.
"את מותק!" אמר, "אחרי הארוחה נצא לטייל." הם הגיעו לטיילת, עמדו והביטו במים כשהם נשענים על מעקה הצינור האכול חלודה. הגלים היו שקטים. דייג בודד עמד על צינור הביוב המצופה בטון, שבלט מתוך המים, והחזיק בשתי ידיו בקנה הארוך של חכתו. כך עמדו כתף אל כתף, סופגים לתוכם את השלווה. שרון אמרה: מדי פעם הביטו זה בזו וחייכו ברוך. שרון אמרה:
"כשמביטים לאורך הערבה, לפעמים נדמה שגם היא מגיעה כאילו עד האופק. ואיזה הבדל בין מרחבי מדבר לבין מרחבי מים. ובסך הכל הייתי שם רק כמה שבועות..." נדב לא ירד לסוף דעתה ושקע בהרהורים. כעבור כמה דקות הם החלו לצעוד לכיוון ביתו. בפינת רחוב אלנבי נדב לקח מונית.
       "מה אתה עושה?" הוא פתח את דלת המונית ואמר לה:
       "בואי." ולנהג: "החשמונאים פינת שדרות." ולשרון: "חבל שנגיע עייפים ומיוזעים לארוחת שבת." היא נשענה עליו ואמרה בחיוך:
       "אני לא מתנגדת. רק חשבתי שזו הוצאה מיותרת."
       "אנחנו לא מִסכנים, ואם כבר פעם מגיעים לתל אביב, אז מוטב שננצל כל רגע."
       "או.קיי." הסכימה.
 
      אִמו של נדב פגשה אותם בחביבות ולא הירבתה בגינוני טקס, רק אמרה לשרון שתרגיש חופשיה כמו בבית. הם נכנסו לחדר המגורים ששימש גם כחדר אוכל. מלבדו היו בדירה שני חדרי שינה, האחד של ההורים והשני שהיה בשעתו חדרם של שני האחים. אביו של נדב הניח את העיתון, קם לקראתם ולחץ בחום את ידה של שרון. האם החלה לערוך את השולחן.
       "הגעת ארצה עם איזו שהיא קבוצה של מתנדבים?" שאל האב.
       "לא. באתי לבדי."
       "לבדך? מה הביא אותך לידי כך?"
       "הארץ עניינה אותי מזמן. קראתי ושמעתי הרבה על המפעל הציוני. כשהחלה המלחמה, הרגשתי צורך להשתתף. אבל... אם לומר את כל האמת, גם נמאס לי ורציתי להִסתלק." והיא מיהרה להסביר: "לא מבית הורי. להיפך, אני מתגעגעת אליהם מאוד. רציתי להתנתק מהסביבה, מאורח החיים, מהחברה שהעיקה עלי, שלא מצאתי בה עניין." האב המשיך לשאול:
       "היית שם באיזו שהיא תנועת נוער ציונית?"
       "לא. חייתי בחוג המשפחה. ניגנתי, למדתי לרקוד, התעמלתי. אבל הכל באופן פרטי."
       "כפי שחשבתי, המִקרה שלך הוא יוצא דופן. מזה שנים רבות אני פעיל בנושאי הנוער היהודי בחוץ לארץ, אירגונו, חינוכו, עלייתו וקליטתו בארץ. תמיד זה מופיע בקבוצות. הבודדים הם רק מבוגרים. והנה יושבת לפני בחורה צעירה שקמה יום אחד והחליטה לעלות לארץ ישראל. המניעים שלך מעניינים אותי מאוד. באיזה גיל התחלת להתעניין בנושא?" היא הרימה גבות והשיבה:
      "קשה לי להגיד." קימטה את מיצחה, הביטה למרחקים וניסתה להיזכר: "עוד כשהייתי קטנה, אני זוכרת חגים יהודיים. המשפחה לא היתה דתית, אבל שמרו על החגים. בעיקר הסדר בפסח. למדנו היסטוריה, קראנו ספרים... בזמן המלחמה העולמית שמענו על השואה, על משפחות שלמות שהושמדו. קראנו על הנעשה בארץ, על גירוש המעפילים על ידי האנגלים, על ההפגנות, על המחנות בקפריסין ועל המאבק של הישוב נגד האנגלים. הייתי מאוכזבת מהנוער בגילי בניו יורק ורציתי להסתלק משם. אבל רק כשמדינות ערב תקפו את מדינת ישראל החדשה, הבנתי שאם היהודים בעולם לא יבואו לעזרה, יקרה שוב מה שקרה באירופה. כעת כבר לא יהיה לנו תירוץ שלא יכולנו לעזור... אז קמתי ונסעתי." האב הביט בה בסקרנות ובהערכה. נדב, שכבר שמע את סיפורה, למד כעת דברים שלא שמע קודם לכן, הוקסם ולבו יצא אליה. האם, שהלכה ובאה בין המטבח וחדר האוכל, האזינה לשיחתם. כששרון סיימה את דבריה, האם ניגשה אליה, וכמו מתוך דחף פתאומי נשקה לה על ראשה באמרה:
       "את עודדת את נפשי." ודמעות עמדו בעיניה. נדב ואביו הזדהו אִתה, אבל אף אחד מהם לא יכול היה לקום ולנשק את שרון, זולת האם. שרון באה קצת במבוכה ולא ידעה איך להגיב ורק מילמלה:
       "אני חושבת שכל אחד היה צריך לעשות ככה..." האם אמרה:
       "כן, אך לצערנו רק מעטים עשו זאת ברגעים הקריטיים. והיום, כשהמדינה היא עובדה קיימת, וחיים בה כבר כמעט מיליון יהודים, היו צריכים לקום מאות אלפי יהודים מכל קצות העולם ולזרום ארצה. ומה? רק העקורים המסכנים, שנשארו ללא בית, נאלצו לבוא. אלה שיש להם איפה לגור ומה לאכול, נשארו במקומותיהם. והנה באה לנו ילדה כזאת, מבית מסודר, עוזבת הכל והיא פה! ואם יש אחת, סימן שעוד לא אבדה תקוותנו! ועכשיו בואו לשולחן."
 אכלו דג ממולא, עוף, ירקות, שתו סודה ויין וקינחו בליפתן. כל אלה הזכירו לשרון את בית הוריה וחיזקו את געגועיה. אחרי הארוחה הוגש קפה עם עוגת שבת. האב סיפר איך עלו ארצה ובכמה קשיים מצאו חדר לגור ועבודה. האם סיפרה איך הילדים נהגו לשחק בחצר, איך הצטרפו לצופים ויותר מאוחר שקעו בענייני פוליטיקה, בעצם כמו מרבית הנוער באותם ימים. זו היתה הפעם הראשונה ששרון שמעה משהו על ילדותו ונעוריו של נדב. לפני כן הוא היה בעיניה גבר שכאילו נולד מבוגר. כעת נשלמה אצלה תמונה של זוג יהודים ממזרח אירופה שעלו ארצה בשנות העשרים, עברו חבלי קליטה, עבדו קשה וגידלו שני ילדים. בעיני רוחה ניסתה לדמות את נדב כילד, משחק בחצר, הולך לצופים ולגימנסיה. הוא נעשה יותר קרוב בעיניה, יותר מוחשי, כאילו עוד מחיצה בינו לבינה נפלה.
       "נו," אמר נדב בקומו, "הגיע הזמן להראות לשרון איך נִראית תל אביב בערב וללוות אותה למלונה."
       "בואי לבקר אותנו בכל הזדמנות, אנחנו נשמח מאוד." אמרה האם. שרון הודתה והבטיחה שתבוא לבקרם לכשתזדמן שוב לתל אביב.
      בחוץ היה כבר קריר. אחרי שהות של כמה שבועות בערבה, הם נשמו מלא הריאות אויר צונן. נדב שאל:
      "אז איך מצאת את הורי?"
      "הם אנשים נהדרים. ממש התרגשתי להכירם והרגשתי כמו במשפחה." לפתע הצטחקה: "אני רוצה לומר לך משהו מצחיק: מאז שאני בארץ, עוד לא נכנסתי לבית ישראלי. עוד לא ראיתי דירה ישראלית, משפחה ישראלית. זו הראשונה." נדב די נדהם וגם חש רגש של בושה:
      "איך זה יכול להיות?"
      "אתה לא צריך להתפלא, זה פשוט יצא ככה, יומיים הייתי במלון, משם שלחו אותי לקיבוץ. אחר כך הייתי בצבא וגרתי במחנה. לפעמים יצאנו, אבל אף אחד לא העלה על דעתו לשעמם בחורה צעירה ולהביא אותה אל הוריו הביתה. זה טבעי, לא?" לנדב לא היה מה לומר. הוא שוב שאל:
      "עוד לא אמרת לי איך התרשמת מהורי."
      "אחרי שישבתי אצלם קרוב לשעתיים, התחלתי להבין מניין צמח הדור שלך. אני מתכוונת לבחורים הלוחמים. אלה הורים נפלאים, אידיאליסטים שבאו לארץ כשעוד לא היה כמעט כלום, כשהיה קשה לחיות כאן. מפני שהם האמינו. והילדים שלהם ספגו כנראה מהרוח הזאת. אני חושבת שההורים שלך הם האנשים האמיתיים שעשו היסטוריה. אבל בסך הכל הם אנשים צנועים, נחמדים, חמים מאוד. הם מצאו מאוד חן בעיני." נדב לקח את ידה ושוב השתלבו אצבעותיהם. כעת הם הרגישו הרבה יותר קרובים זה לזו מאי פעם. הם הגיעו לרחבת תיאטרון הבימה שהיתה חשוכה ושוממה. נדב כאילו הצטדק:
      "ליל שבת הוא בדרך כלל ערב עצוב בתל אביב. בעצם בכל הארץ. אין כמעט מה לעשות. הכל סגור, אין אוטובוסים. יכולים רק לטייל או ללכת לישון."
      "כמו בעין חוסוב." אמרה שרון. אבל היא דווקא היתה שמחה ומאושרת. נדב רצה להזמינה לחדרו, אבל לא ידע איך והחל להסביר:
      "שרון, יש לי חדר שלי. כלומר חדר ששכרתי עוד לפני קום המדינה, בגלל חשש שהאנגלים יבואו לחפש אותי אצל הורי. מאז המשכתי להחזיק בו. מדי פעם לנתי אצל הורי, אבל לרוב גרתי בחדר. מאז שירדתי לעין חוסוב, לא הייתי שם. צריך לאוורר אותו חצי שעה, לראות אם הכל בסדר. את מסכימה לבוא איתי?" והוסיף בהיסוס מה: "חוץ מזה, תהיה לנו הזדמנות להיות קצת לבדנו...אנחנו כל הזמן בין אנשים...במחנה, בקומנדקר, ברחוב, אצל הורי... בואי, טוב?"
      "טוב. גם אני רוצה להיות איתך ביחידות." אמרה, נלחצה אליו ולאחר הירהור קל הוסיפה: "כן, אבל..." ומאחר שלא המשיכה, שאל:
      "אבל מה?"
      "אני לא יודעת איך להגיד לך." הוא שאל בזהירות:
      "זה אותו הדבר שהיה...כשהיינו באוהל שלך?"
      "זה אותו הדבר, אבל זה לא מה שאתה חושב. בוא נדבר כשנהיה בחדר."
 כשנכנסו לחדר, נדב הדליק את האור ומיד פתח את החלונות, כי ריח כבד של סגור עמד באויר. שרון הביטה מסביב: היתה שם מיטה די רחבה מכוסה בבד פרחוני, שולחן ושני כיסאות, ארון בגדים קטן, על הקיר תמונת רפרודוקיה ממוסגרת ובתוך מזווה קטן נראו כוסות וקופסאות של קפה, תה וסוכר. גם הדלת נשארה פתוחה ורוח פרצים קלה איווררה את החדר.
      "שבי ואני אכין לנו כוס קפה, טוב?" הוא העמיד סיר קטן על פלטה חשמלית ואמר:
      "עד שזה ירתח, זה רבע שעה." והתיישב לידה על המיטה. היא שאלה מניין לו האוסף המוזר הזה של כל מיני חלקי ריהוט שלא מתאימים אחד לשני. הוא הסביר לה איך השיג אותם: את הספה קיבל מהוריו, את המיכסה תפרה לו אימו מוילונות ישנים, את הארון ירש מחבר שהתחתן עם נדוניה. את המזווה קנה בהזדמנות בשוק בצלאל, שם מוכרים מציאות. היא אמרה שכעת נרגעה, כי חששה שיש לו טעם איום. נדב מזג קפה, סגר את הדלת ואת התריס, ישב לידה, לקח את ראשה בשתי ידיו, הניח שתי נשיקות בזויות פיה, הישיר מבט לתוך עיניה ושאל:
      "אבל מה? הבטחת שתסבירי כשנהיה ביחידות." לאחר שתיקה קצרה, היא אמרה:
      "אני יודעת שהיום הרבה בחורות חופשיות מאוד. היו לך כבר הרבה רומנים? אני מתכוונת אם שכבת עם הרבה נשים?" הוא קצת נבוך משאלתה:
      "סיפרתי לך שהיתה לי פרשת אהבה שנפגעתי ממנה קשות. עוד בגימנסיה, היו לי חברות וגם חיי מין חופשיים. היום אני כבר בן עשרים ושבע. אני מקווה שאת מבינה איך שזה..."
      "אתה לא צריך להצטדק. אני פשוט מתביישת להגיד..." נדב חשב שאולי איזו פרשה בחייה מעיקה עליה, או אולי הִסתבכה פעם בגיל צעיר ואמר בטון שקט ומרגיע:
      "בואי נעזוב את זה. אם קשה לך לדבר על זה, אז לא מוכרחים."
      "לא." אמרה במין החלטיות פתאומית, הרימה את ראשה, הביטה בעיניו, "אני רוצה להגיד לך. נדב, אני בת עשרים וארבע, אבל עוד לא...עוד לא הייתי עם אף גבר." וטמנה את ראשה בחיקו. הוא כל כך נִדהם מהודעתה ה`דרמטית` שלא ידע מה לומר ומה לעשות. הוא החל ללטף את ראשה כאילו היתה ילדה קטנה. לפתע חש אל הילדה הזאת המתרפקת אליו, מעין הרגשה אבהית, מעין חובה לגונן עליה מכל פגע. לפתע מצא את עצמו חסר אונים: הנה שוב הוא יושב איתה על מיטה, לבדם בחדר, ואינו יודע מה לעשות. שרון בתולה. בתולה על מיטתו. מה עושים? נותנים לה להישאר בתולה? ושוב התלבטות: להביאה לידי כך שתסכים לשכב איתו? ואולי היא לא תסלח לו על כך. ואולי דווקא ההפך הוא הנכון: אם לא ישכב איתה אולי דווקא אז היא לא תסלח לו? הוא החליט לגשש, הרים את ראשה, הביט בה בחיוך ואמר:
      "אז את בתולה. זה לא פשע." חיוך הצטייר על שפתיה והיא אמרה:
      "בתולה אותנטית. פגשת פעם?" הוא תפס אותה בכתפיה והחל לנשק אותה בפראות בפניה, על צווארה, התחכך אליה, ליטף אותה. היא החזירה לו נשיקות, חיבקה אותו, שכבה על גבה והוא עליה. החשמל דלק, הם היו לבושים בכל בגדיהם, משהו צרם במצב הזה ושניהם הרגישו זאת.
      "נדב, כל זה בשבילי כמו חלום. אמרתי לך כבר שאני רוצה אותך ואני חוזרת על זה עכשיו. אבל בקשה גדולה לי אליך: היה סבלני אלי. תן לי קצת זמן להתרגל למחשבה הזאת. אולי אני כבר יותר מדי זקנה. אולי אצל צעירות יותר, זה יותר פשוט, יותר קל?" במקום תשובה הוא המשיך לנשק וללטף אותה, עד שהם התיישבו וסידרו את בגדיהם. הוא אמר:
      "שרון, את היצור הכי נעים שפגשתי בימי חיי. אני רוצה שיהיה לך טוב. אני רוצה להיות בחברתך, לבלות איתך, לחיות איתך. אבל אני רוצה לעשות איתך הסכם קטן: שתרשי לי להתנהג איתך באופן חופשי, כאילו שלא אמרת לי שום דבר. ביום שתחליטי שאת רוצה בכך, תיכנעי לי. אבל אני מבטיח לך שלא אאלץ אותך נגד רצונך. מסכימה?" היא צחקה, הרצינה, היססה רגע ואמרה:
      "מסכימה." הם שתו את הקפה שהצטנן. שרון ניגשה אל הראי הקטן שמעל לכיור וסידרה את שיערה. הוא ניגש מאחוריה וחיבק אותה בזרועותיו. לפתע היא הסתובבה, נתלתה על צווארו ופיותיהם נצמדו. הפעם היא לא קמצה את שפתיה שנפערו קמעה ולשונותיהם נפגשו. עולמם היטשטש, שרון עצמה את עיניה ונדמה לה שהיא שוקעת לתוך מעין אובדן חושים נפלא. לפתע התאוששה, התנתקה ממנו ואמרה:
      "מוטב שנלך עכשיו. אני מאבדת שליטה על עצמי." נדב רצה לומר לה שזה דווקא טוב, אך העדיף להחריש.
      לאחר טיול מרענן ברחוב, יד ביד, עד מלונה, הם קבעו פגישה למחר ונפרדו בנשיקת לילה טוב. נדב הלך לישון אל הוריו. לפני שנרדם שיחזר בעיני רוחו את אירועי היום והערב. לרגע שאל את עצמו האם יחסו אל שרון היה משתנה, אילו במקום ה`ווידוי` שלה על בתוליה, היתה מתוודה על כך שהיו לה בחיים המון מאהבים? הוא לא ידע לענות לעצמו על כך. על כל פנים, חשב, אם הוא ישא אותה לאישה, הוא יהיה הגבר הראשון בחייה. היה בזה משהו יוצא דופן. ואולי לא? הוא החליט להניח לה לזמן מה עם הנושא הזה. לפחות ידע שכעת היא כבר לא תחשוב אותו לטיפש בגלל שהוא לא שוכב אִתה. הוא נזכר בסיפורו של גדליה דרוקר ובדברי בלה שכתבה לו: `אתה היית הגבר הראשון שפגשתי שלא רצה את זה ממני.`
 
      השבת עברה עליהם ברחיצה בים, באכילה במסעדה, במנוחת אחר הצהריים,כל אחד בנִפרד, כי שרון רצתה להתקלח ולהסתדר לפני שייצאו בערב. מִנהג מנוחת הצהרים דבק גם בו ולמרות שכאן מזג האויר שונה, הצליח גם הוא להרדם. בערב הם יצאו, הלכו לקולנוע מוגרבי, אחרי הסרט נדב לקח אותה ליפו, הראה לה את השעון ואת המינזר והם אכלו ארוחת ערב במסעדה בולגרית ושרון נהנתה מאוד מהאוכל. גם הפעם הוא לקח אותה למלון במונית.
           
      הקומנדקר אסף אותם בבוקר. הפעם היו רק שניהם והנהג. הם עברו דרך המפקדה ביפו, העמיסו ארבעה ארגזים של ציוד למודדים ולשירטוט, נדב לקח את מעטפת הדואר ומיד יצאו לבאר שבע. משך הנסיעה התקצר, כי בתקופה האחרונה מע"צ הספיקה לשפץ קטעים רבים בכביש לבאר שבע.
 בבסיס פגשו שוב את אלי. כעת שאל בחיוך של אחד שמבין ויודע:
     "אז איך ביליתם בתל אביב?" נדב חשב שיהיה זה רק טפשי להעמיד פנים:
      "היה נחמד. היינו אצל הורי, טיילנו, היינו בים, בסרט, ביפו, זללנו..."
      "טוב," אמר אלי, "אני אומר לכם דרך צלחה ולהתראות, כי מחר אני בא לעין חוסוב לשבת עם רב סרן לוקוב. כהן וציגל הבטיחו לארגן לי נסיעה לעין וובה לראות מה עשו על הכביש. אולי תצטרפו אלינו."
      "אנחנו אנשים עובדים." אמרה שרון.
      "נשאיר את זה למחר. כרגע אי אפשר לדעת מי יעשה מה מחר." אמר נדב.
                                    ביקורו של סגן אלי
 
      ביום שני, בחמש בבוקר, יצא סגן אלי בורשטיין לעין חוסוב בקומנדקר, שהיה מוצב בבאר שבע דרך קבע. הוא נהג בעצמו והגיע לפני שעה תשע, קפץ מהרכב והלך ישר אל הצריפונים. נדב ראה אותו דרך החלון ויצא לקראתו.
      "זהו המשרד שלכם?" שאל בהציצו פנימה "לא רע." וכשראה את שרון יושבת ועובדת אמר לה דרך הלצה: " Long time no see " היא צחקה ואמרה:
      "אני חושבת שהמפקד לא חיכה לך לפני עשר. הוא על הדרך עם סרן אולמן. שב קצת. הם בטח עוד מעט יגיעו." באותו רגע נכנסה אילנה בחיוך גדול:
      "שלום אלי, מה שלומך?"
      "שלומי טוב. אני רואה שזה מצליח לך לחיות בעין חוסוב."
      "לפי מה אתה רואה?"
      "את פשוט זוהרת. הולכת ויפה. שזופה ויש לך פנים רגועים כאלה..."
      "אוהווו, כמה קומפלימנטים בבת אחת. אפשר לחשוב...תשתה כוס קפה אלי? אני אכין לכולנו." הצעתה התקבלה בברכה והיא יצאה.
      "איך הילדה הזאת מסתדרת כאן?" שאל אלי בחיוך רב משמעות, כמי שיודע משהו. שרון ונדב לא היו מסוג הרכלנים וברור היה שאלי מעוניין לשמוע משהו נוסף על מה שכנראה כבר שמע. כדי להחלץ מהמצב המביך הזה, מה גם בנוכחות שרון, נדב אמר:
      "אתה יודע מה? אילנה היא בוגרת וחופשיה לעשות כטוב בעיניה, כל עוד היא לא עוברת על החוק ואינה מפריעה לשכנים. למזלנו, כאן כולם בעלי דיעות ליבראליות." אלי השיב מיד:
       "אל תחשוב שיש לי, חס וחלילה, טענות כלשהן או דיעה שלילית. להיפך, אני חושב שאילו הרגישה בודדת ועזובה, לא היתה יכולה להישאר כאן זמן רב לבדה, רחוק מהבית ומהחברה הטבעית שלה. אם מצאה לה כאן חבר, מה טוב." ובפנותו אל שרון: "נו, ואת? מרגישה בדידות?"
      "כן ולא," השיבה, ולנוכח מבטו התמה כלשהו של אלי, הסבירה: "אינני יכולה לומר שמשעמם לי כאן. יש עבודה, האנשים נחמדים. האיזור מעניין ביותר... אבל אם להיות גלויה לגמרי - הרי שעזבתי משפחה בניו-יורק. אני מתגעגעת אליהם והם מתגעגעים אלי. הנה, לא מזמן אבא היה חולה, ואני לא הייתי שם. וכמובן שהם לוחצים עלי לחזור הביתה..."
      "ואת חושבת לחזור?"
      "זה תלוי."
      "במה?"
      "קשה לי להגיד. בכל מיני דברים." ולאחר רגע של הִרהור הוסיפה: "בכל אופן תסכים איתי שבשביל בחורה לבדה, שאין לה שום רכוש, שאין לה דירה, או אפילו חדר לגור בו, זה לא פשוט להיקלט בארץ. המבצע הזה לא יימשך לעולם...ואין לי שום כוונה להיכנס למחנה עולים של הסוכנות."
      "אני חושב שיש לך דיעה מוטעית על אפשרויות הקליטה בארץ, ובעיקר לגבי בחורה משכילה, תרבותית ובעלת הופעה כשלך." אמר אלי, "קודם כל עוד לא שמעתי על מישהו שמת מרעב בארץ, שנית - יש קיבוצים..." היא קטעה אותו:
      "תודה, כבר הייתי."
      "בסדר, בסדר, אני לא ממליץ, רק מונה את האפשרויות. יש גם חברים וידידים שמוכנים לעזור... אבל עוד תהיינה לנו הזדמנויות לחזור ולשוחח על כך. בינתיים היי סבלנית והעיקר: תיהני מישיבתך באחד המקומות הנפלאים ביותר שראיתי." נשמעה בעיטה בדלת ושרון מיהרה לפתוח לאילנה שנכנסה ובידיה המגש הקטן שלה ועליו ארבע כוסות קפה שחור וחפיסת וופלים. היא התיישבה על קצה הספסל ואלי פנה אליה:
      "אילנה , כמה זמן את חושבת שהיית יכולה להישאר כאן לעבוד?"
      "זה תלוי."
      "תלוי במה?" היא הסמיקה כמו עגבניה, פרצה בצחוק, וענתה קצת מבולבלת:
      "זאת אומרת...אני מתכוונת...שאם הייתי ככה סתם לבדי, הייתי מוכנה לשבת כאן כמה שפחות. אבל...אם נמצאים עם מישהו, נגיד עם חבר, אז לא איכפת לי כמה זמן. העיקר שלא בודדים. חוץ מזה כולם כאן נחמדים והאוירה טובה והמקום יפה ונעים, מלבד החום והאבק." בעודם שותים את הקפה ומשוחחים, נראה דרך החלון הג`יפ של לוקוב חוזר מהדרך ועובר את השער. אלי יצא לקראתו ונדב הצטרף אליו. אחרי לחיצות הידים ארבעתם נכנסו למשרדו של לוקוב. אך ישבו לדבר, נשמע טירטור מנוע רועש במיוחד, כמו של אופנוע שהורידו ממנו את הַמַּפלֶט. הם המתינו רגע, אבל הרעש נמשך וכאילו קיבל תאוצה ונעשה טורדני מאוד. מתוך סקרנות יצא לוקוב החוצה לראות מה קורה וכולם אחריו. הסתבר שמשה פליישמן הפעיל את הגנרטור הקטן כדי להטעין מצברים לתחנת האלחוט. הם עמדו סביבו דקה או שתיים והסתכלו בעניין רב איך משה מחבר כבלים מהמכשיר אל המצברים שהמתינו בתור להטענה. אולמן אמר :
      "אתה לא יכול לעשות את זה אחר כך?"
      "מה?" צעק משה שלא יכול לשמוע בגלל הרעש. לוקוב משך אותו הצידה וחזר על שאלתו של אולמן.
      "אני אשאר בלי מצבר לקשר של הצהריים!" השיב משה.
      "טוב, תמשיך." אמר לוקוב. הוא הרחיק אותם משם ואמר:
      "אי אפשר להפסיק אותו. לא נוכל לדבר כאן. בואו נסע לעין וובה ונדבר בדרך." ארבעתם עלו על הג`יפ של לוקוב. נדב צעק לשרון, שעמדה בפתח המשרד:
      "אנחנו נוסעים אל ליפקין. עד הצהריים נחזור."
 אלי התפעל ממצב הדרך. הוא אמר שבפעם האחרונה שנסע, לפני כשלושה חודשים, לא היה מטר אחד בלי בור. לוקוב נראה מרוצה. הוא אהב לשמוע דברים כאלה. ליפקין קיבל אותם בחיוך לבבי, אם כי בהפתעת גמורה:
      "מה זה פתאום חזרתם? חשבתי שתשלחו את אלי לסיור עם נהג, יותר מאוחר." לוקוב הסביר לו מדוע `ברחו` מעין חוסוב. הוא הזמין אותם למשרדו וציווה על אחד הבדואים, באידיש, להכין להם קפה. האיש אמר: `אַי נָעָם יַא סִידִי.` והזדרז ללכת למלא סיר מים. הם ישבו על הספסלים משני צידי השולחן. השקט כאן היה מוחלט. שמעו רק את התעסקותו של הבדואי עם הקפה. כעבור כעשר דקות הגיש להם קפה בדואי מר בספלונים קטנטנים.
     "התארגנת לא רע, אפילו ספלונים בדואים..." אמר אלי בחיוך. ליפקין קטע אותו כמתנצל:
      "לא, לא, זה לא שלי. זה אחד הבדואים הביא איתו." בעודם לוגמים ומשוחחים, נשמע טירטור של רכב. בוריס יצא לראות. שיחתם הופרעה שוב, כי ליפקין דיבר בכעס ובקול רם וסביבו נשמעו אנשים נוספים שדיברו בערבוביה. כולם יצאו מהמשרד. קומנדקר חנה בקירבת מקום. מסביבו עמדו הנהג ומנהל העבודה וכן שני פועלים בדואים. מנהל העבודה הסביר בהתרגשות רבה ובתנועות ידיים את אשר קרה:
      "הג`י.אם.סי. עוד לא נעצר והטיפש הזה כבר קופץ. כולם צועקים לו `סטַנָּה! סטנָּה!`* - אבל זה כבר היה מאוחר מדי. הרגל שלו כנראה נתפסה במשהו והוא עף ונפל ישר על הראש והתעלף. אז תיכף הבאנו אותו הנה כדי לקחת אותו לרופא." לוקוב אמר:
      "סעו איתו מיד לעין חוסוב , שהרופא יטפל בו. אנחנו נגיע עוד מעט." מנהל העבודה ושני
* חכה! חכה!
 
 
הפועלים עלו על הקומנדקר ואז רעם קולו של ליפקין:
      "לא! רק הנהג והפצוע! מה אתם חושבים, שזאת חגיגה? יש כאן עבודה!" הם ירדו כהרף עין מהרכב שיצא מיד צפונה. ליפקין הטיל על מנהל העבודה לעשות בינתיים עבודות שונות בתוך המחנה, עד שתהיה להם תחבורה חזרה למקום עבודתם בדרך.
       הם חזרו אל המשרד והמשיכו לשתות בדומיה מהקפה שהצטנן בינתיים. לפתע לוקוב אמר:
      "נדב, קח את הג`פ ותסיע את מנהל העבודה ושני הפועלים לכביש, שלא יישארו שם בלי מנהל עבודה. כשתחזור ניסע לעין חוסוב ונראה מה מצבו של הפצוע." כשנדב קם, ליפקין אמר:
      "זה חמישה עשר קילומטר מכאן, אבל הקטע מתוקן, ואתה יכול לנסוע חופשי חופשי." כשנדב התיישב ליד ההגה, ליפקין שאג:
      "אריה, קח את שני הליצים וסעו לעבודה!"
 כעבור כחצי שעה נדב חזר והם יצאו בדרך לעין חוסוב. לוקוב התיישב ליד נדב ואמר:
      "אתה תנהג ואני אדבר." והמשיך להסביר לאלי את הבעיות שהוא צופה עם התרחבות העבודות בזמן הקרוב ביותר. אלי אהב לשמוע ולוקוב אהב להסביר. זה היה צרוף מצויין. אילו האזין להם אדם זר, היה לומד משיחה זו יותר ממי שחי שבוע במחנה עין חוסוב.
      כשהגיעו למחנה ראו את הקומנדקר חונה ליד דלת המרפאה. לידו עמדו הרופא, ציגל, כהן והנהג ודיברו בשקט ובסבר חמור. נדב עצר את הג`יפ על ידם.
      "מה מצבו?" שאל אולמן.
      "הוא מת." אמר דר` פלד בשקט.
      "מתי הוא מת?" שאל לוקוב.
      "אני מאמין שהוא נהרג בו במקום, כאשר נפל." אמר הרופא, "יש לו שבר בגולגולת."
      "עסק ביש." אמר לוקוב. הגופה היתה מונחת על הקומנדקר הפתוח, מכוסה בשמיכה. לוקוב עמד מהורהר. הקמטים בפניו נעשו יותר מודגשים, בעיקר על המצח. פתאום, מהיר החלטה כתמיד, אמר:
      "טוב. אין כאן הרבה מה לחשוב. אלי, יש לי עוד מה לדבר איתך. נלך לחדר האוכל, נאכל ארוחה מוקדמת, ושם נדבר. מיד אחרי זה, אתה עולה לבאר שבע עם המת הזה. תתקשר מיד למושל הצבאי ותשמע מה הוא מציע לעשות. תגיד לו שלדעתי, הכי טוב זה להחזיר את הגופה לשבט ללא שהיות." כשישבו ואכלו, פנה לוקוב אל נדב:
      "תעלה מחר בבוקר לבאר שבע. תיקח איתך את המשכורת של האומלל הזה...אני אתן לך כסף מהקופה הקטנה שלי, ותסעו , אתה ואלי, יחד עם קצין מהממשל, אל השבט. אני רוצה שקצין הממשל יסביר לשייך בדיוק מה קרה, ואם יהיה צורך, אתם תחזקו את דבריו. בכל אופן, תשמעו לעצותיו של המושל. אם תהיה פורמליות, טפסים, הצהרות, אני יודע? אתה תטפל בכל זה."
נדב, שכלל לא התלהב ממשימה מיוחדת זו, הניד בראשו לאישור. שוב פנה לוקוב אל אלי:
      "כן, אני רוצה שתמצא לי פקיד שַלָּם. איזה בחור טוב, ישר וחרוץ. הוא יצטרך להחזיק סכומי כסף גדולים ומוטב שיהיה מוּכַּר. הוא יסע להביא את המשכורות מיפו ואחר כך יעבור ממחנה למחנה וישלם לפועלים הבדואים וכמובן גם לחבר`ה שלנו. בעודף הזמן הוא יעזור במשרד ויטפל בשמירה."
      "יש לי בשבילך מישהו בדיוק לתפקיד הזה." אמר אלי שפניו אורו, "יש במפקדה סמל שמשתחרר בימים אלה. בחור נהדר. שמו שפירא, בני שפירא. אני אדבר איתו ואם יסכים, אשלח לך אותו."
      "תשתדל להציג אותו מחר בפני נדב, שיתרשם ממנו. בסופו של דבר הוא יצטרך לעבוד איתו ולא איתי. אם הוא ייראה לך, נדב, ואם יסכים, אז שיבוא."
 אחרי הארוחה החפוזה נסע אלי עם הגופה וכולם שבו לעיסוקיהם. כשנדב נכנס למשרד, מצא את שרון חיוורת כסיד. היא שאלה כמעט בלחש:
      "זה נכון שהוא מת?" נדב הינהן ושאל:
      "את ניגַשת לשם?"
      "לא. אילנה באה וסיפרה לי שיש פצוע. אחר כך חזרה ואמרה שהרופא בדק אותו ומיד אחרי זה הביאו שמיכה וכיסו אותו. היא הסיקה מזה שהוא מת. אני קיויתי שכיסו אותו כדי שלא יהיה לו קר, כי מי שמאבד דם, קר לו..." נדב הסביר לה:
      "יש לו שבר בגולגולת. הרופא אמר שהוא מת במקום." היא היתה חיוורת כסיד ואמרה:
      "לא טוב לי. אני מרגישה שאני מוכרחה ללכת לשכב קצת." נדב ליווה אותה לאוהלה וביקש מאילנה שתיגש אליה ואולי תביא לה משהו לשתות. נדב עצמו חזר למשרד לעבוד, ביודעו שמחר בוודאי ייעדר כל היום. נכנס משה פליישמן:
      "הוא מת?" שאל. נדב אישר. כל העניין החל להימאס עליו. משה הקשה:
      "אז מה הולכים לעשות?"
      "להחזיר את הגופה לשבט."
      "נו, ומה עם משטרה? חקירה? אני יודע מה? סתם אחד נהרג בעבודה...וכלום?"
      "על מה אתה מדבר? איזו משטרה? כאן זה איזור ממשל צבאי. יעשו מה שהמושל יגיד."
      "ומי יטפל בכל זה?"
      "אני." משה הביט בו כנדהם:
      "איך?"
      "פשוט מאוד. מחר בבוקר אסע לבאר שבע, ובעצה אחת עם אלי והמושל, נבקר בשבט, אצל השייך של הנפטר, נסביר לו מה קרה ונטפל בכל מה שיהיה דרוש." משה פלט שריקה דקה:
       "וואַללָה, אני לא מקנא בך." ויצא.
 שרון לא אכלה בצהריים. אילנה הביאה לה תה לאוהל והיא נחה כל שעות אחר הצהריים. אבל לאחר שהתקלחה, התייצבה בחדר האוכל בחמש לקפה ונראה שכל העניין מאחוריה.
       "אני פשוט אף פעם לא הייתי כל כך קרובה לאדם מת, גם לא בזמן המלחמה. הוא שכב מול החלון שלי וחשבתי שהוא פצוע. כשנודע לי שכל הזמן הזה הוא היה מת, נִתקפתי בחילה." עד מהרה הצטרפו יתר אנשי הסגל. המִקרה היה לשיחת היום בפי כל עובדי המחנה. נדב רצה מאוד לפגוש את שרון בערב, אבל העדיף לא לכפות את עצמו עליה. מוטב, חשב, שהיא תלך לישון מוקדם, ומחר תהיה בריאה לחלוטין. הם הלכו למשרד והוא סיפר לה שמחר בבוקר השכם הוא יוצא לבאר שבע לביקור אצל השייך הבדואי.
      "הייתי מאוד רוצה לבקר פעם בשבט בדואי, אבל בטח לא בנסיבות כאלה." אמרה. באותו רגע נכנס משה פליישמן עם מִברק בידו:
      "הגיע מִברק שאימי חולה ומבקשים שאבוא הביתה באופן דחוף. אני מודאג מאוד. אם הם מבקשים שאבוא מיד, אולי זה משהו חמור?"
       "אני אדבר עוד מעט עם המפקד." אמר נדב, "אם הוא לא יתנגד, תוכל לנסוע איתי מחר בבוקר עד באר שבע. אני מקווה שעד שתגיע הביתה, אימך כבר תרגיש יותר טוב."
      "תודה." אמר משה ויצא.


                                    ביקור בשבט הבדואי
 
      "תוריד אותי בבקשב ברחוב הראשי. " אמר משה פליישמן לנדב כשנכנסו לבאר שבע.
      "יותר כדאי לך לבוא איתי עד הבסיס. אולי יוצא משם רכב לתל אביב."
      "אתה צודק." אבל בבסיס לא היה טרמפ ומשה הלך ברגל לתחנת האוטובוסים.
      "מה אומר המושל?" שאל נדב את אלי.
      "המושל לא התרגש, הוא אומר שערך חיי אדם שונה אצל הבדואים. הם פטאליסטים:
`אַל-כּול-מִן-אַללָה`* הם אומרים. טוב שהבאת כסף, כי הכסף מכפר על הרבה דברים."
"ומה עם חקירה? או משהו פורמאלי?"
      "כנראה שלא תהיה שום חקירה. זו היתה תאונה, מה גם שכל הפועלים הבדואים מאשרים שהאיש קפץ באופן פתאומי ושאפילו ניסו למנוע בעדו... אבל את זה נראה אחרי הביקור אצל השייך. אמש נסענו ישר לשבט ומסרנו להם את הגופה. תיכף יגיע אחד מקציני הממשל הצבאי ונצא יחד איתו לשבט." בינתיים הם החליפו רשמים מביקורו של אלי בעין חוסוב ובעין וובה. אמנם אלי ידע כל מה ששולחים וכל מה שמקימים עם זה, אבל לא תאר לעצמו איך כל זה נראה במציאות, בשטח. הוא חזר מהביקור מלא התלהבות ואמר שכעת הוא חש מה פירוש `מבצע ערבה`.
 קצין הממשל, סגן עובדיה, הגיע. בחור רזה ומצומק, שחום ובעל שפם שחור עבות. לאחר היכרות ולחיצות הידיים, עובדיה אמר:
      "טוב, אז בואו נצא מיד, כי זה עלול להיות סיפור ארוך. בדרך אני אתדרך אתכם." הם נסעו דרומה מבאר שבע. סגן עובדיה הסביר:
      "אנחנו נוסעים אל השייך איברהים. זה כשנים עשר קילומטרים דרומית מזרחית מכאן. הוא אדם צעיר יחסית, אולי בן ארבעים...יש שייכים זקנים. אותך, נדב, אני אציג בתור המנהל. כלומר שאתה המנהל הראשי של כל העבודות שמבצעים במקום בו הבחורים שלו עובדים. אין טעם להגיד שאתה קצין מינהלה או פקיד ראשי, כי הוא יראה בזה פגיעה בכבודו, שהמנהל לא הטריח את עצמו ושלח איזה פקיד... אז אתה תהיה המנהל ותדבר בחשיבות. בין כה וכה הוא לא מבין עברית ואני אתרגם." נדב העיר:
      "אני מדבר קצת ערבית...על כל פנים אוכל להבין משהו."
 
* הכל מאלהים
      "זה לא חשוב. תעשה את עצמך שאתה לא יודע אף מילה ולא מבין כלום. זה יתן לנו יתרון של התייעצויות בינינו בשעה שאני מתרגם לך מה שהוא אומר. אתה מבין?" נדב הינהן.
"כעת רד שמאלה לשביל הזה," הנחה עובדיה את הנהג. הם סטו מהכביש ונסעו בדרך עפר צרה, יותר שביל מדרך. נדב שאל:
      "כמה בדואים יש באיזור באר שבע?"
      "בדיוק קשה להגיד. עכשיו אנחנו עורכים סקר. הבעיה היא בניידות והפיזור שלהם. כללית אנחנו יודעים שבתחומי מדינת ישראל יש כשנים עשר אלף בדואים. חלקם הגדול מרוכז מסביב לבאר שבע. יש קצת בערבה וגם בצפון הארץ. הנה לא מזמן צה"ל גירש שבט של מאתיים משפחות שהגיעו מירדן והתיישבו צפונה לבאר שבע. מהיום שהגיעו, התחילו הברחות והסתננויות. אז סילקו אותם." נדב המשיך לשאול:
      "וממה הם חיים?"
      "מגידול צאן, ממעט חקלאות ומהרבה הברחות."
      "גם היום?"
      "בעיקר היום. קודם לא היו גבולות של ממש. עכשיו יש גבולות והם, בניידותם מעבירים סחורות. במאה הקודמת הם פשוט היו מתנפלים על ישובים בצפון ושודדים אותם. התורכים שמו קץ לתופעה הזאת על ידי זה שהם בנו את העיר באר שבע. קודם היו הבדואים תלויים בעזה והמרחק הגדול מנע מהשלטונות התורכיים לפקח עליהם באופן יעיל. כשהם בנו את באר שבע, בראשית המאה, הם העבירו סמכויות מחוז הנה ומאז האנרכיה נפסקה. כאן ישב חיל מצב, משטרה ושירותים שונים." הם התקרבו לשבט וכבר נראו פה ושם אוהלים שחורים פזורים בשטח על פני מרחבים גדולים. עובדיה הסביר:
      "את האוהלים הם עושים מצמר עִזים. כל משפחה חיה בפני עצמה, עם התרנגולות בתוך האוהל." נדב ראה עשן מיתמר מתוך אחד האוהלים ושאל על פשר הדבר.
      "הם מדליקים אש בתוך האוהלים ומבשלים ממש באוהל. זו גם הסיבה שאחד ממרכיבי הריח המיוחד לבדואים הוא העשן." נדב התבונן סביבו: גבעות שטוחות של אדמת לס השתרעו למרחקים. רק שיחים ועצים בודדים נראו פה ושם.         
      לפתע הופיע על הדרך בדואי צעיר לבוש גלבייה, חייך ופנה אליהם. הנהג האט את הנסיעה עד שכמעט נעצר.
      "אהלאן וסהלאן," אמר הבחור, "שייך איברהים שלח אותי לפגוש אותכם. הוא מברך אותכם ומצפה לכם באוהלו." הוא עלה על מדרגת הקומנדקר, מצד הנהג, והנחה אותו. מאחורי הגיבעה התגלו לעיניהם אוהלים רבים, גם הם מרוחקים זה מזה, כנראה לפי סדר כלשהו הידוע רק להם. במקום אחד ישבו על הארץ שתי נשים וארגו בד מצמר עִזים, אותו בד ממנו עשויים האוהלים. נדב התבונן בהתפעלות במערכת הפרימיטיבית של מקלות, אליהם נקשרו החוטים והאופן בו הנשים עבדו. עובדיה שקלט את מבטו של נדב, הסביר:
"יש להם צמר גמלים וצמר עזים. הם מכינים לעצמם את הבדים לאוהלים מצמר העזים ואילו את המחיצה המפרידה בין הגברים לנשים - מצמר הגמלים. בדים יותר עדינים הם קונים." הם נעצרו לפני אוהל גדול מאוד, שדפנותיו פתוחות סביב סביב והוא נראה יותר כמו סככה. בפתח עמד איש רזה וגבוה, קצת כפוף, בגיל החמישים, וחייך אליהם. הם ניגשו אליו, לחצו ידיים, סגן עובדיה אמר בצורה רשמית מאוד בפנותו אל נדב:
      "זהו ראש השבט, שייך איברהים." ובערבית אמר בפנותו אל השייך: "זהו אדון נדב חרמון, הממונה על כל העבודות שמבצעים בואדי ערבה."
      "תְפַדַּלוּ, תפדלו!" אמר השייך בהזמינו אותם בתנועת יד רחבה, להיכנס לאוהלו. רִצפת האוהל היתה מכוסה שטיח גס, ארוג מצמר כבשים. סביב סביב הונחו מִזרנים ועליהם כרים גליליים וכריות קטנות, כולם בצבעים ססגוניים, פזורים על המזרנים. כשהם התיישבו, יכול כל אחד להסב כשהוא שעון אל הכרים מאחור ומהצדדים, ישיבה נוחה כאילו ישבת בכורסה, בהבדל זה, שהרגליים משוכלות תחתיך, או מקופלות לצידך.
 השייך לחש לאוזנו של הצעיר שליווה אותם. זה יצא וחזר כעבור דקה, עם כד מים ומגש עמוס כוסות. הוא החל למזוג לכולם. מי הכד היו צוננים וטעמם ערב. בינתיים נכנסו לאוהל עוד כמה גברים, מבוגרים וזקנים.
      "אֵלה נכבדי השבט." לחש עובדיה. כל נכנס לחץ ידי כל נוכח והחליף עמו ברכות: `מַרחבָאָ, סַלֹאמַאת וכִּיף אינתָ?` ואז ישב כשמציעים לו לשבת. החלה שיחת נימוסין בין השייך לבין עובדיה. מהמעט שנדב הצליח לקלוט, הם שוחחו על מזג האויר ומיעוט הגשמים, על הצאן, על המִרעֶה הדל והצורך להזיז את המאהלים קצת צפונה. כך, מנושא לנושא, הגיעו גם לדבר על הפועלים , בני השבט, העובדים בכביש הערבה. בינתיים מחא השייך כפיים, הבחור הופיע והשייך הורה להביא קפה. טחינת הקפה נעשית במכתש עץ ובעלי של עץ. הטוחן נוהג להקיש בעלי על דפנות המכתש בקצב מסויים, כחלק מטקס הכנת הקפה: לא די בריח ובטעם, גם לאוזן מגיע חלק בהנאה. בעלי כישרון יודעים לתופף מיני מנגינות והבחור הזה היה ללא ספק אמן בתחום זה וגם הפגין את מלוא יכולתו, לכבוד האורחים הנכבדים. מנגינתו, שהיתה מהנה למדי, נמשכה כמה דקות והסיחה את דעתו של נדב מהשיחה שנמשכה בינתיים בין עובדיה לבין השייך איברהים. הקפה הגיע בתוך כלי נחושת צר וגבוה, בעל זרבובית מעוגלת, דרכה נמזג לספלונים הזעירים, דוגמת אלה שראו אצל ליפקין. הקפה, שהוגש בכמות קטנטנה, היה מר אך ריחני. הנוהג הוא שמוזגים שלוש פעמים ברציפות, אלא אם כן האורח מנענע בספלון, לאות שרַוָוה. לאחר ששתה, הודה עובדיה לשייך באחת הברכות המקובלות: `עַמַאר` וזה החזיר לו ברכות לרוב. כעת שבה השיחה לעניין העובדים ומקרה האסון. עובדיה אמר לשייך שאדון חרמון לא רצה שמשפחת הנפטר תחכה עד יום התשלום בסוף החודש, והביא עמו את שכרו של ההרוג, שמא המשפחה זקוקה... השייך הודה, נדב הוציא את המעטפה שהיתה מוכנה עמו ומסר אותה לעובדיה שהעביר אותה לשייך שרק הציץ בה, מבלי לספור את הכסף, והניח אותה מתחת לכר עליו נשען. לאחר כל אלה, הזמין אותם השיך לאכול צהריים. עובדיה סרב בנימוס. השייך התעקש. עובדיה, לאחר שהתייעץ עם נדב, הסכים והודה. כשהתייעצו, עובדיה הסביר לנדב שהארוחה היא שיא האירוח והיא חובתו של המארח. מי שמסרב לאכול פוגע בכבודו של המארח ובדימויו בעיני בני שבטו. נדב הסכים אך העיר לו שעוד מוקדם בשביל לאכול. עובדיה אמר לו:
       "אל תדאג, כעת רק ילכו לשחוט את הכבש. כשהאוכל יהיה מוכן, תהיה כבר רעב כהוגן." וכך היה. השייך ספק כפיים, הבחור הופיע, ניתנו הוראות והבחור רץ למלא אותן. וכמובן, השיחה נמשכה. כעת באטיות רבה. מדי פעם אמר השייך משהו. אם הדבר הצריך תשובה של מישהו, הוא ענה, אבל לעתים אחרי שהות הרבה יותר ממושכת מהמקובל במקומותינו. לפעמים אמר מישהו כמה מילים שכפי הנראה לא הצריכו תשובה, כי איש לא התייחס. ושוב השתררה דממה. לא היתה תחושה שמישהו חייב להחזיק כל הזמן שיחה ערה. כאן הזמן זרם בקצב מואט. שום דבר לא דחוף.
נדב שאל את עובדיה בלחש:
      "מה יחסם למדינתנו?"
      "זו שאלה שלא שואלים. את האמת לא אומרים. אבל מתוך ההתייחסות לנושאים שונים, תוך כדי עבודה איתם, אפשר להסיק שהם די מרוצים. הממשלה שלנו מסייעת להם יותר משסייעו להם אי פעם העות`מאנים או האנגלים. יש להם מה לאכול ולא פוגעים בהם. מדי פעם יש להם מישאלות והן נידונות בכובד ראש. זה מצב טוב עבורם." לימינו של נדב ישב ישיש מצומק, בעל לחיים שקועות, פה חסר שיניים וזקנקן תיש דל ולבן. הוא ישב בשקט ולא השתתף בשיחות, רק עיניו הערניות עקבו אחר הנעשה. אבל מדי פעם היה ניתקף בשיעול עמוק, שורקני וממושך. הם עישנו סיגריות מגולגלות עם אותו הטומבק המוכר מהערבה, בעל הריח המיוחד. השייך החל לספר משהו ארוך ומסובך, מלווה בתנועות ידיים ובהרמות קול מדי פעם. לפעמים ביקש חיזוק לדבריו ממישהו מהנוכחים וזה הוסיף כהנה וכהנה. נדב לא הצליח לעקוב ועובדיה ניצל רגע של שתיקה, כדי להסביר לו במה המדובר: השייך מספר שלפני שבועיים הלכו לאיבוד כמה כבשים, שנמצאו אצל השבט השכן. כמעט שהתפתחה תקרית רצינית. אבל הודות להתערבותו של הממשל הצבאי, הכבשים הוחזרו ונמנע ריב חמור. בינתיים הביאו עוד סיבוב של מים צוננים מתוך הג`ארה. נדב, שלא היה רגיל לבטלה כה ממושכת, החל להרגיש חוסר סבלנות וגם אי נוחות פיסית מהישיבה הזאת. מקץ כשעתיים, הגיע סוף סוף הכבש המסורתי, מונח על הר גדול של אורז, על מגש עצום שהועמד במרכז וכולם החלו לאכול באצבעות יד ימינם. הבשר כלל את השומן ואת העצמות. נדב כבר אכל אוכל ערבי, אבל במסעדות ועם מזלג וסכין. זו לו הפעם הראשונה שאכל באצבעותיו. הכבש היה טעים, בעיקר קליפתו השחומה. אלי נראה מרוצה ואכל בתאבון גדול. שכנו הישיש של נדב נבר בתוך הבשר, הוציא נתח יפה ונקי ובאצבעות ידו הימנית הגיש אותו לנדב בהרכנת ראש אדיבה. נדב נדהם לרגע, הוא נגעל מהמחשבה שיצטרך לאכול מידו של הזקן, כשהרגיש את מרפקו של עובדיה בצלעותיו ושמע אותו לוחש לו ובהדגשה, כמעין פקודה:
      "קח את זה! הוא עושה לך כבוד גדול. אם לא תיקח - זה עלבון." נדב הבין, חייך אל הזקן באדיבות מאולצת ולקח את הבשר במלמלו בערבית `שוּקרַן`. בלית ברירה, התגבר על הרגשת הדחיה ואכל את הבשר. עובדיה המשיך ללחוש לו:
      "הוא בחר במיוחד בשבילך את הנתחים הנחשבים לטובים ביותר. זה חלק מהכנסת האורחים שלהם." בהמשך הארוחה, `כיבד` הישיש את נדב עוד פעמיים בנתחים הטובים ונדב כבר התגבר על הגועל ואפילו החל ליהנות מהבשר העדין. אחרי הארוחה והברכות, הם קמו ללכת. השעה כבר היתה שלוש אחר הצהריים. עובדיה ברך את השייך, השייך בירך את נדב ואת עובדיה, עובדיה השיב לו בברכה נוספת, הם עלו על הקומנדקר ונסעו. בזה תמה פרשת התאונה וההרוג. בדרך נדב שאל:
      "כמה נשים יש לשייך איברהים?"
      "אני חושב שיש לו רק שתי נשים ואיזה שנים עשר ילדים. אבל הוא מיקרה חריג. קח לדוגמה את השייך סלימאן, שהוא יותר מבוגר, יש לו הרבה נשים, לא יודעים בדיוק כמה, ועשרות עשרות ילדים. אומרים שהוא עצמו אינו מכיר את כל הילדים שלו."
      "אתה מאמין שזה נכון?"
      "כן. זה ידוע. הנה, למשל, מספרים שיום אחד השייך סלימאן רכב על סוסתו וראה ילדה בדואית יפיפיה עובדת בשדה. היא מצאה חן בעיניו והוא רצה להתחיל איתה בשיחת היכרות. אבל הילדה אמרה לו: `היסתלק מכאן! ולא - אספר לאבי!` `מיהו אביך?` שאל השייך בחיוך מִתנשא. `אבא שלי,` ענתה הילדה בגאווה, `הוא השייך סלימאן`. השייך דירבן את הסוסה והסתלק חיש.
      "הם הגיעו למשרד אחרי ארבע ונדב נאלץ להישאר ללון בבסיס בבאר שבע. אלי הזמין את בני שפירא לפגישה עם נדב. הוא עשה רושם טוב ואחרי שיחה של חצי שעה, נדב מצא אותו מתאים לתפקיד המיועד לו. מאחר שבני משתחרר בעוד יומיים, הוא ביקש כמה ימים לסידורים אישיים, לכן סוכם שהוא יגיע לעין חוסוב בשבוע הבא.
      בערב נפגשו עם עדינה. הפעם היא נראתה לנדב הרבה יותר חביבה. חֶברתה, שכל כך הפריעה לו בשעתו, אפילו נעמה לו כעת. היא אכן הזכירה את ברוריה, אלא שבמצבו הנפשי החדש, ברוריה איבדה בעיניו את ערכה הקודם. עכשיו, כשנזכר בתקופת דיכאונו, חייך לעצמו. הוא החליט לזרז את תהליך שיכנועה של שרון להישאר בארץ וברגע המתאים להציע לה נישואין. לאחר זאת נתקף במצב רוח עליז וכל הערב התבדח עם אלי ועם עדינה. אלי עקב בעניין רב אחר המהפך שחל במצב רוחו ולאחר שליוו את עדינה, שאל בדרך חזרה:
      "אז מה, יש לך איזה חדשות טובות?" ולמראה פליאתו של נדב הוסיף:
      "מה אתה חושב, שאני לא מרגיש במצב הרוח המיוחד שלך?...ידידי, אף פעם לא ראיתי אותך חופשי ועליז בנוכחות עדינה. ומה יום מיומיים?" נדב בא במבוכה. מעולם לא שוחח עם אלי על בעיותיו האישיות. יחסיהם היו מצויינים, אבל תמיד עסקו רק בענייני העבודה, אולי קצת פוליטיקה או היסטוריה, אך בענייניהם האישיים לא נגעו. נדב ידע שלאלי חלק חשוב בקידומו והגעתו למעמדו הנוכחי במיבצע והרגיש שהוא חב לו משהו, לפחות גילוי לב. לפתע חלף שמץ מחשבה במוחו שאולי אלי חושד שהוא התחיל לפלרטט עם עדינה? אך הרי גם אלי לא אמר לו אף פעם דבר על יחסיו האישיים איתה. הוא החליט לדבר גלויות:
      "אלי, יש לך באמת חושים טובים. אבל נדמה לי שכיוון המחשבה שלך מוטעה. אני מרגיש שהגיע הזמן שאומר לך משהו בעניין זה. כשהגעתי הנה וראיתי לראשונה את עדינה, היא הזכירה לי בחורה אחרת, אהבה נכזבת שרציתי לשכוח. לכן לא הרגשתי נוח בחברתה. הערב, לראשונה, נוכחתי לדעת שהשתחררתי מהמועקה ההיא. לכן נתקפתי במצב רוח מרומם." אלי אמר:
      "יש אימרה: `כאב לב אחד מרפאים על ידי כאב לב שני` . אבל אצלך אני מבין שהשני הוא לאו דווקא כאב לב..."
      "קשה להסתיר ממך דבר. לא אעשה את עצמי מגוחך ואומר לך את האמת: כן, שרון ואני כבר ידידים טובים..." ולמראה חיוכו המשמעותי של אלי, תיקן את עצמו: "טוב, נגיד זוג, אבל שום דבר עוד לא סופי, שום דבר עוד לא הוחלט ולא צריך להגיד `הופ` לפני שקופצים. אבל בדבר אחד צדקת בהחלט: שרון גירשה מתוכי את ברוריה, כי זה היה שמה של ההיא. ואם כבר מדברים, אז מה אצלך? אף פעם לא שאלתי אותך על יחסיך עם עדינה. אל תכעס עלי אלי, אבל בהתחלה חשבתי שהיא רק משמשת לך כמקור לאינפורמציה על הנעשה במִפקדה..." אלי פרץ בצחוק:
      "גם אתה לא כל כך מפספס. באמת, כשהכרתי את עדינה, זמן מה לפני שהגעת, היא היתה בשבילי ילדה נחמדה ותו לא. יכולתי לצאת עם אחרת, אבל ממנה שמעתי דברים שהיו חשובים לי. באמצעותה עקבתי אחרי הנעשה במיפקדה...לא לצורך סיפוק הסקרנות שלי, אלא נעזרתי בזה לקידום ענייני העבודה. עדינה לא סיפרה לי הכל בגלל פטפטנות, אלא היא חיבבה אותי וגם הבינה שאני מקדם דברים חשובים. הלא לא דובר על סודות, אלא על קשרים אישיים שעוזרים להזיז דברים. היא ילדה מבית טוב, אביה רופא שיניים, גמרה גימנסיה, מנגנת על צ`לו, קראה המון ספרים קלאסיים, רגשנית, מתעניינת בכל נושא. מה אגיד לך? היא מותק של בחורה ו...קרה מה שקרה - באמת התאהבתי בה."
       "אתה! ומה היא?" אלי שוב פרץ בצחוק:
       "גם היא. אל תהיה מודאג. הכל בסדר. לא, לא, אנחנו עוד לא הולכים לרבנות, אבל חוץ מזה הכל בסדר." וכמו בימים הטובים ההם, הובאה מִטה אמריקאית נוספת לחדרו של אלי ושניהם שכבו זה מול זה ושיחתם התמשכה עד מאוחר בלילה. כך למד נדב על הקשיים שבפניהם עמד רב סרן לוקוב, ואשר אילצו אותו להתקדם בצעדים זהירים ולבצע רק עבודות מוגבלות: לחיל הנדסה לא היה תקציב עבור מבצע גדול ובכל פעם שוחררו רק סכומים זעומים למטרה זו. בביקוריו ביפו, עשה לוקוב כמיטב יכולתו כדי לקבל תקציב משמעותי ולהתחיל במבצע ערבה `על אמת`, אך ללא הצלחה. עד שלקראת סוף חודש יולי, הגיע הדבר אל ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון אשר סבר שלאילת יש חשיבות עצומה עבור מדינת ישראל, כמוצא למזרח הרחוק, שבבוא היום יפתח בפנינו אופקים כלכליים ומדיניים חשובים ביותר. בן גוריון דיבר על חזון יישוב הנגב ובניית נמל באילת. הוא אמר שלא ניתן להחזיק באילת ללא דרך גישה סבירה אליה, בה יוכלו כוחותינו לנוע בחופשיות בשעת הצורך. הוא הזמין אליו את מפקד חיל הנדסה ושאל אם יוכל לתקן את הדרך לאילת באופן סביר. לתשובתו החיובית של מפקד החיל, הבטיח ראש הממשלה לשוחח עם שר האוצר כדי שימצא תקציב מתאים. רק כעת, הדברים יתחילו לזוז.
 אפילו שמץ מכל זה לא הגיע לאוזניהם של עובדי המיבצע ואיש מהם לא ידע שבתקופות מסויימות הם עמדו בפני סכנת פיטורים. כנראה שרק סרן אולמן היה שותף סוד. נדב הצטער לשמוע שהיו מצבים כאלה אבל לא היה מודאג במיוחד עבור עצמו. הוא רק נעצב למחשבה שיאנוש, האיש הטוב, המסור והחרוץ הזה, היה עלול להישאר ללא עבודה ולא יכול היה להגשים את חלום חנות הספרים שלו בפתח תקווה.
 
