העלייה לארץ ישראל

סיפורו של - רפאל ויצמן

              יליד העיר מראכש

בנם של חיים וסימי ויצמן ז"ל

אני  כהוריי נולדתי בעיר מראכש בבית היולדות  -   "דאר מדאם לוז`ה" .
לארץ עלינו בשנת 1952 בלא מעט קשיים שבדרך. מיותר לציין עד כמה רוחינו היתה מרוממת לעצם ביצוע הליכי רישום העלייה לארץ ישראל ללא תנאי וללא מילה מיותרת.
את תחילת דרכינו עשינו מהעיר מראכש  למחנה מעבר בקזבלנקה  ושם שהינו כחודש ימים .כל כך רצינו כבר לעלות בארץ ישראל שבשבוע השלישי לשהותינו במחנה המעבר שבתנו כולנו במחאה על כי תורינו לעלות לארץ נידחה בעוד ימים מיספר. אבל סוף סוף הגיע היום המיוחל.
ונסענו לנמל והעלו אותנו על אונייה בשם פלורידה היתה זאת אוניית משא אשר איחסנה בביטנה את כל העולים למרסיי בצרפת.

 מובן שהיו מיטות במיספר קומות ומיזרונים משקי יוטה ללא סדינים וללא שמיכות להתכסות. 

 אימנו סימי ז"ל כיסתה אותנו בלילות הקרים של הים התיכון בבגדים .
כאשר היה קר מאוד כל הילדים התקבצו יחד וחיממנו אחד את השני בגופם . אבל לא היה איכפת לנו כי אנחנו היינו בדרך לארץ ישראל. אחרי מיספר ימים הגענו לנמל מרסיי ומישם למחנה מעבר שכונה "קון דה ארנאס ". שליחי הסוכנות איחסנו אותנו במבנים אשר שירתו את צבאות צרפת וגרמניה בתקופת מלחמת העולם השנייה . 

 שורות שורות של עולים.  המולה וכאוס בכל אשר תלך .  ילדים קטנים בוכים אנשים לחוצים צועקים וחסרי סבלנות . רמקולים מכריזים על אותם עולים שהגיע תורם לעלות לארץ .
במחנה זה כבר הכרנו עוד יהודים עולים מאלג`יריה ומטוניס שגם אותם הביאו לשם . חודש ימים שהינו במחנה המעבר במרסיי , יום יום עמדנו ליד הרמקולים שקראו בשמות העולים לעלות לארץ ישראל וכל כך הרבה קינאה היתה לנו באלה שעלו לאוטובוסים בדרכם לנמל.
וגם כאן סוף סוף הגיע תורינו לעלות לארץ , הסיעו אותנו לנמל והעלו אותנו על אונייה ישראלית בשם "גלילה" באונייה זו התנאים היו לעניות דעתי דאז תנאים של מלון -  חמישה  כוכבים . חדרים מרווחים עם מיטות .  חדרי אוכל. מלצרים.  כל מה שרק אפשר להעלות על הדעת . בלילה שלפני העגינה בנמל חיפה ישבנו על הסיפון עד שראינו את נמל חיפה באופק ואז פרצנו בשירה וקולות שימחה עלו מכל מקום באוניה.
אני זוכר שהסיעו אותנו לשער העלייה אז גם קראו למקום "סנט לוקס" .המקום היה זרוע אוהלים ומיבנה עץ קטנים. משפחתינו התמקמה בצריפון עץ וכך יכולנו לראות איך בימות החורף דאז עפו אוהלים והשאירו משפחות שלימות מיתבוססות בבוץ ובמי הגשמים שהתנקזו דרך האוהלים בהם השתכנו.
בשער העלייה שהינו 3 חודשים ואז אבי חיים  ז"ל ביקש להגיע למעברת ראש-פינה וכל זה למה??.
כי דודי אחיו של אבי הגיע שנה לפנינו בשנת 1951 ושיכנו אותו בראש פינה כאשר אבי ביקש להגיע לראש פינה הסתכלו עליו בתימהון איך זה שכולם רוצים למרכז הארץ ואילו הוא רוצה לסוף העולם דאז. כדי להבין על מה מדובר נציין רק כי אוטובוס מטבריה לקרית שונה (חלסה)
עבר אחת ליום במיקרה הטוב הימים ימי קיצוב של מזון (תקופתו של השר דב יוסף) וכך ביום בהיר אחד אנחנו מגיעים למעברת ראש פינה שהיתה זרועה פחונים עם ריצפת בטון חפורה כי בטון כבר לא היה שם אלא חול כבישים לא היו אפילו כבישי כורכר וכך כל פעם שירד גשם כל הפחון  היה מלא בוץ, כאשר יורד  גשם  על הפחון . רעשו של הגשם הבא במגע עם הפח דומה לטיגון פולים . או תירס . הרעש היה מחריד ומפחיד ועוד יותר בעייתי היתה אטימת הפחון שהמים זלגו לתוך הפחון מכל חריר של מסמר או חיבור בין שני פחונים .היינו ישנים כמו נקניקיות בשורה-  אחד עשר  נפשות .ראש וזנב
ובין לבין אימי שמה דליים והמים שהצליחו לחדור לפחון ילכו ישירות לדלי אז כך שלא כל בוקר קמנו יבשים. באשר לבעיות ההגיינה התברואה היתה מיתחת לכל ביקורת כי מקלחות לא היו
והינו צריכים ללכת למחנה צבאי של חיל ההנדסה במקום ותמורה 5 גרושים איפשרו לנו להכנס להתרחץ. ברצוני לציין את נושא המזון כי כפי שציינתי התקופה היתה של קיצוב מזון
וכל אחד נשא כרטיס מזון ומשפחה בת 11 נפשות ויותר נאלצה לאלתר מזונות מהטבע . אנחנו הילדים היינו יוצאים וקוטפים את "הכובייזה" ועוד סוגי ירק בר אשר דמו לירקות תרבותיים כמו החורפיש והברקן.  מהירק בר אשר קטפנו  היינו אוכלים לשובע. הלחם שניקנה מידי יום נוצל עד לפירור האחרון וכל פרוסה שנותרה היינו מיבשים אותה ואמא הייתה טוחנת את זה במכונת בשר ידנית ועושה מיזה מעין קוסקוס שניקרא בשם "אלמפואר" פירושו מאודה.
אפשר להמשיך ולספר על ימים קשים וניפלאים אלה עוד כל כך הרבה אבל אסיים
רק במילים שאני מלא געגוגעים לימים ניפלאים אלה
ילדות בתקופה של כנות ותום לא רק של האנשים אלא גם של המדינה עצמה
ואני גאה להיות אחד שאפשר לקרוא לו בוגר מעברת ראש פינה.