היצירה יוצאת מן המגרה ליטרטורה - היצירה יוצאת מהמגרה
כתבו לנו תגובות זכויות יוצרים הגשת יצירה ספרים אלקטרוניים יוצרים יצירות דבר העורך דף הבית
מפאתי צפון - עד "פאתי נגב"
מאת: אלישע פורת
17/05/2002 מתוך: עיון

קריאה חוזרת בנובלה "הצלב" של אובסטפלדר, בתרגומו של אורי ניסן גנסין. א. האח הנורווגי הרחוק. בקייץ של 1995, הוקרנה בטלוויזיה החינוכית הישראלית סדרה דראמטית נורווגית, בת כמה פרקים, על חייו ויצירתו של הצייר הנורווגי המפורסם אדוורד מונק. אינני יודע כמה מן התלמידים שבחופשת הקייץ, שלהם הייתה מיועדת הסדרה, באמת גם התפנו וצפו בה. אינני יודע כמה מהם, אפילו צפו בה, במקרה או בכוונה, גם נהנו מפרקיה המרתקים. ואפשר שלא תלמידים בחופשתם היו צריכים לצפות בסדרה, אלא דווקא פנסיונרים, גימלאים, שגדלו על ברכי התרבות והספרות העברית. שזמנם אינו דוחק, והם מתגעגעים לימי קריאתם הראשונים, ולימי נעוריהם שחלפו. והם יכולים להרשות לעצמם להקצות ולפנות את הבוקר הקייצי לצפייה בסדרות טלוויזיה מעוררות זיכרונות. בוקר אחד הוצג הפרק העוסק בבוהמה הנורווגית, חבורת האמנים הזרוקים, המסתופפת בכריסטיאנה הבירה, העיר שלימים תיקרא אוסלו. צעירים נאים מגודלי שיער, בעלי שפמים וזקנים בנוסח סוף המאה ה-19, וצעירות בלונדיות חטובות ונאות, יפהפיות נורדיות, ממש כמו שמתחייב מהקרנת סדרת טלוויזיה המנסה למשוך את הלב. הצעירים הללו מכלים את ימיהם ולילותיהם בעישון כבד, שתיית משקאות חריפים שאינה פוסקת, אהבות רומנטיות וניסיונות התאבדות בלתי פוסקים. אלה היו האמנים הצעירים שהקיפו את אדוורד מונק, הינוקא המהסס, בראשית דרכו. בתוך מאורות הבוהמה הללו, דחוסות העשן והאלכוהול, הם השתעלו כל העת, שחפנים לעתיד, פולטים ליחה מעורבת בדם, ומתפלמסים בלהט נעורים על תכלית האמנות: על תכליתם המסתורית של החיים, ועל ייעודו המכלה של האמן. והנה פתאום, בהפתעה גמורה, נכנס למרכז התמונה משורר נורווגי צעיר ולוהט, מידידו הקרובים של אדוורד מונק, ושמו סיגביורן אובסטפלדר. (Sigbjorn Obstfelder). ממש כך: דמו לעצמכם את השם הוויקינגי הזה, המוזר לכשעצמו לאוזן העברית, כשהוא נהגה במהירות ובאגביות, יוצא ונכנס בבתי המרזח הליליים של כריסטיאנה הבירה, ומתנהג כאחד האדם. באוזניי החלו לצלצל מצילות הזיכרון. ומול עיניי ריצד המסך בכתמים צבעוניים. רגע אחד! עצרו את ההקרנה! רציתי לקרוא באזני המקרינים, ולעצור את מרוץ הדראמה. רגע אחד! הלא השם מוכר לי מזה שנים! הלא זהו המחבר העלום, בעל השם המשונה, שכתב את הנובלה "הצלב", שאורי ניסן גנסין היקר, אורי ניסן גנסין שלנו, החולה והמיוסר, תירגם באחרית ימיו! מה קורה כאן? איך מתערבבים סיפור חייו של הצייר אדוורד מונק עם פרקי הנובלה הניאו-רומטית הכבדה הזו? ומי היה מעלה על דעתו שאורי ניסן גנסין אהובנו, תלמיד הישיבה שנתפקר, בן הרב הגווע ממחלת לב קשה שאין לה מרפא, הגוסס ממחלתו בדירתו הצפופה של יצחק אלתרמן בוורשה, בירת יהודי פולין - כן, אותו אורי ניסן גנסין שאהבנו כל כך לקרוא בנעורינו - הוא שיעלה לפני באותו בוקר קיצי, באמצע הצפייה בסדרת הטלוויזיה הנורווגית? והלא לכאורה כל זה: ההווי הדחוס באדי האלכוהול, האהבה החופשית של נשים צפוניות משוחררות, גשרי הברזל הליליים המפתים לקפיצה נואשת אל הנהר שמתחתם, רחובות מואפלים למחצה, - כל זה נראה רחוק כל כך מהוויית הצעיר היהודי, "התלוש" המקצועי, המתענה