 
בימים האחרונים התהלך אהרן כהן במצב רוח רע. לשאלתו של ציגל, הסביר:
"ארוסתי לוחצת שאחזור ונתחתן. גם ההורים שלי ושלה לוחצים. הם אומרים שאוותר על המונית וחתני מציע שאעבוד בבית המסחר לכלי בית שלו. אבל אני לא רוצה להיות זבן."
"תגיד להם דוגרי שאתה לא מסכים. הם ייכנעו. סמוך על ציגל." אהרן רק ניענע בראשו.
           
 
           
 
 
 
         ההכנות להקמת המחנות
           
      כשנדב חזר לפני הצהריים מבאר שבע ונכנס למשרד, קיבלה אותו שרון בשימחה גלויה.
      "אני מתה לשמוע על הביקור שלך אצל השייך הבדואי, אבל לוקוב אמר שברגע שתגיע, תיכנס אליו. אחר כך תספר לי."
      אצל רב סרן לוקוב ישבו סרן אולמן, אהרן כהן ויאנוש. כשראה את נדב, לוקוב אמר:
      "טוב שהגעת. בוא שב. אהרן, תן לו את הניירות." כהן מסר לו רשימות ולחש:
      "מזל שבאת. עוד מעט כל הניירת הזאת היתה נופלת עלי."
      "אני לא אחזור על מה שכבר נאמר," המשיך לוקוב, "כי אתה בקי בכל זה. לכן ניגש ישר לפרטים: יאנוש מתחיל מיד להכין את הציוד הבסיסי לחמִשה מחנות. אתה מעמיד לרשותו כל כח אדם אפשרי. הציוד יאורגן בערימות נפרדות, במרחק מה זו מזו כדי למנוע ערבוב או בילבול, וכן כדי לאפשר גישה נוחה למשאית וטעינה ללא צפיפות ודוחק. בערב יש להעמיד שם שומר, כדי שלא יתחשק למישהו לשפר את ריהוט האוהל שלו..." אהרן שאל:
      "אבל עם מה נוריד את כל זה? עם הקומנדקרים והג`י.אם.סי.?" לוקוב הביט בו ארוכות והניד בראשו כמה פעמים. הוא נראה מהורהר. לפתע החליט ואמר:
      "כשהכל יהיה מוכן, נוציא הוראה לאלי שיודיע לכל קבלני ההובלה העומדים להגיע אלינו עם הציוד והאספקה, שהם לא יוכלו לחזור מיד, אלא רק אחרי ארבעים ושמונה שעות. בשבוע הבא יגיעו לפחות חמש מכונות גדולות עם סחורה. נפרוק אותן ועליהן נעמיס את הציוד הבסיסי עבור המחנות. תכינו אוהל לנהגים האלה ותדאגו לנוחיותם המירבית...כדי שיתמרמרו כמה שפחות." לוקוב קלט את סימני השאלה במבטים המופנים אליו והוסיף בחיוך:
      "בסדר, בסדר, אני יודע מה אתם רוצים לומר: ואיפה מנהלי המחנות? ואיפה הבדואים הנוספים? ומה יגידו במפקדה? ובכלל..." איש לא הגיב וכולם המתינו למוצא פיו. הוא הסביר:
      "טוב, אז אענה לכם לפי הסדר. אני מזמין את מנהלי המחנות החדשים שיגיעו מיד. כן, כבר עכשיו! אולמן, אתה תוציא אותם לסיורים ותקבעו סופית את מיקום המחנות. אלי צריך לבוא מיד בדברים עם המושל. חלק מהבדואים חייבים להיות כאן לפני הורדת המחנות. היתר יגיעו כעבור
יום-יומיים. העיקר שיהיו מספיק פועלים כדי להקים את המחנות עם הגיע הציוד לשטח. הם יפרקו כל משאית מיד והיא תישלח הביתה. תהיו נחמדים עם הנהגים...תדחפו להם כמה קופסאות בוליביף, שיהיו מבסוטים ולא יתלוננו במפקדה...זה יחסוך לנו בעיות." לאחר זאת באו השאלות הטכניות: מה להקציב לכל מחנה בציוד, באנשים, באספקת מזון, בעיות עוקבי מים לשתיה, תיאומים שונים ועוד. התעוררו ויכוחים, הוצעו הצעות לפתרון עד שבאו לעמק השוה. כשקמו ללכת, עיכב לוקוב את נדב כדי לשמוע מפיו דיווח על הביקור בשבט הבדואי. לאחר שנדב סיפר לו הכל בפרוטרוט, וסיכם באומרו שהמושל רואה את הפרשה כמחוסלת, לוקוב אמר:
      "טוב שזה מאחורינו."
      אותה שעה ישב ציגל במשרד על כיסאו של נדב, מול שרון, ודיבר במרירות שלא הסתיר מפניה:
      "אני לא מבין למה לוקוב לא קרא לי להשתתף בישיבה." שרון אמרה, קצת נבוכה:
      "אני יכולה להגיד לך רק מה שאני משערת..." ולמבטו השואל הסבירה:
      "הם עוסקים בתיכנון המחנות החדשים. בשביל זה חשוב שיהיה יאנוש, שצריך להכין את החומרים, אהרן כהן שצריך לארגן את ההובלה, ונדב בשביל לכתוב את פקודת המיבצע וההוראות ולהקציב את כח האדם. הלא אתה יודע שלוקוב מזמן תמיד רק את מי שדרוש לו באותו רגע."
      "ואת חושבת שאני לא דרוש לו ברגע זה?"
      "אני מניחה שהמוסך יישאר כאן. לא שולחים אותו לשום מקום." ציגל ראה שיש הגיון במה ששרון אומרת, ואילו הוא, כטיפש, הפחית מערכו בפניה. מיד ניסה לתקן את הרושם:
      "בעצם, לוקוב כבר ישב איתי קודם והוא בטח יישב איתי אחר כך בניפרד. כי תדעי לך שכמה שיהיו יותר מחנות, ככה יהיו יותר בעיות עם תיקוני רכב. זה פי חמישה עבודה בהשוואה להיום. את מבינה? יצטרכו עוד מכונאים ועוד חלקי חילוף ואולי בכלל יהיה צורך להגדיל את שטח המוסך...נו, ואיך בחורה נחמדה כמוך מרגישה כאן בעין חוסוב? לא נמאס לך?"
      "אני עובדת, עסוקה כל היום, אז לא משעמם לי. הרי לא אשאר כאן כל החיים."
      "ומה את חושבת לעשות אחרי שתפסיקי לעבוד כאן?"
      "על השאלה הזאת אני עדיין לא יכולה לענות." אמרה שרון במעט קוצר רוח. היא לא יכלה לסבול את התעניינותו בענייניה הפרטים. בתקווה שיסתלק, היא שאלה:
      "אין לכם כעת עבודה במוסך?" ציגל קלט את הרמז וקצת מבוייש, חיפש מוצא של כבוד:
      "יש המון עבודה, אבל חשבתי שאם פתאום המפקד ירצה שיקראו לי, אז שלא יצטרכו לרוץ למוסך..." וקם ללכת. באותו רגע נכנסה אילנה עם מברק ואמרה:
      "אימו של מוישל`ה חולה נורא. מודיעים שהוא יצטרך להישאר בעיר זמן רב. שולחים לו מחליף, חייל מחיל הקשר. אוי ואבוי!" ציגל שאל:
      "מה יש לאימו?"
      "אני לא יודעת בדיוק, אבל הוא כבר אמר לי שאימו חולנית מאוד ועברה כמה ניתוחים, עוד לפני שהתגייס. קודם הוא תמיד היה בבית כדי לא להשאיר אותה לבדה." שרון שאלה:
      "אין לו אבא?"
      "לא. אביו נהרג במאורעות תרצ"ח, כשמוישל`ה עוד היה ילד. אימו המִסכנה גידלה אותו לבדה. היא מורה. אישה טובה מאוד. הם עוד לא גמרו את הישיבה?" היא הושיטה את המיברק ויצאה. ציגל יצא בעיקבותיה והלך איתה לכיוון משרד האלחוט.
      "אילנקה, אל תהיי עצובה. דברים כאלה קורים בחיים. אם את צריכה משהו, תדעי שאני תמיד מוכן לעשות בשבילך כל מה שתרצי." אמר. היא שאלה בתמיהה:
      "מה אני כבר יכולה להצטרך?"
      "אי אפשר לדעת. אפילו אם זה רק נגד שיעמום." אמר ציגל בחיוך שובב והלך.
      נדב חזר למשרד כשחיוך נסוך על פניו ואמר לשרון:
      "אני חושב שכעת מתחיל מבצע ערבה האמיתי."
      "ועד עכשיו שיחקנו?"
      "לא שיחקנו, אבל כל זה היה כמו מין תרגיל הכנה. עכשיו, תארי לעצמך, שתוך כמה ימים יהיו עוד חמישה מחנות כמו עין וובה: בואדי ג`ירַאפי, בבִּיר מַליחַה, בוַאדי אֵל בָּיאַן, בעֵין גַ`דיאַן ובבִּיר הִינדִיס. כעבור זמן מה גם מחנה שישי במעלה עקרבים."
      "והמשרד הזה יצטרך לטפל בכולם? אתה חושב שנעמוד בזה?"
      "כן. לכן רצה לוקוב אדם נוסף כאן. בעוד שבוע יגיע בחור ששמו בני שפירא. ראיינתי אותו בבאר שבע. הוא עושה רושם טוב."
      "אם אני לא טועה, לוקוב התכוון שהוא יהיה שלם וגם יתעסק עם השומרים."
      "נכון, אבל כשלם הוא יהיה עסוק כמה ימים בחודש. יתר הזמן הוא ישב כאן במשרד ויעבוד איתנו. תוך כדי עבודה כאן, הוא גם יסדיר את תורנויות השמירה. בסופו של דבר הרי אי אפשר לקחת לכל נושא אדם מיוחד." שרון הושיטה לנדב את המברק שאילנה הביאה.
 
      אהרן כהן הלך למוסך לדבר עם ציגל, כי הרגיש קצת לא נוח שציגל לא הוזמן לישיבה. ציגל שראה אותו מתקרב, העמיד פנים שהוא שקוע ברשימות ואינו מרגיש בבואו. אהרן התיישב בחצי ישבן על השולחן ורק אז נאלץ ציגל להרים אליו את עיניו. אהרן אמר:
      "אני מבין שאין לי מה לחדש לך... כי הרי איתך לוקוב כבר דיבר עוד לפני שזימן אותנו."
      "בטח," אמר ציגל, שכבודו הושב לו על ידי האמירה הזאת של אהרן, "איתי הוא כבר דיבר. אני הרי לא מתעסק עם הורדת הציוד והבדואים. לי יש המון עבודה כאן. ויכול להיות שיצטרכו להגדיל את המוסך ולהוסיף כוח אדם." אהרן עוד הוסיף ואמר:
      "יהיה פה בלגאן עצום, אתה יודע כמה תיקונים...." והשתתק בראותו את החיוך המושחת שהופיע על פרצופו של ציגל, שרק לפני דקה היה זעוף. "למה אתה מחייך?"
      "אתה תצחק. אני רוצה לשמוע ממך למה אני מחייך." אמר ציגל ולפתע פרץ בצחוק פרוע.
אהרן הביט בו בתמיהה. ציגל אמר:
      "טוב! אז אני אגיד לך. זה קשור בתכנית שלנו. כעת הזמן עוד לא מתאים...אחרי שהחמור הזה דחף את האף...אבל כשיתחיל הבלגאן הגדול, כמו שאמרת, גם יהיו המון חלקים שיכנסו וייצאו, וגם נדב יהיה יותר מדי עסוק בשביל לחשוב עלינו. עכשיו אתה מבין למה אני מחייך?"
      "אתה נוכל סוג א`." אמר אהרן , טפח על שכמו של ציגל וקם ללכת. אבל ציגל אמר:
      "אתה תעבוד לך בשקט, כאילו שכחת מהכל. יום אחד, כשאצלי זה יהיה מוכן, אני פתאום אגיד לך: אהרן, תכין נסיעה לבאר שבע. ואז תבין מה הכוונה ותדע מי זה חיים ציגל. הה...הה..."
      "רק תהיה זהיר." אמר אהרן והלך. הוא כבר הצטער על שבשעתו הסכים לשתף פעולה בעניין החלפים. הוא נגרר לזה מתוך רגש של חברות, מתוך חולשה אנושית, כי פשוט לא הרהיב עוז לסרב. אחר כך נסחף והפך לשותף מלא והשתתף בסיור הלילי לואדי ואירגן את הנסיעה הנסיונית לבאר שבע. ואולם, ככל שהיטיב להכיר את ציגל, סלד ממנו יותר ויותר. במיוחד גברו חששותיו לאחר המִקרה שנדב עיכב אותם, לפני יציאתם. כבר גמלה בליבו ההחלטה לצאת מהעניין בדרך כלשהי. אבל הוא לא מצא בנפשו את העוז לומר לציגל שהוא חוזר בו. מאוד חשש מהלעג של ציגל, שלבטח יכנה אותו `פחדן עלוב`. אבל כבר החל לחשוב איך לצנן את יחסיו עם הבחור הזה. אפילו חיפש תרוץ לעזוב את האוהל המשותף, אך חשש שיעליב אותו. אחרי הכל, הם כבר גרו יחד די הרבה זמן, במקום המבודד הזה, והחליפו ביניהם מדיעותיהם ומרגשותיהם ולא קל למחוק במחי יד תקופת רעות כזאת. אז ללא חיפזון.
      נדב הכין את סיכום הישיבה בצורת `פקודת מבצע`. הוא מסר את החומר לשרון להדפסה, ניסח שני מִברקים, האחד לאלי והשני למפקדה, נכנס אל לוקוב, שיראה את המיברקים לפני שיגורם, אולי ירצה להוסיף משהו והלך לצריף האלחוט לשלוח אותם. הוא מצא את אילנה בוכה.
      "מה קרה , אילנה? למה את בוכה?" היא ניגבה את עיניה וענתה:
      "זה שום דבר. זה סתם רגע של חולשה. פתאום נמאס לי. מוישל`ה נסע, המחליף עוד לא הגיע, ומי בכלל יודע את מי שולחים לנו, וכל העבודה נופלת עלי, ואני לבדי..." הוא הרגיע אותה:
      "אילנה, אלה דברים זמניים, זה יעבור, מחר יגיע המחליף ועומס העבודה יתחלק ביניכם. לא תספיקי להסתובב ימינה ושמאלה, ומשה יחזור. בינתיים תהיי ממלאת מקום המפקד." הוסיף בחיוך. היא החזירה לו חיוך, ניגבה את דמעותיה, לקחה את שני המברקים הארוכים והחלה לרשום אותם על דפי החמישיות.
      שעת הצהריים הגיעה וכולם נפגשו בחדר האוכל. ציגל הופיע עם חיוך רחב והפגין מצב רוח טוב. הוא שוחח עם כולם, התיישב ליד אילנה ומיד התחיל ללחוש לה באוזן. בהתחלה היא לא הגיבה, אחר כך קראה:
      "אוש! תעזוב כבר!" עוד מעט התחילה לחייך, לצחוק ולבסוף לפטפט איתו. מעיני איש מהנוכחים לא נעלם איך ציגל הערמומי מצליח למצוא דרך לאוזנה של אילנת הילדותית. זליג הביא מגש גדול עם תבשיליו הטעימים. תוך כדי אכילה שוחחו על השינויים העומדים להתחולל, ולא רק במבצע עצמו, אלא כל הערבה עומדת להתעורר מתנומתה הממושכת. מישהו שאל בקול רם:
      "מעניין מה יחשבו הירדנים בעוד חודש, כשהרעש יהיה בשיאו?"
      "תלוי מי," אמר אולמן, "אם זה למשל סתם פלאח מאחד הכפרים על ההרים ממול, שיחשוב כיד הדמיון הטובה עליו. אבל אם זה הצבא, הם יכולים לשלוח פטרולי סיור ולבדוק, ויש מִשקפות..." יאנוש שאל בחיוך בישני:
      "נו... ולדעתך, מה זה דמיון... ומה זה האמת?"
      "דמיון זה דבר חופשי," השיב אולמן, "תפעיל את שלך." שרון אמרה:
      "סתם ירדני יכול לחשוב, למשל שמקימים כאן ישובים, בונים מפעלים, אפילו שסוללים כבישים..." ציגל אמר בחיוך לעגני:
      "איזה ישובים את רוצה שיקימו כאן? מה את רוצה שיגדלו כאן? לכל היותר אפשר לזרוע כאן חול ולקצור אבנים." הוא נראה מרוצה מאוד מהחוכמה שאמר והסתכל סביבו.
      "אני לא עובדת במחלקת ההתיישבות של הסוכנות," אמרה שרון, "אבל אני מניחה שגם הערבי ממול לא מומחה. חוץ מזה, אני לא כל כך בטוחה שהמומחים שלנו לא יגלו שיטות שיאפשרו לגדל גם כאן ירקות או פירות." אהרון כהן אמר בפנותו אל ציגל:
      "לא שמעת שהיה קיבוץ בית הערבה ליד ים המלח? הם שטפו את האדמה המלוחה בהרבה מים, ואחר כך גידלו עליה עגבניות וזה הצליח." יאנוש הוסיף לשאול:
      "ואם יבוא פטרול סיור, מה יהיו המסקנות שלו?" לוקוב השיב לו:
      "בסך הכל אנחנו מתקנים דרך. דבר כזה לא יכול להישאר סוד. בקרוב כל העולם יידע על כך. לעומת זאת, פטרול סיור לילי, שישקיף על אחד המחנות שלו, יראה תנועה, אורות, רכב צבאי וציוד מיכני כבד ידווח על כך לממונים עליו. הם יקבלו דיווחים דומים מפטרולים אחרים, שיחזרו מסיורים ליד המחנות האחרים שלנו, ויכול להיות שיסיקו שצה"ל מחזק את כוחותיו בערבה, מקים מחנות נוספים, ולצורך זה גם מתקין דרכי גישה. והרי לכם מסקנות מודיעיניות לא נכונות, המבוססות על דיווחים עובדתיים נכונים." אולמן, שהאזין במבט חולמני, אמר:
      "מוכרחים להודות שתנועה כזאת, אפילו כמו שיש היום, לא היתה כאן אף פעם. ערבי ישיש יכול להעיד שבימי חייו לא ראה תנועה כזאת לאורך דרך הערבה. לכן מותר להניח, שכאשר התנועה תתעצם, הדמיון המזרחי הפורה יוליד הגזמות והשערות שתלכנה ותתנפחנה מפה לאוזן. מותר להאמין שבירדן תתפשט השמועה על ישובים, מפעלים וכדומה, כמו ששרון הזכירה. אני מניח שהדבר גם יגרה מיד את סקרנותם של עיתונאים שונים והם ירוצו לבדוק. ותוך זמן קצר, תיוודע כל האמת. הדבר הטוב היחידי שיצמח מזה הוא שהכנסות השק"ם שלנו יגדלו." הוא דיבר ספק ברצינות, ספק בבדיחות הדעת. השיחה הופסקה על ידי מראה שתי משאיות גדולות שנראו מגיעות מצפון בתוך ענני אבק. לוקוב שאל:
      "מה זה?"
      "אחת אספקה והשניה ציוד לאוהלים, מיטות וכל השאר." ענה יאנוש והתחיל לאכול במהירות.
      "אל תמהר," אמר לו לוקוב, "עד שהם יגיעו וייכנסו, יעברו עוד כעשר דקות." יאנוש חייך, אבל המשיך לאכול מהר.
 


                                         ה ת א ו נ ה
 
      אחרי הקפה, במשרד, שרון ביקשה שנדב יספר לה על הביקור בשבט הבדואי. הוא תאר לה בפרטי פרטים את איזור הגבעות השומם כמעט לחלוטין, את האוהלים הפזורים בשטח, הנשים הטוות יריעות בד מצמר עִזים, את אוהלו המיוחד של השייך עם המִזרנים והכריות הצבעוניות ותאר את השייך עצמו ואת פמלייתו. את ההזמנה לארוחת הצהריים ומשך הזמן שחלף עד שהאוכל הוגש, הישווה לסיפורי התנ"ך המוכרים לנו כל כך. ואכן אנשים אלה חיים פחות או יותר כמו באותה התקופה. כשסיפר איך האכיל אותו הישיש מידו, שרון כמעט נחנקה מצחוק. אחר כך סיפר על השיחה שהסתיימה ללא כל תביעות מצד השייך ושהמושל הצבאי סבור שהפרשה מאחורינו.
      "ומה עשית כל הערב? הלכת לקולנוע?" שאלה.
      "לא, הלכנו לפגוש את עדינה, חברתו של אלי, ולאחר שליוינו אותה, חזרנו והלכנו לישון. האמת היא ששוחחנו עד מאוחר בלילה."
      "על מה יכולים לשוחח עד מאוחר בלילה?" שאלה בחיוך קנטרני.
      "מלבד ענייני העבודה, ביני לבין אלי נוצרה ידידות. אולי לא סיפרתי לך, אבל אני לא באתי הנה כקצין מינהלה. אותי קיבלו ביפו כנהג. אבל מהרגע שהגעתי לבאר שבע, אלי לקח אותי לעזור לו ולארגן את המשרד שלו. וכשלוקוב ראה את זה, `חטף` אותי מאלי והביא אותי לכאן כקצין מינהלה. בעצם אני חייב את מעמדי במיבצע הזה לאלי. כשאני בבאר שבע, זו הזדמנות מצויינת בשבילנו לא רק לדבר בענייני עבודה שוטפת, אלא גם על היסטוריה, פוליטיקה, אקטואליה, ואם את דווקא רוצה, אז גם קצת רכילות."
      "זו חדשה מרעישה בשבילי: נדב חרמון עוסק ברכילות?!" אמרה בצחוק.
      "כן, אבל זאת לא בדיוק הרכילות המקובלת. כלומר... לא ישבנו לרכל ולהשמיץ כל מיני אנשים. רק דיברנו עלינו... אלי שאל עלינו ואני שאלתי עליו ועל עדינה." סקרנותה התעוררה:
      "ומה אמרת לו עלינו?"
      "את האמת." והוא חזר באוזניה על מה שאמר לאלי. היא הקשיבה בעיניים מושפלות והוא לא הבחין בפניה כל תגובה. אחרי הירהור קל, הרימה את מבטה אליו ושאלה בחיוך:
      "ומה עם אלי ועדינה?" במקום לענות ישירות על שאלתה, נדב אמר:
      "ואם את כבר רוצה לדעת את כל האמת, אז בבקשה: מהרגע הראשון שנפגשנו, עדינה הזכירה לי את ברוריה...זו אותה בחורה שסיפרתי לך עליה, שכל כך איכזבה אותי...לכן כל הזמן השתדלתי להתרחק מעדינה, ואלי שם לב לכך. אמש, לא הרגשתי יותר צורך להתרחק מעדינה, כי הודות לך, אותה ברוריה איבדה כל ערך בעיני. זו האמת ואלי הרגיש בשינוי ביחסי אל עדינה. בערב, כשנשארנו ביחידות שאל אותי ישירות. כשהסברתי לו, הוא התבטא שאת גירשת את ברוריה מלבי. אני חייב להודות שאני מעריך את הערנות, הרגישות והפיקחות שלו." שרון התרגשה ממה ששמעה. היא רצתה לומר משהו, אך באותו רגע נכנס אולמן ושיחתם נקטעה.
 
      אחרי ארוחת הערב התלווה ציגל אל אילנה וכשהגיעו לקירבת התחנה, שאל לפתע:
      "אולי יש אצלך כוס קפה? אני מת לכוס קפה טוב, כמו שרק את יודעת להכין." אילנה אהבה את המחמאה והזמינה אותו להיכנס. ציגל ניחן בחוש להבחין בין עדינות לגסות, לפי הנסיבות והאנשים שעימם התמודד. חוש זה אמר לו שעם אילנה צריך לנהוג בעדינות, בנימוס, בקצת רגשנות...וברגע המתאים, כך האמין, היא תיפול בשלה לידיו. ברגע זה, למשל, הוא ידע שאסור לו לשבת על המיטה והתיישב על הכיסא. אילנה היתה בחורה חברתית וטובת לב ולא יכלה לסבול בדידות. נוכחותו של ציגל בחדרה ברגע זה נעמה לה: בסוף ארוחת הערב, כשכולם קמו ללכת, העיקה עליה המחשבה שכעת היא תשוב לבדה לחדר, והנה בא ציגל והציל אותה מבדידותה. תוך כדי הכנת הקפה היא אמרה:
      "מעניין אותי לראות את הפרצוף של החייל ששולחים לי בתור מחליף למוישל`ה."
      "למה את מצפה? את רוצה שישלחו לך איזה גאון או איזה כוכב קולנוע מהוליווד? בטח ישלחו חייל. כמו כולם."
      "כן, אתה צודק, אבל בכל זאת כשעובדים עם בן אדם כל היום, רוצים שהוא יהיה לפחות סימפאטי."
      "בעניין זה, אני מסכים איתך בהחלט." הזדרז ציגל לתמוך בדעתה, "אדם חייב להיות לפחות סימפאטי, להתחשב, לרצות לעזור. כל זה הרבה יותר חשוב מהפרצוף שלו." תמיכתו בדעתה נעמה לה. ציגל אף פעם לא נתן לה סיבה כלשהי שלא לחבב אותו. מאז הגיעה לעין חוסוב הוא אף פעם לא אמר בנוכחותה מילה לא נעימה, לא התחכם, לא ביקש ממנה דבר. בעיניה הוא היה גבר יפה, מנומס ונעים הליכות. גם את הקומפלימנטים שהמטיר עליה זכרה לו דווקא לטובה. הוא ישב בנימוס, שתה את הקפה, הודה , איחל לה לילה טוב והלך לאוהלו. היא קצת הצטערה שהלך, אבל לא יכלה לעכב בעדו. כשכיבתה את האור ונכנסה למיטתה, שוב היתה אומללה. משהתרגלה לישון בזרועותיו של משה, נזקקה לזה כמו לסם. איך תוכל כעת לישון לבדה במיטה? היא שוב חיבקה את הכר ותוך ניענוע קל הצליחה להרדם.
      נדב ישב עד מאוחר עם לוקוב ועם אולמן. הם עברו ביסודיות, סעיף אחר סעיף, על כל שלבי ההתארגנות, ההצטיידות והקמת חמשת המחנות. שרון כבר מזמן הלכה לישון. מצב זה העיק עליו מאוד. למעשה, גם באותם הערבים בהם שניהם היו פנויים, לא מצאו לעצמם פינה שקטה להתבודד בה. במשך היום, בשבתם שעות רבות במשרד, לא שוחחו על עניינים אישיים, כי בכל רגע עלול היה מישהו להיכנס. להתקרב זה אל זו לא בא בחשבון, כי מבעד לחלונות, הם היו הופכים להצגה לכל. הוא נמנע מלהִכנס לאוהלה, ופחות מזה העלה על דעתו להביאה לאוהלו. מדי פעם, אם התנאים איפשרו זאת, הם התהלכו לאורך הגדר, ביקרו במחסן של יאנוש ואחר כך הלכו לשק"ם. נדב הלאה את מוחו בשאלה איך, בתנאים לא תנאים אלה, ישכנע את שרון להישאר בארץ, כדי שיוכל סוף סוף להציע לה נישואין. הוא ידע ששרון עדיין לא היתה שלמה עם עצמה. היא התקשתה מאוד להחליט להישאר בארץ בגלל לחץ משפחתה וגעגועיהם ההדדיים, ומה שהטריד אותו יותר מכל - הוא חשש שהיא עדיין לא ענתה לעצמה על השאלה האם תשיב ב"הן" להצעת הנישואין שלו, אם וכאשר תבוא. נדב אהב אותה וחשק בה מאוד, אך בשום אופן לא היה מסכים שהיא תיענה לו רק כדי להיעתר לרצונו, וכשהיא עדיין מהססת. הוא חש עצמו כבמלכודת. הציק לו החשש שהזמן עובד לרעתו. עליו לעשות משהו, לפעול! אבל איך? מה? צריך לבלות, לפגוש אנשים, לצאת לטיולים, לראות הצגות...אז נולדים נושאים לשיחות, מביעים דיעות, תחושות, מתווכחים, משכנעים... אבל כאן בעין חוסוב, כל השיחות הן על עבודה, על אוכל ועל דא ועל הא. הוא קיבל החלטה לפעול בשני כיוונים: ראשית יתחיל מיד לחפש לעצמו עבודה, תפקיד רציני כלשהו בעיר, כדי שיוכל לבוא אליה ולומר לה שיש לו עבודה ושהוא רוצה לשכור דירה ולהציע לה נישואין. לצורך זה שלח מיד מכתב לאביו בו ביקש ממנו להתעניין במקום עבודה בשבילו בתל אביב או הסביבה, תפקיד הולם כלשהו, שגם שכרו בצידו. אמנם הדבר אינו דחוף, כתב, אך כדאי לחשוב על כך מבעוד מועד. שנית, עליו לקחת את שרון שוב לחופשה בצפון. אולי הפעם יסע איתה לטיול. הפעם יזדקק ליותר מאשר סוף שבוע. הוא קיווה שאחרי שבני שפירא ייכנס לעבודה, יוכל למלא את מקומו לכמה ימים.
      סרן אולמן רצה לצאת לכיוון סדום כדי להביא דיגמי אדמה מלוחה מכמה נקודות בדרך. מאחר שבמשרד היו מכתבים שהגיעו עבור אנשי מפעל האשלג שישבו במחנה החברה בסדום, החליט אולמן לקחת את הדואר הזה, להמשיך עד סדום ולחזור עד הצהריים. הוא יצא בקומנדקר נהוג על ידי אברהם עמראני ושלושה פועלים מצויידים במעדרים, אתים, סלי גומי ושקים.
      סמוך לצהריים הגיעה משאית מבאר שבע ובנוסף לאספקה, הביאה עימה את האלחוטאי המחליף. שמו היה יוסי, טוראי ראשון, שנראה כנער מתבגר, רזה, ארוך, בהיר שיער ופניו מכוסים פצעי בגרות. שפתיו הסדוקות היו מרוחות מישחה צהובה מגעילה למראה. אילנה נכנסה למשרד. שרון ישבה שם לבדה.
      "ראית את המחליף ששלחו למוישל`ה? הוא נראה כמו ילד, וכזה מכועעער...אימה`לה!" שרון חייכה אליה:
      "אל תתרגשי, אילנה. שלחו אותו רק לזמן קצר. הצורה החיצונית לא חשובה. העיקר - אם הוא אלחוטאי טוב ואם יעזור לך וישחרר אותך מחלק מהעבודה. נכון?" אמרה שרון בחיוך אימהי.
      "נכון. את כל כך צודקת. סתם דיברתי שטוית. לא חשבתי מה אני אומרת." שרון שאלה:
      "איפה הוא ילון?"
      "כבר הכניסו אותו לאוהל של מוישל`ה. בעצם, גם זה הרגיז אותי. אבל עכשיו, שאת אומרת לי, אני שוב רואה שלא היתה לי סיבה להתרגש. הרי מוישל`ה כבר כמעט בכלל לא השתמש באוהל שלו...אוי, הנה הוא חוזר מהמחסן עם החפצים. עוד מעט יבוא למשרד. טוב, שרון, אני ארוץ להכין הכל בתחנה ולהסביר לו. אני נורא מודה לך שהרגעת אותי. את מותק." שרון חייכה אליה וכשהדלת נסגרה מאחוריה, לחשה לעצמה: `איזו תינוקת. תינוקת בגוף של אישה קטנה.` ושבה לתקוף את מכונת הכתיבה שלה. שעת הצהרים כבר הגיעה ושרון קמה ללכת לחדר האוכל. כשעברה ליד צריף האלחוט, הציצה אליה אילנה ואמרה:
      "שרון, החשמלאי עובד כאן ואני לא יכולה לעזוב את המקום. תגידי בבקשה לזליג שישאיר לי מנה. בסדר?"
      "או.קיי." אמרה שרון והמשיכה בדרכה.
      "אולמן עוד לא חזר?" חקר לוקוב את היושבים בהיכנסו לבדו. "הם היו צריכים להיות כבר כאן." אהרן כהן השיב:
      "הם יצאו די מאוחר. אולי הזמינו אותם שם לארוחת צהריים?"
      "זאת אפשרות סבירה, אבל זה לא אופייני לאולמן." אמר לוקוב. ציגל העיר:
      "אולי התקלקל האוטו? ואולי כעת הם עומדים על הדרך ומחכים שיעבור מישהו ויאסוף אותם." אהרן כהן ניענע בראשו הנה והנה ואמר:
      "זאת בהחלט אפשרות, אבל הם יכולים לחכות הרבה זמן. לפעמים קורה שבמשך שבוע שלם לא נוסעת שום מכונית לסדום."
      "לא, לא," הגיב לוקוב, "יש יום יום סיור של היחידה הצבאית. לפחות פעם ביום. השאלה באיזו שעה הוא עובר שם. מיד אחרי האוכל, תקפוץ למישלט ותשאל. ואם היום כבר אין סיור, אז אנחנו נשלח לקראתם מכונה. מי הנהג שנסע איתם. הוא מבין משהו במכונאות?"
      "לא," השיב אהרן, "זה אחד חדש, עמראני, אברהם עמראני. הוא בסדר, הוא יודע כל מה שנהג משאית צריך לדעת, אבל הוא לא מכונאי. ובעצם זה לא כל כך חשוב, כי אם למשל הלך לו קפיץ אין מה לעשות. חגורה הוא בטח יחליף, אבל אם הלך לו הברקס, אז זה אבוד בשבילו."
      בעודם מדברים, הגיע במרוצה חייל מהמישלט, כולו מתנשף:
      "היתה תאונה. יש פצועים. המפקד שלנו אמר שתבואו תיכף." לוקוב שאל:
      "איפה?"
      "הסיור שלנו לסדום הביא פצועים מהדרך. הם למעלה במרפאה." כולם קמו כאיש אחד. לוקוב הביט בהם ואמר בטון של פקודה:
      "דר` פלד, נדב, אהרן וציגל בואו איתי. אתם המשיכו לאכול!" ספק בהליכה, ספק בריצה, הם הגיעו אל הקומנדקר שעמד ליד המוסך ונסעו לגִבעה, בלקחם את החייל איתם. בחצר המישלט פגשו את הסגן, מפקד המחלקה. לידו ישבו על ספסל שלושת הפועלים שנסעו עם אולמן. לאחד מהם תחבושת גדולה סביב המצח, השני חבוש בברכו והשלישי בזרועו השמאלית. זה האחרון נאנח מדי פעם כי חטף מכות יבשות וסבל מכאבים במקומות שונים. לוקוב שאל:
      "איפה סרן אולמן והנהג?" הסגן אמר:
      "הסרן נפצע בזרועו. השני עדיין בלי הכרה והסרן יושב לידו במרפאה." דר` פלד נכנס מיד פנימה ולוקוב אחריו. בפינה, ליד שולחן הרופא, ישב אולמן על כיסא והחובש טיפל בזרועו. הוא נראה חיוור מאוד וכשראה אותם, אמר:
      "אני בסדר. תטפלו בנהג. הוא כנראה נפגע קשה כי איבד את ההכרה זמן קצר אחרי שהתהפכנו." הנהג שכב על המיטה על גבו. דר` פלד רכן עליו, הביט בעיניו, בדק את הדופק, הצמיד את אוזנו לחזהו והאזין במשך דקה ארוכה. אחר כך התרומם, ומבלי להביט באיש, אמר בקול שקט ורועד במקצת:
      "הוא מת." אברהם עמראני שכב בשקט, כאילו הוא ישן. לא נראו עליו כל סימי פציעה. פניו היו שלווים. לוקוב שאל את הרופא חרישית:
      "ממה, לדעתך, הוא מת?"
      "קשה לי לקבוע. דבר כזה מצריך בדיקה."
      "אם היית רואה את הקומנדקר, דוקטור," אמר אולמן, "היית בוודאי מסוגל לומר ממה הוא נהרג. האוטו בסך הכל ירד מהדרך, בגלל שוליים שהתמוטטו תחתיו, ונעצר בתוך בליטה קרקע. כולנו הועפנו מהרכב, אבל הנהג חטף את ההגה לתוך החזה. גלגל ההגה כל כך התכופף שכנראה מוט ההגה ריסק לו את בית החזה. זמן מה הוא עוד נאנח ואחר כך השתתק. מכיוון שלא ראינו עליו שום סימנים חיצוניים, חשבנו שהוא רק איבד את ההכרה." דר` פלד רכן שוב על הגופה, פתח את החולצה וקרע את הגופיה. מתחתה נראה בברור שקע מכוער בחזה וכתם גדול של שפך דם פנימי בצבע כחול-אדום. הרופא החזיר את החולצה למקומה:
      "בית החזה נמעך לגמרי. אין צורך לחפש את סיבת המוות. האוטופסיה תקבע זאת בדיוק, אבל לדעתי זה יהיה מיותר לחלוטין." בינתיים גמר החובש לטפל באולמן ושלושתם יצאו מהמרפאה. הבחורים שמחו לראות את אולמן, בירכו אותו, לחצו את ידו הבריאה ושאלו:
      "מה עם עמראני. הוא בסדר?" אולמן הניד בראשו לשלילה:
      "לצערי, הוא כבר לא בסדר. הרופא בדק אותו ומסתבר שהוא מת." הם עמדו נידהמים. שעה שנדב הסתודד עם לוקוב, הם המטירו על אולמן שאלות והוא סיפר להם את פירטי התאונה: הם נסעו לסדום, מסרו את הדואר, בדרך חזרה אספו דגמי אדמה מלוחה והיו אמורים להגיע ישר לארוחת הצהריים. עמראני נהג יפה מאוד ולא הפריז במהירות. לרוע מזלו, באחד הסיבובים, התקרב כנראה יותר מדי אל שפת הדרך והשפה התמוטטה. המכונית נזרקה לתוך המורד במהירות גדולה ונתקעה בתוך תלולית אדמה. בגלל העצירה הפתאומית כולם נזרקו מהרכב ורק הנהג, קיבל את מוט ההגה בחזה. הם קמו ורצו אל הרכב כדי לחלץ אותו והשכיבו אותו על האדמה בצל הקומנדקר. הוא נשם בכבדות. ניסו לתת לו מים מהמימיה, אבל הוא לא בלע אותם והם נשפכו על סנטרו ועל חולצתו. למזלם, אחרי כעשרים דקות הגיע הסיור ואסף אותם. בחצי השעה שארכה הדרך, עמראני שכב ללא תנועה והם חשבו שהוא רק איבד את ההכרה. בגלל קפיצות המכונית אי אפשר היה להבחין אם הוא נושם או לא. כל שאיפתם היתה להגיע עד כמה שאפשר יותר מהר למרפאה. לוקוב ניגש אליהם ואמר:
       "צריך לשלוח את הגופה לבית חולים הדסה בבאר שבע. אהרן, סע יחד עם נהג. נדב, הוצא מיד מיברקים לאלי ולמפקדה. חייבים להודיע למשפחה. שאלי יעשה את כל הטיפולים הרשמיים עם המשטרה. אולמן, אתה מכין דו"ח על כל מה שאירע ותחתים עליו גם את שלושת הפועלים, כעדים. אני מניח שתהיה חקירת משטרה. זה לא כמו עם הבדואי, ששייך לממשל הצבאי. בינתיים נדמה לי שאתה זקוק לכוסית קוניאק ולמנוחה. גם הפצועים. צריך לתת להם חופשה הביתה, או במחנה, כרצונם. דוקטור, אני מבקש שתבדוק את ארבעת הפצועים בדיקה יסודית. ייתכן שיש להם פגיעות במקומות שהם עצמם עדיין לא יודעים."
      "אני אטפל בזה," אמר דר` פלד, והוסיף בדברו אל הפועלים: "תיגשו אלי למרפאה, כבר עכשיו, עוד לפני שתלכו לנוח." אהרן כהן פנה אל ציגל:
      "חיים, היות ואני נוסע מיד, אז אנא דאג לגרור את הקומנדקר."
      "כמו כלום! סמוך על ציגל!" הם העמיסו את ההרוג על הקומנדקר שכוב על גבי אלונקה ומכוסה בשמיכה צבאית. החובש אמר:
      "תחתמו לי על האלונקה והשמיכה." לוקוב אמר לו בחוסר סבלנות:
      "לא צריך. תיכף נשלח לך מהמחסן שלנו שמיכה ואלונקה." הם חזרו למחנה. אהרן לקח נהג ונסע לבאר שבע. נדב הלך הישר לצריפון האלחוט וחיבר מברקים למפקדה ולאלי. הוא מסר אותם למשלוח ליוסי המחליף, שהיה אותה שעה לבדו במשרד ושאל:
      "איפה אילנה?"      
      "היא הלכה לאכול יותר מאוחר, כי היא חיכתה שהחשמלאי יגמור לעבוד כאן. היא צריכה לחזור בכל רגע." נדב חזר למשרד ופגש את שתי עיניה השואלות של שרון, המופנות אליו. הוא הביט בה ארוכות, מהסס מה ואיך לספר לה. לבסוף אמר בקול חנוק:
      "שרון, אינני יודע מה לומר לך. יש לי הרגשה שהגורל פועל נגדי. אני שואף להוכיח לך כמה טוב בארץ, כמה נעים כאן ואיך הכל מסתדר יפה, ואין לי מתי, ואין לי איפה לעשות את זה... וכמו מעשה שטן, כל פעם קורה משהו כואב, משהו מרתיע. פעם זה פועל בדואי שנהרג, והיום...שוב..." הוא היסס רגע ואז שרון אמרה:
      "נדב, אני יודעת שאתה לא אשם בכל מה שקורה. אתה יכול להגיד לי...אני כבר מחוסנת ומסוגלת לספוג אסונות. מה קרה?"
      "הנהג נהרג בתאונה. הרגע הברקתי למפקדה ולאלי." אמר בהרכינו את ראשו. שרון ישבה נדהמת, עיניה פקוחות לרווחה ושאלה בלחש:  
      "מי זה?" ומשום מה, גם הוא השיב לה בלחש:
      "עמראני, אברהם עמראני, החדש עם העיניים הירוקות. סרן אולמן ושלשת הפועלים שהיו איתו נפצעו קל." שתי דמעות גדולות הופיעו בעיניה וניגרו על לחייה.
      נדב ניגש לצריף האלחוט וביקש מאילנה, שכבר חזרה, שאם לא קשה לה, שתכין לשרון כוס קפה. אילנה לא ידעה מה קרה. היא לא שאלה את יוסי, שהיה עסוק עם המברקים, במה הוא עסוק והניחה לו לעבוד בשקט. יוסי, חייל טוב וממושמע, שהיה קַשָּר ביחידה קרבית וכבר ראה הרוגים ופצועים, חשב את עצמו עדיין `בשרות פעיל` ולא ראה באירוע הזה שום דבר חורג מהשיגרה, ולכן גם לא סיפר לה על כך. אילנה היתה תמיד מוכנה להגיש כוס קפה לחברים ומיד ניגשה להכנתו. נדב חזר למשרד. שרון הדפיסה בהתרכזות רבה, כאילו היא רוצה על ידי כך לברוח מהמציאות. נדב הבין לרוחה ושתק. כשאילנה נקשה בדלת, הוא ניגש ופתח לה והיא נכנסה עם שתי כוסות קפה.
      "אילנה, את ממש מלאך. היה לך רעיון נפלא. אחרי מה שקרה, אני כל כך הייתי זקוקה לכוס קפה." אמרה שרון ובפנותה אל נדב, שאלה:
      "ומה עשו עם הגופה?" אילנה שכבר עמדה ליד הדלת, קפאה במקומה. בפה פעור ובעיניים פקוחות לרווחה וחסרות מבע, הביטה בשרון ולפתע שאלה:
      "אֵי-זו-גו-פָה?" שניהם נדהמו יותר מאילנה. לנדב לא היה ספק שהיא יודעת מה קרה: הרי היא היתה בתחנה כאשר יוסי הבריק. שרון היתה בטוחה שאילנה היא שהבריקה.
      "לא ראית את המברקים?"
     "איזה מברקים?"
      "אילנה," הסביר נדב, "לפני עשר דקות נכנסתי ונתתי ליוסי שני מברקים למשלוח דחוף...את לא ראית אותם?"
      "באמת, אני לא ראיתי אותם...רציתי שיוסי יתרגל לעשות משהו בלי עזרתי...הייתי בטוחה שאלה כרגיל הזמנות משעממות של ציוד. אז מה היה שם? איזו גופה?" נדב ניגש אל אילנה, אחז בידה, הושיב אותה ליד השולחן, ואחר כך, בשקט ובעדינות סיפר לה על התאונה. היא הניחה את ראשה על זרועותיה השלובות על השולחן ובכתה בשקט. דמעותיה ניגרו על השולחן ועל מכנסיה. שרון התיישבה לידה, ליטפה את שערותיה ודיברה אליה דברים מרגיעים. אחר כך ליוותה אותה לצריפון האלחוט והציעה לה לשכב לנוח קצת, אבל אילנה סרבה. להיפך, היא הרגישה צורך להעסיק את עצמה במשהו והחלה לחטט בתיקים. אחרי ששרון יצאה, היא פנתה אל יוסי בטרוניה:
      "לא יכולת לספר לי שקרתה תאונה? ואני, כמו טיפשה..."
      "מה יש פה לספר?" הרים אליה יוסי עיניים מופתעות, "אנחנו אלחוטאים, תפקידנו להעביר מברקים, ולא לשבת ולספר." היא הביטה בו, רצתה לומר משהו, אבל המילים נעתקו מפיה. לבסוף אמרה בקול חנוק:
      "כן, אבל זאת לא היתה סתם איזו הזמנת ציוד, כאן מישהו נהרג, וכולם מכירים את כולם. רק שאתה עוד חדש, אז אתה לא מכיר." ולפתע השתתקה, הביטה בו ושאלה: "מי נהרג? תראה לי את המיברקים." היא קראה אותם בעיון והחלה לדבר אליו כמו שמדברים אל ילד קטן:
      "יוסי, אתה צודק, תפקידנו להעביר מברקים ולא יכולים כל הזמן לספר אחד לשני שהזמינו אוהלים ושישלחו מודדים וששתי מכונות חוזרות...בטח שלא! אבל בן אדם, בחייך! מישהו נהרג! אנחנו כבר לא במלחמה. זה מחנה קטנטן. במקרה חמור כזה, זה לא נקרא סתם לפטפט."
      "סליחה. לא ידעתי. ביחידה שלי היו כל כך הרבה פצועים והרוגים...שאני עוד לא התרגלתי לעובדה שאני נמצא במקום שלא נלחמים בו....אלא בונים דרכים."
      "טוב, אז אני סולחת לך. אבל להבא תדע לך!" אמרה בזקירת אצבע.
           
      "מדוע את עובדת בהפסקת הצהריים ולא הולכת לנוח?" שאל נדב את שרון, שאחרי הארוחה חזרה למשרד והתיישבה ליד מכונת הכתיבה.
      "וכי אפשר לנוח? ואתה נח? ולוקוב הלך לנוח?" הגיבה. נדב נאנח עמוקות:
      "את צודקת, אולי מוטב לעבוד מאשר לשכב ולחשוב כל הזמן על התאונה וההרוג." וגם הוא נכנס לפעילות מוגברת, הלך להחליף דברים עם לוקוב, ניגש לבדוק מה שלום אולמן ויתר הפצועים, בדק רשימות והמטיר על שרון המון חומר. בשעת הקפה הגיע אולמן לחדר האוכל עם תחבושת גדולה שדר` פלד התקין לו. האוירה הכללית היתה עכורה והמוראל נמוך.
                        הלילה של ציגל
           
      תוך כדי עבודה נרגעו הרוחות במקצת וארוחת הערב כבר היתה יותר ערה משעת הקפה. נשמעו שיחות מכל השולחנות ופה ושם אפילו צחוק. זהו טבע האדם: החיים חייבים להימשך. ציגל ישב בין שרון ובין אילנה. הוא השתדל לשמור על ארשת רצינית והפעם לא התלוצץ. אילנה נראתה מדוכאת וכמעט שלא פצתה פה. נדב וסרן אולמן שוחחו על מצב הכבישים והרכב בארץ. בצפון יש המון תאונות דרכים. אולמן טען שזה בגלל שיש יותר מדי נהגים שלא יודעים לנהוג. נדב טען שהאשם הוא בממשלת המנדט שסללה כבישים צרים מדי והבוחנים שלה נתנו רשיונות נהיגה תמורת שוחד. הוא אמר שאילו היו כבישים רחבים והנהגים היו עוברים בחינות קפדניות, מספר התאונות היה אז קטן בהרבה. יאנוש פנה אליהם בעניין הקשיים בהעמסת ציוד כבד על המשאיות הגבוהות והציע שהנגר יבנה רַמפָּה קטנה. לוקוב שמע מאולמן פרטים נוספים על התאונה. שרון שאלה את סרן אולמן איך תאונה כזאת יכולה לקרות והוא הסביר לה ארוכות:
      "גם במרכז הארץ, בכבישי אספלט טובים, קורות תאונות. מספיק שהנהג יסיח את דעתו מהכביש אפילו לשניה אחת כדי שהרכב בו הוא נוהג יסטה ימינה או שמאלה, אפילו מעט מאוד, ואז או שהוא יפגע ברכב שבא מולו, או שהוא ירד מהכביש או יכנס לתוך עמוד חשמל או עץ. כאן אמנם אין כמעט סיכוי שהוא יפגע ברכב שבא ממול, ואין שום סיכוי שייכנס לתוך עמוד חשמל, אבל אינני צריך לומר לך שכאן הדרכים גרועות ופגומות. בערבה יש ואדיות רחבים מאוד והדרך חוצה אותם, כי הם יבשים. אבל בתקופות מסויימות בשנה, יש כאן שִטפונות אדירים, שסוחפים אדמה וכל מה שניקרה על דרכם. אם מכונית תנסה לחצות ואדי כזה בעת שיטפון, היא תיסחף וספק אם נוסעיה יצליחו להחלץ. אחרי שִטפון כזה, לא נשאר זכר לדרך ויש לסלול אותה מחדש. מה שאנחנו עושים כעת, זה בדיוק שיקום הדרך ושיחזור קטעים שנהרסו. הדרך לסדום הוזנחה מאוד בשנים האחרונות. בקטע בו קרתה התאונה, עברה הדרך, במעין קשת, מסביב לגיבעה. מצד אחד מעלה הגבעה ומהצד השני - המִדרון. בדרך כלל בונים מצד המורד קיר תומך או מילוי אדמה, כדי ששפת הדרך לא תתמוטט. בדרך הזאת לא היה קיר ולא מילוי ושום דבר לא תמך בשולי הדרך והם התמוטטו תחת לחץ גלגלי הרכב. אולי, אם עמראני היה נוסע, נאמר, עשרים סנטימטר יותר רחוק מהשפה, זה לא היה קורה. אבל אסור להיות חכם לאחר מעשה." שרון הקשיבה לדבריו כמו סטודנטית בהרצאה. היא הודתה לו על ההסבר והוא קם ללכת. שרון נלוותה אליו באופן טבעי והם יצאו ביחד. נדב, שסיים את שיחתו עם יאנוש, השיג אותם ושלושתם הלכו לשק"ם.
      למרות האבל, ואולי דווקא בגללו, השק"ם המה אנשים. וכי מה יכלו לעשות? שתו בירה ויי"ש דגן, אכלו ממתקים, עישנו סיגריות, סיפרו מעשיות ואפילו התבדחו ומדי פעם נשמע צחוק רם. שרון שתתה בקבוק מיץ ונדב בקבוק בירה. הם ישבו קצת, החליפו דברים על התאונה עם אנשים שונים ושרון אמרה:
      "נקווה שזה יהיה הקורבן האחרון." לבסוף הם קמו ללכת, ושוב עמדה בפניהם הבעיה הרגילה: לאן? כעת, כשהחשמלאים התקינו פנסי תאורה בנקודות שונות ברחבי המחנה, כמעט שלא מצאו פינה חשוכה להתבודד בה. עוד נשארה להם למיפלט הגדר המזרחית שהיתה חשוכה יחסית, ולא נותרה להם ברירה אלא שוב ושוב לטייל לאורכה. הם אפילו לא העזו ללכת יד ביד והביטו זה בזו בחיוך עצוב. נדב הירהר בקול רם:
      "כשהייתי קטן ולמדתי לרכב על אופניים, אף פעם לא חשבתי שאני עלול ליפול, אבל כשהסתכלתי על ילד אחר שלמד לִרכַּב,הייתי מתוח וכל הזמן חששתי שהנה, הנה הוא נופל. נדמה לי שככה זה גם בחיים ובמלחמה. אף אחד לא חושב שזה יקרה לו. רק אחרים נהרגים. וזה בעצם נכון! כי מי שנהרג, הרי שכל העניין כבר לא נוגע לו יותר." היא לא קלטה:
      "על מה אתה מדבר?"
      "אני אומר שאם, למשל, כל אחד היה מפחד להידרס על ידי מכונית כשהוא חוצה את הרחוב, או חושש להדליק תנור בבית, כי עלולה לפרוץ שריפה, אז החיים היו בלתי אפשריים. אנשים היו פוחדים לעשות תנועה. ובכל זאת החיים נמשכים, כי כל אחד חושב שרק אחרים נידרסים ורק אצל אחרים פורצות דליקות ו`לי זה לא יקרה`. אף נהג בעולם, וזה כמובן כולל את הנהגים שלנו, לא חושב אף לרגע שגם הוא יכול להיהרג בתאונה. הם משוכנעים שלעמראני היה פשוט מזל ביש. להם זה לא יכול לקרות. והם ימשיכו לנסוע ולהפריז במהירות, ולא להיזהר בסיבובים...וזה בעצם מה שרציתי להגיד לך, כדי שלא תשלי את עצמך עם מה שאמרת בקשר ל`קרבן האחרון`."
      "אתה רוצה לעודד אותי או לדכא אותי?" הוא הצטדק מיד:
      "זה לא שייך לרצון שלי לשכנע אותך שטוב בארץ. אלה היו הירהורים, אולי פילוסופיים, על המציאות שבה אנו חיים. אני לא חושב שצריך לייפות אותה.וזה נכון לגבי כל מקום אחר בעולם. צריכים להיות אמיצים ולהסתכל עליה בעיניים פקוחות." היא הקניטה אותו:
      "וכשתטפל בשיכנוע שלי, תשתדל לייפות את הדברים?"
      "מה שאמרת הוא נכון וגם לא נכון. אין לי כוונה להוליך אותך שולל, אלא פשוט להראות לך את הארץ ואת החיים בה כפי שהם, עם הטוב ועם הרע שבהם. אני משוכנע שהטוב עולה על הרע, ושלבסוף תווכחי בכך בעצמך ותחליטי להישאר." הם הגיעו למקום חשוך יחסית וניצלו את ההזדמנות להתחבק לרגע ולהתנשק בחטף.
           
      אותה שעה ישב ציגל אצל אילנה. היא הכינה להם כוס קפה וביקשה שציגל יסביר לה מה בדיוק קרה ואיך הקומנדקר התהפך. מדוע כולם נפצעו, ורק הנהג נהרג. ציגל, שהתמצא יפה בנושאים אלה, הסביר לה כמיטב יכולתו, כדי להשביע את סקרנותה הכנה. הוא סבר שהיום, אחרי התאונה, הוא בוודאי לא היום המתאים לחזר אחריה, כי היא מזועזעת מדי ועייפה. לכן, לאחר ההסברים וכשגמרו את הקפה, הוא קם ואמר:
              "אז תודה רבה לך על הכנסת האורחים. אני רואה שכבר מאוחר ואת עייפה ובטח רוצה ללכת לישון ואני מבלבל לך את המוח..." אחרי ארוחת הערב, כשהיא חזרה לצריפון ויוסי הלך לישון, היא ציפתה לביקורו של ציגל, שהתמהמה בשק"ם. אילנה נחרדה למחשבה שגם הלילה היא תישאר לבדה ולא תוכל להרדם. ודאי לא אחרי מה שהתרחש הבוקר. לכן, כשציגל קם ללכת, היא ניסתה לעכב בעדו:
      "אתה מוכרח כבר ללכת? אני לא עייפה, ואני...לא רוצה להישאר לבדי." אמרה כמעט בתחנונים. המשושים של ציגל הגיבו מיד ולחשו לו שטעה בהערכתו הקודמת.
      "טוב, אני אשאר עוד קצת." אמר וישב, הפעם לידה על המיטה. אילנה שמחה שהוא נענה לבקשתה ונרגעה. מִקרה התאונה כל כך זיעזע אותה, שהיא השתוקקה לכך שמישהו ינחם אותה, יחבק אותה, ילטף אותה...וציגל היה כל כך נחמד אליה, כל כך מבין וידידותי...היא קיוותה שיישאר איתה כל הלילה, אחרת היא תשתגע. ציגל דיבר אליה והיא שמעה אותו כמו מתוך ערפל. קולו היה שקט, סבלני, מרגיע. הוא לקח את ידיה בידיו וליטף אותן בעדינות באצבעותיו. אילנה החלה לחוש בחום העולה ומציף את גופה והצורך הכפייתי להיצמד אל מישהו, לחוש חיבוק חזק ולהיטשטש, לשכוח מכל העולם. ציגל הבין את המתרחש בליבה. חושיו אותתו לו שזו ההזדמנות הבלתי חוזרת שלו. כבר זמן רב מדי הוא שוכב רק עם נשים מבוגרות ולרוב מכוערות, והנה שלח לו הגורל את האיילה הנחמדה הזאת. שלל כזה לא הזדמן לו מזה שנים. הוא החל ללטף את זרועה, את כתפה ולא נתקל בהתנגדות. להיפך, היא רכנה אליו והניחה את ראשה על כתפו. הוא אימץ אותה אליו. אילנה הרגישה שהיא נמסה, שאותו חלל, אותה תחושת ריקנות שמוכרחים למלאה, משתלטת עליה. היא קמה כשיכורה וכיבתה את החשמל. מאותו רגע הכל התרחש במהירות מסחררת, כבמערבולת אויר. הם התפשטו כהרף עין, בידיים רועדות, והתנפלו איש על רעותו בתשוקה בלתי נשלטת. הם נפלו על המיטה והתעלסו בתאווה פראית, כאילו נפרצו כל הסכרים. הם היו כל כך מגורים ששניהם הגיעו מהר מאוד לפורקן, אך נשארו מחובקים. לאחר שחדלו להתנשם, נפרדו ונחו רגועים זה לצד זו במשך כמה דקות. ואז ציגל החל ללטף את גופה לאט לאט. לא היה מקום עליו פסח, ובמקומות הרגישים התעכב במיוחד. טיפול זה לא ארך הרבה זמן, כי היא נדלקה בשנית יותר מהר משחשב. הפעם ההתעלסות התמשכה. אילנה ריטטה, התנשמה והשמיעה אנקות של הנאה, עד שבאה על סיפוקה ולאט לאט הרפתה ממנו באנחה שקטה וממושכת. כשהוא נפרד מגופה, היא כבר ישנה. ציגל קם בשקט והחל לאסוף את בגדיו מהריצפה, אך לפתע עצר בו, חייך לעצמו את חיוכו הערמומי, שמט את הבגדים, לקח שמיכה, נשכב ליד אילנה, כיסה את שניהם ונרדם לידה בתחושת אושר ונִצחון.
 
 
                                    שיחת היום       
 
      יוסי, האלחוטאי המחליף, התעורר מוקדם בבוקר, לפני צילצול ההשכמה, ויצא לבית השימוש. לפתע ראה את ציגל יוצא מחדר האלחוט וחומק לאוהלו. ציגל התנהג כגנב, או לפחות כמי שמצפונו אינו נקי: הוא הביט לצדדים והלך שפוף, כמו בהתגנבות יחידים. יוסי הבין שציגל בילה את הלילה במיטתה של אילנה ורק חייך לעצמו, כי בעיניו היה זה דבר טבעי והוא לא ראה כל פסול בכך.
     גם השומר ראה את ציגל יוצא לפנות בוקר מאצל אילנה. אבל אם יוסי לא חשב שזה נושא מעניין לשיחה, הרי שהשומר, אחד הוותיקים, שידע על היחסים בין אילנה למשה פליישמן, ראה בכך סנסציה. מיד לאחר ההשכמה, עברה הידיעה מפה לאוזן, כך שלארוחת הבוקר, כל אנשי המחנה כבר ידעו את החדשה העסיסית, חוץ משרון, שאיש לא העז לדבר איתה על נושא כזה וחוץ מלוקוב, שיצטרך להמתין עד אחרי ארוחת הבוקר, כדי לשמוע על כך מפי אולמן, כשהם יסתודדו במשרדם.
      אהרן כהן חזר מבאר שבע בעשר וחצי, אסף את נדב והם נכנסו אל לוקוב. אהרן דיווח על נסיעתו: את הגופה מסר לבית החולים הדסה ויחד עם אלי הלך למשטרה ומסר עדות. עדיין לא ברור אם תהיה חקירה כי במשטרה רוצים להתייעץ בנדון. אחר כך הוא הלך לראות את ציגל במוסך ומצא אותו עובד במשרדו. ציגל שאל איך הסתיים העניין עם עמראני ואהרן חזר על דיווחו. אחר כך התעניין לדעת איך עבר ליל אמש על העובדים במחנה, אחרי האסון, ולבסוף שאל:
      "ומה אתה עשית?" ציגל, שחיכה בחוסר סבלנות לשאלה הזאת, הביט בו בחיוך ערמומי:
      "שלושה ניחושים."
      "איזה ניחושים יש לך בראש?"
      "חביבי, הלילה תפסתי את אלוהים בביצים! הֶה...הֶה...הֶה..." אהרן העמיד פנים אדישות, התיישב על קצה השולחן והחל לדפדף כביכול בכרטסת. ציגל לא התאפק:
      "אתה תצחק, אבל כל הלילה דפקתי את אילנה." וארב לראות את רושם דבריו על אהרן.
      "בחייך!" פלט אהרן.
      "שככה יהיה לי טוב." לאהרן כהן היו מושגים אחרים על החיים ויחסי אנוש. כמי שגדל במשפחה יהודית מסורתית, הוא ממש נפגע מספורו של ציגל. יש דברים שלא ייעשו: לאילנה יש חבר, אימו חולה, הוא יחזור, לא עושים דבר כזה. אבל מה שנראה בעיניו מוזר במיוחד הוא שדווקא אתמול, לאחר התאונה, תהיה אילנה במצב רוח מתאים לדבר כזה? הוא שאל בלא מעט סלידה:
      "והיא לא היתה מדוכאת בגלל התאונה?"
      "ועוד איך! היא היתה אומללה וגלמודה. היא נזקקה לחברה כמו אויר לנשימה. אז מי בא לעודד אותה? ציגל כמובן! הרגעתי אותה, נתתי לה אושר וסיפוק, עד שהמסכנה נרדמה."
      "שתהיו בריאים שניכם!" אמר אהרן בכעס, קם באופן הפגנתי והלך. הוא חש תיעוב כלפי ציגל וכבר בשלה בו ההחלטה להתרחק ממנו. ברור היה לו שאילנה נשארה אומללה ונזקקה לעדוד ולחברה. אבל את זה יכלה לקבל מנדב ומשרון. אבל הם בטח לא נקפו אצבע כי היו עסוקים ברומאן שלהם והשאירו את המִגרש פנוי לנוכל הזה, ציגל. והוא `ניחם` אותה כל כך טוב שבסוף ניצל את ההזדמנות והכניס אותה למיטה. הוא הגעיל אותו. הוא נזכר באימרה ששמע: `החיים הם כמו תחתונים של ילד קטן, קצרים ומלוכלכים`. ברגע זה החליט סופית להיפרד מציגל, לעבור לאוהל אחר. זה לא כל כך נעים...אולי יאמר שהוא רוצה אוהל נפרד, כמו נדב, למשל. כעת, משהביאו המון ציוד, יש עודף אוהלים. `ואם ציגל רוצה לגנוב, שיגנוב לבדו. אני לא פרטנר` החליט בלִבּו.
 
      לפני הצהריים הגיעו שלושה מודדים. האחד מבוגר, ג`ינג`י, רזה, קטן קומה ופניו מקומטות. הוא חבש מיגבעת שהיתה פעם לבנה והצהיבה מרוב שנים בשמש והחזיק בין שיניו דרך קבע מיקטרת כבויה. העידו עליו שהוא מוציא אותה מפיו רק לפני האוכל ולפני השינה. אבל איש עוד לא ראה אותו מצית אותה ומעשן. הוא היה האחראי על הקבוצה. שני עוזריו היו צעירים ממנו. הם הובלו לחדר האוכל, קיבלו שתיה וסרן אולמן החל מיד לדבר איתם בענייני העבודה. הם יזדקקו לרכב ולשני פועלים. אולמן אמר להם שהם יישארו כאן כל יום המחרת, הוא יום שישי ובשבת כדי לשבת איתו ועם רב סרן לוקוב על התוכניות. ביום ראשון ייצאו לשטח. כל ערב יחזרו ללון בעין חוסוב. מצב זה יימשך עד שיוקמו המחנות בדרך, ואז יוכלו ללון במחנות, בהתאם למקום עבודתם בכל עת. אחר כך ביקש מנדב לדאוג להם ללינה והוא עצמו הוביל אותם אל המפקד.
 
      בארוחת הצהריים שיחת היום היתה, כמובן, פרשת אילנה וציגל. כולם דיברו על כך עם כולם, רק לא בנוכחות `בעלי הדבר` או שרון. לוקוב כבר ידע, אבל מסביבו איש לא הזכיר את הדבר.
      "יאנוש, מתי תתחיל בהכנת הציוד?" שאל לוקוב והוסיף: "במחצית הראשונה של השבוע הבא - הכל יזוז." יאנוש ענה בענווה הרגילה שלו:
       "לא צריך לדאוג אדון לוקוב. עד אז הכל יהיה מוכן."
      "כן, אבל צריך להתחיל!"
      "כבר התחלנו. ברגע זה הציוד כבר מחולק לקבוצות בתוך המחסן. הן מופרדות באמצעות לוחות של שולחנות שדה. ביום לפני האחרון, נביא קבוצת פועלים, נוציא הכל החוצה בהתאם להוראותיך, ואז נוסיף רק את האספקה הטריה." לוקוב הביט בו בחיוך של שביעות רצון ולא אמר דבר. מי שעקב אחרי שיחתם והכיר את לוקוב, לא יכול היה לטעות: לוקוב העריך מאוד את האיש המסור והיעיל הזה, בעל החוכמה והתושיה היהודית. כעת לוקוב פנה אל נדב:
      "ואיך הדברים עומדים אצלך? קבלני ההובלה, המושל והבדואים, מנהלי המחנות, הציוד המכני הכבד?"
      "הכל יהיה מוכן ביום שני אחר הצהריים. ביום שלישי בבוקר יכולה השיירה לזוז." השיב נדב בפשטות.
      "מי מגיע מתי?" הקשה לוקוב. נדב פרט:
      "שני מנהלי מחנות מגיעים מחר ושלושה ביום ראשון. במשך שבת, ראשון ושני, סרן אולמן יסייר איתם ויראה להם את מיקום המחנות שלהם. בימי ראשון ושני מגיעים האספקה והציוד המשלים. את המשאיות האלה מעכבים כאן. ביום שני מגיעים כמאה בדואים בהסעה צבאית, והנהגים יהיו מודעים לכך שעליהם להמשיך ביום ג`, כך שביום שלישי בבוקר תהיינה כאן חמש משאיות גדולות של קבלנים, שלוש משאיות צבאיות עם הבדואים, וכל הרכב התיקני הפנוי שלנו - גיוס כללי. בימי שלישי ורביעי יגיע עוד ציוד מיכני כבד." לוקוב נראה מרוצה. הוא ניהל את השיחה הזאת ליד שולחן האוכל בכוונה תחילה. הוא ידע היטב את מרבית הדברים שנאמרו, כי עקב מקרוב אחרי כל ההכנות. אבל רצונו היה שכולם ישמעו ויידעו איך המכונה שהוא תיכנן, הולכת ומוקמת, איך מפרטים קטנים הולכת ומצטיירת תמונה כללית. כעת שאל את נדב שאלה שבאמת הטרידה אותו:
      "נו, ואישור מהמטה כבר הגיע?" נדב ענה בחיוך:
      "כשהאישור יגיע, אתה בוודאי תהיה הראשון שיקבל את המברק." ה`הצגה` הסתיימה בחיוכים והתפתחו שיחות חופשיות, עד שכולם הלכו לנוח את מנוחת הצהריים. אחרי הצהריים החלה לנשב רוח ושוב נוצרו מערבולות אויר ואבק ומשחלפו, כולם נאלצו להוציא את חפציהם החוצה ולנערם. זו היתה מעין קבלת פנים למודדים, אבל אלה היו כנראה אנשי שטח קשוחים, ולא התרגשו במיוחד. הם רק שאלו באיזו תדירות זה קורה.
      אחרי ארוחת הערב נדב הלך למחסן של יאנוש, לעבור איתו על רשימות הציוד. שרון הצטרפה אליהם כדי לעזור וכדי להיות עם נדב. הם עבדו שעה ארוכה וכשסיימו, יאנוש הכין להם קפה עם ביסקויטים והם ישבו להם בשקט ושוחחו, עד ששרון שמה לב שיאנוש מתנמנם בישיבה. היא רמזה לנדב והם קמו, הודו ויצאו. השעה כבר היתה סמוך לאחת עשרה.
      הם טיילו כדרכם לאורך הגדר החשוכה. הם לא דיברו, מדי פעם עמדו חבוקים והחליפו נשיקות. השקט הזה נעם להם. כשהתקרבו לאיזור המגורים, ראו אור בצריפון האלחוט. מאחר שכל יתר המשרדים היו חשוכים, משך הדבר את תשומת ליבם והם ראו את ציגל יושב על המיטה ליד אילנה. שרון אמרה בבדיחות הדעת:
      "אני רואה שציגל דואג שאילנה לא תשתעמם בהעדרו של משה פליישמן." ובדיוק אז אילנה קמה וכיבתה את האור. אותו רגע שרון לא תפסה את משמעות הדבר. הרי השעה מאוחרת וצריכים ללכת לישון, ואין זה אלא טבעי שמכבים את האור. אך לפתע נעצרה פעורת פה, מעכה את זרועו של נדב ומילמלה:
 
      "נדב, ראית?"
      "בטח שראיתי."
      "מה זאת אומרת בטח שראיתי? אתה לא מבין? צריך להסביר לך? הלא חיים ציגל נמצא אצלה...ופתאום היא מכבה את האור!?" נדב חיבק אותה בחוזקה ונשק לה על המצח:
      "התמימות שלך הורגת אותי, שרון. המושגים שלך מיושנים. כל המחנה יודע שציגל ישן עם אילנה כל הלילה שעבר. אז למה לא הלילה?"
      "כל המחנה יודע ורק אני לא? איך זה?"
      "כי את בחורה, אז לאף אחד לא נעים לספר לך." היא נאנחה:
      "אני מצטערת. אולי אני באמת OLD FASHIONED * כמו שאומרים, אבל יש דברים שאינני יכולה להבין. נניח כבר לצד המוסרי של העניין, לידידות שלה עם מוישל`ה, כמו שהיא קוראת לו, למעבר הפתאומי מגבר לגבר...אבל נדב, הרי אתמול נהרג לנו נהג וכולנו היינו מזועזעים, ואילנה יותר מכולם. היא ממש חלתה מזה. אני יודעת, כי אני טיפלתי בה. לא היה לה תאבון לאכול..." נדב קטע אותה:
      "את מונה את כל הסיבות מדוע היא לא היתה צריכה לשכב אתו. אבל אני אתן לך סיבה טובה מדוע היא כן היתה צריכה לשכב אתו או עם גבר אחר: אמש אילנה היתה אומללה מאוד ובודדה. בשום אופן היא לא היתה מסוגלת להישאר לבדה. את ואני, במקום להישאר איתה, הלכנו לנו לטייל. ציגל, לעומת זאת, אם הוא מוצא חן בעינייך ובעיני או לא, היה נחמד אליה ונשאר איתה. הוא התנהג כג`נטלמן, בוודאי חיבק אותה, ליטף אותה, ומה שקרה קרה."
      "אני לא יכולה לסבול את הטיפוס הזה," אמרה בריתחה, "הוא האדם היחידי במחנה הזה שמעצבן אותי מעצם נוכחותו. הוא ניצל את המצב המיוחד של אילנה..."
* ששייך לאופנה מיושנת
      "שרון, כדי לשכב ולהתעלס דרושים תמיד שניים. שנינו יודעים שציגל לא אנס את אילנה. אז אין שום סיבה לכעוס עליו, לפחות בעניין זה. אנחנו יכולים לבוא בטענות רק אל עצמנו. אני, מצדי, לא מרגיש אשמה, כי אילנה היא כבר ילדה גדולה, עצמאית ולא הייתי מעלה על דעתי שצריך לעשות לה בֵּייבִּי-סיטינג."
      "אינני יודעת אם אתה צודק, אבל אותי זה מרתיח. בכלל, המחנה הזה מתחיל להימאס עלי."
      "נו, נו, אל תסיקי מסקנות ברגע של רוגז או התרגשות. בין כה וכה לא את ולא אני מתכוונים שהישאר כאן לעולמים, לא כן?"
      "נכון, אבל לא רואים את הסוף ואם לא חושבים על העתיד ולא נוקטים שום יוזמה, יכולים להיתקע כאן לעוד שנתיים... או מי יודע כמה זמן המבצע הזה עוד יימשך?"
      "אין מה למהר. אנחנו עדיין בשלב החסכונות. ובאשר לנקיטת יוזמה...אמנם לא רציתי לספר לך בטרם עת, אבל כעת אני מוכרח: כתבתי השבוע לאבי וביקשתי שיתעניין בעבודה מתאימה בשבילי. אמרתי לו שאין דחיפות, כי בינתיים אני עובד. אבל הכדור החל להתגלגל." שרון העריכה מאוד את יוזמתו. היא נצמדה אליו והדביקה לו נשיקה חפוזה. הוא אמר:
      "אחרי שהמחנות יוקמו, ניקח את החופשה שלנו. נכין את בני שפירא כך שיוכל להחליף אותנו כמה ימים."
      בשכבה על מיטתה, שרון לא הצליחה להרדם. עניין אילנה העסיק אותה ולא הרפה ממנה. שרון גדלה והתחנכה בתרבות שבה ההגינות והנאמנות נחשבו כערכים בסיסיים בחיי האומה. בלימודי ההיסטוריה, בספרות, בחיי היום יום, בחברה, במשפחה, תמיד עמדו ערכים אלה בראש הסולם. מי שנכשל, או נחשד בחוסר הגינות או בהיעדר לויאליות, לא נסבל על ידי סביבתו. הבגידה נחשבה לדבר השפל ביותר שאדם יכול להעלות על דעתו. בוגד יכול לחסל מפעל של עם שלם, להמיט תבוסה על צבאו, להרוס משפחה. לפי תפיסת עולמה, חיי נישואין ייתכנו רק אם בין בני הזוג יש, בנוסף לאהבה, גם אמון הדדי מוחלט. אחרת זו רק העמדת פנים וצביעות. בעל שבוגד באשתו, או להפך, עושים מעשה בלתי נסבל. מוטב להישאר רווקה זקנה, מאשר להינשא לאדם שלא יהיה נאמן לאשתו. מכאן נבעו גם היסוסיה בקשר לנדב. לא שהיו לה ספקות כלשהם לגביו, אבל באמת קשה להכיר אדם בעין חוסוב, מה גם שהיא האישה הפנויה היחידה בין מאה גברים ויותר, כפי שכבר אמרה לעצמה פעם. נכון, הם היו בתל אביב וביקרו אצל הוריו, והכל נראה לה שפיר. ובכל זאת... אולי באמת בחופשה הבאה תיטיב להכירו. היא ידעה שכל אלה הם אמצעי זהירות של `בתולה זקנה`, כי ברור היה לה שהיא אוהבת את נדב ושהוא אוהב אותה. היא הבינה שהוא משהה את הצעת הנישואין עד שהיא
 
תאמר לו שהחליטה להישאר בארץ וראתה בזה סימן נוסף להבנתו והתחשבותו ברגשותיה. אחר כך שוב נדדו מחשבותיה אל אילנה. כעת גם היא החלה לחפש נימוקים להצדקתה. אילנה בסך הכל ילדונת נחמדה, קצת טפשונת, או תמימה, וזה מצדיק הרבה מעשי שטות שהיא עושה. שנית, היא לא נשואה למשה פליישמן ואיש אינו יכול לומר איך יתפתחו היחסים ביניהם עם הזמן. מי יודע, אולי הם רבו או הגיעו באחרונה למסקנה שהם כלל לא מתאימים והחליטו להיפרד? ואילנה היתה מדוכאת ובודדת...ונכון אמר נדב שאילו אנחנו היינו יושבים אצלה אותו ערב עד שעה מאוחרת, אולי זה לא היה קורה. היא נרגעה ונרדמה.
 
 
                        הקמת המחנות
 
      גם במשך יום השבת לא שכחה קדחת ההכנות לקראת הורדת המחנות דרומה. הכל חייב להיות מוכן, עד הפרט האחרון, ביום שני בערב. בבוקר יצא סרן אולמן, כמתוכנן, לסיור עם שני מנהלי המחנות המיועדים, שהגיעו ביום שישי בצהרים. במוסך עבדו גם ביום שישי בערב וגם במשך כל השבת. ניתנה הוראה שכל כלי רכב הרשום על המצבה, חייב להיות מיבצעי ביום שלישי בבוקר.
 אהרן כהן תיכנן את כל ההיסעים באופן שביום שני בערב תתרכזנה כל המכוניות בעין חוסוב ושלא תהיה להן שום משימה אחרת לאותו יום. חופשות הנהגים תוכננו כך שמי שיצא, יחזור לכל המאוחר ביום ראשון, ואף אחד לא ייצא לפני השבוע הבא.
      בבאר שבע הועמד אלי במצב הכן וההתברקות בשני הכיוונים לא פסקה לרגע. אילנה ויוסי עבדו ללא לאות, רֹב הזמן ביחד, והתחלפו רק כדי ללכת לאכול. ציגל הסתובב במוסך כמו תרנגול בלול, חילק פקודות, העיר הערות, וכמכונאי מנוסה פתר הרבה בעיות וגם שם יד בעצמו באותם מקרים בהם נדרשה מומחיות. גם ז`ק בוזגלו גוייס לסייע. ציגל התיישב ליד שולחנו, רשם את התיקונים שבוצעו, עיין ברשימות וחשב לעצמו: `חיים! שעתך הגדולה הגיעה! הולך להיות כאן בלגאן כזה שאף אחד לא ימצא את ידיו ואת רגליו... הה...הה...,יתחילו ללכת חלקי חילוף כמו לחמניות טריות. נכין הזמנות גדולות ונוריד מהן מעשר קטן.` הוא שיפשף את ידיו בסיפוק וחזר למוסך כדי לסגור מנוע שזה עתה גמרו לעשות לו `אוברול`.
      ביום ראשון הגיעו המשאיות הגדולות והביאו את שלושת מנהלי המחנות ושלושה נהגים שחזרו מחופשותיהם. שני מנהלי המחנות שכבר הספיקו לסייר עם אולמן, הסבירו לשלושת החדשים את הבעיות והשיקולים שעמדו בפניהם בעת הסיור כדי להחליט היכן למקם את המחנות, ולפי אילו שיקולים כל אחד מהם בחר את המיקום למחנה שלו.
      "מה נשמע בצפון?" שאל אולמן.
      "מה, לא קראתם בעיתון?" שאל אחד מהם.
      "קראנו, אבל תלוי מאיזה תאריך..."
      "אז אתם לא יודעים על הדיבלואציה של הלירה הישראלית?"
      "דיבאלואציה?" שאלו כמה קולות במהקלה.
      "כן, הלירה הישראלית ירדה. במקום שעד אתמול בחצות היא היתה שווה 3 דולרים אמריקניים, מהבוקר היא שווה רק 2.8 דולרים."
      "מה זאת אומרת? האמריקנים הכריחו אותנו?" שאל ציגל.
      "מה פתאום האמריקנים? זה נעשה על פי החלטת הממשלה. דר` בארט, מנהל בנק אנגלו פלשתינה* אמר שזה נעשה מרצוננו הטוב ושזה לא יפגע במשק המדינה."
      "אני לא מתמצא בדברים האלה," אמר אהרן כהן, "בשביל מה זה טוב? זאת אומרת שאם אני רוצה כעת לקנות דולרים, אז אני משלם לירה ומקבל תמורתה 2.8 דולר?"
      "אתה לא משלם ולא מקבל." אמר ציגל.
      "למה?"
      "מפני שיש פיקוח על מטבע חוץ ואסור לך לקנות דולרים. בשבילנו כל העניין הזה הוא תיאורטי. זה מעניין רק את שערי הייצוא והיבוא. ככה אני מבין את זה."
      "איך מסתדרים לך העניינים עם נהגי המשאיות?" שאל לוקוב את אהרן, כמי שנושא הדיבאלואציה לא מטריד אותו.
      "כללית בסדר. היה ביניהם אחד שלא היה כל כך מרוצה מזה שהוא צריך להישאר 48 שעות, אבל הסברתי לו ובסוף הוא נרגע. בעצם הוא רק התרעם על כך שאמרו לו את זה רק כשהגיע לבאר שבע. אמרו לו. הוא טוען שהיו צריכים להגיד לו עוד ביפו. אמרתי לו שכל עניין הקמת המחנות מוחזק עדיין בסוד ולא היו מעוניינים שאנשים יספרו למשפחותיהם וזה ילך ויתפשט...רק אחרי שהדבר
 
* רק בשנת 1951 הוסב שמו ל`בנק לאומי לישראל`.
ייהפך לעובדה, אז יבטלו את הסודיות. הוא היה ב`הגנה` ועניין הסודיות עומד אצלו ברומו של עולם. זה שיכנע אותו סופית. בסך הכל יהודי טוב."
      "בעצם, צדקת," אמר לוקוב,"כנראה שהעניין כל כך סודי שהמפקדה שלנו ביפו אפילו לא יכולה לאשר לנו ביצוע." ואחרי הירהור אמר לנדב: "היכנס אלי אחרי האוכל ונחבר עוד מִברק אליהם."
      אחרי ארוחת הערב, נאלצו אנשי הסגל לארח את הנהגים האזרחיים ואת המודדים, ישבו איתם קצת בחדר האוכל ואחר כך לקחו אותם לשק"ם. אי אפשר היה, במקום כזה, לעזבם לנפשם. עניין זה שוב קילקל לנדב ולשרון את הערב השלישי ברציפות. כולם השתתפו במאמץ האירוח, לוקוב אולמן, נדב, שרון, יאנוש ואהרן כהן. רק ציגל נעלם כל ערב עם חשיכה וכדרכו מאז יום חמישי, נשאר ללון בצריפון האלחוט.
      ביום שני בבוקר יצא סרן אולמן בקומנדקר נהוג בידי ז`ק בוזגלו, עם שלושת מנהלי המחנות. לפני הצהרים הגיעו עוד שתי משאיות גדולות ואחרי הצהריים עוד שלוש משאיות צבאיות ובהן הפועלים הבדואים, שהורדו ללינת לילה מדרום למעיין. הם קיבלו מזון והתארגנו בכוחות עצמם ללינה, לפי מנהגיהם. שלושת החיילים-הנהגים שוכנו במחנה.
      אחרי הצהריים, בדרכם חזרה מהסיור, פגשו אולמן ומנהלי המחנות משאית ג`י.אם.סי. של `מיבצע ערבה` עומדת מקולקלת בדרך. הנהג לא יכול להתניע אותה. תוך חמש דקות הצליח ז`ק בוזגלו לתקן את הפגם והמשאית המשיכה בדרכה כשהקומנקר עוקב אחריה `על כל מיקרה`.
לוקוב עסק בבדיקה כללית של כל ההכנות. הוא הסתובב בלווית נדב, עם רשימות תיוג בידיו וסימן כל פרט. לפנות ערב הראה סימני שביעות רצון. הכל היה מוכן ליציאה מחר השכם בבוקר, חוץ מבִּרכַּת הדרך של המפקדה.
      "שתיקה כהודאה," אמר לו נדב, "אם לא תגיע תשובה, פירוש הדבר שאין להם התנגדות."
      "או שאין מי שיקח על עצמו את האחריות. במילים אחרות: אם נצא לדרך ויהיה כישלון, רק אני אהיה האשם. והם ירחצו בנקיון כפיהם."
      "האם יש לך חשש כלשהו לכישלון?" שאל נדב בחיוך.
      "אין לי שום חששות!" פסק לוקוב, והוסיף כמעט בלחש: "אבל כדי להמשיך יהיה דרוש מימון. בלי תקציב מאושר - אין כסף. זה מה שמטריד אותי"
 
      אחרי הצהרים נשלח המברק האחרון למפקדה בזו הלשון: `הקמת חמישה מחנות בדרך הערבה. כל ההכנות הסתיימו בהתאם למתוכנן. מועד יציאה סופי מחר, יום ג`, שעה 0700.` לאחר ששקלו היטב את הנוסח, החליטו לוקוב, אולמן ונדב לא לבקש אישור. אישורים כבר ביקשו במיברקים הקודמים. ומוטב כך.
 
      ביום שלישי, בשעה שש וחצי בבוקר, עמדה על הדרך לאילת שיירה מוכנה, מאורגנת ורבת רושם. היו בה חמש המשאיות האזרחיות עמוסות ציוד למחנות, שלוש משאיות צבאיות עם פועלים בדואים, חמש משאיות ג`י.אם.סי. ושמונה קומנדקרים שחמישה מהם רתומים לעוקבי מים מלאים. לאחר ההתמקמות, לכל מחנה היו מיועדים קומנדקר אחד ומשאית ג`י.אם.סי. אחת בתקן קבוע. לאחר שחמשת המחנות האלה יתמקמו ויכנסו לשיגרת חיים ועבודה, יוקם המחנה השישי - במעלה עקרבים. מנהל המחנה הזה, חזן, היה אמור לצאת בקרוב לגליל ולגייס שם קבוצת פועלים דרוזים, מומחים לחציבה ולבניית קירות מגן מאבן.
      לוקוב התרוצץ בג`יפ שלו מהמשרד אל השיירה ומהשיירה למחסן וחוזר חלילה. שעה שבע הולכת וקרבה. עוד מעט השיירה תזוז...ומהמפקדה אין כל תגובה. נדב הסתובב בחוץ, דאג שלא יישכח דבר. בשבע פחות עשר דקות ניגש לאלחוט:
      "נו, אילנה. יש משהו?"
      "כן. הרגע הגיע. תיכף אכין לך את זה." נדב נשם עמוקות והתיישב על המיטה, חסר סבלנות. לאחר שתי דקות אילנה מסרה לו את המברק. הוא הציץ בו ועיניו חשכו: "למרות מאמצינו טרם אושר תקציב נוסף. יש לדחות בינתיים הקמת מחנות נוספים." נדב קם, הביט באילנה כמבקש תגובה, אך נתקל בקיר אטום: היא קיבלה את המיברק, פיענחה אותו, רשמה אותו, העבירה אותו, הכל באופן אוטומאטי ולא התרשמה ממנו. הוא רצה לומר משהו, היסס רגע, הבין שזו ברכה לבטלה, והלך ישר אל לוקוב. השעה היתה שבע פחות דקה. לוקוב ואולמן המתינו בחוסר סבלנות. נדב הניח את המברק על השולחן לפני לוקוב, קצת באלכסון, כך שגם אולמן יוכל לקראו. לוקוב החויר כסיד, חרק שיניים והנחית מכת אגרוף חזקה על השולחן. כמה חפצים הועפו ונפלו על הריצפה. כשנירגע, אמר לנדב:
      "שב. אני רוצה לשלוח להם מִברק. תרשום: `מודיע בזה שהנני מתפטר מתפקידי כמפקד מיבצע ערבה. נא שילחו מחליף בהקדם האפשרי`." כשנדב גמר לרשום, הוא הביט חליפות בלוקוב ובאולמן ואמר בשקט ובהיסוס מה:
      "סליחה, אבל יש לי רעיון יותר טוב. התפטרותך היא אסון. את השיירה הזאת אי אפשר לעצור. זה יהיה פשע וביזבוז נורא. למפקדה היתה שהות מספקת, במשך שבועות, מאז קיבלו את התוכניות, ומזה מספר ימים שאנו ממטירים עליהם מברק אחר מברק, להתייחס, לפחות התייחסות ביניים, ולומר לך, למשל, שתִדחה בינתיים את התיכנון וכדומה...אבל הם לא עשו את זה. הם פשוט התעלמו. עד הבוקר לא ענו. ומה היה קורה אילמלא הגיע המברק הזה? השיירה היתה יוצאת לדרך. ובכן, אני טוען שהמברק הזה לא הגיע." לוקוב ואולמן החליפו ביניהם מבט חטוף. לוקוב אמר:
      "אתה אומר...אתה מציע לומר שהמברק הזה לא הגיע. אבל הוא רשום."
      "כן, אבל עד שקלטו ופיענחו ואחר כך העתיקו ועד שבאתי למשרד האלחוט לשאול האם הגיע מיברק כלשהו...השיירה כבר זזה, ושניכם הרי נסעתם עם השיירה. וכאן לא היה אפילו אוטו אחד כדי שאוכל לרוץ אחריכם ולהראות לכם את המברק. אז החזקתי אותו אצלי כדי להראות לך אותו כשתחזור. חשבתי שאתה מלווה אותם רק עד עין וובה וקיויתי שתחזור תוך חצי שעה...אבל הסתבר שהחלטת לנסוע דרומה ולוודא שהכל מתארגן לפי התוכנית וחזרת רק בערב ואז קיבלת את המברק. תוכל לענות להם רק מחר בבוקר. איך זה נראה לך?"
      שוב החליפו השנים מבטים. על פניו של אולמן הופיע חיוך שובב ושדים קטנים ריצדו בתוך עיניו. לוקוב קלט את מבטו, קם ואמר:
      "קדימה! אולמן, אתה בא איתי!... אחרת הוא יצטרך לספר לך על המברק. נדב, תשמיד את מברק ההתפטרות." הם עלו על הג`יפ , נסעו עד השיירה, לוקוב קם ועמד על הג`יפ בצורה שכולם יראו אותו וקרא:
      "זזים!" והשיירה זזה.
 נדב עמד בחצי הדרך בין המשרד לשער המחנה ועקב אחר תזוזת השיירה הארוכה והמגוונת. בראש נסע הג`יפ של לוקוב ואחריו המשאיות הצבאיות עם מאה הפועלים הבדואים, שיורדו בדרך, כעשרים לכל מחנה, ויועסקו בהכשרת השטח והקמת מיבני המחנות, לקראת בואם של מאות הפועלים, הצפויים להגיע תוך יום-יומיים. אחריהם נסעו חמשת המשאיות האזרחיות הגדולות ובמאסף כל יתר הרכב של המיבצע. כשהשיירה יצאה מטווח הראייה ונשאר רק ענן האבק הענקי, חזר נדב למשרד ברגשות מעורבים. מצד אחד שמח שהעסק זז, שנמצאה דרך להתגבר על המיכשול של הרגע האחרון, אך מצד שני גם חשש מפני התוצאות. ברגע של התלהבות, או אם אפשר להתבטא במושג המלחמתי `בלהט הקרב`, הוא הגה רעיון נועז, שבלי ספק גובל עם הפרת משמעת. ואם תוקם ועדת חקירה ויתברר שהקשרית מסרה את המברק בטרם יצאה השיירה לדרך? נדב קימט את מיצחו, התרכז ושיחזר לעצמו כל דקה מאירועי מחצית השעה האחרונה. לא, הרגיע את עצמו: הקשרית נמצאת באחרונה, ובעיקר בבוקר, במצב של אַפַּתיָה. היא ישנונית ועובדת באופן מיכני. הוא לא מאמין שהיא תהיה מסוגלת לומר בוודאות מתי מסרה את המברק לנדב ומתי השיירה זזה. יוסי, האלחוטן העוזר לא נכח במקום. ואם כן, מה יכולות להיות התוצאות? לכל היותר הוא יעוף מכאן. וגם זה לא יהיה מיידי. עד שיתחילו בירורים, מברקים, התכתבויות, התייעצויות, אולי עד שתמונה וועדת בדיקה כזאת...ואחר כך היא תרד לערבה ותתַחקֵר כל אחד ואחד...זה סיפור ארוך. מכל מקום הוא הגיע למסקנה שהמעשה היה כדאי מבחינת התועלת למיבצע ולמטרה שלשמה הוא קיים. המחנות היו חייבים לקום, אחרת הדרך לאילת לא תשופץ אף פעם. תקציב? נדב לא ידע מה לחשוב על כך. בסתר ליבו רצה להאמין שאם בסופו של דבר העניין יובא להכרעתו של בן-גוריון, אין לו ספק שהתקציב יימצא. הוא חזר למשרד, עדיין מוטרד ושקוע במחשבות. על כל פנים היתה לו תחושה שעשה את הדבר הנכון.
      "עכשיו לך לנוח קצת." אמרה שרון, שלא ידעה דבר על המברק. כעת ניראו בו בברור סימני העייפות המצטברת של הימים האחרונים: פניו נפלו, עיניו האדימו ומיצחו נחרש קמטים.
      "עוד לא," השיב לה, "קודם כל בואי ונחסל את השאריות. אחר כך נרים כוסית ואז נלך לנוח."
      "איזה שאריות."
      "שרון, כרגע המחנה הזה מפורק לגמרי. צריך להחזיר את הכל למצב עבודה שיגרתי. אחרת ישתרר פה בלגאן נוראי. אני הולך לעשות סיבוב במחסן, במטבח ובמוסך. אחרי שהם יתחילו להכניס סדר בעניינים, אבוא לקחת אותך לשק"ם והפעם, גם את תשתי כוס בירה for a change ."
 "או.קיי." אמרה. נדב היסס אם לספר לה על תרגיל המברק והחליט שעל הסוד להישמר בינו לבין לוקוב ואולמן. הוא רק אמר לה שהגיע מברק מהמטה בו מבקשים להשהות את הוצאת המחנות, אבל כבר אין אפשרות להביאו לידיעת לוקוב עד שיחזור מהדרך.
      אותו יום היה המחנה כמעט ריק מאנשים. כל בעלי המלאכה יצאו למחנות כדי להקים צריפונים, מִקלחות ויתר המִתקנים. כל הנהגים נסעו עם השיירה. במחנה נשארו למעשה מלבד נדב ושרון, דוקטור פלד, שני האלחוטאים, אהרן כהן, יאנוש, זליג, ציגל ועוד כחצי תריסר שומרים ופועלים. נדב אמר לזליג שיכין צהריים רק לעשרים איש. בערב יהיו יותר, כי לוקוב ואולמן יחזרו וכן כמה נהגים שלא הוצמדו למחנות. יכול להיות שיגיע בני שפירא, אם ישיג תחבורה מבאר שבע.
      "היות ויש כל כך מעט אנשים, והיות והצלחתם לבצע מיבצע גדול וחשוב," אמר זליג, כולו חיוך,       "אני אכין לכם היום לצהריים משהו...ספציאל!"
      "אז אל תשכח להשאיר קצת גם לערב כשלוקוב ואולמן יהיו כאן." העיר נדב.
      "אל תדאג. תשאיר את הדאגה לזליג." במחסן לא היה צורך לתת הוראות. בשקדנותו הטבעית, יאנוש כבר היה בעיצומו של ארגון המחסן לפי הצרכים החדשים והסביר לנדב:
      "אתה רואה, כעת אני אארגן הכל אחרת. הצד הזה יהיה רק בשביל המחנה שלנו. כל יתר חלקי המחסן בשביל המחנות. כל המחסן החדש יהיה אך ורק לבדואים. ככה, בעינים סגורות תוכל למצוא מיד כל מה שצריך."
      "יופי," אמר נדב, "אם הפועל הזה לא יספיק לך, מחר אוכל להוסיף לך עוד אחד. היום אין."
 "לא צריך. עכשיו אנחנו כבר לא ממהרים לשום מקום." השיב יאנוש.
      "חכה, חכה, עוד מעט יגיעו יותר מאלף בדואים נוספים." זרק לו נדב ויצא.
 
במוסך נדב מצא את ציגל ואת אהרן כהן משוחחים על מצב הרכב. ציגל אמר:
      "אתה תצחק, אבל זה היה מבצע לא רגיל, להביא את כל הרכב למצב מיבצעי ליום מסויים. כי פה, אתה מבין, אתה מתקן והם שוברים, אתה מתקן והם שוברים. אין לדבר סוף. נדב אמר:
      "אני מקווה שהיום הם יגיעו איך שהוא לכל המקומות ושהבעיות יתחילו ממחר...לגרור, לחלץ... אז אני מציע שבינתיים תכניס קצת סדר במוסך, אחרי הבלגאן שעשו לך כאן, ותתקנו את הדברים שמונחים בצד, דינאמו, קרבוראטור, פנצ`ר...כדי שממחר תוכלו להשתמש בהם כחלקי חילוף."
      "סמוך על ציגל."
      "אני בהחלט סומך. אני חושב שאתה מנהל מוסך ממדרגה ראשונה." בעודם מדברים הגיע קומנדקר של היחידה, נעצר על יד המוסך והוריד בחור שנשא שני תיקים. נדב זיהה אותו:
      "זהו בני שפירא. הוא תפס טרמפּ." גם הוא זיהה את נדב והלך אליהם. נדב הציגו בפניהם כמי שיהיה שַלָּם וגם פקיד. הם הלכו לחדר האוכל וזליג הכין להם קפה. בעודם שותים, נדב הסביר לבני על שעות העבודה, סדר הארוחות, הצביע לעבר המִתקנים השונים וקרא בשמותיהם. אחרי הקפה, הנחה אותו ללכת למחסן לקבל את הציוד האישי שלו ואמר לו שבינתיים הוא ילון באוהל של משה פליישמן, יחד עם יוסי האלחוטאי המחליף. בשעה שבני הלך למחסן, נדב חזר למשרד ולקח את שרון לשק"ם. הוא אמר לה שעד שבני יסתדר ויגיע למשרד, מגיע להם לשתות משהו.
      "בסדר, אבל כשהוא יבוא למשרד, תשאיר לי אותו. אני אטפל בו. אני רוצה שתלך לנוח עד ארוחת הצהריים." אמרה שרון בטון של הוראה.
      "בסדר, בסדר, המפקדת." אמר בחיוך. הוא נהנה מאוד מהצורה שבה תפסה שרון `פיקוד` עליו. דאגתה לשלומו השרתה עליו תחושת חמימות. הוא חש שהקשר ביניהם מתהדק ומעמיק. בשק"ם הם התלוצצו עם איציק השק"מיסט, ושרון שתתה בירה בפעם הראשונה, כפי שהתחייבה. בהתחלה החמיצה את פרצופה, אמרה שזה מר ושאלה איך ולמה בני אדם שותים את זה, אבל אחרי כמה לגימות הודתה שזה מרווה את הצמא יותר ממים או מגזוז. בסוף גמרה את כל הכוס שלה והודתה שזה בכלל לא כל כך רע. כשחזרו למשרד, נדב הציג בפניה את בני והלך לנוח.
 לארוחת הצהריים הכין להם זליג, כפי שהבטיח, ארוחת הפתעה: מנה ראשונה דג סלמון מקופסאות, מצופה במיונז טרי אמיתי. מנה עיקרית פִּילַף מזרחי אוריגינאלי עם קוביות בשר על הגריל מתובלות היטב. ולקינוח, סלט פירות טריים. שרון אמרה:
      "הזליג הזה הוא פנינה."
      "הוא היה קודם טבח באיזה מלון גדול? או באיזו מסעדה יוקרתית." שאל בני וכולם פרצו בצחוק. אהרן כהן הסביר:
     "גם אנחנו חשבנו, עד שהתברר שבמקצועו הוא חייט." בני נשאר פעור פה. אהרן הוסיף: "אבל אל תחשוב שכל יום הוא מבשל דברים כאלה. היום זה חגיגי בגלל שיצאו לדרך מחנות חדשים."
      "כן, אבל גם בימים רגילים אין להתאונן על האוכל. כל הכבוד לזליג." אמרה אילנה.
 זליג אפה עוגה עם קרם שוקולד והגיש אותה עם הקפה של שעה חמש. באותו רגע הגיע הג`יפ עם לוקוב ואולמן והם הצטרפו. לוקוב היה מרוצה, עיף וקצת מודאג. מאחר שרק שלושתם היו בסוד העניין, נדב הוציא מכיסו את המברק:
      "יש לי חדשות לא טובות בשבילך, רב סרן לוקוב," אמר, "המברק הזה הגיע כמה דקות אחרי שיצאתם לדרך עם השיירה. לא היתה לי כל אפשרות להודיע לך..." והושיט לו את המברק. לוקוב קרא בסבר חמור ומסרו לאולמן. שניהם העמידו פני לוויה. אחרי הירהור לוקוב אמר בהרמת קול:
      "הם היו צריכים לדאוג שזה יגיע מבעוד מועד. כעת המחנות כבר ירדו והתמקמו. זה מצער מאוד. טוב, אחרי הקפה, בואו למשרד ונבריק להם על המצב. שיחליטו אם לפרק את הכל ולהחזיר...אחרי מה שזה כבר עלה..." נדב נהנה מאוד מההצגה. ללא תסריט, ללא חזרות, ומבלי שנִדברו קודם, זה היה משכנע לגמרי. אם תהיה ועדת חקירה, כולם יעידו מה שראו וידעו, רק את האמת. אחרי שבני שפירא הוצג בפני לוקוב ואולמן, נדב הצטרף אליהם למשרד של לוקוב, שפתח ואמר:
      "נדב, אתה היית הוגה הרעיון. שמא תציע גם את נוסח התשובה?"
 נדב התרכז במחשבתו ועיניו בוהות במרחקים. כעבור רגע, כמי שקיבל השראה, רשם את המילים הבאות: `זה עתה חזרתי למטֶה בעין חוסוב לאחר שחמשת המחנות התמקמו, כל אחד במקומו, בהתאם לתכנית שבידיכם. לתדהמתי מצאתי את מברקכם שהגיע כמה דקות לאחר צאתנו לדרך. לנוכח המאמץ העצום שהושקע וההוצאות הגדולות שכבר נעשו, לא נראה לי מן התבונה לפרק ולהחזיר את כל המערך הזה בשלב זה, מה גם שמחר בבוקר מגיעים כמה מאות בדואים לעבודה לכל אורך הדרך מעין וובה ועד אילת. תשומת לבכם שפרוק המחנות והחזרתם כרוך גם כן בהוצאות לא פחות גדולות מאלה שהיו עד עכשיו. ממתין להוראותיכם ואפעל בהתאם.` הוא הושיט את הטיוטה ללוקוב שקרא והעביר לאולמן שעיין בו ארוכות ואמר:
      "אני חושב שזה טוב מאוד."
      "גם אני," אמר לוקוב, "תוציא את זה מיד. אין לצפות לתשובה לפני מחר בבוקר." נדב קם והלך לאלחוט. אמנם הוא ידע היטב שבשעה כזאת כבר אין איש במשרד המפקדה ביפו, לפחות לא האנשים שמקבלים החלטות מסוג זה, אבל סדר חייב להיות: המפקד היה בדרך, חזר, קיבל מברק ומיד ענה. אלה הם כללי המשחק.
 
      גם ארוחת הערב היתה חגיגית. זליג טרח להשביע את רצון כולם. הוא הכין מרק גולש וסטייקים על הגריל, עם תפוחי אדמה אפויים, ולקינוח הגיש קרם שוקולד. כולם היו מרוצים והוא קצר מחמאות בלי סוף.
      "אתה לא חושב שצריך להזמין איזה בקבוק?" שאל אולמן בפנותו אל לוקוב.
      "חשבתי על זה, אבל אסור להגיד `הופ!` לפני שקופצים. מוטב להמתין עד מחר. אם התשובה תהיה לרוחנו, אני מבטיח יותר מבקבוק אחד."
      למחרת, אחרי ארוחת הבוקר, נדב הלך עם אילנה לראות אם הגיעה תשובת המטה. יוסי אמר להם שהבוקר שום דבר לא הגיע עדיין. נדב חזר למשרדו, ישב עם בני שפירא והחל להכניס אותו לעניינים באופן כללי וכמובן בענייני התשלומים והשמירה, שלמענם הוא בא. אילנה נכנסה עם מברק, אבל זו היתה הודעה מאלי שאנשי המושל כבר יצאו לשטח ובמשך היום ייֵצאו המשלוחים הראשונים של הבדואים. כמו כן תגיע קבוצת הנוער מהגרעין ההתיישבותי במשאית האספקה. נדב לקח את המברק אל לוקוב ואמר, ברוגז מה:
      "הבדואים מתחילים להגיע היום וגם קבוצת הנוער מהגרעין , אבל מהמטה אין תשובה!"
      "אתה חסר סבלנות, נדב," אמר לוקוב בהציצו בשעונו, "בעצם גם אני...אבל אתה פשוט לא מכיר את המטה. כעת לא מלחמה. רק בשעה שמונה מישהו יקרא את המברק ומיד יעביר אותו למישהו אחר. המברק ייהפך לשיחת היום ועד הצהריים תהיה התרוצצות והתייעצויות וטלפונים. אינני מצפה לתשובה לפני הצהריים."
      "ומה עם הבדואים? לשלוח מברק לאלי שיעכב אותם?"
      "לא. ניתן לעניינים להתגלגל כאילו שום דבר לא קרה. רק אחרי שנקבל את תשובת המטה נחליט מה עושים הלאה."
 
      סמוך לצהריים הגיעה משאית אספקה ובה חברי הגרעין - שישה בנים ושש בנות. כולם צעירים בגיל העשרים, מאובקים ועמוסי חבילות. הם שוכנו באוהל האמריקאי הגדול שיועד להם והחלו להתארגן. מאחר שהבנים היו מיועדים בעיקר לעבודות שמירה או עזרה לבעלי מלאכה, הוטל על בני שפירא לטפל בהם כבר משלב הגעתם. הבנות יועדו לעבודות שרותים, כגון עזרה במטבח, במחסן או במרפאה.
      לנדב כבר לא היה נעים לגשת שוב אל אילנה, לשאול אם הגיע מברק. הנוהג היה שאחד האלחוטאים מביא למשרד כל מברק שמגיע. כעת, כשבני שפירא ישב איתם במשרד, נדב כבר לא יכול להחליף עם שרון מילה שאינה בתוקף התפקיד ונאלץ להתנהג כל הזמן באופן רשמי. דקות ספורות לפני שתים עשרה, בא יוסי האלחוטאי עם המברק המיוחל. נדב עיין בו וחש סיפוק והקלה:
      "מצטערים על התקלה בתקשורת. מקבלים דעתך שאת הנעשה אין להשיב. יש להשאיר המחנות במקומותיהם ולהפעילם רק על ידי כח האדם הקיים וזה שכבר הוזמן. אנו פועלים במרץ להשגת תקציב ביניים. מאחלים הצלחה במשימה הקשה."
      "הם אישרו את המחנות!" אמר נדב בצהלה ופרץ החוצה.
לוקוב קרא, נאנח, חייך, קרא שנית, הביט חליפות בשניהם ואחר כך אמר לנדב:
      "תודות לך התגברנו על המשבר הזה. עשית עבודה טובה."
      "תודה," אמר נדב שבא במבוכה, ושאל, אף כי ידע את התשובה: "אז, בקשר לבדואים, לא צריך לבטל? איך אתה מבין את המשפט הזה?"
      "נדמה לי שזה ברור לגמרי," השיב אולמן, "כתוב: כח האדם הקיים וזה שכבר הוזמן. אלה שצריכים להגיע, כבר הוזמנו לפני ימים אחדים. איני רואה שום בעיה." נדב הינהן ויצא.
 
      אותו ערב, על כל השולחנות הועמדו בקבוקי יין ובירה. לפני הארוחה, כשכל דרי המחנה כבר ישבו מסביב לשולחנות, לוקוב קם ונשא נאום קצר על חשיבות העבודה ושיבח את המסירות שכולם הוכיחו בעת העבודה המאומצת לקראת הכנת המחנות וציין את התנופה שהדבר יתן עכשיו למבצע ערבה. הוא הרים כוס יין, כולם הצטרפו ושתו `לחיים!`.
      "תקציב ביניים, זה לכמה זמן?" שאל אולמן בחיוך קצת עצוב. לוקוב צחק בקול וענה:
      "זה דבר גמיש. זה יכול להיות לשבוע או לחודש. אבל זה לא צריך להדאיג אותך, אולמן. לתקציב אני אדאג," אמר בהדגישו את המילה `אני`, "מחר אסע ליפו וייתכן שלא אחזור לפני יום שני. תצטרך להתגבר על הרבה בעיות. אני אלך לדבר עם מי שצריך וללחוץ איפה שצריך. אני אזמין משלחת, ונעשה להם קבלת פנים וסיור מלכותי. אחר כך תראה איך שימצאו תקציבים."
      "בהצלחה!" אמר אולמן חגיגית והרים את כוס היין. ושוב כולם שתו להצלחת המבצע.
 
     כשהיו ביחידות, שאלה שרון את נדב:
     "הולך כאן דבר גדול וחשוב, אבל גם לא קל לעובדים. המרחק, השממה, התקשורת האטית עם הבית והמשפחה, החום, העייפות, היעדר מוחלט של בידור...מי הם כל האנשים האלה? איך הם הגיעו הנה? מניין הם באו? מדוע הם מוכנים להיות כאן בכלל?" נדב הרהר רגע והשיב לה:
     "אסור לשכוח שזה עתה יצאנו ממלחמת קיום קשה. המדינה עדיין לא התארגנה. המוני אנשים הגיעו ומגיעים יום יום מחוץ לארץ, מאירופה, עולים שישבו במחנות הבריטיים בקפריסין, גם וותיקים בארץ ששרתו בצבא וזה עתה השתחררו. כל אחד מאלה מחפש עבודה, מגורים, להסתדר... הנה, קחי לדוגמה את יאנוש: בצפון הוא לא מצא עבודה. כאן לא רק שהוא עובד, אוכל, גר ומרוויח, אלא שהוא חוסך עבור חנות חלומותיו. ומה אני? ומה את?"
 