מתאוות שאינן מתגשמות. זה שיצא מעולם אחד, ולעולם אחר לא זכה להיכנס. - כל זה נראה רחוק כל כך מאורי ניסן הטוב. ומה לגנסין שלנו, בעל הנובלות הנפלאות "הצדה" ו"בטרם", "בינותיים" ו"אצל" - מה לו ולמאורות הפריצות של הבוהמה הנורווגית, בשלהי המאה התשע עשרה? מה לו ולעלילות האהבים המסובכות, ל"משולשים" הרומנטיים הלוהטים? מה לו ולמסתורין הנורדי, המפעפע מתוך היערות האפלים? מה לו וסיפורי הפריצות המינית הלוהטת שגחה כביכול מתוך המפרצים המעורפלים של הים הצפוני? מה לו ולכל הבוהמה המופקרת הזו, העסוקה ברתיחה מתמדת, שאפילו קנקני הבירה וגזיזי הקרח אינם מצננים אותה? השאלות שנתעוררו אצלי בעת הצפייה בטלוויזיה לא הרפו ממני גם לאחר תום הסדרה. האם באמת השפיע סיגביורן אובסטפלדר, המשורר הנורווגי הנשכח, רק על חייו ויצירתו של הצייר אדוורד מונק? ואולי גם השפיע, בדרכים נסתרות, שעדיין לא הוארו דיין, ועדיין לא נחקרו דיין, גם על גנסין שלנו? הראש וראשון למחדשי הפרוזה העברית? ומאיזו לשון תרגם גנסין את "הצלב" לעברית? מגרמנית? שממנה תרגם אז גם יצירות אחרות? ואולי מרוסית, שידעה כל כך טוב, לשון אימו השנייה, ששאב ממנה הרבה וגם דגמים ליצירתו? הוא שהיה שרוי, לדברי חוקרי יצירתו, בתוך הווייתה הרוחנית של הספרות הרוסית, ויש אפילו האומרים שגנסין והמשוררת רחל (בלובשטיין) היו "היותר רוסיים, הכי רוסיים" מבין מחדשי הספרות העברית... ואם כל זה יש בו אמת מסויימת, וגנסין באמת תרגם רק מאהבה והזדהות את אובסטפלדר ואת "הצלב" שלו, האם אפשר שיש כאן צינור נוסף, צינור שלא הוחוור עדיין דיו, וטרם הובהר כל צרכו עד היום, דרכו חלחלה השפעת הספרות הסקנדינבית הגדולה, זו של "מפנה המאות", אל תוך בשרה הראשוני והכואב של הספרות העברית המודרנית? זו שהייתה אז רק בחיתוליה? ב. צירוף מוזר: ריינר מריה רילקה ואורי ניסן גנסין. ובאמת מסתבר שכבר נדרשו חוקרים לצומת מכריע זה של תרבויות, "מפנה המאות", של הספרות הסקנדינבית וגדוליה, ואמנים חשובים אחרים. אבנר הולצמן האיר בדברים מלאי עניין את הזיקות שבין ברדיצ`בסקי לאדוורד מונק. ידידיה יצחקי בחן את הזיקות שבין מונק לאורי צבי גרינברג. שניהם מצאו שאכן היו השפעות וזיקות בין האמנים הללו. האם אפשר שגם גנסין עצמו הושפע במישרין מעבודתו של מונק? והוא עצמו, האם נדרש לתרגום "הצלב" משום קרבה שבנפש האמן אל יוצר הנובלה הנורווגי? או שמא רק מן הטעם הפרוזאי, ההכרח שלא יגונה, להוציא את פרנסתו מתרגומים? דן מירון כתב על כך, גם במאמריו וגם בספרו `פרפר מן התולעת`, על אלתרמן הצעיר: "... ולכאן, (כלומר לדירתו של יצחק אלתרמן אבי המשורר), הגיע אורי ניסן גנסין - חולה ומדוכדך וקודר - לאחר שנמאס עליו כילוי שנותיו המתקצרות בבית אביו, הרב, שבפוצ`פ הפרובינציאלית. הוא (גנסין) השתקע כאן וגר בבית במשך כמה חודשים. פינו לו את החדר הגדול, בעל חמשת החלונות, (הדודה גיטל זכרה שהוצאה אז מאותו החדר, ונגזר עליה ללון במסדרון), ושם בילה ימים של ייסורים שמתוך נסיונות עבודה (הוא תרגם אז את "הצלב" של סיגביורן אובסטפלדר ואת הפרולוג ל"יהודי צירנדורף" של יעקב וסרמן מגרמנית) ואפיסת כוחות, עד שנלקח לבית החולים "על שם ישו התינוק" (בי"ח נוצרי בוורשה), שם בילה את השבועות האחרונים של חייו...". הדברים אמורים בסוף שנת 1912 ובראשית שנת 1913. על דברים אלה צריך להוסיף שגנסין לא זכה לראות את "הצלב" שתרגם בדפוס עברי. הספרון, בהוצאת "אחיספר" בוורשה ובברלין, יצא לאור רק באמצע 1913, לאחר פטירתו. כאובסטפלדר לפניו, הלך גם הוא לעולמו בגיל צעיר, לא זכה להכרה ולא זכה לתהילה ספרותית. וכמו המשורר הנורווגי הנשכח הספיק בעיקר לגמוע מקובעת הייסורים הגדולה שזימנו לו חייו. קשה להבין היום עד כמה הייתה הספרות הסקנדינבית ספרות מובילה ומשפיעה בספרות האירופית והעולמית של ראשית המאה העשרים. "האימפרסיוניזם הסקנדינבי", שהיה כינוי רחב ובלתי מוגדר לקבוצה של סופרים פופולריים מאד בגרמניה וברוסיה, ובעקבותיהן בלשונות אירופיות נוספות, היה מוכר וידוע ואהוב בכל מקום. הסופרים/ות והמשוררים/ות הדנים השבדים והנורווגים ניצבו אז בראש כותבי רבי המכר העולמיים. והשפיעו על סופרים צעירים ולא כל כך צעירים בכל ארצות אירופה! גם על הספרות העברית, שהייתה אז בראשיתה, השפיעה מאד הספרות הסקנדינבית. די להזכיר כאן את ביירנסון, יאנסן, יעקובסן, וקנוט האמסון. והיו כמובן גם אחרים, פחות מפורסמים, שנשכחו. והנה מצטרף אליהם עוד משורר סקנדינבי, נידח ובלתי מוכר לחלוטין אצלנו, אבל מוכר וידוע אצל הנורווגים. שייתכן שאינו כה שולי וכה בלתי נחשב, כפי שסוברים לאחרונה חוקרים אחדים. וגם אם היה אובסטפלדר באמת משורר נידח ו"מינורי" - הרי השפעתו המכרעת על אדוורד מונק הצעיר אינה צריכה הוכחה. ואפשר שאף השפעתו על אורי ניסן גנסין שלנו, אינה כל כך שולית ובלתי נחשבת כפי שסברנו, מתוך שלא ידענו ולא שיערנו. הזיקות ו"צינורות" ההשפעה של הספרות הסקנדינבית הבכירה על הספרות העברית הצעירה נחקרו והוארו בידי כמה חוקרים. איתמר אבן-זוהר, חמוטל בר-יוסף, פרדי רוקם, יאיר מזור ונורית גוברין הם היותר ידועים שביניהם. מה שקיבל, או נטל, שמואל יוסף עגנון מקנוט האמסון, ומה שקיבלו או לקחו אחרים מיעקובסון וביירנסון הפך זה מכבר לנכס של קבע בספרות העברית הצעירה. ואפילו דבורה בארון ביצירתה הושפעה מהספרות הסקנדינבית בת הזמן. ממש כשם שהספרות הדרום אמריקאית כבשה לה מקום של כבוד והשפעה בין ספרויות העולם בעשורים האחרונים. שלא לומר במפורש שגם הפכה למקור של דגמים חיקויים והעתקות. ומי שיטרח יוכל למצוא גם בין מספרינו העבריים לא אחד ולא שניים שדרכי הסיפור של גבריאל גרסיה מארקס למשל, או וארגאס יוסה למשל, חלחלו במורגש במודגש ולפעמים בצורה בוטה מדי, אל תוך יצירתם. אבל זוהי דרכם של "גלי השפעה" ספרותיים הבאים והולכים בעולם. וכשם שבכל ספרויות העולם קמו בשנים מסויימות "גבריאל מארקסים" קטנים, הרי בראשית המאה קמו "קנוט האמסונים" קטנים בכל מקום ובכל לשון שאליה הגיעו ותורגמו יצירותיו. השפעה מפרה שכזו אין בה שום רע. להיפך, היא מקפיצה את ספרות המקום בכמה מדרגות, ומעלה אותה באחת לצמרת ספרויות העולם. בתנאי כמובן, שלא יכתבו בה אפיגונים וחקיינים, שעיקר תשוקתם הוא לקצר את הדרך לתהילת העולם... ייתכן שמשורר "מינורי" כסיגביורן אובסטפלדר היה גם הוא נשכח, כשם שנשכחו ריבואות משוררים עלומים, ולא היה מטריד את צופי הטלוויזיה החינוכית הישראלית, המתנמנמים בכורסתם, ולא היה יוצא כרוח רפאים מתוך הסדרה הנורווגית היפה - אלמלא נכבש לשירתו ריינר מריה רילקה, המשורר הידוע, מגדולי המשוררים של העולם. רילקה הכיר את יצירותיו של אובסטפלדר גם מתוך שתרגם אותן לגרמנית וטרח לפרסמן בעולם. יותר מזה, רילקה עצמו הושפע עמוקות, בתקופה מסויימת בחייו, מאובסטפלדר, ואף