                        ציגל זומם
    
ביום חמישי בבוקר יצא רב סרן לוקוב צפונה. סרן אולמן קיבל לידיו את הפיקוד ובמשך חמשת הימים הבאים ספג את כל הפנצ`רים והבעיות שהתעוררו עם התמקמותם של המחנות. הבעיה המרכזית שהעסיקה את כולם רוב הזמן, היתה בעית המים. כל החישובים שנעשו בעת התיכנון היו מוטעים. עוקב המים התרוקן במהירות הרבה יותר גדולה מהמצופה, בעיקר בארבעת המחנות הדרומיים ביותר. אילו היו ברשות המבצע כמה עוקבים רזרביים, היה הדבר מקל על הבעיה. אבל לכל מחנה היה רק עוקב אחד. חלק מהבעיה נפתר על ידי כך שהמחנה הדרומי ביותר: ביר הינדיס, הוצמד לאילת לצורך אספקת המים ובכך הצטמצמה הבעיה.
     הבעיה השניה היתה המחסור ברכב. כאמור, לכל מחנה הוצמדו קומנדקר אחד וג`י.אם.סי. אחד. קשה היה להסיע את הפועלים לקטעי דרך מרוחקים מהמחנה, צפונה ודרומה, להוביל אבנים ואדמה, לרוץ ממקום למקום כדי לפקח על הפועלים, לספק מים יום יום, לעמוד עם מכונית מקולקלת ועוד פגעים, וכל זה עם שתי מכוניות ישנות, שעברו את מלחמת העולם השניה בשרות הצבא הבריטי ושופצו ב-ב.מ.ב. בחיפה. מאחר שכמעט כל כלי הרכב חולקו למחנות, נשאר המטה בעין חוסוב, שחייב לשגר אספקה לכולם, כמעט ללא תחבורה. פעם אחת אולמן הערים על נהג משאית צבאית גדולה, שהיתה בדרכה לאילת, והעמיס עליה אספקה למחנות המרוחקים. כשהגיעו פועלים בדואים נוספים, שוב ניצל אולמן את הרכב הצבאי שהסיע אותם, לשיגור ציוד ואספקה. ציוד מכני כבד נוסף עדיין לא הגיע והקיים לא ספיק עבור כל המחנות.
     את ז`ק בוזגלו הפכו ל`חולית חילוץ`. מצוייד בארגז כלים גדול וחלקי חילוף מן הניצרכים ביותר, נסע ז`ק ממחנה למחנה והגיש `עזרה ראשונה`.
     במשרד פיצלו את הדואר הפרטי שהגיע לעובדים למעטפות חומות גדולות, מעטפה לכל מחנה, ומשיצא רכב דרומה, לקח גם את הדואר. ביום ראשון קיבלה שרון מכתב מאִמָהּ. אמנם בבית הכל היה בסדר, אך אימה הדגישה שוב את געגועיהם אליה והפצירה בה לחזור הביתה. כמו בכל פעם ששרון קיבלה מכתב מהבית, גם הפעם נכנסה לתקופת מתח ולבטים. מטִבעה היא היתה יצור משפחתי. היא אהבה את הוריה והיתה קשורה אליהם מאוד. גם קשה היתה לה עצם הידיעה שהיא גורמת להם סבל רב ושוב שאלה את עצמה האם היא רשאית לעשות להם את זה.
     בכל פעם ששרון קיבלה מכתב מהבית, גם נדב נאלץ לעבור תקופה קשה. הוא כבר ידע מראש שבימים כאלה, עליו להיות סבלני מאוד, ולנהוג בהמון טאקט עד שהיא תירגע. עליו להיזהר שלא לומר מילה `בעייתית` כדי לא להוסיף שמן על המדורה. לא לנסות להשפיע ובעיקר לא להזכיר את עניין הישארותה בארץ, כדי לא לזרות מלח על פצעיה. לעתים הגיע למסקנה שאין לו רשות להשפיע עליה. הוא אוהב אותה ורוצה לשאתה לאישה, אבל האם גם יידע לעשותה מאושרת. אילו גדלה והתחנכה בארץ, באותה אוירה, באותה רמת חיים, לפי אותם מִנהגים חברתיים, כי אז לא היה לו כל היסוס. אבל שרון היתה שונה במובנים רבים והדבר המעיק ביותר היה ריחוקה ממשפחתה. ואם נדב האמין שדברים רבים יוכל ללָמֵד, להרגיל ולשכנע, הרי שנגד הגעגועים לא ראה שום עצה. ערב אחד, כששרון היתה נתונה בדיכאון, עלה בדעתו להציע לה שתיסע הביתה, לארה"ב, לתקופת מה, נניח לחופשה. בכך, חשב, תיבחן עוצמת אהבתה אליו: האם תישאר בארצות הברית, או תחזור. אבל, במחשבה שניה, לא העז להעלות את ההצעה בפניה. בסתר ליבו חשש שהשפעת המשפחה תהיה אז כה חזקה שגם אם היא תירצה בכך, לא תרהיב עוז לחזור. הוא ידע שיש בכך סממן של חוסר ביטחון עצמי, אך לא הצליח להתגבר עליו והעדיף שההחלטה תהיה כולה שלה.
     שרון התייסרה ביסורים קשים. היא אהבה את נדב. היה עליה להחליט והיא נקרעה לשנים. היא רצתה שמישהו או משהו יעזור לה להחליט. כן, לאו דווקא אדם, זה יכול להיות מאורע כלשהו. היא לא האמינה באמונות תפלות, אך מתוך חוסר אונים הזדקקה לסימן חיצוני כלשהו. היא החליטה לתת לעצמה אַרכָּה בת חודש ימים. אם במשך חודש לא יקרה שום דבר יוצא דופן, שיהווה לגביה מעין איתות שעליה לחזור הביתה, היא תודיע לנדב שהחליטה להישאר. אם הוא יציע לה נישואין, היא תינשא לו. משהחליטה, הוקל לה. היא כתבה לאימה שגם היא מתגעגעת אליהם מאוד, אבל היא חושבת שמקומה בארץ, ולמרות משיכתה העזה הביתה, עליה ללמוד להתרגל לעובדה שהיא צריכה להיהפך לאזרחית ישראלית, על הטוב והרע שבצעד כזה.
 
     אלי הודיע שאחיו של אברהם עמראני המנוח ביקש רשות לבקר בעין חוסוב כדי לקבל את חפציו האישיים של אחיו הנפטר שעוד נותרו שם ולשוחח עם חבריו לעבודה על ימיו האחרונים ועל התאונה. הרשות ניתנה והאח עמד להגיע למחרת היום.
     לוקוב חזר במצב רוח טוב. הוא לקח את אולמן ואת נדב לחדר האוכל כדי לשתות משהו ולספר להם על תוצאות ביקורו במפקדה ביפו.
     "קודם כל אני חייב לומר לכם, שלא כולם כל כך מטומטמים כפי שזה נראה לפעמים. כמובן שגם במפקדה יש מתחים. יש תומכים ויש מתנגדים. הם היו ערים להכנות שלנו. התומכים תימרנו כך ששום תשובה מהמטה לא תתפרש על ידינו כביטול או דחיה. הם רצו שנמשיך בהכנות וקיוו להשתמש בעובדה זו כבמכשיר לחץ, כדי להשיג אישור לתקציב. מאחר שלא הצליחו לקבלו עד ליום המיועד להורדת המחנות, הבריקו לנו הוראה לדחות, בתקווה שהיא תגיע מאוחר מדי," אמר לוקוב והוסיף בחיוך: "ואכן, כפי שאתם יודעים, היא הגיעה מאוחר מדי." אולמן שאל, מודאג:
     "ומה המצב כרגע מבחינת תשלומים לקבלנים, ציוד מיכני כבד, ובעיקר - שכר העובדים?"
     "על הכל דיברנו," השיב לוקוב, "קודם כל, וזה חשוב מאוד, יש רצון טוב מצד כולם, כולל אלה שהתנגדו באופן עקרוני, כי בסופו של דבר גם הם מבינים שבלי דרך סבירה, תישאר אילת מנותקת מהמדינה. ואלה שצריכים להחליט על התקציב יודעים שאם הדבר יובא להחלטתו של בן גוריון, הוא בלי ספק יכריע בעד. הם אומרים שלזקן זה קל: הוא מביט על ההיסטוריה ואומר שיש לאשר את התקציב, אבל הם מביטים לתוך הקופה ואומרים: כן, אבל מניין לקחת?" ולאחר שהייה קצרה המשיך: "בינתיים יעשו כמה העברות תקציביות מסעיף לסעיף בתוך החַיל ועל ידי כך יִפָנוּ כספים לתשלום ההוצאות השוטפות שלנו. באשר לציוד המיכני, ידחו או יאטו עבודות מסויימות בצפון, שעבורן כבר יש תקציבים מאושרים, ויעבירו כלים אחדים אלינו. סוכם שיאורגן סיור של מטה החיל בערבה. יוזמנו אליו נציגי משרד הביטחון, משרד האוצר ומשרד התחבורה. אנחנו ניקח אותם לסיור בשטח ונעשה כמיטב יכולתנו כדי שיחזרו מכאן משוכנעים שצריך לאשר את התקציב. בינתיים - זהו! ואני חושב שאין לנו הרבה על מה לבכות. בסך הכל התוצאה טובה. כעת צריך להכין תכנית לסיור. אולמן, אני מציע שתכין טיוטה ואחר כך נשב על זה."
 
     אותה שעה ישב ציגל במשרדו ותיכנן אילו חלקי חילוף הוא `ישים בצד`, כלומר יוריד מהמלאי בצורה זו או אחרת, ויחביא בסליק , בצורה שאיש לא יוכל למצוא אותם. ברגע המתאים, יוביל אותם צפונה. כעת, אחרי הקמת המחנות, משהחלו להיכנס ההזמנות הגדולות, ידע ציגל ששעתו הגיעה. פשוט לא יספיקו לעקוב אחרי קצב קילקולי הרכב והוצאת החלפים. איש זולתו לא יוכל להשתלט על זה. לכן דאג שהמכונאים, שמספרם כבר הגיע לארבעה, יעסקו אך ורק בעבודה מקצועית. כל הקשור בקבלת החלטות לגבי עדיפות, או שיטת התיקונים, רישום, הוצאת חלפים מהמחסן ודיווח, כל אלה לקח על עצמו. לכן ציגל היה כל כך עסוק מהבוקר עד הערב. לפעמים אף לא הלך לנוח בהפסקת הצהריים ורבים ייחסו את זה למסירותו הרבה לתפקידו.
     חיים ציגל היה מרוצה מאוד מעצמו. לילות האהבה הסוערים עם אילנה, שהפכו לשיגרה, העלו את בטחונו ואת הערכתו העצמית לשחקים. בטחונו העצמי הגיע לשיא. `כעת אני צריך לדפוק את הממזר הזה.` חשב בליבו. הוא שנא את נדב מפני שהכל הצליח לו, מפני שהיה מקורב למפקד, מפני ש`גזל ממנו` את שרון, מפני שבדק את הקומנדקר שלו...מפני...`מפני שבסך הכל נדב היה מלשין מחורבן של האנגלים, שהעמיד פנים של גיבור לאומי!` לאחר שהירהר קצת על דרך כלשהי בה יוכל להזיק לנדב, חייך לפתע לעצמו: צץ לו רעיון איך להבאיש את ריחו של נדב בעיני לוקוב.
     כששעת הצהריים הגיעה וכולם הלכו לחדר האוכל, התעכב ציגל כמה דקות במשרדו, הלך לאט לאט, וכשראה שבסביבה כבר אין איש, התגנב למשרדו של נדב, לקח מעל המדף את תיק ההזמנות ותלש מתוכו את העתק ההזמנה האחרונה, שהיתה מתוייקת ראשונה מלמעלה ותאמה למשלוח שהגיע היום. הוא תחב אותו לכיסו והזדרז לחדר האוכל. אחרי הארוחה, קרע את המכתה לגזרים והשליך אותם לבור בית השימוש.
     בשעה חמש וחצי, אחרי הקפה, התייצב ציגל אצל לוקוב ובפיו תלונה:
     "לא כל החלפים שהזמנתי הגיעו. זה רע מאוד, כי כבר השבוע יהיו לנו בעיות."
     "צריך לכתוב מכתב חריף שבעתיד ישלחו כל מה שמזמינים. אם זה דחוף מוטב להבריק, כי אין לנו עודף רכב." אמר לוקוב. ציגל הגיב:
     "אולי, לפני שכותבים או מבריקים, כדאי לבדוק אם בכלל הזמינו כל מה שרשמתי, אולי שכחו להדפיס פריטים שונים?"
     "מה פרוש? הרי אתה בעצמך מכין את רשימת ההזמנות, לא כן?"
     "כן, אבל אני לא רואה מה מדפיסים במשרד. אילו היו מביאים אלַי כל מכתב הזמנה, שאבדוק אותו ואאשר אותו, הייתי יכול להיות אחראי למה שהוזמן." לוקוב קם ואמר:
     "בוא ניגש למשרד ונראה." במשרד עבדו אותה שעה נדב, שרון ובני שפירא. לוקוב פנה אל שרון:
     "הראי לי בבקשה את תיק הזמנות החלפים." היא הניחה את התיק לפניו על השולחן. הוא שאל:
     "איפה הזמנת החלפים האחרונה?" שרון הניחה את האצבע על המכתב העליון ואמרה:
     "זוהי," מבלי להסתכל, כי ידעה בוודאות שזו ההזמנה האחרונה. לוקוב הציץ בהזמנה ואמר:
     "לא, לא, זו הזמנה מהשבוע שעבר. את החדשה אולי עדיין לא תייקת." שרון הביטה בהזמנה, מופתעת ושאלה:
     "נדב, אתה הוצאת משהו מהתיק?" מבלי להפסיק את עבודתו נדב אמר:
     "לא."
     "בני, אתה נגעת בתיק?"
     "אני? מה פתאום?" לוקוב אמר:
     "תחפשי, תחפשי!" שרון ידעה בברור שהיא עצמה תייקה את ההזמנה, אך כדי להיענות להוראת המפקד, החלה לפשפש בין הניירות המונחים על המגשים.
     "טוב, " אמר ציגל בכעס, "אם במשרד הזה אי אפשר למצוא שום דבר, אז איך אני יכול לדעת מה הזמנו ומה שולחים לנו? ואיך אפשר עכשיו לבוא בטענות אל המפקדה?"
     "מה קרה?" שאל לפתע נדב, שרק כעת שם לב לכך שיש בעיה כלשהי. שרון אמרה בהתרגשות:
     "קרה שמכתב שאני בעצמי תייקתי, במו ידי, לא נמצא בתיק."
     "ומה הבעיה?" שאל נדב בפנותו אל לוקוב, שהשיב:
     "חיים ציגל טוען שהוא לא קיבל את כל החלפים שהזמין. רצינו לשלוח מברק חריף, אבל לפני כן לבדוק את הרשימות..."
     "אה," אמר נדב, "אם זה בשביל להשוות את הרשימה עם תעודת המשלוח, אז הוציאי את תיק ה`יוצאים-שוטף`." שרון לקחה מהמדף את התיק עם הדפים הירוקים, פתחה אותו והניחה את הרשימה לעיני לוקוב שלקח מידי ציגל את תעודת המשלוח והחל להשוות כל פריט עם ההזמנה. ציגל עמד מתוח ועצבני וזיעה החלה לבצבץ על מצחו. הוא נשך את שפתיו. `לכל הרוחות`, הירהר. שוב המנוול הזה דפק אותי. לך תדע שיש להם כאן תיק שוטף של יוצאים.` לוקוב סיים את ההשואה ואמר:
     "יש לך טעות, ציגל, הם שלחו הכל בהתאם להזמנה. בעתיד, תקפיד להזמין את כל החלקים הדרושים לך מבעוד מועד." ויצא. ציגל בלע את רוקו ומבלי לומר דבר, חזר למוסך בראש מושפל.
     "אם לא תמצאי את העותק החסר, הדפיסי עותק נוסף על פי השוטף ותייקי אותו במקום זה שחסר." אמר נדב והמשיך בעבודתו, כאילו שום דבר לא קרה. שרון רק משכה בכתפיה.
     ציגל התיישב לשולחנו, הצית סיגריה וניתח את המצב שנוצר. `עשיתי שגיאה. כעת צריך לחכות קצת שזה יישכח. בינתיים אשים כמה חלקים בצד.`
     לארוחת הצהריים הביא מישהו עיתון מהיום הקודם ואמר:
     "איסר בארי נדון למאסר של יום אחד. עונש סימלי." אהרן כהן הגיב:
     "ברור, לא היתה כוונה להעניש את בארי. הכוונה היתה לטהר את שמו של טוביאנסקי...בשביל המשפחה...הילדים." שרון לא ידעה דבר על הפרשה ופנתה בשאלה אל אולמן שישב לידה. הוא הסביר לה באופן תמציתי שטוביאנסקי, מהנדס בחברת החשמל בירושלים, נחשד בזמן המלחמה במסירת ידיעות לירדנים. כתוצאה מכך, טענו מאשימיו, הפגיזו הירדנים מטרות חשובות בצידנו. טוביאנסקי הועמד בפני בית דין שדה באשמת בגידה, נידון למוות והוצא להורג על ידי כיתת יורים. אב בית הדין היה איסר בארי, שהיה אז ראש המודיעין הצבאי. משפחתו של טוביאנסקי דרשה חקירה, בהיותה משוכנעת בחפותו. הם גילו מימצאים שאיפשרו להעמיד לדין את האחראים למותו. המשפט נפתח כבר לפני כחמישה חודשים, והנה כעת, נידון בארי לעונש סימלי. וכפי שאהרן כהן אמר, נראה בעליל שהכוונה היתה לטהר את שמו של טובינסקי, למען משפחתו וילדיו.
     "תארי לעצמך," הוסיף אולמן, "שהילדים גדלים בארץ והחברה מוקיעה אותם מפני שאביהם היה בוגד. זה דבר נורא." שרון, שהיתה מזועזעת למשמע הסיפור, אמרה:
     "אני שמחה שהאמת יצאה לאור. אני כל כך שונאת בוגדים." העתון הועבר מיד ליד. נדב הציץ במודעות ולחש לשרון:
     "תראי, דירה של שנים וחצי חדרים בשלושת אלפים שלוש מאות לירות, ומתוך זה 600 לירות משכנתא." היא הביטה בו בחיוך ושאלה שאלת תם:
     "למה אתה מתכוון?"
     "שזה כבר כמעט בהישג ידנו."
 
     בינתיים יחזקאל חזן חזר מהגליל עם קבוצת חוצבים ובנאים דרוזים ומיד יצאו למעלה עקרבים, בלווית שני נגרים וכמה פועלים, כדי להקים את המיתקנים החיוניים למחנה החדש.
                        ביקור המִשלחת
 
      אליהו, אחיו של אברהם עמראני הגיע לפני הצהריים, בחור ממושקף נמוך קומה. היו לו עיניים ירוקות כמו לאחיו אברהם המנוח. אהרן כהן, בתוקף תפקידו, קיבל על עצמו את הטיפול בו. הוא קצת חשש מהביקור הזה, חשב שהאח יתחיל לבכות ולהתלונן על חוסר אחריות, יבוא בטענות ובדרישות, אולי אפילו יקים שערוריה ויאיים בתביעה משפטית...
     אליהו עמראני היה קשיש מאחיו בכמה שנים, נשוי ואב לילדים. הוא סיפר שהם משפחה מוותיקי רחובות. רצונו היה בעיקר לשמוע במה עבד אחיו ואיך קרתה התאונה. אהרן עשה לו סיור בעין וובה, כדי שיראה את העבודות על הכביש וסיפר לו שאברהם נסע לסדום כנסיעה חריגה, שלא במסגרת תיקוני הדרך, והסביר לו איך למיטב ידיעתנו, קרתה התאונה. הוא הוצג בפני נדב, שרון ובני, נכנס להגיד שלום למפקד, הוזמן להצטרף אליהם לארוחת הצהריים. הוא קיבל את שני התיקים עם חפציו האישיים של אחיו המנוח, הודה להם מקרב לב על הארוח הלבבי וחזר לבאר שבע במשאית שסיימה לפרוק אספקה. אהרן חש הקלה וגם קצת בושה על שחשד בכשרים.
     חלף שבוע נוסף של פעילות מוגברת, הגיעו חומרים להקמת מיבנים נוספים, צריפונים ומחסנים, שני בולדוזרים גדולים ושני מוטורגריידרים. הגיעה גם משאית `ברודוואי` חדישה, מאלה שצה"ל קיבל זה עתה, ומיד ניטשה תחרות בין הנהגים, מי ינהג בה. זה היה הרכב החדש היחידי של המבצע.
     המשלחת שרב סרן לוקוב הזמין היתה אמורה להגיע בעוד יומים ונעשו כל הסידורים לקבלתה.
     יום תשלום השכר קרב ובא. נדב הכין את רשימת המשכורות יחד עם בני, אחת עבור העובדים היהודים ושניה עבור הבדואים. שכרם של היהודים היה מבוסס על דרגות שכר לפי המקצועות וכן על שעות נוספות, לכן הכנת הרשימה היתה די מסובכת. באשר לבדואים, העניין היה פשוט בתכלית: כל בדואי, ללא הבדל, קיבל חצי לירה ליום.
     למחרת בבוקר נדב ובני נסעו בקומנדקר לבאר שבע וקיבלו מידיו של סגן אלי את הכסף, שהוזמן מבעוד מועד מיפו. לאחר שספרו וחתמו, יצאו מיד לדרך חזרה לעין חוסוב. הם היו אמורים לשלם לעובדים היהודים של עין חוסוב, לוותיקים שפוזרו בין המחנות החדשים ולבדואים של אין וובה. כל היתר היו חדשים שעדיין לא הגיע להם שכר. הפעם המלאכה תהיה קלה.
     בשובם מבאר שבע הם הביאו עמם גם דואר. שרון קיבלה מכתב מאימה ובו חדשות רעות: אביה לקה בהתקף לב ואושפז. בעת כתיבת המכתב הוא עדיין בבית החולים ועדיין לא ידוע מתי ישוחרר. אמנם הרופאים אומרים שההתקף אינו קשה ושמצבו אינו חמור, אבל בגילו זה תמיד דבר מסוכן. ודווקא הפעם אימה לא ביקשה ממנה לחזור. ואולם מתוך הנימה הכללית של המכתב, שרון קראה בין השורות את הזעקה: `בואי הביתה!`. היא הרגישה חולשה, אמרה שהיא מוכרחה ללכת לנוח קצת, מבלי לומר את הסיבה. נדב ראה שהיא קוראת מכתב מהבית ולא היה זקוק להסברים כדי להבין שמשהו אינו כשורה, אך התאפק ולא שאל. הוא ידע שבבוא הזמן, היא תספר לו, כי בנוכחותו של בני זה היה בלתי אפשרי.
     שרון השתרעה על מיטתה, עצמה את עיניה ודמעות זלגו על לחייה. בעיני רוחה דימתה את ביתם, את הרהיטים, התמונות, הוילונות, את אביה ואת אימה יושבים ליד האח...ולפתע אביה שוכב במיטה לבנה, מחובר לאינפוזיה ועל פניו מסכת חמצן, אחיות בלבן מתרוצצות הנה והנה במסדרונות וריח חומרי החיטוי עומד בכל. דימתה את אימה יושבת על ספסל במסדרון, נושכת את מטפחת האף שלה וכולה חרדה. שרון פקחה את עיניה ואמרה לעצמה: `אולי זה האות?`.
 
     אותו בוקר הביא חיים ציגל למוסך תיק גדול וכלאחר יד אמר שבדעתו לקפוץ לפני האוכל לשק"ם לקנות כמה דברים. אכן, העובדים נהגו להצטייד בסיגריות לכל השבוע, בממתקים ואפילו להחזיק באוהל כמה בקבוקי שתיה שהיו עוטפים במטלית לחה, כדי שיצטננו.
     כשהמכונאים היו טרודים בעבודתם, הכניס ציגל כמה חלקי חילוף קטנים לתוך התיק וסמוך לשעת הצהריים הלך לשק"ם. הוא קנה וופלות וסיגריות, הכניסן לתיק, אך במקום לחזור למוסך, הלך מסביב, דרך ערוץ קטן שעבר מאחורי השק"ם. כשהמכונאים רצו להשתין והתעצלו ללכת עד בית השימוש, היו יורדים לערוץ הזה. כך שלמראית עין, ציגל הלך לעשות את צרכיו. איש כמובן לא ידע שבערב הקודם, ציגל לקח ארגז עץ עם מיכסה, הניח בו קרבורטור ודינמו חדשים, הצטייד באת חפירה קצר, וירד לערוץ. הוא חפר בור לא עמוק, קבר בו את הארגז, עטוף בסמרטוט גדול, כיסה אותו בשיכבה דקה של אדמה, הסווה היטב את המקום בעפר ובאבנים קטנות, קבר גם את האת בקרבת מקום והלך לרחוץ את ידיו ולאכול עם כולם. כעת, הוא ניגש ישר למקום, העמיד פנים כאילו הוא משתין, סקר היטב את הסביבה, וכשוידא שאין באזור נפש חיה, הוציא את האת, סילק הצידה את מעט האדמה, פתח את הארגז והכניס לתוכו את החלפים הנוספים. לאחר שסגר והיסווה את הכל, חזר למוסך, הניח חלק מהוופלים והסיגריות על שולחנו במקום בולט לעין ואת היתר לקח לאוהל. בשלב זה הוא לא הכניס את אהרן לסוד מעשיו.
 
     אחרי ארוחת הערב, נדב שאל את שרון אם היא מוכנה לגשת איתו למחסן של יאנוש, כי עליו לברר עמו כמה דברים. היא הסכימה. בדרך שאל אותה אם הוטב לה.
     "לא יכולתי לדבר איתך. כמעט פרצתי בבכי, אבל בני ישב שם, אז התאפקתי והלכתי לאוהל. נדב, אבי חלה. הוא שוכב בית החולים עם התקף לב. אמי לא ביקשה שאבוא, אולי כדי לא להפחיד אותי. אבל אני מרגישה שאני חייבת לה ם זה. האמן לי, אני כל כך רוצה להישאר. מה לעשות, נדב?" במקום להמשיך למחסן, הם סטו באופן טבעי מהדרך וטיילו לאורך הגדר החשוכה `שלהם`. נדב אחז בזרועה, הירהר רגע ושאל:
     "ממתי המכתב?"
     "הוא כבר שבועיים בדרך." השיבה.
     "אני מקווה שאביך החלים בינתיים." אמר. היא הבינה למה הוא מתכוון. אילו קרה חלילה משהו, היו בוודאי מבריקים לה. אם עברו עשרה ימים ולא בא מברק, יש סיכויים טובים שאביה כבר מרגיש יותר טוב. אולי אפילו חזר הביתה."
     "זאת אומרת...לדעתך אני לא צריכה להיות מודאגת?"
     "כבר היה לו פעם התקף?"
     "לא. זו הפעם הראשונה." נדב עמד מלכת, פנה אליה, לקח את ראשה בשתי ידיו, נשק לה על שערה ואמר:
     "הלא את ילדה טובה, בת נאמנה להורייך. וכי יש לי זכות להגיד לך שלא תהיי מודאגת? יש לי תחושה שהפעם הכל עבר בסדר. אבל מי שמתחיל עם הלב... איך להגיד...הוא כבר צריך לשמור על עצמו לאורך ימים."
     "הייתי נוסעת, אפילו רק לביקור של כמה שבועות. אבל לומר לך את האמת, אני קצת חוששת..."
     "הרעיון מצויין! ממה את חוששת?"
     "אני חוששת שאם אסע, כבר לא אחזור. המשפחה תתלבש עלי ולא אוכל לעמוד בפני הפצרותיהם. נדב, אני מאוד מאוד רוצה להשאר, האמן לי."
     "אני מאמין לך ואני מבין את המתרחש בנפשך. את יודעת שאני אוהב אותך ובכל כוחי הייתי משתדל לעכב אותך כאן. אבל דווקא כעת אינני יכול. כיתבי לאימך ובקשי חדשות מאביך, ובינתיים הירגעי. לפי תגובת אימך - תחליטי. אם זה נראה לך כעצה מתקבלת על הדעת?" שרון הירהרה רגע, לחצה את לחיה ללחיו ואמרה:
     "מחר בבוקר אכתוב." הם הלכו אל יאנוש, שתו קפה ונדב ליווה את שרון עד לפתח האוהל שלה. משם הלך אל לוקוב. שעה ארוכה החליפו דברים על הביקור שיתחיל מחר בבוקר. בקוים כלליים התכנית היתה כזאת: חברי המשלחת לנים הלילה בבאר שבע. מחר בשעה מוקדמת הם יוצאים בקומנדקר של מפקדת חיל הנדסה לעין חוסוב וצפויים להגיע אחרי שעה תשע. הם יובאו לחדר האוכל לכיבוד ולשיחה ראשונה. אחר כך ייכנסו לחדרו של לוקוב ויקבלו הסברים בלויית מיסמכים, מפות ותוכניות. אחר כך יסיירו במחנה מעלה עקרבים, יקבלו הסבר על היקף העבודות, החציבה והקמת קירות המגן מאבן ב`בניה יבשה`, כלומר ללא בטון, על ידי הבנאים הדרוזים שהם מומחים בתחום זה. משם יחזרו לעין חוסוב לארוחת צהריים מוקדמת, ומיד אחריה ייצאו דרומה. לוקוב ואולמן יסעו איתם. הג`יפ של לוקוב נהוג בידי נהג, יסע אחריהם. הם יתעכבו בכל המחנות או ברובם ויגיעו מאוחר בערב לאילת, שם ילונו. היום הבא מתוכנן כולו לנסיעה חזרה לתל אביב, או לפחות עד באר שבע, לפי החלטתם. אם יהיה מחנה שלא הספיקו לבקר בו בדרכם דרומה, יוכלו לבקרו בדרכם חזרה. נדב העיר:
     "זה נשמע צפוף מאוד, הם כמעט לא יספיקו להתרשם." לוקוב השיב:
     "קח בחשבון שהם יצאו היום מיפו לבאר שבע. בשבילם זה כבר יום אחד. מחר כאן, ומחרתיים חזרה לפחות עד באר שבע, זה עוד יומיים. ואם אחרי זה הם נוסעים לתל אביב, מבחינתם זה סיור של למעלה משלושה ימים. אבל אם אתה רוצה לדעת, מוטב כך. הם יהיו תחת לחץ, מטולטלים ומאובקים מהדרך ויחושו יותר את המיוחד, את השונה, את המעניין. מבחינה פסיכולוגית, זה יכול לעזור לנו לצרכינו." כאן אולמן העיר בחיוך:
     "תגיד לזליג, שלא יגזים מחר. הוא מסוגל להכין מישתה של חתונה, וזה יעשה רושם לא נכון. שיעשה טוב, אבל צנוע."
 
     המשלחת הגיעה בתשע ורבע. בעת הכיבוד והשיחה בחדר האוכל, גם נדב היה נוכח. מלבד נציגי משרד הבטחון, האוצר והתחבורה, היו שלושה קצינים ממטה חיל הנדסה, וביניהם סגן אלוף אברהם מנור, הממונה הישיר על מבצע ערבה. כולם היו מלאי רשמים מהדרך מבאר שבע לעין חוסוב. היחידי ביניהם שהכיר את האיזור מסיורים קודמים היה סגן אלוף מנור. הם היו מלאי התפעלות ממעלה עקרבים ובעיקר מהקושי והסכנה שבקטע זה. מחדר האוכל יצאו לסיור במחנה, התעכבו במיוחד במחסן של יאנוש ושאלו רבות על הציוד, אופן איחסונו ועוד. הם שהו זמן מה במוסך ורק הציצו לחדר האלחוט. אחר כך, כמתוכנן, התכנסו לדיונים במשרדו של רב סרן לוקוב.
     נדב חזר למשרדו. בני שפירא שאל אותו:
     "האם יש טעם שאסע לשלם לעובדים הותיקים במחנות, למשל לנהגים?"
     "הפעם לא," השיב נדב "כי הנהגים יגיעו הנה במוקדם או במאוחר. שם הם לא זקוקים לכסף. במשכורת הבאה, בלאו הכי תצטרך לרדת כדי לשלם לבדואים, ואז כבר תשלם גם לחברה שלנו."
מדי פעם נכנס אולמן וביקש תיק זה או אחר. כשסוף סוף יצאו כולם ממשרדו של לוקוב, רצה סגן אלוף מנור לראות את המשרד. אולמן נלווה אליו. הוא התעניין בשיטת העבודה, דיפדף בתיקים אחדים וידו נחה במקרה על תיק `דוח דו-שבועי`. הוא פנה אל אולמן:
     "כן, מדוע הפסקת לשלוח דוחות דו-שבועיים?" אולמן עשה בידו תנועה של ביטול:
     "חבל על העבודה, הרי בין כה וכה אתם לא קוראים אותם. סתם זורקים אותם לסל."
     "מה זאת אומרת לא קוראים? ועוד איך קוראים!" אמר מנור, ואולמן שאל בחיוך גדול:
    "אז למה לא ראיתם שבדוח האחרון כתבתי: `כּוס אֶממָק! אִינעֵל אֵבּוּק?" סגן אלוף מנור לא קלט אם סרן אולמן מתבדח או מדבר ברצינות ולא ידע איך להגיב. גם נדב ושרון נדהמו. ופתאום כולם יחד פרצו בצחוק אדיר, ומנור לא הזכיר יותר את הנושא.
     לאחר כל אלה, כולם נסעו למעלה עקרבים, שם קיבלו הסברים ממנהל המחנה החדש, יחזקאל חזן, על שיטת עבודות החציבה ובניית הקירות התומכים. הוא עשה עליהם רושם של האיש הנכון במקום הנכון, גבר עשוי פלדה, שלמרות קולו הצרוד תמיד, ידע להטיל את מרותו על כל הסובבים אותו.
     זליג הגיש ארוחת צהריים צנועה, כפי שהורו לו, אך טעימה. לקינוח הכין רפרפת מקושטת בפירות. כשהגיש אותה, אמר בנימה של הצטדקות:
     "זו תוספת מיוחדת לכבוד האורחים שלנו." איש לא כעס עליו בשל כך. להיפך, אחרי הארוחה הוא זכה לתשבחות מפי כל חברי המישלחת. כולם נסעו דרומה והחיים במחנה חזרו לשיגרתם.
 
     בצהריים הגיע מברק המודיע שמשה פליישמן יחזור מחרתיים ושעל מחליפו להתכונן לשוב לבסיסו בבאר שבע.
     בשבועיים האחרונים חייתה אילנה במעין גן עדן של שוטים. היא שכחה מכל העולם, מילאה את תפקידה באופן מיכני במשך היום, ישנה אחר הצהריים שינה כבדה בגלל העייפות והחום, אכלה, עבדה שוב בערב ובמשך כל הזמן הזה עמדה לנגד עיניה רק מחשבה אחת: להיכנס למיטה ולהתעלס עד שתירדם מאפיסת כוחות. לא היה לה כלפי ציגל כל רגש של אהבה או אפילו של חיבה. הוא היה אחד המכרים הסובבים אותה, חבר לעבודה, גבר נאה שידע להעניק לה סיפוק מיני כאוות נפשה והציל אותה מבדידות ודיכאון בו היתה שרויה בתקופה קשה זו של חייה. לא היה לה ספק שהיא אוהבת את מוישל`ה ומתגעגעת אליו מאוד, למרות שמבחינה מינית הוא לא היה מסוגל להביאה לידי ריגושים פראיים כאלה. משה היה עדין נפש, נגע בה ברכות ושכב איתה בעדינות. ציגל, לעומתו, התנהג בלהט חייתי, ללא בושה, ללא מעצורים, לפעמים אפילו בפראות מכאיבה, ואולי דווקא בגלל זה, לא היה גבול להנאתה. היא ידעה שזו הנאה גשמית, בהמית, שאין בה שום סנטימנטים, לא חיבה ובוודאי לא אהבה. היא לא היתה מסוגלת להעלות על דעתה יחסי ידידות או אהבה עם אדם מסוגו של ציגל. בשום אופן הוא לא בא אצלה במקום משה. היא ידעה שלמען משה היא תוותר על הכל. היא תסתפק במה שהוא יתן לה, בחיי יום יום לרבות במיטה.
     והנה הגיעה הידיעה שמשה חוזר. אילנה התעוררה לפתע מחלומה ונחרדה. `איך יכולתי?` חשבה, `איזה מין טינופת אני? מוישל`ה נסע מפני שאימו חולה קשה והוא אומלל ומודאג, ואני ישר נכנסתי למיטה עם מישהו אחר! מה יהיה כעת? זה בטח ייוודע לו. כאן אין סודות. אוי ואבוי לי! מה אני אגיד לו, איזה תרוץ, איזה הסבר אתן לו? שהייתי נורא מסכנה ושבדיוק נהרג לנו מישהו?...אז מה? אז תיכף שוכחים חברות ואהבה והכל? איך הוא יוכל לסמוך על עלובה אחת כמוני? די, זה נגמר! איבדתי את מוישל`ה לתמיד. את הציגל הזִּיפתִּי הזה אני כבר לא רוצה לראות בכלל. ומה אני אעשה אם הוא יבוא הערב לחדר? הלא אחרי מה שהיה בינינו, אני לא יכולה סתם ככה לגרש אותו מהחדר. אם אגיד לו שיש לי וסת, הוא ירצה לשבת סתם ולשוחח איתי. אני אגיד שתקף אותי כאב ראש נוראי ושאני לוקחת שני כדורים והולכת ישר למיטה לישון.` לפתע אילנה חשה שהיא מלוכלכת, מזוהמת, ומוכרחה ללכת להתרחץ. מיד. מיד! היא ביקשה מיוסי שיחליף אותה כי חם לה מאוד והיא מוכרחה להתקלח, לקחה מגבת ותיק רחצה, הוציאה מהמזוודה בקבוק שמפו וחשה למקלחת. היא חפפה את שערה שלוש פעמים, הסתבנה כמה פעמים ביסודיות והשתהתה במיוחד במקומות האינטימיים. היא הרגישה צורך כפייתי לנקות את עצמה, שלא יישאר בה זכר לשבועיים האומללים האלה.
     לארוחת הערב לא הלכה. חששה להימצא פנים אל פנים עם ציגל. אמרה ליוסי שיש לה כאב ראש לא רגיל ושהיא לוקחת שני אספירינים והולכת לישון. אם ישאלו עליה, שיגיד. ואכן שאלו ויוסי אמר. ציגל ישב ואכל בהתרכזות רבה וכאילו לא שמע על מה מדברים. מבטים רבים לוכסנו אליו, נראו חיוכים, אך איש לא העיר שום הערה. בסוף הארוחה ביקשה שרון מיוסי שיגש למטבח ויבקש מזליג איזה סנדוויץ` בשביל אילנה.
     "היא אמרה שהיא לא רעבה." ענה יוסי. אבל לשרון היתה סיבה טובה לחשוב שאילנה אינה חולה ושהיא בטח רעבה, לכן אמרה לו:
     "תביא לה בכל זאת. אתה יודע, לפעמים אחרי שבן אדם נח קצת, פתאום הוא מרגיש רעב."
 
     למחרת בבוקר נכנס ציגל בסערה למשרד, על כתפו תלוי ילקוט צד ושאל:
     "איפה נדב?"
     "נדב הצטרף לעוקב המים לעין וובה, וודאי יחזור בעוד שעה." ענה לו בני.
     "טוב, אז תגיד לו שנסעתי באופן דחוף לבאר שבע. יש לנו שם קומנדקר בתיקון במוסך פרטי והבטלן הזה לא גומר אותו. אם אני לא אשב לו על הראש ואשים יד, אף פעם לא נקבל את המכונה. יש לי כעת הזדמנות לנסוע עם רכב שיוצא מהמישלט. הם ממתינים לי..."
     "טוב, אני אמסור לו." אמר בני. שרון שעבדה בשקט שמעה הכל ולא התערבה. בני הבין, חייך והביט בשרון, אך היא ישבה בפנים חתומות ולא הרימה את עיניה.
 
                                 שובו של משה פליישמן
 
     לוקוב ואולמן חזרו מהסיור במצב רוח טוב. הם נפרדו מהאורחים על אם הדרך, כי אלה לא רצו להתעכב והמשיכו ישירות לבאר שבע, בתקווה שעוד הערב יגיעו לבתיהם. לא היה ספק שכל חברי המשלחת התרשמו באופן חיובי מהעבודה הנעשית והשתכנעו בחשיבותה. כולם הבטיחו לפעול להשגת האמצעים הדרושים לסיום המבצע במהירות מירבית, אם אפשר - תוך שנה. עם זאת נאמר מפורשות שצה"ל מדלל את כוחותיו בערבה ואנשי המבצע יצטרכו לתגבר את השמירה. כמו כן סוכם שיש להכשיר בעין חוסוב מסלול נחיתה למטוס סיור קל, כדי שבמקרה חירום, מטוס קטן מסוג `פַּייפֵּר` יוכל לנחות. הועלתה אפילו האפשרות להציב בעין חוסוב באורח קבע מטוס כזה, לצורך סיורים או לפינוי פצוע, למשל. כל זה, כמובן, לאחר שיופשרו תקציבים מתאימים. בינתיים רק תיושר ותהודק רצועת המסלול לנחיתה. מצב הרוח בין אנשי סגל המחנה היה מרומם. בערב נפגשו כולם בשק"ם, שתו, צ`יזבטו, והתבדחו עד שעה מאוחרת.
 
     בבוקר ארז יוסי האלחוטאי את חפציו והניח אותם על מיטתו. כשמשה פליישמן יחזור, יהיה מוכן להסתלק עם הרכב הראשון שיסע צפונה. בסביבות שעה עשר הגיעו שתי משאיות אספקה וציוד. מתוך אחת מהן קפץ משה פליישמן, ראשו עטוף כּפייה לבנה ובידיו שני תיקים עם חפציו האישיים ומתנות שהביא לאילנה. הוא אמר שלום חטוף לאלה שעמדו מסביב למשאית ורץ ישר לצריפון האלחוט, כדי לנשק את אילנה. כשפתח את הדלת, ניתקל פנים אל פנים עם יוסי המחליף.
     "שלום" הספיק לומר וכבר יוסי הניח אצבע על השפתיים והפנה מבט אל אילנה, שישבה ליד השולחן וקיבלה מברק. במצב זה היא לא יכלה להיתנתק מעבודתה ורק הנידה בראשה. משה הניח את התיקים על המיטה ושניהם יצאו מהצריף.
     "אני מבין שאתה המחליף שלי."
     "כן. אני כבר אַרוז ואנסה לנסוע עם המשאית הזאת."
     "נו, איך היה?" שאל משה.
     "יופי." ענה יוסי ומיד שאל: "כמה זמן אתה חושב דרוש עד שיפרקו את המשאיות?"
     "לך למחסן ושאל את יאנוש. אני אגש בינתיים להגיד שלום לכולם. אחר כך נשוחח." אמר משה ופנה אל המשרד.
     אילנה גמרה לקבל את המברק, העתיקה אותו, הציצה בעד החלון, וכשראתה שמשה הולך אל לוקוב, התגנבה במהירות, הניחה את המברק על שולחנה של שרון, ומבלי לומר דבר, הזדרזה לבית השימוש. היא פשוט רצתה לברוח ולא ידעה לאן. רגליה הובילו אותה לבית השימוש, המקום היחידי שבו משה לא יוכל לגשת אליה. למרות שמזה יומיים ציפתה לבואו הבלתי נמנע, כמעט לקתה בשיתוק כשנכנס לצריפון. אלמלא אותו מברק שקלטה באותו רגע, עבודה שאלחוטאי עושה אותה באופן מיכני, היתה נתקפת בפאניקה. כעת, בשבתה בבית השימוש תפסה את השטות הנוראה שבדבר. כמה זמן תוכל לשבת כך? ולאן תלך להסתתר אחר כך? כאן לא תל אביב. הפגישה עם משה היא בלתי נמנעת. ברכיה החלו לרעוד. לרגע חשה בחולשה וכמעט התעלפה. היא רצתה לנשום עמוק, אבל ריח בית השימוש הבחיל אותה והיא הקיאה. כעת שוב רצתה להתקלח. ברגלים כושלות ניגשה לצריף, חטפה מגבת ומיהרה למִקלחת.
     אותה שעה, משה היה בדרכו למחסן של יאנוש כדי לומר שלום ולהחליף דברים עם יוסי. יאנוש הכין קפה ומשראה את משה אמר בשמחה:
     "הנה משה! שלום משה. ברוך הבא! הנה אני עושה קפה לכבוד הפרידה מיוסי ואעשה גם לך, לכבוד שובך." משה לחץ בחום את ידו המושטת, הודה והתיישב. בעודם לוגמים, יאנוש אמר:
     "נו, אני מקווה שאימא שלך מרגישה יותר טוב."
     "כן, תודה, היא כעת בבית הבראה לשלושה שבועות. היה לה ניתוח קשה, אבל הכל עבר בשלום. במשך שבוע היא היתה חלשה מאוד וטוב שהייתי על ידה. אחרי שהיא תנוח, הרופא אומר שבעוד כחודש היא תוכל לחזור לעבודה."
     "סוף טוב, הכל טוב." אמר יאנוש.
     "ומה נשמע כאן?" שאל משה.
     "תודה, ברוך השם הכל בסדר. היו בעיות עם התקציב, אפילו היו כאלה שחששו שמפסיקים את המבצע ושעוד מעט כולנו הולכים הביתה, אבל גם זה הסתדר. המפקד שלנו הוא בן אדם חכם וידע איך לטפל בבעיה הזאת." משה הקשה:
     "וחוץ מזה לא קרה שום דבר מיוחד?"
     "או, כל יום יש כאן משהו מיוחד. הנה, למשל, נהרג לנו נהג בתאונה בדרך לסדום."
     "מי נהרג? איך זה קרה?" הזדעק משה. יאנוש סיפר לו על התאונה.
     "טוב," אמר יוסי, "מוטב שאלך לקחת את החפצים שלי, כי עוד מעט יגמרו לפרוק ואני עוד אפספס את המשאית." גם משה קם, הודה ליאנוש ואמר ליוסי:
     "אני בא איתך." ולאחר לחיצת היד בין יוסי ויאנוש, הם יצאו.
     "איך הסתדרת עם אילנה?" שאל משה .
     "יופי, יופי," השיב יוסי שלא שמע על היחסים בין משה לאילנה, "היא בחורה מאה אחוז. אבל מה אגיד לך...שפָנָה כזאת עוד לא ראיתי, בחיי!" משה חטף מהלומה והחוויר, למרות החום העז. הוא רצה לשאול למָה בדיוק יוסי מתכוון, אבל שום צליל לא יצא מגרונו. כך הם הלכו בדומיה עד האוהל. יוסי לקח את חפציו ואמר:
     "הכניסו לך דייר מישנה, את בני שפירא, הפקיד-שלם החדש. טוב, אז כל טוב ושלום."
     "נסיעה טובה." הצליח משה למלמל.
 
     בינתיים הספיקה אילנה להתרחץ וכשמשה נכנס לצריפון, היא ישבה על המיטה באפס מעשה. משה התיישב אל השולחן באופן שצידו היה מופנה אליה והביט בניירות. הוא חש כמו שק ריק. הרמז של יוסי היה די סתום. לא השתמע מתוכו משהו ברור והוא לא ידע איך עליו להתנהג. כשהוא נכנס, אילנה חשבה שאולי הוא עדיין אינו יודע דבר, ויגש לנשק אותה, ומזה היא חששה. אבל כשהתיישב לשולחן, הניחה שהוא כבר יודע משהו. וזה היה עוד יותר גרוע. `איזה מין מקום מחורבן זה,` חשבה, `הוא רק הגיע, בקושי עשריםדקות, וכבר יודע הכל. אפילו אין פנאי לנשום ולחשוב. הוא בטח יודע, אחרת היה ניגש ומנשק אותי. אבל הוא יושב כאילו הוא ברוגז.` שניהם לא העזו לדבר או להביט זה בזו. אבל השתיקה היתה בלתי אפשרית. אם משהו צריך לקרות, אפילו פצצה, מוטב שתתפוצץ מיד. וכהרף עין היא התפוצצה: הריב התפתח. תחילה בטונים נמוכים ההולכים ועולים בהמשך.
     "לא היתה לך סבלנות!" אמר משה בטון קנטרני מבלי להביט לעברה.
     "הייתי רוצה לראות אותך במקומי!" ענתה בנימת רוגז.
     "מה יש? היה לך קשה? המסכנה נשארה לבדה בצינוק?" אמר בלעג.
     "לך קל לדבר! האדון נוסע לו העירה, עסוק, רץ, בא, הולך...,ואני כאן כמו טיפשה...אין עם מי לדבר...והלילות..."
     "כן!" אמר משה בטון סרקסטי "בעיקר הלילות. מה? כמה באו אלייך בלילות?" לשמע מלים אלה, אילנה נדלקה בבחינת `על החיים ועל המוות`:
   "אפילו כל המחנה! זה לא עסק שלך! אתה לא התחתנת איתי וגם לא הצעת לי! אני חופשייה! ואם זה לא מוצא חן בעיניך, אז לך תמצא לך איזו בתולה קדושה!"
     "טינופת!" פלט משה, קם, לקח את התיקים שלו ויצא בטריקת דלת. בחוץ, הביט הנה והנה ופנה אל האוהל שלו, זה שנהג לגור בו לפני שעבר לגן העדן של הצריפון.
     אילנה ישבה, רותחת מכעס, יותר על עצמה מאשר על משה. היא חשבה: `אוי ואבוי לי, איזו טמבלית אני. במקום לרכך, להרגיע, התפרצתי והרגזתי. כעת הכל נגמר סופית. לתמיד!` היא נשכבה על בטנה, השקיעה את ראשה בכר, רקעה ברגליה על המיטה, בכתה והתייפחה בקול רם.
     משה התמקם באוהל ומאותו יום הוא ובני הפכו ל`זוג` בעת ההליכה לחדר האוכל. אילנה החלה להשתרך אחרי נדב ושרון והם הפכו לשלישיה. משה עבד כרגיל בתחנת האלחוט, מסר באופן מיכני לאילנה את החומר לפי צרכי העבודה, השמיע רק את המילים המקצועיות ההכרחיות ויצא. גם אילנה נהגה כמוהו. כשני חיילים טובים הממלאים את תפקידם ללא ערבוב רגשות ויחסים אישיים. פרט לכך לא החליפו ביניהם מילה. מצב זה נמשך כמה ימים.
 
     "יש במוסך כמה מכונות שמחכות לתיקון, וציגל איננו," אמר אהרן כהן לנדב, "מה הוא עושה כל כך הרבה זמן בבאר שבע? זה כבר היום השלישי שהוא שם."
     "נוציא מברק לאלי שישלח אותו." השיב נדב. אלי ענה שציגל גומר את הטיפול עוד באותו יום ולמחרת בבוקר יחזור לעין חוסוב.
 
     במבצע ערבה היה נהוג לצאת לחופש אחת לחודש. נדב ושרון תיכננו חופשה משותפת של שלושה ארבעה ימים לפחות. כעת משבני שפירא נכנס לעניינים ויכול למלא את התפקידים השונים במשרד, חופשה כזאת לא היתה בעייתית במיוחד. סוכם אם כן שביום חמישי הקרוב, הם ייצאו לתל אביב ויחזרו ביום שני בבוקר באוטובוס לבאר שבע, כך שיגיעו לעין חוסוב אחרי הצהרים. שניהם חיכו בקוצר רוח ליום חמישי.
     למחרת חזר ציגל עם הקומנדקר המתוקן, לאחר שנעדר מהמחנה שלושה ימים. הוא נכנס למשרד בראש מורם, בארשת פנים חשובה, ברך את כולם לשלום ומבלי שנשאל, התחיל להסביר לנדב מדוע התעכב. בעל המוסך לא אשם. היה חסר חלק שהוא הזמין בתל אביב. כשהחלק הגיע כעבור יום במונית שרות, הסתבר שהוא לא מתאים. היה צורך לשלוח אותו בחזרה ולחכות עוד יום לחלק המתאים.
     "טוב, אני מבין," אמר נדב, "כעת, היכנס לומר שלום למפקד ואחר כך מחכה לך עבודה רבה במוסך. אמנם החברֶה שלך עושים כמיטב יכולתם, אבל אתה יודע איך זה כשהבוס איננו." דברים אלה החמיאו לציגל שהזדרז לומר:
     "אתה מספר לי? אבל סמוך על ציגל! אני אשים יד וכמו כלום נשיג את הפיגור."
     כולם ידעו שציגל `השתפן`: הוא ברח וחשש לחזור. ואילמלא המברק, הוא בוודאי היה מתעכב עוד ועוד. לאחר שציגל הסביר ארוכות ללוקוב ולאולמן את סיבת האחור, הלך למוסך לעבוד, כשהוא מתמרן בדרך כדי לא להיתקל באילנה או במשה פליישמן. בצהריים הקדים לחדר האוכל:
     "זליג, יש לי עבודה דחופה שאסור להפסיק באמצע. אני מוכרח לאכול כעת, מהר, ולחזור לעבודה." זליג אמר לו:
     "שב, שב, אני אביא לך." והחליף חיוך רב משמעות עם עוזרו. כל המחנה ידע. כל המחנה הבין שציגל ברח מהמערכה ברגע ששמע על שובו של משה פליישמן. כל המחנה ידע שמשה עזב את הצריפון וחזר לאוהל. כעת, כל המחנה ידע שציגל בדרך, וכולם היו סקרנים לראות איך תתפתח המערכה הבאה של רומאן המתח שהוגש להם כאן, בלב הערבה, בחינם. סקרנותם תבוא על סיפוקה הרבה יותר מוקדם משציפו. במקום כל כך קטן וצפוף, ציגל לא יוכל להתחמק זמן רב. ואכן, כשהגיעה שעת ארוחת הערב ואהרן כהן בא לקחתו לחדר האוכל, לא מצא כל תרוץ להתחמק והלך איתו.
     בעת ששהה בבאר שבע, בילה ציגל את לילותיו במיטתה של נינוצ`קה. בערב לקח אותה לקולנוע, והזמין אותה למסעדה. את הימים חילק בין המשרד, המוסך וקפה `כסית`. בעיית אילנה ומשה פליישמן העסיקה והטרידה אותו כל אימת שהיה לבדו. הוא לא יכול להסביר לעצמו את פשר הפחד שתקף אותו וגרם לבריחתו מהמחנה. הרי לא היה מדובר בקרב אקדחים בינו לבין משה, כמו בסרטים. משה הוא לא טיפוס תוקפני. הבעיה לא היתה פיסית כי אם נפשית. אילו שכב עם אילנה פעם או פעמיים, ניחא. אבל היות שהפך לדייר קבוע בחדרה, קנה לו זכויות מסויימות, כביכול. ולפתע עליו לוותר על מעמד זה, לעיני כל, ולחזור לאוהל, כמי שגורש מנחלתו. אלא שמהרגע בו נודע על שובו של משה, אילנה התעלמה ממנו באופן מוחלט, בבת אחת, מבלי לומר אפילו מילת הסבר או הצטדקות אחת. אילו לפחות אמרה שהיא מודה לו על הטיפול והיחס ועל הסבלנות שלו אליה ברגעיה הקשים...אבל לפתע היא התייחסה אליו...או יותר נכון הפסיקה להתייחס אליו בכלל, כאילו היה סתם חפץ שהשתמשה בו זמן מה, אך אינה זקוקה לו יותר. או גרוע מזה: כאילו הוא אינו קיים כלל. אילו היה ניטש בינו לבין משה קרב על אילנה, מלחמת גברים על אישה, היה עומד בכבוד על זכותו הגברית. וכי מה? האם למשה יש זכות על אילנה יותר משיש לו, לחיים ציגל? הרי משה איננו בעלה. כן, כל זה יכול היה להיות נכון אילו אילנה המשיכה להתייחס אליו כאל יצור אנושי. אבל היא מחקה אותו מתודעתה, ובכך הפך לגבר מגוחך, לסמרטוט. עוד מעט יצטרך לעמוד מול משה פליישמן ולהביט בעיניו, כאילו שום דבר לא קרה. ומה יחשבו ומה יאמרו עליו כל אנשי המחנה?...ציגל ניתקף בהלה וברח לבאר שבע.
     בלילה השני בבאר שבע, בשעה ששכב עם נינוצ`קה, הופיעה לנגד עיניו דמותה של אילנה, עם גופה הצעיר, החטוב, הגמיש, ובעוד הוא לש את בשרה התפוח והגולש של האישה המזדקנת הזאת, לחש בהיסח הדעת: `אוי אילנקה!` ומיד הרגיש בכך. גם נינוצ`קה שמעה. כבעלת נסיון חיים לילי עשיר של מי שמודעת לערכה הנשי הנחות, וכמי שיודעת שהגבר המתנשף מעליה ברגע זה אינו קניינה הבלעדי, העדיפה לא לקלקל את הסיטואציה, להגיע קודם כל לסיפוק שלה, ולתת לגבר לקבל את הסיפוק שלו, כדי שיחזור אליה גם בעתיד. רק אחרי ההתעלסות, כששכבו זה לצד זו ועישנו בשקט, נפנתה אליו ושאלה בחיוך שובב:
     "ומי זאת אילנק`ה?"
     "אילנק`ה," מילמל ציגל, הציץ בה, וכשראה את המבט הקונדסי בעיניה, לא התבלבל, והנוכל שבו ענה לה, בהברקה של הרגע:
     "אילנק`ה, הֶה...הֶה...את תצחקי, אבל אילנק`ה זו את."
     "אני? איך זה? מה פתאום?"
     "כן, כן, אני כבר חושב על זה מזמן. כל פעם שאני נוסע לבאר שבע, אני אומר לעצמי: כמה נחמד יהיה לפגוש את נינוצ`קה, ומיד אני חושב שנינוצ`קה זה לא שם עברי. התחלתי לחפש עבורך איזה שם עברי נחמד, והחלטתי שאילנה יתאים לך מאוד."
     "למה דווקא אילנה?" שאלה נונוצ`קה מבלי שהאמינה אפילו למילה אחת מדבריו.
     "ומה רצית. חנה? שושנה? שרה? לאה? כל אלה שמות מיושנים. אנטיקה. בשבילך רציתי משהו יותר צעיר, יותר מודרני. אז - אילנה."
     "טוב. שיהיה אילנה." אמרה כמתחנחנת, מעכה את הסיגריה במאפרה, טיפסה עליו והחלה לגרותו בהחלקת שדיה על חזהו הלוך ושוב.
 