טרח להזכיר את שמו כאחד ממקורות ההשראה ליצירתו "רשימותיו של מאלטה לאורידס בריגה". האם אפשר לחשוד בריינר מאריה רילקה, שהיה מתרגם ומפרסם, ואף טורח להפיץ, את יצירותיו של משורר "שולי"? של יוצר "בלתי נחשב"? של אמן "מינורי"? ואולי הכיר רילקה את מה שלקורא העברי לא ניתן להכיר עד היום: את יצירתו, שיריו וסיפוריו של סיגביורן אובסטפלדר? והרי בלי רילקה ואחרים כמוהו, איך הייתה פורחת הספרות הסקנדינבית בברלין ובגרמניה כולה? שהרי ההרקה והתרגום לגרמנית הם שנתנו לספרות הצפונית, הנידחת כביכול, את הפרסום העולמי, שסייע לה להבקיע דרך אל צמרת הספרות העולמית. הלשונות הסקנדינביות לכשעצמן, הדנית, השבדית או הנורווגית, הן לשונות של עמים קטנים. אבל משהותכו לגרמנית, שהייתה אז, ממש כמו היום, אחת מלשונות הספרות הכי נחשבות, יכול היה "כל העולם" לקרוא בהן ולהכירן. האם בדרך זו, של הערצת רילקה ושירתו, וקריאה שקודה בכתביו שבגרמנית, הגיע אורי ניסן גנסין שלנו אל הנובלה המופלאה "הצלב" של סיגביורן אובסטפלדר? ג. בן האופה ובן הרב. האם אפשר, האם ניתן, לדבר על "קרבה ביוגרפית", בין אורי ניסן גנסין לסיגביורן אובסטפלדר? האם מלבד אותה "קרבה שברוח", שהולידה נובלות ניאו-רומנטיות, סמיכות ואפלות, מלאות וגדושות עד להתפקע באירוטיקה אובדנית השואפת אל הגשמתה הטראגית, ואל מות גיבוריה, האם ניתן למצוא בתולדות חייהם ובדמיון שביניהן, מעין "קרבה שבנפש"? חוקרי ספרות עבריים נשכחים, שגם אותם כבר איש אינו מזכיר היום, נתנו את ליבם לקירבה אפשרית שכזו. כך יוחנן טברסקי, בעל הלקסיקון. וכך אברהם שאנן, בעל המילון של הספרות החדשה. וכך חיים ברנדויין. וכך גם יוסף ליכטנבום, מתרגם ומשורר, שגם כתב: "... יצירות אורי ניסן גנסין מגלות קרבת רוח ליצירות הצפוניות, הסקנדינביות. יש להזכיר את סיגביורן אובסטפלדר, שאת סיפורו "הצלב" תרגם אנ"ג ברוב חן, ושאף נפטר מן העולם בגיל אחד עם גנסין כמעט. משהו חולני היה טבוע במהותו של אותו משורר צפוני. את החיים ראה כמחלה. ואת המוות לא היה רואה כגואל דווקא..." חולני? אוהב מוות? מחפש גאולה? והרי אפשר בקלות להמיר דברים אלה בהגדרות יותר מלומדות, כגון: אימפרסיוניזם גרמני, ניאו רומנטיציזם, סימבוליזם חולני. ובקצרה - דקדנס למהדרין, דקדנס על כל גווניו. ויוסף ליכטנבום ממשיך וכותב: "... אובסטפלדר משפיע על הקורא על ידי סגנונו הטמיר, רב הרמזים, על ידי תעלומת המלה הפשוטה ביותר... כאצל אובסטפלדר, כן אצל אורי ניסן גנסין, מצוי סוג מיוחד של בדידות נפשית..." איזו הגדרה מופלאה, בדידות נפשית! והוא עוד ממשיך להשוות בין יצירתם של השניים השוואות, שהיום, אצל קורא מיומן וספקן, הן נראות אפילו משהו מופרכות. חייו של סיגביורן אובסטפלדר - שנולד לאב אופה בשנת 1866 והיה נכדו של רופא גרמני - היו קצרים וכנראה גם קשים. באחרית ימיו, כותבים כותבי תולדותיו, החל נוטה למסתורין. ומת מתוך טירוף הדעת. בן 34 בלבד היה בעת מותו, בשנת 1900. אמן הפרוזה הלירית הנורווגית, שניבא את מותו שלו המוקדם, כבר בראשית שירתו, בעודו נער צעיר. ובין העיירה הנורווגית שבה נולד, בתי המרזח של כריסטיאנה (אוסלו), ובית החולים בקופנהאגן, דנמרק, ששם נפטר - היו חייו צרור אחד של פגעים. לאחר מותו תורגמו יצירותיו, שאחדות מהן ממשיכות להקסים קוראים, יחידים במועדם, קוראים יחידאים "שנמשחו" להיות קוראים של יצירות קשות ומוזרות. כגון הנובלה שלו "הצלב". וכגון שיריו, שרק בודדים מהם תורגמו בשנות העשרים לעברית בידי פסח גינזבורג. (גינזבורג גם תרגם מחזה משלו, חזיון, כפי שהוא נקרא, בשם "האגלים האדומים", שניתן להשגה בספריות האוניברסיטאיות שלנו. תמהני אם יימצא במאי ישראלי עכשווי, שיתמודד עם חידוש "החזיון" הזה...). רק קהל מצומצם קרא את יצירותיו בימי חייו. קהל שעייף מעט, או שבע מעט, מהרומנים המקובלים. ממש כמו היום. רומנים המשופעים עד לזרא בעלילות מרתקות. אותו קהל נדיר המוכן להתמודד ולהתייחד עם עם סיפור חיי הנפש של היחיד. עם חידושי זרם ההכרה וזרם התודעה. היחיד, שהוא כמובן תמיד יוצא דופן. שגורלו הטראגי כבר נחרץ. השחפת או מחלה נוראה אחרת כבר מכרסמת בריאותיו. ליבו הרוס עד אין תקנה. ואת שארית חייו הוא מבלה מתוך עיון מדוקדק ורישום מדוייק וכתיבה מוקפדת של מהלכי נפשו המסוכסכת וגופו המתפורר. אורי ניסן גנסין שלנו, "תאום לגורל" ממש, בנו של רב בעיירה פוצ`פ שבאוקראינה, נולד בשנת 1879. והיה גם הוא בדיוק בן 34 כשנפטר ממחלת לב בווארשה, בבית חולים נוצרי, בראשית שנת 1913. גם הוא ניבא את מותו המוקדם כבר בסיפוריו הראשונים. גם חייו שלו, בין התחנות הידועות שבהן התנהלו, היו צרור גדוש של ייסורי גוף ונפש. האם ייתכן שכבר בנעוריו, בעודו עלם רך קורא רוסית, הגיעו אליו כתביו של אובסטפלדר? ישנן עדויות שונות, טוען החוקר צבי לוז, שגנסין למד לאהוב את הספרות הסקנדינבית בעודו בגיל צעיר. וכמובן שמבעד לתרגומיה ללשון הרוסית. ויצחק בקון אף מחזק דעה זו. רק טבעי היה שיתרגם לימים את סיפורי צ`כוב ול. שסטוב. אבל האם גם תרגם את אובסטפלדר מרוסית? או אולי קנה בנעוריו את האהבה לספרות הצפונית הזו, ובאחרית ימיו תרגם ממנה, דווקא דרך הגרמנית? המולי"ם של הוצאת "אחיספר", שהוציאו את תרגומיו, לא הקלו עלינו. על גבי הספר "יהודי צירנדורף", של יעקב וסרמן, נדפס במפורש "תורגם מאשכנזית בידי אורי ניסן גנסין". אבל על "הצלב" לא נדפס מאיזו לשון תרגמה גנסין! האם הכיר באחרית ימיו את "האח הנורווגי הנשכח"? האם נתן ביטוי ל"קרבה שברוח" שביניהם? האם ניחש גנסין שתולדות חייו הקצרים ידמו כך לתולדותיו של אובסטפלדר? כל כך ידמו, עד שיעוררו בקורא עברי מזדקן, הרחוק משניהם אלפי מילין, בזמן ובמקום, את ההרגשה המסתורית, שבכל זאת יש "קרבה ביוגרפית" ביניהם, שאין להכחישה, קרבה הנוגעת ללב? וכך, בעקבות צפייה מקרית בסדרת טלוויזיה המוקדשת לחייו ויצירתו של אמן גדול ומפורסם, נזכרו כבאקראי גם אמנים אחרים שגורלם לא היטיב עימם. ומעט צופים מסוקרנים הופתעו בודאי כמוני, ביושבם אל כורסתם הנוחה אל מול המסך. ולא ציפו לרגע של טלטלה כזו, שתגרור אותם למרחקי זמנים ומקומות. האם אפשר לצפות מהטלוויזיה הישראלית, החינוכית, שתעשה סדרה נפלאה שכזו? נניח על איזה אמן יהודי או ישראלי גדול? אמן מראשית המאה למשל. ובתוך פרקי הסדרה ישוזרו גם פרקי חייהם של אמנים יהודים גדולים. אמנים שהיו ביניהם קשרי מקום וקשרי זמן או קשרים סמויים, אפילו לפרקי זמן קצרים? וביניהם למשל גם סיפורים מיוחדים במינם, כגון זה שראינו בסדרה הנורווגית? והרי אפשר היה להחיות עולם שלם, שאבד בתוך הנשיה. עולם של משוררים פסלים, ציירים, ומוסיקאים, בארץ ישראל ומחוצה לה. בין שכתבו עברית ובין שכתבו בלשונות אחרות. עולם שלם של אמנים מתייסרים ושואפי אבדן, כמו שהיו בן האופה הנורדי ובן