     וכעת יושב ציגל בחדר האוכל עם אהרן כהן ותיכף כולם יגיעו. למזלו, השולחן שלו נתפס כולו, כך שכאשר הגיעו נדב, שרון ואילנה, הם ישבו אל השולחן השני, ואילנה יושבת כשגבה מופנה אליו. משה פליישמן הגיע בין האחרונים וישב ליד השולחן השלישי. ציגל יכול היה לנשום לרווחה. תיאבונו חזר
אליו. בתום הארוחה, נשאר כמה דקות לשוחח עם אהרון בענייני הרכב, וכך התעכב ליד השולחן עד שכל `הנוגעים בדבר` הלכו. אחר כך הלך לשק"ם עם אהרן. ציגל חשב שאהרון הוא ידידו ונאמנו, ולא ידע שבעצם רגע זה חולפות בראשו של אהרן מחשבות איך להתנתק ממנו.


                        החופשה השנייה
 
     ביום חמישי הצטרפו נדב ושרון אל לוקוב, שנסע בג`יפ שלו למפקדה ביפו. הדבר חסך להם שעות רבות, כי לוקוב יצא מוקדם, נסע מהר ויוריד אותם בתל אביב לקראת הצהריים. שרון ישבה ליד לוקוב ונדב מאחור. רוב הזמן היה לוקוב שקוע במחשבות ולא הירבה לדבר. הוא עצר לדקה לרגלי מעלה עקרבים, החליף כמה מלים עם חזן, והמשיך. בבאר שבע נכנס לבסיס רק כדי לשאול את אלי אם הכל בסדר ואם לא הגיע משהו בהיותו בדרך. כשנסעו ברחובה הראשי של באר שבע, ראו התקהלות ליד אחת החנויות. לוקוב האט במקצת והם הביטו בנעשה. אנשים התגודדו בקבוצות ודיברו בהתרגשות. לפתע פינו דרך ומהחנות יצאו שני שוטרים שהובילו ביניהם אדם באזיקים, עלו על מכונית משטרה ונסעו.
     "אולי תפסו איזה גנב." ניסה נדב לנחש. כשהגיעו לסביבות קסטינה, לוקוב ניעור מהִרהוריו, נתקף עליצות והחל לדבר על יפי הארץ, על עתידה הנהדר של המדינה, ולפתע שאל:
     "ואתם, זוג צעיר, מה תוכניותיכם?" השאלה הפתאומית והישירה הביאה אותם מבוכה. קשה היה להתכחש בפניו לעובדת היותם, כדבריו, `זוג צעיר`. שרון ענתה ראשונה:
     "בינתיים עובדים וחוסכים. כשיגיע הזמן - נחשוב על העתיד." בעיני נדב תשובתה היתה נבונה מאוד, אינה מודה ואינה מכחישה, ובכל זאת תשובה. אבל הוא סבר שגם מחובתו לומר משהו:
     "המבצע לא ניצחי. התחלתי להתענין בעבודה באיזור תל אביב. ליתר דיוק, אבי מתעניין בשבילי. כשאמצא משהו מתאים ואסתדר בעבודה, אפשר יהיה לתכנן את הצעד הבא." לוקוב הניד בראשו כמה פעמים ונראה שתשובותיהם סיפקו אותו. הוא עבר לדבר על נושאים אחרים ואפילו התבדח. הדבר היה די מפתיע, אך נדב נזכר את אשר שמע על לוקוב בחייו הפרטיים, כשאינו חייב להתנהג לפי דרישות תפקידו ומעמדו הפיקודי. לוקוב היה ג`נטלמן. כששמע ששרון מתכוונת לגור במלון, הוביל אותה עד לפתחו, ברחוב בן יהודה. גם נדב ירד שם. לאחר שלוקוב נסע, הם נדברו להיפגש לפנות ערב, ובינתיים שרון תתרחץ ותנוח, ואילו נדב יקפוץ לומר שלום להוריו. בערב הם הלכו להצגה ראשונה בקולנוע גרוזנברג ואחרי הסרט אכלו במסעדה.
     "מחר בערב אנחנו אוכלים אצל הורי," אמר נדב, "אמא כעסה עלי שלא הבאתי אותך הערב. הסברתי לה שאת לא רוצה להיות לטורח. גם על זה היא כעסה. מין אמא שכזאת." אחרי הארוחה, נדב הציע שילכו לחדרו. שרון היססה:
     "אתה יודע שאני רוצה להיות איתך ביחידות, אבל אני חוששת ששוב אאכזב אותך. בעצם...אם כבר לומר את כל האמת, אני גם מפחדת שלא אעמוד בניסיון."
     "את רואה, יש לך כבר מחשבה חיובית... את מתחילה לחשוש שלא תעמדי בנסיון. אז למה לך להתנגד לזה? הגיע הזמן שתשתחררי מדיעות קדומות."
     "כל מה שאתה אומר נכון. אבל אם הצלחנו להחזיק מעמד עד עכשיו, בוא נחכה עוד מעט, רק עוד זמן מה..." הוא לחץ את ידה. אהבתו אליה היתה רבה, וגם אם התאווה אליה מאוד, היה מוכן להיעתר לבקשתה ולהמתין בסבלנות. בינתיים יסתפק בחברתה, יחזיק בידה, יחבק וינשק אותה. פתאום נזכר בחנוך הנהג ובאישתו הבתולה וחייך לעצמו: `מה יהיה אם גם שרון תפחד?`
     "מדוע אתה מחייך?" שאלה.
     "סתם ככה."
     "זה לא היה סתם. אבל אם אינך רוצה לומר, אני מוכנה לוותר."
     "טוב, אחד הנהגים שהתחתן לפני זמן מה, סיפר איך בליל הנשואין אשתו פחדה ממנו ולא נתנה לו לגשת אליה..." שרון פרצה בצחוק מצלצל:
     "וחשבת שגם איתי עלול לקרות לך דבר כזה? לא ידידי, אל דאגה. יהיה לי מספיק אומץ וגם הרבה סקרנות, ובעיקר המון המון תשוקה אליך."
     ביום שישי בבוקר הם יצאו לשיט על הירקון, הגיעו עד שבע טחנות. אחרי ארוחת הצהרים, עייפים מהטיול ומהיין ששתו, הם הלכו לנוח. לפנות ערב נדב לקח את שרון אל הוריו לארוחת ליל שבת. האם קיבלה את שרון כבת משפחה והן התנשקו. היא דיברה אליהם כאל זוג שעומד להתחתן. הם האזינו לה מבלי לחוש אי נוחות, רק לא הגיבו, כי הרי לא דובר ביניהם על נישואין, למרות ששניהם האמינו שכך זה צריך להסתיים. לאחר ששמעו מפי אביו הרצאה קצרה על המצב הכלכלי והבטחוני בארץ, הוא סיפר לנדב שפנה לכמה ממכריו הוותיקים וכי הוא מצפה לשמוע בקרוב הצעות עבודה עבורו. כשישמע משהו קונקרטי, יכתוב לו לבוא לתל אביב לראיון. האוירה המשפחתית והדאגה לעבודה ולעתיד, חיממו את לבותיהם. הערב היה שקט, נעים ומרגיע. אותו לילה שרון ישנה כמו מלאך. היא חלמה שהיא מטיילת בשדרות רוטשילד, מחזיקה בידו של ילד קטן ההולך לצידה ובידה השניה דוחפת עגלה ובה ישנה תינוקת. היא ידעה שאלה הילדים שלה. מולה באו אביה ואימה, לקחו ממנה את הילדים והיא, חופשיה, החלה לרוץ ולקפץ בשמחה לאורך השדרה. בבוקר היא התעוררה שטופת אושר. לא התחשק לה לצאת מהמיטה והיא התהפכה ו`חטפה` עוד חצי שעה של תנומה.
     השבת עברה עליהם בטיולים בטלניים ברחובות תל אביב. בצהריים מצאו את עצמם ליד השעון ביפו ונכנסו לאכול שיפודים במסעדה קטנה באחת הסימטאות. כששאלו את עצמם מה יעשו אחרי הצהריים, הגיעו למסקנה שאין להם יותר מה לעשות בעיר הזאת: הם `גמרו את תל אביב`. בערב הם הלכו לראות הצגה ב`הבימה`. בשביל שרון היתה זו חוויה מיוחדת במינה, כי היא טרם ראתה הצגת תיאטרון עברית של ממש, להוציא את הלהקות הצבאיות בתקופת המלחמה. ביום ראשון ערכו קניות של כמה חלקי לבוש, גופיות, תחתונים, שרון בחרה לה זוג חזיות חדשות, וכן חפצים שימושיים לקראת שובם לערבה, סבוניה, מסרק, משחת ידיים ובדומה לאלה.
     ביום שני בבוקר, כדי לחסוך בזמן, הם נפגשו בתחנה המרכזית ונסעו באוטובוס הראשון. הם הגיעו לבסיס בבאר שבע לפני עשר והמתינו במשרדו של אלי עד צאת הרכב הראשון דרומה.
     "מה חדש בבאר שבע?" שאל נדב.
     "אין הרבה חדש, אבל רואים שינויים איטיים. עיירה יהודית קטנה. מתחילים לבוא עולים, יש מעברה, פותחים עסקים קטנים, חנויות, קיוסקים, שיגרה."
    "כשיצאנו מכאן ביום חמישי, ראינו התקהלות ואסרו מישהו..." אמרה שרון.
     "הו, כן, שכחתי לגמרי!" קרא אלי וטפח בכף ידו על מצחו, "באמת היתה לנו סנסציה גדולה: תפסו קָאפּו." ולמראה מבטי התמיהה בפניהם, המשיך לספר: "אשה אחת נכנסה לאטליז לקנות בשר, עמדה וחיכתה בתור. פתאום היא הסתכלה על הקצב, אמרה `אוי ווֵיי!` והתעלפה. נתנו לה מים, העירו אותה, ואז היא התחילה לצווח כאילו ששוחטים אותה. ניסו להרגיע אותה, שאלו מה קרה לה והיא הצביעה על הקצב וצעקה: `קאפו! קאפו!` ושוב התעלפה. האנשים כאן למודי נסיון ורגישים. הקצב נעשה לפתע קטן, החוויר כסיד, הביט הנה והנה כמחפש דרך להסתלק. האנשים, שרבים מהם הם ניצולי מחנות ההשמדה באירופה הנאצית, קראו למשטרה והאיש נלקח למאסר. כמובן שכל העיר דיברה רק על זה במשך יומיים. הסתבר שהאישה הזאת היתה במחנה והאיש הזה היה שם קאפו."
     "מה זה קאפו?" שאלה שרון, קצת מבויישת מבורותה.
     "אה, סליחה," אמר אלי והסביר: "קאפו זה קיצור של שתי המילים בגרמנית: `קָאמֶרָאד פּולִיצָאי`, שפרושן הוא `חבר שוטר`. אלה היו יהודים מבין עצורי המחנות, שמונו על ידי הגרמנים להיות שוטרים בתוך המחנה, כלפי עמיתיהם היהודים."
     "אז מה הם היו אשמים?" שאלה שרון בקול רועד.
     "שאלה טובה. הם באמת לא יכלו להתנגד. כפי שהסבירו לי, היו ביניהם כאלה שניצלו את מעמדם המיוחד הזה כדי לעזור עד כמה שיכלו לחבריהם העצורים. אבל היו אחרים, כנראה בעלי תכונות סאדיסטיות או כדי למצוא חן בעיני הגרמנים , שהתאכזרו אל העצורים ובמקרים מסוימים אפילו גרוע מזה. לפי עדותה של האישה, כנראה שהקצב הזה היה שייך לסוג השני." שרון האזינה מזועזעת. היא שמעה הרבה על זוועות הנאצים אבל איש לא סיפר לה על תופעת ה`קאפו`. היא אמרה:
       "איך יהודי יכול לעשות דבר כזה? הלא לפני שמינו אותו לתפקיד כזה, הוא עצמו היה אסיר כמו כולם, סבל יחד איתם וחש על בשרו מה פרוש הדבר. הרי הוא בגד בבני עמו וחבריו למעצר."
     "מה את מתפלאת?" אמר אלי, "חסר בוגדים ומלשינים בעולם הזה? בכל ציבור, בכל אירגון, בכל מחתרת יש בוגדים. ואם מישהו לא יזהה אותם באחד הימים, הם ימשיכו לחיות להם בשלווה כאזרחים טובים והגונים."
     "אני לא מבינה מה מביא אדם לעשות מעשה כזה."
     "לא חסרות סיבות. תאוות בצע, פחד מפני מאסר ועינויים, מפני רעב, מפני צינוק, הבטחות לשיחרור ולטובות הנאה, מה עוד אני יכול להגיד לך? תקווה להישאר בחיים."
     "אני חושבת שהבגידה היא אחת התופעות הכי מכוערות בחברה האנושית. הבוגד הוא האדם הכי מאוס שהטבע יצר. אני חושבת שזה נכון בכל תחומי החיים." אלי הניד בראשו לאות הסכמה עם דבריה. נדב עמד קפוא על מקומו במשך כל השיחה. שרון נשארה מהורהרת ואחר כך שאלה:
     "ומה יעשו לאיש כזה?"
     "הוא יועמד לדין ואם יוכח שהיה קאפו, יידון למאסר לפי חוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם." השיב אלי.
     "הלוואי! מגיע לו העונש הכי קשה שרק אפשר לתאר!" אמרה בלהט.
     ברגע זה נכנס הנהג והודיע שזזים.
                                    ההתפייסות
 
     במוצאי שבת דמה מחנה עין חוסוב לבית קברות. מלבד רוח ערב קלה, שום דבר לא נע. רב סרן לוקוב, נדב ושרון שהו בצפון. מרבית הנהגים והרכב היו במחנות לאורך הדרך ולא ישובו עד יום המחרת. אחרי ארוחת הערב נכנס משה פליישמן לחדר האלחוט כדי לראות אם הכל מוכן לבוקר. אילנה ישבה על המיטה כמאובנת ולא הנידה איבר. משה התיישב לרגע ליד השולחן והציץ בניירות. עיניו נחו על מברק שלא הועתק עד סופו. הוא לקח את הדף לידו וניסה להבין את פשר הדבר. משלא הצליח, ניפנה אל אילנה ומבלי להרים את עיניו מעל הכתוב, שאל:
     "מה זה?" אילנה לא ענתה. משה הביט לעברה וראה שדמעות גדולות ניגרות מעיניה הפקוחות לרווחה. כבר מראשית היכרותם, משה לא יכול לראות את אילנה בוכה. ליבו נמס, הוא קם, ישב לידה, שם את ידו עם כתפה ואמר בקול מתחנן:
     "אילנה, אל תבכי." זה הספיק: היא פרצה בבכי שכמותו לא ראה ולא שמע מימיו. היא ייללה והתייפחה בקול גדול ומעיניה זלגו כמויות מים מדהימות. היא רכנה על המיטה וכיסתה את ראשה בידיה. משה נמלא רחמים. הוא חש שלמרות כל מה שקרה, הוא אוהב אותה בלי גבול. הוא ליטף את גבה, קירב את פניו אל ראשה ולחש לה:
     "אילנה, אילנה שלי, אל תבכי, אני אוהב אותך." אבל בכייה לא נפסק, אם גם נחלש מעט. משה הוריד בעדינות את ידה האחת מעל ראשה והחל ללטף את שערה ואת לחיה. לאט לאט פסק הבכי. הוא לקח את המגבת שהיתה מקופלת על הכר וניגב את פניה, את פיה, עזר לה לקנח את אפה, קרב אותה אליו והצליח להרגיעה. לפתע היא קמה ואמרה:
     "אני הולכת לרחוץ את הפנים." חטפה את המגבת ויצאה. משה ישב בראש מורכן וחיכה לשובה.
כשחזרה, רחוצה, מנוגבת ומסורקת, אך עיניה אדומות ונפוחות, ישבה לידו ואמרה:
     "איך אתה יכול לאהוב אותי, אחרי כל מה שעשיתי לך?" מתוך רצון עז להרגיעה, הוא אמר:
     "את לא עשית לי שום דבר." הוא היה מוכן לכל ובלבד שהיא לא תפרוץ שוב בבכי. מובן שקיווה לשמוע מה בדיוק קרה ואיך, אבל לא העז לעורר את הנושא. הוא העדיף להמתין בסבלנות עד שהיא עצמה תספר מרצונה החופשי, כי היה משוכנע שהיא לא תוכל להתאפק. הוא לא חיכה זמן רב. אילנה החלה לדבר:
     "אתה מבין...כשנסעת...נשארתי בודדה ונורא אומללה. אתה פינקת אותי יותר מדי. כבר לא הייתי מסוגלת להישאר לבדי אפילו שעה אחת. ובדיוק אז, כמו להכעיס, נהרג לנו הנהג הנחמד הזה עם העינים הירוקות, עמראני, אתה זוכר? והמטומטמים האלה העמידו את הקומנדקר עם הגופה בדיוק כאן, מול החלון שלי, וככה הוא עמד שעות, וחשבתי שאני אשתגע. באותו ערב כולם מצאו להם עיסוקים משלהם ואני לא יכולתי להישאר לבדי. פשוט לא יכולתי. הייתי חצי מטורפת. רציתי לשכוח. רציתי לברוח. הייתי מוכרחה שמישהו יבוא וילטף אותי, ויפנק אותי וימחץ אותי, ואני לא יודעת מה יעשה איתי. כלום לא היה איכפת לי. הייתי כמו מסוממת. ואז בא ציגל ועזר לי להתגבר על זה. כן, דווקא ציגל, האיש ההמוני והזול הזה. דווקא הוא היה עדין ומבין ומרגיע. תאמין לי שהייתי כמו בתוך ערפל ואינני יודעת איך זה קרה, אבל הוא עשה את זה. מה שקרה אחר כך היה כמו חלום. הייתי מטושטשת ולא ידעתי מה איתי. רק רצון אחד היה בי - שזה לא ייפסק. אחר כך כבר לא ידעתי איך לצאת מזה, זה כבר לא היה בשליטתי, חייתי כמו בתוך לילה בלתי פוסק. ביום עשיתי את העבודה כמו רובוט. הייתי חצי רדומה. רק כשהודיעו שאתה חוזר, התעוררתי מחלום הבלהות הזה."
     "הציגל הזה..." מילמל משה. הוא לא חש כעס או שינאה או רצון נקמה. כשאמר `הציגל הזה`, חשב שציגל הוא חתיכת חלאה ותו לא. הוא פשוט בז לו ורק ניסה להבין את אילנה. אף שלא נראה לו כמובן מאליו שהיא היתה מוכרחה להיכנס למיטה עם מישהו, הבין שהיא היתה במצב נפשי קשה מאוד וסילק מליבו כל טינה אליה. `אחרי הכל,` חשב בליבו, `כפי שהיא אמרה כל כך נכון, היא לא אישתי ואף פעם לא הצעתי לה נישואין. היו לה חברים לפנַי, ו... יכול להיות שיהיו לה גם אחרי`, אך ליבו התכווץ למחשבה זו. בכל ישותו רצה שלא יהיו עוד. שרק הוא יישאר לה והיא תהיה רק שלו ובדחף פתאומי חיבק אותה, החל לנשק את פניה ולחש לה:
     "אילנה שלי, אני אוהב אותך, אני לא כועס עליך."
     "אתה סולח לי?"
     "אין מה לסלוח, כל עוד את בחורה חופשיה."
     "אני לא חופשיה. אני אוהבת אותך, אני שלך." לחשה. היא נלחצה אליו והם ישבו כך בדומיה במשך כמה דקות. לפתע משה קם. אילנה התחננה:
     "אל תלך! אל תשאיר אותי לבדי!" אבל הוא לא התכוון ללכת. הוא רק כיבה את האור.
 
     הם התעוררו השכם בבוקר, עירומים ומחובקים מתחת לשמיכה, חייכו איש אל רעותו ומשה אמר:
     "את מסכימה להתחתן איתי?"
     "אתה אומר את זה ברצינות?"
     "בטח! מוכנה?"
     "מוכנה! ברצון ובשמחה!" ונישקה אותו על שפתיו. משה הפך אותה על גבה והם התעלסו פעם נוספת בכל העדינות והרוך של רגשותוהם ההדדיים, לפני שקמו.
     אילנה היתה מאושרת. היא הסתובבה בחדר, סירקה את שערה ופיזמה לה בשקט. כשמשה חזר מהרחצה, אמרה לו פתאום:
     "נספר לכולם?"
     "נספר מה?"
     "שאנחנו מתחתנים."
     "מתחשק לך לספר?"
     "מה אתה אומר? זה יהיה נחמד, לא?"
     "אם זה יעשה לך טוב על הנשמה, אז נספר."
     "יופי!" קראה כמו ילדה קטנה, ונתלתה על צווארו. בדרך לחדר האוכל היא אמרה:
     "בעצם, אם כבר מספרים, אז זה מחייב, נכון?"
     "מחייב למה? להתחתן? אם אמרתי שמתחתנים - מילה זו מילה!"
     "לא. לא לזה התכוונתי, התכוונתי שאם מספרים, זה מחייב להרים כוסית, לכבד את החברים."
     "אה, זה? בטח! הערב נעשה שמח. נזמין את כולם לשק"ם." הם חיבקו זה את זו במתניים, כמו זוג אמיתי, וכך הופיעו בחדר האוכל. ראשו של זליג כבר הציץ מעל לדלפק. ליד השולחן ישבו אולמן ויאנוש. אילנה הודיעה:
     "יש לנו חדשות בשבילכם." ומשה הוסיף מיד:
     "החלטנו להתחתן."
     "מזל טוב!" אמרו שניהם כמעט ביחד.
     "קבעתם מועד?" שאל אולמן.
     "טרם." השיב משה, "אבל הערב אנחנו רוצים לעשות מסיבה קטנה."
     "אז אתם מוזמנים לעשות אותה אצלי במחסן." הציע יאנוש.
     "רעיון מצויין," אמר אולמן, "אבל האם לא יותר טוב שתמתינו לשובם של המפקד ושל נדב ושרון? אז יהיה הרבה יותר שמח?"
     "אתה צודק בהחלט. נעשה את זה ביום שני בערב." הסכים עמו משה.
     ואכן, ביום שני בערב נערכה במחסן של יאנוש מסיבה נחמדה. כל חברי הסגל השתתפו, מלבד חיים ציגל, שלרוע המזל, דווקא לפנות ערב הצטנן, לקח כדור ונכנס למיטה.
 
     הזמן חלף והסתו קרב. אם במשך הימים נשאר החום כפי שהיה לאורך כל הקיץ, הלכו הלילות ונעשו קרירים יותר ויותר. עם הגיעו לעין חוסוב, קיבל כל עובד שתי שמיכות. את האחת נהגו לקפל ולרפד בה את המיטה ואת השניה קיפלו והניחו למרגלותיהם. לקראת בוקר נעשה קריר ואז משכו את השמיכה והתכסו בה. בתחילת החורף השתמש כבר כל עובד בארבע שמיכות: שתים מלמטה ושתים מלמעלה. עם בוא חודשי החורף, הגיע לפעמים הקור בלילות, עד לחמש, ארבע ואף שלוש מעלות ו`חדר` לתוך העצמות. איכשהו, הצליח להסתנן דרך השמיכות ורבים מהעובדים כבר השתמשו בשבע שמיכות: שלוש מלמטה וארבע מלמעלה. ואפילו כך לא כולם הצליחו להתגבר על הקור בלילות. רבים גם לבשו גרבי צמר וסוודרים לפני השינה. במחסן של יאנוש אזלו השמיכות. בינתיים גם עמדו להגיע עובדים נוספים ויאנוש הזמין משלוח שמיכות נוסף. האפסנאי הראשי מיפו ענה בשלילה. החלה התכתבות שבעקבותיה הוזמן האפסנאי, סרן דקל, לבקר בערבה ולהיווכח בעצמו שיש צורך בציוד נוסף, ולא רק בשמיכות, כי אם גם ביריעות ברזנט ששימשו כגגון לקומנדקרים. אמנם נכון, בערבה ירד גשם רק לעתים רחוקות. אבל כשירד, דמה יותר למבול. מישהו קרא לזה `שבר ענן`. מכל מקום, מדי פעם הרי נסע הרכב גם צפונה מבאר שבע ואז לבטח היה זקוק לכיסוי.
     באחד הימים הגיע סרן דקל. הוקם עבורו אוהל קטן. תוכנן שיַלוּן בעין חוסוב ולמחרת ייצא לסיור בדרך, יראה את המחנות ויגיע עד אילת. ביום הבא יחזור לעין חוסוב ואז ייערכו הסיכומים באשר לציוד, בהסתמך על התרשמותו האישית. הוא הגיע סמוך לצהריים, בעיצומו של החום הגדול, מאובק ועייף מטילטולי הנסיעה. סרן אולמן הציע לו להתקלח לפני האוכל, אך הוא העדיף ללכת ישר לחדר האוכל:
      "אני מתקלח לפני השינה." אמר. ליד צלחתו מצא שני כדורים ושאל מה זה. הוסבר לו שהמלח הוא בגלל ההזעה והפלודרין - למניעת מלריה.
      "לא אמרו לי שיש כאן בעיות כאלה." אמר ובלע את שני הכדורים בהחמיצו את פניו. במקום לתת לו לנוח אחר הצהריים, לקחו אותו אולמן ונדב למחסן של יאנוש כדי שיבדוק את שיטת הרישום ויביע את דעתו על אופן ניהול האפסנאות. המחסן, המכוסה פח, היה כידוע אחד המקומות החמים ביותר בערבה. הם ישבו כמו בתוך חממה. לפני שיצאו לשתות את הקפה של שעה חמש, אמר יאנוש לסרן דקל:
     "על המיטה שלך יש רק שתי שמיכות. יהיה קר בלילה. אני רוצה לתת לך עוד כמה שמיכות."
     "לא צריך!" פסק סרן דקל, "אל תעשו לי את התרגיל הזה. שתי שמיכות זה די והותר. אני מתפלא איך אתם מסוגלים להתכסות אפילו בשמיכה אחת בחום הזה."
     "כרצונך." אמר ינוש בחיוך צנוע. אולמן ונדב החליפו מבטים ונראה שהם מתאפקים שלא לפרוץ בצחוק ושומרים על ארשת פנים רצינית.
     אחרי ארוחת הערב , שוב הועלתה שאלת הכיסויים לקומנדקרים.
     "באיזור הצחיח הזה, לא יורד גשם. אם פעם יורדות כמה טיפות, זה לא מצדיק הוצאה כזאת. יש לכם מושג כמה עולה כיסוי לקומנדקר אחד? הון תועפות." אהרן כהן ניסה את כוח השכנוע שלו:
     "אבל המכונות שלנו גם נוסעות צפונה..." אבל דקל קטע אותו:
     "אל תמכור לי לוקשים! אני יודע יפה כמה רכב עולה צפונה. רב סרן לוקוב נוסע כל שבוע או שבועיים, אבל לג`יפ שלו יש כיסוי. חוץ מזה אני שולח לכם הכל במשאיות שלנו או של קבלנים. בפעם האחרונה שקומנדקר שלכם בא ליפו, זה היה כדי לקחת ציוד למודדים, וזה היה בקיץ. אני חושב שעד הקיץ הבא אין לכם שום סיבה לשלוח רכב ליפו." הנוכחים האזינו לו בתמיהה, החליפו ביניהם מבטים רבי משמעות, אך נואשו מלהתווכח אתו. הם כבר הבינו עם מי יש להם עסק.
     בבוקר נודע מפי השומר, שבאמצע הלילה קם הסרן האורח ועשה תרגילי התעמלות בפתח האוהל. אחר כך חזר לאוהל, והשומר שהיטה אוזן, שמע שהמיטה חורקת ברעש גדול. לפנות בוקר, כשהקור נהיה עז במיוחד, יצא הסרן שוב, לבוש בכל בגדיו, על כתפיו תלויה שמיכה, שבה התכרבל והחל לרוץ סביב המחנה.
     לארוחת הבוקר הוא הופיע עם פרצוף עייף, עיגולים שחורים מתחת לעיניו ולא חדל מלפהק. סיפורו של השומר התפשט חיש במחנה ואיש לא שאל את האורח אם עבר עליו לילה נעים. מיד אחרי הארוחה הוא נסע דרומה עם אהרן כהן. אולמן הביט בהם כשהם מתרחקים ואמר, בהעמידו פנים של מי שרחמיו נכמרו:
     "מסכן. אני חושש שהיה לו קצת קר בלילה." ולאחר שהביט בפני הסובבים אותו, הוסיף:
     "הבוקר השמיים דווקא מעוננים. אולי, עם קצת מזל, ועם קצת רוח גם ירד גשם..."
     "גם הלילה מספיק. אי אפשר לבקש הכל." העיר נדב. אולמן משך בכתפיו והפך את כפות ידיו כלפי מעלה כאומר: `מה אפשר לעשות?`. סמוך לשעה שמונה בבוקר גברה הרוח עד כדי כך שהניירות התעופפו מהשולחן ונדב סגר את החלונות.
     "אם זה יימשך ככה," אמרה שרון בבדיחות הדעת, "עוד עלול באמת לרדת גשם ונבואתו של אולמן תתגשם." היא אך כילתה לומר את דבריה וכבר נשמעו טיפות הגשם הראשונות. הם יצאו לפתח הצריפון. גם לוקוב ואולמן הופיעו בחוץ. כולם הביטו אלה בפני אלה בחיוך: הטיפות הפכו לגשם.
     "זה לא מספיק!" צעק אולמן בהרימו את ידיו לשמיים, "אנחנו רוצים מבול!" וכמו לפי הזמנה ניתך עליהם גשם שוטף. אולמן שיפשף את ידיו:
     "טוב. אני רק מקווה שהוא נמצא עכשיו בין עין וובה לביר מליחה." שרון אמרה:
     "מסכן אהרן כהן."
 
     למחרת בצהריים חזרו סרן דקל ואהרן כהן ונכנסו ישר לחדר האוכל. רב סרן לוקוב שאל את האורח איך התרשם מהדרך ומהמחנות. הוא היה מלא התפעלות מהעבודות, נדהם לראות כל כך הרבה בדואים מרוכזים במקום אחד ובעיקר לא יכול להרגע מהנוף של אילת. לפתע נשמע מעבר למחיצה המפרידה בין איזור הסגל לאיזור הכללי, קולו של אחד העובדים, כפי הנראה נהג:
     "שמעתם איך השמוק הזה נרטב אתמול? המבול תפס אותם מצפון לביר מליחה, כשהם הגיעו למחנה, הוא היה רטוב כאילו משו אותו מהים. הם תלו את כל הבגדים שלו להתייבש על חבל." ומישהו אחר הוסיף: "הוא אמר שאין כאן גשם ושלא נחוצים כיסויים למכוניות." כולם צחקו בקול רם ולא ניתן יותר להבין מה מדברים. אבל סביב שוחנות הסגל כולם אכלו בשקט כאילו לא שמעו שום דבר, או כאילו אינם יודעים במה מדובר. איש לא העיר דבר. מי שהציץ באורח ראה שהוא הסמיק כמו עגבניה ואכל `עם האף בתוך הצלחת`.
     אחרי הצהרים, כשישבו לסכם את הסיור ולקבל החלטות, אישר הסרן ללא כל וויכוח את כל כמות השמיכות שיאנוש ביקש וכן הסכים להקציב מספר יריעות לכיסוי הרכב.
     לפני שקמו, פנה אל יאנוש:
     "אנא ממך, דאג נא שישימו לי עוד שמיכות באוהל."
     "ארבע יספיקו?" שאל יאנוש בהוסיפו: "שתיים מלמטה ושתיים מלמעלה?"
     "לא, לא, שישימו לי שבע. כולם אומרים שנחוץ שבע."
 


                         פקודות מטכ"ל
 
     באילת הוצבו עוד כמה אנשים, רכב ומוטורגריידר כדי לתקן את קטע הדרך מצפון לאילת. סגן מחיל הנדסה, ששהה ביחידת צה"ל באילת, סופח זמנית למבצע ערבה והתמנה אחראי לעבודות אלה. את הוראותיו קיבל מהמטה בעין חוסוב באמצעות הקשר האלחוטי. בוקר אחד הגיע ממנו מברק בזו הלשון: `נא הוראותיכם לסידרי העבודה בקשר למחר.` נדב נכנס אל אולמן, הושיט לו את המברק ושאל:
     "הוצאת איזה שהן הוראות מיוחדות לאילת?" אולמן קרא, קימט את מיצחו, גרד בראשו ואמר:
     "לא זכור לי משהו כזה. בוא נשאל את לוקוב, אולי הוא." גם לוקוב לא זכר כל הוראה בכתב או בעל פה שהוציא במיוחד עבור אילת.
     "רגע!" אמר לפתע ונראה מודאג, "איזה יום מחר?" והחל לדפדף בלוח הכיס שלו. לפתע הרצין, הרים אליהם את עיניו ואמר בהדגישו כל מילה:
     "רבותי, מחר יום הכיפורים! היום ערב כיפור." הם הביטו זה בזה מופתעים וקצת מודאגים. פתאום, בלי שום סיבה נראית לעין פרצו בצחוק. נדב אמר, אולי כמעין התנצלות על הצחוק:
     "יושבים כאן, כמו מחוץ לעולם הנורמאלי, ולא יודעים מה הולך במדינה... מה באמת עושים?"
     "אנחנו עובדים בשבתות. הבדואים עובדים ביום הכיפורים. אני לא מתכוון להשבית אלף ארבע מאות בדואים, עם כל מה שזה עולה...אנחנו נעבוד כרגיל." ענה לוקוב.
     "אבל בין היהודים, אם יש מישהו שצם?" שאל נדב.
     "אני לא אמנע מאף אחד לצום." אמר לוקוב, "מי שצם לא יעבוד וינוח באוהל שלו."
אולמן הבריק לאילת: `מי שצם שובת. מי שאוכל עובד.`
 
     כעבור שבוע עלה אולמן ליפו להסדיר עניינים שונים במטה. תחילה ניגש למחלקת התיכנון.
     "היית כבר אצל המפקד?" שאל אותו בן שיחו.
     "לא." ענה אולמן והמשיך בסידור העניין שלמענו בא. כשהגיע אל סגן אלוף מנור, שמע מפיו אותה השאלה:
     "היית כבר אצל המפקד?"
     "איזה מפקד?" שאל אולמן, מופתע.
     "מפקד החיל." השיב מנור כדבר מובן מאליו. לאולמן לא היה מה לדבר עם מפקד החיל:
     "לא. אני אכנס אליו אחר כך, להגיד שלום. אבל מה השאלה הזאת?"
     "אינני יודע בדיוק, שמעתי שהוא רוצה לראות אותך..." מילמל מנור ועיין בניירות המונחים לפניו. לאחר שיחה זו הלך אולמן הישר אל מפקד חיל הנדסה והתקבל בסבר פנים חמור.
     שב!" אמר המפקד, "אני מבין שאתה לא קורא פקודות מטכ"ל." אולמן הופתע מהשאלה והביט במפקד בסקרנות:
     "פקודות מטכ"ל? זאת אומרת... לפעמים אני מציץ... מדפדף..."
     "זהו בדיוק!" פלט המפקד. "צריכים לקרוא ולא להציץ! " והוסיף בטרוניה: "אתה השתגעת? אתה יודע איזה בעיות אתה עושה לי?" אולמן הביט במפקד בעיניים פעורות מתימהון. הוא לא הצליח להיזכר בעניין כלשהו שעליו מסוגל המפקד לדבר בחומרה שכזאת. הסתבר שבערב יום הכיפורים, נסע הרב הראשי לצה"ל לאילת, כדי לערוך את התפילה ולצום יחד עם החיילים המוצבים שם. והנה, בעת התפילה, נשמע מבחוץ טירטור של ציוד מיכני. הרב הראשי זינק החוצה, עצר את הרכב, שאל מי נתן את ההוראה, והגיע אל הסגן האחראי מטעם מבצע ערבה. הסגן המבוהל הראה לרב את המברק: `מי שצם שובת. מי שאוכל עובד.` על החתום: סרן אולמן. אחרי יום הכיפורים הלך הרב הראשי אל הרמטכ"ל ואל שר הבטחון והתלונן על הפרת פקודות מטכ"ל. מפקד חיל הנדסה נצטווה לבדוק את העניין. והנה האשם יושב בפניו ומה בפיו?
     אולמן גייס את כל כשרון התושיה והאילתור שלו והסביר למפקד החיל שהיחידה שלו יושבת בתנאי שדה, ככוח משימה, במבצע מיוחד, מרוחק מכל מפקדה. לאחר שכוחות צה"ל בערבה צומצמו, גם תפקידי הביטחון השוטף מוטלים על עובדי היחידה הזאת. מה גם שהיא איננה יחידת חשבון ולכן גם לא מגיעות אליה פקודות מטכ"ל. אולמן הוסיף עוד נימוק חשוב להסבריו: היחידה מעסיקה כאלף וחמש מאוד פועלים בדואים שאינם צמים ואינם חוגגים את יום הכיפורים והם עולים למדינה בכל יום הון תועפות, אם לוקחים בחשבון את הסעתם, כלכלתם ושכרם...
     מפקד החיל האזין להסבריו של סרן אולמן וחיוך קל הצטייר על שפתיו, כי הוא מצא בין הדברים אלמנטים הגיוניים שיאפשרו לו, אם כי באופן די דחוק, לצאת מן הסבך אליו ניקלע. הוא הזהיר את אולמן שלא לחזור על טעויות מסוג זה או דומות להן וסיים את דבריו באומרו:
     "אני אדאג להפוך את מבצע ערבה ליחידת חשבון ותקבלו את פקודות מטכ"ל."
 
     סרן אולמן חזר לעין חוסוב עם שתי חבילות ארוזות וקשורות בחבל, שהכילו כריכות של פקודות מטכ"ל. בכך בעצם רק החלה פרשת פקודות מטכ"ל. אולמן לקח עמו לאוהל חבילת פקודות למנוחת הצהריים כדי ללמוד אותן באופן רציני. הוא החל לקרוא ונרדם. אחר הצהריים שב לקרוא והבין שזה חומר יבש וכבד וכי אדם אחד לא יצליח להקיף את הכמות העצומה הזאת בזמן סביר, הוא הלך אל רב סרן לוקוב וביקש שגם הוא יקח חלק מהחומר וילמד אותו. למחרת השוו את התרשמויותיהם והתייעצו בנידון. לשניהם נדמה שזו משימה בלתי אפשרית עבור אנשים עסוקים. תוך כדי קריאה מסתבר שאם קוראים פקודה מסויימת, אין לדעת אם היא לא שונתה בהמשך. כדי להיות בטוח שזו אכן ההוראה המחייבת, צריכים להמשיך לקרוא את כל הפקודות עד הסוף ולוודא שאותו סעיף מסויים לא עודכן או בוטל במשך הזמן. המסקנה: זו משימה בלתי אפשרית. אז איך יוצאים מתוך הבוץ שלתוכו נקלעו, כי הסתבר שכיחידת חשבון תחול עליהם חובת דיווח בנושאים רבים ומגוונים. לא יהיה מנוס מלהביא בדחיפות מישהו שילמד את הנושא לעומקו וישמש להם כיועץ. לדעת לוקוב עדיף שהאיש יהיה עורך דין או, לפחות בעל השכלה משפטית. כנראה שייאלצו גם להעסיק מנהל חשבונות מנוסה ולהגיש דוחות כספיים.
     "אני מתחיל להאמין שנענשנו משמיים על העבודה ביום הכיפורים." התבדח אולמן. נדב זומן אל לוקוב ונשאל אם הוא מכיר עורך דין שיהיה מוכל לבוא לעבוד בעין חוסוב לזמן מה. נדב נזכר בעורך דין צעיר, סימפטי ומוכשר, שהגיע לפני שנים אחדות מרומניה והיה פעיל במאבק נגד הבריטים. עם קום המדינה החל להתכונן לבחינות, כדי לקבל רשיון לעבוד כעורך דין במדינת ישראל, כי רשיון רומני אינו תקף בארץ. כל עוד אין לו רשיון, לא יוכל לעבוד במקצועו ואולי מסיבה זו יסכים לבוא אלינו למשך זמן מה. נדב סבר שללמוד את פקודות מטכ"ל לא ייחשב כעבירה על החוק. בו במקום הוטל על נדב לנסוע לתל אביב ולעשות הכל כדי לשכנע את האיש, ואם יסכים - להביאו מיד.
     נדב יצא השכם בבוקר בג`יפ של לוקוב וכעבור יומיים חזר עם האיש. יעקב וידרמן היה איש בגיל הארבעים, בגובה בינוני, בעל עור פנים ורוד, שיער בהיר, עיניים כחולות יפות והרכיב משקפיים. בהתחשב בהשכלתו האקדמאית, נקבע לו שכר של טייח סוג א`. לוקוב הסביר לו בקווים כלליים שיש צורך להשתלט על החומר הרב של פקודות מטכ"ל והציע שיישב עם אולמן, אשר יכניס אותו לעומק הבעיה. הוקם עבורו אוהל סיירים והוא ישב יום יום וקרא במשך שעות ארוכות. תוך שבועיים אירגן לעצמו רשימות, טבלאות, מראי מקום ועזרים שונים והודיע לאולמן שהוא מוכן לטפל בכל בעיה שיש לה קשר עם פקודות מטכ"ל. ואכן אולמן ניצל את היידע של האיש כדי לצאת מסבך החוקיות, כי הסתבר שמבצע ערבה, שהפך ל`יחידת חשבון` נמצא חייב בדיווחים מפורטים ומסובכים, במילוי טפסים למיניהם ובניהול חשבונות. לעניין זה הוחלט להביא מנהל חשבונות מוסמך. מעתה, לא יוכל אולמן לטעון יותר שפקודות מטכ"ל אינן מגיעות אליו.
    עד מהרה הסתבר שיעקב וידרמן לא רק שולט בחומר, אלא הוא גם איש ממולח ופיקח ויודע איך אפשר לנצל את הפקודות לטובת המבצע. נמצא, למשל, שליחידת חשבון יש זכויות מסויימות ומגיעות לה הטבות שונות. בכל עניין הכרוך, למשל, בתקציבים, באפסנאות, בכח אדם, בציוד מיכני ועוד, ידע וידרמן להיעזר בפקודות באמנות כדי להוכיח את צידקת תביעותיהם של לוקוב או של אולמן. והנה מעז יצא מתוק וכל העניינים החלו להסתדר על הצד הטוב ביותר לטובת המבצע. במפקדה ביפו, לא נמצא עוד מי שיעז להתווכח עם לוקוב. כל דרישותיו נענו בחיוב, בכל פניותיו טיפלו בדחיפות. עד מהרה יצאו למבצע ערבה מוניטין בתחום זה. עד כדי כך, שיום אחד נקלע סרן אולמן לפיקוד הדרום ונתבקש להיכנס אל אלוף הפיקוד. האלוף קיבל אותו בחביבות רבה ושאל:
    "איך אתה מצליח להתגבר על כל העסק הזה של פקודות מטכ"ל?" רצון עז תקף את אולמן לענות בבדיחות הדעת המפורסמת שלו ולומר שכל ערב הוא יושב עד אחרי חצות ולומד את פקודות מטכ"ל בעל פה. אבל כשהציץ בפניו הרציניים של האלוף, לא נראה לו שהמעמד מתאים להלצות. הוא החליט לדבר גלויות וסיפר לאלוף הפיקוד על יעקב וידרמן. האלוף האזין בעניין רב וחיוך משועשע הסתמן על פניו. כשאולמן סיים, אמר האלוף:
     "אני זקוק מאוד לאחד כזה אצלי, כאן. אולי תוכל, נאמר, להעביר לי אותו?" אולמן בא במבוכה:
     "לא הייתי רוצה להפסיד אותו. אנחנו מרוחקים ואם מתעוררת בעיה, אין לנו עם מי להתייעץ. אתם, מבחינה זו, במצב הרבה יותר נוח מאיתנו..."
     "נכון, נכון, אבל הבחור שלך פיקח במיוחד. תציע לו."
     "כמובן שאציע לו, המפקד, אבל ההחלטה היא שלו. הוא אזרח. אצלנו הוא משתכר יפה ופטור ממס הכנסה. אצלכם הוא לא ישיג את זה..."
     "תציע לו." קטע אותו האלוף, "תאמר לו שמבחינת השכר, לא תהיינה בעיות, נדאג שלא ייצא מופסד. תדגיש לו גם שכאן הוא יותר קרוב הביתה. תודיע לי."
     אולמן לא רצה להסתבך עם אלוף הפיקוד. הוא גם חשב שההצעה יכולה לקסום לוידרמן מבחינת הקירבה למשפחה. לכן, עם שובו לעין חוסוב, הוא שוחח עם וידרמן ואף ניסה בכנות לשכנעו להיענות להצעת האלוף. הוא אפילו הוסיף שהדבר עשוי לתרום לוידרמן מבחינת היכרויות וקשירת יחסים במרכז המדינה, כקרש קפיצה לעתידו כעורך דין, כאשר יקבל את הרִשיון ויתחיל לעסוק במקצועו. נימוק זה דווקא פעל פעולה הפוכה. וידרמן הסביר:
     "כל זמן שאני כאן, על תקן של טייח סוג א`, ועובד כפקיד במשרד, אינני עובר על שום חוק. שם, אוצג לראווה ואני עלול להינזק בצורה חמורה. כבר יימצא מי שיאשים אותי במתן ייעוץ משפטי ללא רשיון. לא, תודה! אני מעדיף להישאר כאן. חוץ מזה, אני נהנה כאן כפי שלא נהניתי מעודי."
     אלוף הפיקוד קיבל את תשובתו בהבנה.
     ערב אחד, היה צריך להחליף את אחד השומרים. בני שפירא הלך לאוהל השומרים, אבל מצא אותו ריק. הוא הלך לשק"ם וגם שם לא מצא את הבחור שחיפש. התברר שגם שני נהגים חסרים. הדבר נראה לו מוזר והוא סיפר את זה לאהרן כהן שיצא מיד לחפש את שני הנהגים ואפילו בדק בבית השימוש. `מי יודע איפה הם מסתובבים.` חשב לעצמו. למחרת בערב תופעה דומה. אתה זקוק לשומר פלוני, הוא איננו. קוראים לנהג אלמוני, איננו. זליג מחפש את העוזר שלו באופן דחוף, הבחור נעלם. הדבר קיבל ממדים שהצריכו התייעצות עם נדב ועם אולמן.
     "לעזאזל!" אמר אולמן, "אנחנו נמצאים בעין חוסוב! כאן אי אפשר ללכת סתם לטייל על חוף הים, או ברחוב אלנבי. תעשו חקירה יסודית." אהרן כהן לקח את המשימה על עצמו. הוא שאל מישהו שנעלם אמש, אבל היום ישנו. הבחור התחמק עד שאהרן איים עליו בפיטורין. האיש נבהל ורמז לאהרן איפה אפשר למצוא אנשים ש`נעלמים`. אהרן הלך לאותו כיוון. בשעתו, ליד הגנראטור, הוקם מיבנה פח שבו החזיקו כלים וגם העמידו בו מיטה כדי שמפעיל הגנרטור יוכל לנוח מדי פעם. אהרן מצא מאחורי המיבנה תור של שלושה, ארבעה בחורים. הוא ראה שמישהו שם גם משמש כמעין `סדרן` ומנהל את העניינים. זה היה `פיקסר`, אחד הנהגים שזכה לכינוי זה בזכות כשרונו   לתקן כל מיני חפצים שבורים. אהרן ניגש אליו, לקח אותו הצידה ושאל:
     "תגיד לי, פיקסר, מה מתרחש כאן?" ללא כל בושה ומבלי לנסות להסתיר משהו, פיקסר ענה:
     "בתוך הצריף יש חתיכה והחברה מחכים בתור...כדי לבקר אצלה."
     "איזו חתיכה? על מה אתה מדבר?" שאל אהרן בתדהמה. ופיקסר ענה בשלווה גמורה:
     "זה נקרא זונה, אדון כהן."
     "איזה זונה? איך הגיעה לכאן זונה? מי הביא אותה?"
    "אדון כהן, אל תכעס, אני הבאתי אותה." אהרן היה כל כך מזועזע שלא ידע מה לומר. לבסוף התאושש, בלע את רוקו ואמר בזעם:
     "מה זאת אומרת הבאת אותה? ככה סתם הבאת הנה זונה? איפה אתה חושב שאתה נמצא? אסור לאדם שלא עובד במבצע ערבה להימצא כאן!"
     "אדון כהן, אני עשיתי טובה גדולה להרבה אנשים כאן. זה לטובת הבריאות של העובדים. לא בריא להיות כל כך הרבה זמן בלי אישה. זה בשביל להוריד מהבן אדם את הלחץ, זה כמו החלפת שמן באוטו. בכל העולם, איפה שיש מחנה צבא, מיד פותחים על ידו בית זונות. פה אי אפשר, אז לפחות הבאתי אחת. אחרי זה האדם מרגיש יותר טוב. גם אתה צריך להיכנס, אדון כהן. לא תצטרך לחכות בתור ובשבילך זה יהיה בחינם. רק שזה שבפנים ייצא." אהרן לא ידע אם לכעוס או לצחוק.
הוא החליט לנהוג לפי מה שלמד במִשנָה בפרקי אבות: `עם חכם תתחכם, עם עיקש תתעקש...עם טיפש תיטפש.` הוא סיגל לעצמו את הטון הכי רגוע שלו ואמר:
     "אסור היה לך להביא אותה. דבר כזה לא עושים במחנה כמו זה. תצטרך להוציא אותה מפה." הוא הביט בבחורים שעמדו בתור ורחמיו ניכמרו עליהם, לכן הוסיף: "הבחורים האלה הם האחרונים. אל תביא יותר ומחר בבוקר תדאג שהיא תצא בהסעה הראשונה צפונה. ואם לא - אז אני אשלח אותך יחד איתה. הבנת?"
     "הבנתי, אדון כהן, חבל. היה יכול להיות גם לך וגם לכולם."
     "כמה זמן היא כבר כאן." שאל אהרן.
     "רק שלושה ימים. זה הכל."
     "טוב, כשאלה יגמרו, תסגור את החנות!" אהרן חזר אל נדב ואולמן וסיפר הכל בפרטי פרטים. למחרת התבררו פרטים נוספים: הפיקסר מצא את הזונה בבאר שבע. הוא גבה תשלום מכל `קליינט` והתחלק איתה בכסף. היא עבדה כל הלילה וביום ישנה. הפיקסר דאג להביא לה אוכל. לפנות בוקר היה מוביל אותה לשרותים. כנראה שבשלושה ימים אלה הוא הרויח סכום נאה. הם הקשיבו לו משועשעים. שרון קיבלה את הדבר בחומרה רבה יותר. כל הידע שלה על הזנות בא לה רק מתוך קריאת ספרים. קשה היה לה להשלים עם תופעת הזנות בכלל, ובפרט כאן. לפי מושגיה, מקומה של הזנות בסימטאות חשוכות, במסבאות בערי נמל, אבל בשום אופן לא במקום בהיר, שטוף שמש, במדבר, בערבה. היא הבינה שדעותיה אינן תואמות את האוירה הכללית והתאמצה להעלות חיוך על שפתיה.
 
     למחרת אחר הצהריים הגיעה משאית מק דיזל עם אספקה. נדב זיהה את הרכב של גדליה דרוקר. הוא יצא לקראתו ומאחר שבשעה מאוחרת זו ברור היה שגדליה ייאלץ ללון בעין חוסוב, שוב הזמין אותו נדב ללון עמו באוהל. נדב הכיר לו את שרון ואחרי ארוחת הערב הם אירחו אותו ביחד בשק"ם. כששכבו על מיטותיהם, אמר גדליה:
     "תאר לעצמך שראיתי את בלה."
     "ברחוב?"
     "לא, אפילו שוחחתי איתה. אני אספר לך, אם זה מעניין אותך לשמוע."
     "זה אפילו מסקרן אותי מאוד."
     "טוב, אז ככה: החלפתי חדר. שכרתי לי דירת חדר וחצי, עם מטבח וחדר אמבטיה, כמו שצריך. התחלתי לסדר יפה, קניתי לי רהיטים חדשים...בקיצור נכנסתי לחנות חשמל ברחוב לוינסקי בתל אביב לקנות כמה אבזרים לדירה. היה לקוח אחד לפני והמתנתי בסבלנות לתורי. בחלק הפנימי של החנות ראיתי אישה נמוכה ושמנה שסידרה סחורות על מדפים. בעל העסק, יהודי ככה בגיל החמישים, חובש מגבעת ולא מגולח, פנה אלי ואמר שהוא חייב לגשת למחסן עם הלקוח הזה ושאישתו תשרת אותי, וצעק לעבר האישה:
     "בלה, תטפלי באדון הזה, אני ניגש למחסן." אישתו, שהיתה בחודשי הריונה האחרונים והתנהלה בכבדות, יצאה אלי. כשראיתי אותה, כמעט שהוכיתי בהלם: זאת היתה בלה, בלה `שלי`. שערה היפה היה כעת דהוי וקמטים נראו בזוויות עיניה. האישה הקטנה והנפוחה שעמדה לפני, הסתכלה עלי במבט חסר הבעה. לפתע החוירה וכמעט איבדה את שיווי משקלה. היא נאחזה בדלפק ומילמלה: `גדליה?` כאילו לא בטוחה שזה אני. גם אני הייתי המום ובקושי לחשתי: `בלה!`. היא אמרה `לא השתנית בכלל`, וכאילו חששה שאני אומר משהו דומה, מיד הוסיפה: `אני השתניתי לגמרי`. כשהסתכלתי בידיה, שפעם היו כל כך יפות ועדינות, התכווץ לי משהו בלב. אלה היו ידיים מוזנחות של אישה שעוסקת במשק בית וגם עובדת בחנות. `זמן רב עבר...` אמרתי. היא ענתה: `כן,` וכנראה מתוך צורך להסביר, החלה לספר מהר, בעיניים מושפלות: `אחרי...אחרי שנפרדנו...לא היה לי לאן ללכת. גיליתי שאני בהריון. לא ידעתי מה לעשות. הייתי מיואשת. ואז פגשתי את...האיש הזה, גרינברג, בעל החנות הזאת, והוא הציע לי נישואין. הוא התאלמן זמן קצר לפני כן ונשאר לבדו עם שני ילדים קטנים ונזקק באופן דחוף לאישה שתטפל בהם ותחזיק לו את הבית. במצבי...לא היתה לי ברירה והסכמתי. יש לי ילד בכיתה א`, אתה יודע...וכעת אני מצפה לעוד אחד, מבעלי. הוא אדם טוב. אני לא מתלוננת. אנחנו גרים בדירה מעל לחנות ומדי פעם אני יורדת לעזור לו קצת. ומה איתך גדליה?` אמרתי לה שאני עובד ושהכל בסדר אצלי. היא שאלה אם התחתנתי וכשאמרתי לה שאני רווק, הרימה אלי זוג עיניים פעורות והביטה בי ארוכות, כאילו רוצה לבלוע אותי. קניתי מה שרציתי, שילמתי ואמרתי לה `טוב, אז שלום.` היא אמרה: `אני מאחלת לך הרבה הצלחה ואושר בחיים.` ולפני שיצאתי היא אמרה לפתע: `אתה עדיין שונא אותי?` תאמין לי שלא ידעתי מה לומר. להגיד לה שהיא טינופת, שהיא הרסה אותי ושבגללה לא נשאתי אישה עד היום? לא. באמת לא הרגשתי שום שינאה באותו רגע. אמרתי לה בפשטות: `אף פעם לא שנאתי אותך. קיבלתי מהלומה, היה עלבון וכאב, הגבתי בכעס, ואחר כך השתדלתי לשכוח.` `אז הייתי רוצה להיפרד ממך לפחות בלחיצת יד.` אמרה. הושטתי לה את ידי. בלחיצה ממושכת הבטנו זה לזו בעיניים בחיוך עצוב. עיניה מלאו דמעות ולבי נצבט.


                                    ציגל קולע
 
     לכל חברי הסגל היה ברור, מזה זמן מה, שבין נדב לבין שרון מתנהל רומאן שקט. הם נמנעו מלהפגין את יחסיהם ברבים והחברים כיבדו את פרטיותם ולא חיטטו בנושא. אבל לחיים ציגל חרה הדבר מאוד. כל נסיונותיו להתיידד עם שרון נכשלו והיא נשארה אדישה אליו מהיום הראשון. הוא אמנם הפנה את מאמציו לעבר אילנה, עימה הצליח ליצור יחסים די ידידותיים, עד היום בו `הכניס אותה למיטה` ואז נרגע. אבל מאחר שגורש מגן העדן שלה ללא כל סיכוי לחזור אליו אי פעם, שוב נדדו מחשבותיו אל שרון. הוא ידע שאין לו שום סיכוי אצלה, אבל ידידותה עם נדב הדירה שינה מעיניו. הוא החליט שהגיעה השעה להפריד בין השניים האלה. מחשבתו הראשונה היתה לעשות את זה בעקיפין: הוא שם לב לעובדה שכאשר הוא מדבר עם אהרן בלילה באוהל, שרון, שגרה באוהל הסמוך, יכולה לשמוע כל מילה שהם אומרים. תכניתו היתה שכאשר שרון תשכב על מיטתה, הוא יספר לאהרון כהן, את הסיפור שסיפר לו על נדב, בעת נסיעתם לבאר שבע, בקול שקט כביכול, אך מספיק חזק ששרון תשמע את דבריו. אבל אהרן סרב בתוקף להיות שותף למזימתו:
     "אני לא רוצה. תעזוב אותי במנוחה. אם אתה מספר לי את זה בצורה שהיא תישמע, אתה הופך אותי למעורב בעניין. אם אתה גבר, אז לך דבר איתה פנים אל פנים." וברגע זה אהרן החליט שכבר מחר בבוקר הוא יבקש לעבור לאוהל נפרד. ציגל כעס עליו מאוד, אמר לו שהוא לא חבר אמיתי ושהוא מוותר על עזרתו. כעת הוא נאלץ לשנות את תוכניתו ובלית ברירה לספר את סיפורו לשרון פנים אל פנים. לא היה לו אומץ לכך, אבל אחרי שאהרן זרק לו את זה בפנים ואמר לו: `אם אתה גבר...` הוא נדחק לפינה ולא יכול לסגת.
     ביום הקודם נדב קיבל מכתב מאביו שכתב לו כי שניים ממכריו הטובים מקימים מפעל תעשייתי ויזדקקו למנהל אדמיניסטרטיבי. אמנם המפעל עדיין בשלבי הקמה והתפקיד יהיה ריאלי רק בעוד כמה חודשים, אבל רצוי מאוד שנדב יוצג בפניהם כבר בשלב זה, כדי שיוכלו להתרשם ממנו ולהחליט אם הוא מתאים לתפקיד המיועד. נדב קיבל מלוקוב רשות לנסוע ליומיים מסיבות משפחתיות, ובאותו בוקר יצא לדרך. אחרי ארוחת הערב, הלכו אהרן כהן, ציגל, יאנוש ובני לשק"ם. אמנם שרון לא נהגה ללכת לשק"ם בלי נדב, אך היא היתה שקועה בשיחה עם יאנוש ולא יכלה לסרב לו כשביקש ממנה להצטרף אליהם. כעבור כשעה חזרו למחנה. בהגיעם לאיזור המשרדים, שרון נפרדה מיאנוש ונכנסה לרגע למשרד כדי לסגור כמה ניירות שנשארו על השולחן.
     ציגל, שהלך מאחוריהם, עם אהרן ובני, החליט שזו ההזדמנות שלו. הוא הפליט לעצמו `עכשיו!` ומבלי להיפרד מהם, הלך בצעדים מהירים אחרי שרון ונכנס למשרד. היא הופתעה ושאלה:
     "רצית משהו מהמשרד?"
     "שרון, אני חייב לדבר איתך ביחידות על משהו חשוב מאוד. משהו שנוגע לך באופן אישי."
     "ואי אפשר לעשות את זה מחר בבוקר?" שאלה, מופתעת מאוד.
     "בואי נשב כאן שתי דקות, ואז תביני הכל." אמר. כל המעמד הזה נראה לה מוזר ביותר. שציגל ירצה לדבר איתה על עניין פרטי שלה? מה לו ולה? האם הוא עדיין לא קלט שהיא מסתייגת מחברתו? אבל סבר פניו היה כל כך חמור, ולא היה זכר לחיוך הלעגני האופייני לו כל כך, שהיא התיישבה. הוא ישב מולה, הניח את שני המרפקים על השלחן, תמך בשתי ידיו בראשו והחל לדבר כשמבטו מרוכז על מגש העפרונות:
     "לפני קום המדינה, בתקופת המנדט הבריטי, קרה לי מקרה מאוד לא נעים. את בטח שמעת על המחתרות. באותם ימים היו לי ידידים שהשתייכו לאצ"ל. אני לא הייתי חבר במחתרת, אבל הם היו פעילים. היינו נפגשים באופן קבוע, יוצאים יחד, מבלים...ולפעמים, כמו בין חברים, ביקשו ממני טובה קטנה: `חיים, תעשה טובה ותעביר...חיים תעשה טובה ותיגש...את יודעת איך זה, אי אפשר לסרב. עד שיום אחד באו אלי שני בלשים אנגלים ועצרו אותי לחקירה. לקחו אותי ל- סי.איי.די. את יודעת מה זה? זו מחלקת החקירות שלהם שהיתה בדרך יפו תל אביב, שם חקרו את כל החשודים, היכו וגם עינו. התחילו לחקור אותי על האצ"ל. רצו שמות של אנשים, מחסני נשק, פעולות, הכל. אבל אני באמת ובתמים לא ידעתי שום דבר, כך שלא היה לי מה לספר להם. הם לא האמינו לי והיכו אותי. כמעט ששברו לי את האף ואיימו שיענו אותי. אבל אפילו אם היו מענים אותי, לא היה לי מה לספר להם. הם החזיקו אותי כמה ימים, אבל ללא תוצאות. עד שהופיע קצין בריטי שניהל את החקירות ושדיבר עברית די טובה, ואמר לי שכעת הם יידעו אם אני משקר או מדבר אמת. הוא הביט לי ישר בעיניים ואמר: `יש לנו כאן בוגד אחד שלכם שמכיר את כולם. אנחנו נערוך עימות ביניכם. אם הוא יזהה אותך, נשלח אותך למחנה המעצר בלטרון." שרון לא הבינה לשם מה הוא מספר לה את סיפור חייו והפסיקה אותו:
     "תסלח לי, זה באמת סיפור מעניין, אבל בשביל מה אתה מספר את זה לי." הוא אמר:
     "הנה, הנה, אני בדיוק מגיע לנקודה. תיכף תביני. כשהקצין אמר לי את זה, סקרנותי התעוררה לראות איך נראה בוגד, מלשין, אדם שמוסר את החברים שאיתם הוא עובד, שמקריבים את חייהם בשביל המולדת...הוא מעמיד פנים שהוא אחד מהם, אבל בסתר הוא מלשין עליהם לאויב, מוסר אותם לחקירה, לעינויים, למשפט, למאסר. הקצין אמר: `תכניסו את חרמון`. ואז נכנסו שני בלשים בריטיים עם בחור יהודי ביניהם. הבחור הביט בי בלי להתרגש, במבט שליו, כמו אחד שמרגיש את עצמו כאן בבית. הקצין שאל אותו באנגלית: יו נואו הים? והוא ענה בשלילה, גם כן באנגלית. מיד הוציאו אותו. אחרי זה החזירו לי את החפצים שלי ושיחררו אותי. את האיש הזה לא ראיתי מאז, עד שהגעתי לעין חוסוב. וכאן מיד זיהיתי אותו: זה היה נדב חרמון. אותו נדב חרמון רק שאז היה לו שפם. מילה אחת שלו קבעה גורלות של אנשים, למאסר ולעינויים או לשחרור. אני הייתי בר מזל, כי הוא לא הכיר אותי, מפני שבאמת לא הייתי חבר בשום ארגון. וזה האיש שמסתובב כאן ונותן לנו הוראות. הוא בוגד ומלשין." רק כעת הרים ציגל את מבטו וראה את שרון יושבת מולו חיוורת ומאובנת. הוא הוסיף:
     "אני מצטער מאוד שהייתי צריך לספר לך את כל זה. אולי הייתי צריך לעשות את זה הרבה יותר מוקדם. אבל שככה יהיה לי טוב, לא היה לי אומץ. אני מודה בזה. לא רציתי לצער אותך. כעת החלטתי שאם אני אמשיך לשתוק, אני עלול לגרום לך נזק חמור מאוד, ואת מבינה למה שאני מתכוון." היא הצליחה למלמל כמעט בלחש:
     "האם גם הוא זיהה אותך?"
     "מה אני אגיד לך? אינני יודע. קחי בחשבון שאני הייתי יותר צעיר בשבע שנים. כמה ימים לא נתנו לי להתגלח, מסביב לעיניים היו לי עגולים שחורים מהמכות שחטפתי, היה לי ראש מגולח ואז עוד לא היה לי שפם. אז יכול להיות שהיום, כמו שאני נראה כעת, הוא לא זיהה אותי. כמובן שלא דיברתי איתו על כל זה. האמת שיש לו יחס עויין כלפי מהיום הראשון שהגעתי, כאילו שהוא מחפש אותי...אז אולי בכל זאת הוא הכיר אותי ונוכחותי כאן מפריעה לו, ואולי הוא מנסה להיפטר ממני?"
שרון ישבה המומה. היו לה הרבה שאלות להציג לו, אבל היא שתקה. בכל מאודה היא רצתה לשים קץ לשיחה האיומה הזאת ובמאמץ רב הצליחה למלמל:
     "תודה שסיפרת לי."
     "זו היתה חובתי. תסלחי לי אם הדברים פגעו בך. אבל חשבתי שמוטב שתיפגעי עכשיו, מאשר כשזה כבר יהיה מאוחר מדי..." לא היה עוד מה להוסיף ואחרי דממה קצרה שניהם קמו. שרון סגרה את המשרד, הלכה לאוהל, נשכבה על מיטתה, כיסתה את ראשה בכר ובכתה חרישית. היא נזהרה שלא ישמעו את בכיה מהאוהלים הסמוכים. אבל ציגל האזין במתכוון, שמע, שיפשף את ידיו ואמר לעצמו: `כל הכבוד לך חיים! אתה כן גבר! עשית את זה!`
 
 
                        שרון מקבלת החלטה
     כשנרגע הבכי, שרון הירהרה במצבה. לא היה לה ספק שסיפורו של ציגל הוא אמיתי. היא הספיקה להכירו כל כך טוב, שאילו סיפר לה בדותות, היתה חשה בזה מיד, לפי הבעת פניו, המימיקה שלו, המבט הערמומי בעיניו, הצורה שבה נהג להתנסח. הפעם דבריו נשמעו לה אמיתיים. היא כעסה על עצמה שלא קיימה את החלטתה לחזור הביתה באם תקבל אות. היא ידעה שמחלת אביה היתה האות, אך ברב חולשתה, התפתתה לדבריו המרגיעים של נדב ונשארה. כעת היא נענשה, כי אסור להפר נדר. אילו נסעה מיד עם קבלת המכתב מאִמה, ייתכן שאף פעם לא היתה יודעת את האמת, והיו נשארים לה רק זכרונות טובים משהותה בארץ ומידידותה עם נדב. כעת הכל ירד לטמיון. היא לא תוכל לחיות עם אדם שבגד בחבריו ומוטב שהדבר התגלה לה כעת, לפני שהבטיחה דבר, לפני שהתחייבה. כעת היא אפילו פטורה מלתת לנדב הסברים כלשהם. די אם תאמר לו שלאחר חשבון נפש החליטה לחזור הביתה, וכי הפעם זה סופי. אם הוא יסיק שהיא לא אוהבת אותו מספיק כדי לוותר על משפחתה ולהינשא לו, אפילו מוטב כך. היא יודעת שזה יכאב לו. אבל לָה זה יכאב יותר. שוב בכתה בשקט ומשכה את השמיכה מעל לראשה. אם האות ההוא לא הספיק, אמרה לעצמה, הפעם אין ספק שזהו האות. עליה להביט בפני המציאות בצורה מפוכחת: היתה חוויה נהדרת, מרגשת, כואבת, אבל בחיים יש גם אכזבות קשות וזה לא סוף העולם. על כל פנים מעתה היא כבר לא תהיה אותה ילדה תמימה שיצאה מתחת לסינר של אימא. הנסיון, האכזבה והכאב מחשלים. היא החליטה שבימים הקרובים היא תבקש חופשה קצרה כדי להסדיר את ענייניה בבנק, ותיסע לתל אביב. היא תקנה כרטיס טיסה לארצות הברית לתחילת החודש הבא, תחזור ותודיע שהיא עוזבת, תעבוד עד סוף החודש ואחרי שתקבל את המשכורת האחרונה, תיסע הביתה - וזהו! זה יכול היה להסתיים אחרת, אבל כנראה שכך רצה הגורל. בבוקר היא שמה פודרה מתחת לעיניים כדי שלא יראו שבכתה. מרחה מעט שפתון לריענון המראה והתאמצה לחייך במשך ארוחת הבוקר. היא העמידה פנים שהיא מקשיבה לשיחות, מדי פעם אף הנידה בראשה. למעשה היא היתה כסהרורית. המהלומה שספגה היתה למעלה מכוחותיה. היא הרגישה כחיה פצועה. במשרד עבדה כאוטומט ומדי פעם שקעה בהרהורים וישבה ללא תנועה. בני שפירא הרגיש שמשהו לא בסדר איתה. לרגע רצה לשאול, אבל נמלך בדעתו: `אולי יש לה ווסת`, חשב. הוא שמע שיש נשים שהווסת משפיעה עליהן בצורות שונות. לכן רק השתדל להיות נחמד אליה ולא להטרידה.
     שרון לא פסקה מלהרהר במצבה ובהתנהגותה כלפי נדב, מעתה ואילך. מחשבתה הראשונה היתה לדבר איתו גלויות. אחר כך אמרה לעצמה שזה לא יהיה צעד נבון. בלי ספק נדב יכחיש את כל הסיפור, או אולי, אם לא יכחיש, ימצא לעניין הסבר הגיוני כלשהו שהיא לא תהיה מסוגלת לסתור. כך או כך, היא שוב לא תדע איך לצאת מהעניין, והיא עוד עלולה למצוא את עצמה לכודה איתו. אבל אף פעם כבר לא תהיה שלמה עם עצמה. לעולם לא יוכלו יחסיהם לחזור למה שהיו. לאחר התלבטויות, בחרה בדרך של צינון, ללא התפרצויות ווידויים, ללא רגשנות. רק הימנעות ממגע, התעלמות, קרירות. אם הוא ידבר אליה, תענה לו בנימוס. אם ירצה לקבוע פגישה, תתחמק בתרוץ כלשהו. בחדר האוכל תתמרן לא לשבת על ידו, אך ללא הפגנתיות: פעם כן, פעם לא. אם יחקור אותה על השינוי שחל בה, תסתתר מאחורי מחלת אביה, תאמר שיש לה רגשי אשמה על שלא נסעה וכי היא מודאגת, סובלת יסורי גיהנום והחליטה לנתק את קשריה עם הארץ ולחזור סופית הביתה. מזה הוא יצטרך להסיק את פשר התנהגותה ואת יחסה הצונן אליו. הוא ייאלץ להבין שידידותם, אהבתם, היא המיכשול בינה לבין משפחתה, ולכן היא קוטעת יחסים אלה. נדב היה אמור לחזור ביום המחרת ושרון קיוותה שעד אז היא תירגע ותהיה מוכנה מבחינה נפשית לראותו שוב, אך מעתה, במבט שונה. היא ידעה שרגעיה הקשים יהיו בעיקר בעת הפגישה הראשונה וכן כאשר ירצה להישאר איתה ביחידות. היא היתה נחושה בדעתה להתגבר על עצמה ולעמוד בפני קשיים אלה. הקלה עליה במקצת העובדה שהיא ונדב אף פעם לא הפגינו בפני העובדים שהם זוג. מלבד הופעתם ביחד בחדר האוכל או בשק"ם, שהיתה טבעית בגין עבודתם ביחד, הם לא הראו סימנים `מעידים` כמו למשל אילנה ומשה או, להבדיל, אילנה וציגל. היא גם תשתדל לצרף אליהם בקביעות את בני שפירא ואפילו להיצמד אליו בלי נדב. היום עבר בעבודה רגילה. אילנה ומשה היו נחמדים מאוד אל שרון, כי חשבו שהיא בודדה ושצריך לשעשע אותה. הם הזמינו אותה בערב לשק"ם ואחר כך לשתות קפה בצריפון האלחוט. ואכן חברתם עזרה לה `להרוג` עוד ערב.
    
     לפנות בוקר הגיע קמנדקר מעין וובה עם מנהל עבודה פצוע. רעש המנוע בדממת הבוקר העיר את כל דרי איזור השער. מסביבו התאספו לוקוב, אולמן, אהרן כהן, חיים ציגל, שרון והאלחוטאים וכמובן דר` פלד, ששנתו היתה קלה, וכרופא היה תמיד לבוש תוך דקה. הסתבר שמנהל העבודה קם לפנות בוקר לשרותים, ניתקל בצינור ונפל על ערימת כלי עבודה. הוא פתח לעצמו את המצח, כנראה מפינה של טוריה. דר` פלד לקח אותו למרפאה, ניקה את הפצע והחליט שיש צורך לעשות שלושה תפרים. הוא נזקק לעזרה, ושרון, שעברה קורס קצר לעזרה ראשונה בעת שרותה בצבא, התנדבה. דר` פלד ביקש מכולם להתפזר ורבים נשארו ליד צריף האלחוט ושוחחו על המיקרה, חוץ מיאנוש שמיהר למחסן `שלו`. לפתע נשמע צלצול ההשכמה.
     "טוב, רבותי," אמר אולמן, "אני הולך להתגלח בַּפָּנִים." והתרחק לקול הצחוק הכללי.
     אבל מיקרה מנהל העבודה הפצוע לא היה האירוע האחרון בבוקר זה. בעודם עומדים, הופיע יאנוש במרוצה, חיוור כסיד ומתרגש:
     "יש מישהו במחסן." הודיע.
     "מי?" שאל לוקוב.
     "אינני יודע. הוא מסתתר בין הארגזים, מאחורי המיזרנים...כשנכנסתי שמעתי רעש. כשהרגיש בי הוא כנראה השתתק. אני בטוח שיש מישהו, אולי איזה מסתנן. צריכים ליצפות כל הזמן על דלת המחסן, שלא יברח. כל יתר הכניסות סגורות על מנעולים." לוקוב תפס פיקוד:
     "בני, קרא לשני שומרים! קחו נשק ובואו איתי!" הוא רץ למשרדו והביא את האקדח האישי שלו. 
לפי הוראותיו, כולם התפרסו והחלו להתקדם בקשת אל המחסן. בני שאל את יאנוש בלחש:
     "באיזה צד של המחסן?"
     "מימין, בפנים, בעומק." השיב יאנוש חיוור כסיד. בני ואהרן כהן התקרבו לדלת.
     "אחרי!" צעק לפתע בני שפירא בטון של מפקד כיתה מסתער, ופרץ פנימה כשהוא דורך את הסטֶן. אהרן ואחד השומרים זינקו אחריו. בני רץ ישר אל המיזרנים ושאג:
     "ידיים מעלה! או שאני יורה! אתה מוקף!" אהרן והשומר תפסו עמדות משני עבריו.
     "אִירפַע אִידֶק, יא אחמד!" הוסיף בני צעקה בערבית. בשלב זה כולם כבר נכנסו למחסן אחריהם. ואז נשמע קול עייף ומשועמם מאחורי ערימת המיזרנים:
     "לא נותנים לישון... לכו לעזאזל..בני נאוות המרדות..." כולם הביטו זה בזה, חיוכים הופיעו על הפרצופים והמתיחות נמוגה. בני הוציא את המחסנית מהסטן. לוקוב החזיר את האקדח לחגורה. כולם ניגשו אל המיזרנים והמחזה שניגלה לעיניהם היה כמו בדיחה בלתי מוצלחת: אחיעזר צ`רנופולסקי שכב על מיזרן שהיה מוסתר על ידי ערימת מיזרנים גבוהה יותר. הוא היה לבוש, לידו עמדו שתי קופסאות פתוחות של ריבה, בנות חמישה קילו כל אחת, זו ריקה לגמרי והשניה למחצה, ובתוכה כף של מרק. קופסאות מיץ ריקות אחדות היו פזורות מסביב. חולצתו ופניו היו מזוהמים בריבה ושערו פרוע. הוא נראה כמו דמות מתוך תיאטרון האבסורד.
     "מה אתה עושה כאן?" שאל לוקוב בגערה.
     "מה יש? אי אפשר פעם לנוח כמו בן אדם? היום יום ההולדת שלי." ענה הבחור והתמתח.
     "צא משם!" פקד לוקוב. באיטיות ובחוסר רצון מופגן, הבחור יצא ממחבואו ובהה בפני המפקד.
     "למה נכנסת למחסן. אין לך מקום לישון? אין לך אוכל בחדר האוכל? אין שק"ם?"
     "רציתי קצת להתפנק, לחגוג עם עצמי את יום ההולדת שלי."
     "אתה נראה מגוחך! לך להתרחץ ולהחליף בגדים! אתה אכלת את כל הריבה הזאת?" אמר לוקוב שלא יכול להתאפק ולפתע פרץ בצחוק.
     "אני אוהב דברים מתוקים...אבל בגלל זה לא אכלתי ארוחת ערב... אז אם אתה מחשב לי את זה, אז זה מתאזן." גימגם אחיעזר.
     "טוב," אמר לוקוב, "עכשיו לך! אני לא אעניש אותך הפעם. אבל דע לך שעוד הפרת משמעת אחת מצדך, ונפטר אותך." צ`רנופולסקי לא ענה. הוא עבר בראש מורכן בין שתי שורות ה`לוחמים`, יצא מהמחסן והלך לכיוון אוהל השומרים, כשהוא מדדה כמו מוקיון.
     אירוע זה התפרסם בעין חוסוב תחת השם: `לכידת המסתנן במחסן`.
     אהרן כהן חש שמצב הרוח המשועשע מתאים, ובשובו מהמחסן, מכיון שצעד לצידו של סרן אולמן, שאל, כאילו בדרך אגב:
     "לא חסרים עכשיו אוהלים במחסן. הייתי רוצה לגור באוהל נפרד. אתה רואה איזו בעיה עם זה?"
     "לא." השיב אולמן. "תגיד לנדב שאני לא מתנגד, ותקים לך אוהל בהמשך לשורה שלנו."
     "תודה." אמר אהרן, שנשאר לו רק לחכות לשובו של נדב.
בעתונים האחרונים שהגיעו סופר על מינויו של אלוף יגאל ידין לתפקיד הרמטכ"ל השני של צה"ל, במקומו של רב אלוף יעקב דורי, הרמטכ"ל הראשון, שפרש לגימלאות.
 


                        שובו של נדב
 
     נדב חזר לפני הצהריים, נכנס לרגע למשרד והלך לומר שלום למפקד ולאולמן. אחר כך רחץ את פניו וחזר לעבוד. הוא שאל:
     "קרה משהו בהיעדרי?"
     "מנהל עבודה מעין וובה נפצע בפניו, במצח." ענתה שרון והוסיפה: "העירו אותנו קצת לפני ההשכמה. דר` פלד עשה לו שלושה תפרים." ובני מיהר להוסיף:
     "ושרון שימשה כאסיסיטנטית. אבל אחרי זה היתה לנו הצגה בלתי רגילה. חבל שפיספסת." ומיד החל לספר את פרשת `לכידת המחבל במחסן`. נכנס אהרן כהן, אמר שלום לנדב והוסיף:
     "כבר מזמן רציתי לעבור לאוהל נפרד. לא נוח להיות תמיד שניים...אז הבוקר דיברתי עם
 סרן אולמן והוא אמר שאין לו התנגדות ושאסכם את זה איתך. אז...?"
     "אין שום בעיה. יש לנו מספיק אוהלים במחסן. תגיד ליאנוש שזה על דעתנו."
     "יופי!" אמר אהרן ויצא. אמנם הוא בא הנה כדי לחסוך כסף, אבל עד מהרה התאהב במקום הזה, בערבה הזאת, והבין את גודל המשימה בה הם עוסקים. `סוף סוף יש לנו מדינה ויש לנו מוצא לים סוף. מי היה חולם על זה אפילו לפני שנה?` חשב בליבו. `זה לא עניין של ציונות במרכאות, זו שליטה של ממש על שטחים, שטחי מולדת. ואנחנו חיים בתקופה מעניינת מאוד.` ואז נזכר בציגל שנוכחותו היתה לטורח בעיניו, עם הגנבות שלו, עם התככים שלו...סוף סוף ייפרד ממנו ויגור באוהל משלו. לשמחתו לא היה גבול.
     כשהגיעה שעת הצהריים ונדב קם, הזדרזה שרון לומר:
     "אתה בא, בני?" וכך יצאו שלושתם יחד בדרכם לחדר האוכל. נדב רצה למסור לה דרישת שלום מהוריו ולספר לה על פגישתו עם אנשי העסקים, אך נמנע בגלל נוכחותו של בני והעדיף לדחות את זה ליתר מאוחר, כשיהיה ביחידות עם שרון. בארוחת הצהרים נדב ישב מולה ולא יכול ללחוש לה שום דבר. הארוחה היתה ערה, שיחת היום היתה כמובן על פציעתו של מנהל העבודה, שכבר ישב איתם ליד השולחן, ולאחר זאת, איך לא, על `לכידת המסתנן במחסן`. לוקוב ביקש את נדב להיכנס אליו אחרי האוכל כדי לשמוע מה סיכם עם סגן אלי בבאר שבע. שרון הלכה לנוח באוהלה.
     בדרך אל האוהל, אהרן כהן אמר לציגל, בצורה יבשה לגמרי ומבלי לתת לו כל הסברים, שהוא רוצה לעבור לאוהל משלו. ציגל הבין שאהרן רוצה לנטוש אותו ונעלב, אבל בגלל הכבוד העצמי לא שאל מדוע. הוא הבין ולא רצה להשפיל את עצמ והתנחם במחשבה: `אולי מוטב שאשאר לבדי באוהל. כעת, במצב החדש שיצרתי, אולי אצליח איזה ערב להביא את שרון לאוהל שלי...הה...הה...`.
     "רעיון מצוין." אמר לאהרן, "ככה לכל אחד מאיתנו יהיה אוהל משלו. איזה כיף? כבר דיברת על זה עם נדב, או עם אולמן?" אהרן שיקר:
     "לא, עוד לא, קודם רציתי לשמוע את דעתך. כעת אני אלך לסכם איתם." וכך קרה שחיים ציגל ואהרן כהן נפרדו. ולא רק במגוריהם, אלא חדלו להיות `זוג`. אהרן לא רצה לדעת מה ציגל `מבשל`, אך בעיקר לא רצה שיזהו אותו כחבר של ציגל.
אחרי הצהריים היתה עבודה רבה במשרד. בזמן ארוחת הערב, הודיעו שקומנדקר ניתקע בדרך. אולמן ונדב הלכו לארגן חילוץ, כי ז`ק בוזגלו היה אי שם בדרום. ושוב שרון הלכה לישון מבלי ששוחחה עם נדב ביחידות, וקצת הוקל לה. לאמיתו של דבר, היא היתה מעדיפה להיות כבר אחרי השיחה הקשה, כדי להשתחרר מהמועקה הנוראה הזאת. נכון שאחרי זה תבואנה השאלות, ההפצרות ונסיונות השיכנוע, אבל החלק הקשה ביותר היה בעינה הרגע בו תצטרך לבטא את המילים:`החלטתי סופית לחזור הביתה.` שפרושם הברור יהיה: `אני מנתקת את יחסי איתך. לא אהיה אישתך.`
 
עד שאירגנו רכב עם מכונאי וארגז כלים, ישבו אולמן, נדב, אהרן, ציגל ובני במשרד.
"בני," אמר אולמן,"גש לאוהל הגרעין וקח שני בחורים שילוו את המכונאי כשומרים. עם נשק."
בני יצא, אך כעבור שלוש דקות חזר, עמד בפתח, קצת חיוור אבל מחייך. סימני שאלה הופיעו על פניהם. לפתע פרץ בני בצחוק. אהרן שאל:
"מה קורה?"
"ברדק." הצליח בני לומר בעודו צוחק. וכשנרגע: "אני נכנס לאוהל שלהם ומה אני רואה? שש מיטות ריקות מימין ובשש המיטות משמאל שישה זוגות, מכוסים בשמיכות מעל לראש, וכולם `עובדים`. כל הפנסים דולקים, אבל שום דבר לא מפריע להם. אז הסתלקתי." ושוב נתקף בצחוק.
"תן לי, אני אביא לך שניים. אני מומחה בנושא זיונים." אמר ציגל בעליצות, קם והלך בצעדים בוטחים כשכולם עוקבים אחריו במבטיהם. עוד בטרם הגיע לאוהל הגרעין כבר נשמע קולו צועק:
"הֵי חבר`ה מהגרעין! כולם לקום לשמירה!" ונכנס לאוהל תוך שהוא מוחה כפיים. כשחזר, גם הוא מחוייך מפה לאוזן, סיפר:
"אתם חושבים שמחיאות הכפיים והצעקות שלי הפרידו ביניהם? אז אתם תצחקו: כשנכנסתי לאוהל, אחד מהם הוציא את הראש מתחת לשמיכה ואמר: `אל תפריע. תחזור בעוד חצי שעה.` ניגשתי אליו ונתתי לו כזה `פליק` על התחת, שהוא קפץ מהמיטה, עם השמיכה על הגב, והשמנה שלו נשארה עירומה לגמרי עם הרגליים למעלה. כל האחרים הפסיקו להתנועע. אז אמרתי: `או שאתם חוזרים למקומותיכם בכוחות עצמכם, או שאני מוריד מכולם את השמיכות.` ואז, שככה יהיה לי טוב, חמשה חבר`ה עירומים קמו בזהירות, שלא לגלות את מערומיהן של החברות שלהם, וחזרו למיטותיהם. הבחורות כל כך התביישו שהן כיסו את פניהם בשמיכות. ואז אמרתי לשני הראשונים: אתה ואתה, התלבשו וצאו לשמירה!"
כעבור דקה הופיעו שני הבחורים, כאילו שום דבר לא אירע. בני צייד אותם ברובים, והם יצאו לדרך. ואז כולם הלכו לשתות בקבוק בירה בשק"ם.
 
כל יום הורגש שיחידות צה"ל מפנות את הערבה. המוצב בג`יראפי פורק ונשארו למזכרת רק אבני השבילים המסויידות במורד הגבעה. גם במשלט עין חוסוב הורגש דילול משמעותי. אמנם המחלקה עוד היתה שם, אבל כל השירותים מסביבה הלכו והצטמצמו עד שנעלמו לגמרי.
בלילה, על משכבו, הגה נדב בשרון. אם גם לא ראה דבר יוצא דופן בהתנהגותה, הציקה לו תחושה עמומה, אבל הולכת ומתחזקת, שהיא לא עושה כל מאמץ להימצא איתו ביחידות. מאז שחזר מתל אביב, עוד לא הצליח אפילו לספר לה על תוצאות נסיעתו. הוא אמר לעצמו שהוא רגיש מדי בנוגע אליה ושכל זה רק נדמה לו. מחר ישוחח איתה.
בבוקר, עם תחילת העבודה, ברגע שבני יצא לצריפון האלחוט, קיבלה שרון אומץ פתאומי, הביטה בעיניו של נדב ואמרה:
"נדב, אל תכעס עלי ואל תשאל אותי כעת שאלות, אבל החלטתי לנסוע הביתה. אני מנסה כל הזמן להגיד לך את זה, אבל לא היתה לי הזדמנות." היא השפילה את עיניה וחשה שהמתח שכל כך קיוותה להיפטר ממנו, במקום להיעלם, הולך וגובר. נדב נדהם, החוויר, אך שלט בעצמו. הוא ניסה לנחם את עצמו במחשבה שזה אצלה רגע של חולשה, כפי שכבר היו לה קודם. הוא שאל בעדינות:
"קיבלת עוד מכתב מאימך?"
"לא. דווקא לא קיבלתי. אני יותר ויותר מודאגת." ענתה כמעט בלחש. נדב היסס רגע לפני שאמר בקול חנוק:
"אבל הרי כבר שוחחנו על זה. היה לי הרושם שגם את בדיעה שמוטב להמתין..." `זהו אשר חששתי מפניו כל כך,` חשבה שרון, `כעת הוא יתחיל לשכנע אותי בעדינות, בנימוס ובעיקר בהיגיון.`
"נכון. אבל בינתיים חשבתי על זה הרבה...והחלטתי לא לחכות למכתב..." ולאחר מאמץ נפשי עצום, הוסיפה: "בעצם..., גם אם אבא כבר הבריא, זה לא ישנה את החלטתי. אני נוסעת!" היא נשמעה נוקשה וקצרת רוח. מעולם לא דיברה אליו כך. משהו בתוכו התכווץ. לפתע הוא חש חולשה ועייפות. כאילו הצטנן בדרך צפונה, או משהו כזה. הוא עוד ניסה להיתפס בקרש הצלה:
"להרבה זמן?" שאל בקול חלוש ובלתי משוכנע, כי הבין שהיא מתכוונת להישאר שם. השתררה דומיה. שרון לא ענתה והוא לא העז להוסיף לשאול. אבל לפתע היא הרימה אליו את עיניה, שדמעות עמדו בהן, ואמרה בשקט, אך מהר:
"אני חוזרת סופית. החלטתי להיתנתק מהארץ ומהכל." והוציאה מטפחת אף קטנה רקומה וניגבה את עיניה הלחות ואת אפה. נדב היה המום. הוא לא ציפה להתפתחות פתאומית כזאת. כשאמרה `מהכל` ידע שהכוונה אליו אישית. הכאיבה לו במיוחד נימת דיבורה שבלטה בה מעין טינה וחוסר סבלנות אליו, שהוא לא ידע למצוא להם הסבר. תמונותיהן של רותי ושל ברוריה צפו ועלו לעיניו והוא לא יכול להימנע מלצרף אליהן את שרון, כמעין הוכחה שלישית שכנראה משהו לא בסדר אצלו בענייני נשים...שאצל כולן מגיע רגע שבו הן נוטשות אותו. כמו מבעד לערפל שמע אותה מדברת:
"אני מתכוונת לנסוע לתל אביב ולקנות כרטיס טיסה." אמרה מבלי להביט בו וכל מילה דקרה אותי כסכין. מבחוץ נשמעו צעדיו של בני ונדב הזדרז לומר:
"מוטב שנשוחח על כך אחר כך, אולי בערב, טוב?"
"אני מעדיפה לא לשוחח על זה יותר. מיצינו את הנושא." ענתה בקרירות. בני נכנס ונדב העמיד פנים כמעיין בחומר המונח לפניו. ברור היה לו שבהיעדרו קרה משהו, דבר שהוא לבטח מחוץ לשליטתו. כי הוא לא הצליח להיזכר במעשה או באמירה כלשהם מצידו, לפני נסיעתו, אשר עלול היה להביא את שרון להחלטתה הקיצונית וליחסה הבוטה אליו, עד כדי שלא תסכים אפילו לשוחח איתו על הנושא. היא דיברה אליו בלשון טלגראפית, אמרה דברים מוגמרים, מוחלטים וקשים.
קצת יותר מאוחר, בעוד שלושתם עובדים, לפתע שרון אמרה:
"נדב, יש לי כמה סידורים דחופים בתל אביב. אני חייבת לגשת לבנק שלי. אני רוצה לבקש שלושה ימי חופשה, אבל לא בסוף שבוע, כי אם בימי חול." מחנק עמד בגרונו. הוא בלע את רוקו:
"אפשר לסדר את זה. כעת, כשבני כאן, זו לא בעיה... מתי את רוצה לנסוע?" הוא הציץ בלוח: "נגיד בתחילת השבוע?"
"זה יהיה מצויין. תודה." אמרה והוסיפה: "אז נאמר ראשון, שני, שלישי?"
"טוב." אמר ורשם ביומן. הקרקע נשמטה מתחת לרגליו והוא עשה מאמץ עילאי לשמור על קור רוחו, כי היא פעלה מהר ובנחישות, כאילו כדי לא לתת לו שהות להפר את תוכניותיה. בני כלל לא הרגיש בשום דבר יוצא דופן. הוא עסק בהכנת רשימות השכר לחודש השוטף. דבריו של נדב, שכעת כשהוא כאן, שרון יכולה לנסוע, החמיאו לו, אבל הוא המשיך לעבוד והעמיד פנים כאילו לא שמע.
אחרי ארוחת הערב נדב ניסה לצאת מחדר האוכל עם שרון, אבל היא, בצורה די בולטת, נצמדה אל אילנה ומשה פליישמן. נדב נגרר אחריהם עד לצריפון האלחוט ואילנה הזמינה את שניהם לכוס קפה. משגמרו לשתות, שרון קמה והכריזה:
"לילה טוב לכולכם. היום אני הרוגה ואני הולכת ישר למיטה." נדב מילמל:
"לילה טוב." נשאר עוד כמה דקות והלך לאוהלו.
 
ביום חמישי נסע לוקוב ליפו. ביום שישי החליט אולמן לצאת לסיור לאורך הדרך. כוונתו היתה ללון באילת ולחזור במוצאי שבת. נדב יישאר אחראי במקום. הוא קיווה שביום שישי בערב ובמשך השבת, תהיינה לו הרבה הזדמנויות לשוחח עם שרון פנים אל פנים ולנסות להבין את המתרחש בנפשה. להפתעתו, כשאולמן נכנס למשרד, פנתה אליו שרון וביקשה להצטרף אליו לנסיעה. היא הסבירה לו שלמרות שהיא כבר עובדת כאן כמה חודשים, אף פעם לא היתה לה הזדמנות לראות את המחנות ובעיקר את אילת. אולמן הופתע. הוא היה בטוח שהיא תשמח להשאר כל סוף השבוע במחנה עם נדב. הוא שאל:
"את בטוחה? את לא רוצה להישאר לנוח במחנה בשבת?"
"אני בטוחה שאני רוצה להצטרף אליך. אני נורא מבקשת שלא תסרב." אמרה בהתרגשות. נדב קלט בדבריה נימה של תחנונים. אולמן אמר:
"אם את כל כך רוצה בזה, מצדי אין התנגדות." ובפנותו אל נדב: "איך מבחינת העבודה במשרד, אתה יכול לוותר עליה יותר מוקדם היום?"
"אין שום בעיה." אמר נדב בטון של `עסקים כרגיל`.
"תודה רבה." אמרה שרון בנימוס. אולמן אמר:
"אם כן, לכי ללבוש משהו לדרך, קחי כלי רחצה, אולי איזה בגד להחלפה. רצוי גם סוודר ללילה. הזדרזי, כי עוד מעט אני זז." שרון סיימה את המכתב שהדפיסה, סידרה את הניירות, אמרה:
"להתראות." ויצאה בעיניים מושפלות.
"אני ניגש רגע לשק"ם לשתות משהו." אמר נדב לבני ויצא, כי לא יכול יותר לשבת במקומו. היה ברור מעל לכל ספק ששרון נמנעת מלהגיע לכלל שיחה איתו. לא היה לו מה לעשות בשק"ם, אבל מכיוון שכך אמר לבני, ביקש בקבוק בירה, ישב לשתות והירהר. מחלת אביה ואפילו רק געגועיה למשפחתה, אינם הסיבה להחלטתה. היא יודעת היטב שאיתו היא יכלה לשוחח ולהתייעץ וכי אף פעם לא כפה את דעתו עליה והיא יודעת היטב את רגשותיו אליה. היא מתרחקת ממנו כאילו היה מצורע. מה יכול היה לגרום לכך. הרבה נשים לא נישאות, חשב, נשארות בתולות זקנות, או רווקות זקנות. יש בוודאי סיבות רבות לכך. אבל כעת לא היה לו ספק שבחורות רבות לא נישאות מתוך נאמנות להורים זקנים, בגלל אנוכיות של אב או אַם שאינם רוצים להישאר לבדם בשנותיהם האחרונות, שלא לדבר על מכוערות, פריז`ידיות, או כאלה ששונאות גברים. הוא שאל את עצמו האם גם שרון תשאר רווקה זקנה או אפילו בתולה זקנה?
 
אותה שעה נסעו אולמן ושרון דרומה. הם התעכבו רק לדקות ספורות אצל ליפקין בעין וובה, כי אצלו, כרגיל, לא היו בעיות. שרון הופתעה לראות עד כמה הדרך נוחה בנסיעה, ללא מהמורות וקפיצות. בחצי הדרך לביר מליחה עבדה קבוצה גדולה של פועלים בדואים על הדרך. הם מילאו סלי גומי באדמה ושפכו אותה על הדרך ואחרים פיזרו אותה בטוריות ובמגרפות. זו היתה לה הפעם הראשנה שהיא ראתה ריכוז כל כך גדול של בדואים במקום אחד. היא לא ספרה אותם, אבל סברה שהיו שם יותר ממאה פועלים. מזג האויר היה נפלא, השמים כחולים והאויר צלול ונעים לנשימה. לא היה חם מדי ובעת הנסיעה, רוח חמימה ליטפה את הפנים. שרון חשה איך העומס של הימים האחרונים יורד מעל כתפיה והיא חופשיה כמו ציפור.
ב 13- בדצמבר 1949 הודיע ראש הממשלה דוד בן גוריון שהכנסת והממשלה יעברו לירושלים. דבריו עוררו התרגשות גדולה בקרב כל אזרחי ישראל והיו לשיחת היום בכל הארץ וגם בערבה, אם כי הידיעה הגיעה אליהם רק כעבור יום. שגריר ארצות הברית, מק-דונלד הזהיר את משרד החוץ של ישראל מפני מעשים פזיזים. היתה זו החלטה מהפכנית מצד ראש הממשלה, כי בהתאם להחלטת האו"ם יועדה ירושלים להיות עיר בינלאומית.
 
                             הביקורת במחסן המוסך
 
 
 
ביום ראשון בבוקר יצאה שרון לדרכה צפונה. היא לא רצתה להתעכב בבאר שבע, ירדה ברחוב הראשי והלכה ישר לאוטובוס. בהגיעה לתל אביב התמקמה במלון הרגיל שלה. אחרי הצהריים נכנסה למשרד תיירות, התעניינה בפרטי הטיסות לארצות הברית ובחרה לה טיסה, עשרה ימים אחרי תחילת החודש הבא. היא ביקשה להזמין לה מקום ולהכין את הכרטיס, שאותו תבוא לקחת מחר בבוקר, אחרי שתעבור בבנק ותוציא את הסכום הדרוש. היא חישבה שיש עוד שבועיים עד סוף החודש וקבלת המשכורת האחרונה., באחור של כמה ימים, כמובן. אחר כך יידרש לה לפחות יום אחד לנסיעה מעין חוסוב לתל אביב, בה היא תישאר עד ליום הטיסה, לחסל את חשבונה בבנק וכאזרחית ארה"ב תוכל להמיר את כספה למטבע חוץ, לטלפן להוריה להודיעם על בואה,לקנות כמה מזכרות מהארץ ולהגיע בזמן לשדה התעופה.
הנסיעה, המלון, ביקור במשרד התיירות, כל הפעילות הזאת הקלה עליה במקצת משום שהשכיחה את מצוקתה הגדולה. אמנם היא היתה שלמה עם החלטתה, אבל זו גם גרמה לה סבל רב. מדי פעם שבו ועמדו לנגד עיניה פניו המיוסרים של נדב המביט בה בחוסר אונים. אחרי שיחתם האחרונה חשה בכל העוצמה את הכאב שהיא גרמה לאדם הזה, שבעומק ליבה אהבה עדיין, למרות הכל. מצפונה ייסר אותה. היא היתה טובת לב. לא היתה מסוגלת להעליב אדם, גם אם העלבון הגיע לו. היא ריחמה עליו. כדי להשתחרר ממחשבות אלה, לשכוח ולו רק לשעה שעתיים, היאנכנסה לקולנוע מוגרהי וצפתה בסרט.
למחרת בבוקר הלכה שרון לבנק, משכה את הסכום הדרוש עבור כרטיס הטיסה, חתמה על המיסמכים הרשמיים הדרושים להמרת לירות ישראליות לדולארים, וחזרה למשרד התיירות. עם כרטיס הטיסה בארנקה ומקום מאושר לטיסה, חשה הקלה מסויימת, כאילו עברה עוד שער אחד בדרך להתנתקותה... דווקא מפרק יפה בחייה, שבוודאי לא תשכח לעולם.
 
אותה שעה ישב לו נדב במשרד בעין חוסוב ומבטו נדד הרחק מעבר לניירות המונחים לפניו. הוא נזכר ברותי ובברוריה. זכרונות טובים ורעים. בשני המקרים הוא לא תיכנן את ההמשך. עם שרון המצב היה שונה בתכלית. הוא אהב אותה בכל נימי נפשו ורצה לשאתה לאישה. תקופות המאבק, המחתרות ומלחמת העצמאות כבר עברו-חלפו להן. הוא כבר לא חי כמו צועני: יום כאן ויום שם. הוא משתכר יפה וחוסך, ומצפה לו תפקיד מכובד בתל אביב בעוד כחצי שנה. לא היה לו שום ספק שגם היא אוהבת אותו ושניהם חשבו ברצינות להתחתן. אכן כך היה המצב עד לנסיעתו לתל אביב. `האם אני טיפוס שמושך אסונות?` שאל את עצמו. הוא לא סבר כך. עד עתה, בכל אשר עשה - הצליח. גם כאן הצליח יפה. לפתע צץ לו רעיון: לשאול את שרון אם תסכים להינשא לו באם הוא יסכים לנסוע איתה לארה"ב. או אולי אם יצטרף אליה קצת יותר מאוחר? מיד חש שהרעיון מגוחך. מה יעשה שם? יפול למעמסה על משפחתה? יחפש עבודה? אבל הוא ידע לבטח שהיא תדחה גם רעיון זה. והוא יֵירָאֶה כעני בפתח. כבר לא היה לו ספק ששרון בורחת ממנו ולא משום דבר אחר. למרות הכל, הוא יבקש רשות לכתוב לה. לא ייתכן שגם לזה תסרב. אם יחליפו מכתבים במשך זמן מה, ובינתיים היא תיווכח שחזרה לאותה אווירה שממנה ברחה בשעתו, אולי בכל זאת תחליט לחזור ארצה...אולי?
בעודו חולם כך, נכנס אולמן וקרא לו אל לוקוב.
"נדב," אמר לוקוב, "במכתב אישי שקיבלתי מהמפקדה, הם מביעים ספקות לגבי אמינות הרישום של חלקי חילוף לרכב. אצלם מיתנהל רישום מרכזי. לכל כלי רכב יש כרטיס. בביקורת השיגרתית הם התרשמו שדוחותינו אינם משקפים את המציאות. לא ייתכן, למשל, שחלק מסויים הוחלף פעמיים באותו חודש לאותו רכב עצמו. או, דוגמה אחרת: החלפים שהיו במלאי האחרון, פלוס אלה שנשלחו מאז, מינוס אלה שהוצאו באותו פרק זמן, אינם מתאימים למה שלדעתם צריך להיות היום במחסן החלפים של המוסך. אתה עוקב אחרי?" שאל לוקוב בגלל מבטו החולמני במקצת של נדב, שהזדרז לאשר:
"כן, כן, אני מבין יפה מאוד." לוקוב המשיך:
"ובכן, אולמן ואתה תערכו ביקורת. היא חייבת להיות עם שכל, אם אתה מבין אותי? כי ייתכן שיש לנו כאן עסק עם `מוישֶה קומבִּינַאטור`, אחד כזה שמתחכם לנו. יכול להיות שאני טועה ושהכל בסדר. אבל מחובתנו לבדוק באופן יסודי ומעמיק, לא רק אם אחד ואחד הם שניים. הבנתם אותי?"
"הבנתי," אמר נדב ואולמן הניד בראשו. נדב הוסיף: "אבל אני מציע, אם תרשה לי, לצרף אלינו את יאנוש."
"מדוע?"
"לא רק מפני שיאנוש הוא יהודי שלא יודע חוכמות ומסור בלי גבול, אבל בעיקר מפני שהוא מיקצוען. יש לו את זה בדם. אולי יש בניהול מחסן מין פטנטים ודקויות שאנחנו לא מכירים..."
"אתה צודק. מה דעתך, אולמן." 
"אני בהחלט בעד."
"אז קדימה!"
"מה, אתה רוצה שנעשה את זה כעת?" תמה נדב.
"ומה חשבת? מיד! זה חייב להיות מיידי, פתאומי וללא הודעה מוקדמת. אל תשכחו שאני אחראי אישית לכל מה שקורה וכל ציוד במבצע ערבה." אולמן ונדב יצאו בדרכם למחסן של יאנוש והתייעצו על הקו שעליהן לנקוט.
"יאנוש, סגור את המחסן ובוא איתנו." הוא חייך חיוך גדול שחשף את שיני הזהב שלו ושאל:
"איך אפשר לסגור מחסן?"
"אפשר ואפשר," ענה אולמן, גם הוא בחיוך, "זה לא להרבה זמן. אנחנו זקוקים לעזרתך, יאנוש." והסביר לו את הבעיה. בינתיים נעל יאנוש את סנדליו, לקח מנעול גדול ואמר:
"זה מאוד לא נעים, זה קולֶגָה בעבודה..."
"אם הוא קולגה," אמר אולמן, "אז אין לך מה לדאוג. הכל יהיה בסדר, ולא תהיה לך שום אי נעימות. ואם לא יהיה בסדר, אז הוא לא קולגה שלך! ואז גם אין סיבה שלא יהיה לך נעים?"
 
"ביקורת?" שאל ציגל במבט משועשע, "השתגעתם? אצלי ביקורת? מה פתאום?" הוא ישב על כיסאו וחשב: `שוב בן הזונה מצא תרגיל לדפוק אותי. ועוד הביאו איתם תותח כבד, את יאנוש השמוק הזה. נו נראה.` הביקורת היתה קצרה מאוד. אולמן פנה אל יאנוש ושאל אותו איך עושים ביקורת במחסן. יאנוש ענה שזה פשוט מאוד וביקש מציגל את הכרטסת ואת תעודות המשלוח. לאחר שהציץ בהן כמה דקות ושאל את ציגל שתיים שלוש שאלות, הרים את עיניו אל אולמן ואמר:
"סרן אולמן, תשחרר אותי בבקשה. אין לי מה לעשות כאן. זה לא מחסן, זה לא רישום, אין כאן שום דבר."
"איך אתה מעז לדבר ככה!" הרים עליו ציגל קול צעקה.
"אל תרים את הקול!" רעם עליו אולמן. "שב בשקט וענה על השאלות! יאנוש, תמשיך!"
"אני מצטער, אין לי מה להמשיך," חזר יאנוש על דבריו ולפתע, בפנותו אל ציגל, שאל: "טוב. זה הכרטיס של המכונה. כאן רשום שהחליפו דינאמו ועוד הפעם שהחליפו דינאמו. אז המכונה נוסעת כעת שם שני דינאמו?"
"לא! החליפו לה! היא נוסעת עם דינאמו אחד!" ענה ציגל בזעם.
"או! אז איפה רשום הדינאמו השני? זה שהיה במכונה והוציאו אותו מתוכה?"
"הוא התקלקל. אתה לא מבין. החליפו אותו. אתה חושב שאוטו זה כמו אצלך במחסן, אוהלים, שולחנות? זה רכב. זה נוסע. זה מתקלקל. מתקנים בדרך. יש עומס עבודה. צריך לחלץ. `ציגל, תתקן את זה מהר! ציגל תדאג שהמכונה תצא מיד! ציגל, מתי המנוע יהיה מוכן?` אתם חושבים שהמכונות נוסעות לבד? צריכים חלקי חילוף..." אמר ציגל בהתרגשות גדולה, בקול בכייני, בשטף, מבלי לקחת אויער, עד שכמעט נחנק.
"הכל ידוע," אמר אולמן בשקט, "שואלים אותך שאלה פשוטה: איפה נרשם, או נמצא, הדינמו שהוצא מהרכב הזה, שבינתיים הרכיבו לו דינאמו חדש?"
"אני יכול לזכור איפה כל דינמו שהתקלקל? אני יכול לזכור מי החליף אותו? אולי בכלל החליפו אותו בדרך...אולי ז`ק בוזגלו?"
"לא. אני רואה שזה הוחלף כאן במוסך," אמר יאנוש, "אולי אחד המכונאים שלך יודע איפה מונח הדינאמו הזה?"
"טוב! אז אתה רוצה להגיד שגנבתי את הדינאמו?" התפרץ ציגל. אולמן הגיב מיד:
"חכה, חכה, אף אחד עדיין לא האשים אותך בגנבה." זו רק ביקורת. יכול להיות שיש כאן אי סדר. תמצא את הדינאמו ונעבור לסעיף אחר."
"לא! אם כבר באים אלי בחשדות, אז יש לי כבוד עצמי. אני לא מוכן ככה. אתם לא נתתם לי מחסנאי ולא פקידה. הכל אני צריך לעשות בעצמי, במו ידי." שוב אולמן הגיב:
"אתה יודע מה? אני אתן לך את בני שפירא ליומיים שלושה. תושיב אותו ושיעשה לך רישום. במשך הזמן הזה תמצא את כל החלקים והכל יהיה בסדר." עיניו של ציגל התרוצצו הנה והנה. כעת הוא באמת נראה כמו שועל שנתפס במלכודת. לפתע הוא אמר:
"לא! אני לא מוכן להמשיך ככה. אתם לא באתם לערוך ביקורת. אתם באתם להאשים אותי. אני הולך למפקד ואגיש לו את התפטרותי. תתקנו בעצמכם את הרכב!" וקם.
"שב!, פקד עליו אולמן. "זכותך להתפטר. אבל דע לך שגם אם תתפטר, תצטרך להישאר כאן עד שהכל יהיה רשום וברור, כדי שמישהו אחר, המחליף שלך, יוכל לחתום שקיבל ממך. בואו!"
אחרי לכתם, ציגל נשאר המום ומחשבות התרוצצו בראשו. גם אם יירד לערוץ ויחזיר את החלפים שבארגז, לא יפתור בכך את הבעיה, כי אי הסדר המכוון שיצר במחסן הגיע למימדים כאלה, שאיש לא יצליח לעשות אינבנטר. בכל זאת, אם יחזיר את החלפים, לפחות אלה לא יחסרו ואולי לא יוכלו להצביע בוודאות שחסר משהו ולכל היותר הוא יואשם באי סדר, אבל לא בגנבה. רק זה עוד חסר לו.
הוא הלך לאוהל והביא את התיק הגדול. בהפסקת הצהריים חזר על תרגיל הקנייה בשק"ם וכשהעובדים הלכו לאכול, החזיר חלק מהחלפים שהצטברו בינתיים בארגז. לפני ארוחת הערב החזיר את היתר. כעת כבר לא ראה צורך ללכת אל לוקוב להתפטר.
בארוחת הצהריים לא נאמר דבר בעניין הביקורת. פעם אחת בלבד הרים ציגל את עיניו, הציץ בנדב וחשב לעצמו: `הפעם לא תצליח לסדר אותי, יא בן זונה. אבל אני סידרתי אותך עד העצם. עפה הציפור שלך. סמוך על ציגל. הה...הה...`.
אחר הצהריים הוצב בני שפירא במחסן החלפים של המוסך. ציגל התנהג אליו בנימוס ובעדינות והעמיד לרשותו את כל החומר, גם ענה על כל שאלה שלו והראה לו בכך שרק מטרה אחת לנגד עיניו: להוכיח שגם אם יש ליקויים ברישום פה ושם, בסך הכל המחסן מנוהל כהלכה.
 