הרב היהודי. שחיו בקצוות מרוחקים של יבשת אמיתית ויבשת "רוחנית" מדומה. ובכל זאת הגורל המשותף, שהתאכזר אל שניהם, הוא גם שמחייה אותם מחדש: את שניהם, כרוכים זה ביצירתו של זה. דבוקים זה בזה, עם כל ההבדלים שבין בנו של רב יהודי ובין בנו של אופה נורווגי. עד שהם מתלכדים כמעט לדמות אחת. בעת שהקורא העתידי, זה שבא לעולם יובל שנים ויותר לאחר מותם, יוכל לעיין בתרגום העברי לנובלה הנורווגית "הצלב". ובתודעתו הספרותית הוא מחייה אותם, ממש כפי שהיו. עדיין יוצרים צעירים ורכים, אמנים מלאי תקווה בעתידם, כשהמוות המתקרב אל שניהם במהירות, עוד לא הטיל עליהם את צילו המאיים. ד. מסיגביורן אובסטפלדר - עד לס. יזהר. מה יש בה, אם כך, בנובלה "הצלב", שאורי ניסן גנסין לא הניח למחלתו הגוברת לבטלו מתרגומה? מה מתרחש בה, שגנסין לא נכנע למחושיו הקשים, והתעקש לסיים להריקה לעברית? איך היא קוסמת לקוראיה, אם בנורווגית, ואם בגרמנית ואם בעברית? והרי בלשון מצמצמת ודוחסת, ניתן לומר שיש בה: כמה עשרות עמודים, אשה אחת, חושנית מאד, משוחררת מאד, הנחשקת ומעניקה מעצמה ואת עצמה. וישנם שלושה גברים, מהם אחד רומנטיקן ללא תקנה, ואחד שנוטל מהחיים מלוא חופניים. ויש בה עובר אחד שהופל, הבטחה שלא קויימה, כמה נדרים שהופרו, ועונשם הנגרר אחריהם. ויש בה לבטי נפש למכביר, וגם נסיונות התאבדות שלא הצליחו, ומעשה התאבדות אחד שהצליח. אבל כמה דומה הסיפור הזה לדגם של הנובלות המאוחרות של גנסין! הרי גם בהן ישנו תמיד אותו צעיר מאוהב בעצמו, חרד מהגשמת אהבת נשים, מגושם ומסורבל, המקלקל הכל ואינו מעז לקטוף את פירות האהבה המוגשים לו בידי נשים לוהטות. וכנגדו ישנו תמיד אותו צעיר פיקח וציניקן, מנוסה ואדיש, הנוטל מלוא חופניו ממה שמציעות לו הנשים, גיבורות הנובלות. אצל גנסין הן אינן אמנם צפוניות יפות ומשוחררות, כמו נשות הבוהמה של כריסטיאנה. אבל יש לו תמיד אשכול של אחיות או בנות משפחה או אהובות צעירות, שחוברות להן יחד ולחוד, כדי לפתות את האינטלקטואל המבריק, המשועמם, המקריח הרבה קודם זמנו. אותו איש חולה תדיר, החש בליבו החולה כל העת, המנחש את מותו המוקדם, חסר מנוחה וחסר מרגוע. מעין נווד שימיו ספורים, שמזדמן אליהם, אל הפרובינציה, אל העיירה היהודית או אל השכונה, מהעיר הגדולה ומערי אירופה וריח העולם הגדול מנדף ממנו למרחוק. וברקע, כל הזמן, כמעין שעון מטוטלת ענק, אורב המוות: אם ביריה באקדח, ואם בטביעה. אם בנפילה מתחת לפסי הרכבת ואם בהתקף מחלה בלתי צפוי. ותמיד תמיד אורב נסיון ההתאבדות הבא, זה שיצליח לבסוף, זה שהגיבור הגנסיני היה ראוי לו שיעשה מלכתחילה, ולא יניח לגיבורות היפות לעשות זאת במקומו. שעון הסיפור מתקתק, המטוטלת עולה ויורדת, ומה שהיה צפוי מתגנב ובא. מתגלגל ללא מעצור, ומגיע לבסוף. גלגולי הדגם משתנים מעט מנובלה לנובלה. אבל בכולן מתנגנת אותה "שירת היחיד", אדם קרוע מספר את סיפורו. מנסה לאחות את קרעי עולמו. ואילו הקורא משוכנע, מהרגע הראשון, שמעשה האיחוי אין לו שום לו סיכוי שבעולם להצליח. וכמו אצל אובסטפלדר, מנקר בלבו החולה געגוע עצום לימי הילדות הרחוקים. לעולם השלם שטרם נבקע. ל"אלוני המולדת" שנעקר מהם. ושיבתו או נסיון שיבתו אליהם אינו אמיתי, אלא רק צעד אחרון של ייאוש לפני הסוף הצפוי. וישנם כמובן "כיסופים חילוניים אינסופיים" שם, וישנו אותו "יופי מוזר הפרוש על הכל". יופי כל כך יפה, יופי מבעית