                 סִפּוּרו של סגן אלי
 
כל אותו היום שוטטה שרון ברחובות תל אביב, קנתה כמה בגדים לקראת נסיעתה לחו"ל, הצטיידה במתנות קטנות, להביא עמה להוריה, לאחותה, לגיסה ולילדיהם. בערב כיבדה את עצמה בארוחה דשנה, חזרה למלון, הזמינה השכמה לשש בבוקר ומרב עיפות נרדמה ברגע שהניחה את ראשה על הכר. בבוקר הפקידה במלון למשמרת מזוודה קטנה עם החפצים והמתנות שקנתה ונסעה לבאר שבע.
"איזו אורחת!" קם אלי לקראתה. שרון חיבבה את אלי ושמחה לראותו. הוא התבונן בה ואמר:
"את לא באה מלמטה! היית בתל אביב ולא עברת דרכי?" היא הצטדקה:
"אלי, אני כל כך מיהרתי לתל אביב, שירדתי ברחוב הראשי ורצתי לאוטובוס. "
"קרה משהו?" שאל.
"לא. אני תיכף אספר לך. יש מכונה שיורדת?"
"אין לך מזל, שרון. לפני חצי שעה ירד כל מה שהיה צפוי להיום. אני חושש שתצטרכי ללון כאן. כלומר...חושש זו צורת דיבור, להיפך, אני שמח שמתאפשר לי לגזול אותך מנדב לערב אחד ולארח אותך כמו שצריך. בואי ניכנס."
"אבל אני לא רוצה להפריע לך בערב. שמעתי שיש לך חברה נחמדה מאוד."
"נכון. יש לי חברה והיא נחמדה מאוד. אבל החברה הנחמדה נסעה הביתה, לבקר את הוריה שהתגעגעו אליה. אז אני פנוי," אמר בחיוך. פניה של שרון קדרו קִמעה כשהיא אמרה לו בעיניים מושפלות:
"זהו. אלי, גם אני נוסעת לבקר את הורי שמתגעגעים אלי. גרוע מזה - אבי חולה. הוא לקה בהתקף לב ונמצא בבית חולים."
"אני מצטער לשמוע. לכמה זמן את נוסעת?" היא הרכינה את ראשה ולא ענתה. "את עוד לא יודעת?" שאל בזהירות, כי ראה שהיא מתלבטת. היא הביטה בו ודמעות עמדו בעיניה:
"אני כן יודעת. אלי, אני חוזרת לארצות הברית על מנת להִשאר שם. "
"מה קרה? זו החלטה פתאומית?" שאל בתמיהה.
"די פתאומית, אבל היא בשלה לאט לאט," ענתה, ולמראה מבטו השואל, הוסיפה: "יש בעיה עם הורי. הם לא מתרגלים לחסרוני. על זה כבר התגברתי, אבל כעת...עם המחלה של אבא...אִמי במצב נפשי ירוד מאוד. אין לה אף אחד שיהיה אִתה ברגעים קשים אלה. אחותי עסוקה עם הילדים שלה ויכולה לקפוץ רק מדי פעם. רב הזמן אמא לבד..."
"אני מבין," אמר אלי מהורהר, אך משום מה לא משוכנע. לאחר שתיקה ממושכת שאל:
"אני לא צריך להתערב בעניינים האישיים שלך, אבל אני רואה את עצמי כידיד, גם שלך וגם של נדב... תרשי לי לשאול מה דעתו של נדב על זה?" הוא ראה שהיא באה במבוכה ואפילו החווירה, ומיהר להוסיף: "בעצם, את לא חייבת לענות לי על השאלה הזאת." אבל שרון הגיבה מיד, בצורה יבשה, כחותכת בסכין:
"מה נדב יכול להגיד? הוא מכיר את הבעיה, אבל זו החלטה שלי." אלי קלט מסר שלילי והעדיף להחליף את הנושא, לפחות במעמד זה:
"ילדתי החביבה, היום את אורחת שלי. אנחנו הולכים לאכול משהו קל ב`כסית`. אם תרצי לנוח אחרי הצהריים, אארגן לך חדר שקט עם מִטה צבאית. אבל בערב... יש הונגרי אחד שפתח מסעדה קטנטנה בה הוא מכין מטעמים שעוד לא טעמת. מסכימה לתכנית שלי?" וכשראה שהיא מהססת, הוסיף בנימה של בקשה: "ככה תעזרי גם לי להתגבר על הבדידות שלי." שרון לא עמדה בפני חיוכו המקסים, חייכה גם היא והסכימה.
הם אכלו ב`כסית` רק מנה ראשונה עם כוס בירה. כשחזרו לבסיס, הרגישה שרון עייפות. נראה שהחום והבירה השפיעו עליה וברצון שכבה לנוח ונרדמה. מתוך הרגל התעוררה דקות ספורות לפני חמש, רחצה את פניה, הסתרקה ונכנסה למשרדו של אלי.
"הביאו דואר. יש לי מכתב בשבילך מאמריקה," אמר אלי והושיט לה את המעטפה. 
"או! תודה רבה." אמרה והוסיפה: "תסלח לי אם אקרא מיד?"
"וודאי, וודאי!" היא קרעה את המעטפה בחוסר סבלנות, התיישבה מולו וקראה. לפתע אורו פניה ובהביטה אליו אמרה בשִמחה :
"אבא החלים. הוא כבר בבית!"
"אני באמת שמח לשמוע." אמר אלי ורצה להוסיף שאולי כעת היא יכולה לבטל את הנסיעה, אבל נִמלך בדעתו והחליט לדחות נושא זה לשיחת הערב. בינתיים שרון המשיכה בקריאתה, כולה מחויכת. מצב רוחה השתנה באחת.
"אתה לא יכול לתאר לעצמך איזה לחץ, איזו מתיחות ירדו ממני בבת אחת..."
"אני שמח מאוד בשבילך," ובחיוך רחב הוסיף: "וגם בשבילי... כי הערב תהיה לי בת לוויה עליזה. את רואה שאני לא מזייף: אני גם אֶגואיסט, ומודה בזה." נכנס חייל צעיר מהמִפקדה עם מברק מעין חוסוב עבור אלי. לאחר שקרא אותו, אמר:
"אני חייב לגשת למושל הצבאי. המפקד רוצה שאקבע פגישה למחר עבור ליפקין שצריך להגיע בקשר לפועלים הבדואים: הוותיקים צריכים לחזור אל משפחותיהם ובמקומם ישלחו חדשים. השיך הבטיח להחליף אותם. אני בטוח שאת לא רוצה לעיין בתיקים, אז הנה יש כאן עתון מהבוקר. עוד מעט אחזור." ויצא.
שרון דִפדפה בעתון, יצאה לחצר הפנימית, חזרה למשרד, החלה לכתוב מכתב להוריה כדי לברך את אביה על החלמתו, ולהודיעם על בואה הביתה בחודש הבא. אחרי שמילאה חצי עמוד, נִתקעה. מחשבותיה נדדו למרחקים. כעת, משהשתחררה מהלחץ העיקרי שהעיק עליה, דעתה נעשתה צלולה יותר. רק עכשיו עלה בדעתה שבעצם היא קיבלה את כל דבריו של ציגל ללא ערעור ומבלי לנסות לבדוק את אמיתותם. בוודאי! איך ייתכן לא לבדוק סיפור לֶילִי ששמעה, בעל כורחה, מפי האדם הכי אנטיפתי שהזדמן בדרכה? למרות שהוא נשמע כן, אולי הגזים, אולי טעה? אולי...? שרון החליטה לשוחח על כל העניין הזה גלויות עם אלי. לחדול מלהתבייש, להשתחרר מהנימוסים, מהחינוך הטוב והמוסכמות. אלי הוא ידיד של אמת. הוא פיקח כמו שד, יודע הרבה על האירועים באותה תקופה בארץ ומכיר המון אנשים. מעניין מה יאמר על הסיפור המוזר הזה.
בערב, אלי הוביל אותה לאחד מבתי האבן הישנים של באר שבע שמעל דלתו התנוסס שלט שהוכן ביד חובבנית: `אצל טומי`. הם עברו בין שתי חומות אבן והגיעו לחצר פנימית מרובעת, מוקפת חדרים, בה עמדו חצי תריסר שולחנות. רק זוג אחד ישב ליד שולחן. החצר היתה מוארת בכמה נורות חשופות, קבועות על הקירות מסביב והמקום נראה די עצוב. אחד החדרים, בו היה אור, שימש כמטבח. הם ישבו לשולחן מרוחק מהזוג. הופיע איש נמוך קומה, בעל ראש מרובע, שיער שחור וגבות שחורות עבות המצֵלות על עיניו הכחולות. למָתנַיו, במקום סינר, קשור סמרטוט לבן שירד כמעט עד לקרסוליו.
"שלום לכם, ברוכים הבאים," אמר במבטא הונגרי כבד.
"זה טומי בכבודו ובעצמו," הציג אלי את האיש בפני שרון, "הוא גם בעל המסעדה וגם הטבח הראשי שלה. הוא לא סומך על אף אחד. נכון טומי?"
"זה נכון מאוד. אני מבשל הכל בעצמי. עזרה יש לי רק בשביל לקלף ירקות ולרחוץ כלים. אבל לבשל - זה עניין של מומחיות וכישרון."
"אז מה אתה מציע לנו הערב?" שאל אלי.
"הערב יש משהו טוב מאוד: עגל בתנור עם תפוחי אדמה, גם כן בתנור. לפני זה אני יכול לתת לכם סלט רוסי אָ-לָ-טומי. משהו מיוחד." אמר והביט בהם בתקווה שהצעתו תתקבל על דעתם. אלי הציץ בשרון שחייכה והינהנה.
"בסדר," אמר אלי "אם אתה ממליץ...ואיזה יין אתה מציע לנו עם זה?" טומי עשה בידיו תנועה של יאוש ואמר:
"לזה מתאים יין אדום טוב. אבל אין כאן דבר כזה. רק `אדום עתיק`. אז אני מציע לכם יין לבן `כרמל הוק` מהקרח. זה יהיה די טוב."
טומי התרחק ולאחר שתיקה של דקה, שרון פתחה:
"לפני זמן מה נדב סיפר לי איך התקבל לעבודה כנהג בחיל הנדסה ביפו ונִשלח עם שיירה של קומנדקרים, לבאר שבע, לבסיס שלך. הוא אמר לי שללא כל סיבה, ומבלי שהצליח בשעתו למצוא לדבר הסבר כלשהו, מתוך עשרים וחמשה אנשים שהגיעו אִתו, אתה פנית ישר אליו, הטלת עליו תפקידים מינהליים, ואחר כך הוא הפך לקצין המינהלה של המבצע. יתר על כן, כבר בערב הראשון הזמנת אותו ללון בחדר שלך ונהייתם ידידים. אלי, העניין הזה לא רק מעורר את סקרנותי. היום, במיוחד היום, הוא חשוב לי מאוד. אם אתה מוכן לענות לי, אולי אוכל להסביר לך מדוע זה כל כך חשוב לי." אלי הביט בה ארוכות, כיווץ את גבותיו וקמט אנכי הופיע עם מצחו, מעל לאפו. אחר כך חייך ואמר:
"היום נדב כבר יודע. כבר הזדמן לנו לשוחח על כך. זה עניין מסובך. לא כל כך ברור לי מה את יודעת על תקופת המנדט, ההגנה, המחתרות..."
"אני יודעת רק קצת, בקווים כלליים."
"שמעת פעם על ה`סֵיזון`? שאל.
"לא. את המילה הזאת לא שמעתי."
"היום זה כבר שייך להיסטוריה. אבל היו תקופות שהאירגונים השונים נאבקו, או נגיד: נלחמו זה בזה. לא בנשק. האצ"ל והלח"י לא קיבלו את המרות הלאומית, כלומר של המוסדות הרשמיים של הישוב העברי בארץ. הם פעלו על דעת עצמם. ההגנה סרה למשמעת המוסדות. ולהם קראו `פורשים`. הפעולות שלהם הפריעו להנהגה במאבקה המדיני. בתקופה מסויימת החליטה ההנהגה לשים קץ לפעילות הפורשים. מבלי להיכנס כרגע לוויכוח האידיאולוגי, לתקופת הרדיפה אחרי הפורשים, קראו בכינוי `הסֵיזון`, כלומר עונת הצַּּיד." שרון האזינה בעניין רב, אך דבריו הופסקו על ידי טומי שהביא לחם, יין וסלט רוסי. לאחר שהסתלק, אלי המשיך:
"אני הייתי חבר ההגנה. נדב היה בלח"י." הוא השתתק לרגע ואחר כך אמר: "שרון, אני לא נוהג לדבר על התפקידים שמילאתי לפני קום המדינה. נכון שהיום זה כבר לא סודי, אבל יש דברים שהשתיקה יפה להם לאורך ימים. אז בקשה לי אלייך: כל זה לא לפירסום. אולי מסיבה זו גם נדב לא סיפר לך שעבורו התעלומה כבר נפתרה.
"אלי, אני מבטיחה לך ששיחה זו היא פרטית ואישית ואתה יכול לבטוח בי."
"ובכן, אני השתייכתי לש"י. זה היה שרות הידיעות של ההגנה. אספנו אינפורמציה על הערבים, על האנגלים, על מקורות להשגת נשק וכדומה. בזמן ה`סֵיזון` הוטלו עלינו גם תפקידי מעקב ופיקוח על הפורשים." אלי השתתק, הביט לתוך עיניה ואמר, כשחיוך קל נסוך על שפתיו: "וכעת, שרון, החזיקי היטב בשולחן כדי שלא תִפלי: אחד האובייקטים שהוטל עלי לטפל בהם, היה נדב חרמון, מפעילי לח"י." שרון פתחה זוג עיניים גדולות והאוכל שלעסה נִתקע בגרונה. אלי המשיך: "כבר אמרתי לך ואני חוזר על כך: אין טעם כרגע להיכנס לנִתוח או לוויכוח אם כל זה היה נחוץ או צודק. כעת אני מדבר רק על עובדות. אני יכול לומר לך בוודאות שבאותה תקופה לא היה בארץ אדם אשר הכיר את נדב חרמון יותר טוב ממני. לפני שהתחלתי בטיפול בו, קראתי את כל החומר שכבר היה בתיקו. כל חומר שהתווסף לאחר מכן בתיקו, היה חומר שאני השגתי, אישית או על ידי אחרים. אני עקבתי אחריו בעצמי. העמדתי פיקוח על ביתו, קיבלתי מידע ממכרים, משכנים ומחברים לשעבר מבית הספר בו למד ואחר כך מהצופים. היו לנו תמונות שלו מגילים שונים. ומחובתי לומר לזכותו שאף פעם לא הצלחתי להגיע דרכו אל חברים אחרים שלו, כי הוא היה זהיר מאוד והתחמק באופן מקצועי מהעוקבים אחריו."
בינתיים הגיע העגל בתנור ושוב הופסקה השיחה לרגע. טומי מזג להם עוד קצת יין והלך.
"כשפרצה המלחמה ביקשתי לעבור ליחידה קרבית ובגמר המלחמה הוצבתי בבסיס הזה, למרות שלא השתייכתי לחיל הנדסה. והנה אני, איש המודיעין ואיש הקרב, עומד כאן וצריך לעסוק במינהלה ובלוגיסטיקה, ושולחים לי שיירה עם עובדים ואני אובד עצות. והנה, את מי רואות עיני? את `מיודעי` משכבר הימים - נדב חרמון. הוא לא מכיר אותי. אפילו אינו יודע על עצם קיומי. ואני מכיר אותו כאילו גדלנו ביחד. אני יודע שהוא בחור מוכשר שיודע לארגן דברים מסובכים, להפעיל אנשים, בקיצור שזהו האיש שיוציא אותי מהבוץ, אם אפשר כך להתבטא. את המשך הסיפור את יודעת." שרון הקשיבה כמוקסמת. הם טעמו מהעגל הנפלא של טומי שנמס בפה ואכלו זמן מה בדומיה. ואז שרון שאלה את השאלה שהיתה צריכה להוביל למה שהטריד אותה:
"האם האנגלים אסרו פעם את נדב?"
"לא. נדב אף פעם לא נאסר."
"המשך. ספר עוד."
"מה את רוצה שאספר?"
"אלי, יש לי בעיה. אמרתי שאם תהיה מוכן לענות על שאלתי, אסביר לך מדוע זה כל כך חשוב לי. אני רק מבקשת שתהיה סבלני וסלחני כלפי."
"מבטיח." לאחר היסוס ממושך, בלב כבד ובקול חנוק, סיפרה שרון לאלי את תוכן השיחה שלה עם ציגל. היא לא החסירה מילה, כי הַסִּפּוּר נחרט עמוק בזכרונה. אלי האזין בלי לקטוע אותה בשאלות. הוא ישב כמאובן, בפנים חתומות. כששרון סיימה את סיפורה השתררה דומיה. אלי שקע בהרהורים ושיחק במזלגו בשאריות המזון בצלחתו. לפתע הביט עמוק בתוך עיניה ואמר בצורה פסקנית:   
"ציגל שיקר וגם טעה."
"שיקר או טעה?" שאלה, מתוחה כולה.
"גם שיקר וגם טעה. מיד אסביר לך. אבל דבר אחד חייב להיות ברור לך מיד: אם האמנת לרגע שנדב בגד או הִלשין, זו היתה טעות חמורה מאוד מצִדך. ואם זו הסיבה שבגללה רצית להיפרד ממנו, לברוח ממנו, אני משביע אותך שתשארי. אבל לפני שאספר לך את הכל, נשתה לחיים." הוא מזג יין לשניהם והרים את כוסו. שרון היססה. הוא אמר: "שרון, אם לא תשתי אתי לחיים, לא אסיים את הסיפור." היא הרימה את הכוס ורצתה להשיקה אל שלו, אך הוא סילק את ידו ואמר:
"שניה אחת! אני רוצה לשתות לחייך ולחיי נדב." כעת שרון משכה את ידה ואמרה:
"אחרי מה שעוללתי, אני חושבת שזה מאוחר מדי..." הוא קטע את דבריה:
"לא סיפרת לי מה עוללת...אבל שום דבר לא מאוחר. האמיני לי שהכל יסתדר." בטחונו וצורת דיבורו הבוטחת הדביקו אותה, היא השיקה את כוסה עם כוסו והם שתו לחיים.
"עכשיו סַפֵּר!" אמרה בחוסר סבלנות. אלי שתה את שארית היין בכוסו ופתח בסיפורו:
"להגנה היה תקציב, כלומר כספים שהוקצבו לה על ידי המוסדות הלאומיים. המחתרות הפורשות השיגו כספים בכל מיני דרכים, כשרות ובלתי כשרות." שרון לא הבינה את הקשר בין דבריו לבין הנושא שעִניין אותה והביטה בו בתמיהה. הוא קלט את מבטה, חייך והסביר: "אני לא מבולבל. אני מספר לך מה שאת רוצה לדעת. אבל קצת סבלנות! ובכן, המחתרות השיגו כספים בהתרמת אוהדיהן, או בשדידת בנקים. בין התורמים היו כאלה שעשו זאת נגד רצונם, מתוך חשש. במשך הזמן, שיטה זו נודעה ברבים ונמצאו נוכלים שהופיעו בשם המחתרת אצל אנשים בעלי אמצעים ודרשו תרומה. לפעמים גם קיבלו. ואם לא קיבלו, גם לא היססו לאיים. עכשיו תארי לעצמך שנוכל כזה מופיע אצל אחד מתומכיה הנלהבים של אותה מחתרת, אשר נוהג לתרום בקביעות. הוא מזהה מיד את הנוכל, מביע נכונות לתרום, טוען שכרגע אין אצלו כסף, מזמין את האיש למחר ומודיע לאנשי הקשר שלו במחתרת. מה עשו לסחטן? במקרים אחדים הלבישו עליו שק והיכו אותו כך שיעבור לו החשק לחזור על מעלליו. חיים ציגל, שהיה מכונאי במוסך, מעולם לא השתייך למחתרת כלשהי. אבל הוא ניסה את כוחו במקצוע הסחטנות...ונפל בפח. ערב אחד התנפלו עליו חברי אותה מחתרת והיכו אותו מכות נמרצות. הוא נאסף על ידי עוברים ושבים בסימטה שוממה והוחש למגן דוד. כנהוג במקרים כאלה, הודיעו למשטרה. לאחר שקיבל עזרה ראשונה, ציגל נעצר לחקירה. הוא טען בפני החוקרים שאין לו מושג מה קרה. בלכתו ברחוב, לפתע התנפלו עליו בריונים והיכו אותו. הוא בטוח שהם פשוט טעו בזהותו. אבל לא כך סברה הבולשת. הם לא העלו על דעתם את הסיבה האמיתית וחשבו שהוא נענש על ידי ארגון יריב, מסיבה לא ברורה. אדם שהוכה על ידי חבריו או יריביו, משמש לדעתם אובייקט טוב לחקירה, כי הוא רוחש טינה למי שהיכה אותו בצורה כה אכזרית. הוא הובא למפקדת הסי.אַיי.די. היא מחלקת החקירות הפליליות, ונחקר שם כמה ימים. עד כאן השקר של ציגל. וכעת אני מגיע לטעות שלו. האיש שהוא ראה באותו עימות לא היה נדב, כי אם יוסף חרמון, אחיו." שרון הביטה בו כמי שאינה מאמינה:
"אתה רוצה לומר שהוא טעה עד כדי כך?"
"לא עד כדי כך," השיב אלי, "כי הדמיון בין שני האחים היה כה רב, עד שגם אנחנו טעינו כשעקבנו אחרי נדב."
"הם כל כך דמו?"
"מספיק כדי שאפשר יהיה להחליף ביניהם, למרות שיוסף היה קשיש מנדב בערך בשנתיים. נדב לא סיפר לך עליו?"
"סיפר רק שאחיו התגייס לצבא הבריטי וניספה בים. תמשיך," אמרה בקוצר רוח. אני רוצה לשמוע הכל."
"ובכן, כפי שאמרתי, גם אנחנו טעינו ביניהם, פעם גם קרה שעקבתי אחרי יוסף במקום אחרי נדב. רק בסוף העיקוב הבנתי שזה לא הוא. יוסף חרמון לא השתייך לשום ארגון מחתרת. עוד כנער רץ אחרי בנות, אהב לבלות וכל עניין הפוליטיקה בארץ לא עִניין אותו. כנראה שהאנגלים אסרו אותו בטעות בחושבם שהוא נדב, שאגב כבר לא גר אז בבית הוריו. ייתכן שהם לא ידעו שיש שני אחים. הם החזיקו אותו כמה ימים. הוריו פנו אל עורך דין ידוע שהחל לטפל במרץ לשיחרורו. בינתיים שיחקו הבריטים במשחק עימותים בין חשודים, כדי לעקוב אחרי תגובותיהם. כל זה קרה כשגם ציגל היה אז שם. החוקרים אמרו לכל אחד מהנחקרים שיש בידיהם בוגד או מלשין או אחד שנשבר בחקירה והודה בכל, ומעמידים אותם פנים אל פנים, כדי לראות מה יקרה. הם ציפו, למשל, שהאחד יתפרץ בזעם נגד חבר שבגד ועל ידי כך יסגיר את עצמו ובעצם את שניהם. הם זימנו את יוסף חרמון ואת ציגל זה מול זה. יוסף היה טיפוס עקשן ובעל כבוד עצמי. גם אילו הכיר איש מחתרת, לא היה מודה בפניהם. אבל הוא באמת לא הכיר אף אחד, חוץ מאחיו. ציגל, כמובן, לא הכיר את יוסף חרמון ובכנות נשבע שמעולם לא ראה איש זה. כעבור יומיים יוסף שוחרר, לא מעט הודות לטיפולו של עורך הדין. גם ציגל שוחרר וחזר לעבוד במוסך, שם סיפר שאסרו אותו בטעות וחקרו והיכו אותו עד ששוכנעו בצידקתו. יוסף חרמון יצא משם ממורמר וזועם. הוא חש שהוא משמש כלי משחק בידי כוחות שאין לו כל שליטה עליהם. לכן החליט להסתלק מהזירה הזאת והתגייס לצבא הבריטי."
"ונדב יודע על המקרה הזה?" שאלה.
"למיטב ידיעתי, לא."
"תסלח לי אם אני שואלת, אבל איך אתם יודעים את כל זה?" אלי חייך:
"יש לך באמת חור גדול בהשכלה. להגנה היו מודיעים בהרבה מקומות ובין היתר גם במרכז הבולשת. הש"י היה גוף רציני ויעיל מאוד."
"אז מה, אתם ידעתם כל מה שקורה במשטרה ובבולשת?"
"לא הכל, אבל הרבה."
"מה לתת לכם בתור דֶסֶרט?" החזיר קולו של טומי את שרון מִפּּלָנֶטָה אחרת אל המציאות.
"מה אתה מציע?" שאל אלי.
"היום יש לי פּלומבִּיר." שניהם הצטחקו לשמע המלה המוזרה ואלי שאל:
"איזה מין חיה זאת?"
"זה לא חיה," השיב טומי ברצינות גמורה, "זה מין גלידה ביתית קשה מאוד. חותכים אותה עם סכין. ויש צימוקים בפנים. זה טוב מאוד. בעצמי עשיתי. כדאי לכם לטעום."
"אם עשית בעצמך, אני מוכן לטעום." אמר אלי והביט בשרון.
"גם אני." אמרה. כשטומי התרחק, אלי אמר לה שמה שטומי מציע, זה כל מה שהכין היום.
"אם תבקשי משהו אחר, יסתבר לך שאין לו. אבל העיקר שכל מה שהוא מציע - טעים."
כעת שרון הבינה את גודל הטעות שעשתה. היא שמעה סיפור מפי אדם שאף פעם לא עורר בה אמון, ומבלי לבדוק - ניתקה את יחסיה עם האדם הכי קרוב לה, היחיד שאהבה באמת, עם הגבר שסימל כל כך הרבה בעיניה. בכל לִבָּה רצתה שנדב יסלח לה, אבל ברגע זה לא ראתה כל דרך חזרה אליו. היא מילמלה:
"אלי, אני מתביישת בעצמי! האמנתי לסיפור של ציגל, תמימה שכמותי. אינני יודעת איך להודות לך. אבל מה יהיה כעת? לא אוכל להודות בפניו על האמת. זה כל כך יפגע בו, שהוא בטח לא יוכל לסלוח לי. זה ממש משפיל. איך יכולתי להסתבך בצורה כזאת?" אלי נאנח, חייך ואמר:
"אני מאמין שיש מוצא מהסבך. עכשיו כבר מאוחר ושתינו יין. בואי נלך לישון. אימרה עתיקה אומרת שהלילה הוא יועץ טוב. מחר בבוקר נהיה שנינו יותר חכמים. אל תהיי מודאגת ותִשני בשקט. אני אחשוב על משהו. אדאג שהעניינים יסתדרו." מפי שרון נפלטה אנחת רווחה.
                 הפגישה בבאר שבע
 
אותה שעה ישבו אולמן, נדב ובוריס ליפקין אצל לוקוב במשרדו בעין חוסוב. הם דנו בהחלפת הפועלים הבדואים הוותיקים בחדשים. כדי לא לפגוע בקצב העבודה, היה צורך לארגן את החילופין באופן שקבוצה תצא הביתה רק לאחר שמחליפתה כבר הגיעה. הדרך שנבחרה היתה פשוטה וחסכונית: כל קבוצה שיוצאת הביתה תיסע באותה משאית שהביאה את הקבוצה המחליפה שזה עתה הגיעה. לוקוב אמר:
"כבר הברקנו לאלי שיתאם לך פגישה עם המושל מחר בבוקר. אני סבור שאתה חייב לנסוע לבאר שבע, בוריס, כדי לסכם את כל הפרטים בעצמך."
"תהרוג אותי, אבל אני לא נוסע לבאר שבע." אמר ליפקין. מחר יש לי עבודה רבה. התחלנו את הסיבוב ואם אני אעדר, תהיה קטסטרופה."
"הי, בוריס, בוריס," נאנח אולמן, "אתה והקטסטרופות שלך. אף פעם לא שמעת שבתי הקברות מלאים באנשים שלא היה להם תחליף?"   בוריס התעלם מהבדיחה ואמר ברצינות מגוחכת:
"אבל מחר באמת לא יכולים להחליף אותי. אף אחד לא יודע את התכנית שלי. הכל אצלי כאן." אמר בהקישו באצבע על מִצחו.
"טוב. אל תעשה מזה טרגדיה." אמר לוקוב, שידע רבות אודות עקשנותו האגדית של ליפקין, ונִפנה אל נדב: "מחר בבוקר קח את הג`יפ שלי ותעלה לבאר שבע. הנה המפתחות. אולמן ואני הולכים כעת לשק"ם. אתה, בוריס, שב וסכם עם נדב את כל הפרטים, גודל הקבוצות והמועדים. כל פנצ`ר אפשרי - על אחריותך. לילה טוב לכם." נדב וליפקין ישבו עוד כחצי שעה וקבעו את סידורי ההחלפה. כשסיימו, הזמין אותו נדב לכוס בירה בשק"ם. ליפקין סרב באמרו שכאשר החתול איננו, העכברים רוקדים. הוא עלה על הקומנדקר שלו ונסע לעין וובה. נדב הצטרף אל לוקוב ואולמן בשק"ם. לוקוב שאל אותו:
"פגשת פעם טיפוס עקשן כזה?" נדב חייך:
"הוא קשה ועקשן, אבל במובן החיובי. העבודה אצלו עומדת מעל לכל. אי אפשר לכעוס עליו."
"העיקר: הגעתם לתכנית?" שאל אולמן, משועשע.
 "הגענו. העקרון שעמד לנגד עיניו של ליפקין הוא שבשום אופן לא תוחלף קבוצה שלמה שעובדת על קטע דרך. סיכמנו לקחת כשליש מהאנשים מכל קבוצה, בכל משלוח. על ידי כך, בשלושה משלוחים יוחלפו כל הוותיקים, מבלי שהתפוקה בעבודה תיפגע. חשוב, כמובן, שבין משלוח למשלוח יחלפו כמה ימים כדי לאפשר לחדשים להיקלט.
"סיכום טוב מאוד. ליפקין טיפוסי." אמר לוקוב, "תצא מוקדם, תסכם הכל עם המושל, תתאם עם אלי ותחזור אחרי הצהריים. אין לך מה למהר. מחר יש לי כאן עבודה עד הערב ולא אזדקק לג`יפ."
כבכל הלילות האחרונים, נדב שכב על מִטתו והתייסר במחשבותיו. שוב ושוב שיחזר את אירועי כל יום ויום וכל מילה שנאמרה ולא הצליח למצוא הסבר למה שקרא. רק בשעה מאוחרת הוכרע על ידי העייפות ונרדם. באמצע הלילה התעורר שטוף זיעה. הוא ידע שחלם משהו רע ומכאיב אך לא זכר מה. הוא ניער את השמיכה כדי לצנן קצת את גופו, התכסה ונרדם שנית.
הוא קם מוקדם, שתה כוס קפה ויצא לדרך. עד מעלה עקרבים לא חשב על שום דבר. ראשו היה עדיין כבד מהשינה המקוטעת ופיו יבש. הוא נהג כאוטומט והתרכז מאוד בדרך. משראה את מחנה מעלה עקרבים, חש חובה לעצור ולומר שלום ליחזקאל חזן. מרגע זה התעורר לגמרי. ליד המחנה האט וראה את חזן מתקדם אל הדרך. הוא בלם, קפץ מהג`יפ והלך לקראתו.
"שלום נדב," צעק חזן מרחוק.
"שלום חזן." הם תקעו כף וחזן הזמין את נדב לשתות אצלו קפה, נוסח הכנסת אורחים מזרחית. נדב הודה, הסביר שכבר שתה ושהוא ממהר לפגישה עם המושל.
"יש בעיות?"
"לא. פשוט צריכים להחליף קבוצות של בדואים שלא היו הרבה זמן בבית. מתגעגעים למשפחות."
"אתה צוחק?" אמר חזן, "אלה מתגעגעים למשפחות? הלא הם רגילים לשוטט במשך שבועות, בודדים במדבריות."
"תתפלא, אבל זו עובדה. הם התברגנו. כעת הם התרגלו לנדוד יחד עם המשפחה. רועים את העדר ביום ובערב חוזרים לאוהל. כמו פקידים בתל אביב." הוסיף בצחוק.
"אז מה, גם את שלי נצטרך כל פעם להחליף?" 
"גם את שלך. אבל שלך עדיין טריים. אלה של ליפקין הגיעו הנה ראשונים ושלך אחרונים."
"טוב, אז דרך צלחה!"
נדב נהנה מאוד מהנהיגה במעלה עקרבים. הג`יפ סחב יפה ו`לקח` את הסיבובים בקלות, שלא להתייחס, כמובן, למהמורות, האבנים הבולטות וכל מה שזִעזע את המעיים. הצפרדע נראתה לנדב כמין בעל בית השומר על רכושו. מעניין איך תיראה הדרך הזאת בעוד כמה חודשים, הירהר לעצמו, אחרי שחזן ואנשיו ירחיבו ויתקנו אותה. כשהגיע לפיסגה עצר ומבלי לרדת מהרכב השקיף על הערבה. שוב אותו הלובן, אותם המרחבים, אותו האובך. רק השמיים עדיין לא לבשו את גון הפלדה שלהם מפאת השעה המוקדמת. עוד מעט תתרומם השמש בשמים וצִבעם יאפיר. הוא הביט בכיוון עין חוסוב וניסה לאתר את מקום המחנה. נזכר איך הגיע בפעם הראשונה, באותו הג`יפ, נהוג בידי לוקוב. אבל אז, כשהשקיף בדיוק מאותו מקום, היה עדיין אדם אחר. אז עדיין לא הכיר את שרון.
נדב התניע את הג`יפ ונסע. כעת כבר לא יכול יותר להסיח את דעתו מהנושא האחד והיחידי שהעסיק את מוחו: שרון. ביום שִשי ובשבת לא חדל מלהרהר בסיבות אפשריות שהביאו להחלטתה ולא מצא הסבר הגיוני כלשהו. נכון שבמרכז עמדו געגועיה אל משפחתה ומחלת אביה. למרות זאת נדב לא השלה את עצמו. אם לא היה די בהתנהגותה כלפיו בימים האחרונים, מאז שב מהצפון, הרי שבריחתה בשישי-שבת לאילת עם אולמן לא השאירה כל ספק בכך שהיא בורחת ממנו. לא נותר עוד כל ספק בלִבּו שבעת שהותו בתל אביב, משהו התרחש בעין חוסוב. אבל מה? בדמיונו אפילו העלה אפשרות ששרון שכבה עם מישהו, מרצון או מאונס, ואחרי זה נִתקפה ייסורי מצפון, רִגשי אשמה כה עמוקים, שהחליטה להעניש את עצמה. `אולי שוב ציגל?` חלף בו חשד שהרתיח את דמו. אך מיד דחה מחשבה זו מכל וכל. זה לא התאים לשרון. לא שרון! במשך שלושת הימים בהם נעדרה בגין נסיעתה לתל אביב, השקיע את כל זמנו וכל מִרצו בעבודה, כדי להסיח את דעתו ממנה. כעת הוא בדרכו לבאר שבע ושרון, חישב, צריכה להיות בשעה זו בדרכה לעין חוסוב. ייתכן שמכוניותיהם תחלופנה בדרך זו על פני זו. ייתכן שייעצרו לרגע ואז אולי יראה אותה. האם היא תביט לעברו או שתעמיד פנים כאילו לא רואה אותו? אם כך יקרה, הוא קיווה שלפחות לא יימצא מכר משותף במכוניתה. הוא החליט שלא לכפות את עצמו עליה. הוא פשוט ישחרר אותה מנוכחותו. ככל שהחלטה זו הכאיבה לו, סבר שזו הדרך הנכונה לנהוג בה. אבל לאורך כל הדרך פגש רק קומנדקר צבאי אחד, בו ישבו ארבעה חיילים. הוא הגיע לבאר שבע והתייצב אצל אלי מבלי שפגש את שרון בדרך. הוא שער שיכולים להיות לכך הסברים שונים: למשל שלבקשתה נסעו דרך כביש הנפט והמכתש הגדול, שהוא סיפר לה עליו ושטרם ראתה, וכי זו לה ההזדמנות האחרונה לראותו. אולי נאלצה להתעכב בתל אביב עוד יום אחד לרגל סידוריה. אולי הודיעה על כך לאלי בטלפון?
אלי ישב לבדו במשרד. חצי שעה לפני כן יצאה שרון לקנות משהו ברחוב הראשי. שני הבחורים לחצו ידיים בחוזקה והביטיו זה בזה בחיוך לבבי. עיניו של אלי תרו מסביב. הוא שאל:
"ואיפה ליפקין?"
"באתי במקומו. המשוגע הזה אמר שבלעדיו עבודה של שנים תרד לטִמיון."
"אז נסעת כל הדרך לבדך?"
"אתה שואל בגלל השיעמום, או בגלל הבטחון?"
"בעיקר בגלל השיעמום."
"בדרכים האלה אי אפשר להשתעמם," השיב נדב, "לפעמים זה גם תענוג להיות שעתיים שלוש עם עצמך."
"איך הג`יפ של לוקוב?"
"מכונה נהדרת. בעיקר נהניתי מהעליה במעלה עקרבים. נסעתי כמעט כמו כשחוזרים מירושלים ומטפסים במעלה הסיבובים של לטרון." אלי התלבט אם לומר לנדב ששרון כאן ותיכנס בכל רגע, אך העדיף לתת לדברים להתפתח מאליהם.
"בוא נלך אל המושל." אמר והם הלכו לשם ברגל. אלי היה סקרן לראות אם נדב ישאל על שרון, אם הגיעה...ובאיזו דרך ירדה למטה. אבל נדב לא שאל. כל הדרך דיבר רק על החלפת הבדואים. הם ישבו במשרדי המושל למעלה משעה, מחצית הזמן עם המושל עצמו, אשר רצה לשמוע איך הבדואים `שלו` עובדים וחיים בערבה, ואם התגלעו בעיות מיוחדות ושמח לשמוע שהכל מתנהל על מי מנוחות. אחר כך הלך והשאיר אותם עם סגן עובדיה כדי לתאם את הפרטים הטכניים.
כשהם חזרו למשרד, ישבה שם שרון ועיינה בשבועון מצוייר שקנתה. נדב נדהם, החויר וקפא בפתח. אלי, שעמד מאחוריו, תפס מיד מה קורה ואמר בקול רם:
"אני רץ לשרותים. מיד אחזור." שרון הרימה את עיניה, ראתה את נדב ולִבָּה החל להלום בחוזקה. היא לא ציפתה לראותו בבאר שבע. אלי אמר לה שהוא מצפה לליפקין.
"בוקר טוב." אמר נדב בנימוס ונכנס.
"שלום נדב." ענתה בקול חלוש מבלי להרים את עיניה מהשבועון ולא יכלה להחליט אם להוסיף משהו או לשתוק. נדב מצִדו לא ידע מה לעשות, חשש להיראות מגוחך, וכדי להחלץ ממצב זה שאל:
"את כבר מחכה מזמן?"
"אני כאן מאתמול. לא היתה תחבורה ונשארתי תקועה."
"אני מבין." אמר והתיישב. שרון לא העזה להביט בעיניו וכל הזמן עיינה, כביכול, בשבועון, מבלי שהצליחה להסתיר את התרגשותה. כשהפכה עמוד, אצבעותיה רעדו. כך הם ישבו שתים שלוש דקות שנראו לשניהם כנצח. ואז אלי חזר, כולו שופע עליצות, מחא כפיים ואמר:
"ילדים, הדוד אלי לוקח אתכם לאכול ארוחת צהריים מוקדמת לפני שתסעו." שניהם באו במבוכה. שרון שתקה כי ידעה שאלי מתכנן משהו, כפי שהבטיח לה. לאחר היסוס נדב אמר:
"אלי, אתה לא יכול להזמין כל הזמן לארוחות. אתה כאן חייל..." אלי קטע אותו:
"זה מה שאתה חושב. אז יש לי חדשות בשבילך! כאן אני קצינצ`יק, עם משכורת רעב. אבל בפתח תקווה יש לי פרדסים שמכניסים מספיק כסף שאוכל להרשות לעצמי להזמין מדי פעם ידידים טובים שלי לארוחת צהריים." ובראותו את פרצופיהם המופתעים, הוסיף: "כן, כן, אף פעם לא סיפרתי לכם, אבל אני שותף בפרדסים המשפחתיים. זה סיפור ארוך, עם ירושה של סבא שהתחלקה לנכדים. והאמינו לי שמכמה ארוחות לא אפשוט את הרגל." הוא דיבר כל כך בלבביות ובחביבות שהצליח להעלות חיוך על שפתי זוג ידידיו המצוברחים.
"לא ידעתי שאתה מיליונר." אמר נדב דרך הלצה.
"לא צריכים להגזים. לא דיברתי על מיליונים."
"טוב, בסדר, אבל גם אני יכול פעם להזמין. אני חוסך כסף בעין חוסוב במשך חודשים ואין לי מה לעשות בו..." שרון השפילה את עיניה. זו היתה הערה שנגעה לה אישית: הרי נדב חסך כדי להסתדר ולהציע לה נישואין, וכעת הוא מבין שעליו לוותר על הרעיון...
"טוב!" אמר אלי "קודם נלך ואחר כך נחליט מי ישלם."
כשישבו אל השולחן במסעדה אלי שאל:
"מה שותים?" ומיד הוסיף: "אני מציע שנשתה משהו קל, כי אתה צריך לנהוג כל הדרך חזרה, ומאחר שיש לך נערה נחמדה כזאת כמטען, לא הייתי רוצה שתתהפכו." נדב רצה לשאול האם אמנם לא היתה כל תחבורה אחרת עבור שרון, אך לא העז. שרון סקרה במבטה את הסועדים האחרים וכאילו לא הקשיבה. אלי ראה שלא מתפתחת שיחה ולקח את היוזמה לידיו:
"עדינה נסעה אל הוריה. הם התגעגעו אליה. היא ילדה רעה. טוב לה כאן אִתי ולכן היא מזניחה אותם. אבל זה לא מגיע להם. לפתע היא הבינה את זה ונסעה אליהם. גם אני עודדתי אותה שתיסע. כל פעם שהיא חוזרת מביקור בבית, יש לה מצברים מלאים לעוד שבועיים ואז היא יותר נחמדה. כשהמצברים שלה מתרוקנים, מוטב לשלוח אותה לביקור נוסף. הערבים אומרים `יום עַצַל, יום בַצַל`, כלומר: יום דבש - יום בצל. כך הם החיים. לא יכול להיות כל הזמן רק טוב..." הוא השתתק. השניים עדיין מילאו פיהם מים. מיד המשיך: "אבל על מעשה טוב, יש גמול. שלחתי את עדינה והייתי אמור להִשאר לבדי, בודד ועצוב. והנה הגיע הגמול שלי: הופיעה שרון." אמר בחייכו אליה חיוך ללבי והניח את ידו על ידה שנחה על השלחן. גם היא חייכה אליו. הוא המשיך בהביטו לעבר נדב: "וכך ביליתי אמש ערב נהדר. יצאנו לאכול ארוחת ערב אצל טומי."
"מי זה טומי?"
"אתה עוד לא מכיר. זה חדש. מסעדה קטנה עם אוכל נהדר. נכון שרון?"
"נכון." אמרה והינהנה.
"אני עוד אקח אותך בהזדמנות הראשונה. אבל חוץ מהאוכל שוחחנו המון." אלי שתק והציץ שוב בנדב, לראות אם הוא מעורר את סקרנותו. ואכן נדב הביט בו כמצפה להמשך דבריו.
"סיפרתי לשרון קצת על תקופת המנדט הבריטי. על אלי בורשטיין ועל האחים יוסף ונדב חרמון." כעת נדבנִדרָך והקשיב במתיחות גלויה לעין. הוא אף פעם לא דיבר עם אלי על אחיו יוסף, לא התאפק ושאל:
"מה יכולת לספר על אותה תקופה?"
"נדב," אמר אלי בהחלטיות "גיליתי לשרון מניין אני מכיר אותך..." נדב קפא. שרון חייכה במבוכה. אלי המשיך:
"כעת, אכול בשקט. אחרי האוכל תיקח את הילדה החמודה הזאת, ובדרך, אני מרשה לה לספר לך הכל, למרות שאמש ביקשתיה לשמור הכל בסוד. את שומעת? אני מתיר לך לספר לנדב את הכל. אבל רק לנדב. אחר כך שניכם תשכחו מכל הענין."
"אוהו..." פלט נדב, "היום אתה מִסתורי..." אלי הגיב:
"נדב, אכן יש בחיים מצבים משונים. פה ושם יש מִסתורין. לפעמים אדם חי כל חייו והולך לעולמו, מבלי שידע, למשל, שאדם אחר יודע עליו דברים שהוא עצמו לא ידע." סקרנותו של נדב הגיעה לקצה הגבול. הוא אזר עוז, נפנה אל שרון ושאל אותה:
"את באמת תספרי לי בדרך?" היא הינהנה, חייכה זו הפעם הראשונה הבוקר, ואמרה:
"אחרי כל מה שאלי גילה לי, ואחרי שקיבלתי רשות לספר..." נדב ייחל שהארוחה כבר תסתיים ושהם כבר יהיו בדרך לעין חוסוב. הוא הבין שמשהו התרחש כאן אמש, משהו חשוב ואולי אפילו גורלי, כי בהתנהגותה של שרון וביחסה אליו חל שינוי בולט. בדרכם לבסיס, פתח אלי ואמר:
"נדב, אנשים עוברים משברים ולפעמים התנהגותם בלתי מובנת. אבל גם משברים חולפים. אדם חייב לדעת לקבל דברים בהבנה, בסובלנות, וגם לסלוח." דברים אלה עוד חיזקו את הרגשתו של נדב שמשהו חשוב התרחש. הם הגיעו לבסיס ושרון הלכה לאסוף את חפציה.
"היום אתה מדבר יותר מדי דברים סתומים, אלי," אמר נדב, "אולי תבהיר לי לפחות משהו לפני שאצא לדרך?"
"אין צורך. מוטב שהנערה הזאת תבהיר לך. רק זכור דבר אחד: אני ידידכם ואני מאחל לכם הרבה אושר." הוא טפח על שִכמו של נדב הנִדהם והוסיף: "כל טוב לך נדב!"
שרון הגיעה עם חפציה והתיישבה בג`יפ. אלי לחץ את ידה, חייך אליה ואמר בזקירת אצבע:
"תספרי לו הכל. אל תחסירי מילה. אני סומך עלייך!"
היא חייכה והנידה בראשה. הג`יפ זז.
 
                 סיפורה של שרון
 
הם חלפו ברחובה הראשי של באר שבע ויצאו דרומה. נדב היה מתוח מאוד בשל הימצאו בג`יפ לבדו עם שרון, אחרי ניתוק היחסים ביניהם. הוא לא יכול להחליט באיזו צורת התנהגות לבחור. עדיין הידהדו באוזניו הדברים המוזרים שאלי השמיע לסרוגין ומה שאמר בקשר לסיפור שעליה לספר לו בדרך. סקרנותו וחוסר סבלנותו לשמוע את מה שיש בפיה העסיקו את מחשבתו. הוא לא העז לשאול או לבקשה לספר, פשוט לא ידע איך לפתוח בשיחה. לפתע שמע את קולה:
"סליחה, נדמה לי שהיינו צריכים לפנות שמאלה." הוא נעור מהרהוריו:
"אה, כן, סליחה, את צודקת, לא שמתי לב, הייתי שקוע במחשבות." ולאחר היסוס אמר: "אולי מוטב כך. זו הזדמנות להראות לך את המכתש הגדול...עוד לא היית?"
"עוד לא. זו באמת הזדמנות. זה לא מאריך את הדרך?"
"לא, לא, מבחינה זו אין כמעט הבדל, לא במספר הקילומטרים ולא בטיב הדרך. נסעתי שם פעם אחת אחרי מִקרה הבדואי. כעת אנחנו בכביש המוביל לביר עסלוג`, נִסטֶה לכביש הנפט, נרד לתוך המכתש, נחצה אותו ונגיע למעלה עקרבים. במכתש הגדול יש חולות צבעוניים, שהחבר`ה ממלאים בהם את הבקבוקים. יש שם עדיין מִגדל קידוח נפט שהאנגלים השאירו. זו תהיה לך הזדמנות אחרונה לראות את המכתש לפני שאת עוזבת את הארץ. הוא כפה על עצמו את הדיבור, כדי להתגבר על השתיקה שהעיקה עליו. הרי במִצוות אלי, היוזמה לספר `משהו` היתה בידיה.
"ייתכן שאני לא עוזבת." אמרה שרון בשקט. הוא נשם עמוקות והעז לומר:
"אני מרגיש שהתרקמה איזו קנוניה בינך לבין אלי, ושבאיזה שהוא אופן זה נוגע לי. אולי סוף סוף תגידי משהו." היא היססה, בלעה את רוקה והחלה לדבר כמו תלמידה נזופה:
"נדב, בזמן האחרון התנהגתי אליך מאוד לא יפה. היום אני מצטערת על כך מאוד. אני חושבת שבלי עזרתו של אלי ובלי הסיפורים שסיפר לי, לא הייתי מעֵזָה לעולם להזכיר את העניין הזה." היא דיברה כמעט בלחש ומרב מאמץ להקשיב לדבריה נדב כמעט שלא נשם. לאחר שתיקה המשיכה: "אלי סיפר לי מניין הוא מכיר אותך ושהוא כבר גילה לך את הדבר." ולפתע היא שאלה:
"נדב, האם אחיך יוסף נעצר פעם ונחקר על ידי הבולשת הבריטית?" הוא אימץ את זכרונו, קימט את מִצחו ולאחר הירהור השיב:
"אחי לא השתייך לשום ארגון. לפי מיטב זכרוני, יוסף אף פעם לא נעצר. בכל אופן אני אף פעם לא שמעתי דבר כזה. אבל כעת, כשאת שואלת, אפשרות תיאורטית כזאת קיימת, כי ליוסף היתה חברה בקיבוץ בצפון, ומדי פעם היה נעלם לכמה ימים. אבל מדוע את שואלת?"
"כי אלי לא ידע לומר לי האם אתה ידעת."
"מה פתאום עלה בדעתך לשאול את אלי שאלה כזאת?" שאל כנדהם.
"רגע, רגע, זה לא ככה. הרי אלי סיפר לי אמש סיפור ארוך... בתוך דבריו הוא הזכיר שאחיך יוסף נעצר, הוחזק כמה ימים בבנייני הבולשת ונחקר. כשנוכחו לדעת שהוא לא חבר בשום מחתרת, ובסיוע עורך דין שהוריך שכרו, הם שיחררו אותו. אחרי זה נמאס לו מהכל והוא התגייס לצבא." ואז הוסיפה: "שאלתי את אלי אם אתה ידעת על כך ואלי אמר שלפי מיטב ידיעתו, לא ידעת."
"מעניין, איך שיכולים לחיות יחד בדירה צנועה ולא לדעת דבר על בני משפחתך, כשבאותו זמן, אנשים זרים יודעים הכל. זו חדשה בשבילי. אבל...אולי זה קרה אחרי שעזבתי את בית הורי וכבר גרתי בחדר שלי." הוא האט את מהירות הרכב ופנה שמאלה לכביש צר, מצופה שכבת אספלט דלה.
"זה כביש הנפט." אמר. היא שאלה די בהפתעה:
"מה? כל הדרך אספלט?" הוא חייך:
"רק הקילומטרים הראשונים. אחר כך זה גרוע מאוד. תיכף תראי." כשהחלו לטפס על הגבעות המכוסות אבנים כהות, שזופות שמש, הפך הכביש לדרך גרועה, כולה אבנים בולטות וחדות והג`יפ הזדעזע וקפץ בלי הרף. נדב האט, האיץ, תימרן בהגה כדי להתחמק מהפגעים הבולטים ביותר, עד שהגיעו לקטע נוח יותר ואז שוב האיץ. שרון חשה את הזעזועים בכל אבריה. תנאי הנסיעה לא איפשרו לנהל שיחה והיא שתקה. בעצם, גם לא ידעה איך להמשיך מהמקום אליו הגיעה. הם החלו לרדת מהשטח ההררי ולעיניהם ניגלה אזור רחב ידיים בגוון לבנבן, שהזכיר במקצת את הערבה.
"זה אזור ביר לַחמָה," הסביר "כעת אנחנו נוסעים ישר לתוך המכתש הגדול." כביש הנפט נגמר והחלה דרך עפר מהסוג המוכר לשרון מהערבה. הג`יפ הקים ענני אבק, אבל הנסיעה נעשתה יותר נוחה, יותר שוטפת ופחות מזעזעת. פתאום שרון החלה לדבר:
"אלי גם סיפר לי על חיים ציגל." נדב הופתע מאוד. לא העלה על דעתו שחיים ציגל יכול לשמש נושא לשיחה, או שאלי יספר משהו עליו לשרון. משום מה חשב שאולי עניין הביקורת במחסן החלפים כבר הספיק לעשות את דרכו לבאר שבע ושאל:
"אה? בעניין המחסן?"
"לא. בקשר עם תקופת המנדט." אכן, יותר מהפתעה אחת הכין לי אלי, הירהר נדב. שרון החלה לספר לו איך ציגל סחט כספים בשם איזו מחתרת, איך היכו אותו, איך נעצר ונחקר...
"פרצוף נאלח!" זרק נדב, "כעת אני מבין הכל. הוא היה מושחת עוד לפני שהגיע לעין חוסוב..."
"למה אתה מתכוון?"
"אני מתכוון... חושדים בו שהוא גונב חלפים של רכב ומוכר אותם. לפי הוראה של לוקוב ערכנו לו ביקורת במחסן החלפים...אולמן, יאנוש ואני. זה מאוד לא נעים. חשדתי בו עוד לפני כן. חשבתי שהחשק התעורר אצלו בגלל המקום...התנאים...הפיתוי, כעת אני מבין שהוא אדם מושחת מיסודו ולא מעכשיו. צריך באמת לסלק אותו משם בהקדם האפשרי."
"נדב, עוד לא סיפרתי לך הכל."
"את רואה שאני ממתין בסבלנות. אבל אל תמתחי אותי יותר מדי."
"אני רוצה, אבל זה לא כל כך קל לי."
"אבל עד עכשיו סיפרת, אז מה ההבדל?"
"ההבדל גדול," אמרה בהרכינה את ראשה. באותו רגע נדב קרא:
"הנה המכתש! הביטי!" היא הרימה את ראשה וראתה מורדות תלולים, חתוכים כפרוסות של עוגה, שכבות בגוונים שונים. נדב עצר את הג`יפ, ירד וניגש אל סף הדרך והביא לה חופן חול אדמדם. היא הושיטה את כף ידה והוא זרה את החול לתוכה בסילון דק. היא שיחקה עם החול, העבירה אותו מיד ליד, עד שאזל. הם המשיכו בנסיעתם אבל היא עדיין שתקה. העצירה הבאה היתה ליד מגדל הקידוח. נדב חזר באוזניה על הסיפורים ששמע בנושא ושוב המשיכו בנסיעתם לכיוון מעלה עקרבים. מאחר שכבר שוחחו על נושאים לא שיגרתיים, נדב העז לשאול:
"אמרת שיש הבדל... מה ההבדל?" היא לא נזקקה להסבר. דבריו באו להשלים את מחשבתה והפעם היא ענתה ללא היסוס:
"טוב, אין ברירה. הבטחתי לאלי...אני חייבת לספר לך. ההבדל הוא שכל מה שסיפרתי עד עכשיו, היו עובדות שלא נגעו לי בצורה כלשהי. כעת אני חייבת לספר דבר שקשור בי...או שאני אומרת את זה בצורה לא נכונה...נגיד דבר שהוא באשמתי." ושוב השתתקה.
"עשית משהו לא בסדר?" שאל, מבלי שהאמין בשאלתו. היא ענתה מיד:
"כן! בהחלט עשיתי משהו לא בסדר." ולא המשיכה. נדב הבין שהיא מתקרבת ללב הבעיה ומתקשָה יותר ויותר לעבור מעין קו אדום. הוא התאמץ לחשוב על משהו רע שהיא יכלה לעולל, אך שום רעיון לא עלה בדעתו. הוא חש שהגיעה שעתה להגיד את הכל ואסור לתת לה להירתע. לכן אמר:
"אם כבר אמרת כל כך הרבה והגעת עד כאן, אז...עוד מאמץ קטן!"
"נדב, עשיתי דבר שלא אוכל לסלוח לעצמי לעולם." ומששתקה, ניסה לדרבן אותה:
"כלפי מי עשית? כלפי העבודה? כלפי המבצע?"
"כלפיך!" התיזה.
"כלפי? מה עשית כלפי?"
"פגעתי בך. התעלמתי מנוכחותך. ניתקתי את הקשר אִתך..." הוא שתק, מופתע, והיא הוסיפה:
"מפני שלא היה לי די שכל... בעצם קיבלתי את העונש המגיע לי. אסור להקשיב לכל מה שאנשים אחרים מספרים. אסור להאמין לכל אחד." ולפתע, כמו מתוך רצון לנער מעצמה את הדבר המכוער הזה, החלה לספר לו בשטף את אשר קרה בהעדרו. היא סיפרה במין זעם, לפעמים מלווה בדמעות, איך ציגל הזמין אותה לשיחה, ואיך בגלל סקרנותה, האזינה לו ולא יכלה יותר להתנתק מדבריו. היא חזרה מילה במילה על סיפורו של ציגל. מפעם לפעם קולה השתנק. כשגמרה הוקל לה ומיד החלה בהצטדקות:
"הייתי כל כך מזועזעת. בשבילי זה היה הסוף. המוח האומלל שלי הפסיק לפעול בהגיון. חזרתי לאוהל ובכיתי...ובכיתי. רק פחדתי שלא ישמעו את הבכי שלי וכיסיתי את ראשי. אבל אני חוששת שהמנוול הזה שמע משהו מהאוהל שלו. אני יודעת שלא היתה לי זכות להאמין בסיפור שלו. אבל לא הייתי מסוגלת לחשוב. הכל נשמע כל כך אותנטי. ואני עשיתי לעצמי דֵעה כל כך גבוהה על לוחמי אותם ימים...ידעתי רק שאני רוצה לברוח מכאן כמה שיותר מהר. לא סיפרתי לך, אבל עוד לפני כל זה, החלטתי להישאר. קבעתי לעצמי שרק אם יקרה משהו בלתי צפוי, איזה סימן, איזה איתות, שפרושו שעלי לחזור הביתה , רק אז אחזור. ואז הגיע מכתב שאבי חולה. אמרתי בלבי שזהו הסימן. אבל כל כך רציתי להישאר אִתך, שהתעלמתי מהסימן, שמעתי בעצתך ורק כתבתי הביתה. אבל אחרי מה ששמעתי מציגל, חשבתי שמהסימן השני הזה כבר אסור לי להתעלם." הם הגיעו לאזור מעלה עקרבים. בינתים היא המשיכה:
"ואז החלטתי שעלי לצנן את היחסים בינינו, בצורה שלא אפגע בך יותר מדי קשה. רציתי רק שתבין שעלינו להיפרד. פחדתי מפגישה אִתך ביחידות. הייתי בטוחה שאם נהיה יחד, לבדנו לא אוכל לעמוד בהחלטתי." והוסיפה כמעט בלחש: "יותר מדי אהבתי אותך." ברגע זה הם הגיעו לסיבוב של מעלה עקרבים, ממנו נגלית הערבה. נדב בלם, קפץ מהג`יפ ושרון בעקבותיו. הם עמדו זה בצד זו, נשענים בגבם על הג`יפ ומביטים אל המרחבים הלבנים האינסופיים. השמש כבר נטתה מערבה, הנוף שינה את גוונו והרי מואב נעשו בהירים מהרגיל. נדב שתק. הוא היה נרגש מדי ממה ששמע ומחנק אחז בגרונו. כששמע את העלילה של ציגל, הוא הזדעדע. אבל יותר מכך נפגע קשה מהעובדה ששרון היתה מסוגלת להאמין למין סיפור כזה עליו. אבל ככל שדיברה, הבין שבחיים, בני אדם עלולים להיקלע למצבים מביכים כאלה. כל שהותה בארץ היתה לשרון דבר יוצא דופן. היא ייחסה לאנשים ולאירועים של אותם ימים משמעות מוגזמת, אגדית, שיערה בנפשה שכולם היו מושלמים. היא הכירה אותו בסך הכל חודשים אחדים. ומה ידע הוא עליה, מלבד מה שסיפרה בקיצור נמרץ? ואילו היה מופיע מישהו שהכיר אותה בארצות הברית ומספר עליה עלילות, למשל שהיתה רקדנית במועדון לילה זול...איזה רושם היה הדבר עושה עליו? הוא גם לקח בחשבון את תמימותה לעומת ערמומיותו ושִפלותו של ציגל, קרַב בין כוחות לא שווים. אם היא עדיין אוהבת אותי, חשב, אולי מזלי הוא שעיניה נפקחו בעזרת אלי ואולי כעת היא תחזור ארצה, לאחר שתבקר את הוריה...
"נדב. יש לי כאן בתיק כרטיס טיסה לניו יורק עם מקום שמור בעוד שבועיים. אם אחרי כל מה שעוללתי, תהיה מוכן לסלוח לי, ואם תבקש ממני להישאר - אני אשאר." לבו הלם כל כך בחוזקה שנדמה לו ששומעים אותו בדממת הגבהים הזאת שמסביבם. הוא נִפנה אליה, הביט בעיניה ואמר:
"הרי את יודע עד כמה אני אוהב אותך. אי אפשר לשנות את זה... גם אם דחית אותי... גם אילו נסעת... זו היתה מכה קשה בשבילי, קשה מאוד. שרון, בוודאי שאני רוצה שתישארי. אני מבקש שתשארי...אבל אני יודע שאביך חולה..."
"אבי החלים והוא כבר בבית," קטעה אותו, "אתמול הגיע מכתב. אתה צדקת!" 
בהיסוס מה הושיט נדב את ידיו אליה. היא נפלה בזרועותיו. הם התחבקו בחוזקה והחלו להתנשק בלהט. כשהתעוררו משִכּרונם, הביטו זה לזו עמוק בעיניים. נדב אחז בראשה בשתי ידיו, וכמו בימים הטובים, החל לנשק אותה בלהט, בעוד שתי דמעות של אושר יורדות להן על לחייה. לפתע נדב הרצין, הניח לראשה ושאל:
"אז מה? מתחתנים?" והיא, ללא היסוס:
"מתחתנים!" ושוב התחבקו, התגפפו, התנשקו וצחקו. וכאילו החליטו ביחד, עלו חיש על הג`יפ ומאושרים נסעו לעין חוסוב.
 