לעתים, כשהאיום האמיתי של החיים, קיצם האכזרי, מבצבץ מתחתיו. וישנה כמובן אותה "הלשון הקסומה", לשון מקסימה, שבעזרתה, כבאשפת תרפים ממש, מנסה המספר לכשף את השבט המאזין, לתקן מה שאפשר עוד לתקן, לאחות מה שאין כבר לאחותו. ולהתגעגע נוראות לא רק על מה שהיה, אלא גם על מה שיכול היה להיות. על אפשרות החיים שלא נחיו. על "הביוגרפיה האחרת", זו ההזויה וזו המצופה. שאלמלא כל המשקולות המונחות על ליבו ועל רגליו, משקולות שלא ניתן להסירן, היו החיים, "החיים ממש", חגיגה מופלאה ומשכרת! זהו הדגם שהתגלגל, גלגול מאוחר ומושהה, אל הנובלות הארצישראליות של ס. יזהר. מה שנטל או קיבל ס. יזהר מאורי ניסן גנסין אינו עניין לכאן. כבר הרחיבו בכך אחרים. וגם העמיקו בכך בשעתם, אם גם לא די ולא מספיק. אבל גם בנובלה הראשונה שלו, "פאתי נגב", יש בה מאהב צעיר של נשים ושל העולם, מאהב של "הרוח האנושית" שעוד לא הספיק לפרוש את כנפיו בכל הדרן. והוא בלתי מנוסה באהבת נשים, חרד מאהבת נשים, ועם זאת עומד להתפוצץ בכל רגע מעוצר אהבה לא מוגשמת ומעוצר תאווה שלא נמצא לה מוצא. וישנה שם האשה, אמנם רק "משוחררת" למחצה, שעצם הימצאותה בתוך חבורת הקודחים מתסיס את סביבתה עד כדי סכנה. וישנו כמובן האיש המנוסה, הציניקן הפיקח, המועד ליטול מהחיים ומהנשים כל מה שיציעו לפניו. משלו ומשל אחרים. והוא מועד למשול באשה, ולנהל את חייו ואת חיי זולתו בדרך של אדנות ללא מעצורים. וישנה ב"פאתי נגב" גם הגיבורה הנוספת, אותה לשון קסומה, "לשון הרזים הטמירים", לשונו היחידאית של ס. יזהר, שממש כמו אובסטפלדר וגנסין קודמיו, הוא מנסה לפרש בעזרתה את קסמיו של העולם. לא רק לגלותם, לא רק להעיד על קיומם, אלא להיכנס בהם, בתוך תוכם. לחשוף את השכבות "הגיאולוגיות" של אותו עולם מורכב, לפענח את המורכבות ה"גיאומורפולוגית" שלו. ולקדוח אל תוך חידות הנוף הארצישראלי עד לעומקי עומקיו. וגם אצל ס. יזהר ישנו אותו סוג של "בדידות נפשית", זה החוצץ בינו לבין העולם הממשי. זה המפריד בין גיבורו לבין "העולם". זה המכריח אותו להשתמש בדבר היחיד שהוא אינו בוש בו, שהוא אינו מקופח בו, שהוא אינו מקור חולשה לו, "לשונו הקסומה", כדי לאחוז בעולם ולא להשמט ממנו מוקדם מדי. אותו יחיד מופלא ומוזר, דחוי ואהוב, מורחק ומקורב תדיר. אותו יחיד המקיים כל העת, באינטנסיביות של אינטלקטואל, שמחשבותיו אינן נחות לרגע, יחס של דחייה והידחות עם סביבתו הקרובה. יחס של משיכה והיקסמות עם גיבורות סיפורו. ממש כמו גיבוריהם של אובסטפלדר וגנסין, גם גיבורו של ס. יזהר, תמיד הוא עומד במרחק של צעד אחד נבדל ממרכזה של ההוייה. לעולם אינו מזדהה איתה עד תום. תמיד מאויים ומאיים להימלט, משקיף ומושקף בעת אחת. חושש להפגע, נזהר במגעיו עם הזולת. ואם ניצל מהאסון המרחף עליו מראשית הסיפור, אם בתאונת האופנוע הדוהר, ואם במארב הלילה בחורשה העויינת, ואם בהתמוטטות עמוד הקידוח, ואם ב"להיות ככל האדם", הריהו בורח וחומק אל המקום האחד שבו הוא בטוח לחלוטין: אל הנופים הפתוחים, אל "אלוני המולדת" הישנים, אל גדת הנחל צפופת הצמחיה, שהם ורק הם מקור בטחונו וערובה להמשך חייו. הערה: "הצלב", מאת ס. אובסטפלדר, ספור, תרגום א. נ. גנסין. הוצאת חברת "אחיספר", ורשה-ברלין, תרע"ג. הובא שוב בכל כתבי אורי ניסן גנסין, מהדורת ישראל זמורה ודן מירון, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, 1982.




הזמנה לכניסה לאתר החדש מבית ליטרטורה

המטבח של מיה


בדיקת קשב ואבחון ADHD


מוכנות ילדים לכיתה א'


בדיקת ADHD


הזמנה לחגיגות המוסיקה באבו-גוש
חיפוש מהיר
הנצפים ביותר
  לרשימת הנצפים ביותר לפי נושאים  
קצת מספרים
  נכון ל 1 באוגוסט 2014
באתר 34381 יצירות של 3188 יוצרים
כרגע גולשים באתר 145 אורחים
ביקרו באתר החדש 16261593 מבקרים
 
נושאים
  כל היצירות
ספרות    
סיפור קצר    
שירה    
מחזאות    
תסריטים    
תרגום    
ילדים ונוער    
עיון    
הגות    
אמנות    
ביקורות    
צילום    
ביוגרפיות    
יד זכרון    
הגיגים    
קריקטורה    
שיפודי לשון    
מכתב    
מסעות    
דרמה    
מקמה    
בישול    
הזמנה    
נוסטלגיה    
אקטואליה    
הבעה    
ראיון    
הספד    
ברכות    
הדרכה    
הומור    
מורשת    
בריאות    
מיסטיקה ואמונה    
זיכרונות    
מדע בדיוני    
הגיגים    
    
    
    
 
הכי חדש
  ילדים ושמש
מאת: יואב שטארק
01/08/2014 מתוך: עיון

נדרים / פרקים 1-10
מאת: אלי משעלי1
01/08/2014 מתוך: סיפור קצר

ג`ני
מאת: מוטי ריקליןן
31/07/2014 מתוך: שיפודי לשון

המות מסתתר
מאת: ליאורה ברנשטיין
30/07/2014 20:45:00 מתוך: שירה

שיחות שלום בחסות ה..
מאת: יגאל בור
30/07/2014 מתוך: אקטואליה

 
התגובות האחרונות
 
ליצירה למשפחות השכול:..
 
ליטרטורה ספרים אלקטרוניים - עמוד השער
אודות | יצירת קשר | הוספת יצירה חדשה | תגובות והצעות | דבר העורך | תגובות
אתר eספרים - ספרים אלקטרוניים
כל הזכויות בתכני האתר שמורות ליוצרים © 1998-2009

פריזה מערכות מידע בע''מ