                                התפתחויות
 
שרון ונדב הגיעו לעין חוסוב בדיוק בשעת הקפה של חמש. נדב החנה את הג`יפ ליד הצריף של לוקוב, הם הניחו את חפציהם במשרד, וניגשו לחדר האוכל. כל העיניים ניפנו אליהם. אם שרון המתינה בבאר שבע לתחבורה והרכב היחידי שירד היה הג`יפ, לא היה זה אלא טבעי שהיא תִסע אִתו. ואולם, מאחר שבזמן האחרון כולם ידעו שנדב ושרון חדלו להיות `זוג`, הופעתם ביחד גרמה אצל המסובים לפחות להחלפת מבטים.
לאחר הברכות לוקוב שאל על תוצאות שליחותו של נדב, אשר דיווח לו על הסיכומים עם המושל ועוזרו. לא התעוררו כל בעיות, מאחר שהבדואים זקוקים מאוד לעבודה והשייכים ממריצים אותם לכך, הרי שהכל תלוי רק בארגון ההיסעים וקביעת המועדים להתייצבותם.
אולמן בחן את הזוג בעניין רב. הם ישבו זה ליד זו ושניהם נראו במצב רוח טוב, מחוייכים, ומדי פעם החליפו ביניהם מִלה. תשומת לִבו המיוחדת כלפי זוג זה החלה לפני זמן מה, כשבחושיו הרגישים הוא קלט שמשהו מתרקם ביניהם, אך שמר את תחושותיו לעצמו. אולם רגישותו התחדדה באותו יום שישי, כאשר שרון ביקשה, או יותר נכון התחננה בפניו שיקח אותה עמו לסיור לאילת. נכון, היות והיא עדיין לא ביקרה באילת, בקשתה היתה סבירה בהחלט. אבל בכל זאת היא הקרינה משהו שונה, מעין מתיחות וחוסר סבלנות. לאורך כל הדרך התנהגה כאילו הכל רגיל, שוחחה על דא ועל הא, שאלה הרבה שאלות, אבל אולמן חש שהכל אינו אלא העמדת פנים ושבחורה זו נמצאת במצוקה נפשית קשה. הוא חשב לשאול אותה `דוּגרי`, אבל לא מצא כל אמתלה הגיונית לעשות זאת, מבלי לפגוע בפרטיותה או ברגשותיה. והנה כעת, משראה אותם יחד, שאל את עצמו האם טעה בהערכתו.
 
לאחר שמשה פליישמן ואילנה שבו להיות זוג והופיעו בקביעות ביחד, חדל ציגל להתחמק מפניהם. להיפך, משהזדמן אִתם בשק"ם או בחדר האוכל, חייך והביט הישר בעיניו של משה ובעיניה של אילנה. היה בזה מעין משחק של יהירות. משה התמיד להסתכל בעיניו בעקשנות, עד שציגל הפנה את מבטו ממנו והלאה. אילנה, לעומתו, לא עמדה בפני ציגל ותמיד השפילה את עיניה ראשונה. שונים היו היחסים עם הזוג השני: לאחר שציגל סיפר את סיפורו הלילי לשרון, המתין לתוצאותיו בקוצר רוח. עד מהרה הבחין ששרון ונדב אינם מתנהגים כתמול שלשום. `הצלחתי!` חזר אז ואמר בלִבּו, `דפקתי אותו!`. כשנדב בא עם אולמן ועם יאנוש לערוך ביקורת במחסן החלפים, לא היה לציגל צל של ספק שזהו חלק מתכנית נִקמתו של נדב. בדרך החשיבה המעוּוֶתֶת שלו, ציגל שֵער שהיא סיפרה הכל לנדב והודיעה לו שהיא נפרדת בזה ממנו. לפי טבע הדברים, כעת מחפש נדב דרך להתנקם בו. בעולם המושגים של ציגל, כזה היה ההגיון לפיו הדברים היו צריכים להסתדר. והנה, עוד לא חלף שבוע ימים, ושני אלה שוב מופיעים כזוג מאושר. יתרה מזו, כעת הם כבר החלו להופיע יחד בפומבי, דבר שנמנעו ממנו קודם לכן. הוא כבר ראה אותם הולכים יד ביד ופעם אפילו נדב חיבק את מותניה לאור היום. ציגל היה המום. אבל מה שהקניט אותו יותר מכל, היתה העובדה שהם דברו אתו באופן הטבעי ביותר, חייכו אליו, לא התחמקו מנוכחותו ואפילו התיישבו לידו בחדר האוכל. הוא הֵלאָה את מוחו בנסותו לפתור את התעלומה: מה קרה ביניהם? מה גרם לאיחודם מחדש? הדבר הטריף את דעתו ונטל ממנו את מנוחתו הנפשית. פעם אפילו השתעשע במחשבה לגשת אליהם ולשאול בחוצפה: `הלא הצלחתי להפריד ביניכם. אז איך זה שפִתאום אתם שוב זוג?` אבל לא העז. מדי פעם שקע בדיכאון. שום דבר לא הצליח לו. הוא סחב כמה חלקים בעלי ערך לא גדול, הביא אותם לבאר שבע והסתיר אותם אצל נינוצ`קה, אך בגלל החקירות, עד היום לא העז למכור אותם. את אלה שהסתיר בוואדי מיהר להחזיר. ניסה לפגוע בנדב בעניין ההזמנות - ונכשל. התחיל עם אילנה ונסוג כמו שפן ברגע ששמע שמשה עומד לחזור. בתכסיס מחוכם ביותר הפריד בין אלה ופתאום - הם שוב זוג. רק כשלונות. `חיים, אתה כישלון!` חשב לעצמו ברגעים כאלה ושקע בדִכַּאון.
 
העבודה בכביש התקדמה בקצב מהיר. קטעים ארוכים תוקנו ושופצו. מקומות קשים במיוחד פשוט בוטלו ובמקומם הוכשרו קטעים חדשים, מקבילים או עוקפים. העבודה במעלה עקרבים כבר היתה בעיצומה ותוצאותיה בלטו לעין כל נוסע. קבוצת הבנאים הדרוזים המומחים למה שנקרא `בנייה יבשה`, שחזן גייס בגליל, הקימה קירות מגן נטויים, ללא שימוש במלט או בטיט, שיחבר בין האבנים המשולבות זו בזו ביד אמן ומסוגלות לשאת לחץ כבד של מילוי אדמה ופסולת חציבה. במקומות הצרים במיוחד, העמיקו את החציבה מצד ההר ובפסולת שנתקבלה מחציבה זו מילאו את החלל לצד התהום עד הקירות התומכים. בחלק נכבד של המעלה, גם משאיות כבר לא נזקקו לעצירה, לאבן תחת הגלגל ולהילוך אחורי, כדי `לקחת` את הסיבובים. 
מספר הפועלים הבדואים לכל אורך הדרך הגיע לכאלף וחמש מאות. דר` פלד יצא אחת לשבוע לסיור בן יומיים לאורך הקו, טיפל בחולים בכל המחנות, חילק כדורי סולפה ובמקרים מסויימים אף הזריק זריקות. הבדואים התייחסו בכבוד גדול לזריקה, `איבּרי` בלשונם, כי ידעו שהתרופה נכנסת ישר לדם ולכן השפעתה מהירה ויעילה הרבה יותר מכדורים, סירופים או תחבושות. הצרה היתה שהם דרשו זריקה לכל דבר. זה בא עם כאב ראש קל ודורש זריקה, זה בא עם שילשול וגם הוא דורש זריקה. אך ראה זה פלא: אצל בוריס ליפקין כמעט שלא היתה לדר` פלד עבודה. בדרך כלל, כשבא לביקור בעין וובה מצא את כולם בריאים. איש לא בא אפילו לבקש זריקה. כשתופעה זו חזרה על עצמה פעמיים, דר` פלד החל לחשוד בליפקין שהוא מאיים על הפועלים שלו לבל יעזו לפנות לרופא. אולי הוא מאיים עליהם בפיטורין. אך עד מהרה התברר לו שטעה. לבוריס ליפקין היתה תרופת פלא: קופסת קרם ידיים `וֶלוֶוטָה`. בוריס הסביר לאחד החולים שביקש זריקה, שיש לו בדיוק אותה תרופה כמו הזריקה, אבל בלי מחט ובלי שום כאב. רק מורחים טיפה מהתרופה על קצה הלשון - וזה פועל בדיוק כמו הזריקה. הבדואי הסכים לנסות והחלים באותו יום. הדבר נודע, איך לא, בין כל עובדי עין וובה ומאותו יום, כל מי שחש ברע, התייצב אצל ליפקין והושיט את לשונו. אז, ברב חשיבות, הוציא בוריס את קופסת ה`ולווטה`, פתח אותה בזהירות, הגיע את זרת ידו הימנית במִשחה, נגע בה בקצה לשונו של החולה וציווה עליו לסגור מיד את פיו ולשבת כך כמה דקות. ברב המקרים החולים החלימו. דר` פלד צחק עד דמעות ואמר שאין, כמובן, כל קשר בין זה לבין רפואה, אבל בהתחשב בתוצאות, אין ספק שזו שיטת ריפוי בסוגסטיה, שערכה אינו נופל לפעמים מכל שיטה אחרת. בחיוך רב משמעותי הוסיף שלליפקין יש גם מזל מיוחד שרוב החולים שלו אינם חולים באמת. הם פשוט נהנים לקבל טיפול.
"אל תשכחו," אמר, "שהבדואים חזקים ומחוסנים נגד מחלות רבות שמהן אנחנו סובלים."
למחרת שובה לעין חוסוב, שרון כתבה לסוכנות הנסיעות וביקשה לבטל את טיסתה לארה"ב.
לאחר חישובים של חסכונות קיימים ומשכורות נוספות, שרון ונדב החליטו שעליהם להישאר בעין חוסוב לפחות עוד חודשיים עד שלושה. אי לכך לא מצאו צורך להודיע על רצונם לעזוב במועד כלשהו. בינתיים יכשירו את בני שפירא למלא את מקומו של נדב במשרד. באשר לניהול ענייני המחנה, יהיה צורך להביא מנהל מחנה. על כך נדב ישוחח עם אולמן ואחר כך עם לוקוב. 
אם אביו של נדב יודיע שעליו להתייצב במקום העבודה המיועד, יסע הוא תחילה ושרון תצטרף אליו כעבור חודש. אולם אפשרות זו נראתה כבלתי מציאותית כי התפקיד המוצע אמור להתחיל בקיץ. כשהם יגיעו צפונה יהיה עדיין אביב וישאר להם די זמן למצוא דירה ולהתחיל לרהט אותה. כל התכניות האלה לא כללו את ההורים משני הצדדים. לכן גם לא דובר עדיין על מועד לחתונה. שרון ונדב חיו בעולמם הקטן, עולם של אושר, של צִפייה, עבודה מאומצת ושִמחת יצירה. בערבים הם הלכו לשק"ם עם כולם, אך התחמקו יותר מוקדם מהאחרים ויצאו לטייל להם לאורך הגדר החשוכה.
אותו שבוע ירדה התרגשות גדולה על המחנה: הגיע מטוס `פַּייפֵּר`. אמנם זה מכבר הוכשר מסלול נחיתה, אבל כולם ידעו שהוא מיועד רק לשעת חרום. והנה, מבלי שקרה דבר יוצא דופן, לא מלחמה ולא תאונה, הפייפר הגיע. אמנם אנשי הסגל ידעו על בואו, שכן הדבר תואם מראש עם לוקוב, אבל לרב דרי המחנה היתה זו הפתעה גמורה. מאחורי מחסנו של יאנוש עמדו מזה יותר משבוע, שתי חביות של דלק מיוחד למטוסים. המטוס נשלח לשתי מטרות עיקריות. לאפשר כמה סיורים באיזור למציאת דרכים חלופיות לקטעים מסויימים, וכן לבדוק את תנאי האקלים, הרוחות וכושרו של המסלול.
מסביב התרחשו דברים רבים. אנשים באו ונסעו, משאיות גדולות הביאו אספקה וציוד, קבוצות פועלים בדואים התחלפו, ציוד מיכני כבד עבד ברעש מחריש אוזניים, הפייפר המריא מדי פעם לסיורים עם לוקוב או עם אולמן. פעם נדב הצטרף לטיסה וזו היתה לו הפעם הראשונה שרגליו ניתקו מכדור הארץ. גם שרון זכתה לסיור קטן באויר, אם כי הגיעה בשעתו ארצה בטיסה טרנסאטלנטית והפייפר היה עבורה רק חוויה מיוחדת.
המחנה התרחב, מספר האוהלים גדל. אולמן ונדב כבר לא יכלו להקדיש זמן לניהול המחנה וערב אחד, כשישבו לוקוב, אולמן, נדב ושרון במחסן של יאנוש ולגמו ספל קפה שחור, שאל לוקוב את נדב לפתע:
"אולי תיסע לתל אביב ותמצא לנו איזה בחור רציני, מהחבר`ה שלך בעבר, שיהיה כאן מנהל מחנה?" נדב הירהר רגע ואמר:
"אני חושב על מישהו שיתאים מאוד, אבל אין לי מושג מה הוא עושה והאם הוא פנוי."
"אם לא תנסה, לא תדע," אמר לוקוב בחיוך, "קח מחר את הג`יפ שלי, סע ותביא אותו! אותו או מישהו אחר, העיקר שיהיה בן אדם!" נדב חשב על מישהו מסויים: בחור ששמו דוד גרוס, אך מזמן איבד את הקשר אִתו. אבל הוא נדבק מהחלטיותו של לוקוב והאמין שיביא אותו. למחרת אכן נסע נדב צפונה וכעבור יומיים חזר בחברתו של דוד גרוס. האיש, שהיה מפקד מלידה, השתלב תוך ימים אחדים בעבודה ולקח את העניינים לידיים במרץ רב. כעת לא נותר בלבו של נדב ספק שבני שפירא יוכל להחליפו כאשר יעזוב.
הזמן חלף מהר. הלילות נעשו פחות קרים והימים יותר חמים. אלה היו סימניו הראשונים של האביב. שרון עמדה לכתוב להוריה כדי לזכות בהסכמתם ובברכתם. גם הוריו שלו עדיין לא ידעו ושרון עמדה על כך שיביעו את הסכמתם, למרות שלנדב לא היה כל ספק בכך. אבל אצל שרון תפסו ענייני המשפחה מקום הרבה יותר חשוב מאשר אצלו. למען האמת, הוא דווקא נהנה מהרצינות שבה היא התייחסה לעניין החתונה והסכים לכל אשר הציעה. רק עניין הוריה הדאיג אותו עד כדי כך שפעם שאל אותה:
"הגידי, ואם הורייך יתנגדו...?" היא באה במבוכה:
"מדוע שיתנגדו? להיפך, אני בטוחה שהם ישמחו."
"גם אני מקווה. אבל נניח לרגע שיתנגדו, מה יהיה אז? לא נתחתן?"
"נדב, אתה מדבר שטויות. אתה לא מכיר את הורי. הם בוודאי ישמחו מאוד ויאחלו לנו הרבה מזל טוב." תשובתה לא הניחה את דעתו. נדב היה למוד אכזבות וחשש מסויים לא הרפה ממנו: יש סבירות שהוריה יהססו, יחששו, ימליצו לה לחכות קצת ובינתיים לחזור לפחות לביקור בבית... הוא העדיף לא לחשוב יותר על כך. כדי להכניס קצת שִמחה למחשבות עכורות אלה, שאל בחיוך שובב:
"ומה יקרה אם לא תהיה לנו סבלנות עד שנמצא דירה מתאימה?" שרון הבינה את הרמז וענתה ללא היסוס:
"אם לא תהיה לנו סבלנות עד כדי כך, אז נתחתן ונגור באופן זמני בחדר שלך." תשובה זו זיכתה אותה בנשיקה לוהטת. שרון רצתה לכתוב מיד להוריה ולבשר להם את החדשות, אבל נדב, שחשש מתשובתם השלילית, שיכנע אותה שתמתין עד אחרי שיעזבו את עין חוסוב ויתמקמו בתל אביב. באשר להוריו, הרי הם הכירו אותה והוא ידע שכבר מהרגע הראשון היא מצאה מאוד חן בעיניהם ושהם התייחסו אליה כאל כלתם לעתיד. לכן ברגע שיתמקמו בתל אביב - יגלה להם.
באשר לחיים ציגל, לנדב היתה בעיה מצפונית: עוד בדרכם בין מעלה עקרבים לעין חוסוב, החליטו שהם לא יספרו לאיש ואף פעם לא יזכירו אף שמץ מגילוייו של אלי בנוגע לנדב ולציגל. כל זה שייך לעבר. אולם על נדב היתה מוטלת אחריות בתוקף תפקידו, לא כל שכן שהמפקד הטיל עליו רשמית לבדוק את מעשיו של ציגל, משום שהאיש נחשד באי-יושר. כעת קשה לו להתעלם מהידיעה שציגל הוא נוכל וותיק. אילו הדבר היה תלוי רק בו, היה מסלקו מיד ללא כל נקיפות מצפון. אולם כלפי לוקוב ואולמן, הוא לא היה אמור לדעת יותר ממה שידוע להם, ממה שיאנוש גילה וממה שבני אמור לגלות בימים אלה. נדב ידע שבין כה וכה לוקוב רוצה להיפטר מציגל, לכן העדיף להבליג ולהמתין להחלטתו.
בני שפירא השלים את רשימת החלפים ולאחר בדיקה חוזרת שנעשתה על ידי יאנוש ואולמן, הסתבר שחסרים חלפים אשר לפי תעודות המשלוח היו אמורים להימצא במחסן, או באחד מכלי הרכב. ציגל לא היה מסוגל לספק הסבר. כל הזמן הוא הסתתר מאחורי הטענה שיש הרבה עבודה, יש תיקונים בדרך, לחץ רב על המוסך ושהכל מוטל עליו וכיוצא באלה.
"אם מיד בהתחלה הייתם נתנים לי מזכירה, הכל היה רשום ולא היה מצטבר פיגור וחוסר דיוק ברישום." לוקוב לא קיבל את הסבריו ואמר לו שעליו לעזוב את עין חוסוב עד סוף החודש. ציגל התפרץ בכעס והודיע ברוב חשיבות ובגאווה שיש לו כבוד עצמי ושאם מטילים ספק ביושרו, הוא לא מוכן להישאר אף יום אחד נוסף.
"טוב," אמר לוקוב רגוע ומחייך,"תוכל לקבל את המשכורת האחרונה שלך במפקדה ביפו." ציגל קם ויצא בראש מורם. למחרת בבוקר נסע צפונה מבלי להיפרד מאיש. אהרן כהן, שעקב כל הזמן אחרי ההתפתחויות, מצא תרוץ לנסוע לעין וובה, כדי להתחמק מפרידה ממנו. בינתיים המשיך ז`ק בוזגלו לנסוע לאורך הדרך ולחלץ מכוניות תקועות.
 
אחד המודדים החדשים שהגיעו במשך השבוע, היה יהודי מצרפת, יליד העיר פריס. בשעת ארוחת הצהריים שאלו אותו שאלות על החיים בצרפת, על הנשים היפות, על המטבח הצרפתי המהולל ובדומה. אהרן כהן אמר:
"יש לנו כאן נהג, גוי צרפתי, שהתנדב למלחמת העצמאות, למרות שהוא בן למשפחה עשירה מאוד והנו היורש היחידי להוריו. אחרי המלחמה נשאר לעבוד כדי לחסוך קצת כסף ולא להתייצב בפניהם בידיים ריקות." 
"ומה עושה אביו בצרפת?" שאל המודד.
"יש להם מלון. המלון הכי גדול בפריס, לפי דבריו." השיב אהרן.
"זה יפה." אמר המודד, "ומה שם המלון של הוריו? אולי אני מכיר." אהרן קם, עבר לחלקו השני של חדר האוכל, שם ישב אותה שעה ז`ן פול, וחזר עם הגלויה. הוא הושיט אותה למודד:
"הנה תצלום המלון שלהם. אתה מכיר?" האיש הציץ בתמונה, הפך אותה וקרא את הכתוב על גבה, חייך והחזיר את התמונה לאהרן. אהרן שאל:
"אז מה? אתה מכיר?" האיש הצטחק וענה:
"בוודאי. כל אחד בפריס מכיר את הבניין הזה. אבל זה לא מלון: זה בניין עיריית פריס."
"אבל כתוב הוטל." התרעם אהרן. האיש המשיך לאכול בשלווה והפליט:
"בצרפת בניין העיריה נקרא `הוטֶל דֶה וִיל`. וזאת גלויה של בניין עיריית פריס, המיועדת לתיירים."
נושא יותר מכובד נדון בארוחה זו. מתוך עיתוני הימים האחרונים, נודע על מבצע `מרבד הקסמים`, הוא חיסול גולת יהודי תימן שהוטסו ישירות ארצה. כקוריוז סופר שכאשר הם הוכנסו לאוטובוס, כדי להסיעם משדה תעופה לוד, קמה פאניקה בין הנוסעים, כי האוטובוס `לא הצליח להתרומם באויר` כמו המטוס עמו הגיעו זה עתה.
מזה שבועיים נדב חי במתיחות. לבו ניבא לו רעות. מיום ליום חששותיו הלכו וגברו. הוא חזר וניתח בפעם המי יודע כמה, את הסבירויות והגיע למסקנה שאין כמעט סיכוי שהוריה יסכימו. שרון היא בִתם האהובה, ילדתם הקטנה, שנסעה לארץ רחוקה ברגע של התלהבות פַּטריוטית. אבל המלחמה נגמרה והגיע הזמן שתשוב הביתה. ולפתע מופיע מישהו, איזה בחור לא מוכר, גבר זר שגדל בקצה העולם ומבקש לגזול מהם את התינוקת שלהם. ובגללו הם באמת עלולים לאבדה לעולמים. האם לא ירעישו עולמות כדי להחזירה הביתה? אין לו סיכוי קל שבקלים שיתנו את הסכמתם. ואם כך, מה יקרה אז? יש שתי אפשרויות: או שהיא תחזור אל הוריה, או... אם יימצא בה האומץ המספיק להישאר בארץ ולהינשא לו, היא תחיה אתו, עם ההרגשה הנִצחית שהיא הִמרתה את פי הוריה... מצבי הרוח, הדכאונות והחששות האלה לא נעלמו מעיני שרון. היא הרהיבה עוז ושאלה ממה הוא כל כך חושש.
"אני חושש מתשובת הורייך. יש לי תחושה חזקה שהם יתנגדו." ענה בקול חנוק.
"ואני דווקא חושבת שהם יסכימו ואפילו ישמחו." ענתה בחיוך מרגיע.
"על סמך מה את חושבת כך?"
"לא סיפרתי לך, אבל כשהכרתי אותך כאן, עשית עלי רושם כבר בימים הראשונים לשהותי. נהגתי לכתוב ולספר לאִמי באריכות את כל קורותי, מקומות בהם ביקרתי ואנשים שפגשתי. וגם סיפרתי לה עליך. קודם באופן סתמי, כעל מי שממונה עלי כאן. אל תפתח עיניים כאלה. אחר כך, כשהתיידדנו, סיפרתי להם הכל, ואז אמא ביקשה שאספר עליך קצת יותר. כתבתי כל מה שידעתי. אפילו תיארתי אותך. גם סיפרתי באריכות על הוריך. באחד ממכתביה, אמא חקרה אותי בזהירות, אם יש לנו כוונות רציניות." נדב שאל, קצר רוח:
"ומה ענית לה?"
"עניתי שלי יש, אבל שמצִדך עדיין לא קיבלתי הצעת נישואין....ושאם אקבל - אסכים." נדב האזין לה בצִמאון, בתחילה במתח ואחר כך בחיוך. בסוף פרץ בצחוק לבבי ואמר:
"את ילדה איומה. אני מקווה שלא תספרי לאִמא כל מה שנעשה בביתנו...בלילות." היא נדבקה מצחוקו. מעתה, מצב רוחו השתפר בהרבה, אם כי עדיין לא הצליח להשתחרר לגמרי מחששותיו. הוא ישב על סיכות. לִבו ניבא לו רעות.
בינתיים שרון ונדב כבר הודיעו על רצונם לפרוש בסוף החודש ונותרו עוד כמה ימים לפני עזיבתם. מאחר שכתובתם היתה במטה חיל הנדסה ביפו שהחזיק תיבת דואר מיוחדת עבור מבצע ערבה, לא היה הבדל אם בהגיע תשובת הוריה הם יהיו כאן או בתל אביב.
חלפו כמה שבועות ומועד סיום עבודתם הגיע. החברים ערכו להם מסיבת פרידה צנועה במחסן של יאנוש, הם נפרדו מעמיתיהם בעבודה שהפכו לידידיהם, ויצאו צפונה. נדב היה מצוייד במכתב המלצה חם במיוחד שהכין לו לוקוב. הוחלט שהוא יתגורר בינתיים בבית הוריו ושרון תשתכן בחדרו `עד שיחוסל`.
 
שבוע אחרי הגיעם לתל אביב, נדב כבר החל לעבוד במפעל כמנהל אִרגוני ושרון התרוצצה, קנתה חפצים קטנים לביתם העתידי וטיפלה בסידורים שונים. היא עמדה על כך שמיד אחרי החתונה היא תתחיל לעבוד `עד הילד הראשון`, כי לפי מושגיה, מקומה של האם בבית עם ילדיה.
נדב ביקש לדחות עוד קצת את משלוח המכתב להוריה. כתירוץ דחוק הסביר שהוא רוצה לעבוד תקופת מה במפעל, כדי להיות בטוח שהוא נקלט יפה ושפרנסתם תהיה מובטחת. הוא סבר שזה חשוב מאוד, כי הוריה ירצו בוודאי לדעת ממה הבעל יפרנס את בִתם.                                       
 
כתיירים לערבה
 
 הזמן חלף. יום אחד שרון אמרה:
 "אתה יודע שאני כמעט שלא מכירה את הארץ. אנחנו חייבים להתחיל לצאת לטיולים."
"לא תצטרכי להפציר בי בעניין זה, אנחנו נטייל בכל הזדמנות, ככל שנוכל. אני כבר מציע להתחיל בירושלים, אחר כך בגליל ולאט לאט נראה את כל הארץ ממטולה ועד אילת."
"אבל קודם כל נבקר בערבה," אמרה שרון, "אני מתה לראות שוב את הדרך, את עין חוסוב, לפגוש את האנשים...לפחות מי שעוד נשאר, ולהגיע עד אילת." סוכם שבהקדם האפשרי הם ייצאו לביקור דרומה. כעת כבר לא היה מנוס ממשלוח מכתב להוריה בו תבשר להם על כוונתה להינשא לנדב חרמון, עליו סיפרה להם במכתביה הקודמים. הם חישבו שמכתב לארצות הברית יגיע אחרי כשבועיים. עד שתגיע תשובת הוריה יש להם שהות מספקת לצאת לטיול לערבה.
נדב קיבל שבוע חופש לסידורים אישיים. מידיד בעל מוסך שכר ג`יפ אזרחי, והנה הם בדרך דרומה. מאז עזבו את עין חוסוב, לא עבר יום שלא יזכירו איש או אירוע מימי המחנה. התקופה ההיא היתה רומנטית בלשון המעטה ונחרתה בעצמותיהם ובנפשם. הם השתוקקו לראות שוב את המרחבים הלבנים שטופי השמש, לחוש על פניהם את הרוח החמה המלטפת כמו צעיף משי דקיק, את האבק הקמחי הדק, לראות את הדרך המיוחדת הזאת, לפגוש בידידים הוותיקים, לשמוע על קורותיהם של אלה שכבר עזבו בינתיים, כמוהם. ומעל לכל, הם רצו ליהנות מטיול בערבה ללא לחץ זמן, כזוג תיירים.
את כביש סעד אין להכיר. הוא תוקן וזופת על ידי מע"ץ והנסיעה בו נוחה ומקצרת את משך הנסיעה לבאר שבע. הקטע מעזה לבאר שבע נשאר גרוע כקודם, למרות תיקונים קטנים שנעשו בו פה ושם. מתקרבים לבאר שבע, עוברים את גשר הביילי, הסיבובים המסוכנים, והנה נראה המסגד. חולפים על פני בית החייל ומפקדת הגוש, פונים ליד קפה `כסית` שכל כך הרבה זכרונות נשארו להם ממנו, עוד מאה מטרים והנה הבסיס הקטן של `מבצע ערבה`. המחסום איננו. הבית נראה שקט ועצוב. נכנסים.
אלי, שישב מאחורי שֻלחנו, הרים את ראשו מעל לניירותיו, חיוך רחב הופיע על פניו, הוא קם:
"אתם פה או שאני חולם בהקיץ?"
"אנחנו בטיול לעין חוסוב ולאילת." לחיצות ידיים, חיבוקים, טפיחות על השכם, נשיקה לשרון, צחוק. כשנרגעים, אלי שאל:
"מה נשמע אצלכם?"
"כשתבוא העירה, אני מקווה שכבר נהיה נשואים ותוכל לבקר בדירה שלנו." אמרה שרון, מאושרת.
"וחוץ מזה?"
"נדב כבר עובד ואני מחפשת עבודה. ייתכן שאבא של נדב יסדר לי בקרוב עבודת פקידות בעתון בו הוא עובד. ומה אצלך, אלי, יש לך חדשות בשבילנו?"
"יש ויש! בקרוב תקבלו הזמנה." אמר אלי וציפה לראות את הרושם שעשה. הם החליפו מבטים, חייכו בהיסוס מה ונדב שאל בזהירות:
"אם אנחנו מבינים נכון...אז אתה ועדינה...?"
"מה אתה מהסס כל כך? כן! אנחנו מתחתנים בתל אביב בעוד חודש. ואוי ואבוי לכם אם לא תבואו לחתונה שלנו!"
"מזל טוב, אלי!" אמרה שרון.
"איפה עדינה. עדיין במפקדה?" שאל נדב.
"עדינה השתחררה לפני שבועיים וכרגע היא בבית הוריה. הם עסוקים בהכנות."
"נו? ומה אתך? יש לך תכניות בקשר לעבודה?"
"המשפחה רוצה שאקח על עצמי את ניהול הפרדסים ויתר הרכוש החקלאי..." ומיד הסביר: "כי חוץ מהפרדסים שסיפרתי לכם, יש פה ושם שטחים בלתי מעובדים שהגיע הזמן לעשות בהם משהו. לא תהיה לי ברירה. ההורים והדודים כבר מזדקנים והם החליטו שיש צורך להזרים דם צעיר לעיסקי המשפחה. זהו!"
"אז אני מבין שתעבור לגור בתל אביב או בפתח תקווה, ומה יהיה כאן?"
"אין בעיות. אני אעזוב בעוד כחודש, ממש ערב החתונה. במשך הזמן הקצר שעוד נותר עד לסיום מבצע ערבה, יש כאן סמל נחמד שמתמצא יפה בכל העניינים והוא יחליף אותי."
"המבצע כבר עומד להסתים?" תמהה שרון.
"בוודאי. מצב הדרך מצויין. עוד מעט תיווכחו בעצמכם. מחנה עין וובה כבר לא קיים. האחרים יפורקו גם הם בקרוב."
"ומה עושה בוריס ליפקין?"
"בוריס?" השיב אלי בחיוך של חיבה, "הוא עובד עכשיו כמנהל עבודה איזורי במע"ץ. הם חטפו אותו ברגע שהתפנה."
"ועשו בחכמה." אמר נדב. אחר כך החלו לחקור את אלי על אנשים אחרים שעבדו בעין חוסוב.
"לוקוב למטה?"
"מה? אתם לא יודעים? לוקוב כבר איננו שם. הוא הועלה לדרגת סגן אלוף והתמנה קצין הנדסה פיקודי."
"ומי החליף אותו."
"אולמן. רב סרן אולמן - מפקד מבצע ערבה." אמר אלי הבדגישו כל הברה.
"יופי! ומה עם זליג?"
"זליג חייט בבאר שבע. יש לו חנות ברחוב הראשי. כשתצאו, תפנו ימינה ואחרי שלושה בתים, מצד שמאל של הכביש."
"והולך לו?"
"הוא אומר שבתור התחלה, אסור להתלונן."
"ניכנס להגיד לו שלום." אמרה שרון ובארשת של חשיבות מעושה שאלה:
"וידידנו משכבר הימים חיים ציגל?" אלי הביט בהם חליפות, בחיוך לעגני:
"עם ציגל אין בעיות. אדם חייב ללכת אחר גורלו: הוא חטף שנתיים."
"מה פרוש?" שאלה שרון.
"מה פרוש? כשהסתלק מכאן בבושת פנים, הוא החל לעבוד במוסך גדול בתל אביב. בתאום עם פקיד אחר, הם גנבו חלקי חילוף באלפי לירות. העניין התגלה ושניהם נדונו לשנתיים מאסר. ציגל יושב עכשיו בבית הסוהר וממתין למשפט נוסף." ולמראה סימני השאלה בעיניהם, הסביר: "עוד לפני המלחמה, ציגל עבד במוסך בפתח תקווה וגנב שם חלקי חילוף בסכום עצום. המשטרה חיפשה אותו, אבל פרצה המלחמה, הוא התגייס ולא מצאו אותו יותר. כעת, תוך כדי החקירה על הגנבה בתל אביב, מצאו את התיק הישן שלו ובקרוב יעמוד שוב לדין. אני מניח שלשנתיים שכבר קיבל, יוסיפו לו עוד כמה שנים טובות." שרון רוותה נחת מהסיפור הזה. לדידה היה זה העונש לו הוא ראוי גם עבור הפגיעה שהוא פגע בה אישית.
"וזוג האלחוטאים?"
"הם התחתנו זמן קצר לאחר שעזבתם. אינני יודע עדיין היכן הם ומה משה פליישמן עושה. הם הבטיחו לבקר כאן בהקדם. במקומם שלחו שני חיילים צעירים."
"טוב," אמר נדב וקם, "אם לא נצא, לא נגיע. איך מעלה עקרבים?"
"פנטסטי. כבר תראו בעצמכם. כמעט גמור. לא תכירו את המקום. חזן עושה עבודה נהדרת. סעו, סעו! חבל על הזמן." הם הבטיחו להיכנס שוב בדרכם חזרה ונסעו מיד לחנותו של זליג שקיבל אותם בחיבוקים.
"אני רוצה לתפור לך חליפה. זאת תהיה מתנת החתונה שלי." אמר זליג.
"לא בא בחשבון."
"מה זאת אומרת? אתה יכול להגיד לי איזו מתנה אני אתן לך לחתונה שלך?" נדב בא במבוכה ושרון נחלצה לעזרתו:
"זליג, אתה נורא נחמד, אבל לא צריכים להגזים. חליפה היא מתנה יותר מדי יקרה בשביל אנשים כמונו. אם אתה מוכרח לתת מתנה, אז תקנה לנדב ספר יפה, או עט נובע, או משהו קטן אחר..." זליג הביט בה בחיוך עצוב ואמר:
"נו טוב, אני לא רוצה בכוח. כשתחזרו מלמטה, תעברו אצלי, טוב?" הם התחייבו.
 
הם נסעו דרך כביש הנפט. קטע זה לא תוקן והנסיעה בו נשארה כמימים ימימה: בורות ואבנים חדות. אחר כך, עד מעלה עקרבים, שוב מהמורות ואבק לבן. הם הציצו זה בזו ופרצו בצחוק למראה פניהם הלבנות. כשהגיעו למעלה עקרבים עצרו וירדו מהמכונית. מקום זה היה רב משמעותי עבורם. הם עמדו חבוקים והשקיפו על הנוף מלא ההוד.
"זוכרת את הנסיעה ההיא? כך עמדנו כאן וצפינו בנוף הנצחי הזה."
"זוכרת? אלמלא הנסיעה ההיא, כל חיינו היו שונים. היום אני מניחה שהייתי בבית בניו יורק, אצל הורי ואני בטוחה שלא הייתי סולחת לעצמי אף פעם..." ודמעות אושר צצו בעיניה. נדב אימץ אותה אל לבו והם התנשקו בלהט. טרטור מנוע של רכב המטפס במעלה, עורר אותם מטישטוש החושים הנפלא בו ריחפו. הם קפצו על הג`יפ ברגע שמעבר לעיקול הדרך הופיעה משאית. הם נופפו לנהג לשלום והוא החזיר להם בתנועת יד, מבלי שהכירו איש את רעהו. נדב התניע והחל לרדת. כבר אחרי הסיבובים הראשונים התפעלו מהעבודות שנעשו כאן. עוד סיבוב רחב ונוח וקריאת התפעלות נפלטה מפיו של נדב:
"לא ייאמן! ראית? זה כמו לנסוע בכביש ירושלים."
"אני מתביישת, אבל עוד לא הייתי בירושלים?" באיזור ה`צפרדע` עסקה קבוצת בנאים דרוזים בהקמת קיר מגן. הם נעצרו בקרבתם ושרון, שנשאה עמה מצלמה, צילמה אותם על רקע הצפרדע מכמה זוויות. בסיבוב האחרון נתקלו בחזן שגער בערבית, בקולו הצרוד, בפועלים בדואים. לאחר פגישה נרגשת הם הסיעו אותו למחנה שלו, כי לא הצליחו לסרב להזמנתו לסִפלון קפה בדואי. עד שהקפה הוגש, החליפו רשמים על השינויים שחלו בדרך. חזן רווה נחת מהתפעלותם. האיש היה גאה בעבודה שעשה והעריך מאוד את מחמאותיהם.
תוך כעשרים דקות הגיעו לעין חוסוב. השק"ם עמד על מקומו, אך המכבסה הצבאית נעלמה. במחנה עצמו לא נראו שינויים. כל הצריפונים ומרבית האוהלים עמדו על מקומותיהם. הם עצרו ליד השער. השומר, חדש שלא הכירם, שאל לחפצם. ביקשו את מפקד המחנה. הופיע דוד גרוס, זיהה אותם מרחוק והורה לשומר להכניסם. במשרד, ליד מכונת הכתיבה, ישבה אסתר, הפקידה שהחליפה את שרון.
"ואיפה בני שפירא?"
"בני הגשים סוף סוף את חלומו: הוא נסע לארצות הברית ללמוד הנדסת קרור. חסך כאן מספיק להוצאות הדרך ושם יש לו קרובים שאצלם יוכל לגור. הוא תמיד טען שהקרור הוא מקצוע העתיד במדינת ישראל."
"ומה עם יעקב וידרמן?"
"הוא עבר את הבחינות בהצלחה והצטרף למשרד עורכי דין בירושלים. מה התכניות שלכם? אני מציע שתשארו ללון כאן. יש לי בשבילכם אוהל קטן עם שתי מיטות. כך נוכל לשבת בערב ולספר..."
"במחסן של יאנוש, בערב..." אמרה שרון בגעגועים. 
"כן, אבל בלי יאנוש," אמר דוד, "יאנוש הגיע סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה . השבוע סיפרו לי שהוא פתח חנות ספרים בפתח תקווה. הרי זה היה חלומו."
"כן," אמר נדב קצת בעצב, "וכעת הקרובים שלו צריכים לשדך לו אשה. זו היתה מִשאלתו." ולאחר שתיקה קלה שאל: "ואיפה אולמן? אני אוהב את היהודי הזה. חייבים ללחוץ לו את היד."
"אולמן יצא דרומה. הוא יחזור לפני ארוחת הערב."
בארוחת הערב, בחדר אוכל ריק למחצה, ואחר כך בשק"ם, העלו אולמן, דוד גרוס, נדב ושרון זכרונות למִן ראשית `מבצע ערבה`.
"תספור את האנשים בשק"ם," אמר אולמן, " ותבין את ההבדל בין מה שהיה אז לבין מה שיש עכשיו. אנחנו כאן, במחנה, קצת יותר מעשרים איש. בכל המחנות ביחד לא תמצא יותר מעשרים איש נוספים ועוד כמאתיים בדואים. ובעוד חודשיים כבר גם זה לא יהיה."
"ומה יעשו עם המחנה, יפרקו אותו?"
"יש תכנית להשאיר את המחנה כמו שהוא. כנראה שיושיבו כאן איזו שהיא יחידה צבאית. אולי איזה קורס... עדיין לא ברור."
"ואיך הדרך?"
"מחר בבוקר תסעו ותראו! אין לנו במה להתבייש: נעשתה כאן עבודה מצויינת. בסך הכל זה לא עלה ביוקר ונמשך קצת יותר משנה, וכבר נוסעים כמעט באופן חופשי והדרך לאילת אורכת הרבה פחות זמן. כל שנה יהרסו הגשמים והשִטפונות קטעים מהדרך, וכל פעם יהיה צורך לתקנם. חייבת להיות כאן חוליית תחזוקה קבועה, בעצם, כמו בכל כביש אחר בעולם. אילו קיבלנו תקציב ובנינו מעבירי מים וגשרונים בכל מקום שהדבר חיוני, זה היה מצמצם את הנזקים."
"טוב, עכשיו רק צריך לקוות שכעת משהו יתחיל לזוז באיזור הזה," הירהר נדב בקול קם, "אם למשל באילת יהיה נמל דייגים קטן, אולי גם יבואו תיירים, חובבי צלילה...אז יצטרכו להקים בשבילם מלון צנוע...מסעדה...שתים שלוש חנויות. כל זה יעסיק עשרות אנשים. יבנו להם בתים קטנים למגוריהם, אולי חלק מהם ירצו להתיישב קבע. בצורה כזאת יכול להיות שמספר התושבים הקבועים באילת יגיע אפילו לכמה מאות...ואז אולי גם יזפתו את הדרך שלנו?"
"אין סיכוי כזה," אמר אולמן, "כבר מצאו תוואי לדרך חדשה במרכז הנגב, החוצה את מכתש וואדי רָמָאן."*
"אבל למה?" שאלה שרון בתרעומת, כמי שעומדים לגזול ממנה את רכושה.
"מפני שהערבה היא נקודת חולשה מבחינה בטחונית. יכולים לחסום לנו את הדרך לאילת בעת מלחמה. חייבת להיות דרך אלטרנטיבית, בטוחה יותר. וחוץ מזה, במרכז הנגב יש כנראה מינראלים, פוספאטים וכל מיני מחצבים. חושבים ששם האיזור יתפתח יותר מהר מאשר כאן.
"אז לא חבל על המאמץ והכספים שהושקעו כאן?"
"לא ולא! הדרך הזאת חשובה בפני עצמה. עד שיפרצו את הדרך ההיא, זה יכול להיות עניין לעוד שנים." הם ישבו מהורהרים. נדב הפר את השתיקה:
"אני חושב שחיי המחנה הגיעו לשיאם סמוך לעזיבתנו." דוד גרוס הגיב:
"וגם קצת אחרי עזיבתכם. היתה לנו עבודה רבה. עמדנו בעומס, נוספו עוד עובדים. גם בידור לא חסר לנו...אתה זוכר, אולמן, איך פיטרתי את צ`רנופולסקי?"
"מה הוא שוב עשה?" שאלה שרון, מסוקרנת.
"אם אני זוכר? היה לילה קר. בבוקר קמו העובדים וגילו שחסרים להם חלקי לבוש. לזה מכנסיים, לשני סוודר, לשלישי בַּטלדרֶס... עד מהרה הסתבר שאחיעזר צ`רנופולסקי, ששמר אותו לילה ליד השער, `שאל` את כל הבגדים האלה מהאוהלים, כי היה לו קר. הוא לבש כל כך הרבה
* מכתש רמון
 
בגדים שנעשה לו חם עד שנרדם בישיבה על הכיסא ליד המחסום.
     "החברה יצאו החוצה," המשיך דוד שבקושי שלט בצחוקו, "ופתאום ראו משהו דומה לכדור סמרטוטים גדול ליד השער. ניגשו ומצאו את המִספר הזה נוחר בתוך מעטה הבגדים שלהם. הוא כבר הוזהר פעם, בזמנכם, כשאכל ריבה במחסן, והיה הכרח לקיים את האיום. שלחתי אותו ברכב הראשון שיצא באותו יום."
"מסכן," אמרה שרון ברחמנות, "למרות הכל הוא היה מין דמות ציורית ומשעשעת. מעניין מה יעשה שלימזל כזה בחיים האזרחיים?" היא קיבלה תשובה מדוד:
"בתל אביב הוא כבר הספיק לעשות משהו: תפסו אותו בחדר אמבטיה של מלון מפואר. פשוט התחשק לו לעשות אמבטיה חמה, נכנס למלון, עלה לאחד החדרים שזה עתה ניקו, והתרחץ. גילו אותו וקראו למשטרה. הוא טען שהוא אלרגי לאמבטיות לא נקיות והיה מוכרח להתרחץ..."
"והגרעין?" שאל נדב.
"הם יצאו להתיישבות ליד רצועת עזה." נדב ניסה לחשֵב:
"שם היו שש בנות, ואם נספור את שרון, את אילנה ואסתר, נמצא שבמבצע עבדו תשע נשים. נכון?"
"היתה עוד חובשת אחת שעבדה תקופה קצרה אחרי שעזבתם. זה כבר עשר." אמר אולמן.
"רגע, רגע," הפסיקו דוד, "שמעתי שהיתה כאן עוד מישהי." ופרץ בצחוק. אולמן העיר:
"כן, אבל זאת היתה עובדת זמנית מאוד, רק לשלשה ימים...ובעצם, היא לא קיבלה מאתנו שכר, כלומר שהיא לא היתה פקידה, כי אם בעלת עסק פרטי."
"ואהרן כהן?" שאל נדב.
"גם הוא הגיע אל הנחלה, קנה את מכונית חלומותיו, קיבל מספר ירוק, ונעשה בעל מונית עצמאי והגון בירושלים. כעת יוכל לשאת את בחירת לבו לאשה. זאת היתה מטרתו כשבא הנה."
"כן, ומה קרה לאותו בחורצ`יק צרפתי, ז`אן פול? הוא חזר אל אביו בעל בניין עירית פריס?" שאלה שרון בבת צחוק ודוד גרוס השיב בחיוך משמעותי:
"לא. הוא מצא לו בחיפה איזו אלמנה מבוגרת שהתאהבה בו, לקחה אותו תחת חסותה, והוא חי אצלה."
כך ישבו ושוחחו עד שעה מאוחרת.
 
בבוקר יצא הזוג דרומה. הג`יפ רץ על הדרך ללא מכשול. נדב לחץ על הדוושה, הביט במד-אוץ ואמר:
"לא תאמיני, אנחנו נוסעים על שמונים."
"אתה בטוח? הרי במהירות כזאת אפשר להגיע לאילת תוך שלוש שעות...וגם לחטוף דו"ח תנועה." הוא צחק:
"מזל שהמשטרה עדיין לא הגיעה לכאן."
האדמה המלוחה שפוזרה על הדרך לאורך קטעים רבים, יצרה קליפה קשה והרכב כמעט שלא העלה אבק. עם האבק נעלם משהו מהפן הרומנטי של דרך הערבה.
באילת הם גילו חידוש מרעיש: הוקם מלון: סככת מחצלות ענקית בה הועמדו מיטות לאורך דפנותיה. תמורת סכום סימלי, כל מבקר באילת יכול היה לישון לילה. מאחר שגם השק"ם היה שם, אפשר היה לבלות אפילו כמה ימים באילת, ללא בעיות לינה ומזון כלשהן. נדב ושרון נהנו מכל רגע, התרחצו בים סוף, נסעו לאורך החוף דרומה עד בית וויליאמס, שרון צילמה ככל שיכלה, הם לנו במלון המוזר שמחיצת מחצלות הפרידה בו בין איזורי הגברים והנשים, ובבוקר יצאו בדרכם צפונה.
 
                
 
 
 
 
           אחרית דבר
כשבוע אחרי שובם לתל אביב, הרבה יותר מהר מן המצופה, הגיעה תשובת הוריה של שרון. היה זה מִברק וזו לשונו:
"מכתבך הגיע. אל תקבעו שום דבר. אל תחפשו דירה ואל תבזבזו כסף. המתינו. אנו נגיע לישראל בהקדם ואז נדון על הכל. נבריק מועד טיסתנו. אבא ואמא." עיניו חשכו: `אשר יגורתי בא לי`, חשב לעצמו, `וכי היה לי ספק? הם באים לקחת את הילדה שלהם הביתה`. לא כך פירשה שרון את המברק. לדעתה אין מקום לפאניקה. נחכה ונראה.
נשאלה השאלה האם נדב יסע אִתה לשדה התעופה בלוד לפגוש את הוריה. נדב, שחשב את עצמו מנודה על ידיהם, לא ראה כל טעם בזה. אבל שרון התעקשה:
"אני בוגרת ועצמאית. מבחינה חוקית להורי אין כל שליטה על מעשיי. אם הם יביעו התנגדות לנישואינו, אז...אז נתחתן ללא בִרכתם. אבל אינני מאמינה בזה. אני בטוחה שהם פשוט, אולי מתוך חיסכון במילים, בגלל שזה מברק, ניסחו את דבריהם בצורה שלא הביעה בדיוק את כוונתם..." 
נדב נכנע להפצרותיה של שרון והסכים ללוותה לשדה התעופה, אך עמד מן הצד, במרחק מה, כשהיא המתינה על יד שער היציאה. ואכן שרון צדקה. הוריה, כנראה מרוב התרגשות, ניסחו את מברקם בצורה קלוקלת. הם התפלאו לראותה לבדה ומיד שאלו איפה החתן? נדב התקרב ולהפתעתו זכה לחיבוקים מאביה ולנשיקות מאִמה. הם הזמינו חדר באחד המלונות הגדולים בתל אביב, לשם נסעו ארבעתם ישר משדה התעופה. כשישבו בניחותא בטרקלין המלון על כוס משקה, הסבירו:
הם רצו להיות נוכחים בחתונה, לכן ביקשו לא לקבוע תאריך עד לבואם. את הטקס הם רוצים לערוך באולם המלון, ברב פאר. הם ביקשו שהזוג לא יחפש דירה, כי ברצונם לקנות להם דירה ולרהט אותה בתור נדוניה לבִתם האהובה.
בחתונה נכחו ידידים ומכרים של נדב ושל הוריו ובין הנוכחים היו לוקוב, אולמן, אלי בורשטיין ואהרן כהן. לדעת כל הנוכחים, החתונה הייתה מפוארת ומצב הרוח מרומם. לאושרם של החתן והכלה לא היה גבול.


                                    ב א ו ר י ם
שמות מקומות
עֵין חוּסוּבּ  כך ביטאו את שם המקום בתקופת המבצע.
                    בערבית: עֵין חֻצֻבּ . במפה המנדטורית: EIN HASB (HISIB)
                    היום: עֵין חֲצֵבָה . מושב חצבה נמצא כ6- קמ` דר` מז` מהנ"ל.
                    `עיר אובות` - מושב קטן ואח"כ קיבוץ שישב במקום זה (1966-1979).
עין וֶּובֶּה     במפה המנדטורית: EIN EL WEIBA . היום: מושב עין יַהַב, נמצא ממזרח לכביש.
כורנוב                      ממשית.
וָאדי ג`ירָאפי       נחל פארן (ואדי הוא נחל או נחל אכזב).
ואדי פוּקרָה         נחל צין.
בִּיר רַחמָה או: תל רחמה       היום באותו מקום העיירה ירוחם.
בּיר מַליחָה   היום : באר מנוחה (מליחה פירושו בערבית: טובה).
 
מונחים טכניים
בּולדוזֵר       -      דחפור
מוטורגרֵיידֶר    -   מפָלֵס מיכני
שופלדוזר   - בודוזר עם כף להעברת אדמה
קומַנדקַר         -   נושאת נשק (נ.נ.)
אובֵרול     -    שיפוץ מנוע
פלַשֵנצוּג   -   גלגלת להרמת משקלות
 
בטויים שגורים מהתקופה
אַהֲלָאן           -    ברכת שלום או ברוך הבא בערבית
דַחִילָק           -     בבקשה ממך, בחייך!
לתת בּרֶקס    -     לבלום רכב
צִ`יזבַּאט        -     ספורי כזבים
אַללָה בַּעֲרֵף   -     אלהים הוא היודע
אַנָא אַעֲרֵף?   -     אני יודע? (הכוונה: אינני יודע)
רֶבֶרס            -     הילוך אחורי (ברכב)
היטֵלמַאכֵרס   - (באידיש: כובענים) כך כונו כובעי המִיצחיה שתרמו לצה"ל הכובענִים היהודים       
                            מארה"ב.
 
 
 

הזמנה לכניסה לאתר החדש מבית ליטרטורה

המטבח של מיה


בדיקת קשב ואבחון ADHD


מוכנות ילדים לכיתה א'


בדיקת ADHD


הזמנה לחגיגות המוסיקה באבו-גוש
חיפוש מהיר
הנצפים ביותר
  לרשימת הנצפים ביותר לפי נושאים  
קצת מספרים
  נכון ל 27 באוגוסט 2014
באתר 34419 יצירות של 3190 יוצרים
כרגע גולשים באתר 210 אורחים
ביקרו באתר החדש 16386320 מבקרים
 
נושאים
  כל היצירות
ספרות    
סיפור קצר    
שירה    
מחזאות    
תסריטים    
תרגום    
ילדים ונוער    
עיון    
הגות    
אמנות    
ביקורות    
צילום    
ביוגרפיות    
יד זכרון    
הגיגים    
קריקטורה    
שיפודי לשון    
מכתב    
מסעות    
דרמה    
מקמה    
בישול    
הזמנה    
נוסטלגיה    
אקטואליה    
הבעה    
ראיון    
הספד    
ברכות    
הדרכה    
הומור    
מורשת    
בריאות    
מיסטיקה ואמונה    
זיכרונות    
מדע בדיוני    
הגיגים    
    
    
    
 
הכי חדש
  ערב הקראת שירה
מאת: יואב שטארק
26/08/2014 מתוך: הזמנה

גלגולי נשמות
מאת: ברוש גולן
24/08/2014 מתוך: הגות

סולח
מאת: יואב שטארק
23/08/2014 מתוך: שירה

שלט-נשתלט על הבנקים..
מאת: שמואל ירושלמי
19/08/2014 מתוך: שירה

מתחת לשמיכה
מאת: מוטי ריקליןן
19/08/2014 מתוך: שיפודי לשון

 
התגובות האחרונות
 
ליצירה היקום החילוני..
 
ליטרטורה ספרים אלקטרוניים - עמוד השער
אודות | יצירת קשר | הוספת יצירה חדשה | תגובות והצעות | דבר העורך | תגובות
אתר eספרים - ספרים אלקטרוניים
כל הזכויות בתכני האתר שמורות ליוצרים © 1998-2009

פריזה מערכות מידע בע''מ